דרוש י''א לפסח יום שני והפטרה

בחדש הראשון בארבעה עשר לחדש בין הערבים פסח לה' (ויקרא כג, ה).

במדרש: וילכו ויעשו בני ישראל (שמות יב, כח). הן עסוקין בצלי והיה הורג הב"ה בכוריהם של מצרים, והם היו מזים על פתחיהם ושמו הגדול היה עומד על פתחיהם. והם עוסקים בהלל ובהלכות הפסח והאלקים מפריש שיכפר דם טמאים על דם טהורים, שנאמר פודה ה' נפש עבדיו (תהלים לד, כג). הן היו עסוקין במצות שהיו טוחנין ולשין, והקדוש ברוך הוא עוקר נטיעתן של מצרים, שנאמר קומה ה' באפך (תהלים ז, ז) ע"כ.

יעמיד המלך ויקיים הדבר אשר יצא מפיו לא ישוב ריקם, כי יצא דבר מלכות מלפניו ולא יכזב ולא יתנחם כי דבר המלך אין להשיב. כי כן מצינו באסתר א', אם על המלך טוב יצא דבר מלכות מלפניו ויכתב בדתי פרס ומדי ולא יעבור אשר לא תבא ושתי לפני המלך אחשורוש ומלכותה יתן המלך וכו'. לא די לו להמן זה ממוכן לומר יצא דבר מלכות לפניו, כי ידע כי אחשורוש מלך הפכפך היה, ולכן פחד שמא יחזור בו ותחזור ושתי להיות מלכה ותהרגהו על שנתן עצה להרגה. ולזה אמר ויכתב בדתי פרס ומדי ולא יעבור. כי בזה עצתו תקום ואין אומר השב. כן מצינו בדהע"ה שנענש בשביל שלא קיים דברו אשר דבר למפיבושת, בעבור שקבל לה"ר מציבא עבדו. ולבא אל הענין נזכירה מ' ז"ל בשבת פ"ה (נו.) ז"ל, אמר רב קבל דוד לה"ר, דכתיב ויאמר לו המלך איפוא הוא ויאמר ציבא אל המלך הנה הוא בית מכיר בן עמיאל בלא דבר (שמואל ב' ט, ד). וכתיב וישלח המלך ויקחהו מבית מכיר בן עמיאל מלו דבר וכו' (שם ה). ופי' רש"י ז"ל בלא דבר, אינו חכם בתורה, והוא מצאו מלא דבר וחכם בתורה. וצריך לדקדק מאין מצאו רז"ל מקום לדרוש לגנאי על ציבא, שהרי בלו דבר ומלו דבר כתובים בו', ופי' הרד"ק שם מקום. אמנם כשנתחיל מראשית הענין נראה דהם אמת ודבריהם אמת. כי הנה בשמואל ב' ט' כתיב לאמר, ויאמר דוד הכי יש עוד אשר נותר לבית שאול ואעשה עמו חסד בעבור יהונתן (שמואל ב' ט, א). ולבית שאול עבד ושמו ציבא ויקראו לו אל דוד ויאמר המלך אליו האתה ציבא ויאמר עבדך (שם ב). ויאמר המלך האפס עוד איש לבית שאול ואעשה עמו חסד אלקים ויאמר ציבא אל המלך עוד בן ליהונתן נכה רגלים (שם ג). וקשה בפסוקים אלה למה בתחלה אמר ואעשה עמו חסד בעבור יהונתן, וכשדבר אל ציבא אמר ואעשה עמו חסד אלקים. וכן יש לדקדק כי בראשונה אמר ויאמר דוד ואח"כ ויאמר המלך. למה בתחלה לא קראו מלך. עוד קשה מה לו לציבא להזכיר שהיה נכה רגלים, שאם לעורר רחמי המלך שירחם עליו בשביל שהוא נכה רגלים, והלא לא היה צריך לזה שכבר א"ל ואעשה עמו חסד אלקים. ועוד הליועץ נתנוהו שיאמר למלך מה שלא ביקש ממנו. לכן באו הכתובים להורות על חסידותו וטובתו של דוד, שאחר שנתישב במלכותו רצה לשלם טובה למי שעשה עמו טובה, ולא שכח את אשר עשה לו יהונתן בהיותו בורח מפני שאול, ושם נפשו בכפו לנגד אביו כדי להליץ טוב על דוד. ולכן ויאמר דוד הכי יש עוד אשר נותר לבית שאול. לא זכר המלך דוד להורות כי על זמן היותו דוד סתם ולא המלך דוד מדבר, ואעפ"י ששאול רצה להורגו, עכ"ז הכי יש עוד אשר נותר לבית שאול ואעשה עמו חסד, בעבור יהונתן שעשה לי טובה. וגם אני אעשה לפנים משורת הדין ובשבילו ארחם גם על כל זרע שאול. ולבית שאול עבד. ואין אמונה בעבדים, ולכן כשקראו אותו אל דוד, כי לא רצו לבקש ממנו דבר עד יבא לפני המלך, כדי שלא יעלים האמת, ולזה ויאמר המלך, קראו כאן מלך כי בא עליו בגזרה שיגיד האמת, וכדי שלא יפחד פן תצא כאש חמתו לנקום נקמתו מזרעו של שאול על אשר רדפו ורצה להרגו, לכן א"ל ואעשה עמו חסד אלקים, כמ"ש יוסף לאחיו אל תיראו כי התחת אלקים אני (בראשית נ, יט). וגם אני אעשה עמו חסד בעבור האלקים, כי כשם שהב"ה עושה חסד אף לשאינם ראויים, כן אני אעשה חסד לזרע שאול אף על פי שאינם ראויים. ויאמר ציבא אל המלך עוד בן ליהונתן נכה רגלים, רמז רמז לו כי הוא בעל מום, ומזה נודע כי אינו הגון למלכות ולא לשום דבר שלטנות כי כל מום רע, ומזה שפטו חכמים כי זה הרשע הוסיף על חטאתו פשע כששאל לו המלך איפוא הוא, ויאמר ציבא אל המלך הנה הוא בית מכיר בן עמיאל בלו דבר. שכונתו לרעה כי אם שאל לו איפוא הוא לידע מקומו איו, היה לו להשיב הוא בלו דבר, או יאמר הוא בית מכיר בן עמיאל, כי ודאי היה דוד יודע איה בית מכיר, ואם נפשך לומר שהגיד לו כל הצריך, היה לו להשיב הנה הוא בלו דבר בית מכיר בן עמיאל. אשר על כן דייקו חז"ל שכיון שמכתלי דבריו הראשונים ניכר שכונתו לומר לשון הרע על מפיבושת באמרו נכה רגלים. כך בשאר דבריו ניכר שכונתו לרעה לומר שהוא בלא דבר תורה. ולכן כי ידע דוד שאין אמונה בעבדים, וכמ"ש בפ' ערבי פסחים (קיג:), חמשה דברים צוה כנען את בניו וכו' ושנאו את אדוניכם, ואל תדברו אמת. וציבא היה עבד כנעני כמ"ש שם הרד"ק ז"ל, לפיכך וישלח המלך דוד ויקחהו לראות אם אמת אתו, וכתיב ויקחהו מבית מכיר בן עמיאל מלו דבר. שהוא יתור נפיש שאם בפ' הקודם אמר שהיה שם, פשיטא ששלח ולקחהו משם, ולכן מכח זה דרשו רז"ל שדהע"ה מצאהו מלא דבר וחכם בתורה. וראיה גדולה שדוד לא האמין לציבא, שלא צוה אותו לילך ולהביא אליו את מפיבושת, רק וישלח המלך דוד ויקחהו מכח המלכות, כי פחד שמא לא יבא אליו מפיבושת מפחדו שלא ימיתהו, כי הוא ידע מה ששאול שנאהו ורצה להורגו. ולכן שלח המלך דוד בתכסיסי מלכות להביאו אליו כמלך שלא יצא מתחת ידו דבר בלתי מתוקן, ולפי שנתירא הוצרך דוד לומר לו אל תירא כי עשה אעשה עמך חסד. כלומר לא די שלא אמיתך אלא עוד אעשה עמך חסד אחר בעבור יהונתן אביך, והשיבותי לך את כל שדה שאול אביך, כדי שיהיה לך למזון וצורך בני ביתך, ואתה תאכל לחם על שלחני תמיד. ולפי שידענו מאן דאכיל דלאו דיליה בהיל לאסתכולי ביה, וכל המצפה לשלחן חבירו עולם חשך בעדו. לכן ויקרא המלך אל ציבא ויאמר אליו כל אשר היה לשאול ולכל ביתו נתתי לבן אדונך ועבדת לו את האדמה וכו' והיה לבן אדוניך לחם ואכלו, כדי שיהיה לו לאכול משלו ולא יבוש ולא יכלם לצפות לשלחן אחרים. אמנם גם זאת אעשה לו, ומפיבושת בן אדונך יאכל תמיד לחם על שלחני. ואמנם עדין צריך ישוב, שהרי במקרא כתוב בלו דבר ומלו דבר עם ו', ואיך ידרשו מה שדרשו כנז' לעיל. אך הוא הדין והוא הטעם שכבר אמרנו כי מיתור הכתובים מצאו מקום לדרוש כן על ציבא שהיה מדבר בגנות מפיבושת. והם אמת שמצאו בשמואל ב' י"ז, ומכיר בן עמיאל מלא דבר. שכתוב בא', ואותיות יהו"א מתחלפות, ולכן דרשוהו בלא דבר ומלא דבר גם כן בא', וכ"ש לפי מה שמצאתי באיזה מקראות מלוא בו' א', ששתיהן מורות על הנאמר.

ואחר הדברים האלה כתוב עוד בשמואל ב' י"ו, ודוד עבר מעט מהראש והנה ציבא נער מפיבושת לקראתו וכו'. ויש לדקדק מה הודיענו בזה שאמר ודוד עבר מעט מהראש. אמנם כבר ידענו מ' ז"ל (סנהדרין קז.), ויהי דוד בא עד הראש (שמואל ב' טו, לב). שבקש לעבוד ע"א. וכבר פירשנו מה כונתו, כי לא עלה ח"ו על לב דוד דבר זר כזה. אמנם הפשט לא יופשט, ולכן עבירה גוררת עבירה, כי זה גרם שקבל לה"ר שהוא שקול לע"א כנודע. וזהו דיוק הכתוב והנה ציבא נער מפיבושת לקראתו, כלומר האלקים אינה לידו שתכף שעבר בדעתו לבא עד הראש, אירע לו דבר עבירה וזהו והנה. וצמד חמורים חבושים וכו' ויאמר המלך אל ציבא מה אלה לך, כי דוד עלה בדעתו שמפיבושת שלח לו אלה לעשות עמו חסד בעבור הטובה שהטיב לו, וזהו מה אלה לך. כמ"ש רש"י ע"ה בפ' וישלח, מי אלה לך (בראשית לג, ה). מי אלה להיות שלך. אף כאן מה אלה להיות שלך, כי מה שקנה עבד קנה רבו, וודאי מפיבושת שלחך. ויאמר ציבא החמורים לבית המלך לרכוב וכו'. לא השיבו כהוגן אדוני שלחני אליך, רק הראה כי כל זה עשה מדעתו ולא מדעת רבו, כי כן הוא האמת, אבל העלים ממנו מה שא"ל אח"כ מפיבושת בסי' י"ט. עבדי רימני וכו' ככתוב שם. והראה כונתו הרעה מראש ועד סוף, ויאמר המלך ואיה בן אדוניך. כלומר כיון שמדבריך ניכר שהמנחה הזאת אינה שלוחה מאדוניך, א"כ איפוא הוא עתה, ויאמר ציבא אל המלך הנה יושב בירושלים. כלומר אתה שרוי בצער והוא יושב בירושלים, כי כבר אמרו בספרי (ספרי פ' קרח.), כל הנה בשמחה. והוא יושב בשלוה בירושלים, כי אמר היום ישיבו לי בית ישראל את ממלכות אבי. כי יודע הוא כי גם אבשלום לא ימלוך כיון שרצה להרוג את אביו אלא תחזור המלוכה לבעליה. וכששמע דוד כן ויאמר המלך לציבא הנה לך כל אשר למפיבושת. ובמ' שבת (נו.) שם נאמר, מכדי חזייה דשקרא הוא, כי הדר אלשין עליה מ"ט קבלה מיניה, דכתיב ויאמר המלך אל ציבא איה בן אדוניך ויאמר ציבא אל המלך הנה יושב בירושלים וגו'. ומנלן דקבל מיניה, דכתיב ויאמר המלך הנה לך כל אשר למפיבושת ויאמר ציבא השתחויתי אמצא חן וכו'. ק' למה לו להביא ויאמר ציבא השתחויתי לראיה דקבל מיניה. הלא די לו בפ' הנה לך כל אשר למפיבושת. אלא ודאי שבמה שאמר דוד הנה לך וכו'. לא ראינו שקבל ממנו לה"ר, שהייתי יכול לומר שזה הוא מ"ש עשו ליעקב, אחי יהי לך אשר לך (בראשית לג, ט). כלומר איני רוצה לקבל ממך כלל כיון שאין זה מאת אדוניך רק מאתך, ואין אתה יכול לתת את אשר למפיבושת, כי אין מקבלים מן העבדים, ולכן א"ל הנה לך. כלומר איני רוצה לקבל ממך כל אשר למפיבושת. אמנם ממה שראינו שהשיבו ציבא השתחויתי וכו'. אנו רואין כי דוד קבל לה"ר, וא"ל הנה לך וכו'. לתת לו מה שהיה למפיבושת. וכבר הקשה הרד"ק ז"ל שם בסי' ט' ז"ל, וא"ת אם כן מה נתן לו דוד, והלא כל מה שקנה עבד קנה רבו, אעפ"כ מצות המלך היה, והמלך יכול לקחת מזה ולתת לזה עכ"ל. ודוחק הוא לומר שדוד יעבור על דברי חכמים, דיד עבד כיד רבו דמי. אלא נלע"ד שיובן עם מה ששנינו בסוף פ"ג דפאה, הכותב נכסיו לעבדו יצא בן חורין וכו'. ופי' שם הרב שכתב כל נכסי נתונים לאיש פלוני עבדי, הרי העבד בכלל הנכסים ונתן לו את עצמו וכו' ע"ש (הכותב כל נכסיו לעבדו. שכתב כל נכסי נתונים לפלוני עבדי, הרי העבד בכלל הנכסים ונתן לו את עצמו. והא דקאמר 'עבדי' היינו עבדי שהיה כבר.). ולפי זה באמור לו דוד הנה לך כל אשר למפיבושת שלא שייר כלום, יצא בן חורין וקנה כל נכסי אדונו, ולכן השיבו ציבא אמצא חן בעיניך אדוני המלך. כלומר אין לי אדון אחר עתה אלא אתה, כי כבר יצאתי בן חורין ממפיבושת, ואין לי להשתחוות כי אם אליך המלך, שהכל עבדים לך. ובזה נשארה הקושיא לדוד, כי כיון שראה מתחלה שכונת ציבא להלשין למפיבושת בדברי שקר כדלעיל שמצא אותו מלא דבר. למה עתה קבל לה"ר ותכף ומיד אמר הנה לך וכו'. אשר על כן מצא מקום שמעי לקלל את דוד, כי אחר סמוך כתוב ובא המלך דוד עד בחורים והנה משם איש יוצא וכו'. כמו שכבר פירשנו אותם הפסוקים במקום אחר. ולדרכנו יאמר צא צא איש הדמים ואיש הבליעל. כי כבר אמרו כל המחליף דבורו כאילו עובד ע"א, כתיב הכא והייתי בעיניו כמתעתע (בראשית כז, יב). וכתיב התם הבל המה מעשה תעתועים (ירמיה י, טו). אף כאן דוד החליף דבורו, שבתחלה אמר למפיבושת והשיבותי לך את כל שדה שאול אביך, ואח"כ חזר בו ואמר לציבא הנה לך כל אשר למפיבושת. והעובד ע"א נק' בליעל, כדכתיב יצאו אנשים בני בליעל וכו' (דברים יג, יד). ולפי שאמרו בפ' י"ח דשבת (קכז:), הדן את חבירו לכף זכות דנין אותו לזכות. ומינה שהדן את חבירו לכף חובה דנין אותה לחובה. אף כאן לפי שדוד קבל לה"ר על מפיבושת ודנו לכף חובה, לפיכך שמעי דן אותו לחובה באמרו השיב עליך ה' כל דמי בית שאול אשר מלכת תחתיו. שחשדו שהוא הרג את אבנר ואיש בשת כדבריהם ז"ל. והנה שם בשמואל ב' י"ט כתוב, ומפיבושת בן שאול ירד לקראת המלך ולא עשה רגליו ולא עשה שפמו ואת בגדיו לא כבס וכו'. ויהי כי בא ירושלים לקראת המלך ויאמר לו המלך למה לא הלכת עמי מפיבושת ויאמר אדוני המלך עבדי רימני כי אמר עבדך אחבשה לי החמור וארכב עליה ואלך את המלך כי פסח עבדך. וירגל בעבדך אל אדוני המלך וכו'. וקשה למה קרא אותו כאן מפיבושת בן שאול, שהרי הוא היה בנו של יהונתן. ועוד מאי כי בא ירושלים. שאם על מפיבושת מדבר כבר הוא היה בירושלים כנז' לעיל, ואם רצונו לומר שיצא מירושלים, כבר אמר ירד לקראת המלך. אמנם בא הכתוב להורות כי ודאי שנודע למפיבושת מה שאמר ציבא לדוד לה"ר עליו, שהרי הוא אמר לדוד וירגל בעבדך אל אדוני המלך. ולכן חשב להתנצל שיראה דוד ששקר דבר עליו ציבא כשא"ל הנה יושב בירושלים כי אמר וכו'. כי הוא אמר הנה בשמחה יושב בשלוה, כי אמר היום ישיבו לי וכו'. ולכן ירד לקראת המלך ולא עשה רגליו וכו' למן היום לכת המלך עד היום אשר בא בשלום, שמזה ישפוט דוד ששקר דבר לו, שהרי אדרבא התאבל על צערו של דוד. וסמך זה למה שכתוב קודם, ויאמר המלך אל שמעי לא תמות, שלהיותו מבית שאול אויבו של דוד וגם שקללו, היה ראוי להמיתו ועכ"ז מחל לו. כ"ש שגם למפיבושת שלא חטא נגדו יכיר וידע האמת. ולזה לא פחד מפיבושת כלל. ומפיבושת בן שאול. כלומר שהיה מזרע שאול אויבו של דוד ויכול להמיתו מפני הלה"ר של ציבא, עכ"ז ירד לקראת המלך בראותו שקבל לשמעי. ועוד טעם אחר למה לא עשה רגליו וכו'. שאין דרך לבא לפני המלך מנוול כמוהו, אך הטעם ויהי כי בא ירושלים לקראת המלך. כלומר עשה עצמו כבא ירושל', שבא מן הדרך עיף ויגע, ולא המתין לעשות רגליו שלא לעבור על בל תאחר לצאת לקראת המלך. ולכן שאל לו המלך למה לא הלכת עמי מתחלה כיון שעתה באת במהירות כל כך. והשיבו עבדי רימני, כי אמרתי לו שיחבוש החמור כדי שאלך גם אני עם המלך, כי פסח עבדך ואיני יכול לילך ברגלי כמו שהיה הולך דוד, כמ"ש לעיל ויצא המלך וכל העם ברגליו. וכשראיתי שהוא לא חבש לי החמור, הייתי רוצה לעשותו בעצמי להורות על זריזותי, וכמו שעשה אברהם ויחבוש את חמורו, וזהו שאמר כי אמר עבדך אחבשה לי החמור. כלומר אני בעצמי כדי שארכב עליה, ואלך את המלך כי פסח עבדך ואיני יכול לילך ברגלי. ולפי שלא יכולתי לבא ברגלי בזריזות, בין כך ובין כך המלך הלך לדרכו ועבדי רימני, שלא בלבד לא חבש לי החמור אלא וירגל בעבדך אל אדוני המלך. ויאמר לו המלך למה תדבר עוד דבריך, כלומר יש פנים לכאן ולכאן, וכמ"ש שם בפ"ה דשבת (נו.), דברים הניכרים חזא ביה, אמרתי אתה וציבא תחלקו את השדה, כלומר כבר אמרתי ויצא מפי לתת לציבא כל אשר לך ואיני יכול לחזור בי, כי דבר המלך אין להשיב. האמנם שלא להוציאך ריקם מכל. אתה וציבא תחלקו את השדה, ובזה אתי שפיר שיש טעם מפסיק, דהיינו זקף גדול על אמרתי, להורות שלא על מה שאמר תחלה הכונה. שהרי מתחלה אמר הנה לך כל אשר למפיבושת, ולא אמר שיחלוקו אלא עתה אמר כן כדי שלא להשיב דברו לגמרי. ויאמר מפיבושת אל המלך גם את הכל יקח. כלומר כיון שלא קבלת התנצלותי שאמרתי עבדי רימני, ואתה לא כן האמנת לדברי רק קבלת דברי ציבא, שאם לא כן היה לך להחזיר לי את שלי ולהעניש לציבא על שסיפר לה"ר כנגדי. לכן הראוי שתקיים דבריך, הנה לך כל אשר למפיבושת. ולפי זה גם את הכל יקח. ואמרו שם בפ"ה דשבת (נו:), אמר רב יהודה אמר שמואל, בשעה שאמר דוד למפיבושת אתה וציבא תחלקו את השדה, יצתה בת קול ואמרה רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה. כי נענש דוד על שקבל לה"ר, ואחר שמפיבושת התנצל עמו לא האמין לדבריו רק אל ציבא, ואין אמונה בעבדים, לכן מדה כנגד מדה תחלק מלכותו. וגם נענש אחר זה כמ"ש שמואל ב' כ', ושם נקרא איש בליעל ושמו שבע בן בכרי איש ימיני. שגם הוא מבית שאול וקם למרוד בדוד בעבור שקבל לשון הרע נגד מפיבושת.

נחזור לעניננו שדבר המלך אין להשיב. ומזה נשפוט ק"ו בדברו ית' שהוא מלך על כל הארץ, שכיון שיצא דבר מפיו ראוי להתקיים לעולם. כמ"ש לא איש אל ויכזב וכו' (במדבר כג, יט). וכמ"ש במ"א. והנה בזהר חדש פ' בלק דף פ"ו א' ב' איתא ז"ל, דכך ארחוי דחויא עילא ותתא, כיון דאתיהיב ליה רשו לא תב עד דאשלים ההוא דינא בישא דאתיהיב ליה רשו למעבד או דיתנון ליה באתריה חייבא אחרא בכופרא, דהא בריקניא לא יפוק וכו'. כמ"ש ואתן אדם תחתיך (ישעיה מג, ד). ועל זה רמזה המס' בפ' בראשית, ויסגר. ב' חסר באורייתא. ויסגר בשר תחתנה (בראשית ב, כא). ויסגר ה' בעדו (בראשית ז, טז). כי הנה צוה הב"ה לנח, עשה לך תיבת עצי גופר (בראשית ו, יד). כדי להסתר מחמת המציק, הוא המקטרג אשר היה רוצה לקטרגו, ככתוב בזהר פ' נח ס"ג א'. ועכ"ז צריך לתת כופר במקומו, הם כל אותם של דור המבול שמתו כלם. ולכן אמר ויסגור בשר תחתנה, שנתן כפרו כמו ואתן אדם תחתך. ובזה ויסגור ה' בעדו, שלא שלטה בו הפורענות. ובמזמור ל"ד כתוב, רבות רעות צדיק וכו' שומר כל עצמותיו וכו'. תמותת רשע רעה וכו'. פודה ה' וכו'. שיובן עם מ"ש במדרש שוחר טוב מזמור ו', משל למלך שכעס על בנו ולפניו אבן גדולה, ונשבע שהוא זורקה על בנו, אמר המלך אם זורקה אני על בני אין לו חיים. מה עשה כתתה ועשאה צרורות קטנות והיה זורק בו א' א', נמצא לא הזיק את בנו ולא ביטל את גזרתו ע"כ. זש"ה רבות רעות צדיק. שמה שהיה ראוי לבא עליו בפעם אחת שלח לו בפעמים רבות. ובזה ומכלם יצילנו ה', כי להיות שלא הביאו אלא בפעמים רבות יכול לסובלן ונצול. ולזה שומר כל עצמותיו. שכיון שאינו זורק עליו אבן גדולה בפעם אחת, אחת מהנה לא נשברה. אך לרשע אינו כן אלא תמותת רשע רעה, שזורק עליו רעה אחת בפעם אחת והיא תמותתהו. ולעניננו יאמר תמותת רשע רעה, ולא אמר תמית לפי שזה מדבר במי שניתן כופר לצדיק, שיש נספה בלא משפט. שאעפ"י שלא הגיע זמנו נתן אלקים כפרו לצדיק, וזהו פודה ה' נפש עבדיו. שבזה תמותת רשע רעה. ובמ"ש במשל האבן יובן היטב הכתוב יסור יסרני יה. יסורין אחר יסורין, אשר על כן ולמות לא נתנני. ובמשלי י"א. לא יועיל הון ביום עברה, כי כשנגזרה גזרה על האדם למות, לא יועיל ממונו להצילו רק וצדקה תציל ממות, ובאיזה אופן. צדקת תמים תישר דרכו, שהצדקה גורמת לו לשוב מחטאתו ולילך בדרך ישרה כדי שינצל. אך בזאת וברשעתו יפול רשע. דהיינו שיתן אלקים כפרו רשע א', וברשעתו של זה יפול רשע אחר. כי המקטרג רוצה שיותן תחתיו כדלעיל.

אבותינו במצרים היו חייבים בשביל ע"א שעבדו, ובפרט הבכורות לפי שהעבודה בהם, ועכ"ז הצילם הב"ה ונתן פדיונם המצרים, הוא הדבר אשר חכמים הגידו במדבר רבה פ' ד' ז"ל, אמר הב"ה בשביל חבתם של ישראל שניתי סדרו של עולם. באיזה צד, כתבתי בתורה שיהא חמור נפדה בשה, שנאמר ופטר חמור תפדה בשה (שמות לד, כ). אני לא עשיתי כן אלא פדיתי שה בחמור. המצריים שנקראים חמור, שנאמר אשר בשר חמורים בשרם (יחזקאל כג, כ). וישראל נקראו שה, שנאמר שה פזורה ישראל (ירמיה נ, טז). והרגתי בכוריהם והקדשתי בכוריהם של ישראל, שנאמר כי לי כל בכור (במדבר ג, יג). וקשה אמרו שניתי סדרו של עולם, ואח"כ אומר כתבתי בתורה. שאם זה דבר תורה איך קורהו סדרו של עולם. ועוד יקשה שהרי מצות פטר חמור היה ביציאת מצרים, ואיך יאמר שניתי סדרו של עולם, שנראה שהוא דבר שקדם מימי עולם. אמנם יובן במ"ש בבכורות פ"א (ה:), אמר ר' חנינא שאלתי את ר' אליעזר, מה נשתנו פטרי חמורים מפטרי סוסים וגמלים, א"ל גזרת הכתוב היא, ועוד שסייעו את ישראל בשעה שיצאו ממצרים, שאין לך כל א' וא' מישראל שלא היו לו תשעים חמורים לובים טעונים מכספם וזהבם של מצרים ע"כ. ויקשה שאם כבר א"ל גזירת הכתוב היא, מה הוצרך עוד טעם אחר, ואם זה הוא טעם הגזרה יאמר תחלה כן. אלא כונת המ' היא לפי מה שאמרו שם בבכורות פ"א, ופטר חמור תפדה בשה, למה נאמר, לפי שהוא אומר אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה (במדבר יח, טו). שומע אני כל בכור בהמה טמאה במשמע, ת"ל ופטר חמור תפדה בשה, בכור חמור אתה פודה ואי אתה פודה שאר בכור בהמה טמאה. ועדין אני אומר בכור חמור תפדה בשה, שאר בכור בהמה טמאה בכסות וכלים, ת"ל עוד במקום אחר, ופטר חמור תפדה בשה, בכור חמור אתה פודה, ואי אתה פודה בכור בהמה טמאה וכו'. הנה כי כן שאל ר"ח את ר"א, מה נשתנו פטרי חמורים מפטרי סוסים וגמלים, דלכאורה היה נראה שכל בכור בהמה טמאה צריך פדיון, ולמה נשתנו אלו מאלו. ומה שהזכיר סוסים וגמלים ולא שאר בהמה טמאה, הטעם הוא שאם נפשך לומר שנשתנו פטרי חמורים לפי שאדם רוכב עליהם ומביא עליהם משאות, ובשביל הנאה זו וגם שהולכים בדרך מצוה ראוי לפדותם. והלא גם הסוסים והגמלים הם משמשים לרכיבה ולמשאוי. והשיב לו ר"א גזרת הכתוב היא, שלכן נכתבה מצוה זאת בשני מקומות, הא' בפ' בא, וכל פטר חמור תפדה בשה (שמות יג, יג). והשני בפ' תשא, ופטר חמור תפדה בשה (שמות לד, כ). להוציא שאר בהמה טמאה, שכן במכילתא מפיק להו ג"כ ממלת 'אך', דכתיב בפ' קרח אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה (במדבר יח, טו). דמלת 'אך' ממעט שאר בהמה טמאה אף מכסות וכלים עיין שם, ולפי שעדין יקשה דבשלמא לשאר בהמה טמאה אתה יכול להוציא מכפל המצוה וגם ממלת אך, אך הסוסים והגמלים שהם עשויים ג"כ לתשמיש אדם, עדין אני אומר שחייבים בפדיון. לכן בא בטעם אחר, ועוד שסייעו את ישראל בשעה שיצאו ממצרים, כי הנה נודע שלא הותר לשום אדם במצרים לרכוב על סוס, כמ"ש בפ' מקץ, ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו (בראשית מא, מד). ותרגם אנקלוס, לא ירים גבר ית ידיה למיחד זין וית רגליה למרכב על סוסיא וכו'. ולפי זה לא היו ישראל מחזיקים ברשותם אלא חמורים, והם סייעום בשעה שיצאו ממצרים לרכוב עליהם ולשאת את ממונם שהשאילום, וזה לקיים מה שהבטיח לאברהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול.

והנה כתוב בפ' במדבר, ואני הנה לקחתי את הלוים מתוך בני ישראל תחת כל בכור פטר רחם מבני ישראל והיו לי הלוים (במדבר ג, יב). כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל מאדם עד בהמה לי יהיו אני ה' (שם יג). וקשה מאי 'ואני הנה', שהיה די שיאמר לקחתי את הלוים. ועוד כי לי כל בכור ביום הכותי וכו'. שנראה שביציאת מצרים דוקא נתקדשו הבכורות, והלא מתחלת בריתו של עולם נבחרו הבכורות לעבודה, כמ"ש שם במדבר רבה פ' ד', תדע לך שהיו הבכורות מקריבים עד שלא עמד שבטו של לוי, טול מתחלת בריתו של עולם אדם הראשון היה בכורו של עולם והקריב קרבנו וכו' ע"ש (קח את הלוים וגו' (במדבר ג, מה). אמרו רבותינו למה צוה הקדוש ברוך הוא לפדות בכורי ישראל בלוים, שבתחלה היו הבכורות משמשין עד שלא עמד שבט לוי, כמה ששנו רבותינו (זבחים קיב:), עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מתרות ועבודה בבכורות, ומשהוקם המשכן נאסרו הבמות ועבודה בכהנים, ותדע לך שהיו הבכורות מקריבים עד שלא עמד שבטו של לוי, טל מתחלת בריתו של עולם, אדם הראשון היה בכורו של עולם וכיון שקרב קרבנו, שנאמר ותיטב לה' משור פר מקרן מפריס (תהלים סט, לב). לבש בגדי כהנה גדולה, שנאמר ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם (בראשית ג, כא). בגדי שבח היו, והיו הבכורות משתמשין בהם, כיון שמת אדם מסרן לשת, שת מסרן למתושלח, כיון שמת מתושלח מסרן לנח, עמד נח והקריב קרבן, שנאמר ויקח מכל הבהמה הטהרה וגו' (בראשית ח, כ). מת נח ומסרן לשם, וכי שם היה בכור, והלוא יפת היה בכור, שנאמר אחי יפת הגדול (בראשית י, כא). ומפני מה מסרן לשם, מפני שצפה נח שלשלת האבות עומדת ממנו. ותדע לך ששם היה מקריב, שנאמר ומלכי צדק מלך שלם וגו' (בראשית יד, יח). וכי כהנה לו נתנה, והלוא לא נתנה כהנה אלא משעמד אהרן, מהו שהוא אומר כאן: והוא כהן, מפני שהיה מקריב ככהנים. מת שם ומסרה לאברהם, וכי אברהם היה בכור, אלא מפני שהיה צדיק נמסרה לו הבכורה והקריב, שנאמר ויעלהו לעלה תחת בנו (בראשית כב, יג). מת אברהם ומסרה ליצחק, עמד יצחק ומסרה ליעקב, וכי יעקב בכור היה, אלא שאת מוצא שנטלה יעקב מן עשו בערמה, אמר לו מכרה כיום את בכרתך לי (בראשית כה, לא). את סבור שמא על חנם אמר יעקב לעשו שהוא ימכר לו את הבכורה לאו, אלא שהיה יעקב מבקש להקריב ולא היה יכול מפני שלא היה בכור, אמר עשו מה אני מבקש מן הבכורה הזאת, שנאמר הנה אנכי הולך למות וגו' (בראשית כה, לב). באותה שעה נתנבא עליו יחזקאל ואמר לו, אם לא דם שנאת ודם ירדפך (יחזקאל לה, ו). וכי שונא היה עשו את הדם, הרי כמה צדיקים הרג, הרי כמה חסידים הרג, והוא אומר, אם לא דם שנאת ודם ירדפך, אלא אמר לו אם לא דם הקרבן שנאת, שהיה בכור והבכורות מקריבין, לפיכך ודם ירדפך. באותה שעה כיון שלקח יעקב את הבכורה התחיל מקריב, שנאמר ויאמר אלהים אל יעקב קום עלה בית אל וגו' ועשה שם מזבח וגו' (בראשית לה, א). וכן בשעה שהקריב משה בסיני הבכורות הן הקריבו, שנאמר וישלח את נערי בני ישראל וגו' (שמות כד, ה). מהו נערי, הבחורין שבבכורות, ויעלו עלת, הא למדת שלא היה אדם מקריב אלא הבכורות, וכיון שעשו ישראל אותו המעשה, אמרו יבואו הבכורות ויקריבו קרבנות לפניו, שנאמר וישכימו ממחרת ויעלו עלת ויגשו שלמים (שמות לב, ו). אמר להם האלהים אני נתתי פרוקופי לבכורות, ועשיתי אותן גדולים בעולם, וכפרו בי ועמדו והקריבו לפני העגל, הרי אני מוציא את הבכורות ומכניס את בני לוי, לפיכך אמר האלהים למשה שימנה אותן, שנאמר פקד את בני לוי (במדבר ג, טו).). אמנם הנה כתבנו כי ישראל ג"כ היו עובדים לטלה אלקיהם של מצרים והבכורות שלהם היו זובחין זבח כמוהם, ועל כן היו ראויים ללקות עם בכורי מצרים, שלכן כתוב למכה מצרים בבכוריהם (תהלים קלו, י). זהו חסד גדול שכיון שגם ישראל היו חייבים ורצה להצילם. גם המצריים היו ראוי להציל, שלא יאמרו משוא פנים יש בדבר, ועכ"ז ויוצא ישראל מתוכם, זהו חסד שני, וזהו 'מתוכם' דוקא, כמו לקחת לו גוי מקרב גוי (דברים ד, לד). ועוד שנינו בסוף מנחות, הכהנים ששימשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש בירושלים. ועכ"ז א"ל משכו ידיכם מע"א וקחו לכם צאן של מצוה, וכשם שהתיר הנעבד כך התיר לבכורות לחזור לקדושתם, שלכן כתוב בפ' משפטים, וישלח את נערי בני ישראל (שמות כד, ה). ואמרו שם במדבר רבה פ"ד ז"ל, וכן בשעה שהקריב משה בסיני הבכורות הן הקריבו, שנ' וישלח את נערי בני ישראל. מהו נערי, הבחורין שבבכורות וכו'. אך כשחטאו בעגל אמרו שם במדבר רבה ז"ל, וכיון שעשו ישראל אותו המעשה, אמרו יבאו הבכורות ויקריבו קרבנות לפניו, שנ' וישכימו ממחרת ויעלו עולות וכו' (שמות לב, ו). א"ל האלקים אני נתתי פרוקפי לבכורות, ועשיתי אותם גדולים בעולם, וכפרו בי ועמדו והקריבו לפני העגל, הרי אני מוציא את הבכורות ומכניס את בני לוי וכו'. באלה יובנו הכתובים ואני הנה לקחתי את הלויים (במדבר ג, יב). כלומר מתחלה היה לי להקריב את הלוים, כיון שבמצרים לא עבדו ע"א ולא היפרו ברית מילה, ובמדבר ג"כ נתנו נפשם להרוג את עובדי העגל, ומאז בחרה נפשי בהם. אך להיות שעדין היו הבכורות ראויים, לכן לא לקחתי הלויים מאז, אמנם כשהקריבו הבכורות לפני העגל, ואני הנה בשמחה (ספרי פ' קרח.), לקחתי את הלויים מתוך בני ישראל תחת כל בכור וכו'. כי ניתנו הלויים בחלוף הבכורות, והיו לי הלויים. שכל מקום שנאמר 'לי' קיים לעולם. ולמה כן, כי לי כל בכור מאז מששת ימי בראשית. ואף כי חטאו ונדחו עכ"ז ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל (במדבר ג, יג). לפי שחזרו לקדושתם, כי אע"פ שבמצרים היו מקריבין ועובדין לאלוק של מצרים, לא לדעתם עבדו אלא מתוך השיעבוד ומתוך הטירוף כמ"ש ז"ל, אך עתה שחזרו מרצונם להקריב לפני העגל, לקחתי את הלוים. ואותם הבכורות שלא היו הלוים תחתיהם, אמר הכתוב ולקחת חמשת חמשת שקלים לגלגלת (במדבר ג, מז). ונלע"ד שזהו מ"ש שם במדבר רבה, אמר הב"ה אתם מכרתם בכורה של רחל, זה יוסף בעשרים כסף, שהם חמשה שקלים. לפיכך יהיה כל א' וא' פודה בנו הבכור חמש סלעים עכ"ל. ויקשה לזה שאם פדיון הבכורות הוא בשביל מכירת יוסף, למה לא צוהו מתחלה, ולמה המתין עד אחר העגל, אמנם כבר פירשנו במקומו כי השבטים בקשו לעקור את יוסף מן העולם, שאמרו עתיד זה להשיאנו לבעלים. דהיינו ירבעם שיצא ממנו. אך כאשר חטאו בעגל גילו דעתם דניחא להו בע"א, והעגל שבמדבר גרם לעגלי ירבעם כנז' אצלנו במקומו. ולכן כשעשו העגל חזר וניעור חטא מכירת יוסף. ולכן פדיון הבכור תלוי בפטר רחם, שיהא בכור לאמו אף שאינו בכור לאביו, והיה זה על שמכרו בכורה של רחל זה יוסף שהם שני דברים. הא' להיותו בכורה של רחל עקרת הבית, והשני להיותו יוסף צדיק גמור, ומכרו בדבר מועט בעשרים כסף שקנו מנעלים לרגליהם לבזותו ככתוב אצלנו, ולכן יהיה כל א' פודה בכורו בחמש סלעים. ואחרי שיצאנו מן המכוון נחזור למ' הראשון, בשביל חיבתם של ישראל שניתי סדרו של עולם. והכונה כי הפדיון צריך שיהיה בדבר חשוב, כי כשפודין מעשר שני והקדש כתוב וצרת הכסף (דברים יד, כה). דהיינו כסף שיש בו צורה. ומוסיף חומש אם פדו אותו הבעלים, כדי לבטל פתחון פה מבעל דין לחלוק, שלא יאמר שאינו שוה. וכן אז"ל בפ' ערבי פסחים (פסחים קיח:), כי לפי שהמרו ישראל על ים סוף ואמרו כשם שאנו עולין מצד זה, כך יעלו המצריים מצד אחר, וא"ל הב"ה לים פלוט אותם ליבשה, וא"ל הים כלום יש עבד שנותן לו רבו מתנה וחוזר ונוטלה ממנו, א"ל אני נותן לך א' ומחצה שבהם ע"ש (דאמר רב הונא ישראל שבאותו הדור מקטני אמנה היו, וכדדרש רבה בר מרי מאי דכתיב וימרו על ים בים סוף (תהלים קו, ז). מלמד שהמרו ישראל באותה שעה ואמרו כשם שאנו עולין מצד אחד, כך מצריים עולים מצד אחר, אמר לו הקב"ה לשר של ים, פלוט אותן ליבשה, אמר לפניו רבש"ע כלום יש עבד שנותן לו רבו מתנה וחוזר ונוטל ממנו, אמר לו אתן לך אחד ומחצה שבהן, אמר לו רבש"ע יש עבד שתובע את רבו, אמר לו נחל קישון יהא לי ערב, מיד פלט אותן ליבשה ובאו ישראל וראו אותן, שנאמר וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים (שמות יד, ל). מאי אחד ומחצה שבהן, דאילו בפרעה כתיב שש מאות רכב בחור (שמות יד, ז). ואילו בסיסרא כתיב תשע מאות רכב ברזל (שופטים ד, ג-יג). כי אתא סיסרא אתא עלייהו בדקרי דפרזלא, הוציא הקב"ה עליהם כוכבים ממסילותם, דכתיב מן שמים נלחמו הכוכבים (שופטים ה, כ). כיון דנחיתו כוכבי שמים עלייהו, אקדירו הני דקרי דפרזלא נחיתו לאקרורי למיסחי נפשייהו בנחל קישון, אמר לו הקב"ה לנחל קישון, לך והשלם ערבונך, מיד גרפם נחל קישון והשליכן לים, שנאמר נחל קישון גרפם נחל קדומים (שופטים ה, כא). מאי נחל קדומים, נחל שנעשה ערב מקדם, באותה שעה פתחו דגים של ים ואמרו ואמת ה' לעולם.). והפטר חמור עצמו שהוא גרוע, נפדה בשה שהוא יותר חשוב. ובשביל חיבתן של ישראל שניתי סדרו של עולם, שהוא שהפדיון יהיה יותר מהנפדה, וכאן פדיתי שה בחמור. דהיינו שפדיתי את ישראל הנק' שה פזורה ישראל, בחמור שהם המצריים הגרועים. והרגתי בכוריהם של מצרים כדי להציל בכורי ישראל, שכן הקדשתי בכוריהם של ישראל באותו זמן אע"פ שעבדו וזיבחו במצרים לאלוק שלהם, עכ"ז באותו זמן הקדשתי אותם לי, והפדיון היה מ"ש במדרש, שהיו המצרים שטופי זמה ויולדות מכמה רווקים, ואם אין שם בכור, גדול הבית מת. נמצאו שמתו רובם, ובזה פדו בכורי ישראל.

עוד נפדו בכורי ישראל בקרבן פסח, וזה יובן עם מ' ז"ל בשמות רבה פ' ט"ו ז"ל, ושחטו אותו (שמות יב, ו). אתם שוחטים פסח ואני שוחט בכורים, ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות. שאני פוסח עליכם ומגין עליכם וכו'. משל למלך שאמר לבניו, הוו יודעים שאני דן דיני נפשות ומחיי', הקריבו לי דורון שאם תעלו לפניו לבימה שאעביר אולוגין שלכם, לאחר כך אמר הב"ה לישראל בדיני נפשות אני מתעסק, ומודיע אני היאך אני חס עליכם ברחמים, בדם פסח ובדם מילה, ואני מכפר על נפשותיכם, שהעברה שאני עובר קשה היא, שנאמר ועברתי בארץ מצרים (שמות יב, יב). וק' מה צורך למשל, אמנם לפי שאמר תחלה, אתם שוחטים פסח ואני שוחט בכורים. קשה וכי משוא פנים יש בדבר להרוג בכורי מצרים ולהגין על בכורי ישראל שגם הם חטאו. על זה הביא המשל למלך וכו'. כי הנה במשפט יעמיד ארץ, ואפילו לבני ביתיה לא נסיב אפין. ולכן אמר לבניו הוו יודעין, שלהיותם בניו הזהיר אותם שהוא דן דיני נפשות ומחייב, שאינו נושא פנים לשום אדם, לפיכך הקריבו לי דורון. זהו קרבן פסח, שאם תעלו לפני לבימה, שהמקטרג יאמר הללו עע"א והללו עע"א, שאעביר אולוגין שלכם לאחר, דהיינו הדין שלכם אעביר אותו לאחר, וזה כי דרכו של מלך ב"ו, בהיות כמה אנשים חייבים מיתה, ממיתים אחד והאחרים ינצלו. כן הב"ה אומר לישראל בדיני נפשות אני מתעסק, לחיי' כל בכורי מצרים על שעבדו ע"א, ומודיע אני אליכם שתעסקו בדם פסח ובדם מילה. ובזה אני מכפר עליכם ויהיו המצריים לפדיון שלכם, שההעברה שאני עובר קשה היא. ע"ד מ"ש רז"ל קשה כקריעת ים סוף. והקושי הוא להטביע המצריים ולהציל את ישראל, כמ"ש בזהר פ' תרומה דף ק"ע א' ב' ז"ל, וכי קריעת ים סוף קשה קמיה וכו' והא כיון דסליק רעותיה קמיה כלא קמיה, אלא בזמנא דישראל אעברו לגבי ימא ובעא קב"ה למקרע לון ימא דסוף, אתא רהב דהוא ממנא על מצרים ואמר, מארי דעלמא אמאי את בעי למעבד דינא על מצרים ולמקרע ימא לישראל, הא כלהו חייבין קמך, אלין פלחי ע"א וכו', בההיא שעתא קשה קמיה על ארח דינא וכו', אשגח קב"ה בזכותא דאברהם דאקדים בצפרא למעבד רעותיה, כדכתיב וישכם אברהם בבקר. כדין אהדר ימא וערקו מיין קמייהו דישראל, דכתיב וישב הים לפנות בקר לאיתנו וכו'. וע"ד הוה קשה קמיה קריעת ים סוף. ע"ד זה אמר כאן שהעברה שאני עובר קשה היא ודוק.

וכתוב בפרשת בא, והיה כי תבאו אל הארץ וכו' ושמרתם את העבודה הזאת. היא שחיטת הפסח ועבודתו. והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם. דבשלמא באותו הדור שיצאו ממצרים היה ראוי להם לעשות הפסח בעבור שהצילם מהמות, אך אתם מה לכם בעבודה הזאת. ואמרתם זבח פסח הוא לה'. דהיה די שיאמר פסח הוא לה', אך לפי שהיו שני דמים דם פסח ודם מילה, לכך אמר זבח פסח. כי המילה נק' זבח, כמו שדרשו דורשי רשומות מזב"ח ר"ת מ'ילה ז'מנה ב'יום ח', כן זב"ח זמנה ביום ח', ופסח כמשמעו. וכל זה הוא לה', שהקדים לצוותנו כהיום הזה בשתי מצות אלה, כי ברחמיו וברוב חסדיו הקדים רפואה למכה, אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים כדלעיל, ואת בתינו הציל. שגם אנחנו בכלל זה, שאלו לא הוציא הקדוש ב"ה את בני ישראל ממצרים, עדין אנו ובנינו ובני בנינו וכו'. ולכן ואת בתינו הציל. וגם בפ' קדש לי כל בכור כתוב, ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה וכו'. כלומר מיד ולדורות ג"כ צריך זכירה, כי בחזק יד הוציא ה' אתכם מזה, דהיינו גוי מקרב גוי, הללו עע"א והללו עע"א. וכדי שלא יאמרו שגם קידוש בכורות לא היה אלא לאותו הדור, חזר ופירש והיה כי יביאך וכו' והעברת כל פטר רחם לה' וכו' וכל פטר חמור תפדה בשה וכו'. הכל כמו שפירשנו. והוא מ"ש בפרשת היום, בחדש הראשון בארבעה עשר לחדש בין הערבים פסח לה', דדוקא התחיל בי"ד שהוא לפני הפסח, להזכיר זכותו של יצחק שנעקד בין הערבים כדי לבטל הקטרוג, וגם כי הוא הקריב פסח כשלקח לו יעקב שני גדיי עזים כמ"ש במקומו. וזהו פסח לה'. לאפוקי ממה שעד עתה עבדו ע"א.

ובזה נבא לביאור ההפטרה של יום שני למועד הזה, במלכים ב' כ"ג. ויצו המלך את כל העם לאמר עשו פסח לה' אלקיכם וכו'. כי לא נעשה בפסח הזה מימי השופטים אשר שפטו את ישראל וכו' כי אם בשמנה עשרה שנה למלך יאשיהו נעשה הפסח הזה לה' בירושלים. וגם את האובות ואת הידעונים וכו'. הנה כל המפרשים חתרו להשיב לקושיא חזקה שיש בזה באמרו כי לא נעשה כפסח הזה וכו'. ובפרט כתב רש"י ז"ל בד"ה ב' ל"ה ז"ל, האיך יכול להיות שלא עשו כפסח הזה כל ימי השופטים ובימי שמואל הרואה ובימי דוד ושלמה שהיו ישראל שרויין על אדמתם שלוים ושקטים, ולא היה להם אלא מלך א' והיה לבם לשמים. אך פתרונו וכו' ולא נעשה פסח כמוהו מעולם, שיתן המלך והשרים בהמות לפסחים די ספוקם ובקר לשלמי חגיגה, וצוה ללוים להכין להם ולשלוח לכל איש ואיש לפי אכלו עכ"ל. ועדין אין זה מספיק, כי הנדבה שעשה יאשיהו אינה תלויה במצות הפסח, ואיך יאמר כי לא נעשה כפסח הזה. אך נלע"ד לדקדק תחלה למה הכניס בין הדבקים פסוקים אלו, כי תחלה האריך בשבחיו של יאשיה שביער גלולים מן הארץ והשבית הבמות, וכתב אח"כ ויצו המלך וכו'. ואח"כ חזר לענין ראשון, וגם את האובות ואת הידעונים. וכמוהו לא היה לפניו מלך וכו'. ועוד יש לדקדק שאחרי שכבר אמר כי לא נעשה כפסח הזה וכו'. למה כפל דבריו ואמר כי אם בי"ח שנה וכו' נעשה הפסח הזה לה' בירושלים. ועוד יש לדקדק מאי בירושלים, דפשיטא שהיה בירושלים ומה בא להשמיענו. לכן נלע"ד שיובן עם מה ששנינו בפ"ק דמגלה (ט:), אין בין במה גדולה לבמה קטנה אלא פסחים, כי בבמה גדולה היו מקריבים גם קרבן פסח אע"פ שאינו נידר ונידב. והנה בימי השופטים הותרו הבמות, כדתנן באו לגלגל הותרו הבמות, וכן כשחרבה שילה ובאו לנוב ולגבעון כל ימי שמואל וגם בימי דוד. ואח"כ כשנבחרה ירושלים נאסרו הבמות ולא היה להם עוד היתר. אמנם בימי שלמה לא מיחה בהם, אדרבא הניח לבנות במות לע"א, כדכתיב אז יבנה שלמה במה וכו' (מלכים א' יא, ז). ובימי רחבעם כתיב ויבנו גם המה להם במות וכו' (מלכים א' יד, כג). גם בימי אסא כתוב והבמות לא סרו (מלכים א' טו, יד). גם בימי יהושפט וכל המלכים שלאחריו כתוב כן רק בימי חזקיהו נאמר הוא הסיר את הבמות (מלכים ב' יח, ד). דהיינו אותם שעשו לשם ע"א, מדכתיב אחריו ושיבר את המצבות וכו' (מלכים ב' כג, יד). אך רש"י ז"ל פי' שם, שזה נאמר על הבמות שהיו מקריבין שם לשם ה'. יהיה מה שיהיה גם בימי חזקיהו לא נעשה כפסח הזה, לפי שכתוב בד"ה ב' ל', וישלח חזקיהו על כל ישראל ויהודה וכו' לעשות פסח לה' אלקי ישראל ויועץ המלך ושריו לעשות הפסח בחדש השני כי לא יכלו לעשותו בעת ההיא כי הכהנים לא התקדשו למדי והעם לא נאספו לירושלים. ועוד שם, ויהיו הרצים עוברים מעיר לעיר בארץ אפרים ומנשה ועד זבולון ויהיו משחקים עליהם ומלעיגים בם וכו'. הרי שגם בימי חזקיהו שעדין לא גלו עשרת השבטים לא נעשה פסח כהלכתו. ולכן שפיר קאמר כי לא נעשה כפסח הזה מימי השופטים וכל ימי מלכי ישראל ומלכי יהודה. ומהו זה חזר ואמר כי אם בשמנה עשרה שנה למלך יאשיהו נעשה הפסח הזה לה' בירושלים. כלומר שלא יעשו פסח בבמות רק כלם היו מביאים את הפסח בזמנו לה' בירושלים דוקא ולא בבמות. ולכן ויצו המלך את כל העם. דהיינו לרבות גם שבטי ישראל, שהלך ירמיה בימיו והחזיר עשרת השבטים, ולכלם צוה המלך עשו פסח לה' אלקיכם. וזהו מ"ש במכילתא, פסח הוא לה'. ואתם עשו כל עבודותיו לשם שמים. ולהורות על זה חזר לענין האמור, וגם את האובות ואת הידעונים וכו'. כדי שיובן מ"ש כי לא נעשה כפסח על ביטול הבמות. וכמוהו לא היה לפניו מלך אשר שב אל ה' וכו'. כבר אמרו חכמים בשבת פ"ה (נו:), ארשב"ן א"ר יונתן כל האומר יאשיהו חטא אינו אלא טועה וכו'. ופליגא דרב, דאמר רב אין לך גדול בבעלי תשובה יותר מיאשיהו בדורו. ואפשר ששניהם כיונו אל האמת כדברי האר"י זלה"ה שאחז נתגלגל ביאשיהו, ועיין בס' אלון בכות (אמנם הכל יובן עם מה שכתוב בכתבי האר"י זלה"ה, אחז נתגלגל ביאשיהו, ונהרג במלחמה כדי לכפר על כל מעשה ועון שעשה לשעבר, וכל רביעית דם היה נחשב למיתה בפני עצמה. וזהו שכתוב צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי. שהצדיק דין על עצמו ע"כ. הנה בזה מובן המ', כי הנה בימי אחז היה דורו כשר כנראה מן המדרשים, ובפרט בב"ר פ' מ"ב. למה נקרא שמו אחז, שאחז בתי כנסיות ובתי מדרשות. ואמר ישעיהו, הנה אנכי והילדים אשר נתן לי ה' וכו'. וכנגד זה יאשיהו היה צדיק וכל דורו רשעים היו, והיו חוקקים ע"א על פתחי בתיהם, וכנגד שאחז צוה לנעול פתחי בתי כנסיות ובתי מדרשות, כנגד זה יאשיהו צוה לנעול הפתחים של בתי ע"א, ולא הועיל בתקנתו כי אדרבא אז היתה נראית הע"א, ולכן אמרו מי שבא לתקן הוא שקלקל בגלגול ראשון. לפיכך ויורו המורים. ר"ל ממה שעשה בימי אחז בא לתקן עתה, ולתשלום תיקונו נהרג. ולכן הצדיק דין שמים על עצמו ואמר צדיק הוא ה'. כלומר אף על פי שנראה לעיני הבריות דבר זר שמי שעשה כל כך טובות, כדכתיב וכמוהו לא היה לפניו מלך וכולי. מת בחצים,  עם כל זה צדיק הוא ה'. הוא הצדיק ואני ועמי הרשעים, כי פיהו מריתי. דהיינו מה שהוא אמר כי לא תשכח מפי זרעו. שאין התורה משתכחת מישראל, ואני רציתי לשכחה כדי לעבוד ע"ז ולסלק השכינה מהעולם.) שלנו ע"פ צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי (איכה א, יח). דברי' נכונים וטובים לענין זה.

עוד יש לדקדק בפ' בא, דכתיב תחלה אחר שצוה משכו וקחו לכם וכו' (שמות יב, כא). ואמרתם זבח פסח הוא לה' וכו' (שם כז). וילכו ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה' את משה ואהרן כן עשו (שם כח). ואח"כ צוה זאת חקת הפסח וכו' (שם מג). וכתיב בתריה ויעשו כל בני ישראל כאשר צוה ה' את משה ואת אהרן כן עשו (שם נ). ויש להבין למה שינה בפ' זה, שתחלה כתיב וילכו ויעשו. ואח"כ בפ' השני ויעשו בלבד. ועוד בראשון אמר בני ישראל ובשני כל בני ישראל. ועוד תחלה אמר את משה ואהרן, ואח"כ אמר את משה ואת אהרן. אך הנה במכילתא כתוב, וילכו ויעשו. ליתן שכר להליכה ושכר לעשייה. ויעשו, וכי כבר עשו אלא משקבלו עליהם לעשות, מעלה עליהם כאילו עשו. כאשר צוה ה'. להודיע שבחן, שכשם שאמרו להם משה ואהרן כן עשו, ד"א מה ת"ל כן, אלא אף משה ואהרן עשו כן. והכונה כי תחלה קרא משה לזקני ישראל ואמר להם משכו וקחו וכו'. וזה היה בר"ח שצום כן שיקחוהו מבעשור לחדש. ולכן אמר וילכו. דהיינו לילך ליקח את הפסח, וזהו מצוה פרטית שלקחוהו בעשור לחדש, וקשרוהו בכרעי מטתם, כמו שפי' במקום אחר, שבזה קהו שיני המצרים ומסרו ישראל נפשם על קדוש ה', ואע"פ שזה לא נהיה אלא בעשור לחדש, עכ"ז כיון שהלכו לעשות המצוה מעלה עליהם כאילו עשו. שמחשבה טובה הב"ה מצרפה למעשה. ולפי שאמר משכו ידיכם מע"א, וקחו לכם צאן של מצוה. וידענו ששבט לוי לא היו בכלל זה, כי שמרו אמרתך במצרים, וכל שכן משה ואהרן צדיקים יסודי עולם, והוה אמינא שלהם די שיקחוהו בערב פסח כמו בפסח דורות, לכן הוצרך לומר כן עשו לגבי משה ואהרן, שגם הם עשו כן ליקח אותו בעשור לחדש, וזהו כן כמו בני ישראל עצמם. ולפי שישראל מלו עצמם תחלה כדי לעשות הפסח בזמנו, כי מולים היו כל העם היוצאים. אך הרבה לא קבלו עליהם למול עד שהופיע הב"ה ריח טוב בפסחו של משה כאשר כתבנו במקומו, לכן חזר ואמר זאת חקת הפסח אחר המ' דלעיל, ושם כתוב ויעשו כל בני ישראל. לכלול גם הגרים שקבלו עליהם למול, כאשר צוה ה' את משה ואת אהרן. כי בזה לא הושוו משה ואהרן, כי הריח טוב לא הופיע אלא בפסחו של משה לבדו, ולכן כאן אמר את משה ואת אהרן כל א' לבדו ודוק. ועוד אפשר לומר שלמעלה אמר וילכו ויעשו כלפי מ"ש בתרגום יונתן בן עוזיאל ע"פ ואשא אתכם על כנפי נשרים (שמות יט, ד). שהלכו לירושלים לעשות הפסח וכמו שביארנו בארוכה, ולכן אמר וילכו ויעשו. שהלכו לירושלים לעשות הפסח, ועליהם נאמר ליל שמורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים. שבלילה יצאו מתחלה. אך לאותם שלא קבלו למול נאמר ויהי בעצם היום הזה הוציא ה'. כי הם לא יצאו בלילה רק בבקר. וכבר כתבנו זה במקום אחר יע"ש. והמ' שהקדמנו בשמות רבה סוף פ' י"ז. מורה על כל מה שאמרנו, כי למען לא יאמרו המקטרגים משוא פנים יש בדבר, לכך צום על מצות הפסח, וכמ"ש שם קודם מ' זה, והב"ה מחבל בכוריהם של מצרים וישראל עושין כל מה שא"ל הב"ה, שנאמר וילכו ויעשו וכו'. כך היה הב"ה עם בניו במצרים ומחנות ערלים מחשבות עליהם כל הלילה, א"ל הב"ה אי רשעים, על בני אתם מחשבים, מורניות שלי מוכנות הם, שנאמר ויושיעם למען שמו עכ"ל. והכונה כי היו מחשבים המצרים מחשבות על ישראל לומר שגם הם ראויים ללקות במכת בכורות, ולפיכך הקדים להם מצות הפסח, וזהו הן עסוקין בצלי והב"ה הורג בכוריהם של מצרים. כי לזה היה צלי אש שיהיה ריחו נודף, ויקהו שיני המצרים לראות את אלקיהם טבוח לעיניהם, ובזה נצולו ישראל. ועיין בזהר פ' פנחס דף רנ"א א' ב', ולפי שהמצריים היו מביאין בכוריהם בבתי ישראל להצילם מהמות ועכ"ז לא הועיל, לכן אמר והם היו מזים על פתחיהם ושמו הגדול היה עומד על פתחיהם להבחין בין מצרים ובין ישראל. זאת ועוד אחרת היתה שם, שהיו המצרים לוקחים בביתם בכור ישראל ומעמידין אותו בין שני בכורי מצרים, ועכ"ז ויוצא ישראל מתוכם. כמ"ש במקום אחר. וזה מגדיל הנס, דבשלמא בבתי ישראל היה הדם להם לאות, אך בבתי מצרים לא היה דם ועכ"ז הישראל היה נצול, לכן אמר והם עוסקים בהלל ובהלכות הפסח, והאלקים מפריש שיכפר דם טמאים על דם טהורים. שהוא מה שאמרנו שניצולו בכורי ישראל ונתן פדיונם המצרים, ולכן הביא ראיה מפודה ה' נפש עבדיו. וכנגד מה שאמרנו שלא בלבד הבכורות היו מתים אלא כמה מהם, לפי שהמצרים שטופי זימה והיו מולידים מכמה נשים וכלם היו מתים, ואם אין שם בכור גדול הבית מת, לפיכך אמר הן היו עוסקים במצות, דהיינו לעשות ריב ומצה עם המקטרג, והב"ה עוקר נטיעתן של מצרים אף שלא היו בכורים, כי אין בית אשר אין שם מת. וזש"ה קומה ה' באפך הנשא בעברות צוררי. שע"י שהיו בעלי עבירה ושטופי זמה היו מתים הרבה מהם. ועורה אלי משפט צוית. וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי לשלם להם כפעלם. יהי שם ה' מבורך לעולם. הן צדיק בארץ ישולם. ורשעים בחשך ידמו ועזבו לאחרים חילם. ויזכנו לראות בבנין ההיכל והאולם. ב"ב אכי"ר. בילא"ו.