דרוש ל״א לפרשת נשא

דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל אמור להם (במדבר ו, כג).

ברכות פרק שלישי (כ:), דרש רב עוירא, זמנין אמר לה משמיה דרבי אמי וזמנין אמר לה משמיה דרבי אסי, אמרו מלאכי השרת לפני הקב״ה, רבונו של עולם כתוב בתורתך, אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד (דברים י, יז). והלא אתה נושא פנים לישראל, דכתיב ישא ה׳ פניו אליך (במדבר ו, כו). א״ל ולא אשא פנים לישראל, שכתבתי להם ואכלת ושבעת וברכת (דברים ח, י). והם דקדקו על עצמם עד כזית ועד כביצה ע״כ.

יפואר המתחיל ועושה המצוה ואשרי בניו אחריו שיחזיקו במוסר ואל ירפו ידיהם, שכן אמרו בב״ר פ׳ ע״א. א״ר לוי, לא יגרע מצדיק עיניו (איוב לו, ז). עינוהי דוגמא דידיה, כאיניש דאמר עינוי דפוריא. ואת מלכים לכסא, לאה תפסה פלך הודיה ועמדו הימנה בעלי הודיה, יהודה, ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני (בראשית לח, כו). דוד אמר הודו לה׳ כי טוב (תהלים קלו, א). דניאל אמר לך אלקא אבהתי מהודא ומשבח אנא (דניאל ב, כג). רחל תפסה פלך שתיקה ועמדו כל בניה בעלי מסטירין. בנימין אבנו ישפה יש פה, יודע במכירתו של יוסף ואינו מגיד. שאול ואת דבר המלוכה לא הגיד לו (ש"א י). אסתר, אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה (אסתר ב, כ) ע״כ. ויש לדקדק מהו זה שאמר עינוי דפוריא. ועוד מה דרש על ואת מלכים לכסא. ולמה ברחל אמר ועמדו כל בניה ובלאה ועמדו ממנה, והרי שתיהן שוות, שכן בעל המ׳ הביא שלשה בני לאה וכן שלשה בני רחל. אמנם בפ״ק דברכות (ז:), א״ר יוחנן משום רשב״י, מיום שברא הב״ה את עולמו לא היה אדם שהודה להב״ה עד שבאת לאה והודתו, שנאמר הפעם אודה את ה׳ (בראשית כט, לה). והקשו המפרשים שהרי נח אמר, ברוך ה׳ אלקי שם (בראשית ט, כו). ומלכי צדק אמר, וברוך אל עליון (בראשית יד, כ). וכן אליעזר אמר, ברוך ה׳ אלקי אדני אברהם (בראשית כד, כז). ותירצו כדרכם. ואני בעני אלך בדקדוק ׳עולמו׳, שהיה לו לומר מיום שברא הב״ה את העולם. אך הנה הם אמרו בפ״ג דמ״ק (כח.), אמר רבא חיי בני ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא. ולכן היה נראה כי מי שיש לו בנים אין צריך להודות, כי טבע העולם ומזלו נותן לו בנים. לכן דייק רשב״י מיום שברא הב״ה את עולמו, שהטביע בו טבע המזל אך עכ״ז הוא עולמו דווקא, שהוא בראו כאשר ישר בעיניו, והוא משדד המזלות כרצונו, לכן מן הראוי להודות לו ולברכו, ועכ״ז לא היה אדם שהודה לו על זה עד שבאת לאה והודתו, כי אמרה הפעם אודה את ה׳. שפי׳ שם בב״ר, לפי שהיו אמהות סבורות שזו מעמדת שלשה וזו מעמדת שלשה, וכיון שילדה לאה בן רביעי אמרה, הפעם אודה את ה׳. ומה שאמר נח ברוך ה׳ אלקי שם, לא היה אלא על שלא היה בעצה עם חם, וכן מלכי צדק על שמיגן צריו בידו של אברהם שהוא היה מזרעו, וכן אליעזר על שהיה ה׳ עמו, שקפצה לו הארץ ונזדמנה לו רבקה. אך לאה הודתו על הבנים אע״פ שבמזלא תליין. ובפ׳ י״ב דזבחים (קב.) איתא, בשעה שפוסקין גדולה לאדם, פוסקין לו ולזרעו אחריו עד סוף כל הדורות, שנאמר לא יגרע מצדיק עיניו (איוב לו, ז). ולכן עמדה ממנה בנים בעלי הודייה כמוה, ומפיק לה מהדין קרא, לא יגרע מצדיק עיניו, ולפי שקשה מהיכא תיתי שיגרע מצדיק עיניו. לכן פי׳ דוגמא דידיה, כי כיון שהוא התחיל במצוה, אשרי בניו אחריו המחזיקים בתומתו. ופי׳ כאיניש דאמר עינוהי דפוריא, שר״ל דוגמת המטה שלו, דהיינו שמוליד בנים בדומה לו. כך לאה תפסה פלך הודיה, לפי שאמרו (יומא סו:), אין חכמה לאשה אלא בפלך. והיא נתחכמה להודות לה׳ על שזכתה לבנים יותר מחלקה. לכן עמדו הימנה בעלי הודיה כמו שנזכיר. כי תחלה יהודה הודה ולא בוש במעשה תמר, ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני (בראשית לח, כו). דאיתא בשמות רבה פ׳ ל׳, ולמה נתן הב״ה כתר ליהודה, אלא שדן דין אמת לתמר, לכן נעשה דיין לעולם. הכיר יהודה למקום ואמר צדקה ממני, והב״ה עשאו נשיא ע״כ. וקשה שהרי יעקב אמר, לא יסור שבט מיהודה (בראשית מט, י). והוא נתן לו כתר מלכות, ומה זו שאלה למה נתן הב״ה כתר ליהודה. אלא ודאי שיעקב לא מלבו ענה ואמר כן, אם לא שמה׳ היתה לו, וזה כמ״ש בזהר חדש פ׳ לך לך מ׳ ע״ד, מאי חמא קב״ה למיהב שלטנותא ליהודה מכל שאר אחוי, אלא אסתכל בשמיה הגדול דהוה רשים בשמיה דיהודה, ובגיניה אשלטיה על כלא ושולטניה לא תעדי ע״כ. ולכן שפיר קאמר ולמה נתן הב״ה כתר ליהודה וכו׳. ותירץ לפי שדן דין אמת, כי אעפ״י שרע עליו המעשה לומר שבא על תמר כלתו, הודה ולא בוש ואמר צדקה ממני כדי להציל שלש נפשות מן השריפה, ואמר ממני היא מעוברת, והרי זו כמו הודיה לה׳ שזכה להעמיד ממנה מלכים כיוצא בו, צדיקים כיוצא בו. דוד אמר הודו לה׳ כי טוב. שכתוב שם נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו (תהלים קלו, כה). והרי זה כנגד מזוני, שהגם שתלויים במזל הודה עליהם להב״ה. ודניאל הודה ואמר לך וכו׳. כשיצא הדבר מפי המלך נבוכדנאצר להובדא לכל חכימי בבל, ובעו דניאל וחברוהי לאתקטלא, וגלה הב״ה בחזוא די ליליא וכו׳. כבר אמר להוה שמיה די אלקא מברך וכו׳. ולמה חזר ואמר לך אלה אבהתי מהודא ומשבח אנה. אלא ודאי שבא להשמיענו שהגם שהחיים הם תלויים במזל, רצה להודות לה׳ כי טוב, שבזכות אבותיו גילה לו הסוד, ובזה קנה לו חיים ולכל חכימי בבל. וכנגד ג׳ אלה רחל תפסה פלך שתיקה, שהיתה לה חכמה יתירה שלא לגלות ליעקב ששמו לאה במקומה כדי שלא לבייש לאחותה, ואעפ״י שזה גורם שלא תינשא ליעקב, ועל כן זכתה שכל בניה היו בעלי סוד, שכן בנימין היה לו להגיד לאביו כי יוסף עודנו חי, כי הוא לא נכלל בחרם שהחרימו אחיו, ועכ״ז לפי שידע שהשכינה הסכימה עמהם שתק ולא הגיד, וזה כיהודה שאע״פ שנצטער לא שתק ואמר צדקה ממני, וכאן להפך יש פה. כלומר שהוא היה יכול להגיד, שפיו ברשותו ולא נסתם פיו בחרם ועכ״ז לא הגיד. שאול לא הגיד דבר המלוכה, הגם שהיתה מילתא דעבידא לאיגלויי, ועכ״ז מרוב ענתנותו לא הגיד. וזה כנגד דוד שהיה מלך ומענותנותו הודה לה׳, נותן לחם לכל בשר. אסתר אין מגדת וכו׳. כי אעפ״י שלמעלה אמר לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה כי מרדכי צוה עליה וכו׳. בזה לא היה כל כך שבח, לפי שמרדכי צוה עליה כדי שלא ידעו שממשפחת מלכים היא ויחזיקוה, כי כונתו היתה שיפטרוה לשלום, אך כאשר נלקחה אל המלך, וישם כתר מלכות בראשה. ואיתא במגלה פ״א (יג.), ויעש המלך משתה גדול (אסתר ב, יח). עבד [משתיא] ולא גליא, דלי כרגא ולא גליא, שדר פרדשכי ולא גליא. על כל אלה היה לה לגלות למלך מאיזה עם היא, ועכ״ז אין אסתר מגדת וכו׳. שבח גדול הוא לה, והיה זה לפי שרחל תפסה פלך שתיקה, וזה כנגד דניאל שלא יכול לשתוק מפני חמת המלך ודוק.

זאת היתה לו לאהרן הכהן שאמרו עליו בפ״ק דאבות (משנה י״ב), אוהב שלום ורודף שלום וכו׳. כמו שפי׳ בספר אבות עולם שלנו ע״ש דברים המתקבלים על הלב (אבות עולם, פרק א׳ משנה י״ב.). לכן זכה לכהונת עולם, והיתה לו ולזרעו אחריו (במדבר כה, יג). וצוה הב״ה למשה, דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל וגו׳ (במדבר ו, כג). דקשה מאי לאמר, שהרי חזר ואמר כה תברכו וכו׳ אמור להם. עוד מאי ׳כה׳, דהיה די שיאמר ברכו את בני ישראל. ועוד למה התחיל בלשון רבים אמור להם, ואח״כ יברכך ה׳, הכל בלשון יחיד, ומאי ושמו את שמי וכו׳. וכדי לבא אל הענין נבאר תחלה פסוקי המשורר סי׳ ל״ו. מה יקר חסדך אלקים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון (ח). ירויון וכו׳ (ט).

ולבא לענין אלו הפסוקים, נבאר מ׳ ז״ל בברכות פ״א (ה.), תניא רשב״י אומר, שלש מתנות נתן הב״ה לישראל, וכלם לא נתנן אלא ע״י יסורין, ואלו הן תורה וארץ ישראל ועולם הבא. תורה מנין, דכתיב אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו (תהלים צד, יב). ארץ ישראל מנין, דכתיב וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה׳ אלקיך מיסרך (דברים ח, ה). וכתיב בתריה כי ה׳ אלקיך מביאך אל ארץ טובה (ז). העולם הבא מנין, דכתיב כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר (משלי ו, כג) ע״כ. וקשה מנינא למה לי. ומאי וכלם, דהיה די שיאמר ונתנם ע״י יסורין, וכ״ש דקשה למה אמר בלשון שלילה לא נתנם. ועוד בשלמא תורה וארץ ישראל שפיר קרי להו מתנות, אך העולם הבא הוא לכל א׳ כפי מעשיו. ועוד למה הביא לתורה פסוק בפני עצמו, והלא בפסוק ׳כי נר מצוה ותורה אור׳ יש גם כן ראיה לתורה. אמנם ודאי שכמה מתנות נתן הב״ה לישראל, באר ומן וענני כבוד, וכן השבת נקראת מתנה, שכן אמרו (שבת י:), מתנה טובה יש לי בבית גנזי וכו׳. אבל לא נתנם ע״י יסורין אלא דוקא אלו השלש, לא נתנם אלא ע״י יסורין, דאי אפשר לקנותם בלא יסורין. וכדי שלא נאמר דדוקא מתחילת קניינם אך לא יתמידו ביסורין, לכן אמר וכלם. כלומר מראש ועד סוף לא נתנם אלא ע״י יסורין. שהרי אמרו (ברכות סג:), אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. ושנינו (אבות ו, ה), כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל וכו׳. כמו שפירשנוהו באבות עולם שלנו ע״ש (אבות עולם, פרק ו׳ משנה ה׳.). וכן ארץ ישראל שתמיד היא ע״י יסורין לפי שאינה סובלת חוטאים, ולכן תמיד צריך להיות בתשובה ומעשים טובים, וכן העולם הבא, כבר פירשנו מ׳ ז״ל (ברכות סד.), תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. כי אף אחר היותם בגן עדן חוזרים לדון אותם. והעולם הבא נקראת מתנה, לפי מ״ש באבות עולם פ״ב משנה א׳, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות, שזה נאמר על פירות המצות שמוסיף לצדיקים בעולם הבא (כבר פירשנו לעיל במשנת שמעון הצדיק בפרק א׳ (משנה ב), שהב״ה עושה חסד עם הצדיק להרבות שכרו בעוה״ב בתוספת הפירות על הקרן. זהו לע״ד מתן שכרן של מצות, שזהו כמו מתנה, לפי שהפירות נאכלים בעה״ז שהוא זמני, ובטובו ית׳ גונז אותם לעה״ב שהוא נצחיי.). והוא מ״ש רש״י ז״ל בפ״א דברכות (ה.), בידוע שיסורין של אהבה הן, שהב״ה מייסר את הצדיקים בעולם הזה כדי להרבות שכרן בעולם הבא. תורה מנין, שנאמר אשרי הגבר אשר תיסרנו יה (תהלים צד, יב), דהיינו מ״ש כך היא דרכה של תורה וכו׳. וכ״כ בתנחומא פ׳ נח, שזוהי תורה שבעל פה שהיא קשה ללמוד ויש בה צער גדול וכו׳ ע״ש (אלה תולדות נח נח. יתברך שמו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שבחר בישראל משבעים אמות, כמו שכתוב, כי חלק ה׳ עמו יעקב חבל נחלתו (דברים לב, ט), ונתן לנו את התורה בכתב, רשומו ברמז צפונות וסתומות ופרשום בתורה שבעל פה, וגלה אותם לישראל. ולא עוד אלא שהתורה שבכתב כללות, ותורה שבעל פה פרטות. ותורה שבעל פה הרבה, ותורה שבכתב מעט. ועל שבעל פה נאמר: ארכה מארץ מדה ורחבה מני ים (איוב יא, ט). וכתיב: ולא תמצא בארץ החיים (איוב כח, יג). ומאי לא תמצא בארץ החיים. וכי בארץ המתים תמצא? אלא שלא תמצא תורה שבעל פה אצל מי שיבקש ענג העולם, תאוה וכבוד וגדלה בעולם הזה, אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר: זאת התורה אדם כי ימות באהל (במדבר יט, יד). וכך דרכה של תורה, פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל. לפי שלא כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל אלא על התורה שבעל פה, שנאמר: כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית (שמות לד, כז). ואמרו חכמינו זכרונם לברכה, לא כתב הקדוש ברוך הוא בתורה, למען הדברים האלה, ולא בעבור הדברים האלה, ולא בגלל הדברים, אלא על פי הדברים, וזו היא תורה שבעל פה, שהיא קשה ללמד ויש בה צער גדול שהיא משולה לחשך, שנאמר: העם ההלכים בחשך ראו אור גדול (ישעיה ט, א), אלו בעלי התלמוד שראו אור גדול, שהקדוש ברוך הוא מאיר עיניהם באסור והתר, בטמא ובטהור. ולעתיד לבא, ואהביו כצאת השמש בגברתו (שופטים ה, לא). ולא קבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהם הקדוש ברוך הוא את ההר כגיגית, שנאמר: ויתיצבו בתחתית ההר (שמות יט, יז). ואמר רב דימי בר חמא: אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, אם מקבלים אתם את התורה, מוטב, ואם לאו, שם תהא קבורתכם. ואם תאמר, על התורה שבכתב כפה עליהם את ההר, והלא משעה שאמר להם מקבלין אתם את התורה, ענו כלם ואמרו נעשה ונשמע, מפני שאין בה יגיעה וצער והיא מעט, אלא אמר להן על התורה שבעל פה, שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות, והיא עזה כמות וקשה כשאול קנאתה, לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקדוש ברוך הוא בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאדו, שנאמר: ואהבת את ה׳ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך (דברים ו, ה). ומנין אתה למד שאין אהבה זו אלא לשון תלמוד, ראה מה כתיב אחריו, והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך (דברים ו, ז). ואי זה, זה תלמוד שהוא על הלב. הוי אומר, ושננתם לבניך, זו תלמוד שצריך שנון. ללמדך, שפרשה ראשונה שבקריאת שמע אין בה פרוש מתן שכרה בעולם הזה כמו שכתוב בפרשה שניה, והיה אם שמע תשמעו וגו׳ ונתתי מטר ארצכם, זה מתן שכר עוסקי מצות (תורה שבכתב) שאין עוסקין בתלמוד. ובפרשה שניה כתיב בה, בכל לבבכם ובכל נפשכם (דברים ו, יג), ולא כתב בכל מאדכם, ללמדך, שכל מי שאוהב עשר ותענוג, אינו יכול ללמד תורה שבעל פה, לפי שיש בה צער גדול ונדוד שנה, ויש מבלה ומנבל עצמו עליה, לפיכך מתן שכרה לעולם הבא, שנאמר: העם ההלכים בחשך ראו אור גדול (ישעיה ט, א). אור גדול, אור שנברא ביום ראשון, שגנזו הקדוש ברוך הוא לעמלי תורה שבעל פה ביום ובלילה, שבזכותן העולם עומד, שנאמר: כה אמר ה׳ אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי (ירמיה לג, כה). אי זה הוא ברית שנוהג ביום ובלילה, זו תלמוד. וכן הוא אומר, כה אמר ה׳ אם תפרו את בריתי היום ואת בריתי הלילה גם בריתי תפר את דוד עבדי וְגוֹ׳ (ירמיה לג, יט). ואומר: כי אם בתורת ה׳ חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה (תהלים א, ב). ואף הקדוש ברוך הוא כרת ברית עם ישראל, שלא תשכח תורה שבעל פה מפיהם ומפי זרעם עד סוף כל הדורות, שנאמר: ואני זאת בריתי אותם אמר ה׳ רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו וגו׳ (ישעיה נט, כא). ולא כתיב ממך, אלא מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך (ישעיה נט, כא). ולפיכך קבע הקדוש ברוך הוא שתי ישיבות לישראל, שיהיו הוגין בתורה יומם ולילה ומתקבצין שתי פעמים בשנה באדר ובאלול מכל המקומות ונושאין ונותנין במלחמתה של תורה עד שמעמידין דבר על בריו והלכה לאמתה ומביאין ראיה מן המקרא ומן המשנה ומן התלמוד, כדי שלא יכשלו ישראל בדברי תורה, שנאמר: שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול (תהלים קיט, קסה). ה׳ עוז לעמו יתן ה׳ יברך את עמו בשלום (תהלים כט, יא). ואותן שתי ישיבות, לא ראו שבי ולא שמד ולא שלל, והוציאן הקדוש ברוך הוא שתים עשרה שנה קדם חרבן ירושלים, בתורתן ובתלמודם, שכך כתיב: והגלה את כל ירושלים ואת כל השרים ואת כל גבורי החיל עשרת אלפים גולה וכל החרש והמסגר ולא נשאר זולת דלת עם הארץ (מלכים ב כד, יד). וכי מה גבורה יש בבני אדם ההולכים בגולה? אלא אלו גבורי תורה, שכך נאמר בה, על כן יאמר בספר מלחמת ה׳ (במדבר כא, יד). ומתוכן, החרש והמסגר. חרש, שבשעה שאחד מהן מדבר, נעשו הכל כחרשין. מסגר, כיון שאחד מהן סוגר דברי טמאה וטהרה או אסור והתר, אין בעולם שיכול לפתח לטהר ולהתיר, לקים מה שנאמר: ונתתי מפתח בית דוד על שכמו ופתח ואין סגר וסגר ואין פתח (ישעיה כב, כב). ואת אילי הארץ לקח (יחזקאל יז, יג), אלו חורי יהודה ובנימן שעליהן נאמר, כה אמר ה׳ וגו׳ כתאנים הטבות האלה כן אכיר את גלות יהודה אשר שלחתי מן המקום הזה ארץ כשדים לטובה (ירמיה כד, ה). וכתיב: (דניאל ט, יד) וישקד ה׳ על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה׳ אלהינו, וכי משום דצדיק וישקד ה׳ על הרעה ויבא את הרעה. אלא צדקה עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל שהקדים והגלה את גלות יכניה לגלות צדקיה, כדי שלא תשתכח מהן תורה שבעל פה, וישבו בתורתן בבבל מן אותה שעה עד היום, ולא שלט בהן לא אדום ולא יון ולא גזרו עליהם שמד. ואף לימות המשיח אין רואין חבלו של משיח, שנאמר: הוי ציון המלטי (זכריה ב, יא), מאדום ומיון ומגזרותיהן. וכתיב: חולי וגחי בת ציון כיולדה כי עתה תצאי מקריה ושכנת בשדה (מיכה ד, י), ושכנתי כתיב. בשדה, שאף על פי שאדם גולה בשדה, שכינתי לא זזה ממך. ובאת עד בבל שם תנצלי שם יגאלך ה׳ מכף איביך (מיכה ד, י). שם, ללמדך שמשם מתחלת הגאלה ומשם עולין לירושלים, שנאמר: ועלו מושעים בהר ציון וגו׳ (עובדיה א, כא). אותה שעה, והיתה לה׳ המלוכה (עובדיה א, כא). וכן יהי רצון.). לכן אמר ומתורתך דוקא, שהיא מה שמסר למשה רבינו ע״ה, ולכן כתוב מגיד דבריו ליעקב וכו׳ לא עשה כן לכל גוי. שהתורה שבעל פה לא ניתנה אלא לישראל בלבד, לפי שמשפטים בל ידעום, מלשון ויודע בהם את אנשי סכות (שופטים ח, טז). שהאומות לא נתיסרו ביסורין, ובפרט גלות מצרים שאחריו קבלו התורה. וכ״כ בזהר ויקהל רי״ב א׳. דלית חושבנא לאינון יסורין דקיימין עליה דבר נש בכל יומא, וכלהו נחתו לעלמא בשעתא דאתיהיבת אורייתא לישראל. ארץ ישראל מנין, שנאמר וידעת עם לבבך וכו׳. וכתיב בתריה כי ה׳ אלקיך מביאך אל ארץ טובה. ולכן הוצרכו ישראל לילך במדבר ארבעים שנה קודם שיכנסו לארץ. ועולם הבא דכתיב כי נר מצוה וכו׳. ולא רצה ללמוד מכאן ג״כ לתורה, לפי שאם היו דורשים תורה ועולם הבא מזה הפסוק, היינו אומרים דדוקא לזכות לשניהם צריך יסורין, אך לתורה בלבד אין צריך וכן לעולם הבא, לכן הוצרך ללמוד כל א׳ מפסוק א׳ ודוק.

זש״ה מה יקר חסדך אלקים. כי באמת שלש מתנות טובות נתת לנו ה׳ אלקינו, אך לא היו אלא ע״י יסורין, וזהו חסדך, אמנם היה באלקים זו מדת הדין, שנתת לנו אלו המתנות ע״י יסורין. ואלה איפוא הם תחלה, לבני אדם בצל כנפיך יחסיון, בארץ ישראל שהיא צל כנפיך, ארץ אשר ה׳ אלקיך דורש אותה, וכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוק. ירויון מדשן ביתך וכו׳. זה העולם הבא, כי העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתייה, רק הצדיקים יושבין ונהנין מזיו שכינה, וזהו ירויון מדשן ביתך. כי זוהי אכילתם לישב שם ועטרותיהם בראשיהם, ונחל עדניך תשקם, כי זו אכילתם ושתייתם, ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו. כי עמך מקור חיים היא התורה, עץ חיים היא למחזיקים בה, באורך נראה אור, כי נר מצוה ותורה אור.

עוד יובנו פסוקים אלה עם מ״ש בזהר פ׳ בשלח דף ס״ב א׳, שיש ד׳ מיני מזונות, מזונא קדמאה הוא מזונא דכל עלמא. מזונא דהוא עילאה מיניה הוא מזונא דמסכני, מזונא עילאה יתיר, ואילין מזונא דבי מרעי. מזונא עילאה קדישא מזונא דחברייא דמשתדלי באורייתא. ז״ש מה יקר חסדך אלקים. שכן אמרו (פסחים קיח.), קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף. ובני אדם בצל כנפך יחסיון, היינו מזון כל אדם, שכולם נזונין בחסדו ית׳, שלכן כתוב נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו. ירויון מדשן ביתך, אלה הם העניים שעליהם נאמר (יבמות קב:), יחלץ עני בעניו (איוב לו, טו). בשכר עניו יצילנו מדינה של גהינם. וזהו ונחל עדניך תשקם. כי עמך מקור חיים, אלה מזונות החולים, שאעפ״י שכל אוכל תתעב נפשם ויגיעו עד שערי מות, ה׳ יסעדנו על ערש דוי ונותן להם חיים. באורך נראה אור, שחולה שנתרפא כקטן שנולד דמי. תתחדש כנשר נעוריכי. משוך חסדך ליודעיך וכו׳, זה מזון התלמידי חכמים, שיובן עם מ״ש בזהר פ׳ בשלח דף ס״ב ז״ל, את המיחלים לחסדו (תהלים קמז, יא). אינון דמחכאן בכל יומא למבעי מזונייהו מן קב״ה. וצדקתך לישרי לב. שכן אמרו בפ״ק דברכות (יז:), שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה (ישעיה מו, יב). שכל העולם נזונים בצדקה והם נזונים בזרוע. ועכ״ז קרי ליה וצדקתך, כמ״ש שם בזהר, ר׳ ייסא סבא לא אתקין סעודתא עד דבעא בעותיה קמי קב״ה וכו׳, אמר הא עידן דתתיהיב מבי מלכא, ודא הוא ארחא דאינון דחלי קב״ה דחלי חטאה, וזהו לישרי לב ודוק.

עוד יפורשו פסוקים אלה עם מאי דגרסינן בי״ט פ״ד (לב:), רב נתן בר אבא אמר רב, כל המצפה לשלחן חבירו עולם חשך בעדו, שנאמר נודד הוא ללחם איה ידע כי נכון בידו יום חשך (איוב טו, כג). רב חסדא אמר אף חייו אינן חיים. ז״ש מה יקר חסדך אלקים, להכין מזון לכל חי. ובני אדם בצל כנפיך יחסיון, ולא יצפו לשלחן אחרים. ירויון וכו׳ כי עמך מקור חיים. שיחיו חיים טובים ויזונו משלהם. באורך נראה אור, ולא יחשכו הרואות בארובות. וזאת היתה כוונת היונה כמ״ש בפ׳ נח, ותבא אליו היונה לעת ערב והנה עלי זית טרף בפיה (בראשית ח, יא). שפי׳ ז״ל (סנהדרין קח:), שאמרה יהיו מזונותי מרורים כזית בידך, ולא מתוקים כדבש בידי בשר ודם. כי מי שהוא מצפה לשל חבירו עולם חשך בעדו, ולהפך מי שאינו מצפה לשלחן אחרים, באורך נראה אור. ולכן לקחה היונה עלה זית שממנו בא השמן המאיר את העינים.

עוד איתא בזהר פרשת תרומה דף קנ״ד א׳, פתורא דבר נש זכי ליה למיכל על פתורא וכו׳, שולחן דבר נש זכי ליה לעלמא דאתי, וזכי ליה למזונא דהאי עלמא, וזכי ליה לאשתמודעא לטב קמי עתיק יומין. וזכי ליה לאתוספא חילא ורבות באתר דאצטריך. ז״ש ירויון מדשן ביתך. היינו מזונא דהאי עלמא. ונחל עדניך תשקם. היינו מ״ש זכי ליה לעלמא דאתי. כי עמך מקור חיים. היינו לאתוספא חילא ורבות באתר דאצטריך, ובזה באורך נראה אור. משוך חסדך ליודעיך, דזכי ליה לאשתמודעא לטב קמי עתיק יומין, וזהו ליודעיך.

עוד יש לישב פסוקים אלה עם מ״ש פ׳ הרואה (ברכות נד:), ארבעה צריכין להודות, יורדי הים והולכי מדברות וכו׳. וכאן סידרם כמו שסידרם המשורר עצמו במזמור ק״ז, תחילה הולכי מדברות, תעו במדבר וכו׳ (ד). ז״ש מה יקר חסדך אלקים, מבני אדם ההולכים בתורת ה׳, שצריך שישימו בטחונם בה׳, ובני אדם בצל כנפיך יחסיון. להמשיך עליהם החסד מאתך ולא יבטחו בנדיבים. ירויון מדשן ביתך, ולא בבית האסורין, אסירי עני וברזל, ובזה ונחל עדניך תשקם, ולא מכוס התרעלה, יושבי חשך וצלמות. כי עמך מקור חיים, זהו חולה שנתרפא, כי הרפואה הטובה היא הבאה מידו ית׳, רפאני ה׳ וארפא וכו׳. וזהו באורך נראה, לא כן ברפואה ע״י אדם שחוזר החולה לחוליו. משוך חסדך ליודעיך, אלו יורדי הים, המה ראו מעשה ה׳. וצדקתך לישרי לב. דתנן (קדושין פב.), הספנין רובם חסידים. לפי שבאים בסכנה ומכירים חסדי ה׳. וכמ״ש ביונה, משמרים הבלי שוא חסדם יעזובו (יונה ב, ט), שכלם נתגיירו (תנחומא פ׳ ויקרא).

עוד איתא בפ׳ חלק (קיג.) וגם בפ״א דתעניות (ב.), שלשה מפתחות לא נמסרו ביד שליח, של חיה ושל גשמים ושל תחיית המתים. והם הג׳ דברים האמורים בפ״ג דמועד קטן (כח.), אמר רבא בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא. כי אם היו ע״י שליח לא יזכו בני אדם בהם, כי הדין נותן שלא יחיו ולא יזונו ולא יולידו בנים בשביל עונותיהם. ולכן הב״ה בחסדו נותנם למי שיחפוץ, כי מן הטוב לא יצא רק טוב, ולכן אמר מה יקר חסדך אלקים. שאעפ״י שמדת הדין מקטרגת שלא יזכו בני אדם באלו, הנה רב חסד מטה כלפי חסד, ובני אדם בצל כנפיך יחסיון. ירויון מדשן ביתך, אלו הם המזונות הבאים מאתו ית׳, כמו שעשה לישראל במדבר, הנני ממטיר לכם לחם מן השמים (שמות טז, ד). וכן עלי באר ענו לה (במדבר כא, יז). ונחל עדניך תשקם. כי עמך מקור חיים הם החיים. וגם הבנים נק׳ כן, שכן מי שאין לו בנים חשוב כמת. וג׳ מפתחות הנ״ל נרמזו במס׳ אחת, נמסרה ברות א׳, כי פקד ה׳. ד׳ וסי׳ ויאמן העם כי פקד ה׳ את בני ישראל. כי פקד ה׳ את חנה ותהר ותלד שלשה בנים ושתי בנות. כי פקד ה׳ את עמו לתת להם לחם. כי פקד ה׳ צבאות את עדרו את בית יהודה, זכריה י׳. הרי אלו ג׳ מפתחות הנ״ל שלא נמסרו ביד שליח, כמו הקץ הסתום שכתוב בו, כי יום נקם בלבי (ישעיה סג, ד). וכתוב הלא הוא כמוס עמדי (דברים לב, לד). לכן התחיל כי פקד ה׳ את בני ישראל. כי הוא לבדו יודע מתי קץ הפלאות, כאשר היה במצרים שלא היו יודעים מתי נשלם קצם. רק פקד ה׳ את בני ישראל, וכן לעתיד לה׳ הישועה. כי פקד ה׳ את חנה, היא מפתח של חיה, שהיתה חנה עקרה, ולחנה אין ילדים. ובטובו ית׳ פקד אותה. וכנגד מזוני היא מפתח של גשמים, כי פקד ה׳ את עמו לתת להם לחם. וכנגד החיים מפתח של תחיית המתים, כי פקד ה׳ את עדרו את בית יהודה. שכתוב שם וחיו את בניהם ושבו. ושלשתן רמוזים בגאולה העתידה. כי הגאולה תהיה פקידה, כמו הרה תקריב ללדת וכו׳. ואמרו בפ״ק דתעניות (ז.), גדול יום הגשמים כיום קיבוץ גליות. ותחיית המתים תהיה גם כן. בגאולה העתידה.

ובב״ר פ׳ י״ג, אמר רשב״י שלשה דברים שקולים זה בזה ואלו הן, ארץ ואדם ומטר. א״ר לוי בר חייא, ושלשתן משלש אותיות, ללמדך שאם אין ארץ אין מטר, ואם אין מטר אין ארץ, ואם אין שניהם אין אדם. ופי׳ שם בעל יפה תאר, וה״ה דאם אין אדם אין שניהם. ואני הצעיר אומר שלכך לא הזכיר זה לפי שהוא פסוק מלא, וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכו׳ כי לא המטיר ה׳ אלקים על הארץ ואדם אין לעבוד את האדמה. הרי להדיא שבשביל שעדין לא היה אדם לא היה ג״כ ארץ ומטר. ולכן אמרו למה נקרא שמה ארץ, שמריצה את פירותיה. ושלשתן נרמזו באד״ם, כי הא׳ היא ארץ, והד׳ הוא אדם אות שנייה שבו, כי הראשונה כבר רומזת לארץ, והמ׳ מטר. ומט״ר ואד״ם גימטריא אר״ץ, וג׳ ראשונות לרמוז ששקולים שלשתן זה כזה. ואלה הם בני חיי ומזוני, כי הנה כתוב זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם. ואמרו בפ׳ הבא על יבמתו (יבמות סג.), אמר רבי אלעזר כל אדם שאין לו אשה אינו אדם, שנאמר זכר ונקבה בראם וכו׳. ואר״א כל שאין לו קרקע אינו אדם, שנאמר והארץ נתן לבני אדם. והקרקע צריך למטר, הרי ששקולין הן שלשתן. הרי בני. וגם חיי נאמר על אדם, שנאמר הן האדם היה כא׳ ממנו וכו׳ ואכל וחי לעולם. ומזוני ג״כ נאמר על האדם, כי מבלעדי המזונות אין לו חיים, וכתוב כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם וכו׳.

ואחרי שהקדמנו פרשת אלו הדברים נבאר פסוקי הפ׳, שכבר התחלנו כה תברכו את בני ישראל, שהכונה כשם שאהרן היה אוהב שלום וכו׳. כדרך הזה וכלשון הזה תברכו את בני ישראל שיהיה שלום ביניהם, כדי שבזה תתקיים הברכה בהם. והוא מה ששנינו בסוף עוקצים (ג, יב), א״ר שמעון בן חלפתא לא מצא הב״ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום. ופירשנוהו באבות עולם שלנו פ״ד על משנת כל כנסיה שהיא לשם שמים וכו׳ ע״ש (אבות עולם, פרק ד, משנה י״ד.). ולרמוז לזה מתחיל ביברכך ומסיים וישם לך שלום, שאין כלי מחזיק ברכה אלא השלום, ושמו את שמי על בני ישראל. ששמו של הב״ה שלום, ואני אברכם. והתחיל בלשון רבים אמור להם. כי מתחלה הם נפרדים, אך בחול עליהם הברכה יהיו לאחדים, ולכן אמר יברכך ה׳ לשון יחיד, כי אין הברכה מתקיימת אלא כשיש שלום ביניהם. ולפי שג׳ מיני שלום צריכים לאדם, שלום עצמו ושלום ביתו ושלום מדינתו, לכן אמר יברכך ה׳ בשלום עצמו, שיתן לו עושר וכבוד ונכסים. ולפי שאם אינו בריא בגופו אינו כלום, לכן אמר וישמרך על קו הבריאות, דהיינו שיהא שלום בגופו בין ד׳ יסודותיו, ולא יהו המים רבים על האש ולא האש על המים, וכן אמרו במדבר רבה פ׳ י״א, ר׳ נתן אומר יברכך בנכסיך, וישמרך בגופך. עוד אמרו שם, וישמרך מיצר הרע, שגם הוא שלום עצמו, להיות שלום בין שני יצריו יצ״ט ויצה״ר, וכמ״ש שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול, זה יצה״ר שלא יסיתהו לחטוא, ושניהם יעמדו על ימינו להוליכו בדרך טובה, וכמ״ש כי מלאכיו יצוה לך וכו׳. שפי׳ בזהר (בראשית קס״ה ע״ב) על שני יצריו. כי כאשר האדם שבע בעושר ונכסים אז יצרו תוקפו, כדכתיב וישמן ישורון ויבעט (דברים לב, טו). ולכן צריך שמירה מיצה״ר וזהו וישמרך. וכנגד שלום ביתו אמר יאר ה׳ פניו אליך, שיהא שלום בין איש לאשתו, שאז שכינה ביניהם ושם י״ה בתוכם, י׳ באיש וה׳ באשה, ולכן אמרו שם, יאר ה׳ פניו אליך, יתן לך מן מאור השכינה, כד״א אל ה׳ ויאר לנו (תהלים קיח, כז). וזה כי שלשה שותפים יש באדם, הב״ה ואביו ואמו (נדה לא.). והב״ה נותן בו עשרה דברים ובכללן קלסתר פנים. וכשיהיה בשלום עם אשתו, אז הב״ה יאר פניו אתם סלה. ויחונך בבנים, כדכתיב הילדים אשר חנן אלקים את עבדך, ועיקר שלום הבית הוא בין בניו, שלא יקטרגו זה על זה, דקשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם כנודע. ועוד שם, יאר ה׳ פניו אליך זה מאור תורה, ויחונך יתן בכם דעת. ויובן עם מ״ש והיו עיניך רואות את מוריך. שבזה מתקיים תלמודו בידו, וז״ש ישראל, רצוננו לראות את מלכנו. ופירשתי עם זה, פניך האר את עבדך ולמדני את חקיך. אף כאן יאר ה׳ פניו אליך, כנגד שלום מדינתו, והוא מ״ש שם במדבר רבה פ׳ י״א, גדול השלום שאפילו ישראל עע״א ושלום ביניהם, כביכול אמר אין השטן נוגע ביניהם, שנאמר חבור עצבים אפרים הנח לו. ז״ש ישא ה׳ פניו אליך, שלא להניח למקטרג להרע להם, בשביל וישם לך שלום. עוד שם, גדול השלום שהב״ה שינה בדבר מפני השלום, שנאמר אמנם אלד ואני זקנתי. משום דק״ל שאם כונתו ית׳ שלא להטיל שנאה בין איש לאשתו, שאמרה שרה ואדוני זקן, היה די שיאמר למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ודי בזה. אלא ודאי שלכך כתב בפי׳ שאמר הב״ה לאברהם, שאמרה שרה ואני זקנתי כדי להטיל שלום בין איש לאשתו. עוד שם, ישא ה׳ פניו אליך, בשעה שאתה עומד ומתפלל. כי הנה כתבו בשם האר״י זלה״ה כי קודם שהאדם יתפלל, צריך לקבל על עצמו מצות ואהבת לריעך כמוך, כדי שתעלה תפלתו כלולה מכל ישראל. וזהו ישא ה׳ פניו אליך, שהמתפלל שכינה כנגדו, ותפלתו תקובל מפני שישם לך שלום עם כל ישראל.

עוד יתבארו פסוקים אלה עם מ״ש בפ׳ משפטים, ועבדתם את ה׳ אלקיכם וברך את לחמך ואת מימיך וכו׳ לא תהיה משכלה וכו׳. כי למעלה אמר, הנה אנכי שולח מלאך לפניך. שיתנהגו ע״י שליח, כי ילך מלאכי לפניך וכו׳. אמנם ועבדתם את ה׳ אלקיכם, זוהי עבודה שבלב שהיא התפלה. ואז וברך את לחמך ואת מימיך, הוא בעצמו שלא ע״י שליח, ואכלתם לחמכם לשובע. ולא תצטרכו לריבוי אכילה כמו בשני הרעב שהבריות אוכלין ואין שבעין, ובזה והסירותי מחלה מקרבך. לפי שכתב הרמב״ם בפ״ד מהלכות דעות ז״ל, ואכילה גסה לגוף של אדם כמו סם המות והוא עיקר לכל החולאים. לא תהיה משכלה ועקרה בארצך אלו הבנים. את מספר ימיך אמלא אלו החיים. ויובן עם מ״ש הנביא לחזקיהו, צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה, לפי שלא עסק בפריה ורביה, ונלע״ד שז״ש כי מת אתה ולא תחיה שהוא כפל, אך הכונה כי מי שאין לו בנים חשוב כמת, כמ״ש הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי. לכן א״ל כי מת אתה לפי שאין לך בנים, ולכן לא תחיה שאתה חייב מיתה. וא״כ כשלא תהיה משכלה וכו׳ שיבורכו בבנים, יהיו להם חיים ג״כ ולא ימותו קודם זמנם, וזהו את מספר ימיך אמלא.

ובבבא קמא פ״ח (צב:). ועבדתם את ה׳ אלקיכם, זו קריאת שמע ותפלה. וברך את לחמך ואת מימיך, זו פת במלח וקיתון של מים, מכאן ואילך והסירותי מחלה מקרבך. וצריך להבין מאי מכאן ואילך. ונלע״ד שיובן עם מ״ש בשבת פ״א (י.), ת״ר שעה ראשונה מאכל לודים וכו׳, ששית מאכל תלמידי חכמים, מכאן ואילך כזורק אבן לחמת. ופרש״י קשה לגוף. ועוד שם, אמר אביי לא אמרן אלא דלא טעים מידי בצפרא, אבל טעים מידי בצפרא לית לן בה. ז״ש תחלה צריך להתפלל קריאת שמע ותפלה, ואח״כ צריך לאכול פת שחרית, וזהו וברך את לחמך ואת מימיך. וכשאכל פת שחרית, הגם שיעבור זמן אכילה יותר מחצי היום אין כאן קושי לגוף, וזהו מכאן ואילך, אף שיאכל חוץ לזמנו, כיון דטעים מידי בצפרא, והסירותי מחלה מקרבך על ידי פת שחרית. ובבבא מציעא פ״ט (קז:), תנו רבנן י״ג דברים נאמרו בפת שחרית, מצלת מן החמה ומן הצינה וכו׳ ונזקק לאשתו וכו׳. ז״ש וברך את לחמך ואת מימיך, ובזה לא תהיה משכלה ועקרה בארצך, כי נזקק לאשתו בטוב לבב ויוליד בנים ויתקיימו, וגם את מספר ימיך אמלא, שיסיר ממנו כל חולי ויחיה חיים ארוכים. ולפי דאיתא בזהר פ׳ בשלח ס״ב ב׳, ר׳ ייסא סבא לא אתקין סעודתא בכל יומא עד דבעא בעותיה מקב״ה וכו׳. לכן אמר ועבדתם את ה׳ אלקיכם, בקריאת שמע ותפלה, ואח״כ וברך את לחמך ואת מימיך. זש״ה יברכך ה׳ וכו׳. שייחד שמו ית׳ בכל פסוק ופסוק, לרמוז לג׳ מפתחות אלו שלא נמסרו ביד שליח, כי תנן בצאת האדם לאויר העולם צריך למזונות, ולכן יברכך ה׳, וברך את לחמך ואת מימיך, ובזה וישמרך, והסירותי מחלה מקרבך. ואחרי שגדל צריך לישא אשה ולהוליד בנים, וזהו יאר ה׳ פניו אליך, שדרשו שם במדבר רבה, יעמיד ממך בנים בני תורה, שנאמר כי נר מצוה ותורה אור. וגם ויחונך, מלשון הילדים אשר חנן אלקים את עבדך. ישא ה׳ פניו אליך. שיאריך ימיו בטוב ויזכה לזקנה ושיבה, ובזה ישא ה׳ פניו אליך, דכתיב ונגד זקניו כבוד. וגם בזקנותך, וישם לך שלום, שלא יבאו עליו חולאים רעים מחמת התגברות יסוד מד׳ יסודות על חבירו, רק בשלום יחדיו ישכנו בגופו.

עוד שם במדרש, וישמרך מן המזיקין, וישמרך שלא ישלטו אחרים עליך. הוא הדבר אשר דברו רז״ל (שבת קנא:), אין חיה רעה שולטת באדם אלא א״כ נדמה לו כבהמה. וא״כ הב״ה ישמרך מחיות רעות במה שיאר פניו אליך, שיתקיים בך צלם אלקים, והוא מ״ש שם, יתן לך מאור פנים. וזהו ויחונך, יתן חנך בעיני הבריות שלא יזיקוהו. ולפי שאמרו יפיל אדם עצמו לגוב אריות ואל ימסר ביד שונאיו, כי מבעלי בחירה קשה להינצל כמ״ש במקומו, לכן אמר ישא ה׳ פניו אליך וישם לך שלום, גם אויביו ישלים אתו.

ובמדרש חזית ע״פ הנה מטתו שלשלמה. ר׳ ביבי בשם ר׳ אלעזר בר׳ יוסי פתר קריא בברכת כהנים. הנה מטתו. הנה מטותיו ושבטיו, המד״א שבועות מטות (חבקוק ג, ט). שלשלמה, של מלך שהשלום שלו. ששים גבורים סביב לה, אלו ששים אותיות שבברכת כהנים. מגבורי ישראל, שהם מגברין את ישראל. כלם אחוזי חרב, א״ר עזריה דברים מבורכין בגבורה, יברכך ה׳, יאר ה׳, ישא ה׳. מלומדי מלחמה, שהם נלחמים בכל מיני פורעניות שיש בעולם. איש חרבו על יריכו מפחד בלילות, שאפילו אדם רואה בחלומו חרב מחתכת בירכו, מה יעשה, ילך לבית הכנסת ויקרא קריאת שמע ויתפלל תפלתו, וישמע ברכת כהנים ויענה אחריהם אמן ואין דבר רע מזיקו. לפיכך מזהיר את בני אהרן ואומר להם, כה תברכו את בני ישראל ע״כ. המ׳ הזה קשה להולמו, ולבא אל ביאורו צריך שנקדים הפסוקים הכתובים בשיר השירים ג׳, מי זאת עולה מן המדבר כתימרות עשן וכו׳ הנה מטתו וכו׳. שיובנו עם מ״ש בזהר חדש פ׳ תרומה דף ס״ט ב׳ ז״ל, בכל זמנא דישראל הוו זכאין, כרובים הוו דבקין בדביקו אפין באפין, כיון דהוו סרחן הוו מהדרין אנפייהו דא מן דא. מנא הוו ידעי, בתננא דקרבנא ובקרבנא על גבי מדבחא, ובכהנא כד בריך ית עמא. תננא דקרבנא, כד הוו ישראל זכאין, תננא הוה סליק לעילא בארח מישר. אי לסטר מזרח, אי לסטר מערב, או בכל שייפי עלמא, בארח מישר הוה סליק, וכד לא סטא לימינא ולשמאלא, כדין רעותא קיימא לעילא ותתא, בקרבנא על גבי מדבחא, כד הוו ישראל זכאין, הוה מתחזי ע״ג אשא דמדבחא, דיוקנא דאריה אכיל קרבנא על מדבחא, וכד לא הוו זכאין, הוו חמאן דיוקנא דכלבא רביע על מדבחא. כהנא כד בריך ית עמא, בשעתא דזקיף ידוי, כד הוו ישראל זכאין ואתחזו לברכא, ידוי הוו זקיפין בזקיפו בלא טורח כלל, כדין שכינתא שריא עלייהו ואזדקפן אינון מגרמייהו, וכדין כהנא הוה ידע דאתחזון ישראל לברכתא ובריך לון ברעו דלבא. וכד ידוי הוו יקירין ובטורח סגיא אזדקפו, כדין הוה ידע דהא שכינתא לא שריא על ידוי וישראל לא אתחזון לברכה, ורזא דא וידי משה כבדים וכו׳. זש״ה מי זאת עולה מן המדבר. דהיינו לשון עילוי, שכל ג׳ דברים אלו היו במדבר, ששם נצטוו לעשות המשכן ולהקריב קרבנות ולברך הכהנים את ישראל. והיאך ניכרת חיבתו ית׳ ועלויין של ישראל, כתמרות עשן, היינו עשן המערכה שהיה מתמר ועולה. ועוד אתיא בפ״ק דיומא (כא.) ז״ל, ועשן המערכה אפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזין אותו ממקומו. והא א״ר יצחק בר אבדימי מוצאי י״ט האחרון של חג הכל צופין בעשן המערכה, נוטה כלפי צפון, עניים שמחין וכו׳, דכייף ופשיט כי דיקלא ואיבדורי לא הוה מבדר ע״כ. לכן אמר כתמרות עשן לשון רבים ולא כתימור לשון יחיד, לפי שפעמים נוטה לצפון ופעמים לדרום או למזרח או למערב, האמנם לעולם מתמר ועולה ואבדורי לא הוה מבדר. מקוטרת מר ולבונה. זה היה עשן הקטרת שגם הוא היה מתמר ועולה, וגם זה הוא טעם אחר לומר כתמרות לשון רבים, דהיינו תמור עשן המערכה ועשן הקטרת, ומכאן נלמוד ג״כ לשאר הקרבנות שהיתה האש רבוצה כאריה ע״ג המזבח, ונקט הקטרת שהוא עיקר כל הקרבנות, שכן כתוב ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך. וכן אמרו קטרת קודמת לאיברים. וכן בקרבנות הנשיאים, כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת, ואח״כ פר א׳ וכו׳. לפי זה כתימרות מלא דמלא. ומקוטרת מר ולבונה מכל אבקת רוכל. אלו הם סממני הקטרת. וכתמרות עשן רומז ג״כ לאש המזבח, שלכן אמר כתמרות עם כף הדמיון, ואח״כ הנה מטתו שלשלמה. ובזה נבא לביאור המ׳, פתר קריא בברכת כהנים, משום דקשיא ליה מאי הנה, דהיה די שיאמר מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה, ועוד מאי נפקא לן במנין ששים, דהיל״ל כמה גבורים סביב לה, ועוד מגבורי ישראל, דפשיטא דהיו מישראל, וכי ס״ד ששלמה היה שומר מטתו בגבורי׳ שאר אומות, שמזה יבא הטועה לטעות שלא היה בוטח בישראל עמו, ועוד שכיון שאמר כלם אחוזי חרב, למה הוצרך לומר פעם שנית איש חרבו על יריכו. ועוד מאי מפחד בלילות, וכי ביום לא היה לו פחד אלא בלילות, דאדרבא בלילה שיושב בביתו אין כל כך פחד כמו ביום, לכן על כל אלה בא רב ביבי לדרוש הפסוקים על ברכת כהנים שיש בה ששים אותיות כמנין הנ״ה, שכן כתוב בזהר פ׳ נשא ברעיא מהימנא דף קמ״ה א׳ ז״ל, בההיא שעתא דברכתא דא נפקא מפומיה דכהנא, אינון שיתין אתוון נפקין וטסין ברקיעא, מאי טעמא שיתין אתוון בברכאן אלין, בגין דישראל שיתין רבוא אינון, וכל חד וחד איהו חד רבוא. שמא קדישא דנפקא מהאי סלקא לעילא עד ההוא כרסייא דלעילא, וכלא אודן בכהנא באינון ברכאן ע״כ. דייק בלישניה דברכתא דא נפקא מפומיה דכהנא, שיובן עם מ״ש בכונות האר״י זלה״ה, והכהנים והעם העומדים בעזרה כשהיו שומעים את שם המפורש יוצא מפי כהן גדול. דע כי כשהיה הכהן גדול מזכיר את שם המפורש, היה השם יוצא מאליו ומפיהו, ולזה לא אמרו כשהיה מזכיר אלא יוצא, כי מאליו היה יוצא, וז״ש בכל המקום אשר אזכיר את שמי, ולא אמר תזכיר אלא אזכיר, ר״ל אני מזכירו אותו עכ״ל. אף כאן נאמר בההיא שעתא נפקא מפומיה דכהנא, לפי שבמקדש היו אומרים את השם ככתבו והיה יוצא מאליו, ז״ש הנה מטתו שלשלמה. שע״י ס׳ אותיות אלו שרומזים לששים רבוא מישראל, וז״ש הנה מטותיו ושבטיו, המד״א שבועות מטות. כי על ידי שיעקב אבינו ע״ה מטתו שלימה, שהעמיד י״ב שבטים, שבטי יה עדות לישראל, השכינה שורה בהם, לפי שאינם מזדווגים לשאינן מינן, ומשמשים מטתם בקדושה ובטהרה כאביהם, וזהו הנה מטתו שלשלמה, של מלך שהשלום שלו, שכן ישראל שלום ביניהם, וכשהם מיוחדים גוי אחד בארץ שכינה שורה ביניהם. ששים גבורים סביב לה, אלו ששים אותיות שבברכת כהנים שכתוב שם בזהר, וממנן שיתין רברבן על כל את ואת, שהם ששים מלאכים. מגבורי ישראל שהם מגברין את ישראל. יובן עם מ״ש בילקוט ראובני פ׳ נשא, והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל. מלמד שעולם מתקיים בשביל נשיאות כפים. זהו בכיוון שמגברין את ישראל, שהעולם מתקיים על ידם. ובזה נתרץ מה שקשה למה לא נזכר בפ׳ זו של ברכת כהנים שהמצוה לשאת את כפיהם, והוצרכו ללמוד זה מדכתיב וישא אהרן ידיו אל העם ויברכם. שכן הובא בילקוט פ׳ זו, כה תברכו. בנשיאות כפים או אינו אלא שלא בנשיאות כפים, נאמר כאן כה תברכו, ונאמר להלן וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם, מה להלן בנשיאות כפים אף כאן בנשיאות כפים. ועוד שנראה שהלימוד הוא מכה תברכו ומכאן למדו לומר כן. אמנם בתורת כבנים פ׳ שמיני איתא ז״ל, וישא אהרן את ידיו אל העם. אתה אומר בעמידה ושלא בעמידה, ת״ל לעמוד לפני ה׳ לשרתו ולברך בשמו, מקיש ברכה לשירות, מה שירות בעמידה אף ברכה בעמידה, וכן הוא אומר ויקומו הכהנים הלויים ויברכו את העם וכו׳. בדורו של חזקיהו מלך יהודה שהיו עוסקים בתורה מה נאמר בהם, ותבא תפלתם למעון קדשו השמימה. בדורות האחרונים שהיו עובדים ע״א מה נאמר בהם, ובפרשכם כפיכם וכו׳ ע״כ. הכונה כי בדברי הימים ב׳ ל״ו כתוב, ותהי שמחה גדולה בירושלם וכו׳ ויקומו הכהנים הלויים ויברכו את העם וישמע בקולם ותבא תפילתם למעון קדשו לשמים. זה היה בימי חזקיהו הצדיק, ולכן בימיו היתה שמחה גדולה בירושל׳ שעשו את חג המצות כראוי, ואז ויקומו הכהנים הלויים וכו׳. כי הרי כתוב בבית יוסף טור אורח חיים סי׳ קכ״ח, שאין לישא כהנים את כפיהם אלא בזמן שמחה, ותכף וישמע בקולם, ומהיכן ידעו זה אלא ודאי שהכירו הכהנים שהיה עת רצון, ותבא תפלתם למעון קדשו לשמים, שנתקבלה תפלתם לפי שנזדקפו ידיהם בלי טורח כדלעיל, וז״ש בדורו של חזקיהו וכו׳, אך בדורות האחרונים שעבדו ע״א מה נאמר בהם, ובפרשכם כפיכם. שלא נאמר ובנשיאות כפיכם רק ובפרשכם בטורח רב, וכלפי מ״ש בחזקיהו, וישמע בקולם ותבא תפלתם וכו׳. כאן נאמר אעלים עיני מכם גם כי תרבו תפלה אינני שומע. והנה כתוב ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן. ואמרו על זה בתנחומא, אמר משה, רבש״ע איני יודע להעמידו, א״ל עסוק בידך ואתה מראה להעמידו, והוא עומד מאליו ואני כותב עליך שאתה הקמותו, שנאמר הוקם המשכן ע״כ. לכן כתוב קודם זה הפסוק, כה תברכו את בני ישראל, כלומר כשם שהמשכן הוקם מאליו, כה תברכו את בני ישראל, שיזדקפו ידיכם מאליהם בלי טורח, וזהו אמור להם מקור, ולא אמר תאמרו להם, כי גם הדבור יוצא מאליו כמ״ש לעיל. ועל זה אמר שמגברין את ישראל בראותם ששורה בהם שכינתו ית׳ והוא מברך אותם. כלם אחוזי חרב. א״ר עזריה דברים מבורכין בגבורה וכו׳. בנסחת במדבר רבה פ׳ י״א לא אמר כלם אחוזי חרב, רק אמר שהם מגברים את ישראל, א״ר עזריה דברים שהם נזכרים בגבורה, שמו של הב״ה נזכר בכל אחת ואחת, יברכך ה׳, יאר ה׳, ישא ה׳. כלם אחוזי חרב מלומדי מלחמה, שהם נלחמים כנגד כל פורעניות שבתורה, והיא הנסחא הנכונה לפי ע״ד, שאחרי שפי׳ מגבורי ישראל, שהם מגברים את ישראל, ק״ל לר׳ עזריה כי הכתוב אומר מגבורי ישראל, ואיך יפורש שמגברים את ישראל, לכן פי׳ שהם נזכרים בגבורה, דהיינו שבכל פסוק ופסוק נזכר השם, להורות על מ״ש שהם ג׳ מפתחות שלא נמסרו ביד שליח, שלכן נזכר השם בכל אחד מהם. וזהו שהם נזכרים בגבורה, כינוי להב״ה, כמ״ש שניתנה מפי הגבורה.

ועוד יובן עם מ״ש בזהר פ׳ זו קמ״ו ז״ל, ומהאי ׳כה׳ מתערין דינין, ומדאתחבר עמה חסד אתבסמת, ובגין כך אתמסר דא לכהן דאתי מחסד. ולכן יפה אמר דברים שהם מבורכין בגבורה, שהגבורה מתברכת ומתבסמת בחסד, וזה לפי נסחת מדרש חזית, והכל עולה יפה. והדר דריש, כלם אחוזי חרב מלומדי מלחמה, שהם נלחמים בכל מיני פורעניות שיש בעולם, זה יובן עם מ״ש במדרש שוחר טוב מזמור ז׳ ע״פ אלקים שופט צדיק, תמן תנינן מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה וכו׳. הזנות והמכשפים נטלו את כל אלו משחרב בית המקדש, שנאמר ואל זועם בכל יום. א״ר אחא בזכות מה אנו עומדים, בזכות ברכת כהנים ע״כ. הרי שפיר קאמר שאלו הברכות נלחמים בכל מיני פורעניות, שאע״פ שחרב בית המקדש, זכות ברכת כהנים עומדת לבטל כל מיני פורעניות. איש חרבו על יריכו מפחד בלילות, שאפי׳ אדם רואה בחלומו חרב מחתכת ביריכו וכו׳, משום שלא יקשה הכפל, שכבר אמר כלם אחוזי חרב, שפירושו על כל מיני פורעניות שולט החרב של ברכת כהנים, כדכתיב וחרב פיפיות בידם. לכן אמר שזה מדבר על מה שחולם האדם חלומות רעים שנפשו עגומה עליו, ולכן אמר מפחד בלילות, דהיינו בחלום בחזיון לילה אז יגלה אזן אנשי׳. ואמר חרב מחתכת ביריכו, דהיינו ביוצאי יריכו, שרואה בחלומו שימותו בניו. מה יעשה ילך לבית הכנסת ששם נשיאות כפים, ויקרא קריאת שמע ויתפלל וישמע ברכת כהנים, דהיינו שלא יסיח דעתו ולא יאמר פסוקים אחרים, וכמ״ש שם במדבר רבה, א״ר חייא בר אבא כל האומרה בגבולין אינו אלא טועה, א״ר חנינא בר פפא תדע דבמקדש נמי לא לבעי למימרינהו, כלום יש עבד שמברכין אותו ואינו מאזין. לכן אמר וישמע ברכת כהנים ויענה אחריהם אמן ואין דבר רע מזיקו, שכל חלומותיו יתהפכו מרעה לטובה. לפיכך מזהיר את בני אהרן ואומר להם כה תברכו את בני ישראל.

עוד איתא בב״ר פ׳ מ״ג. מהיכן זכו ישראל לברכת כהנים, ר׳ יהודה ורבי נחמיה ורבנן, ר׳ יהודה אמר מאברהם, כה יהיה זרעך. כה תברכו את בני ישראל. רבי נחמיה אמר מיצחק, שנאמר ואני והנער נלכה עד כה. לפיכך אמר המקום, כה תברכו את בני ישראל. ורבנן אמרי מיעקב, שנאמר כה תאמר לבית יעקב. וכנגדו כה תברכו וכו׳. רצה בעל המדרש להורות כי לכך נכתבו ג׳ פסוקים, לרמוז לג׳ אבות שבזכותם יתברכו ישראל מפי הכהנים. כי בזכות אברהם שאמר והתפלל על הזרע, הבטיחו הב״ה כה יהיה זרעך, ולפי שהיה לו לומר כמספר זה יהיה זרעך על הככבים שהראהו, לכן פירש שבישר לו שע״י הככבים הב״ה מברך העולם בשבע ורוב טוב, כה יהיה זרעך, שע״י ברכת כהנים יתברכו, ולכן יברכך ה׳ כמ״ש לאברהם ואברכך. וישמרך מגיהנם, שלכן בירר לו את המלכיות להצילם מדין גהינם. ובזכות יצחק שנעקד על גבי המזבח, ואמר אברהם שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה, זכו לברכת כהנים שכתוב בו יאר ה׳ פניו אליך ויחונך, כשם שנראה ליצחק בהיותו על גבי המזבח והאיר פניו אליו. ובזכות יעקב שעסק בתורה כל ימיו, שכתוב בה כה תאמר לבית יעקב, זיכה בניו לברכת ישא ה׳ פניו אליך וישם לך שלום, שאעפ״י שבא עשו לקראתו להלחם עמו, עכ״ז הזמין עצמו לשאול בשלומו, ושלח מלאכים לפניו ושלח לו דורון כדי להיות בשלום עמו.

ובסוטה פ״ז (משנה ו) שנינו ברכת כהנים כיצד, במדינה אומרים אותה שלש ברכות, ובמקדש ברכה אחת, במקדש אומרים את השם ככתבו ובמדינה בכנויו, במדינה כהנים נושאין את ידיהם כנגד כתפותיהן, ובמקדש על גבי ראשיהן, חוץ מכהן גדול שאינו מגביה את ידיו למעלה מן הציץ, רבי יהודה אומר אף כהן גדול מגביה ידיו למעלה מן הציץ, שנאמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם ע״כ. והקשה התוס׳ על מה שאמר ובמקדש ברכה אחת, לפי שאין עונין אמן במקדש, שהרי היו עונין ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, וזה היה הפסק גדול מעניית אמן, ותירצו שמא היו עונין בשכמל״ו לאלתר כשהיו שומעין את השם ולא היו ממתינין עד סוף הפסוק, ולפי שלא היו מפסיקין בין פ׳ לפ׳ חשיב להו ברכה אחת ע״כ. וצריך טעם למה. ועוד קשה לי למה בחלוקה ראשונה ושלישית הקדים במדינה, ובחלוקה שנית הקדים המקדש, ולמה לא נקט לה כסדר האחרות, והנה טעם שבמדינה אומרים אותה שלש ברכות ובמקדש ברכה אחת, נלע״ד שהוא עם מאי דגרסינן בבבא מציעא פ״ז (פה:), אליהו הוה שכיח במתיבתא דרבי, יומא חד ריש ירחא הוה, נגה ליה ולא אתא, א״ל מאי טעמא נגה ליה למר, א״ל אדאוקימנא לאברהם ומשי ידיה ומצלי ומגנינא ליה וכן ליצחק וכן ליעקב, ולוקמינהו בהדי הדדי, סברי תקפי ברחמי ומייתו ליה למשיחא בלא זמניה ע״כ. הנה כי כן במדינה שהוא רמז כשישראל חוצה לארץ אומרים אותה שלש ברכות, שכבר כתבנו שהם כנגד שלשת אבות, וצריך שלא ירבו בתפלה כדי שלא להביא המשיח חוץ לזמנו. אך במקדש שישראל על אדמתם אומרים אותה ברכה אחת, דאף דתקפי ברחמי, כך יפה לנו שכבר בית המקדש בנוי. ולכן הקדים במדינה אומרים אותה שלש ברכות וכו׳, וצריך טעם למה. לכן אמר שהטעם הוא לפי שבמקדש אומרים את השם ככתבו, ואז היו עונין בשכמל״ו, ולפיכך לא היה ראוי שיחזרו לומר בשכמל״ו במקום אמן בסוף הפסוק, אך במדינה שאומרים אותו בכנויו ואין צריך לענות בשכמל״ו, היו עונין אמן במקומו בסוף כל פ׳ ופ׳. וחזר לסדר הראשון, במדינה נושאין את ידיהן כנגד כתפותיהן וכו׳. דאפשר לומר דבמדינה לא היו נזקפות מאליהן כמו במקדש כמ״ש לעיל, ולכן לא היו נושאין אלא כנגד כתפותיהן. אך במקדש היו נזקפות מאליהן בלא טורח, ולכן היו נושאין אותן על גבי ראשיהן, חוץ מכהן גדול מפני כבודו של ציץ שהיה כתוב בו קדש לה׳, ואינו מן הראוי שישא ידו למעלה מהשם. ור׳ יהודה ס״ל דאף כהן גדול היה מגביה ידיו למעלה מן הציץ, ומביא ראיה מוישא אהרן את ידיו אל העם. שכבר פירשנו שר״ל שנשא אותם בלא טורח, ולפי זה גם אהרן היה בכלל זה. ולדרך זו שנאמר וישא וכו׳. הן הן דברי ר׳ יהודה, ולא מהדר ארישא כמ״ש בעל תי״ט וע״ש (וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. נראה לי דלאו רבי יהודה אמרה, דאי הכי לדידיה בגבולין נמי לבעי נשיאת כפים למעלה מראשיהן, אלא ארישא מהדר גם כן מנלן שנאמר וישא.).

ובברכות פ״ג (כ:) יש המ׳ שהצענו ראשונה, ויש לדקדק דמה ענין ברכת המזון לנשיאות כפים. ועוד דהם הקשו בכח שזה כנגד הכתוב אשר לא ישא פנים, והשיב ולא אשא פנים לישראל, דא״כ הדרא קושיא לדוכתין, שהכתוב אומר אשר לא ישא פנים, כלל וכלל לא, אמנם ידענו מ׳ ז״ל בסוטה פ״א (י.), ויקרא שם בשם ה׳ אל עולם (בראשית כא, לג). אר״ל אל תקרי ויקרא אלא ויקריא, מלמד שהקריא אברהם שמו של הב״ה בפה כל עובר ושב, כיצד לאחר שאכלו ושתו עמדו לברכו, א״ל וכי משלי אכלתם, משם אל עולם אכלתם, הודו וברכו למי שאמר והיה העולם ע״כ. דקדק ר״ל בכתוב ויקרא שם וכו׳. שהרי ידענו שבן ג׳ שנים הכיר אברהם את בוראו, לכן מכח קושיא זו אל תקרי ויקרא הוא בעצמו, אלא כמו ויקריא, שעשה שאחרים יקראו בשמו, וזש״ה ויטע אשל בבאר שבע. שדרשו אכילה שתייה לויה, ומכח זה ויקרא שם וכו׳. והנה החיוב הוא לאחר שאדם אכל ושתה ושבע, אך ישראל דקדקו על עצמם עד כזית לרבי מאיר, ועד כביצה לר׳ יהודה כמ״ש בפ׳ שלשה שאכלו (ברכות) משנה ב׳. וע״ש בתי״ט דמיירי ג״כ בברכת המזון בלא זימון (עד כזית. מפרש בגמרא, ואכלת זו אכילה, ושבעת זו שתיה, ואכילה בכזית, ורבי יהודה סבירא ליה ואכלת ושבעת, אכילה שיש בו שביעה, ואיזה זו כביצה, ואף על גב דקרא בברכת המזון בעלמא בלא זימון, כתבו התוספות דאין הכי נמי דהוא הדין ברכת המזון בלא זימון, ורבותא אשמעינן דאפילו על כזית מזמנין.). וזה מכח שנושאים פנים להב״ה, שהרי אמרו (ברכות לה.), לה׳ הארץ ומלואה (תהלים כד, א). וכתיב והארץ נתן לבני אדם (תהלים קטו, טז), לא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה. כי קודם ברכה הכל לה׳, והנה מן התורה אינו חייב לברך עד שישבע, וישראל דקדקו על עצמן עד כזית ועד כביצה, שנשאו פנים לה׳ שלא לאכול ולהראות כי לעולם הכל שלו ית׳ עד שיברכו אף שלא שבעו, וכנגד זה הב״ה ג״כ נושא להם פנים, כי מדה כנגד מדה לא בטלה, וזש״ה פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון. כי אעפ״י שלא שבע מאכילה, הוא שבע ברצון טוב לברך להב״ה על אותו המעט. ולכן צדיק ה׳ בכל דרכיו, לשאת פנים לישראל, ואינו מעביר על מ״ש אשר לא ישא פנים. כאהבת אב על בנים. אשר אליו פונים. הוא יבנה בית מעונים. ונהיה שם דשנים ורעניים. ב״ב אמן. בילא״ו.