דרוש ס' לשמיני עצרת וקהלת

דרוש ס׳ לשמיני עצרת וקהלת

שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה׳ אלקיך במקום אשר יבחר בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות ולא יראה את פני ה׳ ריקם (דברים טז, טז).

במדרש (שיר השירים רבה פ׳ א׳), שלשה ספרים כתב, משלי קהלת שיר השירים. איזה מהן כתב תחלה? ר׳ חייא רבה ור׳ יונתן. ר׳ חייא רבה אמר משלי כתב תחלה ואח"כ שיר השירים ואח"כ קהלת. רבי יונתן אמר שיר השירים כתב תחלה ואח"כ משלי ואח"כ קהלת, ומייתי לה רבי יונתן מדרך ארץ, כשאדם נער אומר דברי זמר, הגדיל אומר דברי משלות, הזקין אומר דברי הבלים. ר׳ ינאי חמוי דר׳ אמי אמר הכל מודים שקהלת בסוף אמרה ע"כ.

יהיה העת והזמן הנועד לאדם לעשות מעשהו בשלם שבפנים. הן הן דברי החכם בקהלת ג׳. לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים. ולהבין הפ׳ הזה צריך להקדים מ"ש שם בקהלת א׳. מה יתרון לאדם בכל עמלו. ואיתא התם בקהלת רבתי, יכול אף בעמלה של תורה? חזרו ואמרו לא אמר בכל עמל אלא בכל עמלו, בכל עמלו אינו עמל אבל עמל הוא בעמלה של תורה. כך היא הנוסחא המדוייקת. הרי שיש הפרש בין העוסק בתורה לעוסק בדברי העולם. ועוד שם אמר בר קפרא לרבי, ומה בעה"ז שאינו שלך הספיק לך הב"ה שלוה, עה"ב שכלו שלך עאכ"ו. ונלע"ד שזה יובן עם מ"ש בילקוט ראובני פ׳ תולדות, שיעקב ועשו נתגלגלו ברבי ואנטונינוס. ואיתא בילקוט שם (ילקוט בראשית כ"ה. פ׳ תולדות, רמז קי"א.), בהיותם בבטן אמם אמר יעקב לעשו, טול אתה העה"ז ואני אטול העה"ב. ובב"ר פ׳ ס"ג. ויאמר יעקב מכרה כיום. א"ל זבון לי חד יום מן דידך. והכונה שבמכירת הבכורה רצה יעקב גם כן לישב בשלוה בעה"ז חד יום, דהיינו יומו של הב"ה אלף שנה, שזה יהיה לימות המשיח. וזה על פי שאמרו בשמות רבה פ׳ ט"ו. למה נקראו ישראל בני בכורי, שכשם שהבכור נוטל פי שנים כך ישראל יורשים העה"ז והעה"ב. ז"ש בר קפרא לר׳ ומה בעה"ז שאינו שלך, שכבר נתתו לעשו באמרך טול אתה העה"ז. השפיע לך הב"ה שלוה, שכן רבינו הקדוש היה עשיר גדול. עה"ב שכלו שלך ואין לעשו חלק בו כלל עאכ"ו. עוד כתוב בקהלת ב׳. כי יש אדם שעמלו בחכמה ובדעת ובכשרון ולאדם שלא עמל בו יתננו חלקו וכו׳. שיובן עם מ"ש בזהר פ׳ אמור דף ק"א א׳ ע"פ אשרי נשוי פשע כסוי חטאה (תהלים לב, א) ז"ל, וכד ב"נ אתקין עובדין טבין וגברין עליה עובדין בישין, ותוהא על אינון טבאן דעביד בקדמיתא, הא אתאביד הוא מכלא. מה עביד קב"ה מאינון טבאן דעביד האי חטאה בקדמיתא? אית צדיק דאזיל בארחוי דמלכא עלאה ואתקין לבושוי מעובדי, קב"ה אשלים ליה מאינון עובדין דעביד האי רשע חטאה ואשלים לבושוי וכו׳. וכתוב בשם האר"י זלה"ה שזה היה ענין יוחנן כ"ג ששימש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי ונתגלגל באלעזר בן דורדיא. ואיתא בפרק קמא דע"א (יז.), אמרו עליו על אלעזר בן דורדיא שלא הניח זונה שלא בא עליה, פעם אחת שמע שיש זונה בכרכי הים ונוטלת כיס דינרין בשכרה, נטל כיס דינרין ועבר עליה שבעה נהרות, בשעת הרגל דבר הפיחה, אמר כשם שהפיחה זו אינו חוזרת למקומה כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה וכו׳. וכיון דאתא לידן המ׳ הזה לא נזוז מלחבבו ולפרשו. דאיתא בזהר פ׳ ויקרא דף י"ט א׳. ת"ח מנוקבא דתהומא רבא עלאה אשתכחת חד נוקבא לילית שמה, והיא אשתכחת בקדמיתא לגבי אדם, לבתר נסר קב"ה לאדם ותקין לנוקביה, ויביאה אל האדם, כיון דחמת דא ערקת והיא בכרכי ימא, ועד כען היא זמינא לאבאשא בני עלמא וכו׳. ובעמוד ב׳ אמר, בכל זמנין דגוברין אשתכחו חייבין קמי קב"ה, אינון נשין דלעילא זמינין לשלטאה עליהון מסטרא דדינא קשיא, הה"ד ונשים משלו בו וכו׳ (ישעיה ג, יב). הנה כי כן בהיות אלעזר גלגולו של יוחנן שתהא על הראשונות, התחיל להיות עובר עבירות כבתחלה, ושמע שיש זונה היא האשה הנ"ל שברחה לכרכי הים. ונוטלת כיס דינרין בשכרה, דהיינו שכל המצות שעשה ותהא על הראשונות לקחתם בשכרה, והוא ע"ד ולרשע אמר אלקים וכו׳ (תהלים נ, טז). שמי שהרשיע ואח"כ בעוד שעדין לא שב מחטאתו עוסק בתורה, הוא מוסיף כח אל החצונים. ועבר עליה ז׳ נהרות, הם ז׳ מדורי גהינם כנגד ז׳ גופי עבירה שעובר החוטא בזנות, והם עינים רמות וכו׳ ((ילקוט שמעוני, במדבר סימן תשד). רבי יוסי הגלילי אומר: שבעה דברים הללו בסוטה הם אמורים: עינים רמות - שהאשה הסוטה תולה עיניה לאיש אחר. וכן הוא אומר: יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון ומשקרות עינים. לשון שקר, שהיא נואפת עם איש אחר ומתעברת ממנו [ומשקרת לבעלה] ואומרת לבעלה: ממך אני מעוברת. וידים שופכות דם נקי, שהנואף והנואפת אין מחשבותיהם בכל שעה אלא און - אימתי הם חוטאים ואומרים זה לזה [באיזה יום] באיזה מקום באיזו שעה. רגלים ממהרות לרוץ לרעה - בודאי שממהרים לעשות החטא. יפיח כזבים עד שקר - שאם יתפשו הם מכזבים ומשקרים, ונשבעים ואומרים: מסיחים היינו בדברים אחרים. ומשלח מדנים בין אחים - [שכל ישראל אחים ורֵעִים הם, שנאמר: למען אחי ורעי, והנואף אשת חברו, הבעל שומע ושונאו ואף הנואף אינו יכול לראותו, הוי: משלח מדנים בין אחים]. הרי שבעה דברים קשים שהסוטה עושה.). ואמנם לפי שרצה הב"ה לרמוז לו שיעשה תשובה כדי שלא יאבד לגמרי. לכן בשעת הרגל דבר הפיחה, להודיעו כי היא רוח מלמטה, מצד הטומאה, שהיא אמהון דשידי שהם רוחות בלא גוף, ועליה נאמר במשלי ז׳. לשמרך מאשה זרה. וכל אותו הענין. ואז נתן אל לבו כי גברו עליו כחות הטומאה, וכשם שהפיחה הזאת היא רוח הטומאה שאינה חוזרת למקומה, היינו מקומה הראשון שהיתה נקבתו של אדה"ר, רק היא הולכת ושבה להחטיא בני אדם ולשלוט עליהם. כך אלעזר בן דורדיא נשים משלו בו, והגיעו עונותיו לקצה האחרון שאין מקבלין אותו בתשובה. ולכן אמר שם, הלך וישב בין הרים וגבעות, אמר הרים וגבעות בקשו עלי רחמים, אמרו לו עד שאנו מבקשים עליך רחמים נבקש על עצמנו, שנאמר כי ההרים ימושו והגבעות תמוטנה (ישעיה נד, י). הזכיר זכות אבות ואמהות, כמ"ש (פדר"א פ׳ מח.) מדלג על ההרים אלו אבות, מקפץ על הגבעות אלו אמהות. והשיבו כי כבר תמה זכות אבות, וזהו כי ההרים ימושו וכו׳. וצריכים לבקש רחמים על ישראל שיגאלו מן השעבוד מלכיות, וזהו על עצמנו, דברא כרעא דאבוהי. אמר שמים וארץ בקשו עלי רחמים. כי אמרו בפרק חלק (סנהדרין צא:), יקרא אל השמים (תהלים נ, ד). מעל זו הנשמה. שכן השמי"ם גי׳ נשמ"ה. והארץ הוא הגוף. שנעשה מעפר הארץ, וכונתו שהשמים והארץ אשר מהם נוצר גופו ונשמתו, יבקשו עליו רחמים שיקבלוהו בתשובה, א"ל עד שאנו מבקשים עליך רחמים, נבקש על עצמנו, שנאמר כי שמים כעשן נמלחו וכו׳. שאלו יבטלו לעתיד ויהיו שמים חדשים וארץ חדשה. וכן הגוף כרקב יבלה, והנפש צריכה מירוק על מה שחטאה. אמר חמה ולבנה בקשו עלי רחמים, כי החמה שולטת ביום והלבנה בלילה, והוא חטא ביום ובלילה, והשיבו עד שאנו וכו׳. וחפרה הלבנה ובושה החמה. כי גם המה יתבטלו לעתיד ויחזור האור הראשון למקומו. ואח"כ אמר ככבים ומזלות וכו׳. כי הם המשפיעים לעולם שפע שבע רצון, והשיבו ונמקו כל צבא השמים. כי לעתיד יתנהג העולם בהנהגת המופתים לא בהנהגת הטבע. אז אמר אין הדבר תלוי אלא בי. כי איני צריך לאמצעיים שיתפללו בעדי רק שאשוב בתשובה, כי לא אחפוץ במות רשע כי אם בשובו מדרכיו וחיה.

עוד יפורשו דברים אלה, כי הנה אלעזר בן דורדיא ידע בעצמו שחטא הרבה וצריך שיפשפש במעשיו לידע הסבה קרובה אל חטאו ושב ורפא לו. ולכן התחיל ואמר הרים וגבעות וכו׳. כי עיקר החטא הוא מחמת הגאוה, כמ"ש ורם לבבך ושכחת (דברים ח, יד). ולכן אמר דוד, צעיר אנכי ונבזה (תהלים קיט, קמא). שאני מחזיק עצמי לצעיר ונבזה, אז מובטח אני כי פקודיך לא שכחתי. משא"כ כשאלך בגדולות ובנפלאות. וכן הוצרך לטהרת המצורע עץ ארז ואזוב, שלפי שהגביה עצמו כארז בא לידי חטא, ותקנתו שישפיל עצמו כאזוב. ולפיכך הלך אצל הרים וגבעות, כדי לרמוז לסבה שהביאתו לידי עבירה. והם אמרו לו כי להם יאתה לבקש רחמים עליהם בעבור זה, כי לסבה זו כי ההרים ימושו והגבעות תמוטנה. בעבור כי על ההרים יזבחו ועל הגבעות יקטרו. ולכן לעתיד כל הר וגבעה ישפלו. שמים וארץ בקשו עלי רחמים. כי בתורה יש מ"ע שהגוף מתעצל בשמירתם, ומצות ל"ת שהנפש תחטא ועשתה אחת מכל מצות ה׳ אשר לא תעשנה, ולכן כיון שהוא חטא ופשע בשתיהם יבקשו עליו רחמים, וכן אמר (סנהדרין צא:), ויקרא אל השמים מעל זו נשמה, ואל הארץ זה הגוף. והשיבו כדלעיל. חמה ולבנה בקשו עלי רחמים, כי אין אדם מורד אלא מתוך אכילה ושתיה (ילקוט דברים, סי׳ תתקמא). וכתיב וממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים ((רש"י) וממגד תבואות שמש, שהיתה ארצו פתוחה לחמה וממתקת הפירות. גרש ירחים, יש פירות שהלבנה מבשלתן, ואלו הן קשואין ודלועין.) (דברים לג, יד). והשיבו כי כן כתוב וחפרה הלבנה ובושה החמה (ישעיה כד, כג). כי לעתיד יתבטל כחם, והוא מ"ש בילקוט ישעיה סי׳ ס׳. לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם. ארשב"י כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא נצרך אחד מהם לא לאור החמה ביום ולא לאור הלבנה בלילה, אלא העבים מאירים היו יודעים ששקעה החמה, כהבין היו יודעים שזרחה החמה, מסתכל בחבית ויודע מה שבתוכה, בטפיח ויודע מה שבתוכה, מפני ענן שכינה שבניהם, שנאמר לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם. ואף לעתיד לבא כן, שנאמר קומי אורי כי בא אורך. ואומר לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם. ואומר לא יבא עוד שמשך ע"כ. הכונה כי לעתיד יתבטלו המאורות ויחזור אור הראשון למקומו, וכן היה במדבר בזכות התורה שקבלו, והמשכן שביניהם והמן והבאר שניזונו מהם שהיו רוחניים, וענני כבוד השכינה ביניהם. ונודע שהאור הראשון הוא כל כך מאיר שהאדם מביט בכל מה שיש בבתים ובחביות ובטפיחים. ומביא ראיה לעתיד מפ׳ קומי אורי כי בא אורך. ואז אין הפרש בין יום ללילה, והיה לעת ערב יהיה אור. כי לא יהיה עוד השמש לאור יומם וכו׳. לא יבא עוד שמשך וכו׳. ככבים ומזלות בקשו עלי רחמים, כי הם גורמים לאדם להיות חוטא, כמ"ש בפכ"ד דשבת (קנו.), האי מאן דבמאדים יהא גבר אשיד דמא וע"ש. והשיבוהו שגם עליהם יעבור כוס, ונמקו כל צבא השמים. ואמר אין הדבר תלוי אלא בי, כי אין לבקש סבות על החטא, כי האדם יש לו בחירה והוא בבחירתו חוטא, ובידו הדבר תלוי לשוב בתשובה, כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות לג:). הניח ראשו בין ברכיו, לפי ששם חטא הרבה, שלא הניח זונה שלא בא עליה, וגעה בבכיה שהיא עיקר התשובה, וכל השערים ננעלו חוץ משערי דמעה (ב"מ נט.). עד שיצתה נשמתו בתשובה שלימה, יצתה בת קול ואמרה ר"א בן דורדיא מזומן לחיי העה"ב.

עוד שם, בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בכמה שנים ויש קונה בשעה אחת. כאן יש להקשות למה בכה ר׳, אדרבא היה לו לשמוח. אך במה שאמרנו שזה היה יוחנן כ"ג שאבד עולמו במה שתהא על הראשונות, ולכן בכה רבי על זה ואמר יש קונה עולמו בכמה שנים כיוחנן ששמש פ׳ שנים ולבסוף כרגע אבד הכל, ואלעזר בן דורדיא שחטא הרבה קנה הכל בשעה אחת. ז"ש קהלת, וסבותי אני ליאש את לבי על כל העמל שעמלתי תחת השמש. כלומר מה יתרון לי בכל עמלי שעמלתי ולבסוף לא ישאר לי. כי יש אדם שעמלו בחכמה ובדעת ובכשרון, שכל ימיו עסק בתורה ומצות, ולאדם שלא עמל בו יתננו חלקו, כאלעזר בן דורדיא. גם זה הבל ורעה רבה. ולבסוף אמר גם זו ראיתי אני כי מיד האלקים היא. שהכל נהיה בדברו ית׳. כי מי יאכל ומי יחוש חוץ ממני, כי כן הדין נותן שכל אדם יאכל את עמלו ולא יתננו לאחרים. אך מה נעשה כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה שהוא יאכל ויחד. ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס. ולפי שתהא על הראשונות לתת לטוב לפני האלקים, הוא השני שלוקח כל זכיותיו. ולמה כן. לכל זמן. כלומר לכל אדם יש זמן לעשות טוב ורע, ובו הדבר תלוי להטות לבבו לטוב או למוטב. וכתב הרמ"ע זלה"ה במאמר העתים שלו ריש סימן ה׳ ז"ל, ודע כי העת הנופל תחת הזמן, אינו רק חצי רגע ע"כ. הרי כי עת הוא זמן קצר. לכן אמר לכל זמן שהוא הארוך, לסגל תורה ומ"ט בכמה שנים. ועת לכל חפץ, הוא הקונה עולמו בשעה אחת, שהוא זמן קטן, והיינו כשהוא תחת השמים בעה"ז, אך כשהלך לשמים אז אין דרך לקנות עולמו, לפי שמי שטרח בע"ש יאכל בשבת (ע"ז ג.). עוד יאמר לכל זמן, שאף שתראה שדרך רשעים צלחה, ולהפך צדיקים ורע להם, אל תתמה על החפץ, כי לכל זמן, שלרשעים מאריך אפיה וגבי דיליה, ועת לכל חפץ כי פתאום יבא אידם. וגם לצדיקים לכל זמן, שאע"פ שמאריכים ביסורין בעה"ז, ועת לכל חפץ. שברגע קטן יאספו ויגועו, ואז יראו בטובה לעולם שכלו טוב ושכלו ארוך, וזה תחת השמים בעה"ז, כי לעה"ב קטון וגדול שם הוא ועבד חפשי מאדוניו, שבמתים חפשי ושם ינוחו יגיעי כח כנודע. ולכן בא שלמה ופירש שיש עתים לטובה ועתים לרעה, עת ללדת ועת למות וכו׳. וצריך להתישב על אלו הפסוקים, שתחלה התחיל בטובה עת ללדת וכו׳ ואח"כ הקדים הרעה עת להרוג וכו׳. וחזר ואמר עת לחבוק וכו׳ שהוא הטובה, ולמה לא שמר הסדר הקודם. ועוד בכלם כתב למ"ד, ללדת, למות וכו׳. ולמה לא אמר ג"כ עת לספוד, ועת לרקוד, וכן עת מלחמה וכן עת שלום, והיל"ל עת ללחום ועת להשלים.

אמנם איתא בקהלת רבתי ע"פ הבל הבלים ז"ל, שבעה הבלים שאמר קהלת כנגד שבעה עולמות שאדם רואה. בן שנה דומה למלך שהכל מחבקים ומנשקים אותו. בן שתים ושלש דומה לחזיר, פושט ידיו בביבין. בן עשר שנה קופץ כגדי. בן עשרים כסוס, נהים משפר גרמיה ובעי אתתא. נשא אשה הרי הוא כחמור. הוליד בנים מעיז פניו ככלב להביא להם מזונות. הזקין הרי הוא כקוף. הדא דתימא בע"ה, אבל בבני תורה כתיב והמלך דוד זקן. אעפ"י שהוא זקן הוא מלך ע"כ. לדרך זו נלך להבין הפסוקים, עת ללדת ועת למות. איתא שם בילקוט, מעת ללדת היא עת למות, משעה שאדם נולד נגזר עליו כמה שנים יחיה, אם זכה משלים את שנותיו ואם לאו פוחתין לו ע"כ. הרי שבשעת לידה נגזר עליו למות, והוא מ"ש בנדה פ"ג (ל:), אין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים, ומלמדין אותו כל התורה כלה. וכיון שבא לאויר העולם, בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כלה וכו׳, והוי יודע שהב"ה טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה היא, אם אתה משמרה בטהרה מוטב, ואם לאו הרי הוא נוטלה ממך ע"כ. ולפי שבהיותו במעי אמו נכנסה בו נפש הצומחת אשר ממנה מתגדלים איבריו, לכן סמך אחריו עת לטעת. ועת לעקור נטוע, כשמת במעי אמו בעבור שעתיד להחמיץ, וכמ"ש איוב למה לא מרחם אמות (איוב ג, יא). אך עדין יש לדקדק למה אמר לטעת ולא לנטוע, כמ"ש לבנות ולנטוע. ואפשר שיובן עם מ"ש בפ"ק דקדושין (מ:), למה הצדיקים נמשלים בעה"ז, לאילן שכלו עומד במקום טהרה ונופה נוטה למקום טומאה, נקצץ נופו כלו עומד במקום טהרה. ולמה רשעים דומים בעה"ז, לאילן שכלו עומד במקום טומאה ונופה נוטה למקום טהרה, נקצץ נופו כלו עומד במקום טומאה. וכבר פי׳ מ׳ זה במקומו (‏חלק א׳‏, דרוש ל׳ לפרשת קדושים והפטרה.). לכן אמר עת לטעת, שכשרואה הב"ה שהעובר הזה עתיד לטעות במעשיו מצוה להרגו במעי אמו או בצאתו לאויר העולם, וזהו ועת לעקור נטוע. וכל זה שייך גם בשנה ראשונה שיצא ממעי אמו, שאז ג"כ מעותד למיתה. עת להרוג ועת לרפוא, קשה שאין אלה שוים, כי חלוף ההריגה הוא החיות, והיל"ל עת להרוג ועת לחיות. או יאמר עת להחליא ועת לרפוא. אמנם יובן עם מ"ש בזהר פ׳ משפטים דף צ"ו א׳. אינון נשמתין דינוקין זעירין, קב"ה חמי דאי יתקיימון בעלמא יבאשון ריחיהון, לקיט לון זעירין בעוד דיהבא ריחא. ועוד בפ׳ פקודי רמ"ח ב׳ איתא ז"ל, ובההוא זמנא דאתגזר דינא בבנוי דלא חבו באינון רביין זעירין וכו׳, ודא קיימא על קטלא דלהון וקטלת לון וכו׳, ובשעתא דרוגזא שלטא אסתכל בהו קב"ה וחייס על עלמא. ז"ש עת להרוג הקטנים קודם זמנם בעון אבותם, ועת לרפוא לאבותם, שהבנים מכפרים עליהם, וגם לרפוא לעולם כמ"ש ובשעתא דרוגזא וכו׳. עת לפרוץ כשמתים קטנים כדי שלא יחמיצו, ועת לבנות דאיתא שם פ׳ משפטים קי"ג ב׳. וקב"ה רחים לון ואתקין בהו מתיבתא עלאה דיליה, ועלייהו כתיב מפי עוללים ויונקים יסדת עוז (תהלים ח, ג). וזהו ועת לבנות, וזהו העולם השני שדומה לחזיר, שפורש טלפיו ואומר ראוני שאני טהור, כך הקטן מת קודם שיחמיץ בעוד שהוא טהור. עוד חוץ לדרכנו עת להרוג הצדיק קודם זמנו כדי לכפר בעד בית ישראל, וזהו ועת לרפוא. ובזה עת לפרוץ הבית המקדש כדי להציל את ישראל. עוד יובן במ"ש אשר נשבעתי באפי וכו׳ (תהלים צה, יא). כי כדי שיכנסו לעתיד דור המדבר בא"י, הוצרך להחריב הבית כדי שיבנה אחר ויכנסו לא"י, כמ"ש (ויק"ר פ׳ ל"ב), למנוחתם זו אינם באים אבל באים הם למנוחה אחרת. וזהו בדיוק עת להרוג דור המדבר, ועת לרפוא מעון המרגלים. וכדי שיכנסו לארץ עת לפרוץ הבית המקדש, ועת לבנות בית שלישי בב"א.

עת לבכות ועת לשחוק. זהו מ"ש בזהר פרשת פקודי רמ"ח ב׳ ז"ל, מעשרין שנין ולתתא עד תליסר שנין, האי רוחא אזיל אבתריה בגין דלא אתנטיר כד הוה רביא וחמי ביה סימן דיתפגם לבתר, והאי אתנטיל בלא רשו, ורזא דא והנה טוב מאד דא מלאך המות, דאקדים ליה עד לא יתפגים לבתר. וזהו בכיוון עת לבכות, שהוא מש"ה בכו בכה להולך (ירמיה כב, י). ואיתא בפ"ג דמ"ק (כז:), אמר הב"ה להולך בלא בנים, ריב"ל לא אזיל לבי אבלא אלא למאן דאזיל בלא בני. ועת לשחוק. שממיתו עתה כדי שלא יחמיץ כשיהיה גדול, וז"ש קופץ כגדי, שמדלג להשיב רוחו אל האלקים אשר נתנה, כגדי שאינו בר עונשין. ולכן אמר עת ספוד ועת רקוד. ולפי שאינו מדבר על עצמו אלא על אחרים שסופדים עליו, לכן לא אמר לספוד. ועת רקוד, אם היו יודעים שלטובתו מת. ועוד יובן על פטירת הצדיק עם מ"ש בזהר פ׳ ויחי רמ"ה ב׳. ת"ח אילו הוו ידעי צדיקייא האי, הוו חדאן ההוא יומא דמטי לון לאסתלקא מהאי עלמא, וכי לאו יקרא הוא דמטרוניתא אתת בגינייהו לאובלא לון להיכלא דמלכא למחדי בהו כל יומא. ולכן עת לבכות על פטירת הצדיק, ועת לשחוק בעלות נשמתו למעלה, כמ"ש במ"ק פ"ג (כה:), רוכב ערבות שש ושמח בבא אליו נפש נקי צדיק. עת ספוד אחרים עליהם. ועת רקוד שהיום ההוא נק׳ הלולא דרבנן.

עת להשליך אבנים וכו׳. הנה ידענו כי הבנים נקראים אבנים, וכמ"ש משם רועה אבן ישראל (בראשית מט, כד). ותרגום אנקלוס אבהן ובנין זרעא דישראל. ולכן יעקב נטל י"ב אבנים, כי צפה שעתיד להעמיד י"ב שבטים, ונקראים כן כי כשם שהבית נבנה מאבנים, כך האדם נבנה מן הבנים, שלכן אמרה שרי אולי אבנה ממנה (בראשית טז, ב). ורחל אמרה ואבנה גם אנכי ממנה (בראשית ל, ג). ולכן בנים שורשו בנה. ואז"ל (ברכות סד.), אל תקרי בניך אלא בוניך. לפיכך איתא במדרש קהלת, עת להשליך אבנים, בשעה שאשתך טהורה. ועת כנוס אבנים, בשעה שאשתך טמאה ע"כ. כי כבר אז"ל (כתובות נט:), אין אשה אלא לבנים. אמנם צריך להבין מ"ש בשעה שאשתך טמאה, וכי בשופטני עסקינן. כי מי לא ידע שכשאשתו טמאה צריך לפרוש ממנה. אמנם נלע"ד שהוא מ"ש בשבועות פ"ב (יח:), א"ר יוחנן משום רשב"י כל שאינו פורש מאשתו סמוך לוסתה, אפילו הויין לו בנים כבני אהרן מתים וכו׳. אר"ח בר אבא אמר ר׳ יוחנן כל הפורש מאשתו סמוך לוסתה הויין ליה בנים זכרים וכו׳. ריב"ל אמר הויין ליה בנים ראויין להוראה וכו׳. זהו בדיוק עת להשליך אבנים כשהיא טהורה, שאז בא עליה והזרע יורה כחץ ומשם נולדים הבנים. ועת כנוס אבנים לפרוש ממנה סמוך לוסתה, וזהו בשעה שאשתך טמאה, דהיינו בשעה שהיא מעותדת להיות טמאה. שאם אינו פורש ממנה ימותו בניו שיש לו כבר, וזהו כנוס אבנים. ולכן לא אמר לכנוס, כי אינו שייך לאדם רק ממילא ימותו בניו. עת לחבוק, לשמש עם אשתו לש"ש בזמנים ראויים. ועת לרחוק מחבק, שיקדש עצמו במותר לו. כלומר אעפ"י שמותר לו לחבוק. יפה עושה לרחוק מחבק, דהיינו מ"ש (ברכות כב.), שלא יהיו ת"ח מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים. ולכן לא אמר עת שלא לחבוק, כי זה אינו מדבר כשהיא טמאה, רק לרחוק מחבק אף בזמן שהיא טהורה. וכלפי מה שאמרנו שהפורש סמוך לוסתה הויין ליה בנים ת"ח, אמר ג"כ עת להשליך אבנים, כי אותיות התורה נקראים אבנים, כדתנן בס׳ יצירה, שתי אבנים בונות שני בתים. ויש ג"ן פרשיות בתורה כמנין אב"ן, ופירש הראב"ד ז"ל, ונקראו האותיות אבן, כי בערך שהאבן נחצב מהסלע, כן האותיות נחקקו ונחצבו משם, ה׳ סלעי וצורי. ואיתא בפ׳ הרואה (ברכות סג.), אם ראית דור שהתורה חביבה עליו פזר, שנאמר יש מפזר ונוסף עוד (משלי יא, כד). ואם ראית דור שאין התורה חביבה עליו כנס, שנאמר עת לעשות לה׳ (תהלים קיט, קכו). ועוד בברכות פרק ד׳ (עין ישראל כח.), כל השונה לתלמיד שאינו הגון כאילו זורק אבן למרקוליס. עוד בסנהדרין פ"ד (לח:), ודע מה שתשיב לאפיקורוס. א"ר יוחנן לא שנא אלא אפיקורוס גוי, אבל אפיקורוס ישראל כל שכן דפקר טפי. על כל אלה אמר שלמה עת להשליך אבנים, ללמד תורה למי שחביבה עליו והוא ראוי ללמוד. ועת כנוס אבנים, בדור שאין התורה חביבה עליו, ולכן לא אמר בל׳, כי מן הראוי ללמד תורה לכל אדם, אך בסבת היותם בלתי הגונים צריך ליזהר מללמדם. ולפי שכתוב והגית בו יומם ולילה, אמרו (ויק"ר פ׳ י"ט), אין רינה של תורה אלא בלילה. לכן אמר עת לחבוק, דהיינו לישן למנוחת גופו. ועת לרחוק מחבק, כדכתיב מעט חבוק ידים לשכב (משלי ו, י). אלא יתגבר כארי לקום בחצות לילה לעסוק בתורה. ולכן לא אמר ועת שלא לחבוק רק לרחוק מחבק, כי השינה צריכה לאדם, רק שיתעורר בזמן הראוי לעסוק בתורה. ושם במדרש איתא ז"ל, עת לחבוק, אם ראית כת של צדיקים, עמוד וחבקה ונשקה. ועת לרחוק מחבק, אם ראית כת של רשעים רחק מהן וכיוצא בהן ע"כ. זהו שאמרנו שצריך ללמד תורה למי שהוא ראוי, וממי שאינו ראוי צריך להתרחק, ולא אמר ועת שלא לחבוק, כי אין להרחיקם מכל וכל, כי מתוך שלא לשמה בא לשמה (סוטה מז.). רק לרחוק מחבק, שצריך להזהר שלא ללמד למי שאינו הגון. וכל זה הוא מ"ש בן עשרים כסוס, נהים משפר גרמיה ובעי אתתא, שהקדוש ברוך הוא ממתין עד עשרים שישא אשה להתרחק מן החטא, והוא מ"ש בן עשרים לרדוף (אבות ה, כא).

עת לבקש ועת לאבד. הוא מ"ש נשא אשה הרי הוא כחמור. כי כשם שהחמור נושא משא כבד רובץ בין המשפתים, כך אחר שנשא אשה רודף אחר מזונותיו, ריחיים בצוארו (קדושין כט:). ולכן אמר עת לבקש, להרויח כדי פרנסתו. אך במשפט שלא להסיג גבול רעהו, או שיניח מלעסוק בתורה, שלפיכך אמר ועת לאבד. דהיינו מ"ש והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה (אבות ב, א). ובזה עת לשמור, שזה וזה יתקיים בידו. ואם לאו ועת להשליך, עושר שמור לבעליו לרעתו (קהלת ה, יב). להתעולל עליו עלילות ברשע, וישליך ממונו כדי להנצל. והוא מ"ש שם במדרש, עת לשמור בשעת טובה, ועת להשליך בשעת רעה. ועוד יאמר עת לשמור, לצמצם בהוצאותיו כדי שלא יצטרך לבריות. ועת להשליך שלח לחמך על פני המים. וכ"ש בצדקה, פזר נתן לאביונים (תהלים קיב, ט). כי מלח ממון חסר (כתובות סו:). עת לקרוע ועת לתפור. זה שכתוב הוליד בנים מעיז פניו ככלב, להביא להם מזונות, וכשיגע להביא טרף לביתו, בעון אבות בנים מתים. וכמ"ש (ירושלמי תענית פ"ב, ט.), וקרעו לבבכם ואל בגדיכם (יואל ב, יג). אריב"ל אם קרעתם לבבכם בתשובה, אי אתם קורעים בגדיכם על בניכם ובנותיכם. ולפי שאמרו בפ"ג דמ"ק (כז:), כל המתקשה על מתו יותר מדאי, על מת אחר הוא בוכה וע"ש (ההיא איתתא דהואי בשיבבותיה דרב הונא הוו לה שבעה בנים, שכיב חד מינייהו, הוות בכיא עליה ביתירותא, שלח לה רב הונא לא תעבדי הכי, לא אשגחה ביה, שלח לה אי צייתת מוטב ואי לא תימוש ההיא איתתא זוודתא לאידך מית, ומיתו כולהו והות קא בכיא, שלח לה תימוש זוודתא לנפשה ומתה.). לכן אמר עת לקרוע במיתת בניו, ואם ידום ויקבל עליו דין שמים, ועת לתפור. ולא יקרע על מת אחר. ובזה עת לחשות, וידום אהרן (ויקרא י, ג). וקבל שכר על שתיקותו, שנתייחד לו הדבור בפ׳ שתויי יין. וזהו ועת לדבר, כי ע"י שתיקותו זכה לדבור. עת לאהוב ועת לשנוא, כשהזקין שהוא כקוף, ואם הוא ת"ח אינו כן, שהרי זקני תורה כל זמן שמזקינין דעתן מתישבת עליהם (קנים ג, ו). ולכן עת לאהוב, לחיות בעה"ז כדי לקיים תורה ומצות, ועת לשנוא לקוץ בחייו אם הוא ע"ה שדעתן מיטרפת עליהן. וזהו עת מלחמה ועת שלום, כי הנה הת"ח מקיימים מ"ש ז"ל (ברכות ה.), לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר. ואמרו ז"ל (יומא לח:), כיון שעברו רוב שנותיו של אדם ולא חטא, שוב אינו חוטא, שנאמר רגלי חסידיו ישמור (ש"א ב, ט). וזהו ועת שלום. א"נ כמ"ש ע"פ ושם ינוחו יגיעי כח (איוב ג, יז). למה נגזרה גזירה על הצדיקים שימותו, לפי שכל זמן שהם חיים הם נלחמים עם יצרם וכשמתים הם נחים. וזהו עת מלחמה בהיותם בעה"ז, ועת שלום כשמתו. ולפיכך לא אמר עת ללחום ועת להשלים, כי יום המות מכל חי מכוסה ואתי ממילא. א"נ לפי שהוא דבר ההווה תמיד, כי בהיות מלחמה בין שני יצריו הוא עת שלום לאדם, שעושה רצון יוצרו והיה זה שלום.

על הזמנים האלה אמר המשורר במזמור קמ"ד. ה׳ מה אדם ותדעהו בן אנוש ותחשבהו אדם להבל דמה ימיו כצל עובר. וצריך להבין מהו הכפל מה אדם וכו׳ בן אנוש וכו׳. אך כבר ידענו שדוד היה ראי להיות נפל, וכן הוא בזהר פ׳ בראשית דף נ"ה א׳. זה ספר תולדות אדם. א"ר יצחק אחמי קב"ה לאדם דיוקני דכל אינון דרין דייתון לעלמא, מטא למחמי דוד מלכא דישראל דאתילד ומית, א"ל משנין דילי אוסיף ליה ע׳ שנין, וגרעו מאדם וסליק לון קב"ה לדוד, וע"ד שבח דוד ואמר כי שמחתני ה׳ בפעלך. מאן גרים לי חדוה בעלמא פעלך, דא איהו אדם דאיהו פעלו דקב"ה ולא פעלו דב"ו. במעשה ידיך ארנן, מעשה ידיו דקב"ה ולא מבני נשא ע"כ. וקשה דכיון דאמר בפעלך, למה חזר ואמר במעשה ידיך. ועוד שכתוב במעשה ידיך בי׳ שכן נמסר במס׳. ולכן נלע"ד שיובן עם מ"ש בזהר פ׳ וישלח דף קס"ח א׳ ז"ל, חיים שאל ממך נתת לו. דא דוד מלכא, כיון דברא אדה"ר אמר, הא ודאי קיומיה, ומאדם קדמאה הוא שבעין שנין דאתקיים דוד מלכא בעלמא. תו אבהן שבקו ליה מחייהון ע"ש (פתח ואמר (תהלים כא) חיים שאל ממך נתתה לו ארך ימים עולם ועד. חיים שאל ממך, דא דוד מלכא. דהא כד ברא קודשא בריך הוא גנתא דעדן אטיל ביה נשמתא דדוד מלכא, ואסתכל ביה וחמי דלית ליה חיים מדיליה כלום. וקיימא קמיה כל יומא. כיון דברא אדם הראשון אמר הא ודאי קיומיה, ומאדם קדמאה הוו שבעין שנין דאתקיים דוד מלכא בעלמא. תו אבהן שבקו ליה מחייהון כל חד וחד, אברהם שבק ליה, וכן יעקב ויוסף. יצחק לא שבק ליה כלום, בגין דדוד מלכא מסטריה קא אתא. ודאי אברהם שבק ליה חמש שנין, דהוה ליה לאתקיימא מאה ותמנין שנין, ואתקיים מאה ושבעין וחמש שנין, חסרין חמש. יעקב הוה ליה לאתקיימא בעלמא כיומי דאברהם, ולא אתקיים (דף קסח ע"ב) אלא מאה וארבעין ושבע שנין, חסרים תמניא ועשרין. אשתכחו דאברהם ויעקב שבקו ליה מחייהון תלתין ותלת שנין. יוסף דאתקיים מאה ועשר שנין, הוה ליה לאתקיימא מאה וארבעין ושבע שנין כיומי דיעקב, וחסר מנהון תלתין ושבע שנין. הא שבעין שנין דשבקו ליה לדוד מלכא לאתקיימא בהון, ובהו אתקיים דוד בכל אינון שנין דשבקו ליה אבהן. ואי תימא יצחק אמאי לא שבק ליה כלום כהני, בגין דאיהו חשך ודוד מסטרא דחשך קא אתא, ומאן דאיהו בחשך לית ליה נהורא כלל ולית ליה חיים. ובגין כך לא הוו לדוד חיים כלל. אבל אלין דהוו להון נהורא, נהירו ליה לדוד מלכא, ומנייהו אצטריך לאנהרא ולמהוי ליה חיים, דהא מסטרא דחשך לית ליה חיים כלל, ועל דא לא אתא יצחק בחושבנא. ואי תימא יוסף אמאי יתיר מכלהו. אלא ודאי יוסף בלחודוי, ככלהו בגין דאקרי צדיק, ודא הוא דאנהיר לסיהרא יתיר מכלהו. ובגין כך האי שבק ליה לדוד מלכא יתיר מכלהו חיין, דכתיב, (בראשית א) ויתן אתם אלהים ברקיע השמים להאיר על הארץ.). ופירש האר"י זלה"ה שכיון שחטא אדה"ר ונגזר עליו כי ביום אכלך ממנו מות תמות, לא הועילו שנותיו לדוד, ולכן האבות שתקנו חטאו של אדה"ר נתנו לדוד ע׳ שנה אחרות שהיה להם קיום, וזהו שכתב שם בזהר, הא שבעין שנין דשבקו ליה לדוד מלכא לאתקיימא בהון, ובהו אתקיים דוד בכל אינון שנין דשבקו ליה אבהן ע"כ. ויש כאן כפל ענין במלות שונות. אלא ודאי שבא להורות שבשני האבות דוקא אתקיים דוד ולא בשל אדה"ר שנפגמו בחטאו. ובזה יובן הכתוב כמין חומר, כי שמחתני ה׳ בפעלך זה אדה"ר, שלכן כתיב בלא י׳, אך לא היתה שמחה שלימה בעבור שחטא ונגזר עליו מיתה. אך במעשה ידיך ארנן, אלו האבות שהיו צדיקים, והצדיקים נקראים מעשה ידיו ית׳, כדגרסינן בריש כתובות (ה.), ובשנותם שהניחו לי ארנן דוקא, שיהיו של קיימא. ולכן זה ספר תולדות אדם, כתב תולדת חסר לפי שדוד שהיה תולדת אדם חסר מן החיים, והאדם עצמו הניח לו ע׳ שנה משנותיו. עוד כתוב במקום אחר כי חנוך הניח משנותיו ג"כ לאדה"ר. ז"ש מה אדם ותדעהו. שהודעת לו שאני נפל כדי שיניח לי משנותיו, וכן בן אנוש היינו חנוך, ותחשבהו להניח לי ג"כ משנותיו. אדם להבל דמה, שהרי ימיו כצל עובר, שלא היו של קיימא כדלעיל. ועוד אדם להבל דמה זה הבל בנו של אדה"ר שלא חיה אלא חמשים יום, כדאיתא בב"ר פ׳ כ"ב. ושפיר קאמר ימיו כצל עובר, דאיתא במדרש חזית ע"פ כתפוח בעצי היער. מה התפוח הזה הכל בורחין ממנו בשעת השרב, לפי שאין לו צל לישב בצלו וכו׳. מה התפוח הזה אינו גומר פירותיו אלא בסיון וכו׳, מה התפוח הזה משעה שמוציא ניצו עד שגומר פירותיו חמשים יום וכו׳. וזה היה בהבל שהיו ימיו כימי התפוח. ואיתא התם בב"ר שנעשה קיים מן הפסח עד העצרת חמשים יום, לכן אמר ימיו כצל עובר ודוק.

ובקהלת רבתי, כי מי יודע מה טוב לאדם בחיים מספר ימי חיי הבלו ויעשם כצל וכו׳. קהלת ו׳. ר׳ הונא בשם רבי אחא, דוד אמר דבר אחד ולא פירשו ופירשו שלמה בנו, ושלמה אמר דבר אחד ולא פירשו ופירשו דוד אביו. שלמה אמר כי מי יודע מה טוב לאדם בחיים ויעשם כצל, אם תאמר לצלו של כותל יש בו ממש, אם לצלו של דקל יש בו ממש, בא דוד ופירש ימיו כצל עובר. דוד אמר דבר אחד ולא פירשו ופירשו שלמה בנו, דוד אמר אדם להבל דמה. לאיזה הבל, אם להבל של תנור יש בו ממש, אם להבל של כירה יש בו ממש, בא שלמה ופירש הבל הבלים ע"כ. וקשה מה טעם לא פירש כל א׳ מהם את דבריו בעצמו. ועוד בשלמא שאמר דוד ופירשו שלמה בנו ניחא לפי שבא אחריו. אך שדוד יפרש דברי שלמה קודם דברי דוד. ולמה פירש ימיו כצל עובר, שהוא סוף הפ׳ קודם שיפרש אדם להבל דמה שהוא ראש הפסוק. אמנם כתוב שם מה שהיה כבר נקרא שמו ונודע אשר הוא האדם וכו׳. ואמרו שם בקהלת רבתי, מה שהיה כבר נקרא שמו זה אדה"ר, שנאמר ויקרא אלקים אל האדם. וקשה מה ראיה היא זו שקראו כשחטא. אמנם כתוב ויקרא האדם שמות וכו׳. ואיתא בב"ר פ׳ י"ז. שאל הב"ה ואתה מה שמך, א"ל אני נאה להקרא אדם, שנבראתי מן האדמה. זה שכתוב מה שהיה כבר נקרא שמו, שהוא בעצמו יקרא שמו אדם. ובזה נודע אשר הוא אדם, כי כשחטא ויקרא ה׳ אלקים אל האדם. וא"ל איכה אן נטה לבך, מאז נודע אשר הוא אדם, כי נברא מעפר מן האדמה, ולפיכך היה מעותד לחטוא, ולא יטעו עוד המלאכים אחריו לעשותו אלוק, והביאו הב"ה לדין וקללו וגירשו מג"ע. וז"ש ולא יוכל לדון עם שתקיף ממנו. כי יש דברים הרבה מרבים הבל, שעל ידי ששמע לנחש שא"ל והייתם כאלקים יודעי טוב ורע. מה יותר לאדם. כי מי יודע מה טוב לאדם בחיים, לאדם דווקא היינו אדה"ר שנתקן בדוד, ולכן הוכרח להניח לו ע׳ שנה משנותיו, האמנם לפי שפגם אדם בחטאו היו כצל עובר, ושלמה מפני כבוד אביו לא רצה לפרש באיזה צל, רק אמר כצל סתם, שאם לא חטא אדה"ר היו כצל שיש בו ממש. וז"ש אם תאמר לצלו של כותל יש בו ממש, והרמז לכותל מערבי שלא זזה שכינה ממנו לעולם (שמות רבה פ׳ ב׳). אם לצלו של דקל יש בו ממש, שכן מיום נטיעתו עד שיתן פריו יש שבעים שנה, והם כנגד ע׳ שנה שהניח אדה"ר לדוד. אך בא דוד שכבר פירש ימיו כצל עובר, שדבר בעדו כנ"ל. ועדין צריכין אנו למודעי מי יאמר שמ"ש שלמה ויעשם כצל הוא צל עובר. לכן חזר ואמר דוד, אמר אדם להבל דמה, שמזה יוודע כי הצל הוא ג"כ הבל, אך זה ההבל אפשר שיש בו ממש, שהרי אם הוא הבל של תנור שהוא הגהינם, כדכתיב בישעיה ל"א. נאם ה׳ אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלים. גם הוא יתוקן לעתיד, כמ"ש כי ערוך מאתמול תפתה גם הוא למלך הוכן. ואם להבל של כירה גם הוא יש בו ממש, אעפ"י שחומו מועט מהתנור. בא שלמה ופי׳ הבל הבלים, שהאדם מוציא זמנו להבל, ולפיכך ימיו כצל עובר ודוק.

עוד יפורש לכל זמן לכל חפץ, עם אשר חכמים הגידו במדרש שוחר טוב מזמור ל"ד ז"ל, לדוד בשנותו את טעמו. זש"ה את הכל עשה יפה בעתו, וכל מה שעשה הב"ה בעולמו יפה עשה. אמר דוד לפני הב"ה, כל מה שעשית יפה, והחכמה יפה מן הכל, וכ"א מה רבו מעשיך ה׳ כלם בחכמה עשית. כל מה שעשית יפה עשית, אבל השטות שבראת מה הנאה יש לפניך כשאדם מהלך בשוק ומקרע את בגדיו והתנוקות רצין אחריו והעם משחקין ממנו, זה נאה לפניך וכו׳. כל עמא חזן כפל ענין במלות שונות, כי לא לחנם האריכו למעניתם. אמנם ק"ל בכתוב לדוד בשנותו את טעמו וכו׳. כי דוד היה אז בצרה גדולה לפני אבימלך שהוא אכיש מלך גת, כמ"ש בשמואל א׳ כ"א. וכמו שנפרש לקמן. וא"כ קינה מבעי ליה, ועוד דקיל"ן דאין השכינה שורה אלא מתוך שמחה (שבת ל:), ואיך יתכן שישיר שירה. לכן הביא פ׳ את הכל עשה יפה בעתו, דנראה דבעתו יפה ושלא בעתו אינו יפה. ויקשה על זה שהרי אין רע יורד מלמעלה (ילקוט ויקרא כ"ו. פ׳ בחקותי. רמז תרע"ג.), וכל מעשיו ית׳ הם יפים. לכן הניח מונח קיים, כל מה שעשה הב"ה בעולמו יפה עשה, ובזה אין ספק. ולמה אמר הכתוב את הכל עשה יפה בעתו, דמשמע דשלא בעתו אינו יפה. אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא כל מה שעשית יפה עשית, בכל מקום ובכל זמן, והחכמה יפה מן הכל, שכן כתוב מה רבו מעשיך ה׳ כלם בחכמה עשית. שרבו הוא מלשון גדולה, כמו רבי המלך (ירמיה מא, א). כלומר מה גדלו מעשיך ה׳ לפי שעשית אותם בחכמה, וכן אמרו בחולין פ"ג (ס.), כל מעשה בראשית בצביונן נבראו. שפי׳ התוס׳ לשון יופי. וא"כ כל מה שעשית יפה עשית, כי כיון שהחכם עיניו בראשו, ואיזהו חכם הרואה את הנולד (אבות ב, ט). היה לך לעשות הדברים יפים בין בזמנן בין שלא בזמנן, ולמה נאמר את הכל עשה יפה בעתו. ועוד אבל השטות שבראת דווקא, כי אין השטות העדר החכמה, שהרי עינינו רואות כמה חכמים שמרוב חכמתן נשטתו ויצאו מדעתן, כבן זומא שהציץ ונפגע, ואמר עליו ר׳ יהושע בחגיגה פרק ב׳ (טו.), עדין בן זומא מבחוץ. פי׳ שנטרפה דעתו. וכיון שכל מה שברא הב"ה בעולמו, לא בראו אלא לכבודו. מה הנאה יש לפניך כשאדם מהלך בשוק וכו׳. דייק בלישניה מהלך, דהיינו שמהלך אחרים הנאספים אחריו כמו שיאמר. וזה כי בחגיגה פ"א (ג:), ת"ר איזהו שוטה, היוצא יחידי בלילה, והלן בבית הקברות, והמקרע את כסותו. ועוד שם תניא איזהו שוטה, זה המאבד כל מה שנותנים לו. וכ"כ בטור יו"ד סי׳ א׳ ע"ש (ושוטה היוצא יחידי בלילה או מקרע כסותו או לן בבית הקברות או מאבד מה שנותנין לו, אפילו באחת מאלו אם עושה אותו דרך שטות נקרא שוטה.). ז"ש כשאדם מהלך בשוק, שיוצא יחידי בלילה בזמן שאין שום אדם בשוק אלא הוא. ומקרע את בגדיו. והתנוקות רצין אחריו, לפי שמאבד כל מה שנותנים לו, והתנוקות רצין אחריו ליקח מה שמאבד. והעם משחקין ממנו. זה נאה לפניך, ואיך יאמר הכתוב את הכל עשה יפה בעתו. עוד יובן זה נאה לפניך עם מ"ש בפ"ו דסנהדרין (מו:), משלו משל לה"ד, לשני אחים תאומים, א׳ מינוהו מלך ואחד יצא ללסטיות, צוה המלך ותלאוהו, כל הרואה אותו אומר המלך תלוי וכו׳. ופרש"י שהאדם עשוי בדיוקנו של מקום. בזה מדוקדק מאד זה נאה לפניך, שפני האדם שדומים לפניך, ויברא אלקים את האדם בצלמו, יתבזה בעיני הבריות.

אמר לו הב"ה, דוד על השטות אתה קורא תגר, חייך שתצטער לו, וכן שלמה אמר בז לדבר יחבל לו. מהו יחבל לו, יתמשכן לו, כענין שנאמר אם חבול תחבול. ד"א א"ל הב"ה דוד על השטות אתה קורא כך. חייך שתצטרך ותתפלל עליה עד שאתננה לך וכו׳. כי הנה דוד עשה שטות גדול בלכתו אצל אכיש, שאחי גלית היה שומר ראשו של אכיש, ועדין לא נסתפג דמו של גלית, ולכן א"ל הב"ה על השטות אתה קורא תגר, ואתה עתיד לעשות שטות גדול בלכתך אצל אכיש. ואין לך הצלה אלא שתעשה עצמך שוטה, וזהו חייך שתצטער לו, כלומר שתקבל צער על השטות שעשית ותצטער לעשות עצמך שוטה. וכן שלמה אמר בז לדבר יחבל לו. יתמשכן לו, שהוצרך לעשות עצמו שוטה ולהתמשכן על זה. דבר אחר לא דייך שתצטער עליה, אלא שתצטרך ותתפלל עליה שאתננה לך, ולפי שיקשה וכי לא היה אפשר לדוד להנצל בדרך אחרת, שיברח וימלט על נפשו מבלי שיעשה עצמו שוטה. לכן אמר לא עשה מעט עד שהלך דוד אצל אכיש, שנאמר ויקם דוד ויברח מפני שאול. א"ל הב"ה דוד אצל אכיש אתה הולך. אתמול הרגת גלית, ואחיו של גלית שומר ראשו של אכיש הוא, ועדין לא נסתפג דמו ואתה הולך אצלו וחרבו בידך. כיון שראו אותו, באו אצל אכיש אמרו לו נהרוג למי שהרג את אחינו. א"ל אכיש ולא במלחמה הרגו, ואילו אחיכם הרג אותו לא במלחמה הרגו, ועכשיו שהרג זה אחיכם, לא כך התנה עמו, אם יוכל להלחם אתי והכני. א"ל א"כ עמוד מכסאך ותן המלכות לדוד, וכה"א הלא זה דוד מלך הארץ ואנחנו עבדים לו וכו׳. כתוב בשמואל א׳ כ"א. ויאמר הכהן חרב גלית הפלשתי אשר הכית וכו׳. אם אותה תקח לך קח כי אין אחרת זולתה. בזה ויאמר דוד אין כמוה תננה לי. הכונה כי לא רצה אחימלך לתתה לו מעצמו, כי שמא הוקדשה לשמים ואין ראוי להוציאה לחולין, או כדי שלא תהיה לדוד לתקלה כיון שבה הוכה גלית ומת, ולכן א"ל אם אותה תקח לך, שאתה הוא אשר נתתה במקום הזה, ואם אתה רוצה לקחתה מי ימחה בידך, ואמר לך, כלומר שהיא להנאתך ולטובתך, קחנה כי אין אחרת זולתה בזה. והשיב דוד אין כמוה לטובה, כי בה נתן ה׳ תשועה על ידי להרוג את גלית, והיא תעמוד לי לישועה, ולכן תננה לי, אין רצוני לקחתה ממקום הקדש אלא אתה שאתה כהן גדול תננה לי. ותכף ויקם דוד ויברח ביום ההוא מפני שאול, כלומר לא עבר זמן כלל בין הדבקים, ויבא אל אכיש מלך גת, וזה היה בעוכריו כי נצול מן הפחד של שאול ונפל בפחת, בהיות חרב גלית הפלשתי בידו. ויאמרו עבדי אכיש אליו הלא זה דוד מלך הארץ. כלומר אמרו עבדי אכיש אליו דבר הנוגע למלכותו, שדוד בא אל ביתו להיות מלך הארץ, בעבור התנאי שעשה גלית, אם יוכל להלחם אתי והכני והיינו לכם לעבדים, וא"ת שאול המלך היה, שאליו יהיו פלשתים עבדים לא לדוד. ולכן חזרו ואמרו הלא לזה יענו במחולות לאמר הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו, ואליו יאתה המלוכה. אלו הם דברי המ׳ לא עשה מעט וכו׳. כי תכף ומיד הלך דוד אל אכיש וחרב גלית בידו, ואז א"ל הב"ה, אתמול הרגת את גלית שעדין דמו תוסס, ולע"א אתה הולך אצלו וחרבו של גלית בידך. לא כך שנינו בפ"ח דסוטה (מב.), על אויביכם אתם הולכים שאם תפלו בידם לא ירחמו עליכם. ואתה הנחת את שאול שהוא מזרע ישראל רחמנים, ואתה הולך אצל אכיש מזרע אחר שאינם רחמנים. וכן הוה שהלכו אחי גלית אל אכיש ואמרו נהרוג למי שהרג את אחינו, ואנו גואלי הדם. נתן הב"ה בלבו של אכיש להצילו מידם מג׳ טעמים, הא׳ שאמר להם ולא במלחמה הרגו, וזה כמ"ש ויואב ואבישי אחיו הרגו את אבנר (ש"ב ג, ל). כלומר הרגוהו שלא כדין על אשר המית את עשאל אחיהם במלחמה. כלומר הוא לא הרג את עשאל רק המיתו על היות זה במלחמה, וקיים בו הבא להרגך השכם להרגו. וז"ש דוד על יואב, וישם דמי מלחמה בשלום. כלומר הוא הרג את אבנר שלא כדין, כי חשב שדמי מלחמה שהרג אבנר את עשאל במלחמה היו כמו בשלום, שכן עשה הוא לאבנר ששאל לו גדמת במה היא חולצת, ואבנר היה עמו בשלום, הראה שבשיניה חולצת ובתחבולה זו הרגו. ועוד שנית ואילו אחיכם הרג אותו לא במלחמה הרגו. וכשם שהוא שם נפשו בכפו להלחם עם גלית כך אין לכם להרגו. ועוד שגלית אחיכם התיר עצמו למיתה, שאמר אם יוכל להלחם אתי והכני. לא יענש על זה אדרבא והיינו לכם לעבדים. וכשמוע אחי גלית כן, א"ל אם כן עמוד מכסאך ותן המלכות לדוד, אם תרצה לקיים התנאי של גלית צריך שתתן לו המלכות, ונהיה אנחנו עבדים לדוד ולא לך. באותה שעה נתירא דוד, התחיל אומר יום אירא אני אליך אבטח, התחיל דוד מבקש ומתפלל ואומר, רבש"ע ענני בשעה הזו, א"ל הב"ה מה אתה מבקש, א"ל מאותו השטות שבראת שקראתי עליך תגר, א"ל ולא אמרתי לך בז לדבר יחבל לו, הואיל וכן הוא אני נותנו לך. דייק בלשונו באותו שעה נתירא דוד, כי להיות שקרא תגר על השטות בא לידי שטות, שהיה לו לירא ללכת אצל אכיש מלך פלשתים להיות שהרג את גלית גבורם, וכ"ש בהיות אחיו שומר ראשו של אכיש, ועל הכל כי לבו הלך ליקח את חרב גלית בידו, שבזה יכירו כי עוד ידו נטויה נגדם ויהרגוהו. וזהו באותה שעה נתירא דוד ולא קודם, וזה מורה שטות שהיה לו לירא מתחלה. וכשהרגיש בעצמו שחטא בקוראו תגר על השטות ונכשל בו. לא מצא מרפא למכאובו אלא לעשות עצמו שוטה. כי כיון ששמע שאמרו לאכיש, הלא זה דוד מלך הארץ, ודאי שיבקש להרגו כדי שלא יקח המלכות מידו, וגם לברוח לא היה יכול כי עיניהם עליו וירדפו אחריו, לכן התפלל ואמר יום אירא אני אליך אבטח. כלומר אע"פ שהיה לירא מקודם ולא לשים עצמי בסכנה, עכ"ז היום הזה שאני ירא, אני אליך אבטח. ופסוק זה הוא במזמור נ"ו. באחוז אותו פלשתים בגת שנאמר על זה, כמ"ש שם במדרש שוחר טוב. מה עשה לדוד שהיה עומד אצל אכיש, ואחיו של גלית שומר ראשו של אכיש, לפיכך אמר למנצח על יונת אלם, על אותו המעשה ע"כ. והנה חשב דוד בעצמו שאין לו תקנה אלא בעשות עצמו שוטה, כי אז לא יקנאו בו, וגם יהיה הדבר בזוי בעיניהם לשלוח יד בשוטה. ועל כן התחיל דוד מבקש ומתפלל ואומר, רבש"ע ענני בשעה הזו. כלומר אל תעש עמי כמנהגך הטוב עם הצדיקים שלא ליתן להם שאלתם תכף ומיד כדי שירבו בתפלה, רק ענני תכף ומיד, כי לית דין צריך בשש. וכמ"ש אהבתי כי ישמע ה׳ את קולי תחנוני וכו׳. אך עתה כי אפפוני חבלי מות וכו׳, אנא ה׳ מלטה נפשי. תכף ומיד א"ל הב"ה מה אתה מבקש. רצה הב"ה שפיו יענה בו, וכמ"ש מאותו השטות שבראת שקראתי עליך תגר, כי עוני אגיד שלא טוב עשיתי לקרוא תגר על מדותיך, ובאתי לידי מדה זו לעשות עצמי שוטה, א"ל הב"ה ולא אמרתי לך בז לדבר יחבל לו, שיתמשכן עליו, אף אתה משכנת עצמך לבא לידי מדה זו, והואיל והכרת עונך והודית בפיך כי לא טוב עשית לקרוא תגר על השטות, אני נותנו לך כדי שיחזיקו אותך לשוטה ולא יאמרו שאינך עושה אלא לפנים.

לדוד בשנותו את טעמו לפני אבימלך, וכי אבימלך היה והלא אכיש היה, ולמה נקרא שמו אבימלך שהיה צדיק כאבימלך, וכיון ששמע דוד כך נתבהל ונתירא, וכן הוא אומר וישם דוד את הדברים האלה בלבבו, עשה עצמו כשוטה ומשנה עצמו, והיה כותב על הדלתות אכיש מלך גת חייב לי מאה רבוא, ואשתו חמשים, ובתו של אכיש היתה היא ואמה שוטות, והיו צועקות שתיהן ומשטות מבפנים, ודוד היה צועק ומשטה מבחוץ, אמר להם אכיש וכי יודעים אתם בי שחסר משוגעים אני. הכריח דבריו מהכתוב לדוד בשנותו את טעמו לפני אבימלך, כי למה שינה שמו ולא קראו אכיש, אלא להורות שהיה צדיק כאבימלך שהיה בימי אברהם, שכיון שאמרו לו עבדיו הלא זה דוד מלך הארץ היה לו להרגו, והוא לא כן ידמה רק הציל אותו בטענותיו, והלא במלחמה הרגו כדלעיל, וכיון ששמע דוד כך, שאמרו עבדיו הלא זה דוד וכו׳. כתוב שם וישם דוד את הדברים האלה בלבבו, כי היו דברים נוקבים וירדים עד התהום, ויירא מאד מפני אכיש מלך גת, כי להיותו מלך אין ראוי למחול על כבודו, ושמא תעלה על לבו מחשבה אחרת לבקש המיתו, ולא מצא דרך להנצל אלא עשה עצמו כשוטה ומשנה עצמו, דהיינו שהיה קורע בגדיו ולובש בגדיו קרועים, וישם את הדברים בלבבו, שלא להראות פחד ומורא פן יבולע מהם, רק בלבבו ישים הדברים ויירא מאד מפני אכיש מלך גת. ומבחוץ עשה עצמו שוטה, וישנו את טעמו בעיניהם דוקא. והיה כותב על הדלתות כדי שיראו כלם שהוא שוטה ושאינו חושב להיות מלך הארץ כדבריהם, הלא זה דוד מלך הארץ. שר"ל ארץ פלשתים, בעבור התנאי שעשה גלית, שהרי הוא כותב על הדלתות אכיש מלך גת, הוא מחזיקו למלך, רק חייב לי מאה רבוא, ואשתו חמשים, וכלומר דמים הוא חייב לי ולא מלכות, ולע"א שהיו אשתו ובתו של אכיש שוטות, כי מאת ה׳ היתה זאת, למען לא יאמרו שדוד היה עושה עצמו שוטה לפניהם. כי כיון שכבר היו שוטים בביתו של אכיש, יאמרו שהארץ מגדלת שוטים, ואפשר לומר שדוד ידע זה, ולכן בחר גם הוא להשתטות, וזהו שאמר אכיש אל עבדיו, דהיינו אותם שהיו רוצים להרוג את דוד. הנה תראו איש משתגע. זוהי דרך המלכים והשרים להביא בחצריהם ובטירותם איש משתגע, שמראה עצמו משוגע ואינו כן רק שעושה מעשה שוטים לשמח המלך מדאגתו, וכן אתם רואים איש משתגע, לא אמר איש משוגע רק משתגע מההתפעל, שמורה על ההראות, כמו יש מתעשר ואין כל וכו׳ (משלי יג, ז). אינני צריך לזה, ולכן למה תביאו אותו אלי, שהרי בביתי יש משוגעים ממש, וכי חסר משוגעים אני, מדקאמר משוגעים ל׳ רבים דתרתי משמע, ומאמרו אני נראה שהם עצם מעצמיו ובשר מבשרו, דהיינו אשתו ובתו, דרחלא בתר רחלא אזלא, כעובדי אימא כן עובדי ברתא, מזה למדו רז"ל לומר שהיו אשתו ובתו של אכיש שוטות. הזה יבא אל ביתי להיות חוט משולש בשטות, ובתלתא הויא חזקה. באותה שעה שמח דוד שיצא לו השטות, ומתוך אותה השמחה עשה לו השירה הזאת, א"ל הב"ה דוד טובה היא השטות, הה"ד אברכה את ה׳ בכל עת. וכה"א את הכל עשה יפה בעתו. וכן את מוצא בתחלת בראשית, וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. עתה בא לתרץ הקושיא שהקשינו שלהיותו בצער איך שרתה עליו שכינה, ותירץ באותה שעה שמח דוד על כי ענהו ה׳, שיצא לו השטות ובזה נצול מחרב פלשתים, ומתוך אותה שמחה שרתה עליו שכינה ואמר שירה, אברכה את ה׳ בכל עת. שאעפ"י שיש דברים נראים כמיותרים, את הכל עשה יפה בעתו כי לכל זמן. וכל מה שברא הב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו. כמו שהיה במעשה בראשית, כי אף הדברים המזיקים לא נבראו לבטלה, כי הכל טוב מאד. ומ"כ כי זה המזמור לדוד בשנותו אומרים אותו בשבת, לפי שגם המעשה של דוד לפני אבימלך, דהיינו אכיש מלך גת היה בשבת ע"כ. ונלע"ד לעשות לזה סמוכות, לפי שמעשה זה היה בבא דוד נובה אל אחימלך הכהן, שנתן לו לחם הפנים שמוסר בשבת מעל השלחן ככתוב שם, ובאותו יום כתוב ויקם דוד ויברח ביום ההוא, כי אעפ"י שהיה שבת פקוח נפש דוחה שבת, וברח לארץ פלשתים, ותכף שראו את דוד אמרו להרגו, וניצול ע"י השטות ואמר שירה, ולכן אומרים שירה זו בשבת ודוק.

ובזה נבא לביאור פסוקי קהלת סי׳ א׳ השייכים לעניננו, דברתי אני עם לבי לאמר אני הנה הגדלתי והוספתי חכמה על כל אשר היה לפני על ירושלם ולבי ראה הרבה חכמה ודעת ואתנה לבי לדעת חכמה ודעת הוללות ושכלות ידעתי שגם זה הוא רעיון רוח כי ברוב חכמה רב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב. וקשה שכיון שאמר אני הנה הגדלתי והוספתי חכמה וכו׳. מה לו לומר עוד ואתנה לבי לדעת חכמה. ועוד מהו שאמר ודעת הוללות ושכלות, שאם הוא כפי׳ רש"י שפירש ושכלות שטות. מה דעה שייך בשטות. ועוד הוא כפל, כי הוללות הוא שעמום וטירוף הדעת והיינו שכלות לפי דבריו. אמנם כבר ידענו ששלמה שאל החכמה, וכמ"ש אצלנו בדרוש מכוון לזה, וכתוב יהב חכמתא לחכימין (דניאל ב, כא). שאלולי ששלמה היה חכם, לא היתה לו חכמה נוספת. ז"ש דברתי אני עם לבי, כשעלה בדעתי לשאול החכמה, וזהו לאמר דהיינו לאמר לה׳ שיתן לי לב חכם, אמרתי אני בלבי אני הנה הגדלתי, שמתחלה אהבתי החכמות, ועי"כ והוספתי חכמה על כל אשר היה לפני על ירושלם, שכן א"ל הב"ה הנה נתתי לך לב חכם ונבון אשר כמוך לא היה לפניך. ולבי ראה הרבה חכמה ודעת, שכן ראה בחלומו שיהיה לו לב חכם ונבון ודעת שהיא רוח הקדש, במה ששפט תכף משפט שתי נשים זונות, וכתוב שם כי חכמת אלקים בקרבו לעשות משפט. והגם שניתנה לי החכמה, ואתנה לבי לדעת חכמה, הייתי שקוד ללמוד תורה מרבותי, ודעת הוללות ושכלות, שסמכתי על חכמתי ואמרתי אני ארבה ולא אסור, וזהו הוללות להתהלל נגד צוויו ית׳, ובזה באתי לידי סכלות, ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו (מ"א יא, ד). וידעתי שגם זה הוא רעיון, שכן כתוב ואל בינתך אל תשען (משלי ג, ה). עוד יאמר ודעת הוללות ושכלות, הוא מ"ש לעיל שבקש דוד על השטות, וגם שלמה בנו רצה לעמוד על זה. האמנם כתוב ושכלות בשי"ן לשון השכל, שיובן עם מ"ש בזהר פ׳ תזריע דף מ"ז ב׳. וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות. כלומר מן הסכלות ממש אתי תועלתא לחכמתא, דאלמלא לא אשתכח שטותא בעלמא לא אשתמודע חכמתא ומילוי, וע"ש בארוכה (ותניא, וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות. מן הסכלות ממש, אתי תועלתא לחכמתא, דאלמלא לא אשתכח שטותא בעלמא, לא אשתמודעא חכמתא ומלוי. (תיקון קכ"ג ע"א) ותאנא חיובא הוא על בר נש דאוליף חכמתא, למילף זעיר מן שטותא, ולמנדע לה. בגין דאתי תועלתא לחכמתא בגיניה. כמה דאתיא תועלתא לנהורא מחשוכא, דאלמלא חשוכא לא אשתמודע נהורא. ולא אתייא (נ"א אתחזיא) תועלתא לעלמא מניה. תנא שיש יתרון לחכמה, לחכמה סתם. דאמר רבי שמעון לרבי אבא, תא חזי רזא דמלה, לא נהיר חכמתא דלעילא, ולא אתנהיר, אלא בגין שטותא דאתער מאתר אחרא, ואלמלא האי, נהירו ורבו סגיא ויתיר לא הוה (להוי), ולא אתחזיא תועלתא דחכמתא. ובגין שטותא אתנהיר יתיר, ונהירין ליה יתיר, הדא הוא דכתיב שיש יתרון לחכמה, לחכמה סתם, מן הסכלות סתם. וכך לתתא, אלמלא לא הוה שטותא שכיח בעלמא, לא הוי חכמתא שכיח בעלמא. והיינו דרב המנונא סבא, כד הוו ילפין מניה חברייא רזי דחכמתא, הוה מסדר קמייהו פרקא דמלי דשטותא, בגין דייתי תועלתא לחכמתא בגיניה. הדא הוא דכתיב (קהלת י) יקר מחכמה ומכבוד סכלות מעט, משום דהיא תקונא דחכמתא, ויקרא דחכמתא. ועל דא כתיב, ולבי נוהג בחכמה ולאחוז בסכלות. רבי יוסי אמר יקר מחכמה ומכבוד, כלומר יקרא דחכמתא ונוי דילה, ויקרא דכבוד דלעילא, מאי היא. סכלות מעט. זעיר דשטותא אחזי וגלי יקרא דחכמתא וכבוד דלעילא, יתיר מכל ארחין דעלמא.). לכן כתוב ושכלות בש׳ לשון השכל, משום התועלת המגיע לחכמה מן הסכלות ודוק.

ונבאר המדרש שהקדמנו המובא במדרש חזית סי׳ א׳. ולהבין פרשת אלה הדברים נקדים לבאר מ׳ ז"ל בילקוט ריש שיר השירים ז"ל, שיר השירים. שיר המשובח והמעולה שבשירים. ראב"ע עבד לה מתל לאחד שהוליך סאה של חטים לנחתום ואמר הוצא ממנה קמח ואח"כ הוציא לי ממנה סולת ואח"כ הוצא לי גלוסקא. כך מכל חכמתו של שלמה לא סולת אלא שיר השירים לישראל, כל השירים קדש ושיר השירים קדש קדשים ע"כ. וקשה שפתח בגלוסקא במשל שהביא, ואח"כ אמר לא סולת אלא שיר השירים לישראל, ולא דכר שמה דגלוסקא. אמנם דקדק ראב"ע בכתוב דשיר השירים מיעוט רבים שנים, והרי היו עשר שירות בעולם. ובתורה לבדה יש שירת הים, שירת הבאר, ושירת האזינו, ולמה אמר שיר השירים. ועוד השירות היה לו לומר, שכל השירות היו בלשון נקבה, כמ"ש אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת. וכן בשירת הבאר ודומיהם, לפיכך הקדים השיר המשובח והמעולה שבשירים, דהיינו שלשה ספרים שעשה שלמה שנקראו שירים, שכן כתוב שם במדרש חזית, שלשה שירים אמר, שיר חד, השירים תרין, הא תלתא. ולכן אמר שיר המשובח כנגד קהלת, והמעולה כנגד משלי, ששיר השירים גדול מכלם. וזהו המשל לתרץ מה שנראה קשה, והלא אלו ואלו דברי אלקים חיים ושלמה אמרן ברוח הקדש, ולמה נשתנו אלו מאלו. לכן בא במשל לא׳ זה הב"ה, שהוליך סאה של חטים היא התורה, שכן חט"ה גי׳ כ"ב אותיות התורה, ואיתא בפ׳ בן סורר ומורה (סנהדרין ע:), שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן. הרי שהחכמה היא משולה לחטים, והנחתום הוא שלמה שעשה משלים להבין התורה, וכמ"ש שם במדרש חזית, עד שלא עמד שלמה לא היה אדם יכול להשכיל דבר תורה. וגם נלע"ד שלהיות ששלמה המלך תקן ערובי חצרות הנעשים בפת, לכן דימהו לנחתום. וא"ל הוצא לי ממנה קמח, הוא קהלת הגרוע מכלם. כי כן שנינו (ידים ג, ה), רבי יוסי אומר קהלת אינו מטמא את הידים. ואח"כ סלת זה משלי, ואח"כ הוצא לי גלוסקא זה שיר השירים שהוא קדש קדשים. וכונתו ית׳ היתה שיהא שיר השירים מנופה בכמה דברים, כדי שישיגו ישראל בו כמה סודות. אמנם אחרי ששלמה חטא וגורש ממלכותו, אמר תחלה משלי ואח"כ שיר השירים וקהלת באחרונה. וז"ש מכל חכמתו של שלמה לא סולת אלא שיר השירים לישראל, כי גם הוא לא היה במדרגת גלוסקא להיות יפה ומנופה, רק הוציאו במדרגת סולת שאחר הקמח, כי תכף שכתב משלי כתב שיר השירים, ולא המתין לכותבו לבסוף שאז היה במדרגת גלוסקא. ולכן איתא עוד שם, אגור. שאגר דברי תורה, בן יקה. בן שהקיאה לשעה, כספל הזה שנתמלא בשעתו ונשפך בשעתו. דהיינו שלא המתין לכתוב שיר השירים לבסוף כדי שיהיה במדרגת גלוסקא כדלעיל, רק כאדם שמקיא המאכל עד שלא נתבשל יפה. והנה בשיר השירים ומשלי הזכיר שמו של שלמה. אך בקהלת שנאמר לעת זקנתו בעת שחטא, הזכירו בשם קהלת ולא שלמה, כי לא היה לבו שלם עם ה׳ אלקיו. ולכן התקינו לומר שיר השירים בחג המצות, לפי שבים נאמר אליבא דמאן, כדאיתא שם במ׳ חזית. ומשלי בימי העומר שהם ימי דין, לעורר לבות בני אדם לשוב מחטאתם. וקהלת בחג הסכות לזכור כי כשם שסכה דירת עראי בעינן, רמז לעה"ז שאין לאדם לדור בו כי אם דירת עראי, וכתוב בו שבעה הבלים כנגד ז׳ ענני כבוד שהקיפו את ישראל במדבר, ככתוב בריש במדבר רבה ע"ש (וכמה ענני כבוד היו מקיפין את ישראל במדבר, רבי הושעיה ורבי יאשיה, רבי יאשיה אמר חמשה, ארבעה לארבע רוחות ואחד מהלך לפניהם. רבי הושעיה אמר שבעה, ארבעה לארבע רוחות השמים, ואחד מלמעלן, ואחד מלמטן, ואחד שהיה מהלך לפניהם רחוק שלשת ימים, והיה מכה לפניהם את הנחשים ואת העקרבים ואת השרפים ואת הסלעים, ואם היה מקום נמוך היה מגביהו, ואם היה מקום גבוה היה משפילו ועושה אותם מישור, שנאמר (ישעיה מ, ד): כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו.). ולכן כתוב וה׳ הולך לפניהם יומם בעמוד ענן (שמות יג, כא). כי ו׳ של וה׳ מיותרת, ואין שייך לומר כאן הוא ובית דינו ((ב"ר פ׳ נ"א), אמר רבי אלעזר כל מקום שנאמר וה׳, הוא ובית דינו.). רק הכונה ו׳ רמז לו׳ עננים, והשביעי הוא נזכר בכתוב שהיה הולך לפניהם ודוק. עוד אנו אומרים שיר השירים בפסח, לפי שהג׳ רגלים הם כנגד שלש עיקרים, מציאות ה׳, תורה מן השמים, שכר ועונש. כי בפסח נודע ה׳ משפט עשה בפרעה ובכל מצרים, וכל זה נזכר בשיר השירים, לסוסתי ברכבי פרעה וכו׳. ושם יש מציאות ה׳, כי כלו סובב על זה, דודי לי ואני לו וכו׳. וחג השבועות כנגד תורה מן השמים, זמן מתן תורתנו, וכן משלי כולו סובב על זה, לדעת חכמה ומוסר וכו׳. בני תורתי אל תשכח וכו׳. וסכות כנגד ההשגחה, שכר טוב לצדיקים ועונש לרשעים, וכן בקהלת כלו מדבר על שכר ועונש, ובפרט באמרו אמרתי אני בלבי את הצדיק ואת הרשע ישפוט האלקים וכו׳. ועוד שם אשר חוטא עושה רע מְאַת ומאריך לו כי גם יודע אני אשר יהיה טוב ליראי האלקים וכו׳. כמו שפירשנו במקומו. ואלה הם ג׳ פרשיות של ק"ש, כי בראשונה יש מציאות ה׳, ה׳ אלקינו ה׳ אחד, ובשנייה יש לקבל עליו עול תורה ומצות, והיה אם שמוע תשמעו וכו׳ ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם. ופ׳ ציצית יש בה שכר ועונש, כי התכלת דומה לים וכו׳ (מנחות מג:). ליתן דין וחשבון לפניו ית׳, והציצית לבן מורה על הרחמים, לתת שכר טוב לצדיקים, והתכלת הוא דין להעניש הרשעים. ולכן בשלש רגלים נזכרו כלם. כי בפ׳ משפטים כתוב שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדון ה׳. הוא מציאות השם, כי הוא אדון לנו. ועוד יובן עם מ"ש בפ"ק דברכות (ז:), מיום שברא הב"ה את עולמו לא היה אדם שקראו להב"ה אדון עד שאברהם הודיע שהוא אלקי השמים ואלקי הארץ. ובפ׳ תשא הוסיף את פני האדון ה׳ אלקי ישראל. לפי שבמתן תורה ניכר שהוא אלקי ישראל, העם בחר לנחלה לו. ובפ׳ ראה כתוב את פני ה׳ אלקיך לנוכח, לפי שאז עבר יה"כ ונטהרו ישראל לאביהם שבשמים שנמחלו עונותיהם, ולכן נזכר שם שכר ועונש, את פני ה׳ מדת הרחמים, אלקיך מדת הדין.

ובענין שלש רגלים כתוב בפרשת אמור, דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם מועדי ה׳ אשר תקראו אותם מקראי קדש. וכן בסכות עוד שם, אלה מועדי ה׳ אשר תקראו אותם מקראי קדש. שבשניהם הקדים אשר תקראו אותם. ובאמצע הפ׳ כתוב, אלה מועדי ה׳ מקראי קדש אשר תקראו וכו׳. הקדים מקראי קדש ולמה כן. ונלע"ד כי הנה איתא בראש השנה פ"ב (כה.), אשר תקראו אותם. כתיב אתם, אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מזידים, אתם אפילו מוטעין. לכן בשוגגין ומוטעין אמר אשר תקראו אותם, לפי שהם סוברים שזה זמנן, ולכן אשר תקראו אותם כשוגגין ומוטעין הם מקראי קדש. אך במזידין שיודעין שאין זה זמנן, הוה אמינא דאינם מקראי קדש, לכן חזר ופירש אלה מועדי ה׳ מקראי קדש, הגם אשר תקראו אותם מזידין חוץ לזמנן. ועוד נלע"ד כי הנה בפסח וסכות צריך לידע קביעות החדש כדי לקבוע המועדים בזמנן, ולכן נקט תחלה אשר תקראו אותם, ואח"כ יהיו מקראי קדש. אך בחג השבועות, שבקביעות הפסח נודע אימתי חג השבועות, ביום החמשים לספירת העומר, לכן כנגדו אמר אלה מועדי ה׳ מקראי קדש, שכבר נודע זמנו, אשר תקראו אותם גם אתם במועדם. כי זהו רצונו ית׳ שלא מלבו בודם. כי הם בשר ודם. רק יעמדו בסודם. כאשר רוחו קבצם לעודדם. כן יהי רצון מלפניו להשיב כהנים על עבודתם וישראל במעמדם. ב"ב אמן. בילא"ו.