דרוש כ"ה לראש השנה יום ב' והפטרה

ויאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני (בראשית כב, יב).

במדרש (ילקוט), עמדו מלאכי השרת שורות ברקיע ואומרים זה לזה, ראו יחיד שוחט ויחיד נשחט, אמרו מי יאמר לפניך על הים, זה אלי ואנוהו (שמות טו, ב). שבועת כה יהיה זרעך (בראשית טו, ה). מה תעשה לה, מיד אל תשלח ידך אל הנער (בראשית כב, יב). ע"כ.

ילך הלוך ובכה ההולך בדרכיו לידון לפני השופט, ויקח עמו מליץ יושר להליץ בעדו, כי ירא לנפשו פן תצא כאש חימה כנגדו, ולכן צריך למליץ להצילו מרעתו. את זה חזיתי באלישע הנביא, שאמר לשונמית היש לדבר לך אל המלך או אל שר הצבא (מלכים ב' ד, יג). וכבר פירשנוהו בהפט' וירא יע"ש (חלק א' - דרוש ו' לפרשת וירא והפטרה.). ולענין זה איתא בחגיגה פ"א (ד:), ר' אלעזר כי הוה מטי להאי קרא הוה בכי, ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני להעלות אותי (שמואל א' כח, טו). ומה שמואל הנביא היה מתירא מיום הדין, אנו עאכ"ו. מאי היא, דכתיב ותאמר האשה אל שאול אלקים ראיתי עולים מן הארץ (יג). עולים תרי משמע, חד שמואל, ואידך דאזל שמואל ואייתי למשה בהדיה, אמר דילמא ח"ו לדינא קא מתבענא, קום בהדאי דליכא מילתא דכתיבא באורייתא ולא קיימתי ע"כ. וקשה אם שמואל היה סובר שהוא יום הדין העתיד, גם משה ראוי לעלות שם, וא"כ מה יושיענו משה, ועוד וכי לא ידע הב"ה אם הוא קיים התורה שצריך להביא את משה להעיד עליו. ועוד מנא הוו ידעי דהוא משה מדכתיב אלקים עולים, דלמא אברהם או יצחק או יעקב או צדיק אחר היה. אמנם בפ' אחרי מות וקדושים כתבנו הקדמה גדולה מכתבי האר"י זלה"ה, והיא בזהר פ' בלק (קפ"ה ע"ב) (דהא ודאי בדינא אסתלק בר נש מהאי עלמא, אבל עד לא ייעול למחיצתהון דצדיקייא, סלקי ליה לדינא ותמן אתדן בההוא מתיבתא דרקיעא. ותמן קיימא ההוא ממנא דגהינם לאסטאה, זכאה איהו מאן דזכי מן דינא, ואי לאו ההוא ממנא דגהינם נטיל ליה בשעתא דמסרון ליה בידוי ומקלע ליה מתמן לתתא כמאן דאקלע אבנא בקרטיפא, דכתיב ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע וגו'. ושדי ליה לגהינם וקביל עונשיה כפום מה דאתדן.), שאחרי שהאדם הוא בג"ע ורוצים להעלותו למדרגה יותר גדולה, חוזרים ודנין אותו, וע"ש (חלק ג' - דרוש כ"ז לפרשת אחרי מות וקדושים.) דברים נאים ונכוחים למבין. עוד כתוב בירמיה ט"ו. ויאמר ה' אם יעמוד משה ושמואל לפני וכו'. ואיתא שם בילקוט, ולמה הוא מעלה שני הנביאים הללו מכל הנביאים, ע"י שלא נטלו שוחד, שאלולי כן לא היה להם כח לעמוד כנגד ישראל להוכיחן, ומה אמר להם שמואל, הנני ענו בי נגד ה' ונגד משיחו וכו'. ומשה אמר לא חמור אחד מהם נשאתי ע"כ. הנה כי כן פחד שמואל שמא יחזרו לבקר פנקסו, כי לא נעלם ממנו דודאי לא יהיה נקרא לפני ב"ד העליון לדין הכולל. אך פחד שמא יחזרו לדונו על איזה דבר בהעלות אותו למדרגה אחרת יותר עליונה, וז"ש שהיה מתירא מיום הדין, הוא דין פרטי אליו, ולהיות שכל ימיו שפט את ישראל, פחד שמא יענישוהו על איזה פרט. ולכן לקח את משה עמו, כדי להעיד עליו שלא לקח שוחד כי שניהם שוו בדבר זה, ואע"ג דלקמי שמייא גליא, רצה להביא את משה עמו לסתום פה המקטרג. ומ"ש דליכא מילתא וכו'. נלע"ד שיובן עם מ"ש בפ"ה דשבת (נה.) על ענין התוכחה, וממקדשי תחלו (יחזקאל ט, ו). אל תקרי ממקדשי אלא ממקודשי, אלו בני אדם שקיימו את התורה כלה מא' ועד ת'. ולפי שאמרו ועד ת', דהיינו עד ולא עד בכלל, יכול אני לומר שלא קיימו מצות תוכיח שרמוזה בת' ולכן נענשו, כמ"ש שם שהיה להם למחות ולא מיחו. ושמואל ידע בנפשו שהיה מוכיח את ישראל כמשה, לפי שלא קבלו שוחד, ולפיכך היה להם כח לעמוד כנגד ישראל להוכיחן. ולכן לקח את משה עמו. וכן מצינו בע"א פ"ק (ג.), שלעתיד אומר הב"ה לאומות, יבאו מכם ויעידו על ישראל. כי אעפ"י שלפניו הכל גלוי, רוצה הב"ה שיהיו עדים שיעידו על כשרותם. ובויקרא רבה פ' כ"ו. ויש אומרים שהיה שמואל סבור שהוא יום הדין, ונתיירא והעלה למשה עמו, שאין אלקים אלא משה, שנאמר ראה נתתיך אלקים לפרעה (שמות ז, א) ע"כ. ז"ש אלקים ראיתי עולים מן הארץ. אין אלקים אלא דיין, ואלו השנים שפטו את ישראל, ואפשר שהכירה אותם ע"י שהיה בידם שבט מושלים כדרך השופטים, ולכן אמרה אלקי' ראיתי עולים מן הארץ. 

וענין זה ראינו בהפטרת היום בירמיה ל"א, כה אמר ה' מצא חן במדבר עם שרידי חרב הלוך להרגיעו ישראל וכו'. והפסוקים קשי ההבנה, ולכן צריך להקדים הפ' הקודם, בעת ההיא נאם ה' אהיה לאלקים לכל משפחות ישראל והמה יהיו לי לעם. ואמרו על זה בקדושין פרק ד' (ע:). אמר רבה בר רב הונא, זו מעלה יתירה יש בין ישראל לגרים, דאילו בישראל כתיב בהו, והייתי להם לאלקים והם יהיו לי לעם (יחזקאל לז, כז). ואילו בגרים כתיב, מי הוא זה ערב אל לבו לגשת אלי נאם ה' והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלקים (ירמיה ל, כא) ע"כ. ופרש"י ז"ל, בישראל כתיב והייתי להם לאלקים אע"פ שאינם לי לעם, ומתוך שאני מקרבן הם יהיו לי לעם, אבל גרים אין מקרבין אותם מן השמים אלא א"כ הם מקרבין עצמן תחלה להיות טובים ע"כ. וקשה שהרי מצינו ביחזקאל ל"ז בדברו בישראל, ועשיתי אותם לגוי א' בארץ בהרי ישראל והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלקים (כב). וכן כתוב שם בסי' ל"ו (כח). ובפ' וארא כתוב ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים (שמות ו, ז). איברא שזה אפשר לתרץ מדכתיב ולקחתי שהוא מקרבן תחלה. וגם אפשר לומר שזה מדבר בערב רב שנק' עם בכל מקום, שבהם דוקא צריך שיהיו לעם תחלה, ואח"כ והייתי לכם לאלקים, לפי שהיו גרים. אך נלע"ד להשיב תשובה נכונה, כי הנה בצאת ישראל ממצרים וקרבו לפני הר סיני, א"ל הב"ה, ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים (שמות יט, ה). דהיינו שיקרבו עצמן לקבל התורה, ובזה תזכו והייתם לי סגולה מכל העמים. שמכאן ולהבא אני מקרב אתכם תחלה, והייתי לכם לאלקים וכו'. לא כן לאומות שלא קרבו עצמן לקבל התורה, אדרבא לא רצו לקבלה, לכן מן הדין אם ירצו להתקרב אלי, צריך שיקרבו עצמן תחלה, והיו לי לעם ואח"כ ואני אהיה להם לאלקים. ולכן אמר למשה עודם במצרים, ולקחתי אתכם לי לעם בתת לכם התורה, ובזה והייתי לכם לאלקים. וכן כתוב ביחזקאל ל"ו. ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחקי תלכו וכו' (כו). והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלקים (כח). כי כיון שקבלו את התורה תחלה, ראוי שהוא יקרבם תחלה, ועשיתי את אשר בחקי תלכו (כז). ואח"כ לא איכפת אם אמר והייתם לי לעם וכו'. ובסי' ל"ז כתוב, ולא יטמאו עוד בגלוליהם ובשקוציהם וטהרתי אותם והיו לי לעם (כג). הרי שלעולם הוא ית' מקרבם תחלה, כדי שוהייתי להם לאלקים. וחזר ואמר והיה משכני עליהם והייתי להם לאלקים והם יהיו לי לעם (כז). ובזה וידעו הגוים כי אני ה' מקדש את ישראל (כח). שלעולם מקרב את ישראל תחלה. לא כן הגרים שכתוב בירמיה ל' בדברו על ישראל, והיה אדירו ממנו ומושלו מקרבו יצא (כא). הוא מ"ש במדרש, ממנו פנה ממנו יתד (זכריה י, ד). מהם כהניהם מהם נביאיהם. והקרבתיו ונגש אלי (ירמיה ל, כא). כי אני הוא המקרב אותם תחלה. אך לגרים אינו כן, כי מי הוא זה ערב את לבו לגשת אלי נאם ה', שאם א' מן האומות רוצה ליכנס תחת כנפי השכינה, והייתם לי לעם תחלה, ואח"כ ואנכי אהיה לכם לאלקים. לפי שמתחלה לא קרבו אלי מעצמם בשעת מתן תורה. וז"ש בעת ההיא נאם ה' אהיה לאלקים לכל משפחות ישראל, דהיינו בעת קבוץ גליות שישובו איש למשפחות אבותיו ולא יתערבו עוד בגוים, ולכן והמה יהיו לי לעם. וכל זה כה אמר ה' מצא חן במדבר (ירמיה לא, א). שנתקרבו אליו ית' לקבל התורה ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. עם שרידי חרב. מחרבו של עמלק שבא עליהם על שרפו ידיהם מן התורה. ותכף ומיד קבלו התורה, וכונתו ית' היתה שתכף ומיד יכנסו לארץ, ולא יהיה עוד גלות אלולי שחטאו בעגל. וזהו בכיוון הלוך להרגיעו ישראל. ובב"ר פ' כ"ט. א"ר סימון שלש מציאות מצא הב"ה וכו'. וכבר פירשנוהו בפ' במדבר יע"ש (חלק ג' - דרוש ל' לפרשת במדבר.). אך עוד לאלוק מילין בפסוקים אלה עם מ"ש בזהר פ' בשלח דף ס' א' ז"ל, אמר רבי שמעון בההיא שעתא דהוו קיימין ישראל על ימא והוו אמרי שירתא, אתגלי קב"ה עלייהו וכל רתיכוי וחילוי, בגין דינדעון דעבד להון כל אינון נסין וגבורן, וכד סיימו מילין כלהו מתבסמן בנפשייהו ותאבין למחמי ולאסתכלא, ולא הוי בעאן לנטלא מתמן מסגיאות תיאובתא, בההיא שעתא אמר משה לקב"ה, בניך מסגיאות תיאובתא לאסתכלא בך לא בעאן לנטלא מן ימא, מה עבד קב"ה, אסתים יקריה לבר למדברא, ותמן אתגלי ולא אתגלי, כדין מסגיאות תיאובתא ורעותא לאסתכלא נטיל לון משה, הה"ד ויסע משה את ישראל מים סוף ויצאו אל מדבר שור (שמות טו, כב). מדברא דהוו בעאן לאסתכלא ביה זיוא יקרא דמלכא קדישא, ועל דא אקרי מדבר שור, אסתכלותא שם ע"כ. זהו בכיוון מצא חן במדבר עם שרידי חרב. אלו ישראל שנותרו מחרב פרעה שרדף אחריהם בים, והב"ה עמהם הלוך להרגיעו ישראל. ומהו זה מרחוק ה' נראה לי. שהראם כבודו במדבר בעבור כי ואהבת עולם אהבתיך, ובשביל זה על כן משכתיך חסד. שמשכתי אתכם שם בעבור כבודי, וזה בשביל שזכרתי לך חסד נעוריך לכתך אחרי במדבר. ובזכות זה עוד אבנך אני בעצמי, שתהיה הגאולה על ידי ולא על ידי בשר ודם, שבזה ונבנית לעולם. וכן הבית המקדש יבנה על ידי כדי שיהיה בנין עולם. ובזה יובנו כל הפסוקים אלא שאין רצוני להאריך. ואח"כ כתוב שם, שמעו דבר ה' גוים והגידו באיים ממרחק וכו'. דאיתא במדרש שוחר טוב מזמור קי"ז. הללו את ה' כל גוים. אלו האומות ששעבדו בהן בישראל. שבחוהו כל האומים. אלו שלא נשתעבדו בהן. ז"ש שמעו דבר ה' גוים, אותם ששעבדו בהם שהם הד' מלכיות, והגידו באיים ממרחק, הם האיים הרחוקים שלא שעבדו בהם בישראל, ואמרו כלכם מזרה ישראל יקבצנו, כי לא הפיץ ישראל בעמים למען ישארו תחת ידם רק יקבצנו לעתיד. והראיה ושמרו כרועה עדרו. שאע"פ שגדולה פרה העומדת בין שבעים זאבים, צריך לתת שבח לרועה שמצילה. כי פדה ה' את יעקב משאר גליות, אך הוצרך לתת פדיון נפשם. כי במצרים נתן פדיונם המצרים, שנאמר ושמתי פדות וכו'. וכן בשאר גליות. אך לעתיד וגאלו מיד חזק ממנו, שתהיה גאולה עולמית. וזהו מ"ש ולא בכסף תגאלו. ובאו ורננו במרום ציון. קראו כן לפי מ"ש בילקוט ישעיה ב', עתיד הב"ה להביא סיני ותבור וכרמל ולבנות בית המקדש על גביהן, שנאמר נכון יהיה בית ה' בראש ההרים. לכן אמר במרום ציון, שיהיה מרום מראשון, כי הראשון היה בהר המוריה לבדו, וזה האחרון עיצמו על תבור וכרמל שהם הרים יותר גבוהים, ולכן נאמר מרום מראשון מקום מקדשנו ודוק. ולכן כתוב כאן ובאו ורננו במרום ציון ונהרו אל טוב ה' וכו'. כי בפ"ט דסוטה (מח.) תנן, מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה, ולא ירד הטל לברכה וניטל טעם הפירות. ועוד שם הטהרה נטלה את הטעם ואת הריח, המעשרות נטלו את שומן הדגן. ופי' שם תי"ט דהוא הדין לשומן תירוש ויצהר. הנה כי כן לעתיד, ובאו ורננו במרום ציון ונהרו אל טוב ה' על דגן תירוש ויצהר, כי יחזרו הדברים לאיתנם הראשון, והיתה נפשם כגן רוה ולא יוסיפו לדאבה עוד (ירמיה לא, יא). כמ"ש והיו חייך תלואים לך מנגד וכו' (דברים כח, סו). אז תשמח בתולה במחול וכו' (ירמיה לא, יב). וכבר פירשנוהו באלון בכות (איכה ה, יא) שלנו, ע"ש דף ל"ו א'. (כמו שאמר בכתובות פ"א (י' ע''א): ההוא דאתא לקמיה דרבי, אמר ליה בעלתי ולא מצאתי דם, אמרה לו רבי, עדיין בתולה היייתי ושני בצורת היה, ראה רבי שפניהם שחורים, צוה עליהם והכניסום למרחץ, והאכילום והשקום והכניסום לחדר, בעל ומצא דם, א"ל לך זכה במקחך, קרא רבי עליהם, צפד עורם על עצמם וכו'. ועם זה נלע"ד להבין דברי ירמיהו סי' ל"א. ובאו וריננו במרום ציון ונהרו אל טוב ה' על דגן ועל תירוש ועל יצהר וכו' והיתה נפשם כגן רוה ולא יוסיפו לדאבה עוד (ירמיה לא, יא). אז תשמח בתולה במחול וכו' (שם יב). דקשה מה קשר יש לפסוקים אלה זה עם זה. אמנם במעשה הזה יבואו כמן חומר. כי הנה לעתיד לבא יהיה להם שבע גדול, דגן תירוש ויצהר צאן ובקר לא יחסרו כל טוב, והיתה נפשם כגן רוה וכו' אז תשמח בתולה במחול, שלא תדאב שמא יבעול ולא ימצא דם מחמת זלעפות רעב, כי כיון שיהיה שבע בעולם אינה מסולקת דמים, וגם ובחורים ישמחו כי לא יפחדו מזה לבוא לידי כך, לומר בעלתי ולא מצאתי דם. וכן וזקנים הם החכמים, שלא יבא לפניהם מעשה כזה ושמא יטעו בהוראתם, כי אז בהיות שבע בעולם, כלם ישמחו וירננו), דבר נאה ומתקבל. 

והעיקר השייך לדרושנו הוא מ"ש כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו (ירמיה לא, יד). דאיתא בפתיחתא דאיכה רבתי ע"פ משא גיא חזיון (ישעיה כב, א). באותה שעה היה הב"ה בוכה ואומר אוי לי על ביתי, בני היכן אתם, כהני היכן אתם, אוהבי היכן אתם. שהם כהנים לויים וישראלים, בני הם כל קהל עדת ישראל, כהני כמשמעו. אוהבי הם הלויים, מי לה' אלי ויאספו אליו כל בני לוי (שמות לב, כו). ונאמר כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו (דברים לג, ט). עוד שם, ובאו אבות העולם והיו צועקין ובוכין, כיון שראו מלאכי השרת אף הם קשרו הספד שורות שורות. ז"ש קול ברמה נשמע, דהיינו ברומי מרומים, נהי ממלאכי השרת, בכי תמרורים מאבות העולם. שכן בכי א', תמרורים שנים, הם ג' אבות, והענין ארוך יע"ש (אמר רבי שמואל בר נחמן, בשעה שחרב בית המקדש בא אברהם לפני הקדוש ברוך הוא בוכה וממרט זקנו ותולש שערות ראשו ומכה את פניו וקורע את בגדיו ואפר על ראשו, והיה מהלך בבית המקדש וסופד וצועק, אמר לפני הקדוש ברוך הוא מפני מה נשתניתי מכל אמה ולשון שבאתי לידי בושה וכלמה זאת, כיון שראוהו מלאכי השרת אף הם קשרו הספד שורות שורות ואומרין, נשמו מסלות שבת עבר ארח וגו' (ישעיה לג, ח). מאי נשמו מסלות, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא מסלות שהתקנת לירושלים שלא יהו עוברי דרכים פוסקים מהם היאך היו לשממה. שבת עבר ארח, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא דרכים שהיו ישראל עוברים ושבים בהם בחגים היאך שבתו. הפר ברית, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם, הופר ברית של אברהם אביהם, שעל ידו מתישב העולם, ועל ידו הכירוך בעולם שאתה אל עליון קונה שמים וארץ. מאס ערים. אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא מאסת ירושלים וציון לאחר שבחרת בהם, הדא הוא דכתיב המאס מאסת את יהודה [ו]אם בציון געלה נפשך וגו' (ירמיה יד, יט). לא חשב אנוש (ישעיה לג, ח). אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא אפלו כדור אנוש שהיו ראש לעובדי עבודת כוכבים לא חשבת את ישראל. באותה שעה נזקק הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת, אמר להם, מה לכם קושרין מספד בענין הזה שורות שורות. אמרו לפניו רבונו של עולם, מפני אברהם אוהבך שבא לביתך וספד ובכה מפני מה לא השגחת עליו, אמר להם מיום שנפטר אוהבי מלפני לבית עולמו לא בא לביתי, ועכשו מה לידידי בביתי (ירמיה יא, טו). אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם מפני מה הגלית את בני ומסרתן בידי האמות והרגום בכל מיתות משנות, והחרבת את בית המקדש מקום שהעליתי את יצחק בני עולה לפניך. אמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם בניך חטאו ועברו על כל התורה ועל עשרים ושתים אותיות שבה, הדא הוא דכתיב וכל ישראל עברו את תורתך (דניאל ט, יא). אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם מי מעיד בהם בישראל שעברו את תורתך, אמר לו תבא תורה ותעיד בהם בישראל, מיד באה תורה להעיד בהן, אמר לה אברהם בתי את באה להעיד בהן בישראל שעברו על מצותיך ואין לך בשת פנים מפני, זכרי יום שהחזירך הקדוש ברוך הוא על כל אמה ולשון ולא רצו לקבלך עד שבאו בני להר סיני וקבלו אותך וכבדוך, ועכשו את באה להעיד בהם ביום צרתם. כיון ששמעה תורה כך עמדה לצד אחד ולא העידה בהן. אמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם יבאו עשרים ושתים אותיות ויעידו בהן בישראל. מיד באו עשרים ושתים אותיות, באה אל"ף להעיד בישראל שעברו על התורה, אמר לה אברהם, אל"ף את ראש לכל האותיות ובאת להעיד בישראל ביום צרתם, זכרי יום שנגלה הקדוש ברוך הוא על הר סיני ופתח בך, אנכי ה' אלהיך (שמות כ, ב). ולא קבלוך אמה ולשון אלא בני, ואת באת להעיד בבני. מיד עמדה אל"ף לצד אחד ולא העידה בהן. באתה בי"ת להעיד בהם בישראל, ואמר לה אברהם בתי את באת להעיד על בני, שהם זריזין בחמשה חמשי תורה שאת בראש התורה, הדא הוא דכתיב בראשית ברא אלהים (בראשית א, א). מיד עמדה בי"ת לצד אחד ולא העידה כלום. באתה גימ"ל להעיד בישראל, אמר לה אברהם גימ"ל את באת להעיד בבני שעברו על התורה, כלום יש אמה שמקימת מצות ציצית שאת נתונה בראש, אלא בני, הדא הוא דכתיב גדלים תעשה לך (דברים כב, יב). מיד עמדה גימ"ל לצד אחד ולא העידה כלום. וכיון שראו כל האותיות שהשתיקן אברהם, נתבישו ועמדו בעצמן ולא העידו בישראל. מיד פתח אברהם לפני הקדוש ברוך הוא ואמר רבונו של עולם למאה שנה נתת לי בן, וכשעמד על דעתו והיה בחור בן שלשים ושבע שנים אמרת לי העלהו עולה לפני, ונעשיתי עליו כאכזרי ולא רחמתי עליו, אלא אני בעצמי כפתתי אותו, ולא תזכר לי זאת ולא תרחם על בני. פתח יצחק ואמר רבונו של עולם, כשאמר לי אבא, אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶֹּׂה לְעֹלָה בְּנִי (בראשית כב, ח), לא עכבתי על דבריך ונעקדתי ברצון לבי על גבי המזבח ופשטתי את צוארי תחת הסכין, ולא תזכר לי זאת ולא תרחם על בני. פתח יעקב ואמר רבונו של עולם, לא עשרים שנה עמדתי בבית לבן, וכשיצאתי מביתו פגע בי עשו הרשע ובקש להרג את בני ומסרתי עצמי למיתה עליהם, ועכשו נמסרו ביד אויביהם כצאן לטבחה, לאחר שגדלתים כאפרוחים של תרנגולים וסבלתי עליהם צער גדול בנים, כי רב ימי הייתי בצער גדול בעבורם, ועתה לא תזכר לי זאת לרחם על בני. פתח משה ואמר רבונו של עולם, לא רועה נאמן הייתי על ישראל ארבעים שנה ורצתי לפניהם כסוס במדבר, וכשהגיע זמן שיכנסו לארץ גזרת עלי במדבר יפלו עצמותי, ועכשו שגלו שלחת לי לספד ולבכות עליהם, זהו המשל שאומרים בני אדם מטוב אדוני לא טוב לי ומרעתו רע לי. באותה שעה אמר משה לירמיה לך לפני שאלך ואביאם ואראה מי מניח ידו עליהם. אמר לו ירמיה אי אפשר לילך בדרך מפני ההרוגים, אמר לו אף על פי כן, מיד הלך משה וירמיה לפניו, עד שהגיעו לנהרות בבל, ראוהו למשה ואמרו זה לזה בא בן עמרם מקברו לפדותינו מיד צרינו, יצתה בת קול ואמרה גזרה היא מלפני. מיד אמר להם משה בני להחזיר אתכם אי אפשר שכבר נגזרה גזרה, אלא המקום יחזיר אתכם במהרה והניח אותם. באותה שעה הרימו קולם בבכיה גדולה עד שעלתה בכיתם למרום, הדא הוא דכתיב על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו (תהלים קלז, א). כיון שבא משה אצל אבות העולם אמרו לו מה עשו האויבים בבנינו, אמר להם, מהם הרגו, ומהם כפתו ידיהם לאחוריהם, ומהם אסורים בכבלי ברזל, ומהם נפשטים ערמים, ומהם מתו בדרך ונבלתם לעוף השמים ולבהמת הארץ, ומהם משלכים לחמה רעבים וצמאים, מיד פתחו כלם ובכו וקוננו בקינות וי על דמטא לבנן, היכי הויתון כיתמי בלא אבא, היכי דמכיתון בטיהרא ובקייטא בלא לבושא ובלא כסו. היכי סגיתון בטורי ובחצצי חליצי מסאני ובלא סנדלא. היכי טעניתון מובלי טעוני דחלא, היכי הוו ידיכון כפיתון לאחוריכון, היכי לא בלעתון רוקא בפומיכון. פתח משה ואמר ליטא שמשא אמאי לא חשכת בשעה דעאל שנאה לבית מקדשא. אהדר ליה שמשא בחייך משה רעיא מהימנא, היכי אהוי חשוכא דלא שבקין לי ולא רפו לי דנקטין לי בשיתין שוטי דנורא ואמרין לי פוק ונהר נהוריך. תוב פתח משה ואמר וי על זיוך מקדשא היכי חשך, וי כי מטא זמניה דיחרב והיכלא מכלי ודרדקי דבי רב מתקטלין ואבוהון אזלין בשביה וגלותא ובחרבא. תוב פתח משה ואמר, שבאי אי בחייכון אתון קטולי, לא תקטלון קטולא אכזראה ולא תשוון כלאה גמירא, ולא תקטלון ברא באנפוהי דאבא, וברתא באנפה דאמא, דמטא זימנא דמרי שמיא חושבנא חשיב מנכון. וכשדאי רשיעיא לא עבדין הכי אלא מותבין ליה לברא בכנפיה דאמיה ואמרין ליה לאבוה קום נכסיה, בכיא אמיה ונתרין דמעתא עלוהי ואבוהי תלה ליה רישיה. ועוד אמר לפניו רבונו של עולם, כתבת בתורתך ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד (ויקרא כב, כח). והלא כבר הרגו בנים ואמותיהם כמה וכמה ואתה שותק. באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקדוש ברוך הוא ואמרה רבונו של עולם, גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתרה ועבד בשבילי לאבא שבע שנים, וכשהשלימו אותן שבע שנים והגיע זמן נשואי לבעלי, יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי, והקשה עלי הדבר עד מאד כי נודעה לי העצה, והודעתי לבעלי ומסרתי לו סימן שיכיר ביני ובין אחותי כדי שלא יוכל אבי להחליפני, ולאחר כן נחמתי בעצמי וסבלתי את תאותי ורחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה, ולערב חלפו אחותי לבעלי בשבילי, ומסרתי לאחותי כל הסימנין שמסרתי לבעלי, כדי שיהא סבור שהיא רחל. ולא עוד אלא שנכנסתי תחת המטה שהיה שוכב עם אחותי והיה מדבר עמה והיא שותקת ואני משיבתו על כל דבר ודבר, כדי שלא יכיר לקול אחותי וגמלתי חסד עמה, ולא קנאתי בה ולא הוצאתיה לחרפה. ומה אני שאני בשר ודם עפר ואפר לא קנאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה, ואתה מלך חי וקים, רחמן, מפני מה קנאת לעבודת כוכבים שאין בה ממש, והגלית בני ונהרגו בחרב ועשו אויבים בם כרצונם. מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר, בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן, הדא הוא דכתיב כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו (ירמיה לא, יד). וכתיב כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך וגו'. וכתיב ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם.). ומכל מה שאמרו אבות העולם ומשה רבינו ע"ה לא נענו רק יצתה בת קול ואמרה גזרה היא מלפני. עוד שם, באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הב"ה ואמרה, רבש"ע גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה, ועבד בשבילי לאבא שבע שנים, והגיע זמן נשואי, יעץ אבי להחליפני בשביל אחותי, והוקשה עלי הדבר עד מאד וסבלתי את תאותי ורחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה ומסרתי לאחותי כל הסימנין, ולא עוד אלא שנכנסתי תחת המטה שהיה שוכב עם אחותי, והיה מדבר עמה והיא שותקת ואני משיבתו על כל דבר ודבר כדי שלא יכיר לקול אחותי, וגמלתי חסד עמה ולא קנאתי בה ולא הוצאתיה לחרפה. ואתה מלך חי וקיים רחמן מפני מה קנאת לע"א שאין בה ממש והגלית את בני ונהרגו בחרב. מיד נתגלגלו רחמיו של הב"ה ואמר, בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן ע"כ. ז"ש רחל מבכה על בניה. כי דבריה גרמו הבכיה יותר ויותר כי דברה בתוקף גדול. מאנה להנחם על בניה כי איננו. כלפי הב"ה אמרה כי איננו עמה כתמול שלשום לרחם עליהם. ואז כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך נאם ה'. כמו שאמר בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן, ושבו מארץ אויב, כי מדה כנגד מדה לא בטלה, וכשם שהוצאת את אחותך מתוך ההפכה, שאם יכיר בה יעקב היתה מוציאה בחרפה, כך ושבו מארץ אויב. וכמו שסבלת תאותך והמתנת להיות ליעקב אחר נשואי לאה, כך ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם. הרי שזכות גדול שיש לאדם להביא עמו לפני הב"ה מועיל לו מאד. והוא השייך לדרושנו. ואמר עוד שמוע שמעתי אפרים מתנודד. שפי' הרד"ק ז"ל, בוכה ונוהה ע"כ. כי הוא מלשון מי ינוד לך (ישעיה נא, יט). אי נמי מלשון נע ונד (בראשית ד, יב), שבוכה ונוהה על גלות ראשון ושני. וזהו שמוע שמעתי. ואומרים מה נשתנינו מכל אומה ולשון לילך בגלות כמה פעמים. יסרתני ואוסר כעגל לא לומד (ירמיה לא, יז), שלא לומד בכך לישא עול בנעוריו, לכן השיבני ואשובה כי אתה ה' אלקי רחום בדין. כי אחרי שובי נחמתי. אלה אפוא הם תנאי התשובה, כי כבר אמרו (יומא פו:), היכי דמי בעל תשובה, שבא דבר עבירה לידו וניצול הימנה. דהיינו החרטה בלב שצריך לתקן בדבר שקלקל. וזהו כי אחרי שובי לדבר עבירה, נחמתי ונצולתי הימנה, כי נתחרטתי על העבר ולא אוסיף לחטוא. ואחרי הודיעי, כי פשעי אני אדע, ספקתי על ירך. דהיינו הוידוי שהוא בדבור, וכנגד מה שדברתי לחטוא. וגם יאמר כי אחרי הודעי. כי כבר אמרו ז"ל (סוטה ג.), אין אדם חוטא אא"כ נכנס בו רוח שטות. ולכן בהתודות על פשעיו יודע שחטא. ואז בושתי וגם נכלמתי ולא אשוב לכסלה עוד במעשה החטא. והכפל בושתי וגם נכלמתי, נלע"ד כי הבשת הוא שבוש בעצמו או מאחרים ונשמר מלחטוא, והוא מלשון ויחילו עד בוש (שופטים ג, כה). שמתאחר לעשות הרע בשביל שהוא בוש שלא יאמרו האיש כמוך יחטא. והכלימה הוא על החטא שכבר חטא ונכלם ממנו, וכן הוא בשרשים שרש כלם ז"ל, והכלימה הוא יותר מן הבשת, כי כלימה היא לעולם מדרך הגנאי, והבשת פעמים מדרך השבח מצד הענוה ע"כ. והוא מה שאמרנו כי הבשת שומר את האדם שלא לחטוא. והכלימה על מה שכבר חטא. ונלע"ד עוד לומר כי הבשת הוא מעצמו והכלימה ע"י אחרים, כמו שמצינו בכתוב ואביה ירוק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים (במדבר יב, יד). וכן אמרו בפ"ק דברכות (יב:), כל העושה דבר עבירה ומתבייש בה מוחלין לו על כל עונותיו. ואומרו בה ר"ל בעת שעומד לחטוא מתבייש מעצמו, ואז מוחלין לו על כל עונותיו. כי נשאתי חרפת נעורי. שיאמרו עלי, אשרי זקנותנו שכיפרה על ילדותנו, אלו בעלי תשובה. שבזקנותו חוזר בו ממה שחטא בילדותו, ובזה נשאר לו חרפת נעוריו. הבן יקיר לי אפרים. זה בעל תשובה שהיה רחוק ונתקרב וחזר להיות חביב לפניו ית' כבן יקיר וכילד שעשועים שמתחטא על אביו ועושה לו רצונו. 

ובילקוט ע"פ זה, כיון שיצאו ועשו העגל, בקש הב"ה לעשות להם מה שעשה לדור המבול, שנאמר הרף ממני ואשמידם ואמחה את שמם (דברים ט, יד), ובדור המבול כתוב אמחה את האדם (בראשית ו, ז). וכיון שאמר לו משה זכור לאברהם וכו' (שמות לב, יג). זכר הב"ה ואמר חוזר אני, מיד וינחם ה' וגו'. מיד קרבו שרי האומות ואמרו להב"ה, ועל פניך שקר, אתה אמרת למחות את שמם מתחת השמים כדור המבול ששחתו את דרכם, ואלו כך עשו, שכך אמרת למשה, לך רד כי שחת עמך (שמות לב, ז). ואין אתה עושה מה שאמרת, א"ל הב"ה לאו, שאפילו אמרתי חוזר אני, כי ממי אני מתירא ומי ממחה על ידי, שנאמר לא אעשה חרון אפי וגו' (הושע יא, ט). למה שהוא בני יחידי, שנאמר הבן יקיר לי אפרים (ירמיה לא, יט). אמרתי למשה הרף ממני. אלא זכור אזכרנו עוד. נזכרתי זכות אבות וסלחתי בשלום ע"כ. וקשה וכי אלקי משפט ה' יאמר ממי אני מתירא, ובשביל זה לא יעשה משפט. ועוד מהו הכפל ומי ממחה על ידי. ולמה חזר ונתן טעם למה שהוא בני יחידי. אמנם כבר אמרו ז"ל (ברכות לב.), שאמר הב"ה למשה, ועתה הניחה לי (שמות לב, י), כדי שיבין משה ויתפלל עליהם, דאלולי תפלתו של משה היה ראוי לעשות בהם משפט כתוב, ואמחה את שמם כדרך שעשה לדור המבול לפי שעבדו ע"א, וכיון שאמר משה זכור לאברהם וכו'. מיד וינחם ה'. ובזה מובן הכתוב ויאמר להשמידם לולי משה בחירו וכו' (תהלים קו, כג). שיובן עם מ"ש בשוחר טוב מזמור ק"ו. רבי ברכיה בשם ריב"ס, משל לקטיגור שהיה מקטרג לבן המלך, מה עשה הסנגור, דחה אותו ועמד במקומו. וזה ע"פ המדרש בילקוט תשא, א"ל רבש"ע אני נצטויתי שמא עברתי על הצווי, הם לא נצטוו, אמרת בסיני אנכי ה' אלקיך. לא יהיה לך וכו'. זהו בכיוון עמד בפרץ לפניו. רשב"ן אמר משל למלך שכעס על בנו, בא לחתום בקולמוס ליתן לו אפופוסין, בא הסנגור וחטף הקולמוס מידו. הוא שאמר שם בילקוט, אמר משה, רבש"ע בשביל ג' אלפים שעבדוהו ימותו שש מאות אלף, מיד נתגלגלו רחמיו ונתרצה עמהם. וזהו להשיב חמתו מהשחית. ואז קטרגו שרי האומות ואמרו ועל פניך שקר, ואיך אתה עושה דברך פלסתר שלא לעשות מה שכבר אמרת, א"ל לאו. כלומר מעולם לא עלה לבי להשמידם, ואפי' אמרתי חוזר אני. כי מעולם לא יצא דבר מפי הב"ה לטובה וחזר בו, אך לרעה חזר בו כנודע. ואם אמרתי הרף ממני ואשמידם וכו'. לא היה אלא להורות למשה שיתפלל עליהם. ואם תאמר הלא מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, לכן אמר ממי אני מתירא, כמו שאמרנו בדרוש אחר ליום הקדוש הזה, שאני קב"ה דכולי עלמא דיליה. וזהו ממי אני מתירא כיון שכל העולם שלי, ולא עוד אלא מי ממחה על ידי, למה שהוא בני יחידי, והאב שמחל על כבודו כבודו מחול. וזהו לא אעשה חרון אפי וכו'. כי אל אנכי, שמוחל על כבודו לפי שכל העולם שלו. ולא איש, שמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. וז"ש המשורר מזמור מ"ז. כי ה' עליון נורא מלך גדול על כל הארץ. ולפיכך ידבר עמים תחתנו, וימחול על כל עונותינו, כי מלך כל הארץ אלקים. והעיקר זכור אזכרנו עוד, שאני זוכר לו זכות אבות, וזהו נזכרתי זכות אבות, נזכרתי ע"י מרע"ה שאמר זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך, על כן המו מעי לו רחם ארחמנו נאם ה'.

הם אמרו בויקרא רבה פ' כ"ט. מדריכך בדרך תלך (ישעיה מח, יז). ר' לוי בשם ר' חמא בר חנינא אמר, משל לבן מלכים שהיה לו דין בפני אביו, א"ל אביו אם אתה מבקש לזכות לפני בדין ביום הזה, מנה פקליגוס פלוני ואת זכי לפני בדין. כך אמר הב"ה לישראל, בני אם אתם מבקשים לזכות לפני בדין, ביום הזה תהו מזכירין זכות אבות ואתם זכין לפני בדין. באחד זה אברהם, שנאמר אחד היה אברהם (יחזקאל לג, כד). זכרון תרועה זה יצחק, שנאמר וירא והנה איל (בראשית כב, יג), מקרא קדש זה יעקב, שנאמר שמע אלי יעקב וישראל מקוראי (ישעיה מח, יב). ואימתי תהו מזכירין זכות אבות ואתם זכין לפני בדין, בחדש השביעי ע"כ. וקשה למה הוצרך למשל. ועוד שאינו דומה לנמשל, כי במשל אומר מנה פקוליגוס שר"ל סניגור א', ובנמשל הזכיר ג' אבות. וא"כ היל"ל גם במשל ג' פקוליגין. ועוד קשה למה הוציא הכתוב מפשוטו, דבשלמא זכרון תרועה אתי שפיר על יצחק, שהרי אמר הב"ה תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקדת יצחק, אך באחד זה אברהם, וכ"ש מקרא קדש על יעקב הוא זר מאד. ואם כבר אמר שבא' לחדש יתקעו שופר, למה חזר ואמר ואימתי בחדש השביעי. אמנם קשיתיה לר' לוי שהפ' אומר בפ' אמור, בחדש השביעי בא' לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש (ויקרא כג, כד). שהיה לו לומר בקצור בא' לחדש השביעי, כמ"ש אח"כ אך בעשור לחדש השביעי וכו' (כז). ולמה לא אמר יום תרועה כמ"ש בפ' פנחס (במדבר כט, א), ואף שרז"ל דרשו על זה (קדושין כט:), כאן בראש השנה שחל להיות בשבת, כמו שכתבנו בדרוש ליום זה (חלק ב' - דרוש כ"ד לראש השנה יום א' והפטרה.), עדין יקשה למה בפ' זו כתב זכרון תרועה (ויקרא כג, כד). ולכן הביא פ' מדריכך בדרך תלך הכתוב בישעיה מ"ח. אני ה' אלקיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך, דבשלמא מלמדך להועיל שפיר, שמלמד להם תורה ומצות להועיל להם בעה"ז ובעה"ב. אך מדריכך בדרך תלך קשה, כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות לג:). לכן הביא המשל לבן מלכים אלו ישראל, כל ישראל בני מלכים הם, לפי שנקראים בנים אתם לה' אלקיכם, ואמר בני מלכים כי המלך אינו יכול למחול על כבודו אך האב כבודו מחול, ולכן אמר שהיה לו דין בפני אביו. ויש לדקדק למה אמר בפני אביו ולא לפני אביו, ויובן עם מ"ש בזהר פ' אחרי מות דף ס"ז א', תניא מרישא דירחא ספרין פתיחין ודיינין דיינין, בכל יומא ויומא בתי דינין אתמסרן לאתפתחא בדינא עד ההוא יומא דאקרי תשעה לירחא, בההוא יומא סלקין דינין כלהו למארי דדינא ומתקני כרסיא עלאה למלכא קדישא, בההוא יומא בעאן ישראל לתתא למחדי בחדוותא לקדמות מריהון דזמין למיתב עלייהו בכרסיא קדישא דרחמי בכורסיא דותרנותא, וכל אינון ספרין פתיחין קמיה ויתבין קמיה, הדא הוא דכתיב לפני ה' תטהרו (ויקרא טז, ל), לפני ה' ממש עכ"ל. הרי דשתי זמנים יש לדין העליון, הא' בראש השנה שאז יושב הב"ה בדין עם בית דין שלמעלה ואינו מוותר כלל. אך ביום הכפורים יושב הב"ה ודן את ישראל לבדו, ועושה עמהם לפנים משורת הדין, וכבר פירשנו זה במקום אחר (חלק ב' - דרוש כ"ב לראש השנה יום ראשון.). ז"ש שהיה לו דין בפני אביו, דהיינו בראש השנה שהב"ה יושב עם הבית דין שלו לדון את כל העולם, ולכן לא אמר לפני אביו, שזה אינו אלא ביום הכפורים. אך בראש השנה הוא בפני אביו, וגם בבית דין של מעלה. ולכן א"ל אביו, כרחם אב על בנים. אם אתה מבקש לזכות לפני בדין, ביום הזה דוקא שהוא יום ראש השנה. שוה' הוא ובית דינו יושב בדין. מנה פקוליגי' פלוני, הוא השופר, שבתקיעתו מזכירין זכות ג' אבות, כי תקיעה הוא קול פשוט כנגד אברהם איש חסד, וכמ"ש בזהר פ' אמור. ומפיק לה מהכתוב באחד זה אברהם, שנא' אחד היה אברהם (יחזקאל לג, כד). כי זה זכותו שהכיר את בוראו בזמן שנשכח מכל העולם, והוא הקריא שמו בפה כל בריה, ויקרא שם בשם ה' אל עולם (בראשית כא, לג). זכרון תרועה זה יצחק, כמו שאמרנו תקעו לפני בשופר של איל וכו'. וקשה דאדרבא היא הנותנת שלא לזכור זכות עקדת יצחק כיון שהקריב איל תחתיו, האמנם כבר אמרנו בדרושים הקודמים מ' ז"ל בב"ר פ' נ"ו. ויעלהו לעולה תחת בנו (בראשית כב, יג). שהיה אומר לפני הב"ה, רבש"ע הוי רואה דמיו של איל זה כאילו דמו של יצחק בני וכו'. ולכן זכרון תרועה זה יצחק, וירא והנה איל. וכל שכן במה שפי' שם (חלק ב' - דרוש י' לפסח יום ראשון והפטרה. בספר עשרה מאמרות להרמ"ע זלה"ה (מ' חקור דין ח"ב, פרק ח), שנשמתו של יצחק שפרחה ממנו נגלמה באיל.), דברי פי חכם חן, שנפשו של יצחק נגלמה בתוך האיל. והרי דמו של יצחק בעצמו. וזה רמוז בשברים שהם ג' קולות, לרמוז למ"ש שם בב"ר פ' נ"ו. וסכין היכן היה, נשרו שלש דמעות ממלאכי השרת ונשחת הסכין. שנפרש עוד לקמן מה הם. ועוד רמז ג' שברים על מיתתה של שרה שבכתה שלש בכיות, כמ"ש בפרקי רבי אליעזר פ' ל"ב, ופירשנוהו במקומו (חלק ג' - דרוש ה' לפרשת חיי שרה.). מקרא קדש זה יעקב, שנאמר וישראל מקוראי (ישעיה מח, יב). וכתוב שם בילקוט ישעיה מ"ח. מקוראי מזומני, לפיכך כשתבא הגאולה והסעודה הוא שמח, יגל אברהם ויצחק לא נאמר אלא יגל יעקב, לפי שיעקב מצטער בשעה שישראל מצטערין ע"כ. כי הנה כבר אמרו רז"ל (סנהדרין יט:), אל בית יעקב אשר פדה את אברהם (ישעיה כט, כב). שפדאו מצער גדול בנים, והוא מכפר על גלותנו זה שהוא בעון ביטול תורה, כמ"ש בזהר חדש פ' בראשית דף י"ג א', ויעקב איש תם יושב אהלים (בראשית כה, כז). במדרשו של שם ועבר. נקרא ישראל מקוראי, שהיה קורא בתורה, וזהו ישראל מקוראי, והוא רמוז במקרא קדש לטעם זה, וכנגדו התרועה קולות קצרים ותכופים, שצרותיו היו תכופות זו לזו, והתרועה היא מזכרת למתן תורה, ויהי קול השופר הולך וחזק מאד (שמות יט, יט). ובזה מתורץ מה שהקשינו, כי המשל אומר פקוליגוס א', ובנמשל מזכיר זכות ג' אבות, כי הכל אמת שהשופר שהוא הסנגור, מורה לזכות הג' אבות, שבו תוקעים תשר"ת להזכיר זכותם. ולפי שבתשרי נולדו אבות, וגם יצחק אע"פ שנולד בפסח, עכ"ז היתה עקדתו ביה"כ שהוא בתשרי, ואז פרחה נשמתו וחזרה לגופו כנז' במ"א (חלק א' - דרוש י' לפרשת וישלח והפטרה. חלק ב' - דרוש ל"ד ליום שני של סכות והפטרה.). לכן חזר ואמר ואימתי תהיו מזכירים זכות אבות, בחדש השביעי, שצריך להזכיר זכותם בעת שנולדו כדי שיהיו מליצי יושר להגן בעדנו ולזכות לפניו בדין. ובעבור זה אנו קורין ביום הקדוש הזה זכות עקדת יצחק, כי בראשון אנו קורין וה' פקד את שרה, להזכיר זכות אברהם ושרה ולידת יצחק וזכות המילה, וימל אברהם וכו'. וביום השני אנו מזכירין עקדתו שהוא הנסיון העשירי לאברהם. והוא מ"ש בפ' וירא אחר סמוך לפרשת יום הראשון, ויהי אחר הדברים האלה והאלקים נסה את אברהם ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני. וצריך להבין מאי ויהי לשון צרה. ומאי אחר. ועוד מאי והאלקים עם ו'. ועוד ויאמר אליו אברהם. מה אמר לו בזה, שהרי חזר ואמר ויאמר קח נא את בנך. וגם קושיות אחרות יש שיתורצו בביאור הפסוקים. אמנם הנה בסנהדרין פרק י' (פט:) איתא, ויהי אחר הדברים האלה (בראשית כב, א). אחר מאי, אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי בן זמרא, אחר דברים של שטן, דכתיב ויגדל הילד ויגמל (בראשית כא, ח). אמר שטן לפני הב"ה, רבש"ע זקן זה חננתו למאה שנה פרי בטן, מכל סעודה שעשה לא היה לו תור אחד או גוזל אחד להקריב לפניך, א"ל כלום עשה אלא בשביל בנו, אם אני אומר לו זבח בנך לפני מיד זובחו, מיד והאלקים נסה את אברהם. ר' לוי אומר אחר דבריו של ישמעאל ליצחק, אמר לו ישמעאל ליצחק אני גדול ממך במצות, שאתה מלת בן שמונת ימים ואני בן י"ג שנה, א"ל ובאבר אחד אתה מגרה בי, אם אומר לי הב"ה זבח עצמך לפני אני זובח, מיד והאלקים נסה את אברהם ע"כ. והנה בין למר ובין למר יש קושיא, דאילו לרבי יוחנן קשה, שהרי יצחק נעקד בן ל"ז שנה, והמשתה היה ביום הגמל את יצחק, ופי' רז"ל (תוספות שבת קל.), ביום ה"ג מל, שהיה ביום השמיני ללידתו, ואיך יאמר אחר הדברים האלה, דכל מקום שנאמר אחר סמוך. וכן לר' לוי יקשה, שהרי ישמעאל גורש מבית אביו בקטנותו, כדכתיב ותשלך את הילד וכו' (בראשית כא, טו). וכשנעקד יצחק היה ישמעאל בן חמשים שנה כנודע. ועוד קשה מה שאמר והאלקים נסה את אברהם, שהרי הנסיון היה ליצחק. אמנם להבין הכל נקדים מ"ש בזהר פרשת בראשית דף י' ב', מאן לן בעלמא גדול מאברהם דעבד טיבו לכל בריין, ביומא דעבד משתיא מה כתיב, ויגדל הילד ויגמל וכו'. עבד אברהם משתיא וקרא לכל רברבי דרא לההיא סעודתא, נחת מקטרגא וקם על פתחא כגוונא דמסכנא, ולא היה מאן דאשגח ביה. אברהם הוה משמש לאינון מלכין ושרה אוניקת בנין, לכלהו אמרה צחוק עשה לי אלקים, מיד סליק ההוא מקטרגא קמי קב"ה וא"ל, רבון עלמא את אמרת אברהם אוהבי, עבד סעודתא ולא יהיב לי מידי ולא למסכני, ולא קריב קדמך אפי' יונה חד, ותו אמרה שרה דחייכת בה, א"ל קב"ה מאן בעלמא כאברהם, ולא זז מתמן עד דבלבל כל ההיא חדוא, ופקיד קב"ה למקרב ליצחק קרבנא, ואתגזר על שרה דתימות על צערא דברה, כל ההוא צערא גרים דלא יהיב מידי למסכני וכו'. וקשה על אברהם איש חסד איך נעלם ממנו לתת חלק לעניים מההיא סעודתא. וודאי שבדברי המ' הקדוש הנ"ל יש תשובה לזה, באמרו דעבד טיבו לכל בריין, כלומר אל ירע בעיניך אם תראה קטרוג השטן על דלא יהיב מידי למסכני, שהרי אברהם עבד טיבו לכל בריין, ואל יליזו מעיניו העניים בזמן שמחתו. אך בהיותו עוסק במצוה לקדש שמו ית', כמ"ש עוד שם, דלא הוו מהימנין דשרה אולידת, אלא אמרו אסופי הוא ומן שוקא אייתיו ליה, בגין כך אתיין בנייהו בהדייהו ואוניקת לון קמייהו. וכן מצינו בב"ר פ' נ"ג. שרה אמנו היתה צנועה יותר מדאי, אמר לה אבינו אברהם אין זו שעת הצניעות אלא גלי דדיך כדי שידעו הכל שהתחיל הב"ה לעשות נסים. גלתה את דדיה והיו נובעים חלב כשתי מעינות, והיו מטרוניות באות ומניקות את בניהם ממנה, והיו אומרות אין אנו כדיין להניק את בנינו מחלבה של צדקת, רבנן אמרין כל מי שבא לשם שמים נעשה ירא שמים. ר' אחא אמר אף מי שלא בא לש"ש ניתן לו ממשלה בעולם הזה.

ונלע"ד שזוהי כונת הכתוב בפ' לך לך. וברכתי אותה וגם נתתי ממנה לך בן וברכתיה והיתה לגוים מלכי עמים ממנה יהיו (בראשית יז, טז). דקשה כיון שאמר וברכתי אותה, מהו שחזר ואמר וברכתיה. ועוד היל"ל מלכי עמים ממנה יצאו כמ"ש ביעקב בפ' וישלח, ומלכים מחלציך יצאו (בראשית לה, יא). ובאברהם עצמו נאמר שם בפ' לך לך, ונתתיך לגוים ומלכים ממך יצאו (בראשית יז, ו). ולמה בשרה אמר יהיו. אמנם בב"ר פ' מ"ז. ר' יהודה אומר וברכתיה אותה, ליתן לה בן, וברכתיה, לברכת החלב. וכן ברש"י ז"ל שם בפ' לך לך, וברכתיה בהנקת שדים כשנצרכה לכך וכו'. בזה אתי שפיר וברכתיה בברכת החלב, שנעשו דדיה כשתי מעינות נובעים חלב, ובזה והיתה לגוים, שכל מי שבא לש"ש נעשה ירא שמים דהיינו שנתגיירו, ואף אותם שלא באו לש"ש, מלכי עמים ממנה יהיו, שניתן להם ממשלה בעה"ז, ולכן לא אמר ממנה יצאו, כי לא יצאו ממנה, רק ע"י שינקו מחלבה זכו למלכות וזהו ממנה יהיו. והיה זה כמעשה אנטונינוס, שלפי שינק מאמו של רבינו הקדוש זכה ולמד תורה ונתגייר ונעשה מלך וירש העה"ז והעה"ב, ועיין במנורת המאור נר ג' כלל א' חלק ב' פרק ב' (תנו רבנן: פעם אחת גזרה מלכות [רומי] גזרה על ישראל, שלא למול את בניהם. ובאותו זמן נולד רבינו הקדוש. ואמר רבי שמעון בן גמליאל אביו: הקדוש ברוך הוא צונו למול ורשעים הללו גזרו עלינו שלא למול, כיצד אנו מבטלים גזרתו של הקדוש ברוך הוא ונקים גזרתו של אותו רשע? מיד עמד רבי שמעון בן גמליאל ומל את בנו. כשהודיעו הדבר בפני ההגמון שהיה בעיר, שלח וקרא את רבי שמעון בן גמליאל. אמר לו: מפני מה עברת על גזרתו של מלך ומלת את בנך? אמר לו: כך צונו הקדוש ברוך הוא. אמר לו אותו הגמון: הרבה כבוד יש לך עלי שאתה ראש לאמתך, אלא גזרתו של מלך היא ואיני יכול להניחך. אמר לו: ומה אתה מבקש? אמר לו: אני רוצה שנשלח את הילד ואת אמו אצל המלך ומה שהוא רוצה לעשות יעשה. אמר לו: עשה כל מה שאתה חפץ. מיד שלח את רבינו הקדוש ואת אמו והלכו כל היום בדרך. לערב הגיעו למלון בית אביו של אנטונינוס בן אסוירוס ובאותו הזמן נולד אנטונינוס. נכנסה אמו של רבינו הקדוש אצל אמו של אנטונינוס, אמרה לה: מה טיבך? אמרה לה: כך וכך גזרו עלינו, שלא למול, ועכשיו מלתי את בני ולכך מוליכין אותנו אל המלך כאחד. כיון ששמעה ממנה כן, אמרה לה: אם רצונך, קחי את הילד שלי שאינו מהול ותני לי את הילד שלך ולכי ומלטי את נפשך ואת נפש בנך מאת המלך. מיד עשתה כן והלכה למלך. נכנס אותו הגמון למלך, אמר לו אדוני המלך, זו עברה על גזרתך ומלה את בנה ועכשיו הבאתי אותה אצלך ומה שתרצה לעשות עשה. אמר להם המלך: ראו בנה אם הוא מהול. נמצא שאינו מהול. באותה שעה כעס המלך על אותו הגמון, אמר ליה: אני גזרתי על מהול ואתה הבאת לי שאינו מהול. באותה שעה היו גדולים יושבין לפני קיסר ואמרו לו: אדוננו המלך, אנו מעידין בודאי שבנה של זו מהול היה, אלא אלהיהם של אלו קרוב הוא להם וכיון שהם קוראים אליו מיד הוא עונה להם, שנאמר: "מי כה' אלהינו בכל קראנו אליו" (דברים ד, ז). מיד צוה המלך ונהרג אותו הגמון ובטל את הגזרה. ושלח את רבינו הקדוש ואת אמו לשלום. כיון שחזרו לביתו של אנטונינוס, אמרה אמו: הואיל ועשה לך הקדוש ברוך הוא נס על ידי ולבנך על יד בני, יהיו שושבינים לעולם (נפש יהודה, שושבינים, אוהבים וחברים, וכן היה שנעשה למלך על עמיו ונתגייר בסוד, והיה רגיל אצל רבינו הקדוש ולמד ממנו תורה). ובשכר אותו חלב שינק אנטונינוס מאמו של רבינו הקדוש, זכה ולמד תורה ושמש את רבינו הקדוש ונעשה מלך לאמתו וירש העולם הזה והעולם הבא.). נחזור לענין הסעודה שעשה אברהם, שהיתה סעודת מצוה ביום מילתו של יצחק, ועוד שנתקדש שמו ברבים, והעוסק במצוה פטור מן המצוה, ועכ"ז קטרג השטן ואז נגזרה גזרת העקדה ומיתת שרה. אלא שהמתין גם לזמן בא נסיון ליצחק, כי ודאי שעל אברהם השיב הב"ה לשטן, אם אומר לו זבח בנך לפני מיד זובחו, וזהו דיוק המ' דסנהדרין, מיד והאלקים נסה את אברהם. כלומר מיד אחר קטרוג השטן נגזרה גזרת העקדה. אך עדין לא היה מן הדין לשחוט את יצחק, כי מה פשעו מה חטאתו. וכשבא מעשה לידו שקטרג ישמעאל כנגדו באמור לו אני גדול ממך וכו', השיבו יצחק אם אומר לי הב"ה זבח עצמך לפני איני מעכב. וזה הדבר לא היה בהיות ישמעאל בבית אביו, רק כמ"ש בפרקי רבי אליעזר פ' ל"א. יצא ישמעאל מן המדבר לראות את אביו אברהם, ובאותו הלילה נגלה הב"ה על אברהם וא"ל קח נא את בנך, אמר לפניו לאיזה בן וכו'. דאם לא כן אם היה ישמעאל חוץ מביתו של אברהם שכבר גירשו מביתו, איך שייך לאברהם לומר לאיזה בן. אלא ודאי שזה היה בעת העקדה דוקא, שהלך ישמעאל לראות את אביו אברהם, ואז בלי ספק דבר ישמעאל ליצחק אני גדול ממך, ויצחק השיבו כנז', ותכף אמר הב"ה לאברהם קח נא, כלומר עכשיו שיצחק אמר אם אומר לי הב"ה זבח עצמך לפני, איני מעכב, לא תעבור בבל תאחר, ולך לך וכו'. ובזה אתי שפיר מיד והאלקים נסה את אברהם. דהיינו מיד שעברו הדברים בין ישמעאל ליצחק ודוק. ויש עוד ראיה מספקת ממ"ש שם בפר"א הנז', השכים אברהם בבקר, ולקח את ישמעאל ואת אליעזר ואת יצחק בנו וכו'. ואם ישמעאל כבר גורש מבית אברהם, מאי שייטיה התם בעת העקדה. אלא ודאי שישמעאל בא לראות את אברהם, ונזדמן שם בעת שצוה הב"ה לאברהם קח נא את בנך (בראשית כב, ב) ודוק. ובזה יכונו סמיכות הכתובים ויטע אשל בבאר שבע (בראשית כא, לג), שפי' אכילה שתיה לויה. ויקרא שם וכו'. ולפי שלא עשה כן ביום הגמל את יצחק, מאז נגזר עקידת יצחק, וזהו ויהי לשון צער, אחר הדברים האלה של קטרוג השטן, ושעברו דברים בין ישמעאל ליצחק, והאלקים נסה את אברהם ולא ליצחק, כי יצחק כבר הכין עצמו לזה באמרו לישמעאל, אם יאמר הב"ה זבח עצמך לפני איני מעכב. וא"כ הנסיון לא היה אלא לאברהם. 

עוד יובנו הפסוקים עם מ"ש בילקוט פ' וירא ז"ל, ישמור אדם דברים בלבבו שלא יעשה שותפות דברים עם הגוי, סוף שהוא כורת ברית עמו. אברהם כרת ברית עם אבימלך, שנאמר ויקח אברהם צאן ובקר וגו' (בראשית כא, כז). אמרו מלאכי השרת, רבש"ע אדם יחיד ביררת לך משבעים לשונות, וכרת ברית עם אומות העולם. אמר להם בן יחיד נתתי לו, ואני אומר לו העלהו עולה לפני, אם יעלהו הרי מוטב, ואם לאו יפה אתם אומרים, שנאמר ויהי אחר הדברים האלה ע"כ. וקשה מאד לשון המ' שלא יעשה שותפות דברים, מהו זה. ועוד מה ענין העקידה למה שכרת ברית עם אבימלך. אך בפרקי רבי אליעזר פ' כ"ד. רבי שמעון אומר, קרא הב"ה לשבעים מלאכים הסובבים כסא כבודו, ואמר להם בואו ונבלבל את לשונם וכו'. ומנין שהפיל גורלות ביניהם, שנאמר בהנחל עליון גוים (דברים לב, ח). ונפל גורלו של הב"ה על אברהם וזרעו, שנאמר כי חלק ה' עמו (ט). אמר הב"ה, חבל וגורל זה שנפל עלי, רצתה נפשי, ומינה מלאך על כל אומה ואומה, וישראל נפל בחלקו וחבלו וכו'. והנה גרסינן בסנהדרין פ"ז (סג:), אסור לישראל שיעשה שותפות עם הגוי, שמא יתחייב לו שבועה ונשבע לו בע"ז שלו, והתורה אמרה לא ישמע על פיך (שמות כג, יג). והביאו הרי"ף סוף פ"ק דע"א (כב.), וכתב שם הר"ן ז"ל, ומכל מקום איכא למידק מדאמרינן בפרק בני העיר (מגלה כח.), תיתי לי דלא עבדי שותפות בהדי גוי מעולם. וכיון דאסיר מאי רבותיה, ותירצו בזה דהכי קאמר, לא עבדי שותפותא בהדי גוי ואפילו הייתי פוטרו משבועה, כדי שלא יהא רגיל אצלו וילמוד ממעשיו ע"כ. לפיכך אמר ישמור אדם שלא יעשה שותפות דברים עם הגוי, כלומר לא מבעיא היכא דאיכא דררא דממונא דהוא אסור, אלא אפילו שותפות דברים אסור, כדי שלא יהא רגיל אצלו וילמוד ממעשיו, שכן מצינו באברהם שלפי שהרבה דברים עם אבימלך, סוף כרת ברית עמו, שנאמר ויקח אברהם צאן ובקר ויתן לאבימלך ויכרתו שניהם ברית (בראשית כא, כז). ולבסוף גם כן בא לידי שבועה, על כן קרא למקום ההוא באר שבע כי שם נשבעו שניהם (לא). אמרו מלאכי השרת, רבש"ע אדם יחיד בררת לך משבעים לשונות, כמ"ש לעיל שנפל גורלו של הב"ה על אברהם וזרעו, כדי שיהיו מופרשים מהאומות, כמו שהב"ה אחד ובירר לחלקו אברהם שנקרא אחד היה אברהם (יחזקאל לג, כד), וישראל גוי אחד בארץ. וכרת ברית עם אומות העולם, שנראה שאינו מופרש מהם. ולזה יש במס' בפ' וירא, הצבת ב', הצבת לבדנה (בראשית כא, כט). אתה הצבת כל גבולות ארץ (תהלים עד, יז). כלומר אברהם כרת ברית עם אבימלך ואמר לו מה הנה שבע כבשות וכו', ואתה הצבת כל גבולות ארץ לבדם, וביררת לחלקך אברהם וזרעו, הן עם לבדד ישכון (במדבר כג, ט). א"ל הב"ה למלאכים, בן יחיד נתתי לו, כי אעפ"י שנולד לו ישמעאל תחלה, הנה הוא בן האמה, כי הולד כמותה להיותה שפחה, ולכן כי ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כא, יב). ואני אומר לו העלהו עולה לפני דוקא, כמ"ש בתורת כהנים, רבי יוסי אומר, כל מקום שנאמר קרבן אמור ביו"ד ה"א, שלא ליתן מקום למינין לרדות. אם יעלהו הרי מוטב, שמזה תכירו ותדעו כי הוא מודה באלקותי, ולא כרת ברית עם אבימלך להתערב עמו ח"ו. ואם לא יעשה כן לשמוע בקולי, יפה אתם אומרים. וזהו שכתוב ויכרתו ברית בבאר שבע וכו' (בראשית כא, לב). ויקרא שם בשם ה' אל עולם (לג). כי לא נתרחק ח"ו מה'. ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים (לד). ולא נדבק עמהם, רק גירות בעלמא. זהו הטעם ויהי אחר הדברים האלה והאלקים נסה את אברהם, ואמר ויהי על מיתתה של שרה, על דרך מ"ש בפ' חקת, ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בהר ההר על גבול ארץ אדום לאמר (במדבר כ, כג). יאסף אהרן אל עמיו (כד). ופרש"י ז"ל, מגיד שמפני שנתחברו להתקרב לעשו הרשע, נפרצו מעשיהם וחסרו הצדיק הזה וכו'. אף כאן לפי שאברהם כרת ברית עם אבימלך, נגזרה גזרה להקריב את בנו ומתה שרה מאותו צער. ובזה יכון מאד ויהי אחר הדברים האלה שהיו בין אברהם ובין אבימלך, והאלקים נסה את אברהם. דאיתא בב"ר פ' נ"ו. כי יען אשר עשית את הדבר הזה (בראשית כב, טז), נסיון עשירי הוא ואתה אומר את הדבר הזה, אלא זה נסיון האחרון שהוא שקול כנגד הכל, שאלולי לא קבלו עליו אבד את הכל. ובסנהדרין פרק י' (פט:), קח נא את בנך (בראשית כב, ב). אין נא אלא לשון בקשה, אמר הב"ה לאברהם, נסיתיך בכמה נסיונות ועמדת בכלן, עכשיו עמוד לי בנסיון זה, שלא יאמרו אין ממש בראשונים, ע"כ. לפיכך והאלקים נסה את אברהם, שהוא מורה שזה הנסיון כולל כל הקודמים, שאם לא יעמוד בזה אבד כל הראשונים. ואמר נסה את אברהם ולא את יצחק, דאיתא בב"ר פ' נ"ה. והאלקים נסה את אברהם (בראשית כב, א). רבי יוסי הגלילי אומר, גדלו כנס הזה של ספינה, רבי עקיבא אומר ניסה אותו בודאי, שלא יהיו אומרים הממו ערבבו ולא היה יודע מה לעשות. וקשה מאי בינייהו. אמנם רצו לתרץ למה לא אמר ניסה ליצחק, ולכן פי' רבי יוסי שהכונה לגדל לאברהם, כמ"ש כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה (בראשית כב, יב). הודעתי לכל שאתה אוהבני (רש"י ב"ר פ' נ"ו). כי בנסיון זה הודיע לכל שעמד בכלן בשביל אהבתו אותו. ורבי עקיבא לא שוה לו בזה להוציא הפסוק ממשמעו, ולעולם הנסיון היה לאברהם, לכן פי' ניסה אותו בודאי, כלומר הנסיון היה לאברהם, כי יצחק כבר קבל על עצמו, אם יאמר לי הב"ה זבח עצמך לפני איני מעכב, ולכן לא גילה ליצחק כלום, רק לאברהם אמר לו קח נא, שלא יהיו אומרים הממו ערבבו וכו', רק הודיע לו הדבר מתחלה. ויאמר אליו אברהם וכו'. איתא בילקוט שם, אמר הב"ה למלאכי השרת, אילו שמעתי לכם כשאמרתם לי מה אנוש כי תזכרנו, שמא היה אברהם שמהדרני בעולמי. אמרה מדת הדין לפני הב"ה, כל הנסיונות שניסיתו בממונו, נסהו בגופו, א"ל יקרב לפניך בנו, מיד אמר לו קח נא את בנך. וכן בב"ר פ' נ"ו. שלא תאמר כל החלאים שחוץ לגוף אינן חלאים, אלא מעלה אני עליך כאילו אמרתי לך הקרב לי עצמך ולא עיכבת. וכן במדבר רבה פ' י"ז. ארשב"י א"ל קב"ה, חייך שאני מעלה עליך שאם אמרתי לך שתשחוט את נפשך, שלא היית מעכב על שמי, שכן כתיב לא חשכת את בנך את יחידך (בראשית כב). זה נפשך, שהנשמה קרויה יחידה, שנאמר מיד כלב יחידתי (תהלים כב, כא) ע"כ. אך קשה שאמר לעיל כל הנסיונות שניסיתו בממונו, נסהו בגופו. שהרי היה נסיון המילה שהוא בגופו. אך זה יתורץ עם מה שאמר יצחק לישמעאל, ובאבר אחד אתה מגרה בי, אם אומר לי הב"ה זבח עצמך לפני אני זובחו כדלעיל. וא"כ נסיון המילה אינו אלא באבר אחד, ולא עוד אלא כי הערלה היא מום באדם, וצוהו להסירו ואינו נסיון בגופו. אך עתה ויאמר אליו אברהם, כלומר אני צריך לנסותך בגופך, רוצה לומר כל הגוף כלו ולא באבר א', ויאמר הנני. וז"ש ולא חשכת את בנך את יחידך ממני, כי אני יודע שהיית מוכן לשחוט את עצמך, וזהו ממני. כי אני בוחן לבות ויודע כונתך. האמנם עדין יקשה שהרי כתוב בפרקי רבי אליעזר פ' כ"ו ז"ל, נסיון השני נתנוהו בבית האסורים עשר שנים, לאחר עשר שנים שלחו והביאו אותו ונתנוהו בתוך כבשן האש וכו'. והלא זהו נסיון בגופו. והתשובה לזה בהקשות עוד, למה לא נכתב נסיון זה בתורה כדרך שנכתבו כל הנסיונות האחרים. ונלע"ד לתת טעם נכון לזה, כי הנה לא צוה ה' לאברהם שישליך עצמו לכבשן האש, רק אברהם הביא עצמו לידי נסיון במה ששיבר כל צלמיו של תרח ובא לחלוק על נמרוד, כמ"ש בב"ר פ' ל"ח ע"ש (וימת הרן על פני תרח אביו (בראשית יא, כח), רבי חיא בר בריה דרב אדא דיפו, תרח עובד צלמים היה, חד זמן נפיק לאתר, הושיב לאברהם מוכר תחתיו. הוה אתי בר אינש בעי דיזבן, והוה אמר לה בר כמה שנין את, והוה אמר ליה בר חמשין או שתין, והוה אמר ליה, וי ליה לההוא גברא דהוה בר שתין ובעי למסגד לבר יומי, והוה מתבייש והולך לו. חד זמן אתא חד אתתא טעינא בידה חדא פינך דסולת, אמרה ליה הא לך קרב קדמיהון, קם נסיב בוקלסא בידיה, ותברינון לכלהון פסיליא, ויהב בוקלסא בידא דרבה דהוה ביניהון. כיון דאתא אבוה, אמר ליה מאן עביד להון כדין, אמר ליה מה נכפור מינך, אתת חדא אתתא טעינא לה חדא פינך דסולת, ואמרת לי הא לך קריב קדמיהון, קריבת לקדמיהון, הוה דין אמר אנא איכול קדמאי, ודין אמר אנא איכול קדמאי, קם הדין רבה דהוה ביניהון, נסב בוקלסא ותברינון. אמר ליה מה אתה מפלה בי, וידעין אינון. אמר ליה ולא ישמעו אזניך מה שפיך אומר. נסביה ומסריה לנמרוד. אמר ליה נסגוד לנורא, אמר ליה אברהם, ונסגוד למיא דמטפין נורא. אמר ליה נמרוד, נסגוד למיא, אמר ליה אם כן נסגוד לעננא דטעין מיא. אמר ליה נסגוד לעננא. אמר ליה אם כן נסגוד לרוחא דמבדר עננא. אמר ליה נסגוד לרוחא. אמר ליה ונסגוד לבר אינשא דסביל רוחא. אמר ליה מלין את משתעי, אני איני משתחוה אלא לאור, הרי אני משליכך בתוכו, ויבוא אלוה שאתה משתחוה לו ויצילך הימנו. הוה תמן הרן קאים פלוג, אמר מה נפשך, אם נצח אברהם אנא אמר מן דאברהם אנא, ואם נצח נמרוד אנא אמר דנמרוד אנא. כיון שירד אברהם לכבשן האש ונצל, אמרין ליה דמאן את, אמר להון מן אברהם אנא, נטלוהו והשליכוהו לאור ונחמרו בני מעיו, ויצא ומת על פני תרח אביו, הדא הוא דכתיב וימת הרן על פני תרח וגו'.). ולא היה ראוי לעשות כך, שכן אמרו בפ"ק דע"א (יח.), שרבי יוסי בן קסמא הוכיח לרבי חנינא בן תרדיון על שהיה עוסק בתורה ברבים כנגד הגזרה של המלכות, ואמר לו תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר תורה באש. ולכן לא נכתב נסיון אברהם בתורה, כדי שלא ילמדו ממנו אחרים. ועוד טעם אחר, לפי שכתוב ונקדשתי בתוך בני ישראל (ויקרא כב, לב). ודרשו בתורת כהנים ז"ל, מכאן אמרו, המוסר עצמו על מנת שיעשו לו נס, אין עושין לו נס. ואם היה כתוב בתורה שניצל מכבשן האש, היו אחרים מוסרים עצמם בבטחון זה, ואין ראוי לעשות כן. ואף בחנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמם לכבשן האש, כתוב שם בדניאל ה'. והן לא ידיע להוי לך מלכא בין משזיב או לא לאלקך לא איתנא פלחין וכו'. ואיתא במדרש חזית על פסוק זאת קומתך דמתה לתמר (שיר השירים ז, ח). ז"ל, מה עשו, הלכו ופיזרו עצמן בין האוכלוסין והוון אמרין, והן לא מציל ידיע להוי לך וכו'. כי בכוונתם הטובה עשו זה, להראות העמים והשרים כי לא מסרו עצמם על מנת שיעשו להם נס. ולטעמים הללו לא נכתב נס של אברהם בתורה. וזאת היא תשובה גם כן למה שאמרו מלאכי השרת להב"ה, כל הנסיונות שניסיתו בממונו, כלומר הנסיונות שאתה ניסית אותו, לאפוקי מה שהשליך עצמו לכבשן האש מרצונו שלא נצטוה על זה, וכבר אמרו ז"ל (קדושין לא.), גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה. וכתבו התוספות שהטעם הוא שהיצר הרע מתגבר יותר על המצווה כדי להחטיאו, מה שאין כן במי שאינו מצווה. וא"כ ניסהו בגופו, שבהיותו מצווה אפשר שלא יעמוד בנסיון, ולפיכך ויאמר אליו אברהם. וא"ל יקרב לפניך בנו, שזה הוא נסיון גדול יותר מגופו ממש, שכן אמרו על פסוק כרחם אב על בנים (תהלים קג, יג). שאיש א' נתפס למלכות, ונתנו לו יסורין כדי שיודה על חטאו ולא הועילו, ותפשו את בנו ויסרהו בפניו, ולא יכול לסבול והודה. הרי שצער בנו הוא יותר מצערו, ולכן א"ל שיקריב לפניך בנו, וזהו והאלקים נסה את אברהם, שהאת מרבה את יצחק ויאמר הנני.

ובב"ר פ' נ"ה, אמר רבי יהושע בן קרחא, בשני מקומות דימה משה עצמו לאברהם, א"ל הב"ה אל תתהדר לפני מלך וכו' (משלי כה, ו). אברהם אמר הנני הנני, הנני לכהונה הנני למלכות, זכה לכהונה וזכה למלכות, זכה לכהונה, נשבע ה' ולא ינחם אתה כהן לעולם (תהלים קי, ד). למלכות, נשיא אלקים אתה (בראשית כג, ו). משה אמר הנני הנני, הנני לכהונה הנני למלכות, א"ל הב"ה אל תקרב הלום (שמות ג, ה). אין קרב אלא כהונה, המד"א והזר הקרב יומת. ואין הלום אלא מלכות, המד"א כי הביאותני עד הלום (שמואל ב' ז, יח) ע"כ. וקשה שלא מצינו באברהם ומשה אלא הנני פעם אחת (בראשית כב, א). שאע"פ שבאברהם נאמר אח"כ ויאמר הנני (יא). בפעם הזאת שדבר לו הב"ה, לא נאמר אלא פעם אחת, ובמשה לא נאמר אלא פעם אחת בלבד (שמות ג, ד). ועוד קשה לאברהם שהיה עניו מאד, שכן אמר ואנכי עפר ואפר (בראשית יח, כז). איך מלאו לבו לומר הנני לכהונה הנני למלכות. ואיך נלמוד ממלת הנני כהונה ומלכות. ועוד למה לא זכה משה לזה. ואדרבא אנו רואים ששימש בכהונה גדולה, כדכתיב משה ואהרן בכהניו (תהלים צט, ו). ושימש כל ז' ימי המלואים, וגם נאמר עליו, ויהי בישורון מלך (דברים לג, ה). אמנם בתנחומא פ' וארא איתא ז"ל, ויאמר הנני. מהו לשון הנני, לשון ענוה, לשון חסידות, שכך ענותנותן של חסידים בכל מקום. דייק בעל המ' בכתוב ויאמר אליו אברהם, מה אמר לו ומה השיב אברהם, ויאמר הנני. לכן אמר שתכף שהזכיר הב"ה שמו, קודם שישמע צוויו זירז עצמו ואמר הנני, שכן דרכם של חסידים, לילך בדרך המלאכים שכתוב בהם גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו (תהלים קג, כ), שפירשו רז"ל (שבת פח.), בתחלה עושי דברו והדר לשמוע. דהיינו שמכינים עצמם לעבודתו ית' אף שעדין לא שמעו. והנה שתים הנה קוראותיו של אדם, להכין עצמו לעבודת בוראו בין בדבר הנוגע לגוף בין בדבר הנוגע לנפש. והנה אברהם כבר המליכוהו עליהם כל האומות, כמ"ש אל עמק שוה הוא עמק המלך (בראשית יד, יז). שהושוו כל האומות והמליכוהו עליהם. וזהו דבר הנוגע לגוף, לשפוט אותם ולהילחם מלחמותיהם, ולכן בלשון ענוה הכין עצמו למלכות, ויט שכמו לסבול עול זה, ובדבר הנוגע לנפש, הכין עצמו לכהונה לעבוד עבודתו יתברך ולהקריב קרבנות, ולכן בלשון חסידות ויאמר הנני, כי כבר נאמר תומיך ואוריך לאיש חסידך (דברים לג, ח). והנה אלו נקראים נר, כי המלכות נקראת נר, ערכתי נר למשיחי (תהלים קלב, יז). וכתיב למען היות ניר לדוד עבדי (מלכים א' יא, לו). ואמרו (ירושלמי שביעית פ"ג, ט.), למה זכה שאול למלכות, מפני אבי אביו שנקרא נר, שהיה מאיר ומדליק נרות במבואות האפלים. כי המלך הוא נר המאיר לעמו, כי ממנו יראו וכן יעשו. והכהן היה מדליק נרות המנורה, שהיא היתה מדתו של אהרן כנזכר לרז"ל, ולפע"ד זהו רמז מלת הנני בשני נוני"ן, רמז לשתי נרות הללו, כהונה ומלכות. ולכן ויאמר הנני, הכין עצמו לכהונה ומלכות וזכה לשתיהן. ולכן בקרוא הב"ה למשה ב' פעמים, ויאמר משה משה, שפט בעצמו שרוצה להזמינו לכהונה ומלכות כאברהם, וגם הוא השיב בענוה וחסידות ויאמר הנני, אמר לו הב"ה אל תקרב הלום, כלומר אין בניך ראויין לזה. וכן כתוב בשמות רבה פ"ב. בקש משה שיעמדו ממנו כהנים ומלכים, אמר לו הב"ה אל תקרב הלום וכו'. ועכ"ז זכה לשתיהן מפני ענותנותו וחסידותו, והאיש משה עניו מאד. אבל לא זכה כאברהם להורישם לבניו. ויאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק, מלבד אשר פירשנו לעיל, יאמר קח נא שלא יאמר אברהם, הלא אמרת כי ביצחק יקרא לך זרע, אשיאנו אשה ויולד בנים ואח"כ אעלהו לעולה, לכן אמר לו קח נא, בלי דיחוי ואיחור כלל. את בנך, לרבות שמעלה עליו כאילו שוחט עצמו כדלעיל, ואמר את בנך אף שתישאר בלא בנים, כי ישמעאל אינו נקרא בנך אלא בן האמה. אשר אהבת, ולא אמר אשר אתה אוהב, כי מכאן ואילך לא תאהבנו רק תהפך עצמך לאכזרי. עוד יפורשו אלו הג' 'את' עם מ"ש במ' אם כל חי ח"ג סי' ל"ב ז"ל, וכשם שיצחק אבינו סבר וקביל בלב שלם להיעקד ביום הכפורים בשעת המנחה על ידי אברהם, כך בשמחה רבה נעקדה מדת הדין של מעלה לרצונה על ידי החסד, שכן מאדים נעקד לפני צדק, ומיכאל כהן גדול של מעלה עקדו לגבריאל, ואריה שבמרכבה עקד את השור והעלום על גבי המזבח ע"כ. ואלה איפוא הם הד' עולמות, כי עולם השפל הוא אשר דיבר בב"ר פ' כ"ו ז"ל, כל מה שהיה אבינו אברהם עוקד את יצחק בנו מלמטן, היה הב"ה כופת שריהם של האומות מלמעלה. וכנגד עולם הגלגלים מאדים נעקד לפני צדק. וכנגד עולם המלאכים מיכאל עקדו לגבריאל. ובעולם העליון אריה עקד את השור שבמרכבה, והחסד עקד לגבורה. ואלו הם הג' ריבויים, קח נא את בנך, נא שהיה בימים שבין ראש השנה ליום הכפורים שאז מדת הדין שולטת בעולם, שבזה החסד עוקד למדת הדין, וזהו את בנך. את יחידך אשר אהבת, כי מיכאל שהוא כהן גדול של מעלה, אשר אהבת להיותו במדת החסד כמוך, וגם אתה כהן לעולם יעקוד לגבריאל. את יצחק, שמאדים יעקד מצדק שהוא מזלו של אברהם, כדכתיב צדק יקראהו לרגלו (ישעיה מא, ב). ולך לך אל ארץ המוריה. בב"ר פ' נ"ה, א"ל רבון העולמים, יש קרבן בלא כהן, א"ל הב"ה כבר מניתיך שתהא כהן, הדא הוא דכתיב אתה כהן לעולם. ז"ש ולך לך, להנאתך ולטובתך, שאע"פ שכבר נבחרת על ידי, שהקדים שם ברכתך לברכתי, עדין לא נודע הדבר ולא נתפרסם, ועתה יבא מעשה לידך להקריב קרבן לפני. עוד איתא בילקוט שיר השירים ד'. אלך לי אל הר המור וכו'. דבר אחר מוריה תמורה, אברהם נעשה כהן גדול תמורת שם בן נח, כמה דאת אמר לא יחליפנו ולא ימיר (ויקרא כז, י) ע"כ. הנה שנקרא הר המוריה לפי ששם נתכהן אברהם תמורת שם בן נח. ועם זה נלע"ד שרמז רמז לו שיקריב איל תמורת יצחק בנו, ואע"פ שלא פירש זה כדי שלא יבין אברהם, וליתן לו שכר כאילו שחט את יצחק. עכ"ז מגיד מראשית אחרית א"ל ולך לך אל ארץ המוריה. ועוד אמר לו והעלהו שם לעולה, ולא אמר שחטהו כדי שלא לשנות דבורו, וכמ"ש בב"ר אסקיניה אחתיניה. על אחד ההרים, היה לו לומר על הר אחד, אך יובן עם מ"ש בתנחומא פ' וירא ז"ל, וירא את המקום מרחוק (בראשית כב, ד). מלמד שבתחלה היה מקום עמוק, כיון שאמר הב"ה לשרות שכינתו עליו ולעשותו מקדש, אמר אין דרך המלך לשכון בעמק אלא במקום גבוה מעולה ויפה ונראה לכל, מיד הב"ה רמז לסביבות העמק שיתקבצו ההרים למקום א' לעשות מקום השכינה, לפיכך נקרא הר המוריה, שמיראתו של הב"ה נעשה הר ע"כ. ז"ש על אחד ההרים. שהוא הר אחד שנעשה מכמה הרים, וזהו לע"ד אשר אומר אליך, מלשון את ה' האמרת היום (דברים כו, יז). שר"ל רוממת והגדלת אותו, כאשר כתוב בשרשים שרש אמר ע"ש (אמר. כֹּה אָמַר יי' (שמות יא, ד). וְלֶחֶם אָמַר לוֹ (מלכים א' יא, יח). פירוש אמר לו לתת, אַתָּה אֹמֵר אֵלַי (שמות לג, יב). הָאֹמְרָה בִּלְבָבָהּ (צפניה ב, טו). זֹאת אֹמֶרֶת (מלכים א' ג, כב). וַיְדַבֵּר יי' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר (שמות ו, י). פירושו לאמר לישראל, אבל אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי לֵאמֹר (בראשית לא, כט). הוא כפל המקור על הפועל, לחזק הדבר ובבאו אחרון יותר. וכן אֹמְרִים אָמוֹר לִמְנַאֲצַי (ירמיה כג, יז). הכל כמו שכתבנו בחלק הדקדוק. הֶאָמוּר בֵּית יַעֲקֹב (מיכה ב, ז). שיאמרו לו בית יעקב ויקראו אותו כן, יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל (תהלים קיח, ב). וְלַעֲמָשָׂא תֹּמְרוּ (שמואל ב' יט, יד). חסר אל"ף, וכן אֲשֶׁר יֹאמְרֻךָ לִמְזִמָּה (תהלים קלט, כ). כלומר יאמרו איש לאחיו וידברו עליך, אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים (ויקרא כא, א). אִמְרוּ לַאֲחֵיכֶם עַמִּי וְלַאֲחוֹתֵיכֶם רֻחָמָה (הושע ב, ג). אָמוֹר לָהֶם (במדבר ו, כג). וְיֹאמְרוּ לְךָ הִנֵּנוּ (איוב לח, לה). והנפעל אֲשֶׁר נֶאֱמַר אֱמֶת הוּא (דניאל ח, כו). יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב (במדבר כג, כג). אֹמֶר סֶלָה (חבקוק ג, ט). אִם אָמְרִי אֶשְׁכְּחָה שִׂיחִי (איוב ט, כז). ומשקל אחר וְנַחֲלַת אִמְרוֹ מֵאֵל (שם כ, כט). והקבוץ לְהָשִׁיב אֲמָרִים אֱמֶת (משלי כב, כא). אִמְרֵי נֹאָשׁ (איוב ו, כו). אֲמָרַי הַאֲזִינָה (תהלים ה, ב). ובתוספת מ"ם, וְאֶת מַאֲמַר מָרְדֳּכַי (אסתר ב, כ). ומשקל אחר אִמְרָה, אִמְרַת יי' (תהלים קה, יט). הַשֹּׁלֵחַ אִמְרָתוֹ אָרֶץ (שם קמז, טו). ובסגול, בִּצַּע אֶמְרָתוֹ (איכה ב, יז). והקבוץ, אִמֲרוֹת יי' אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת (תהלים יב, ז). ענינם ידוע. ויש מהם אמירת הלב, הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר (שמות ב, יד). כלומר אתה חושב, הָאֹמְרָה בִּלְבָבָהּ (ישעיה מז, ח). וַיֹּאמֶר לְהַכּוֹת אֶת דָּוִד (שמואל ב' כא, טז). כלומר יזם להרגו. וכן אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי (קהלת ב, א). וענין אחר בְּרֹאשׁ אָמִיר (ישעיה יז, ו). והוא הסעיף העליון. ומזה הענין אֶת יי' הֶאֱמַרְתָּ (דברים כו, יז). ויי' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם (שם כו, יח). כלומר רוממת והגדלת אותו. וכן יִתְאַמְּרוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן (תהלים צד, ד). יתרוממו ויתגאו. ויתכן היות מזה וּבִכְבוֹדָם תִּתְיַמָּרוּ (ישעיה סא, ו). בחלוף האל"ף ביו"ד. ויש מפרשים מזה הענין, אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב (ישעיה ג, י). ונכון הוא היותו מענין אמירה. ויתכן לפרש גם כן את יי' האמרת, ויי' האמירך מענין אמירה. כלומר סבבת שיאמר להיות לך לאלהים, והוא סבב שתאמר לו להיות לו לעם וללכת בדרכיו.). אף כאן אשר אומר אליך, שאגדיל וארומם אותו אליך, כדי שאתה תראנו גבוה ותלול. ויש לי טעם נכון למה לא היה הר מתחלה, במה ששנינו בע"א פ"ג (מה.), אמר רבי עקיבא כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נשאה, דע שיש שם ע"א. ואיתא שם בירושלמי (כא:), מלמד שלא הניחו כנעניים לא הר ולא גבעה שלא עבדו עליו. בית הבחירה היכן נבנה, על פי נביא, ויעל דוד כדבר גד וכו' (שמואל ב' כד, יט). וכתבו התוספות על זאת המשנה ז"ל, בירושלמי פריך מבית הבחירה, ומסיק דעל פי נביא נבנה ע"כ. בזה יובן הכתוב כפשוטו על אחד ההרים, ואם תאמר והלא כל הר גבוה עבדו עליו ע"א, לכן אמר אשר אומר אליך, כי אני אגיד לך אותו ההר שאני יודע שלא עבדו עליו ע"א, והויא ליה כבית המקדש שנבנה על פי נביא. אך לדרך מ' התנחומא שהיה מקום עמוק אתי שפיר כדי שלא יעבדו עליו ע"א, וזהו אשר אומר אליך, שאגביה אותו אז כדי שתראה שלא עבדו שם את אלקיהם. עוד יאמר על אחד ההרים, עם מאי דאיתא בילקוט ישעיה ב', עתיד הב"ה להביא סיני ותבור וכרמל ולבנות בית המקדש על גביהם. זהו בכיוון על אחד ההרים, שהוא הר א' שנעשה מג' הרים, שכן יהיה לעתיד לבא, ורמז זה לאברהם. ולפי שעל ידי העקידה נבחר להיות שם בית המקדש, הוא אחד ההרים, רוצה לומר המיוחד שבהרים.

וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו. ויבקע עצי עולה וכו'. קשה דהיל"ל תחלה ויבקע עצי עולה. ואח"כ ויחבוש את חמורו וכו'. ועוד היל"ל ויקח את שני נעריו ואת יצחק אתו. אך בא הכתוב להודיענו זריזותו של אברהם וטוב כונתו שלא להחמיץ המצוה, כי תכף שהשכים בבקר חבש את חמורו הוא בעצמו להשים פעמיו לדרך. ויקח את שני נעריו וכו'. כי הנה אמרו ז"ל (ב"ר פ' נה), אין אדם חשוב רשאי לצאת לדרך בלא שני אנשים לשמשו, שאם יצטרך א' לנקביו לא ישאר יחידי. וא"כ בהיות עמו יצחק סגי ליה באחד. אך כדי שלא ירגישו בדבר, או ששרה אשתו תעכב הליכתו, שם לדרך פעמיו, ויקח את שני נעריו אתו לבד, אך כמתלהלה לקח גם ואת יצחק בנו להוליכו עמו, ולא הורה מתחלה שרצונו ליקח אותו, רק אחר שלקח שני נעריו אתו דוקא. ואת יצחק בנו כמו באקראי. וכן ויבקע עצי עולה. אחר שתפס הדרך, ולא עשה כן מתחלה כדי שלא יתעכב או שמא ירגישו בדבר. ואיתא בב"ר פ' נ"ה. בשכר שתי בקיעות שבקע אברהם אבינו עצי עולה, זכה להבקע הים לפני בני ישראל. הרי ששני עצים היו, שכן כתוב עצי עולה. ומיעוט רבים שנים. ולמה כן. אמנם שנינו בפ"ב דתמיד, ביררו משם עצי תאנה יפים לסדר המערכה. וכתב רש"י ז"ל הביאו שם בעל תי"ט, לפי שבו היתה תקנה לאדה"ר, ויעשו להם חגורות (בראשית ג, ז) ע"כ. ולי הצעיר נלע"ד לתקן עון אדה"ר, דאתיא כמאן דאמר שתאנה היה. והנה שנינו ג"כ כל עץ שנמצא בו תולעת, פסול מעל גבי המזבח. לכן הגיד הכתוב ויבקע עצי עולה (בראשית כב, ג). דהיינו עצים הראויים לעולה, שלא ימצא בהם פיסול. וכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ב' מהלכות תמידין ז"ל, וכן מצוה לעלות בשני גזרים של עץ עם תמיד של שחר יותר על עצי המערכה, שנאמר ובער עליה הכהן עצים וכו' (ויקרא ו, ה). וכן מוסיפין שני גזרים עם תמיד של בין הערבים, שנאמר וערכו עצים על האש (ויקרא א, ז). שני גזרים של בין הערבים מעלין אותן שני כהנים, אבל של שחר בכהן א' ע"ש. ונלע"ד הטעם לפי שכתוב בילקוט פ' וירא, אותו היום שהעלה אברהם אבינו את יצחק בנו ע"ג המזבח, תיקן הב"ה שני כבשים, א' בשחרית וא' בין הערבים ע"כ. ויצחק נעקד בשעת המנחה כדלעיל. לכן צריך לזכור זכותו יותר בשל בין הערבים, ולכן כתוב בו וערכו עצים על האש. זכר לעקידת יצחק שבקע אברהם שתי בקיעות כאמור. ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וכו'. איתא בתנחומא, וכי מאחר שאין דרך מרובה, למה נתעכב שלשה ימים, אלא שהלך השטן ונעשה לפניהם כנהר גדול וכו'. כי כדי להרבות שכרו של אברהם הניח הב"ה לשטן לנסותו אם יחזור לאחוריו בראותו כמה עכובים. ועוד כדי שיתעכב עד יום הכפורים, הוא היום השלישי שבו נעקד יצחק. כדי שתגין עקידתו לכפר עונות ישראל. ולא רצה להגיד לו תחלה מהטעם האמור שם בתנחומא, כדי שלא יאמרו אומות העולם, הממו ערבבו והלך לשחוט את בנו. וירא את המקום מרחק (בראשית כב, ד). כתב בעל הטורים מרחק חסר כתיב, שהשטן היה מרחק המקום מלפניהם. ע"כ. לפי שמרחוק הוא מיותר, דסגי ליה וירא את המקום. אלא שכל עוד שהיה רואה אותו, היה השטן מרחק אותו. ובב"ר פ' נ"ו. מה ראה, ראה ענן קשור בהר, אמר דומה שאותו מקום שאמר לי הב"ה להקריב את בני שם, אמר ליצחק, בני, רואה אתה מה שאני רואה, א"ל הין, אמר לשני נעריו, רואים אתם מה שאני רואה, א"ל לאו, אמר הואיל וחמור אינו רואה, ואתם אין אתם רואים, שבו לכם פה עם החמור ע"כ. אמר כן אברהם בראותו שהמקום היה מתרחק, וסבר שמא בשביל שני נעריו שאינם הגונים, ולא היה רוצה שילכו עמו לראות הקרבן של בנו, ולכן אמר שבו לכם פה עם החמור. ויקח אברהם את עצי העולה וישם על יצחק בנו וכו' ויאמר יצחק אל אברהם אביו וכו'. ויאמר אברהם אלקים יראה לו השה לעולה בני וכו'. קשה למה לא שאל יצחק כן מתחלה, והמתין אחר ששם אברהם את עצי העולה עליו, ואז עלה בלבו לשאול איה השה לעולה ולמה כן. ושתי תשובות בדבר לפע"ד. הא' שבראות יצחק שתכף לביאת ישמעאל נסע אברהם מביתו ולקח עמו את ישמעאל, חשב יצחק שרוצה להמית את ישמעאל, אך כששמע שא"ל שבו לכם פה עם החמור. אז שאל ואיה השה לעולה. וז"ש ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי. כלומר אתה אב רחמן, ולמה תרצה להמית אותי דוקא, וכן איתא בב"ר פ' נ"ו. למה אבי ב' פעמים, כדי שיתמלא עליו רחמים ע"כ. לפי שהיה די שיאמר אל אברהם אביו, הנה האש והעצים וכו'. א"ל אברהם אלקים יראה השה לעולה בני, כי מצות המלך היא, ואז וילכו שניהם יחדיו בלב שלם, זה לעקוד וזה ליעקד. עי"ל כי כששמע יצחק לאברהם שאמר ונשתחוה ונשובה אליכם. לשון רבים, כי גם הוא ישוב אליהם, שפט בעצמו שאינו הוא ראוי להשחט, ולכן אמר ואיה השה לעולה.

ועדין יש לי דרך ישר להבין אלו הפסוקים, אפס קצהו ראיתי אח"כ נדפס בכרך קטן וכלו לא ראיתי, לפיכך לא אמנע מלכותבו, ובוחן לבות יודע האמת כי כן העלתה מצודת שכלי הקצרה. וזה דאיתא בפסחים פ"ז (סו.), ששאלו להלל הזקן כשחל ערב פסח להיות בשבת, שכח ולא הביא סכין מערב שבת מהו, אמר להם הלכה זו שמעתי ושכחתי, אלא הניחו להם לישראל אם אין נביאים הם בני נביאים הם, למחר מי שפסחו טלה, טחב לו בצמרו, מי שפסחו גדי, תוחב לו בין קרניו. ופריך עלה בגמרא, והא קא עביד עבודה בקדשים, כהלל, דתניא אמרו עליו על הלל, מימיו לא מעל אדם בעולתו, אלא מביאה חולין לעזרה ומקדישה ע"כ. הנה כי כן בראות יצחק שאביו שם עליו העצים, וקיימא לן דלא עבדי עבודה בקדשים, דכתיב לא תעבוד בבכור שורך (דברים טו, יט). שפט יצחק ואמר שאינו ראוי עוד לקרבן, וא"כ ואיה השה לעולה. כלומר הנה האש בידך, והעצים נתתם עלי ופסלת אותי מקרבן. השיבו אברהם אלקים יראה לו השה לעולה בני, כלומר עדין לא קראתי לך שם קרבן ולא קדשתיך לעולה, אלא כשתהיה על המזבח אז אקרא לך שם, ועתה יכול אני לעבוד בך עבודה, כי עדין לא קראתי לך שם קדושה, וזהו אלקים יראה לו השה לעולה בני. יראה לעתיד, ועשה כן אברהם לפי שכן א"ל הב"ה, והעלהו שם לעולה, דווקא שם בארץ המוריה ולא קודם, כדי שתוכל להשתמש ביצחק. עוד שם כתבו התוס' ז"ל, בירושלמי מפרש דכל עבודה שלצורך הקרבן אין בו מעילה, ויליף מפרה, כי היכי דלא חשיב עבודה מידי דלצרכה לפוסלה. ה"נ לא חשיבא עבודה להתחייב במעילה וכו'. זש"ה ויקח אברהם את עצי העולה וישם על יצחק בנו. דקשה מה חסר הכתוב אם יאמר ויקח אברהם את העצים וישם וכו'. כמ"ש אח"כ הנה האש והעצים. אלא ודאי בא הכתוב להודיענו זה, שלהיותם עצי העולה, לפיכך הותר לו לשומם על יצחק בנו, כי כל עבודה שהיא לצורך הקרבן אין בו מעילה. ואפשר ללמוד כן מפי' רש"י ז"ל שם בפסחים ז"ל, מי שפסחו טלה וכו'. ואין זה משוי לעבור עליו משום שביתת בהמתו, דלאו אורחיה בכי האי מלאכה וכו'. אף כאן הגיד הכתוב וישם על יצחק בנו. דודאי לאו אורחיה דיצחק בן אברהם להביא עצים על כתיפו כדרך העבדים, אלא ודאי דלית בזה משום משתמש בקדשים, כיון דלאו אורחיה בכי האי מלאכה אלא לצורך הקרבן הותר לו.

ובזה נבין מדרש תמוה בב"ר פ' נ"ו. ויקח אברהם את עצי העולה. כזה שהוא טוען צלובו בכתפו. וקשה למה להו לרבנן להמשיל עבודת הקרבן לדבר זר כזה, ולמה לו לאברהם לצער ליצחק בדבר זה. אלא ודאי שהרגיש היאך הותר לו לאברהם להשתמש בקדשים וכנזכר, ומאי עצי העולה. ותירץ שכשם שאין ראוי להניח עצי הצליבה כי אם על כתף הנצלב, כך אין ראוי להניח עצי העולה רק על הקרבן עצמו, כי אין בזה משום משתמש בקדשים כיון שלצרכו מניחם עליו. ויבאו אל המקום וכו' ויעקוד את יצחק בנו וישם אותו על המזבח ממעל לעצים. קשה לי שהרי שנינו בפ"ה דזבחים, העולה קדש קדשים שחיטתה בצפון, כמ"ש ושחט אותו על ירך המזבח צפונה לפני ה' (ויקרא א, יא). וא"כ למה לא שחט אברהם את יצחק למטה מן המזבח בצד צפון, ואח"כ יעלהו על המזבח כמשפט העולה. וניחא לי במאי דתנן בריש פ"ו דזבחים (נח.), קדשי קדשים ששחטן בראש המזבח, ר' יוסי אומר כאילו נשחטו בצפון, ושם אמר רב אשי א"ר יוחנן, אומר היה ר' יוסי כוליה מזבח בצפון קאי, ומאי כאילו, מהו דתימא בעינן על ירך וליכא, קמל"ן. וכתבו שם התוס', מדאורייתא שוחט לכתחלה, כדדרשינן מוזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך (שמות כ, כא). ושמא הא דנקט דיעבד מדרבנן שלא תרביץ גללים ע"כ. זכינו לדין למצוה מן המובחר לשחוט בראש המזבח, ולכן כך עשה אברהם. דאזלא לה חששא שלא תרביץ גללים, דדוקא בבהמה חיישינן. אבל ביצחק לא שייכא האי חששא ודוק. וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו. העיד הכתוב דלא סלקא דעתיה דאברהם לשחוט איל תחתיו, רק בכונה גמורה לשחוט את בנו דוקא, כי לבו שלם וחזק לשמור את מצות ה'. ויאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה וכו'. בב"ר פ' נ"ו. וסכין היכן היה, נשרו שלש דמעות ממלאכי השרת ושיחת הסכין. יובן זה עם מ"ש עוד שם, בשעה ששלח אבינו אברהם את ידו ליקח המאכלת לשחוט את בנו, בכו מלאכי השרת, הה"ד הן אראלם צעקו חוצה. מהו חוצה, ר' עזריה אמר חוצה היא ברייה למיכס ית בריה. ומה היו אומרים, נשמו מסלות. אין אברהם מקבל את העוברים ואת השבים. שבת עובר אורח, המד"א חדל להיות לשרה (בראשית יח, יא). הפר ברית, ואת בריתי אקים את יצחק (בראשית יז, כא). מאס ערים, וישב בין קדש ובין שור (בראשית כ, א). לא חשב אנוש, לא עמדה זכות לאברהם, אתמהא. אלו המלאכים נלע"ד שהיו הג' מלאכים שהלכו אצל אברהם, וכל א' הזכיר זכות לאברהם כדי להציל ליצחק, ובתחלה בכו שלשתם בראותם שהבשורה שהיתה לאברהם להוליד את יצחק לא נתקיימה, ואע"פ שמיכאל לבדו בא לבשר את שרה, עכ"ז שם נמצאו ושם היו שלשתם, ולכן דנו דין בעצמם כי לא ידעו אם מה' היא שצוה לאברהם לשחוט את בנו, כי המלאכים אינם יודעים אלא מה דאתמסר להו למנדע, שכן כתוב בזהר פ' וירא דף ק"א ב' ע"ש (ויאמר הנה באהל. איה וגו', וכי לא הוו ידעי מלאכי עלאי דשרה הנה באהל, אמאי כתיב איה. אלא לא הוו ידעי בהאי עלמא אלא מה דאתמסר להו למנדע. תא חזי ועברתי בארץ מצרים אני יי' (שמות יב). וכי כמה שליחין ומלאכין אית ליה לקודשא בריך הוא, אלא בגין דאנון לא ידעי בין טפה דבוכרא לההוא דלא בוכרא בר קודשא בריך הוא בלחודוי. כגוונא דא והתוית תו על מצחות האנשים (יחזקאל ט). ואמאי צריכין. אלא בגין דאנון לא ידעי, אלא מה דאתמסר לון למנדע ידעי, כגון כל אנון מלין דזמין קודשא בריך הוא לאייתאה על עלמא. ומאי טעמא, בגין דקודשא בריך הוא אעבר כרוזא בכלהו רקיעין בההיא מלה דזמין לאיתאה על עלמא. כגוונא דא בשעתא דמחבלא אשתכח בעלמא, בעי בר נש לאתכסיא בביתיה ולא יתחזי בשוקא בגין דלא יתחבל, כמא דאת אמר, ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר (שמות יב). מנייהו (דיכיל לאסתתרא) אין, אבל מקמי קודשא בריך הוא לא בעי לאסתתרא. מה כתיב, אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם יי' (ירמיה כג).). ואין לומר שאברהם עשה כן מדעתו, שהרי חוצה היא. כלומר חוץ מן הטבע הוא דבר זה ששום בריה ישחוט את בנו. ולכן אמרו שלשתם נשמו מסלות, אין אברהם מקבל את העוברים ושבים, שזכות זה גורם לפריה ורביה, כמ"ש בסוף ברכות (סג:), פתח ר' יוסי בכבוד אכסניא ודרש. ופרש"י ז"ל, מכניסי אורחים בבתיהם, ויברך ה' את בית עובד אדום וכו' (דברי הימים א' יג, יד). ומה ארון שלא אכל ושתה, אלא כבד ורבץ לפניו כך, המארח ת"ח בתוך ביתו ומאכילו ומשקהו ומהנהו מנכסיו עאכ"ו, ומה ברכה בירכו, שילדו ששה בכרס אחת ע"כ. ואם זכה אברהם לבן בזכות שהיה מכניס אורחים לביתו. אפשר שהניח מדתו הטובה ואינו מקבל העוברים ושבים, ולפי זה נגזר עליו לשחוט את בנו. ואתי שפיר עם מ"ש לעיל בשם הזהר, שלפי שלא נתן מסעודתו לעניים נענש ונגזר מאז לשחוט את בנו. מיכאל אמר שבת עובר אורח וכו'. כי הוא שבא לבשר את שרה שפסק ממנה אורח כנשים, וע"י שהכניס אורחים לתוך ביתו, אותו היום פירסה נדה וחזרה לנערותה והולידה את יצחק, ועתה פסק אותו הזכות, וטוב היה לשרה שלא תלד מלראות את בנה שחוט. ורפאל שריפא את אברהם מהמילה, אמר הפר ברית, ואת בריתי אקי"ם את יצחק. שר"ת אשר קדש ידיד מבטן, שלכן הוא היה ראשון לקיים המצוה כתקונה, ובן שמונת ימים וכו'. והמתין הב"ה לצוותו על המילה בן צ"ט שנה, כדי שיצא יצחק מטיפה קדושה, ועתה נגזר עליו מיתה. וגבריאל שבא להפוך את סדום אמר מאס ערים, וישב בין קדש ובין שור. ואמרו על זה בב"ר פ' נ"ב. לפי שחרב מקומה של סדום פסקו העוברים והשבים, ואמר מה אני מפסיק צדקה מביתי, לפיכך ויסע משם אברהם וכו' (בראשית כ, א). ויחד כלם אמרו לא חשב אנוש, לא עמדה זכות לאברהם. אלה הם הג' דמעות שנשרו ממלאכי השרת, דהיינו שלשה טעמים גדולים להציל את יצחק, ובזה נשחת הסכין, שא"ל הב"ה לאברהם אל תשלח ידך אל הנער. ובזה נבין מדרש תמוה במדרש חזית ע"פ צאנה וראנה במלך שלמה (שיר השירים ג, יא). במלך שהשלים לבריותיו מעשיו, השלים האש לאברהם, השלים החרב ליצחק. וקשה שמה שלא נשחט יצחק הוא מפני שאמר המלאך לאברהם, אל תשלח ידך אל הנער. אך בזה יבא היטב שנשרו ג' דמעות ונשחת הסכין, ובזה השלים החרב שלא שלטה ביצחק, לפי שנפגם הסכין ולא יכול לשחטו.

עוד שם בב"ר פ' נ"ו. אל תשלח ידך אל הנער. אמר לו אחנקנו, אמר ליה אל תשלח ידך אל הנער, א"ל אוציא ממנו טפת דם, א"ל אל תעש לו מאומה, אל תעש לו מומה. כונת המאמר להורות כי אברהם היה רוצה לעשות איזה רושם ביצחק להראות כי כונתו היתה לשוחטו, כי פחד שמא לא נתקבל קרבנו, וא"כ אמר אוציא ממנו טפת דם שנקרא מום, כמו שאמרו בפ' חלק, ילדים אשר אין בהם כל מום. א"ר חמא בר חנינא אפי' רבדא דכוסילתא לא הות בהו. ונלע"ד שלמד כן מדכתיב אשר אין בהם כל מאום. ובמס' דניאל א', מאום ב', ילדים אשר אין בהם כל מאום. ובכפי דבק מאום איוב ל"א. כי הקזת הדם היא בזרועות ובידים, ומדשני קרא וכתב אשר אין בהם כל מאום, שמע מינה שאינו מום ממש אלא רבדא דכוסילתא. אף כאן ואל תעש לו מאומה, כמו מומה, דהיינו להוציא ממנו דם, כמו ובכפי דבק מאום. עוד נלע"ד שכונת אברהם היתה לעשות בו מום, משום ששנינו בתמורה פ"ה, ואם היה הקדש בעל מום יוצא לחולין. וכ"כ הרמב"ם פ"ב מהל' תמורה ז"ל, היו לפניו שתי בהמות, אחת חולין ואחת הקדש שנפל בה מום, הניח ידו על בהמת הקדש ואמר הרי זו תחת זו, הרי זה חללה על בהמת החולין, ואין זו תמורה אלא כפודה בעלת מום בזו הבהמה. עכ"ל. הנה כי כן רצה אברהם לסתום פי המקטרג על שלא נשחט יצחק, כמו שאירע אחרי כן כנודע, ולכן רצה לעשות ליצחק בעל מום, כי בזה הוא הקדש בעל מום ויוצא לחולין באיל שהקריב תחתיו, ואינו עובר במ"ש לא יחליפנו וכו'. א"ל הב"ה ואל תעש לו מאומה, כי אמרתי לך והעלהו שם לעולה. ולא אמרתי שתשחטהו. כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה. שיובן עם מ"ש בזהר פ' בראשית דף י"א ב', אית בר נש דדחיל מהב"ה בגין דייחון בנוהי ולא ימותון וכו', לאו אינון עיקרא דיראה. יראה דאיהו עיקרא למדחל בר נש למריה בגין דאיהו רב ושליט וכו'. לכן אמר כי עתה שראיתי כונתך לשחוט את בנך ולא עכבתי, ידעו הכל כי ירא אלקים אתה דוקא, יראת הרוממות, ולא בשביל שיחיו בניך, כיון שלא ריחמת על יצחק בנך יחידך אעפ"י שלא היה לך בן אחר משרה שיקרא לך בן, כי ישמעאל נקרא בן האמה. וזהו ולא חשכת את בנך את יחידך ממני. שאני ידעתי טוב כונתך כי בוחן לבות וכליות אני.

ונבאר עתה מ' תמוה בילקוט פ' וירא ז"ל, עיני אברהם בעיני יצחק, ועיני יצחק בשמי שמים, והיו דמעות מנשרות ונופלות מעיני אברהם עד שהיתה קומתו משוך בדמעות, א"ל בני הואיל והתחלת על רביעית דמך, יוצרך יזמין לך קרבן אחר תחתיך, באותה שעה פער פיו בבכיה וגעה געייה גדולה, והיו עיניו מרופפות וצופות לשכינה, והרים קולו ואמר אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ, באותה שעה הן אראלם צעקו חוצה וגו'. עמדו מלאכי השרת שורות שורות ברקיע ואומרים זה לזה, ראו יחיד שוחט ויחיד נשחט. אמרו מי יאמר לפניך על הים זה אלי ואנוהו, שבועת כה יהיה זרעך מה תעשה לה, מיד אל תשלח ידך אל הנער ע"כ. גם יש מאמר אחר תמוה מאד בתנחומא פ' וירא, ויאמר יצחק אל אברהם אביו וגו'. באותה שעה נפל פחד ויראה גדולה על יצחק, שלא ראה בידו כלום להתקרב, והרגיש בדבר במה שעתיד להיות, בקש לומר איה השה לעולה, א"ל הואיל ואמרת הב"ה בחר בך. אמר אם בחר בי הרי נפשי נתונה לו, ועל דמי צר לי מאד ע"כ. וקשה מהו זה שנפל פחד על יצחק, וכל שכן במה שאמר ועל דמי צר לי מאד, שהרי קודם מ' זה שם בתנחומא איתא, שהשטן הלך אצלו כבחור, ואמר לו הזקן הזה השתטה והוא הולך לשחטך, אמר אעפ"כ לא אעבור על דעת יוצרי וע"ד אבי. וכן אמרו בב"ר. וילכו שניהם יחדיו, זה לשחוט וזה לישחט. אשר על כן להבין המאמרים הללו על בוריין, נקדים מ"ש בריקנאטי פ' בראשית ז"ל ע"פ ויאמר קין אל הבל אחיו (בראשית ד, ח). ודע כי יש לתמוה על מיתת הבל, כי לא מצינו לו עון שיענש עליו מיתה כזו. והתשובה היא כי בהקרבת קרבנו, הציץ להסתכל יותר מן הראוי, ונרמזה תשובתו בפ' ויסתר משה פניו (שמות ג, ו) ע"כ. ובילקוט ראובני פ' וירא. דע כי אדם והבל חטאו בראייה שהציצו, ונתגלגלו שניהם באברהם ושניהם ביצחק, ועיקר יצחק לתקן חטא הבל, ואברהם לתקן אדם, וזהו סוד ויקרא אברהם את שם בנו הנולד לו (בראשית כא, ג). כי היה בנו שנולד לו לשעבר, בנו הנולד לו, ר"ת הבל ע"כ. גם כתוב בכתבי האר"י זלה"ה השה לעולה בני (בראשית כב, ח), ר"ת הבל. עם כל דברי האמת האלה נבין המאמרים הנ"ל. כי הנה נאמר בהבל, קול דמי אחיך צועקים אלי (בראשית ד, י). ודרשו רז"ל בסנהדרין פ"ד (לז.), דמו ודם זרעיותיו. הנה כי כן כשמוע יצחק שא"ל אברהם השה לעולה בני, שרמז לו שהוא נקרב לעולה לתקן חטא הבל, אמר הרי נפשי נתונה לו ברצון טוב, לקדש שמו ית' ולכפר על חטאו של הבל. אך ועל דמי, דהיינו דם זרעיותי צר לי מאד, שגם בפעם הזאת אמות בלי בנים. ובזה נבין המ' של הילקוט. עיני אברהם שבא לתקן עון אדם, שגם הוא הציץ יותר מדאי ופגם בעינים. בעיני יצחק שהוא הבל שהציץ ונהרג, ועיני יצחק בשמי שמים. דאיתא בפ' ר"א פ' ל"ג. רש"א בשעה שנעקד יצחק, נשא את עיניו למעלה וראה את השכינה, וכתיב כי לא יראני האדם וחי (שמות לג, כ). אלא תחת המיתה כהו עיניו לעת זקנתו, שנאמר ותכהין עיניו מראות (בראשית כז, א), ועוד שם פ' ל"א, ר' יהודה אומר כיון שהגיע החרב על צוארו, פרחה ויצאה נשמתו של יצחק. ובמ' חקור דין ח"ב פרק ח', שכבר כתבנוהו לעיל בדרוש ליום הקדוש הזה, כי מפריחת נשמתו של יצחק נגלם האיל וכו'. על כל אלה אמר בילקוט, והיו דמעות מנשרות מעיני אברהם, לכפר על מה שגם אדה"ר פגם בראייה, ושערי דמעה לא ננעלו, עד שהיתה קומתו של יצחק משוך בדמעות. א"ל אברהם בני, הואיל והתחלת על רביעית דמך, שכבר פרחה נשמתך ונתקיים בך כי לא יראני האדם וחי. יוצרך יזמין לך קרבן אחר תחתך, הוא האיל שבו נכנסה נשמתך, ויהיה תחתך דוקא כמו שפירשנו על זה ויעלהו לעולה תחת בנו. באותה שעה פער פיו בבכיה, שפחד שלא הוכשר ליקרב, והרים קולו ואמר אשא עיני אל ההרים וכו'. שיובן עם מ"ש שם בפר"א, וכיון שהשמיע קולו מבין שני הכרובים ואמר אל תשלח ידך אל הנער, חזרה הנפש לגופו וכו'. דוק שלא אמר חזרה נפשו או נשמתו לגופו, כמ"ש לעיל פרחה נשמתו. לפי שכתוב בזהר פרשת נח דף ס' א', כל צדיק וצדיק אית ליה תרין רוחין, חד בעלמא דין וחד בעלמא דאתי, והכי תשכח בכלהו צדיקי, משה משה, יעקב יעקב, אברהם אברהם, בר מיצחק, בגין דיצחק בשעתא דאתקריב ע"ג מדבחא נפקא נשמתיה דהות ביה בהאי עלמא, וכיון דאתמר ביה באברהם ברוך מחיה המתים, תבת ביה נשמתיה דעלמא דאתי וכו'. ז"ש חזרה הנפש לגופו, דהיינו דעלמא דאתי, כי של עה"ז נגלמה באיל כדלעיל. בזה מובן מ' הילקוט, והרים קולו ואמר אשא עיני אל ההרים וכו' עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ. דהיינו שחזרה בו הנפש של השמים, דכל צדיק אית ליה תרין רוחין, א' בשמים וא' בארץ ודוק. באותה שעה הן אראלם צעקו חוצה, כמו שכבר פירשנו. ואז עמדו שורות שורות ברקיע, רמז שעמדו לדין, והוא מה ששנינו בפ"ד דסנהדרין (לו:), שהיו הסנהדרין עומדים כחצי גורן עגולה, ושלש שורות של ת"ח יושבין לפניהם. וכן אמרו כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה. ופרש"י ז"ל שהיו יושבין שורות שורות ככרם הנטוע שורות שורות, והוא בפ"ט דברכות (סג:). והיו בהם מיימינים לזכות, אלו מיכאל ורפאל שהיו מזכירין זכות אברהם כדי להציל את יצחק. וגם משמאילים לחובה כנז' לעיל, שקטרגו על אברהם על שכרת ברית עם אבימלך, וגם בב"ר פ' נ"ה. אמרו מלאכי השרת, אברהם זה שמח ושימח את הכל ולא הפריש להב"ה לא פר א' ולא איל א', א"ל הב"ה ע"מ שנאמר לו שיקריב את בנו ולא יעכב. והמיימינים לזכות אומרים, ראו יחיד שוחט, זה אברהם שהוא זקן ואינו ראוי להוליד, ובפרט שאפשר שידעו שנגזרה גזרה על שרה שתמות כמו שאירע לה מצער העקידה. יחיד נשחט זה יצחק, שעדין לא נשא אשה ולא הוליד בנים. מי יאמר לפניך על הים זה אלי ואנוהו. שפי' על זה בשבת פי"ט (קלג:), אבא שאול אומר הוי דומה לו, מה הוא רחום וחנון, אף אתה רחום וחנון. ופרש"י ז"ל ואנוהו, אני והוא, אעשה עצמי כמותו להדבק בדרכיו. זהו כנגד יחיד שוחט, שנהפך לאכזר על בנו. וא"כ אינו דומה לו ית'. וגם כנגד יחיד נשחט, לפי שהציץ בשכינה כדלעיל, א"כ כשישראל יעמדו על ים סוף, ואמרו שראתה שפחה על הים יותר ממה שראה יחזקאל, שכל א' היה מורה באצבע ואומר זה אלי. הלא אם ימות יצחק על זה, מי זה ערב אל לבו להציץ בשכינה ולומר זה אלי. ועל שניהם אומר שבועת כה יהיה זרעך מה תעשה לה, כי במות יצחק בלא בנים היאך יתקיים כה יהיה זרעך. מיד אל תשלח ידך אל הנער, כי כיון ששמעו המלאכי השרת טענות אלו נהפכו כלם לסנגורים, ואז אמר הב"ה ע"י מלאך אל תשלח ידך אל הנער. וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל וכו'. כבר פי' פסוקים אלה בדרושים שעברו. ובתנחומא סוף פ' וירא, ויאמר אברהם אברהם. למה ב"פ, שהיה ממהר לשוחטו, א"ל מי אתה, א"ל מלאך, א"ל כשאמר לי קח נא את בנך, הב"ה בעצמו אמר לי, ועכשיו אם הוא מבקש הוא יאמר לי. מיד פתח הב"ה את הרקיע ויאמר בי נשבעתי נאם ה' וכו'. הוכרח לומר זה לפרש למה חזר לקרותו שנית, אלא שרצה אברהם שהב"ה בעצמו יאמר לו כן. ויהא זכות זה שמור לו ולבניו. להיות מליץ יושר לפניו. בעת בואם לדין בפניו. וישקיף וירא ממעוניו. ויקים בחוניו. לוייו וכהניו. ב"ב אמן. בילא"ו.