דרוש כ"ד לפרשת צו

זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים (ויקרא ז, לז.).

במדרש (ילקוט חבקוק ג׳), ראה מה היו הקרבנות יפים, שכל מה שהיה קרב על גבי המזבח היה מברך את מינו. אמר רבי חייא בר אבא אפילו עיקרו של מזבח לא נעשה אלא בשביל כפרתן של ישראל. למה נקרא שמו מזבח. מ׳ שהוא מוחל עונותיהם של ישראל. ז׳ זכרון טוב לישראל. ב׳ ברכה לישראל. ח׳ חיים לישראל ע״כ.

יצו המלך ויגזור המושל גזרות על כל העם אשר תחתיו, ואשר ימרה את פיו ענוש יענש כאשר ישית עליו. הלא זה הדבר צריך שיקיימו אותה בשלם שבפנים, אך אם הוא אינו רוצה לקיים גזרתו הרשות בידו. כי מי יאמר לו מה תעשה. לא כן אבינו שבשמים שהוא גוזר והוא מקיים כאשר חכמים הגידו בירושלמי דר״ה פ״א (דף ז:), בנוהג שבעולם מלך ב״ו גוזר גזרה רצה מקיימה רצו אחרים מקיימין אותה, אבל הב״ה אינו כן אלא גוזר גזרה ומקיימה תחלה, מה טעם ושמרו את משמרתי וכו׳ אני ה׳ (ויקרא כב, ט.). אני הוא ששמרתי מצותיה של תורה תחלה. א״ר סימון כתיב מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלקיך אני ה׳ (ויקרא יט, לב.). אני הוא שקיימתי עמידת זקן תחלה ע״כ. וקשה למה שתי ראיות. ועוד איך שייך בראשונה אני הוא ששמרתי מצותיה של תורה תחלה, שהרי הכתוב מדבר בשמירת הכהן מלאכול קדשים בטומאה, ואיך שייך זה למעלה. אמנם איתא בפסחים פ״א (דף ג.), אריב״ל לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עיקם הכתוב ח׳ אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה וכו׳ (בראשית ז, ח.). ובחזקוני הקשה שהרי קודם זה כתוב שם בפ׳ נח, מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו ומן הבהמה אשר לא טהורה היא (שם ב.). והוה ליה למייתי מהקודם. ובעל חדושי אגדות תירץ לפי דרכו. ואני הצעיר יגעתי ומצאתי בב״ר פ׳ ל״ב על הפ׳ הראשון ז״ל, מצינו שעיקם הב״ה שתים ושלש תיבות בתורה כדי שלא להוציא דבר טומאה מתוך פיו, הה״ד מכל הבהמה הטהורה וכו׳, ומן הבהמה הטמאה אין כתיב כאן אלא אשר לא טהורה היא. וקשה למה לו להביא במס׳ פסחים מן השני, והרב בעל יפה תאר האריך ע״ש (שתים ושלש תיבות. נראה דנקט שתים משום קרא דאשר איננה טהורה, שיש שם תוספת ב׳ תיבות יותר ממה שהיה כותב אילו אמר הטמאה, ושלש משום קרא דעליה קאי, דהיינו אשר לא טהורה היא, שיש בו תוספת שלשה תיבות, דאילו כתב הטמאה לא היה צריך לומר היא, שעל תאר הטמאה והטהורה אין צריך לומר היא, אבל כשאומר לא טהורה ששולל התאר, לא יצדק הלשון בלי מאמר מורה על כנוי, כגון היא או איננה, ולא הוצרך להזכיר הה״ד אשר איננה טהורה, דמכיון דקאמר קרא דאשר לא טהורה, ה״ה אידך. א״ק למה לי להזכיר שתים כלל, לימא ממה שעיקם כאן ג׳ תיבות לבד, דמהכא ילפינן טפי מדהתם דלא עיקם אלא ב׳ תיבות, וקרא גופיה קשה כיון דעקום זה משום לשון נקיה הוא, למה הוצרך לעקם כאן ג׳ תיבות, הא הוה מצי לאשתעויי לשון נקיה בעיקום ב׳ לחוד כדעבד להלן, וי״ל דהא גופיה אתא לתרוצי במ״ש ב׳ וג׳ תיבות, כלומר אין לחוש לתוספת תיבה בזה ע״ז, דעקום ב׳ וג׳ תיבות היינו הא, מכיון דבין הכא ובין הכא ליכא אלא תוספת ח׳ אותיות, והשתא ניחא לו מאי דבפסחים גרסינן שהרי עיקם הכתוב ח׳ אותיות, שנאמר מן הבהמה אשר איננה טהורה. ולא קאמר שעיקם תיבות, דמשום דבההוא קרא ליכא אלא עיקום שני תיבות, נקט מנין האותיות לומר דהשתא הוה ליה עיקום זה שוה לאידך קרא, ולהכי נקט התם ההוא קרא ולא נקט קרא קמא, דהיינו אשר לא טהורה היא כדנקיט הכא, לאשמעינן דאפילו עיקום ההוא קרא שוה לראשון, אבל הכא לא בעי למנקט אלא קרא קמא, ואשמעינן למילתא כמו שאמר ב׳ וג׳ תיבות כדפירש והיינו הא.). אבל אנו נאמר כי הנה שם בב״ר איתא אחר סמוך למ׳ הזה, א״ר יודן בר מנשה אף כשבא לומר להם סימני בהמה טמאה לא פתח להם אלא בסימני בהמה טהורה, את הגמל כי לא מפריס פרסה אין כתיב כאן אלא כי מעלה גרה הוא (ויקרא יא, ד.). ואת השפן כי איננו מפריס פרסה אין כתיב כאן אלא כי מעלה גרה (שם ה.). ואת החזיר כי איננו מעלה גרה אין כתיב כאן אלא כי מפריס פרסה הוא (שם ז.). ע״כ. וכתב רש״י ז״ל כאן בפ׳ נח, מכל הבהמה הטהורה (בראשית ז, ב.). העתידה להיות טהורה לישראל, למדנו שלמד נח תורה. וא״כ הוצרך הכתוב להגיד כי מאין ידע נח הטמאה והטהורה אלא משום שלמד תורה שכתוב בה סימני בהמה טהורה ואשר לא טהורה היא. כי שם פתח הכתוב בסימני טהרה, ועכ״ז לפי שאין בה שני סימנין לא טהורה היא, וזו היא סברת בעל המ׳ של ב״ר ללמוד מכאן מפני טעם זה, להורות כי גם בפ׳ שמיני לא פתח אלא בסימני הטהורה כדי שלא להוציא דבר מגונה מפיו, אבל בפסחים אינו מביא ראיה מזה כי לא סבירא ליה שטעם שלא פתח בסימני טומאה הוא בשביל זה, אלא ללמדנו מ״ש בפ״ג דחולין (דף נט.), תנא דבי ר׳ ישמעאל שליט בעולמו יודע שאין לך דבר שמעלה גרה וטמא אלא הגמל לפיכך פרט בו הכתוב הוא (ויקרא יא, ד.). ואת החזיר וכו׳ (שם ז.). שליט בעולמו יודע שאין לך דבר שמפריס פרסה וטמא אלא החזיר לפיכך פרט בו הכתוב הוא. וכתב רש״י ז״ל, שאין לך דבר שמעלה גרה וטמא אלא הגמל וחביריו האמורים בפרשה לפיכך פרט בו הוא, ללמדך שאין לחוש למעלה גרה אחר דכל שאר מעלה גרה טהורים ע״כ. וא״כ בהכרח פתח בסימני טהרה ואינו בשביל לדבר בלשון נקיה. ולכן נקט הלימוד שלא להוציא דבר מגונה מפיו מן הפסוק השני שלא בא אלא בשביל זה, לא ללמדנו שלמד נח תורה שכבר למדנוהו מן הפסוק הראשון. נחזור לענין הקודם שאחרי שצוה לפרוש מן הטומאה ולא יאכל מן הקדשים (ויקרא כב, ו.). אמר ושמרו את משמרתי וכו׳ אני ה׳ מקדשם (שם ט.). כי ממני יראו וכן יעשו, שכתבתי בתורתי מלות יתירות כדי שלא להוציא דבר טומאה מפי, ואף אתם ממני תראו וכן תעשו להרחיק עצמכם מכל טומאה. והרי זה כנגד מצות לא תעשה, שכל השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה (סוטה ה.). ור׳ סימון הוסיף שאף במצות עשה אני הוא שקיימתי תחלה, שכן כתוב והוא יושב פתח האהל (בראשית יח, א.). והב״ה עומד. הנה כי כן הב״ה שומר המצות. והוא מ״ש בקהלת ח׳. מי כהחכם ומי יודע פשר דבר וכו׳ (קהלת ח, א.). מדבר בשלמה שכתוב בו ויחכם מכל האדם (מ"א ה, יא.). ולכן מי כמוהו מורה חכמה, ומי יודע פשר דבר כמוהו, שעשה אזנים לתורה להבינה ע״י משלים, כמ״ש וידבר שלשת אלפים משל (שם יב.). חכמת אדם תאיר פניו (שם א.) כששמר את התורה, אך כשרצה להתחכם ולעבור עליה באמרו אני ארבה ולא אסור. אז ועוז פניו ישונא. מלשון שנאה, ששנאו הב״ה ואמר שלמה ואלף כיוצא בו יבטלו מן העולם ואל תבטל אות אחת מן התורה (ירושלמי סנהדרין פ״ב הלכה ו. דף יג, א.). אלא אני פי מלך שמור (קהלת ח, ב.). כלומר ממני תראו שלא להוסיף על דבריו ולהתחכם נגדו רק פי מלך שמור בדקדוק. ועל דברת שבועת אלקים, כלומר לא זו בלבד שצריך לשמור דבריו אשר יצאו מפיו אלא גם זאת שלא לעבור על השבועה שנשבענו בהר סיני לשמור את דברי התורה, כמ״ש בכל מקום (יומא עג: נדרים ח. מכות כב. שבועות כא. כב: כה.) מושבע ועומד מהר סיני הוא. אל תבהל מפניו תלך (קהלת ח, ג.). כלומר שהוא צוה לשמור התורה כדי ליסר העוברים, אך הוא כמלך ב״ו שגוזר גזרה ואינו מקיימה, זהו אל תעמוד בדבר רע כי כל אשר יחפוץ יעשה, שאין הדבר כן, כמו באשר דבר מלך שלטון ומי יאמר לו מה תעשה (שם ד.). כי אין זה אלא במלך ב״ו אך לא במלכו של עולם שקיים מצותיה של תורה תחלה.

ומלבד כל האמור הנה מה טוב כשהמלך גוזר גזרה והוא מקיימה תחלה למען יראו וכן יעשו כל השומע קולו, שכן מצינו בשופטים ז׳. ויחץ את שלש מאות האיש שלשה ראשים ויתן שופרות ביד כלם וכדים ריקים ולפידים בתוך הכדים (שופטים ז, טז.). ויאמר אליהם ממני תראו וכן תעשו והנה אנכי בא בקצה המחנה והיה כאשר אעשה כן תעשון (שם יז.). דקשה הכפל כי כיון שאמר ממני תראו וכן תעשו. למה לו לחזור ולומר והיה כאשר אעשה כן תעשון. אמנם לבא אל הענין צריך שנבאר תחלה מ״ש שם בשופטים ו׳. ויאמר גדעון אל האלקים אם ישך מושיע בידי את ישראל כאשר דברת (שופטים ו, לו.). הנה אנכי מציג את גזת הצמר בגורן אם טל יהיה על הגזה לבדה ועל כל הארץ חורב וידעתי כי תושיע בידי את ישראל כאשר דברת (שם לז.). ויהי כן וכו׳ (שם לח.). וקשה למה לו לגדעון לנסות את ה׳. והלא כבר הובטח לך בכחך זה והושעת את ישראל מכף מדין הלא שלחתיך (שם יד.). אמנם נלע״ד שגדעון דקדק בדבריו ית׳, תחלה א״ל לך בכחך זה. ואח״כ אמר לו הלא שלחתיך. שהוא מיותר ולמה שינה לשונו מהליכה לשילוח. וזה כי כבר יש לנו הקדמה נוראה מהאר״י זלה״ה ע״פ לכה ואשלחך אל פרעה (שמות ג, י.). כי אין הב״ה מיחד שמו על הרעה (בראשית רבה פ׳ ג׳.) אלא על הטובה, ולפי שבשליחות משה אל פרעה גרם רעה אל ישראל, שאמר תכבד העבודה וכו׳ (שמות ה, ט.). לכן אמר לכה מעצמך. אך על הטובה שבזה יצאו ישראל ממצרים, ייחס הדבר אל עצמו ואמר ואשלחך. אף כאן א״ל לגדעון לך בכחך זה (שופטים ו, יד.). ופי׳ ז״ל (ילקוט שופטים ו׳, רמז ס״ב.), שזה הכח הוא במה שלימד סנגוריא על ישראל. אך מצד אחר היה רע, כי כבר אמרו שם במדרש, והנה צליל לחם שעורים (שופטים ז, יג.). שהיה הדור צלול מן הצדיקים. לכן א״ל לך בכחך זה, כי אותך לבדך ראיתי צדיק לפני בדור הזה, וגם לפי שבא מוקש ע״י זה, ויעש אותו גדעון לאפוד וכו׳. ויזנו כל ישראל אחריו שם ויהי לגדעון ולביתו למוקש (שופטים ח, כז.). לכן תחלה א״ל לך על הרעה שנמשכה מהליכה זו. אמנם לפי שבהליכה זו והושעת את ישראל מכף מדין, שימשך ממנה טובה, הלא שלחתיך (שופטים ו, יד.). כי בזה איחד שמי על הדבר. והנה גדעון בשמעו את הדברים האלה פחד שמא יגרום החטא, ולכן רצה לנסות אם יצליח ואמר, אם ישך מושיע בידי את ישראל כאשר דברת (שם לו.). שאמרת לך בכחך זה והושעת, וגם אמרת הלא שלחתיך שתהיה עמי. הנה אנכי מציג את גזת הצמר בגורן (שם לז.). הנה הצמר הוא רמז לתשובה, כדכתיב אם יאדימו כתולע כצמר יהיו (ישעיה א, יח.). והגורן הם ישראל כמ״ש במדרש חזית ע״פ בטנך ערימת חטים (שיר השירים ז, ג.). ולפי שאמרנו שהיה הדור צלול מן הצדיקים לכן אמר גדעון אם טל יהיה, רמז לשפע העליון שיהיה על הגזה לבדה, דהיינו על גדעון לבדו לפי שעשה תשובה והרס מזבח הבעל, מש״כ ישראל שעדין היו מחזיקים בטומאתם לעבוד ע״א, ולכן אמר ועל כל הארץ חורב (שופטים ו, לז.), שאין זכות לישראל שישפיע עליהם לפי שהדור אינו הגון, אז אידע כי תושיע בידי את ישראל כאשר דברת, שהגם שאין להם זכות אתה תהיה עמי להושיעם. ויהי כן (שם לח.), פרש״י ז״ל שהיה טל על הגזה לבדה יותר במבשאר מקומות, כמי שהוא אומר מלא הספל מים, אבל על כל הארץ חורב לא נתקיים שהברית כרותה לטל שאינו נעצר ע״כ. ולדרכנו ג״כ אתי שפיר, כי הגם שהדור היה צלול מן הצדיקים. לא ימנע זכות לישראל, כי לעולם יש להם זכות אבות, ולכן לא היה כל הארץ חורב כי לא יטוש ה׳ את עמו. ולכן בראות גדעון שלא שאל יפה אמר אל יחר אפך בי (שם לט.), על העבר. ואדברה אך הפעם אנסה נא רק הפעם בגזה, רצה להקטין עצמו, כלומר שאינו ראוי שיעשה נס על ידו להפך ממה שחשדתי את ישראל. ולכן יהי נא חורב אל הגזה לבדה, כלומר הנה אני נותן נפשי על ישראל ולכן לא אמר אם חורב יהיה לגזה לבדה, רק היה כמתפלל יהי נא וכו׳. כלומר טוב לי שיתמעט השפע עלי ולא על ישראל. ועל כל הארץ יהיה טל שבשבילם יבא שפע טל ולא בשבילי. ויעש אלקים כן בלילה ההוא (שם מ.). לאפוקי הלילה הראשונה שלא היה כן, וכאן הזכיר שמו ית׳, כלומר הגם שישראל היו מעטי הזכות על בלי היות שם צדיקים עכ״ז זה חסדו ית׳ שאף מדת הדין הצילה בעד ישראל, ויהי חורב אל הגזה לבדה זה גדעון. ועל כל הארץ היה טל, ומי יודע דאפשר שזה גרם לגדעון ולביתו למוקש על שהוציא זה מפיו, כי ברית כרותה לשפתים (סנהדרין קב.). ובכח זה הזמין גדעון את עצמו למלחמה עם שונאי ישראל, ככתוב שם ויאמר ה׳ אל גדעון עוד העם רב הורד אותם אל המים וכו׳ (שופטים ז, ד.). כל אשר ילוק בלשונו מן המים כאשר ילוק הכלב תשיג אותו לבד וכל אשר יכרע על ברכיו לשתות (שם ה.). ויהי מספר המלקקים בידם אל פיהם שלש מאות איש וכל יתר העם כרעו על ברכיהם לשתות מים (שם ו.). והנה בביאור הפסוקים האלה רבו הדעות יעויינו בספריהם, וכל א׳ ושוברו עמו דלכלהו יש פרכא. אמנם אני הצעיר ארבה ולא אסור מדעת רש״י ז״ל אשר מימיו אנו שותים ורוח ה׳ דבר בו. הוא אמר ז״ל, כל אשר ילוק בלשונו וכל אשר יכרע על ברכיו לשתות תציג לבד חוץ מסיעתך כי הם לא ילכו עמך, שכך הם למודים לכרוע לפני ע״א. המלקקים בידם אין זה דרך כריעה כלוקק בלשונו ע״כ. והרב בעל כלי יקר תפס פי׳ רש״י לעיקר ע״ש (ויורד את העם אל המים. מהרי״א ז״ל הקשה ז״ל, השאלה הב׳ באומרו כל אשר ילוק בלשונו מן המים כאשר ילוק הכלב. והנה ידוע שהכלבים אינם מלקקים בידיהם המים אבל שותים בפיהם, וידוע שהוא לא רצה כ״א כאשר לא ישתו בפיהם כ״א בידיהם, והוא אינו כמו הכלבים, ואיך אמר א״כ כל אשר ילוק בלשונו, ובמעשה אמר ויהי המלקקים בידם אל פיהם, והנה א״כ אינם ככלבים. ותירץ הוא ז״ל ז״ל, ואחשוב שעשה הנסיון הזה להבדיל כל הברכים אשר לא כרעו לבעל, כי בהם יושיע ה׳ את ישראל, ולפי שהשותים בכריעה שותים בשפתותיהם ואינם מלקקי׳ בלשונם, לכן אמר כל אשר ילוק בלשונו מן המים כאשר ילוק הכלב, ולא היה הנסיון כשישתה בידו כי הכלב לא ישתה בידים, כי אם שילוק בלשון ולא ישתה בפה ובשפתיו בגמיעה, וז״ש במעשה ויהי מספר המלקקים בידם אל פיהם שלש מאות איש. ר״ל שלא היו שותים בגמיעה כי אם בלקיקה בלשונם, ואין עקר הנסיון בהיות השתיה ביד כי אם בהיותה בלקיקת הלשון שיעשה אותו הכלב והאדם השותה מעומד ולא בגמיעת הפה והשפתי׳, שאי אפשר שיעשה כן כי אם בכריעה ובהשתחויה, ולזה אמר וכל יתר העם כרעו על ברכיהם לשתות מים, כי זה היה ענין הבחינה לדעת מי הוא הכורע על ברכיו, ואמר הקב״ה שבשלש מאות איש ההם יושיע את ישראל, ר״ל שזכותם עומדת לעד, לפי שלא היה בהם ברכים אשר כרעו לבעל עכ״ל. ולפי דברי מהרי״א ז״ל מ״ש הכתוב כל אשר ילוק בלשונו מן המים כאשר ילוק הכלב תציג אותו לבד, הם הכשרים וכל אשר יכרע על ברכיו לשתות היא כת הרשעים הכורעים לבעל, וכך נראה מתוך דברי הרד״ק ז״ל שכתב על ברכיו לשתות, כמו כן תציג אותו לבד על ברכיהם הכ״ף רפה, וכן והוא ברך על ברכוהי. והשאר דגושין עכ״ל. שבאומרו כמו כן תציג לבד נראה שמפרש בפסוק בשתי חלוקות, האחת אשר ילוק בלשונו, והשנית וכל אשר יכרע וכו׳. וכן היינו מבינים בפשוטו של מקרא, אכן קשה לזה מה שהקשה מהרי״א ז״ל שלא הזכיר בתחלה ידים ובסוף הוא מזכיר ידים, דכתיב המלקקים בידם אל פיהם וכו׳. וכבר נראה שתירץ זה מהרי״א ז״ל, עוד קשה על שיטה זו דאם השתי חלוקות הוזכרו בכתובי׳ כת הכשרי׳ כאשר ילוק הכלב תציג לבד, וכת הרשעים כל אשר יכרע על ברכיו לשתות, א״כ היל״ל גם כן תציג לבד בסוף הפסוק, והרד״ק ז״ל כר הבליע בנעימה זה במה שכתב על ברכיו לשתות כמו כן תציג לבד, אבל עדיין המקרא קצר הוא, ויש ליישב זה כי כת כאשר ילוק הכלב והם הכשרים לפי שיטה זו עליו אמר תציג אותו לבד, כי מעט הם שלש מאות, אמנם וכל אשר יכרע על ברכיו לשתות אין תריך להציג אותו לבד, כי הוא כלל העשרה אלפים הנשארים ולא יצדק לשון תציג לבד כי אם במועטים לבד שצריך להציג אותם לבד, כדי להציגם לפניו וכסברתו, אבל היותר קשה לי בזה הוא איך ימשל הצדיק אשר ילוק בלשונו כאשר ילוק הכלב, כי יאמר נא הענין בלי משל, כי אין ראוי לדמות הצדיק לכלב גם קצת קשה דהיל״ל תציג אותו אתך ולא לבד. והנה כל הנזכר יתוקן כשיטת רש״י ז״ל שמתוך דבריו נראה שמפרש שכל אשר ילוק בלשונו מן המים כאשר ילוק הכלב תציג אותו לבד, וכל אשר יכרע על ברכיו לשתות הכל חלוקה אחת וכולם רשעים, ואפילו הלוקק ככלב שאינו לוקק בידיו כורע הוא ולוקק ככלב, ולכן תציג אותו לבד בדד ישב וחוץ מסיעתך, וכן כל אשר יכרע על ברכיו לשתות בגמיעה גם הוא בכלל תציג אותו לבד, וחוץ מסיעת גדעון והשאר והם הכשרים שישארו עם גדעון, אין צורך להזכירם כאן, אבל הזכירם בסמוך ויהי מספר המלקקי׳ בידם אל פיהם, שאלו שלוקקי׳ בידם אל פיהם לוקקים מעומד ולא בכריעה, ולכך הם כשרים אבל הלוקקי׳ ככלב בלי יד גם הם רשעים, ולכך המשילם בכלב, ונתיישבו כל הדוחקים הנז׳ למעלה, ואל זה כיון רש״י ע״ה במה שכתב זה לשונו, כל אשר ילוק בלשונו וכל אשר יכרע על ברכיו לשתות תציג לבד חוץ מסיעתך, כי הם לא ילכו עמך, שכך הם למודים לכרוע לפני ע״א, המלקקקים בידם אין זה דרך כריעה כמלקק בלשונו עכ״ל. שבכלל דבריו אלה כל דברי שהרחבתי, וגם המתרגם ע״ה נראה שסובר כשיטת רש״י ז״ל שאומרו ויהי מספר המלקקים וכו׳. אינו כאשר ילוק הכלב אלא כת זולתו שלא תרגם, והוא מנין המלחכים אלא תרגם תיבת המלקקים דשדן. וכן בסמוך בשלש מאות המלקקים דשדן, להורות שאלו לבד וכל אשר ילוק וכו׳. תרגם דלחיך וכו׳. והוא ענין נכון והרלב״ג ז״ל כתב בזה כי ההכרזה הראשונה מי ירא וחרד הבדיל מהם בעלי עבירה, כי האיש הירא הוא מעבירות שבידו, כמו שביארו חז״ל בפרק מ״מ, והחרד הוא רך הלבב, ובזה הנסיון של המים הבדיל העצלים כי המלקקים בידם אל פיהם מורה חריצות וזריזות וגבורה באופן שנשארו הצדיקים והזריזים ע״כ תורף דבריו.). אף אני אלך אחרי עקבותיו אך לא מטעמיה. וזה כי אמר הב״ה לגדעון הורד אותם אל המים ואצרפנו לך שם (שופטים ז, ד.). דקשה למה לא אמר לו מתחלה עד שירדו אל המים זה תבחר וזה לא. אך נלע״ד שיובן עם מ״ש בזהר בשלח מ״ה ב׳ ז״ל, כד הוו סלקין ולא אתחברו בהדייהו אינון ערב רב קרי לון בני ישראל, כיון דאתחברו בהדייהו קרי לון העם. אף כאן כשהיו הרשעים שם אמר עוד העם רב. ולפי שהיו בהם רשעים וצדיקים אמר הורד אותם אל המים לשון רבים. ולגבי הכשרים אמר ואצרפנו לך שם ל׳ יחיד, כי הם היו בלב א׳ כאיש א׳, וראוי לצרוף אותם עמך, והיה אשר אומר אליך זה ילך אתך וכו׳. לא רצה המקום שידע גדעון סימן להבחין הטובים מן הרעים. כי אפשר שכשמעם יתחזקו לעשות הטוב לפנים כדי שיהיו בכלל הכשרים אך בקרבם ישימו ארבם. ולכן לא רצה להגיד לגדעון רק ברדתם אל המים א״ל זה ילך אתך, ר״ל זה הדומה לך ילך אתך, וכל אשר אומר אליך זה לא ילך עמך הוא לא ילך, כלומר אינך צריך לברור הטובים מן הרעים כי הוא בעצמו יעשה דין לעצמו בשתותו המים ולא תצטרך לשים ידך ואצבעך עמהם, רק אשר אומר אליך זה ילך אתך, בדומה לך כמ״ש רבותינו ז״ל (ילקוט ויקרא ד׳, רמז תס״ט.), ונשאו אתך (שמות יח, כב.). בדומין לך. לכן שינה לשונו שבטובים אמר ילך אתך, ובאחרים אמר וכל אשר אומר אליך זה לא ילך עמך, ולא אמר אתך כי אלה אינן דומין לך רק הם עובדי ע״א, ולכן זה לא ילך עמך, ובזה הוא לא ילך כי מעשיהם ירחקום. וכן עשה גדעון ויורד את העם אל המים (שופטים ז, ה.). כלם כאחד מבלי שידע ענינם, ואז ויאמר ה׳ אל גדעון כל אשר ילוק בלשונו מן המים כאשר ילוק הכלב תציג אותו לבד וכל אשר יכרע על ברכיו לשתות. הבין רש״י ז״ל בחכמתו שאלו השני׳ יציג לבד, אמנם קשה למה לא המתין לומר תציג לבד אחרי שניהם. ולכן נלע״ד כי הנה ידענו מ׳ ז״ל (ברכות לד:), כריעה על ברכים והשתחואה בפישוט ידים ורגלים. ולכן אמר ה׳ אל גדעון כל אשר ילוק בלשונו מן המים כאשר ילוק הכלב, דהיינו שפושט ידיו ורגליו וכל קומתו לארץ כדי ללוק בלשונו מן המים כאשר ילוק הכלב, זה ראיה שהיה אדוק לע״א להשתחוות מלא קומתו ארצה וההרגל נעשה לו טבע, כי גם בשתיית המים מן הנהר כופף קומתו וידיו ורגליו לשתות, וזהו יותר חמור לפי שמשתחוה בפישוט ידים ורגלים, ולכן נאמר בו תציג אותו לבד. ועוד וכל אשר יכרע על ברכיו לשתות, שאינו אלא על ברכיו גם זה פשוט שאינו בכלל הכשרים לפי שזה דרכו לכרוע לע״א. וכל השאר שלא יעשו כאלה הם המובחרים ויהיו שם עמך. ועוד אפשר שבמלקקים אמר תציג אותו לבד. לפי ששני מינים היו במלקקים. א׳ רע והם אשר ילוק בלשונו, שצריך לפשוט קומתו ארצה עם פניו ידיו ורגליו והוא היותר רע. והשני טוב המלקקים בידם אל פיהם. ולכן במלקקים הוצרך לבחור הטוב מן הרע, ולכן אמר בראשון תציג אותו לבד, כדי להפרישו משאר המלקקים בידם אל פיהם שהם הכשרים שבהם. אך באשר יכרע על ברכיו אין צריך לומר תציג אותו לבד, כי אזורו מוכיח עליו שכרע על ברכיו ולא ילוק בלשונו כשאר המלקקים. ואין פחד שיתערב באחרים. ולכן הגיד הכתוב ויהי מספר המלקקים בידם אל פיהם שלש מאות איש (שופטים ז, ו.), כי מעט אשר היו נזהרים שלא לכרוע ולהשתחוות, והם הכשרים שבהם כי לוקחים המים מן הנהר בידם מבלי יכרעו וישתחוו, ומשימים אל פיהם בקומה זקופה, וכל יתר העם כרעו על ברכיהם לשתות מים. כי הגם שא״ל מתחלה כל אשר ילוק בלשונו תציג אותו לבד, להיותם יותר חוטאים בפישוט ידים ורגלים. אפשר כי היו כל כך מועטים שלא הוצרך להזכירם רק נכללו באותם אשר כרעו על ברכיהם. ועוד נלע״ד דבר טוב מאד, ובזה מתורץ למה לא הזכיר מתחלה המלקקים בידם אל פיהם. כי הנה רצה הב״ה להבדיל החוטאים ולהציג אותם לבד והנשארים יהיו ההולכים עמו. ולכן הגיד תחלה כל אשר ילוק בלשונו כאשר ילוק הכלב תציג אותו לבד. כי אע״פ שיהיו אחרים המלקקים בידם אל פיהם, וכלם נכנסים בגדר הלקיקה עכ״ז המלקקים כאשר ילוק הכלב, דהיינו בפישוט ידים ורגלים אלו תציג לבד, כי בהם לא בחר ה׳. וכל אשר יכרע על ברכיו לשתות גם זה בכלל הבדלה, אך לא הוצרך לאמרו לפי שהוא משונה לגמרי כי אין לו לקיקה כלל. וכל הנשארים יהיו לך ללכת אתך. ולכן לא הוצרך להזכירם תחלה, רק במעשה אמר ויהי מספר המלקקים בידם אל פיהם שלש מאות איש בלבד. וכל יתר העם וכו׳. שאחרי שהבדיל המלקקים מבלי ידע המובחרים מהם, הנה נשארו כל העם הכורעים על ברכים. ואחרי כל זאת ויאמר ה׳ אל גדעון בשלש מאות האיש המלקקים אושיע אתכם (שם ז.), כי הם המובחרים שלא כרעו ולא השתחוו לבעל, וכמ״ש במדרש הובא בילקוט שם, א״ל הב״ה בשלש מאות איש המלקקים אושיע את ישראל, ועליהם הוא אומר והשארתי בישראל (שבעת אלפים) כל הברכים אשר לא כרעו לבעל וכו׳ (מ"א יט, יח.). והכונה כי הגם שכתוב שבעת אלפים וכאן לא היו אלא שלש מאות, עכ״ז באלו ג״כ היה דבר זה שלא כרעו לבעל, ואפשר שמהם ג״כ יצאו ז׳ אלפים שבימי אליהו. ומה שהצריך ג״כ לרש״י ז״ל לפרש שאשר ילוק בלשונו כאשר ילוק הכלב הוא מהנבדלים לבד, לפי שקשה להמשיל הצדיקים לכלב כאשר הבינו המפרשים ז״ל. אלא שלפי דרכם נוכל לומר כי הנה מלחמה זאת היתה עם מדין ועמלק כמ״ש שם, ועמלק נקרא כלב, כמו שחכמים הגידו בכמה מקומות (זהר פ׳ בשלח (שמות ס״ה א׳) כתיב לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו (דברים כב, י) דייקא, וכד מזדווגי כחדא לא יכלין למיקם בהו, מבין סטרא דלהון נפיק מתקיפותא דלהון דאקרי כלב ודא חציפא מכולהו, אמר הב״ה אתון אמרתון היש ה׳ בקרבנו אם אין (שמות יז, ז), הרי אני מוסר אתכם לכלב, מיד ויבא עמלק (שם ח). רש״י שמות יז, ח. ד״ה ויבא עמלק. חייכם שהכלב בא ונושך אתכם וכו׳.), וכן מדין אמרו שעשו שלום עם מואב, משל לשני כלבים וכו׳ (סנהדרין קה.). ולכן להכניע אלו הכלבים הוצרך ליקח אותם שהיה להם זכות שלא עבדו ע״א רק היו לוקקים מן המים כאשר ילוק הכלב מבלי כרוע על ברכיהם לע״א. ורש״י ז״ל לא רצה בזה והניח הדבר כפשוטו, שהמלקקים ככלב הם הנפרדים. ולפי שנשארו עמו מעט מזער כי אם שלש מאות איש, והשונאים היו עם רב כנז׳ שם, רצה הב״ה להחזיקו וא״ל קום רד במחנה (שופטים ז, ט.), לא תירא ולא תפחד כי בזה נתתיו בידך, כמ״ש לאברהם (בראשית רבה פ׳ מ׳.), צא וכבוש את הדרך לפני בניך. ושמעת מה ידברו ואחר תחזקנה ידיך (שופטים ז, יא.). כל מקום שנאמר אחר סמוך (בראשית רבה פ׳ מ״ד.). רמז לו שלא יעבור בבל תאחר רק תכף ומיד יחזיק ידיו למלחמה כי יצליח באותו הלילה ממש, וכן עשה גדעון. כשמו כן הוא שגדע בחרי אף כל קרן אויביו לא השאיר שריד. ויחץ את שלש מאות האיש שלשה ראשים (שופטים ז, טז.), כי להיותם מעטים הוצרך לפזרם למען יתראו מרובים. ויתן שופרות ביד כלם וכדים ריקים ולפידים בתוך הכדים. פי׳ רש״י שופרות ולפידים להזכיר זכות מתן תורה וכו׳. ונלע״ד שלכן לקח כדים ריקים, לרמוז למ״ש ז״ל (ברכות נז.), ריקנים שביך מלאים מצות כרמון. כי אע״פ שהיה הדור צלול מן הצדיקים, ואלו השלש מאות איש שנבחרו היו כשרים שלא עבדו ע״א, אך לא היו צדיקים ממש, ולכן לרמז זה לקח השופרות, להזכיר זכות מתן תורה ועקדתו של יצחק, שקרנו של איל תקע בו במתן תורה, כדכתיב במשוך היובל וכו׳ (שמות יט, יג.). אך וכדים ריקים לרמוז אל הדור ריק מן הצדיקים, ועכ״ז ולפידים בתוך הכדים שהיו מליאים מצות, ואילו לא היה בידם אלא זכות קבלת התורה די. ויאמר אליהם ממני תראו וכן תעשו (שופטים ז, יז.). הנה הוצרך לומר כן לפי שלא היו כלם במקום א׳ רק בג׳ מקומות, כמ״ש ויחץ אותם שלשה ראשים. ולכן אמר להם שיהיו כלם לאחדים ומה שיעשה הוא יעשו הם. והיינו מ״ש אח״כ ותקעתי בשופר אנכי וכל אשר אתי, ותקעתם בשופרות גם אתם סביבות כל המחנה (שם יח.). שנלע״ד שכונתו היתה שתחלה יתקעו בשופרות ואח״כ ונפוץ הכדים (שם יט.), כדי ליראם ולבהלם כי ישמעו כמה שופרות, ולכן צום שיהיו סביבות כל המחנה, כדי שכלם כא׳ ישמעו האויבים קול שופר ויחשבו שהם עם רב כמותם ובזה יכנס מורך בלבבם. וזה קודם שיראו הלפידים. כי יותר יפחדו בשמעם קול שופר מבלי ראות את מחנה ישראל כמה יהיו. ועל זה אמר ממני תראו וכן תעשו. ועוד צום דבר אחר, והוא מ״ש והנה אנכי (בא) בקצה המחנה (שם יז.), אבל לא אשליף חרבי כנגדם, שכן אמר אח״כ ויעמדו איש תחתיו סביב למחנה (שם כא.). ועל זה חזר ואמר והיה כאשר אעשה כן תעשון (שם יז.). ר״ל שלא יזוזו ממקומם סביב למחנה ולא יריקו נגדם חרב וחנית רק יעמדו על עמדם כדי שיתנו לב לנוס ולא יהפכו אל הרודף, כי אם יקומו כנגדם בחרב חנית וחצים אפשר שהעם יהפכו אל הרודף. לא כן בראותם שיתנו להם ידים לנוס יתעסקו בניסה לא זולת, וז״ש אח״כ ויבא גדעון ומאה איש אשר אתו וכו׳, ויתקעו בשופרות ונפוץ הכדים אשר בידם (שם יט.). שתחלה תקעו ואח״כ שברו הכדים. וכן עשו ג״כ שלשת הראשים. וז״ש ויחזיקו ביד שמאלם בלפידים וביד ימינם השופרות לתקוע (שם כ.), ולא לקחו בידם כלי מלחמה. וגם לא קרבו אל המחנה רק ויעמדו איש תחתיו סביב למחנה, כדי שבזה יחשבו האויבים כי תרועת השופר היתה להגיד ולהעיר אנשי המלחמה כנהוג ושעם רב להם, כי רבוי השופרות יורה היות אתם עמם אנשי המלחמה לרוב מאד, וזה יגרום שינוסו האויבים. וחזר ואמר ויתקעו שלש מאות השופרות וישם ה׳ את חרב איש ברעהו (שם כב.), להורות על הנאמר כי תקיעת השופרות מבלי עשות מלחמה גרם שפחדו פן תבואם רעה מאנשי המלחמה, ולכן התחזקו לנוס פן תדבקם הרעה. וכדי להכרית עריצים מן הארץ, ויצעק איש ישראל וכו׳ וירדפו אחרי מדין (שם כג.).

הארכנו בכל הענין הזה יותר מדאי כדי לבאר ולבער הקושיות הנופלות בו בדרך ישר שדרך בו נר ישראל רש״י ז״ל נגד כל המפרשים. ונחזור לעניננו כי מזה למדנו כי טוב הדבר כשהמלך גוזר גזרה והוא מקיימה תחלה. וכן מצינו באבימלך בנו של גדעון שם בשופטים ט׳. ויעל אבימלך הר צלמון הוא וכל העם אשר אתו ויקח אבימלך את הקרדומות בידו ויכרות שוכת עצים וישאה וישם על שכמו ויאמר אל העם אשר עמו מה ראיתם עשיתי מהרו עשו כמוני (שופטים ט, מח.). הגיד הכתוב שני דברים שעשה אבימלך. הא׳ ויקח את הקרדומות, מיעוט רבים שנים, כי אמר אם פתע תשבר קרדום א׳ או שלא תכרות כראוי תהיה אחרת מזומנת כי אין הדבר צריך בשש. ולא זו בלבד אלא ויכרות שוכת עצים וישאה הוא בעצמו מבלי תת אותה לאיש אחר, להורות על זריזותו ולא זו אף זו וישם על שכמו, דלא על השוכה נאמר רק וישם עצים אחרים על שכמו, פן יבולע האש ולא ישרוף במיעוט עצים, דאם על השוכה לבד נאמר היל״ל וישימה על שכמו, אלא ודאי הכונה ויכרות שוכת עצים וישאה בידיו או תחת אציליו, ומלבד זה וישם על שכמו עצים אחרים למען לא יחסרו לעת הצורך, ובזה ויאמר אל העם אשר עמו מה ראיתם עשיתי מהרו עשו כמוני, כי מהרו שייך אל הקרדומות, כי יקחו שנים כדי למהר מלאכתם, ועשו כמוני כלפי העצים. ויכרתו גם כל העם איש שוכה (שם מט.). זה הגם מרבה שעשו בכל מכל כל ככל אשר עשה אבימלך, אע״פ שלא אמר אלא איש שוכה, כי הגיד העיקר והשאר אתי מריבויא. ודי בזה להורות על הנאמר כי מצות המלך טוב שיקיימה תחלה כאשר מלכו של עולם קיים מצותיה של תורה תחלה. אך קשה שהרי צוה כמה פעמים בתורתו הקדושה, ושחד לא תקח (שמות כג, ח.). לא תקח שוחד (דברים טז, יט.). ונאמר אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד (דברים י, יז.). ושנינו בפ״ד דאבות (משנה כט.), אין לפניו לא עולה ולא מקח שוחד. ופי׳ שם הר״ב, ואינו לוקח שוחד המצוה בשביל העבירה אלא נותן שכר על המצוה ועונש על העבירה. ומצאתי בילקוט תהלים מזמור ס״ב ז״ל, ולך ה׳ חסד וכו׳ (תהלים סב, יג.). יש לך אדם שיש לו עשרה עונות ועשרה מצות, והוא אומר אין מבקש לא ענשן של עבירות ולא שכרן של מצות, אלא אלו יצאו באלו. אין הב״ה עושה לו כן, אלא תחלה הוא גובה ממנו עונותיו ואח״כ הוא נותן לו שכר מצותיו. אמרו רבותינו שכר מצות נותן לו משלם אבל עבירותיו אינו מדקדק עמו וכו׳. ונלע״ד שיובן ג״כ במ״ש בעל העיקרים בספרו מאמר ד׳ פרק ל״ו, כי הראוי הוא שהשכר יהיה זמניי נערך אל העבודה ההיא שהיא זמנית, לא אל הנעבד שהוא השי״ת כי הוא אינו מקבל שום תועלת בעבודה כלל. האמנם העונש שהיה ראוי בערך אל הנעבד שהוא בלתי בעל תכלית, וכן העונש למי שהמרה עיני כבודו יהיה נצחיי. אך טוב וחסד יעשה ה׳ עם בני אדם שהוא משלם שכר טוב לעושי רצונו נצחי ובלתי בעל תכלית כערכו ית׳. ובפ׳ ל״ח אמר כי גם בעונש כך היא המדה, להעדיף טובו על בריותיו להענישם כפי ערכם בעונש זמניי, ע״כ תורף דבריו. שבזה מובן שאינו רוצה ליקח שוחד המצות כנגד עונש העבירות, כי זה טובתו להעניש בעונש זמניי ולתת שכר נצחיי.

ובזה אני מבין מ׳ ז״ל בפ״ק דר״ה (דף יז:), ר׳ אלעזר רמי כתיב ולך ה׳ חסד (תהלים סב, יג.). וכתיב כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. בתחלה כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. ולבסוף ולך ה׳ חסד ע״כ. וקשה למה הופך סדר הכתוב, אמנם הכונה כי תחלה הוא גובה ממנו עונותיו, וזה הוא חסד גדול לשלם לאיש כמעשהו בעונש זמניי כאשר האדם הוא זמניי ולא אל ערכו ית׳ שהוא נצחיי. ואח״כ נותן לו שכר מצותיו בשכר נצחיי, וזהו ולך ה׳ חסד. כי תחלה מעניש האדם בגופניות אעפ״י שאתה הוא ושנותיך לא יתמו, והמרה עיני כבודך שהיה ראוי לעונש נצחי, עכ״ז תשלם לאיש כמעשהו שהוא גופניי. ואח״כ ולך ה׳ חסד, לתת לו שכר מצותיו בנצחיות כמו שאתה ה׳ בלתי בעל תכלית. ולפי שגם בפרעון העבירות עושה חסד להענישם בעונש זמניי לכן הקדים ולך ה׳ חסד שכולל הכל, אך החסד היותר גדול הוא כי אתה תשלם לאיש כמעשהו ודוק. ועוד יובן עם מ״ש בפ׳ החליל (סוכה נב.), ארשב״ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום להמיתו ואלמלא הב״ה עוזרו אין אדם יכול לו. ז״ש בתחלה כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. שאע״פ שהב״ה עוזרו נותן לו שכרו כאילו התגבר עליו מעצמו ואינו מנכה משכרו כלום, וזהו ולבסוף ולך ה׳ חסד. והוא מש״ה בישעיה כ״ו. אורח לצדיק מישרים ישר מעגל צדיק תפלס אף אורח משפטיך ה׳ קוינוך לשמך ולזכרך תאות נפש, הכונה כי אורח הצדיק לעשות מישרים, וא״כ ההרגל נעשה לו טבע, ועכ״ז ישר מעגל צדיק תפלס, הב״ה שנק׳ צדיק וישר הוא המדריך לאדם בדרכי יושר. א״נ יובן עם מ״ש בויקרא רבה ריש פ׳ בחקותי, חשבתי דרכי וכו׳ (תהלים קיט, נט.). אמר דוד בכל יום אני מחשב ואומר לבית דירה פלונית אני הולך ורגלי מביאות אותי לב״כ ולב״מ. ז״ש אורח לצדיק מישרים, כי לעולם הצדיק הולך בדרכי יושר, ובזה ישר מעגל צדיק תפלס, אף כשרוצה לילך לעסקיו רגליו מביאות אותו לדרכי הטוב, כי ככה עושה לו הוא ית׳, ועכ״ז כשתבא במשפט עמנו אף אורח משפטיך ה׳ קוינוך, שתשלם לנו כפעלנו, כי אתה יודע כי לשמך ולזכרך תאות נפשנו, לעשות רצונך אלקי חפצתי (תהלים מ, ט.). וכמ״ש אח״כ נפשי אויתיך בלילה וכו׳ (ישעיה כו, ט.). ועוד שם ה׳ תשפות שלום לנו (שם יב.). דהיינו להשים שלום בין שני יצרינו, ובזה נעשה רצונך בלבב שלם. ולך ה׳ חסד כי גם כל מעשינו פעלת לנו, שאתה מעלה עלינו כאילו עשינו מעצמנו הטוב בעיניך.

נחזור לעניננו כי כיון שהב״ה אינו רוצה לקבל שוחד המצות בשביל העונות, למה צוה ענין הקרבנות לחוטא שיביא קרבן ויתכפר לו. וכ״ש שיקשה מ׳ ז״ל בזבחים פ״א (דף ז:), והביאו רש״י ז״ל בפ׳ ויקרא ע״פ והקריב את אשר לחטאת ראשונה (ויקרא ה, ח.) ז״ל, חטאת קודמת לעולה, למה הדבר דומה לפרקליט שנכנס לרצות, רצה פרקליט נכנס דורון אחריו. וא״כ הדבר תמוה למה זה מחיר הקרבן לכפר בעד בית ישראל שנראה כשוחד, ואינו מן הראוי לו ית׳ שקיים מצותיה של תורה תחלה, להניח לישראל יביאו קרבנם לפני ה׳ על שגגתם. האמנם כמה טעמים יש לענין הקרבנות. ואנחנו בשם ה׳ אלקינו נזכיר מה שנראה יותר מתישב בראיות ברורות. כי הנה כבר כתבנו בפ׳ ויקרא וזכור (חלק א׳, דרוש נ״ז לפרשת ויקרא וזכור.), מ׳ ז״ל בתנא דבי אליהו (תנא דבי אליהו רבה פרק ו׳, ד״ה ברוך המקום.). אותו היום שהעלה אבינו אברהם את יצחק בנו ע״ג המזבח תיקן הב״ה שני כבשים וכו׳, שבשעה שישראל מקריבין תמידין ע״ג המזבח זוכר עקדת יצחק בן אברהם. ושנינו בפ״ד דתמיד (משנה א.), לא היו כופתין את הטלה אלא מעקדין אותו. והיה זה כדי לזכור עקדת יצחק שעקד ידיו ורגליו כנודע. ובזהר פ׳ ויצא דף קס״ד ב׳ ז״ל, תשמרו להקריב לי במועדו (במדבר כח, ב.). מאן מועדו, בזמנא דאתער אברהם למעבד רעותיה ובזמנא דאתעקד יצחק ע״ג מדבחא, דההיא שעתא בין הערבים הוה ע״כ. ולכן התחיל בפרשת צו, תמיד של בין הערבים אעפ״י שהיה לו ליקח סדר הכתוב, את הכבש האחד תעשה בבקר וכו׳ (שמות כט, לט.). ושנינו בפ״ד דמנחות (דף מט.), אין מחנכין את מזבח העולה אלא בתמיד של שחר. ולכן אמר הכתוב זאת תורת העולה (ויקרא ו, ב.). כלומר טעם העולה הוא מפני שהיא העולה שהקריב אברהם בין הערבים תחת בנו, ואיברים ופדרים שלו נתעכלו כל הלילה, ולכן היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר. ובזה אתי שפיר ואש המזבח תוקד בו. כמו שהיה ראוי להיות ביצחק עצמו. ולכן תפוח היה באמצע המזבח שהיו מניחין שם דשן הקרבנות לזכר אפרו של יצחק. הטעם השני הוא מ״ש הרמב״ן בפ׳ ויקרא ע״פ וקרבו וכרעיו וכו׳ (ויקרא א, ט.). וז״ל, ויותר ראוי הטעם שאומרים בהם, כי בעבור שמעשה בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה, צוה ה׳ כי כאשר יחטא ויביא קרבן יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה ויתודה בפיו כנגד הדבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, ויזרוק דמו על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלקים בגופו ובנפשו וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה, וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו נפש תחת נפש, וקרבן התמיד בעבור שלא ינצלו הרבים מחטוא תמיד, ואלה דברים מתקבלים מושכים הלב בדברי אגדה עכ״ל. ועוד סניף לזה כי העובר עבירה אחת קונה לו קטיגור א׳ (אבות ד, יא.). ובשרוף הקרבן נשרף הקטגור. ונלע״ד שז״ש הכתוב בפ׳ עקב, ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל לקחתי ואשרוף אותו באש וכו׳ (דברים ט, כא.). דהיל״ל בקצור ואת העגל אשר עשיתם לקחתי וכו׳. אכן לדרכנו יאמר ואת חטאתכם אשר עשיתם. היינו הקטיגור אשר עשיתם ממש עם העגל לקחתי ואשרוף אותו וכו׳. ולכן בפ׳ הקודמת בפר כהן משיח ובפר העלם דבר של צבור צוה לשרוף את הבשר באש, כמ״ש שם והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה וכו׳ ושרף אותו על עצים באש (ויקרא ד, יב.). וכן ואם כל עדת ישראל ישגו (שם יג.). כתוב שם, והוציא את הפר אל מחוץ למחנה ושרף אותו כאשר שרף את הפר הראשון (שם כא.). ונתן טעם לפי שחטאת הקהל הוא. וכפי גודל המקטרג כך ישרף כלו באש. אך בשאר חטאות היה הבשר נאכל לכהנים ורק האמורים היו ניתנים על גבי המזבח. הטעם השלישי הוא מה שהשיב החבר אל המלך הכוזרי, הביאו בעל העקידה שער נ״ז, כי כבר ימצא דבוק השכינה עם האומה ישראלית באמצעות הקרבנות הנקרבים בבית מקדשו, כענין שתמצא הנפש השכלית עם הגוף ע״י המזונות וכו׳ ע״ש בארוכה (אמנם איך יתכן שיהיה זה מבלי שישיגונו הספקות הנזכרות, הוא כפי מה שאומר אחר שאזכור דעת החכם החבר ז״ל אשר השיבו אל המלך כוזר על שאלה זו עצמה, למה שראיתיהו כמו שער לבוא בו אל אלו העניינים החמורים עם שלא נשלמה התשובה על ידו. וזה כי הוא ז״ל אמר (כוזרי מ״ב סימן כ״ו) שכבר ימצא דבוק השכינה האלהית עם האומה הישראלית באמצעות הקרבנות הנקרבים בבית מקדשו, כענין שתמצא הנפש השכלית עם הגוף על ידי המזונות שנזון בו, וכמו שלא נודע טעם הזנת זאת הנפש העליונה באלו המזונות הגשמיים שאינם מטבעה, אבל מצאנו ראינו תועלתם. ככה לא נדע טעם צורך השכינה אל אלו הקרבנות, אבל נמצא דבקות השכינה עמנו באמצעותם. והנה הוא מבואר כי נוסף על מה שהוא ביאר הדבר הנעלם בנעלם כמוהו. הנה המשל אינו דומה לנדון, וההבדל ביניהם הוא גלוי, כי הנה המזון הוא צורך ניכר ומפורסם לבריאות, הגוף אשר הוא הכרחי לעמידת הנפש וקיומה אצלו, ודאי תטרד בטרדת הגוף כמוזכר שם, מה שלא יהיו כן הקרבנות, לא צורך השכינה ולא צורך האומה כדי שתתקיים עמהם השכינה והדבקות האלהי ביניהם. ובמקום הזה לא נלמוד סתום מן המבואר, אחר שלא הושוו בטעם. אלא שאני אומר שהענין בהם שוה ומבואר בלתי מוסכל, וזה כי כמו שיושלם בריאות הגוף על ידו המזונות, ובבריאותו יהיה לו שלום עם נפשו ותדבק אליו. כן יהיה הענין באלו הקרבנות, כי בטוב ההשקפה הם נותנין הבריאות והשלמות אל כללות האומה ואל יחידיה וסגולותי׳ כדי שימצא אצלם הדבקות האלהי בלי ספק. והוא כי מהידוע שהנפש האצולה והמתעצמת באדם השלם ברוב זירוזו והשתדלותו, אשר על זה נאמר (בראשית ב׳) ויהי האדם לנפש חיה. כמו שנתבאר שם שער ו׳, היא נפש יקרה ומעולה מהיותה חיונית או היולאנית. והנה כמו שהם נבדלות במהיותיהן, כן נבדלו מזונותיהם אשר בהם יתפרנסו ויתקיימו אצל הגוף, כי הנפש החיונית אשר היא השלמות הראשון אל הגוף, ניזונת ומתקיימת אצלו במאכל ובמשקה הגשמיים. אמנם זאת הנפש האצולה הרוחנית אינה מתפרנסת רק בדברים מחשביים שכליים כי לחמה הם, כמו שנתפרנסה נפשו של אדונינו עליו השלום ארבעים יום זה שלש רגלים. וכבר כתבנו שם שלא היה ענין רחוק מאד אצל טבעה, וכן בכל מה שיאכל וישתה יש לה מנה יפה מיוחדת לה, אם שתהי׳ סעודה של מצוה, או שיכוין אל המצות התלויות בסעודה ההיא מכשרות המאכלים והרחקת האיסורין לפי דרכי התורה, או שיכוין אל ברכותיה או להסעיד הגוף ולהבריאו לעמוד לשרת לפני אלהיו בתושית התורה והעבודה, ולצאת ולבא בכל דבר שבקדושה, כי באמת הכונות האלו הנכבדות והרוחניות, יעמידו הנפש הנכבדת ויקיימו אותה, כי היא קדש ומן הקדשים תאכל. והוא טעם כי על מוצא פי ה׳ יחיה האדם (דברים ח׳). כמו שנתבאר זה הענין כלו בשלמות בפרשת המן המיוחדת אל זה הדרוש הנפלא שער מ״א. והוא מה שאמרו ז״ל (ברכות ס״ד), כל האוכל מסעודה שנהנה בה תלמיד חכם כאלו נהנה מזיו השכינה. כי השכל הנאצל הוא ודאי הת״ח המובהק המיסב בראש, ועליו אמר החכם כי תשב ללחום את מושל בין תבין את אשר לפניך ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה (משלי כ״ג). כי אם בעל נפש יקרה הוא, הרי הוא שם לפניו, וחייב להכין לפניו מטעמים כאשר אהב, כמו שכתבנו זה בשלמות בפרשת ויחי אצל מה שאמרו רב נחמן ורבי יצחק הוו אכלי בסעודתא וכו׳. שער ל״ב. וזה ענין נכבד מאד ואמיתי, יושלם ענינו במקומות שזכרנו, ויתאמת איך תתקיים הנפש השלמה בגוף על ידי מזונותיו הראוים לה. ועל זה הענין עצמו תתקיים השכינה ותדבק בכללות האומה הנבחרת במעשי הקרבנות, לא מצד שהם מאכל לשכינה ולא לאומה, רק שבהיטיב כוונתם בהם, והקריבם באופן נרצה ונאות, יועילו למו להשלים נפשם ולהכשיר מעשיהם לפני השם יתעלה, עד כי טוב כונתם ועוצם שלמותם יהיו סבה מחייבת להמצא אצלם השכינה האלהית ולא תפרד מהם בשום צד, וכמו שאמר על הקרבנות בכלל, ריח ניחח לה׳. נחת רוח לפני שצויתי ונעשה רצוני (ספרי פ׳ פנחס). ובהסתלק הכוונה הזאת השלמה מעל הקרבנות נעקר השלחן האלהי מלפניו ונתפרדה חבילה. האמנה כי טוב הכוונה והכשרה בענינם היה קשה למצוא אותה מצד הקרבנות המצויים בתורה, לפי שלא נודע טעמם, ומי הוא זה ערב אל לבו לשער בהם שום השערה אנושית, לבד זה מצאנו קרבנות רבים ונכבדים אשר הם הקריבום שנים עשר נשיאי ישראל בחנוכת המזבח, אשר לא צוה אותם, ויראה שיש רשות לכל בעל דעת או שחוייב לתור ולדרוש בהם ובכוונתם אחר שהסכימו עליהם בטוב שכלם ויושר דעתם, כי על כן הפליג בשבחם באומרו, ויקריבו נשיאי ישראל ראשי בית אבותם הם נשיאי המטות הם העומדים על הפקודים (במדבר ז׳). וכבר אמר ר׳ פנחס בן יאיר (במדבר רבות פ׳ י״ג) נתנאל בן צוער השיאם עצה זו, דכתיב בו הקריב את קרבנו וגו׳. לומר כי מעצת החכמה המצוי׳ אצל שבטו מכל זולתו היה זה.). ונלע״ד שלכן אחר שצוה על הקרבנות בשתי פרשיות אלה ויקרא וצו. סידר אחריהן פ׳ שמיני שבה צווי המאכלות, את זה תאכלו וזה לא תאכלו (ויקרא יא.). ומדברי הזהר פ׳ ויצא קס״ד א׳ למדנו טעם רביעי וז״ל, את קרבני לחמי לאישי (במדבר כח, ב.). קרבנא דקב״ה בכל יומא בגין למיזן עלמא ולמיהב ספוקא לעילא ותתא, דהא באתערותא דלתתא אתער לעילא. ובפ׳ צו דף ל״ד א׳. הגידי לי מה יש לך בבית (מ"ב ד, ב.). מהכא אוליפנא דלית ברכתא שריא בפתורא ריקניא ועל מלה ריקנית וגו׳. ולכן היה ראוי שיהיה המזבח תמיד מהודר בקרבנות, שלא ישב ריקם ותהיה ברכת ה׳ תדירה לשלוח שפע לעולם בקרבנות ישראל, ואלו הם עולות שהיו מקריבים לקיץ המזבח. ונלע״ד שרמז לזה מ״ש במכילתא ע״פ מזבח אדמה תעשה לי (שמות כ, כא.). שלא יבננו ע״ג כפיס ולא ע״ג עמודים. וזה להראות שלא יהיה המזבח בנוי ע״ג דבר ריקן, כי לית ברכתא שריא באתר ריקניא, שכן כתוב בזהר פ׳ יתרו פ״ז ב׳ ע״ש (רבי שמעון פתח, ויאמר אליה אלישע מה אעשה לך הגידי לי מה יש לך בבית (מ"ב ד, ב). אמר לה אלישע, כלום אית לך על מה דתשרי ברכתא דקודשא בריך הוא, דתנינן אסיר ליה לבר נש לברכא על פתורא ריקניא, מאי טעמא, משום דברכתא דלעילא לא שריא באתר ריקניא, ובגיני כך בעי בר נש לסדרא על פתוריה חד נהמא או יתיר לברכא עלוי, ואי לא יכיל בעי לשיירא מההוא מזונא דאכל על מה דיברך, ולא ישתכח דיברך בריקניא).

וכל זה רמוז במ׳ ז״ל ילקוט חבקוק ג׳, והוא המ׳ שהצענו ראשונה, זה המאמר הוא בתנחומא פ׳ תצוה, לענין כשהיו הקרבנות קריבים היתה הברכה מצויה. ולכן אמר ראה מה היו הקרבנות הקריבים בבה״מ כמה היו יפים לישראל. וכמ״ש שם, שכל מה שהיה קרב ע״ג המזבח היה מברך את מינו. לחם מצות ולחם הפנים היו מברכין את הלחם. ובכורים שהיו מקריבין היו מברכין את פירות האילן. וע״ש כל הענין (אמר רבי מנא ברבי בשם רבי אליעזר, כל מקום שנאמר לי, לעולמי עולמים. לקח פר (שמות כט, טו). ולא מן הגזל. ואילם שנים, איל מכן ואיל מכן ופר באמצע, העמידם כגבעה. למה שלשה? כנגד שלשה הררי עולם, אברהם ויצחק ויעקב, פר, זה אברהם, שנאמר, ואל הבקר רץ אברהם. ואילם שנים, יצחק ויעקב (שמות כט, ב). ולחם מצות (שמות כט, ב), בזכות לחם מצות אני מברך את הלחם. אמר רב הונא בר אבא, בשעה שהיו הקרבנות קרבין, היתה סאה ארבלית עושה סאה סלת, סאה קמח, סאה מרסן, סאה סבין, סאה קבר, סאה גנינים. אבל עכשיו, אדם מוליך סאה של חטים לטחן, ואינו מביא אלא כמו שהלך ויתר מעט. למה? שבטל לחם הפנים. ולחם מצות וחלת מצת. לחם מצות, בזכות שרה, לושי ועשי עגות (שמות כט, ו). לחם מצות. ראה מה היו הקרבנות בשעה שהיו קרבין, כל מה שהיה מתקרב מן מינו, היה מברך את מינו. אמר רבי חיא בר אבא, אפלו עקרו של מזבח, לשום כפרתן של ישראל נעשה. מזבח, מ׳ מחילת עונותיהם, ז׳ זכרון טוב לישראל, ב׳ ברכה שמברכת את כל המינין, ח׳ חיים שהיא נותנת חיים. לחם מצות ולחם הפנים שהיו מקריבין, היו מברכין את הלחם. ובכורים שהיו מקריבין, היו מברכין את פרות הארץ. מעשה ברבי יונתן בן אלעזר שהיה יושב תחת תאנה אחת בימות הקיץ, והיתה התאנה מלאה תאנים יפות. יצא הטל והיו אותם התאנים שואבות דבש ומורידין, והיה הרוח מגבלו בעפר, ובאה עז אחת והיתה מנטפת חלב לתוך הדבש ונתערב החלב בדבש. קרא לתלמידיו אמר להם, בואו ראו מעין דגמא של עולם הבא. וכל כך למה? שהיו הקרבנות קרבין). ואמר שאפילו שמו של מזבח מורה על כפרתן של ישראל. מ׳ שהוא מוחל עונותיהם, זהו כנגד הטעם השני שאמרנו שכל הקרבנות הם להורות לאדם שהיה ראוי לעשות בו שחיטה וזריקת הדם ושריפת אמוריו או בשרו, ובזה עושה תשובה והב״ה מוחל עונותיו, וכ״ש בשריפת הקטגור וביטולו. ז׳ זכרון טוב לישראל שבו נזכר עקדתו של יצחק לכפר בעד בית ישראל, שכן הבטיח לאברהם וא״ל (ילקוט בראשית כ״ב, רמז ק״א.) כל זמן שבניך באים לידי עבירות ומעשים רעים, זוכר אני להם עקדת יצחק אביהם ומכפר עונותיהם. ב׳ ברכה לישראל. הוא הטעם הרביעי שעל ידי הקרבנות נמשך השפע מלמעלה. ח׳ חיים לישראל שבאמצעות הקרבנות שורה השכינה בישראל, כמאכל המקיים הנפש בגוף, וכמ״ש כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם וכו׳ (דברים ח, ג.).

ועל כל אלה אמר הכתוב, זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים (ויקרא ז, לז.). הרי אלה הדברים הנ״ל, כי כנגד עקידת יצחק זאת התורה לעולה, שנעקד יצחק לעולה למנחה, שכן בשעת המנחה נעקד יצחק כדלעיל, ולכן אמר למנחה בלא ו׳, כי העולה שהיא לזכור ליצחק שכתוב בו והעלהו שם לעולה (בראשית כב, ב.). נעשית בשעת המנחה. ולחטאת ולאשם הם הטעם השני שע״י הקרבן נשרף המקטרג, והאדם מתכפר ע״י הקרבן, וכפר עליו הכהן מחטאתו. ולמלואים הוא מ״ש שע״י הקרבן הברכה מצוייה בעולם, וזהו לשון מלואים, כמו ומלא ברכת ה׳ (דברים לג, כג.). ולזבח השלמים, הוא מ״ש החבר שבאמצעות הקרבן תדבק השכינה בישראל שיהיה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים. יחיינו מיומים. ויזכנו לראות בבנין ירושלים. ב״ב אכי״ר. בילא״ו.