דרוש ו' לפרשת וירא והפטרה

ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה׳ אל עולם (בראשית כא, לג).

במדרש (בראשית רבה פ׳ נ״ד): ויטע אשל בבאר שבע. ר׳ יהודה ור׳ נחמיה. רי״א אשל פרדס שאל מה תשאל תאנים וענבים ורמונים. רנ״א אשל פונדק שאל מה תשאל עיגולא קופר חמר ביעין. ר׳ עזריה בשם ר׳ יהודה בר סימון אשל סנהדרין, הה״ד ושאול יושב בגבעה תחת האשל ברמה (שמואל א׳ כב, ו). על דעתיה דר׳ נחמיה דאמר אשל פונדק אברהם היה מקבל את העוברים ואת השבים, ומשהיו אוכלין ושותין אמר לון בריכו, ואינון אמרין מה נימר, ואמר להון ברוך אל עולם שאכלנו משלו, הה״ד ויקרא שם בשם ה׳ אל עולם (בראשית כא, לג). ע״כ.

ירוץ הגלגל ויסוב המזל כסוס ירוץ אורח במרוצה גדולה, ואם המצא ימצא איש הולך באותו הדרך ובפתע פתאום יגיעהו הסוס ידרוך עליו וימיתהו. אך אם יודע לו כי הסוס רץ אחריו יטה אשוריו מיני דרך, או יבקש מרוכב הסוס יטה על ימין או על שמאל, ככה יעשה לאיש אשר ידע להזהר ולהנצל מפח יקוש אשר תחייב המערכה, שיטה עצמו לדרך טובה וכשרה, או יתפלל אל ה׳ שהוא משדד המערכות ועושה בהם כרצונו שיצילהו מן המערכה ולא יתחייב אל המזל. כזה כתבו הקדמונים ועל דרך זה אפרש כמה פסוקים. תחלה במזמור ל״ב. אשכילך ואורך בדרך זו תלך איעצה עליך עיני (תהלים לב, ח.). אל תהיו כסוס כפרד אין הבין וכו׳ (שם ט.). שאחרי שהקדים על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא (שם ו.). אתה סתר לי וכו׳ (שם ז.). השיבו הב״ה אשכילך ואורך (שם ח.). הכפל מורה על מה שאמרנו, כי תחלה אשכילך בדרך זו תלך, דהיינו להטות אשורך מיני דרך שלא תהא ניזוק מהמערכה, ואורך דרך אחר להנצל מחמת המציק, וזה איעצה עליך עיני שאשגיח בעין חמלתי עליך שאטה המערכה לצד אחר לשמרך מכל רע. ואמנם אל תהיו כסוס כפרד אין הבין (שם ט.), כלומר אל תחשבו שהמערכה שולטת מעצמה כי במתג ורסן עדיו לבלום, כי הוא ית׳ שולט עליה ובידו לשודדה כמי שרוכב הסוס ובמתג ורסן ששם בפיו מטהו לאיזה מקום שירצה בל קרוב אליך, שלא יקרב אליך להרע לך, ולהפך רבים מכאובים לרשע (שם י.), שהוא מניחו תחת המערכה. והבוטח בה׳ חסד יסובבנו. ובמזמור ל״ז. מה׳ מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ (תהלים לז, כג.). תחלה יובן עם מ״ש בויקרא רבה (ויקרא רבה פ׳ ל״ה.) ריש פ׳ בחקותי ע״פ חשבתי דרכי (תהלים קיט, נט.). שאמר דוד בכל יום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולב״מ. ז״ש מה׳ מצעדי גבר כוננו אעפ״י שדרכו יחפץ ללכת לדבר הרשות ה׳ מכין צעדיו לב״כ ולב״מ. ועוד כי הבא ליטהר מסייעין אותו (יומא לח:), ולכן מה׳ מצעדי גבר כוננו. אך ודרכו יחפץ, שצריך שתחלה יתעורר מעצמו ללכת בכל דרכיו ית׳ ואח״כ הב״ה עוזרו. ולדרכנו יאמר מה׳ מצעדי גבר כוננו להטותו מן המערכה, ואף כי ודרכו יחפץ עכ״ז כי יפול לא יוטל, שאף שהמערכה תחייב להרע לו עכ״ז כי ה׳ סומך ידו. ובמזמור קמ״ז. גדול אדוננו ורב כח (תהלים קמז, ה.). להטות המערכה לרצונו. א״נ להטות האיש לצד אחר, וזהו לתבונתו אין מספר. והוא מ״ש מעודד ענוים ה׳ (שם ו.). ולהפך משפיל רשעים עדי ארץ. כי הסוס רץ ומפילם לארץ. וז״ש שם לא בגבורת הסוס יחפץ (שם י.). שהב״ה אינו רוצה שהמערכה תגבר על הצדיק. וגם לא בשוקי האיש ירצה. שרוכב הסוס שהוא הב״ה אינו רוצה בשוקי האיש שילך לצד אחר. רק רוצה ה׳ את יריאיו (שם יא.). שבאלה חפץ והוא שומרם מכל רע. וכן כתוב במשלי ג׳. אל תירא מפחד פתאום (משלי ג, כה.). שירוץ הסוס עליו בפתע פתאום. ומשואת רשעים כי תבא. מבלי יוכלו להטות עצמם ולשמור מפני הסכנה, כי ה׳ יהיה בכסלך, מדברים שאתה כסיל בהן, שיטה המזל לצד אחר, ושמר רגלך מלכד (שם כו.). היינו להטות עצמו ולברוח מחמת המזיק אשר כונן להשחית. והן דברי קהלת סי׳ ט׳. כי גם לא ידע האדם את עתו כדגים שנאחזים במצודה רעה (קהלת ט, יב.). שפי׳ רז״ל (קהלת רבה פ׳ ט׳.), זו חכה. שאינה אלא כמין מחט ודג גדול נאחז בה, כך היא המערכה שאדם נלכד ברשתה. וכצפרים האחוזות בפח על ידי שלא שת לבו להמלט מהמזל. בהם יוקשים בני האדם לעת רעה שתפול עליהם פתאום.

על אלה אמרו בפ׳ כ״ד דשבת (דף קנו.), ר׳ יוחנן אמר אין מזל לישראל. ופרש״י ז״ל, דעל ידי תפלה וצדקה וזכות משתנה מזלו לטובה. ושם אמרו מנין שאין מזל לישראל, שנאמר ויוצא אותו החוצה וכו׳ ויאמר לו כה יהיה זרעך (בראשית טו, ה.). שהכונה שכשם שאברהם שלט על המזל כן בניו. והוא מ״ש בלעם, מה אקוב לא קבה אל וכו׳ (במדבר כג, ח.). כי מראש צורים אראנו (שם ט.). זה אברהם, שכשם שהוציאו מן המזל כך הן עם לבדד ישכון, ולא תחת המזל כשאר האומות רק ובגוים לא יתחשב. ועל מ״ש ר׳ יוחנן אין מזל לישראל. הקשו התוס׳ מהא דאמר רבא פ״ג דמועד קטן (דף כח.), בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא. ותירצו שמכל מקום ע״י זכות גדול משתנה. ונלע״ד שזהו מ״ש (פאה פרק א, משנה א.), אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעה״ז והקרן קיימת לו לעה״ב, כבוד אב ואם וג״ח ובקור חולים והכנסת אורחים והשכמת בית הכנסת והבאת שלום בין אדם לחבירו ות״ת כנגד כלן. כי בכלן כתוב אריכות ימים ובנים ועושר וכבוד. שהרי בכיבוד אב ואם כתיב למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך (דברים ה, טז.). וכן בג״ח אשרי משכיל אל דל וכו׳ (תהלים מא, ב.). ה׳ ישמרהו ויחייהו וכו׳ (שם ג.). וגם החולה נקרא דל, מדוע אתה ככה דל בן המלך (שמואל ב׳ יג, ד.). והכנסת אורחים כמו שנזכיר לקמן. ואהבת שלום, מי האיש החפץ חיים וכו׳ (תהלים לד, יג.). והתורה כי הוא חייך ואורך ימיך (דברים ל, כ.).

ובזה נבא לביאור ההפט׳ במלכים ב׳ ד׳. ואשה אחת מנשי בני הנביאים צעקה אל אלישע לאמר עבדך אישי מת וכו׳ (מלכים ב׳ ד, א.). דקשה מה שייכות יש לפסוקים אלה עם הפרשה, והיה להם לתקן ההפטרה מענין הפרשה, דהיינו מויהי היום ויעבור אלישע אל שונם (שם ח.). עד סוף הענין שיש לו שייכות עם הפ׳ כאשר נזכיר. אמנם הרי זה בא ללמד על מה שאמרנו כי ע״י זכות גדול משתנה המזל בבני חיי ומזוני. והתחיל ואמר ואשה אחת בו׳ החבור. שיובן עם מ״ש בילקוט מלכים ב׳ ד׳ (ילקוט מלכים ב׳ ד, רמז רכ״ח.). א״ר מני אלולי זכות אשתו של עובדיה כבר היו ישראל אבודין באותה שעה, שנאמר ואשה אחת וכו׳. וקשה מהיכן למד ר׳ מני כל זה. אמנם כתוב שם, וירא מלך מואב כי חזק ממנו המלחמה וכו׳ (מלכים ב׳ ג, כו.). ויקח את בנו הבכור אשר ימלוך תחתיו ויעלהו עולה על החומה ויהי קצף גדול על ישראל ויסעו מעליו וישובו לארץ (שם כז.). ואיתא בפ״ד דסנהדרין (דף לט:), רב ושמואל. חד אמר לשם שמים. וחד אמר לשם ע״א. בשלמא למ״ד לש״ש היינו דכתיב ויהי קצף גדול על ישראל. אלא למ״ד לשם ע״א מאי ויהי קצף גדול על ישראל. כדריב״ל דריב״ל רמי כתיב וכמשפטי הגוים אשר סביבותיכם לא עשיתם (יחזקאל ה, ז.), יחזקאל ה׳. וכתיב וכמשפטי הגוים אשר סביבותיכם עשיתם (יחזקאל יא, יב.), יחזקאל י״א. כמתוקנין שבהם לא עשיתם, כמקולקלין שבהם עשיתם. ופרש״י כמתוקנין. כגון עגלון מלך מואב שהיה מכבד את השם, כשא״ל אהוד דבר אלקים לי אליך. מיד ויקם מעל הכסא (שופטים ג, כ.). כמקולקלין שבהם. כגון מישע מלך מואב שהקריב בנו לע״א, כך היו ישראל עושין, ובאותה שעה נזכר להם אותו עון שהיו רגילים גם הם בו ע״כ. ונלע״ד להקשות למה נזכר עתה לישראל עון זה, ואם יהורם היה גם הוא עובד ע״א למה תלה לו עד עתה והצליח במלחמותיו. אך בילקוט שם (ילקוט מלכים ב׳ ג, רמז רכ״ו.) הביא מדרש ז״ל, מה עשה, כינס כל אצטרולוגין שלו, אמר לון לית אתון אמרין לי דאנא עבד קרבא עם כל אומיא ונצח להון, והא אלין יהודאין אינון נצחין לי, אמרין ליה הכל בזכות חד סבא דהוה להון, אמר לון מאן ההוא סבא, אמרין ליה אברהם. אמר להון ומהו עסקיה, אמרין חד בר יחידאי הוה ליה למאה שנין וקרביה לקמי הב״ה אי לאו דמחא בידיה. אמר ועל דלא קרביה מתעביד להו ניסין אילו קרביה עאכ״ו, וכדו בר יחידאי אית ליה לההוא גברא דעתיד למלוך תחותוי הוא אזיל ומקריב ליה, דילמא מתעביד גם ליה ניסין, הה״ד ויקח את בנו הבכור אשר ימלוך תחתיו ויעלהו עולה על החומה (מלכים ב׳ ג, כז.). החמה כתיב, שהיה משתחוה לחמה, מה כתיב תמן ויהי קצף גדול על ישראל. אמר הב״ה לישראל, בני א״ה אין מכירים את כחי ומורדים בי, אתם מכירים את כחי ומורדים בי עכ״ל. מהמ׳ הזה נראה שאע״פ שהקריבו לע״א עכ״ז כונתו לשמים, שהרי אצטרולוגין שלו אמרו חד בר יחידאי הוה ליה וקרביה לקב״ה, וא״כ גם הוא היה לו לעשות כך כדי לנצח את אויביו כמ״ש לו. אלא ודאי שכונתו לשמים, ומה שהקריבו לחמה לפי שהוא א׳ ממשרתיו ית׳, וכמו שעובדים האומות לשמש ולירח ולכל צבא השמים בחשבם כי הם אמצעיים בינם לבינו ית׳. וכן מסיים המ׳ א״ה אינם מכירים את כחי שחושבים עזב ה׳ את הארץ והניח למערכות השמים לא כן ישראל. ולכן הקריבו לחמה להזכיר עונם של ישראל שגם הם היו עובדים לבעל שהוא החמה, כנז׳ בזהר פ׳ בראשית דף מ״ט א׳. דאל״כ למה הוצרך לומר ויעלהו עולה על החומה, אלא ודאי דכונתו על החמה, שלכן כתיב החמה חסר ו׳ שהקריבו לשמש. ובזה ויהי קצף גדול על ישראל. שהיו עובדין לחמה, ואז נזכר עון להתפש, כי אעפ״י שכתוב ביהורם ויסר את מצבת הבעל (שם ב.). עכ״ז לא ביער אותו כמו שעשה יהוא אחריו, שכתוב שם וישמד יהוא את הבעל מישראל (מלכים ב׳ י, כח.). ובזה ויסעו מעליו וישובו לארץ (מלכים ב׳ ג, כז.). ואיתא שם, א״ר חנינא בר פפא באותה שעה ירדו שונאיהם של ישראל למדרגה התחתונה. כי כנגד שכתוב ונתנך ה׳ אלקיך עליון (דברים כח, א.). כשעושים רצונו של מקום, כשהוא להפך יורדי׳ מטה מטה לארץ. ז״ש ר׳ מני אלולי זכות אשתו של עובדיה שהיה גר צדק, כמ״ש שם בסנהדרין פ״ד (דף לט:), יבא עובדיה שדר בין שני רשעים ולא למד ממעשיהם, ויתנבא על עשו שדר בין שני צדיקים ולא למד ממעשיהם. עובדיה גר אדומי היה וכו׳. ובילקוט עובדיהו (ילקוט עובדיה א׳, רמז תקמ״ט.), איזבל היתה הורגת את הנביאים, ועובדיה הטמין אותם במערות וכלכלם, אמר הב״ה יבא עובדיה שהאכיל את הנביאים ויפרע מן עשו שהרג את בני אדם במערות וכו׳. הנה כי כן זכות אשתו של עובדיהו שלא למדה מאיזבל הרשעה. אשת עובדיהו שלא למד מאחאב עמדו לישראל שלא למדו מהמתוקנים שבאומות רק מהמקולקלים, דאלולי כן כשנזכר עונם ע״י מישע מלך מואב היו ראויין ליאבד, וז״ש ואשה אחת עם ו׳ החבור, שע״י אשה זאת לא יצא הקצף. ואמר ואשה אחת מנשי בני הנביאים, כי הלא ידענו שהנביאים היו עשירים, כמ״ש בנדרים פ״ד (דף לח.), שאין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר. אך זה יצא מן הכלל, שלכן אמר ואשה אחת, כי היא לבדה היתה ענייה אף כי מנשי בני הנביאים, ולכן צעקה אל אלישע לאמר כדי שישיב לה תשובה על צעקתה. ואמרה עבדך אישי מת וכו׳ כי עבדך היה (מלכים ב׳ ד, א.), כלומר נביא טפל אליך. ואתה ידעת כי עבדך היה ירא את ה׳, כי העני לפי שבזבז נכסיו לכלכל מאה נביאים כידוע לך, שלכן אמר לאליהו ועבדך ירא את ה׳ מנעורי (מלכים א׳ יח, יב.), הלא הוגד לאדוני את אשר עשיתי ואחביא מנביאי ה׳ מאה איש וכו׳ (שם יג.). וזאת היתה דבורה לאלישע, ולא עוד שבזבז נכסיו אלא והנושה בא לקחת את שני ילדי לו לעבדים (מלכים ב׳ ד, א.). והוא מ״ש בשמות רבה פ׳ ל״א. אבל יהורם שהלוה בריבית וכו׳. לפי שכתוב שם, כספו לא נתן בנשך וכו׳ (תהלים טו, ה.). זה עובדיה שהיה עשיר יותר מדאי והוציא כל ממונו לצדקה שהיה זן את הנביאים, כיון שבא כל אותו הרעב היה לוה בנשך מן יהורם בן אחאב מה שהיה מספיק לנביאים, אבל יהורם שהלוה בריבית אמר האלקים עד עכשיו זה קיים, יבא יהוא ויהרוג אותו וכו׳. והנה שנינו בפ׳ איזהו נשך (בבא מציעא עא:), ואלו עוברין בלא תעשה המלוה והלוה וכו׳. ועוד למדו רבותינו ז״ל (קדושין כ.), מסמיכות הפרשיות בפ׳ בהר סיני, שמי שלוה בריבית סוף מוכר עצמו ובניו. זו היא שאמרה אשת עובדיהו לאלישע, אתה ידעת כי עבדך היה ירא את ה׳ (מלכים ב׳ ד, א.). ובריבית כתיב ויראת מאלקיך (ויקרא כה, לו.). וכיון שמת נאמר שמת בעון שנתן ריבית ליהורם, שהרי כתוב בריבית וחי אחיך עמך (שם.). ועתה מת, ועוד והנושה בא לקחת את שני ילדי לו לעבדים. לקיים וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך (שם לט.). ואמר לקחת את שני ילדי לו, כי להיותם ילדים אני מפחדת שילמדו דרכיו הרעים, וזהו ׳לו׳ דומים אליו. ויאמר אליה אלישע מה אעשה לך (מלכים ב׳ ד, ב.), כלומר אליה דבר מה אעשה לך אך בלבו היה חושב לעשות לה טובה, ולכן שאלה הגידי לי מה יש לך בבית, אין הגדה אלא דבר חכמה ((זהר בראשית, פ׳ ויחי, דף רל״ד ע״ב). ואגידה לכם (בראשית מט, א). מאי ואגידה, רזא דחכמתא איהו. ר׳ יוסי שאיל לר״ש א״ל ואגידה או ויגד או ויגידו וכן כלהו, ודתנינן דרזא דחכמתא איהו, אמאי במלה דא רזא דחכמתא. א״ל בגין דאיהו מלה דאתיא בגימ״ל דל״ת בלא פירודא, והאי איהו רזא דחכמתא. מלה דאתיא בשלימו ברזא דאתוון, הכי הוא כד אינון בחכמתא.), וזה לפי שכתוב בזהר פ׳ לך לך דף פ״ח א׳. וברכאן דלעילא לא משתכחי אלא במה דאית ביה ממשא ולאו איהו ריקניא, מנלן מאשת עובדיה דאמר לה אלישע הגידי לי מה יש לך בבית. וזהו מה יש לך, כי לא יעשה ה׳ אלקים יש מאין כמו שעשה בבריאת העולם רק יש מיש, וזהו מה יש לך בבית. וכתוב לכי, כלומר לכי בבית וראי אם יש שם דבר לשרות עליו ברכת ה׳. והוא לדעתי מ״ש בפ׳ מקץ, ויצבור יוסף בר כחול הים הרבה מאד עד כי חדל לספור כי אין מספר (בראשית מא, מט.). והרבה יתורים יש בכתוב, שאם היה כחול הים פשיטא שהיה הרבה מאד, ועוד עד כי חדל לספור די, או יאמר עד כי אין מספר. אלא הכונה כי אחר שויצבור יוסף בר כחול הים הברכה שרתה עליו שהיה הולך ומתרבה, וזהו הרבה מאד עד כי חדל לספור, לפי שאין מספר שהיה הולך ורב בכל עת ובכל שעה ובכל רגע. אז אמרה אין לשפחתך כל בבית, כלומר אין לי כל רק מעט, וזהו כי אם אסוך שמן, ופי׳ שם בזהר כדי משיחת אצבעא זעירא. ונלע״ד לומר על פי מ״ש בתוספתא של התרגום הביאה הרד״ק ז״ל, שהיה מאותו שמן שהיה מדליק נרות לנביאים שהחביא במערות. להזכיר זכות בעלה ולא יעשה בגינה, כי אין לשפחתך כל, כלומר אין לי שום זכות רק אסוך שמן של בעלי. ואז אמר לה לכי שאלי וכו׳ (מלכים ב׳ ד, ג.). כדי לעשות לה נס, ובאת והגידה לנביא ואמר לה לכי מכרי את השמן ושלמי את נשיך (שם ז.), כי לא רצה שתתן השמן ליהורם כי אינו כדאי לזה, וגם כי אין נהנין ממעשה נסים (תענית כד:), רק תמכרנו בדמים, כי אז קנתה אותם בשינוי. הרי שבזכות הצדקה וג״ח שעשה עובדיהו זכה לנס זה, כי לא בלבד פרעה חובתה אלא אף גם זאת ואת ובניך תחיי בנותר. שפי׳ בילקוט (ילקוט מלכים ב׳ ד, רמז רכ״ח.) עד שיחיו המתים.

ויהי היום ויעבור אלישע אל שונם ושם אשה גדולה ותחזק בו לאכל לחם וכו׳ (מלכים ב׳ ד, ח.). ותאמר אל אישה הנה נא ידעתי כי איש אלקים קדוש הוא עובר עלינו תמיד (שם ט.). נעשה נא עליית קיר קטנה ונשי׳ לו שם וכו׳ (שם י.). וקשה דהיל״ל ויבא אלישע אל שונם מאי ויעבור. ועוד קשה אמרה עובר עלינו תמיד דנראה דקצה בו ח״ו, ואם היא אשה גדולה איך אמרה נעשה נא עליית קיר קטנה דגם זה דבר זר לומר קטנה, דתאמר נעשה נא עליית קיר ונשים לו שם וכו׳. אמנם איתא בפ׳ ר״א פ׳ ל״ג ז״ל, בא וראה מאלישע בן שפט שלא היתה אשה יכולה להסתכל בפניו שלא תמות, והלך לשונם וקבלתו אשה גדולה בכבוד גדול, אמרה האשה לבעלה איש האלקים זה קדוש הוא, אין אשה יכולה להסתכל בפניו שלא תמות, נעשה נא עליית קיר קטנה, וכל פעם שהוא עובר יסור אל העלייה, ובנו והכינו וכו׳. ורש״י בפ׳ זו ע״פ סורו נא אל בית עבדכם (בראשית יט, ב.). פירש עקמו את הדרך לביתי דרך עקלתון שלא יכירו שאתם נכנסין שם, לכך נאמר סורו. וכ״כ בזהר פ׳ זו דף ק״ו ב׳. סורו נא, גשו נא מבעי ליה מאי סורו נא, אלא לאהדרא לון סחרניה דביתא בגין דלא יחמון לון בני מתא ולא יעלון באורח מישר לביתא ע״כ. הנה כי כן אחר סמוך לענין אשת עובדיה, שמשם למדנו כי בזכות הג״ח נשתנה המזל, שהיתה ענייה ונתעשרה. בא הכתוב ללמד ג״כ כי בזכות הכנסת אורחים היו לה בנים לשונמית אף שהיתה עקרה או שבעלה זקן, וגם בזה החיה את בנה, והרי אלה ג׳ דברים בני חיי ומזוני שבזכות גדול שאמרנו, שהמה אלה ששנינו בבריתא משתנה המזל. ז״ש ויהי היום. שפי׳ בזהר בשלח דף מ״ד א׳. ההוא יומא יומא טבא דר״ה הוה דאתפקדו ביה עקרות דעלמא. ויעבור אלישע אל שונם. לא אמר ויבא לפי שלא היתה אשה יכולה להסתכל בו, לכן ויעבור בהעברה בעלמא. ושם אשה גדולה. אמר שם בזהר, גדולה על כל שאר נשי עלמא דכד חמאן אושפיזא בביתיה מצטערן ביה ודחקן ביה, והאי חדת ביה באושפיזא. ונלע״ד לסמוך לזה מ״ש בפרק מפנין (שבת קכז.), גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה. ולכן קראה אשה גדולה. ותחזק בו לאכול לחם. ודאי שלא הסתכלה בפניו, שהרי כתוב שם בפר״א, ותעמוד בפתח (מלכים ב׳ ד, טו.). שלא היתה יכולה להסתכל בפניו אלא שהחזיקה בו מאחוריו. א״נ ותחזק בו ע״י גחזי נערו, שהפצירה בו לישב שם לאכול לחם. ויהי מידי עברו יסור שמה לאכול לחם (שם ח.). דוקא יסור דרך עקלתון כדי שלא תזיק לשונמית ראיית פניו.

ותאמר אל אישה הנה נא ידעתי (שם ט.). דרשו רז״ל בפ״א דברכות (דף י:), מנא ידעא, רב ושמואל. חד אמר שלא ראתה זבוב עובר על שלחנו. וחד אמר סדין של פשתן הציעה על מיטתו ולא ראתה קרי עליו. ובזהר שם פ׳ בשלח (זהר שמות דף מ״ד, ע״א.) הקשה על זה ופי׳, דארחא דעלמא כיון דקאים ב״נ מערסיה סליק שושיפא דנאים ביה ריחא מנוולא, והאי סליק ריחין כריחין דגינתא דעדן. ואפשר דהא והא איתנהו, דכיון דריח ג״ע בסדינו כ״ש שלא ראתה בו קרי. והוא מ״ש כי איש אלקים קדוש הוא (מלכים ב׳ ד, ט.). זהו כנגד שלא ראתה קרי בסדינו, כי כבר אמרו על יחזקאל (חולין לז:) שאמר הנה נפשי לא מטומאה (יחזקאל ד, יד.). שלא הרהרתי ביום ובאתי לידי קרי בלילה. וכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה שם אתה מוצא קדושה (ויקרא רבה פ׳ כ״ד.). וזהו יתור מילת הוא, לומר שלא בלבד היה איש אלקים קדוש בגדר ערוה ולכך לא ראה קרי, אלא שגם הוא היתה בו יותר קדושה משאר נביאים שלא היתה אשה יכולה להסתכל בפניו מה שאין כן בשאר נביאים. עובר עלינו תמיד. ובזה נודע שקדוש הוא שלא נראה זבוב על שלחנו, כי אין דבר טמא שוכן אצלו, שאם בפעם אחת בלבד היה מקרה לבד, אך להיותו עובר עלינו תמיד. ואמר עובר שבא בדרך העברה ואינו שוהא כדי שלא להסתכל בנשים, מזה נודע כי איש אלקים קדוש הוא.

עוד פירשו בפ״א דברכות (דף י:), קדוש הוא. ומשרתו אינו קדוש, שנאמר ויגש גחזי להדפה (מלכים ב׳ ד, כז.). א״ר יוסי בר חנינא שאחזה בהוד יפיה. הרי זה בא ללמד על רשעתו של גחזי שאעפ״י שכתוב מושל מקשיב על שפת שקר כל משרתיו רשעים (משלי כט, יב.). ודייקינן מיניה פ״ק דחולין (דף ד:), דמושל מקשיב על שפת אמת כל משרתיו צדיקים. וא״כ גחזי עבדו של אלישע הצדיק היה ראוי להיות צדיק ולא כן היה. לכן מתמיה הכתוב, כי איש אלקים קדוש הוא ולא עבדו. ואמר עובר עלינו תמיד. כי בשביל שלא להסתכל בנשים הוא עובר עלינו דרך העברה, ולהיות זה תמיד יש לו צער ואינו מן הראוי.

עוד שם בברכות פ״א (דף י:), אריב״ח משום ר״א בן יעקב כל המארח ת״ח בתוך ביתו ומהנהו מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מקריב תמידין. הרגיש במה שהקשינו שאין זה מן הראוי לאשה גדולה כמוה לומר עובר עלינו תמיד, שנראה כאילו נפשה קצה בו, לכן פי׳ עם מה שאמרו במנחות פי״ג (דף קי.), ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי (מלאכי א, יא.). אלו ת״ח העוסקים בתורה בכל מקום מעלה אני עליהם כאילו מקטירים ומגישים לשמי. ולכן המארח ת״ח בתוך ביתו שתמיד עוסק בתורה הרי הוא כאילו מקריב תמידין, וזהו דיוק ׳המארח׳ לשון הווה, שאעפ״י שמתמיד הליכתו שם ואין נפשו קצה בו, הרי הוא כמקריב תמידין, שאעפ״י שבכל יום מקריבן אין הב״ה קץ בהן אלא נחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו. וזה ׳המארח ת״ח בתוך ביתו׳, והוא גורם שיעסוק בתורה כאילו הקריב תמידין הוא עצמו.

נעשה נא עליית קיר קטנה (מלכים ב׳ ד, י.). בברכות פ״א (דף י:), רב ושמואל. חד אמר עלייה פרועה היתה וקירוה. וחד אמר אכסדרה גדולה היתה וחלקוה לשנים וכו׳. הרגישו למה אמרה עליית קיר, ועוד קטנה שנראה זר לאשה גדולה כמוה. לכן תירצו שכונתה לטובה בשתים. הא׳ כדי שלא יצטרך ללכת דרך עקלתון כדי שלא להסתכל בה כמו שאמרנו. והב׳ להכין לו בית קדושה סמוכה לביתם ולא יתרחק מהם. ולכן חד אמר עלייה פרועה היתה, כמו חצר קטנה לפני ביתם וקירוה, וזהו עליית קיר. כדי שלא להרחיקו מבית דירתם. וחד אמר אכסדרה גדולה היתה שגם הם דרים בה וחלקוה לשנים למען לא יצטרך לעבור שם דרך עקלתון. והראיה והיה בבואו אלינו, שלא אמרה בעברו אלינו כי עתה שיהיה לו בית מיוחד לעצמו בא יבא ברינה ויסור שמה בדרך אחרת ולא יצטרך לעבור דרך ביתינו. ולכן ויהי היום ויבא שמה. ביאה ממש. ויסר אל העליה וישכב שמה במנוחות שאננות. ונשים לו שם מטה ושלחן כסא ומנורה. שם בזהר הקשה, דהא כסא בעי קדמיתא ולבתר שלחן ולבתר מנורה ולבתר מטה וכו׳. ואנחנו לדרכנו נלך כי כיון שהכירה שאיש אלקים קדוש הוא ע״י המטה שלו כדלעיל, לכן הקדימה מטה אל השאר, וזהו ונשים לו לעצמו מטה מיוחדת לו, שבה ניכרה קדושתו, ואחריה שלחן שלא נראה עליה זבוב, וגם זה מן ההוכחות על היותו איש האלקים קדוש, ואח״כ כסא ומנורה. ועוד נלע״ד כי ד׳ דברים אלה בסדר זה ר״ת משכ״ן, מ׳טה ש׳לחן כ׳סא נ׳ר. שכן היו ג״כ במשכן מטה זה בית קדש הקדשים שנק׳ חדר המטות במלכים ב׳ י״א. ע״ש פי׳ רש״י (רש״י מלכים ב׳ יא, ב. וקורא אותה חדר המטות, על שם בין שדי ילין (שיר השירים א, יג). וזהו שיסד רבי אליעזר, נפץ חדר המטות, חורבן ביתך יכפר עליהם.). שלחן כמשמעו, כסא הוא מזבח הזהב, ונר היא המנורה. וכבר פי׳ זה בדרוש לפ׳ תרומה ע״ש (חלק ג׳, דרוש י״ט לפרשת תרומה.). ואתי שפיר שכיון שהמארח ת״ח בתוך ביתו כאילו מקריב תמידין הוצרך לד׳ תקוני המשכן שבו מקריבין הקרבנות.

ויהי היום ויבא שמה (מלכים ב׳ ד, יא.). כבר אמרנו שהיה זה ביום ר״ה ככתוב שם בזהר (זהר שמות דף מ״ד ע״א, ויהי היום ויבוא שמה (מלכים ב׳ ד). ויהי היום, מאן הוא יומא דא. אלא כמה דאוקמוה. ותא חזי. ההוא יומא יומא טבא דראש השנה הוה, דאתפקדו ביה עקרות דעלמא ואתפקדן ביה בני עלמא. קרא לשונמית ואמר, הנה חרדת אלינו את כל החרדה הזאת. בגיני כך אצטריכנא לעיינא יומא דא בדיני דעלמא, דקודשא בריך הוא דאין ביומא דא לעלמא, ובגין דאתפרשנא בלחוד באתר דא, אצטריכנא לאסתכלא ברגיזו דעלמא. (מלכים ב׳ ד): ומה לעשות לך היש לדבר לך אל המלך או אל שר הצבא. וכי מלה דא למה אצטריכא לגבי איתתא דלא נפקת ולא אזלת ולא עאלת בהיכלא דמלכא. אלא יומא דא הוה גרים, דכל בני עלמא יתבין בדינא, ובההוא יומא אקרי קודשא בריך הוא מלך. המלך המשפט. אמר לה אי את אצטריך לך לגבי מלכא עילאה, על עובדין די בידך.), ולכן גם בפ׳ פינחס רל״א א׳ כתוב בזהר, ובכל אתר ויהי היום דא ראש השנה. והטעם כמו שפי׳ מורי הרמ״ז זצוק״ל, כי ראש השנה שני ימים לעולם, והם נחשבים כיום א׳, כמ״ש רז״ל (י״ט ד:), כיומא אריכתא דמיא. ולפי שהיה י״ט ולא יכול ליסע משם וישכב שמה. ויאמר אל גחזי נערו קרא לשונמית הזאת. כי לא היה מדבר עמה פנים בפנים מהטעם האמור. ויקרא לה ותעמוד לפניו. לא לפניו ממש כי לא היה לה רשות להסתכל בו, אלא שרצה לדבר בפניה שהיא תשמע אמריו, כי הוא ידע רשעתו של גחזי. ואיננו רחוק שלפניו ירצה לפני גחזי. שכן פי׳ הרלב״ג, וראיה לזה שכשרצה לדבר עמה לנוכח אמר ותעמוד בפתח, ואם כבר היתה לפני אלישע היאך יצאה, אלא ודאי שותעמוד לפניו, ר״ל לפני גחזי. וכשרצה אלישע לדבר אליה ממש ותעמוד בפתח, ולא נכנסה לפנים כדי שלא להסתכל בפניו, ואעפ״י שלקמן כשבאה אל אלישע לומר לו שמת הילד, כתוב ותבא אל איש האלקים ותחזק ברגליו (מלכים ב׳ ד, כז.). משם ראיה שלא נסתכלה בפניו רק ותפול לפני רגליו. ולכן ויגש גחזי להדפה, שלא תסתכל בו.

ויאמר לו אמר נא אליה הנה חרדת אלינו את כל החרדה הזאת (שם יג.). שרצית לעשות עליית קיר כדי שלא אצטער בבואי לביתך, וחרדת מהסתכל בפני ולכן עשית כמה הכנות. וזהו את כל על העלייה ועל תקוניה מטה ושלחן וכסא ומנורה. מה לעשות לך, כי הנני מוכן לעשות בקשתך. היש לדבר לך אל המלך שיפטרך ממס, או אל שר הצבא שלא יכביד עליך להכניס בביתך אנשי המלחמה כמנהג. וזה מדה כנגד מדה שעשית עמי חסד להכניסני אל תוך ביתך. ותאמר בתוך עמי אנכי יושבת. שתרגם יונתן בגו עסקי עמי אנא מסוברא. שיובן עם מ״ש בפ״ק דתעניות (דף יא.), בזמן שהצבור בצער אל יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עליך נפשי וכו׳ אלא יצער עצמו עם הצבור, שכל המצער עצמו עם הצבור זוכה ורואה בנחמת צבור ע״כ. זהו שאמרה בתוך עמי אנכי יושבת. כתרגומו שלא רצתה לפרוש מן הצבור רק לשאת עמהם בעול. אך בזהר שם פי׳ היש לדבר לך אל המלך. אי אצטריך לך לגבי מלכא עלאה על עובדין די בידך. ולדרך זו נלך על פי מ״ש בזהר פ׳ וירא דף ק״ד א׳. ת״ח דאפי׳ בזמנא דבעי למידן עלמא איהו גרים למאן דרחים ליה למזכי במלה עד לא ייתי ההוא דינא לעלמא, בג״כ אקדים ליה קב״ה לאברהם, בגין דיזכי וישזיב ללוט. ז״ש אלישע הנה חרדת אלינו את כל החרדה הזאת. ובודאי שבאת לידך מצוה זו כדי לזכותך ולהצילך מפורענות, ולכן היש לדבר לך אל המלך מלכו של עולם שיכפר עונך, או אל שר הצבא זה מטט׳, כמ״ש במדרש הנעלם זהר פ׳ חיי שרה דף קכ״ו ב׳. ויאמר אברהם אל עבדו (בראשית כד, ב.), זה מטט׳ עבדו של מקום. המושל בכל אשר לו, שנתן לו הב״ה ממשלה על כל צבאותיו. ותאמר בתוך עמי וכו׳. שלא להוציא עצמה מן הכלל. הן אל כביר לא ימאס (איוב לו, ה.). וזכותא דרבים עדיף. וע״ש בזהר פ׳ בשלח (זהר שמות דף מ״ד ע״א, ותאמר בתוך עמי אנכי יושבת. מאי קאמרת. אלא בשעתא דדינא תליא בעלמא לא יתפרש בר נש בלחודוי ולא יתרשים לעילא ולא ישתמודעון ביה בלחודוי, דהא בזמנא דדינא תליא בעלמא, אינון דאשתמודעון ורשימין בלחודייהו, אף על גב דזכאין אינון, אינון אתפסן בקדמיתא. ועל דא לא ליבעי ליה לאיניש לאתפרשא מבין עמא לעלם, דבכל זמנא רחמי דקודשא בריך הוא על עמא כלהו כחד. ובגיני כך אמרה, בתוך עמי אנכי ישבת. ולא בעינא לאתפרשא מנייהו, כמה דעבדנא עד יומא דין.).

עוד יובן בתוך עמי אנכי יושבת (מלכים ב׳ ד, יג.). עם מ״ש בפ׳ הרואה (ברכות סג:), ויאמר שאול אל הקיני לכו סורו רדו מתוך עמלקי פן אוסיפך עמו ואתה עשית חסד וכו׳ (שמואל א׳ טו, ו.). ומה יתרו שלא קירב את משה אלא לכבוד עצמו כך, המארח ת״ח בתוך ביתו ומאכילו ומשקהו ומהנהו מנכסיו עאכ״ו. לכן אמרה בתוך עמי אנכי יושבת ולא בתוך שאר אומות, ואיני צריכה שתדבר עלי אל הב״ה להצילני מבא בדמים. ויאמר ומה לעשות לה (מלכים ב׳ ד, יד.). כי רצה אלישע להראותה שאינו כפוי טובה. ויאמר גחזי אבל בן אין לה ואישה זקן. כי הנה כתוב ויברך ה׳ את בית עובד אדום (שמואל ב׳ ו, יא.). בעבור ארון האלקים (שם יב.). ואמרו בפ׳ הרואה (ברכות סג:), ומה ארון שלא אכל ושתה אלא כיבד וריבץ לפניו כך, המארח ת״ח בתוך ביתו וכו׳ עאכ״ו. ומה ברכה בירכו זו חמות ושמנה כלותיה שילדו ששה ששה בכרס א׳ ע״כ. לכן אמר גחזי אבל וכו׳. כלומר אעפ״י שהיא בכלל המארח ת״ח וכו׳. ולפי זה היתה ראויה להתברך כעובד אדום בריבוי בנים, עכ״ז בן אין לה ואישה זקן. ויאמר קרא לה וכו׳ (מלכים ב׳ ד, טו.). ויאמר למועד הזה כעת חיה את חובקת בן (שם טז.). וכתוב אתי וקרי את לרמוז שגם אלישע היה ראוי לחבקו בפעם אחרת כשהחיה אותו, וכמ״ש שם בזהר פ׳ בשלח מ״ה א׳. חבקוק תרי, חד דאמיה וחד דאלישע וכו׳. ותאמר אל אדוני איש האלקים אל תכזב בשפחתך. אמרה כן לפי שידעה שאין נהנין ממעשה נסים (תענית כד:), לכן אמרה כי להיות אדוני איש האלקים ותעשה עמי נס, אפשר שלא יהיה בן קיימא ולכן אל תכזב בשפחתך. ולפי זה כשמת הילד והלכה אצל אלישע אמרה השאלתי בן מאת אדוני (מלכים ב׳ ד, כח.). הנה אתה דברת לי מעצמך את חובקת בן (שם טז.), ולא שאלתי לך כלום, ומאז הלא אמרתי לא תשלה אותי (שם כח.). שהוא מ״ש אל תכזב בשפחתך (שם טז.). ואין להאריך יותר.

כל האמור בענין זה הוא מ״ש בסדר היום, ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום ונברכו בו כל גויי הארץ (בראשית יח, יח.). כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו וכו׳ (שם יט.). כי אברהם עסק בגמילות חסדים ולכן זכה לבנים, היו יהיה לגוי גדול, ועצום כי יחיו ימים רבים. ונברכו בו כל גויי הארץ, שתהיה ברכת ה׳ בכל אשר להם, מזונות ופרנסה טובה. כי ידעתיו כלומר קרבתיו, מלשון ולנעמי מודע (רות ב, א.). שר״ל קרוב. למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט (בראשית יח, יט.), שכן אלה הם דרכי ה׳, כדכתיב כל ארחות ה׳ חסד ואמת (תהלים כה, י.). כי חסד היא הצדקה ואמת הוא המשפט. וזה כמ״ש בפ״ק דסנהדרין (דף ו:), ויהי דוד עושה משפט וצדקה (שמואל ב׳ ח, טו.). זה ביצוע. אך לפי שהקדים צדקה למשפט, יובן עם מ״ש בת״כ פ׳ קדושים, לא תשא פני דל (ויקרא יט, טו.). שאם באו לפניך עני ועשיר אל תאמר עני הוא זה אזכנו בדין ונמצא מתפרנס בנקיות ע״כ. לזה אמר שצריך לעשות צדקה לעני אך בדבר משפט אין להטות הדין כדי לעשות צדקה, כי המשפט לאלקים הוא. ועוד לפי שהדין הוא א׳ מרגלי העולם, שלכן בהטות המשפט ימוטו כל מוסדי ארץ. לכן הוא צדקה לקיים העולם. למען הביא ה׳ על אברהם את אשר דבר עליו (בראשית יח, יט.). הן הן הג׳ דברים הנ״ל שלא נמסרו ביד שליח, וזהו למען הביא ה׳ דווקא. ולזה כשראה הב״ה שהיה מצטער על שלא היו אורחים באים הביא ג׳ מלאכים בדמות אנשים, כי מיכאל בא לבשר את שרה על הבנים. ורפאל בא לרפאת את אברהם שמשם חיים ארוכים. וגבריאל להפוך את סדום על שלא רצו לתת מזונות לאורחים וצדקה לעניים.

עוד יפורשו הפסוקים האלה עם מאי דאיתא בשמות רבה פ׳ ל״א. אמר דוד רבון העולם ישב עולמך, שנא׳ ישב עולם לפני אלקים (תהלים סא, ח.). א״ל הב״ה אם אעשה עולמי שוה חסד ואמת מן ינצרוהו. הכוונה כי מן הראוי היה שהב״ה יברא עולמו בשוה שלא יהיו עשירים ועניים. אך צפה הב״ה שעתידים להיות רשעים בעולם, שבשבילם יחזור העולם לתהו ובהו, ולכן ברא עניים ועשירים כדי שיזכו בהם ויתישב העולם. ונלע״ד שזהו מ״ש במזמור ל״ג. כי ישר דבר ה׳ וכל מעשהו באמונה (תהלים לג, ד.). אוהב צדקה ומשפט חסד ה׳ מלאה הארץ (שם ה.). שאם יאמר אדם למה עשיתני עני ולזה עשיר, לזה אמר כי ישר דבר ה׳. שבדבר ה׳ שמים נעשו (שם ו.), אין בהם נפתל ועקש. וכל מעשהו באמונה. ואין להרהר אחריו למה עשה זה עני וחברו עשיר. לפי שאוהב צדקה ומשפט. כי רוצה ה׳ שזה יתן צדקה להחיות את נפשו ולכפר על כל עונותיו, וזה העני ישפט על רשעו, כמ״ש (יבמות קב:), יחלץ עני בעניו (איוב לו, טו.). בשכר עניו יצילנו מדינה של גהינם. ובזה חסד ה׳ מלאה הארץ. כי אמרתי עולם חסד יבנה (תהלים פט, ג.). ולפע״ד ז״ש בתעניות פ״ג (דף כה.), דר״א בן פדת הוה דחיקא ליה מלתא טובא ואמר קמי שכינה, עד אימתי אדבר ואיזיל בהאי דוחקא, א״ל ניחא לך דלחרביה לעלמא. שלפי דרכנו יובן כי אם לא היו עניים בעולם לזכות בהן לא היה העולם מתקיים, והנה כשגזר הב״ה הפורענות על סדום לפי שלא עשו צדקה ומשפט, כתוב וה׳ אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה (בראשית יח, יז.). כי כיון שאברהם היה עושה צדקה ומשפט, שלכן העולם מתקיים בשבילו. ראוי שלא לכסות ממנו, שכן כתוב בעמוס ג׳. כי לא יעשה אד׳ אלקים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים (עמוס ג, ז.). ואיתא בזהר פ׳ וישב דף קפ״ג ב׳. כי לא יעשה וכו׳. בזמנא דנביאי אשתכחו בעלמא, ואי לאו חכימי עדיפי מנביאי, ואי לא אתיהיב בחלמא, ואי לאו בצפרי שמיא משתכחי מילי. ונלע״ד דנפקא להו מן הכתוב עצמו, כי למה הביא שני שמות אד׳ אלקים. ועוד היל״ל אל הנביאים, מאי עבדיו אצטריך הכא, לכן אמר שזה בא ללמד כי לא יסתיר הב״ה את גזרותיו כדי שלא יסתר האדם ממנו כדרך מלכי ב״ו. כי אין נסתר מחמתו. ועוד שהוא רחום בדין וטוב בעיניו להגיד לבני האדם גבורותיו כדי שישובו מדרכם הרעה וידחו מעליהם הפורענות, וז״ש כי לא יעשה אד׳ אלקים דבר. שאע״פ שאלקי משפט ה׳ הוא מרחם על בריותיו, ולכן יש כאן הוי״ה בנקוד אלקים, שפי׳ רש״י בפ׳ ואתחנן (דברים ג, כד.), רחום בדין. כי אם גלה סודו אל עבדיו. דהיינו לחכימי דרא ואח״כ אל הנביאים, ולפעמים ע״י חלום שהוא ע״י מלאך, שנכלל ג״כ בעבדיו. א״נ בנביאים שנקראו הנביאים מלאכים. ובשמואל א׳ כ״ח כתוב וישאל שאול בה׳ ולא ענהו ה׳ גם בחלומות גם באורים גם בנביאים (שמואל א׳ כח, ו.). דצריך להבין מאי ג׳ גם לרבות. אמנם איתא בפ׳ הרואה (ברכות נה:), רבא רמי כתיב בחלום אדבר בו (במדבר יב, ו.). וכתיב החלומות שוא ידברו (זכריה י, ב.). ל״ק כאן ע״י מלאך כאן ע״י שד. זש״ה ולא ענהו ה׳ גם בחלומות. כלומר לא מבעיא ע״י צפורים ועוף השמים אלא אף גם בחלומות, שהם שני מיני חלומות ע״י מלאך וע״י שד. ובזהר פ׳ וישב קפ״ג א׳. ות״ח חלום דרגא חדא, מראה דרגא חדא, נבואה דרגא חדא, וכלהו דרגין לדרגין אלין על אלין. כי הנה מראה הוא ע״י אליהו או מלאך אחר או ברוח הקדש. לכן אמר גם באורים לרבות מראה. גם בנביאים לרבות החכמים, דחכם עדיף מנביא. אך כששאול דבר עם שמואל אמר ואלקים סר מעלי ולא ענני עוד גם ביד הנביאים גם בחלומות (שמואל א׳ כח, טו.). כי נתבייש להזכיר גם באורים, כי הוא הרג את כהני נוב וכדבריהם ז״ל (רש״י שם. ויקרא רבה פ׳ כ״ו.), ולכן התחיל ביד הנביאים, כי אם היה מוצא מענה ביד הנביאים לא היה בודק בחלומות ודוק.

ובב״ר פ׳ מ״ט. סוד ה׳ ליריאיו (תהלים כה, יד.). בתחלה היה סוד ה׳ ליריאיו ואח״כ לישרים, ואת ישרים סודו (משלי ג, לב.). ואח״כ לנביאים, כי לא יעשה וכו׳ (עמוס ג, ז.). אמר הב״ה אברהם זה ירא אלקים, שנא׳ כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה (בראשית כב, יב.). אברהם זה ישר מן הישרים, שנ׳ מישרים אהבוך (שיר השירים א, ד.). אברהם זה נביא, שנאמר ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא (בראשית כ, ז.). ואיני מגלה לו ע״כ. וקשה מהיכא תיתי שתחלה גלה ליריאיו ואח״כ לישרים ואח״כ לנביאים, כי מן הפסוקים שהביא לא למדנו קדימה ואיחור. אך יובן זה עם מ׳ יותר תמוה סמוך לזה שם, אמר ר״י בר סימון למלך שהיו לו שלשה אוהבים ולא היה עושה דבר חוץ מדעתן. פעם אחת בקש המלך לעשות דבר חוץ מדעתן. נטל את הראשון וטרדו והוציאו חוץ לפלטין. שני חבשו בבית האסורין, ונתן ספרגוס שלו עליו. שלישי שהיה חביב לו יותר מדאי, אמר איני עושה דבר חוץ מדעתו. כך אדם הראשון ויגרש את האדם (בראשית ג, כד.). נח ויסגור ה׳ בעדו (בראשית ז, טז.). אברהם שהיה חביב עליו יותר מדאי, אמר מה אני עושה דבר חוץ מדעתו ע״כ. וקשה מאד היכן מצינו שלא היה עושה דבר חוץ מדעתן של אדם ונח. ועוד שמן המשל נראה שהיו בזמן א׳ ובנמשל לא כן. אמנם בב״ר פ׳ י״ט. ותאמר האשה אל הנחש (בראשית ג, ב.). והיכן היה אדם באותה שעה, רבנן אמרי נטלו הב״ה והחזירו בכל העולם כלו, א״ל כאן בית נטע, כאן בית זרע. עוד בפ״ה דברכות (דף לא.), כל ארץ שגזר עליה אדם הראשון לישוב נתישבה וכו׳. עוד בסנהדרין פ״ד (דף לח:), מלמד שהראה הב״ה לאדה״ר דור דור ודורשיו וכו׳. עוד בב״ר פ׳ כ״ד. כל האומניות אדה״ר לימדם, מ״ט וחרשים המה מאדם (ישעיה מד, יא.). עוד כתוב ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו וכו׳ (בראשית ב, יט.). ובנח ויאמר אלקים לנח קץ כל בשר בא לפני (בראשית ו, יג.). א״כ שפיר קאמר שלא היה עושה דבר חוץ מדעתן. אך בראותו כי אדה״ר חטא שלא שמר צוויו, ואיתא בזהר פ׳ נח דף ע״ה ב׳. יהב חכמתא עלאה לאדה״ר, ובההיא חכמה דאתגלי ליה ידע דרגין ואתדבק ביצה״ר עד דאסתלקו מיניה מבועי דחכמתא וכו׳. וכן נח לא התפלל על דורו, כמ״ש בזהר פ׳ נח ס״ז ב׳. דכיון דא״ל הב״ה דישזיב ליה בתיבותא הוא ובנוי לא בעא רחמין על עלמא ואתאבידו. על כך בא במשל פעם אחת בקש המלך לעשות דבר חוץ מדעתן, כי כשראה שלא היו אוהבים אותו כראוי לא רצה לומר להם מה שהיה רוצה לעשות, ולאדה״ר גירשו מג״ע, ויגרש את האדם (בראשית ג, כד.). ולנח חבשו בבית האסורין זו התיבה, ונתן ספרגוס שלו עליו, ר״ל חותמו. שכן כתוב ויסגור ה׳ בעדו (בראשית ז, טז.). ולא יכול לצאת עד שא״ל צא מן התיבה (בראשית ח, טז.). וכשבא אברהם שהיה חביב עליו יותר מדאי אמר מה אני עושה דבר חוץ מדעתו, כי אברהם תיקן כל מה שקלקל אדה״ר, כי הוא חטא בדבר אכילה, ואברהם ע״י האכילה הקריא שמו של מקום בפה כל חי, וכן התפלל על אנשי סדום כי זה כחו לאלוקו לזכות את הרבים וללמד סנגורייא על בני אדם, ז״ש בתחלה היה סוד ה׳ ליריאיו אלו אדם וחוה, כי ביום הבראם כוננו לירא את ה׳ אלא שהנחש הטעה אותם, והייתם כאלקים יודעי טוב ורע (בראשית ג, ה.). וגם אחר החטא, ויתחבא האדם ואשתו וכו׳ (שם ח.). ועשו תשובה. ואח״כ לישרים זה נח ובניו שהלכו בדרכי יושר אפילו בדור שכלו חייב, ולכן גילה להם סודן, ואני הנני מביא מבול וכו׳ (בראשית ו, יז.). ואח״כ לנביאים שהיה נביא שם בן נח ועבר, כמ״ש בב״ר פ׳ ל״ו. נביא גדול היה עבר. שגילה לו הסוד של דור הפלגה. שלכן קרא שם בנו פלג כי בימיו נפלגה הארץ (בראשית י, כה.). כנז׳ שם, ועל שם כתוב ותלך לדרוש את ה׳ (בראשית כה, כב.). למדרשו של שם. ועיין בב״ר פ׳ ס״ג. אמר הב״ה אברהם זה ירא אלקים, כאשר העיד עליו הוא בעצמו, כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה (בראשית כב, יב.). ופי׳ ז״ל (בראשית רבה פ׳ נ״ו.), כי עתה הודעתי, כי לא נעלם מעיני ה׳ קודם זמן זה שהיה אברהם ירא אלקים אך לא הודיע טבעו בעולם עד שבא מעשה לידו להקריב בנו יחידו, ובזה תיקן חטא אדה״ר כנודע. אברהם זה ישר מן הישרים, כי נח היה צריך סעד לתומכו (רש״י בראשית ו, ט. בראשית רבה פ׳ ל׳.) לפי שלא היה כל כך צדיק במה שבינו לקונו כנז׳ אצלנו במקומו (חלק א׳‏ - דרוש ד׳ לפרשת נח והפטרה.), ואמנם הוא ובניו היו ישרים בדורותם, אך אברהם היה ישר יותר מהם, כי גם בדרכי קונו היה שלם והתפלל על דורו, ומייתי לה מפ׳ מישרים אהבוך (שיר השירים א, ד.). שהוא כמו מישרים, שר״ל יותר משאר הישרים, וכן פי׳ שם במדרש חזית (שיר השירים רבה פ׳ א׳.), א״ר איבו מישרות גדולות פעלו אבותינו לפניך. ולדרכנו יכון כי היה לו לומר ישרים אהבוך מאי מישרים, אלא ודאי שהוא כמו מישרים שר״ל יותר מן הישרים. אברהם זה נביא שנאמר כי נביא הוא (בראשית כ, ז.). וא״כ ראוי אברהם לגלות לו. וכיון שכתב המכסה אני וכו׳ (בראשית יח, יז.). היל״ל תכף ומיד ויאמר ה׳ זעקת סדום ועמורה כי רבה (שם כ.). ולמה הכניס בין הדבקים ואברהם היו יהיה וכו׳ (שם יח.). ורז״ל הביאו רש״י ז״ל בפי׳ החומש, הואיל והזכירו בירכו. אך נלע״ד לדייק אמרו וה׳ אמר (שם יז.). שהוא ובית דינו פירושו בכל מקום (ב״ר פ׳ נ״א.), וכלל גדול אמרו חכמים בפ״ה דסנהדרין (דף מ.), שאחר שנחקרו העדים פותחין בזכות. ופסק הרמב״ם ז״ל ריש פ״ט מהלכות סנהדרין ז״ל, סנהדרין שפתחו כלם בדיני נפשות תחלה ואמרו כלן חייב, הרי זה פטור עד שיהיו שם מקצת מזכין שיהפכו בזכותו. עוד שנינו בפ״ק דהוריות (משנה ד.), היה א׳ מהם גר או זקן שלא ראה לו בנים פטור. ופסק הרמב״ם בפ״ב מהלכות סנהדרין, אין מעמידין בכל הסנהדרין לא זקן מופלג בשנים ולא סריס מפני שיש בהן אכזריות. ולא מי שאין לו בנים כדי שיהיה רחמן. פי׳ הרב המגיד, וטעם האכזריות בזקן, פרש״י (רש״י סנהדרין לו:) ששכח כבר צער גידול בנים. על כל אלה אמר הכתוב וה׳ אמר. כשישב עם בית דינו, המכסה אני מאברהם שהוא אחוז במדת החסד שודאי יפתח בזכות, ואל תאמר שאברהם לא היה ראוי לדון בסנהדרין, שהרי ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום (בראשית יח, יח.). שכבר נולד לו ישמעאל, ועוד נתבשר בלידת יצחק. ונברכו בו כל גוי הארץ. שהוא טוב ומטיב לכל ומכניסם לתחת כנפי השכינה. כי ידעתיו וכו׳ לעשות צדקה ומשפט (שם יט.). כמו שפי׳ לעיל, להפך מאנשי סדום שהיו רעים בגופם שטופי זמה, וחטאים בממונם שלא רצו לעשות צדקה.

ויאמר ה׳ זעקת סדום ועמורה כי רבה (בראשית יח, כ.). קשה שתחלה אמר שהיתה זעקתם רבה, ואח״כ אמר וחטאתם שהוא בשוגג. אך נלע״ד שיובן עם מ״ש בפ״ק דב״ב (דף י.), שא״ל טורנוס רופוס הרשע לר״ע אם אלקיכם אוהב עניים למה אינו מפרנסן, אמשול לך משל לה״ד למלך שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורים וגזר עליו שלא להאכילו ולהשקותו, והלך אדם והאכילו והשקהו, לכששמע המלך והלא כועס עליו וכו׳. ככה אמרו אנשי סדום, וז״ש זעקת סדום ועמורה כי רבה. כי העניים צועקים ללחם והם מתנצלים כדלעיל, ולכן וחטאתם זה כבדה מאד, ולכן ארדה נא לסוף מעשיהם אם כונתם טובה אם לאו. והנה רעים בגופם. נוכל לומר שלא היו רוצים לעשות ג״ח שהוא בין בגופו בין בממונו. וחטאים בממונם וזהו לה׳ מאד, כי הממון נקרא מאד, כדפי׳ ז״ל (ברכות נד.), בכל מאודך (דברים ו, ה.). בכל ממונך. לפי שאוהב כסף לא ישבע כסף (קהלת ה, ט.), לכן נק׳ מאד, ואם היו חטאים בממונם מהטעם האמור הנה יותר רע הוא שהיו רעים בגופם שלא לעשות ג״ח שהוא בין לעניים בין לעשירים בין לחיים בין למתים. עוד ארדה נא ואראה (בראשית יח, כא.). איתא בב״ר פ׳ מ״ט. א״ר אבא בר כהנא מלמד שפתח להם המקום פתח של תשובה, שנאמר ארדה נא ואראה (בראשית יח, כא.). וקשה איך ילמוד מזה שפתח להם פתח של תשובה. אך במנחות פ״ג (דף כט:) איתא ז״ל, ומפני מה נברא העולם בה׳, מפני שדומה לאכסדרה שכל הרוצה לצאת יוצא, מ״ט תליא כרעיה דה׳, דאי הדר בתשובה מעיילי ליה וכו׳. זהו בכיוון שפתח להם פתח של תשובה דהיינו כרעיה דה׳, לפי שמפתח התחתון לא אסתייעא מילתא כנז׳ שם, וזהו ארדה נא דהיל״ל ארד. אך הוסיף ה׳ לרמוז שפתח להם פתח תשובה של הה׳. ויפנו משם האנשים וילכו סדומה וכו׳ (בראשית יח, כב.). קשה שהרי כבר כתוב ויקומו משם האנשים וישקיפו על פני סדום (שם טז.). ועוד שתכף שאמר ארדה נא ואראה (שם כא.). היל״ל ויגש אברהם וכו׳ (שם כג.). אמנם כיון ששמעו המלאכים שהב״ה פתח להם פתח של תשובה גם הם ויפנו משם במחשבה זאת להמתין אם יחזרו בהם ויעשו תשובה, וכ״ש בראותם כי אברהם עומד עדין לפני ה׳ להתפלל עליהם, אולי תפלתו תעשה פירות כי מלאכי רחמים היו כמ״ש רש״י ז״ל (רש״י בראשית יט, א.). והוא מ״ש בב״ר פ׳ נ׳. ויבאו שני המלאכים סדומה בערב (בראשית יט, א.). נפטרים מאברהם בשש שעות ובאין סדומה בערב, אלא מלאכי רחמים היו וממתינים וסבורים שמא ימצא להם זכות, וכיון שלא מצא להם זכות ויבאו שני המלאכים סדומה בערב ע״כ. דאל״כ מה איכפת לן אם באו בערב או קודם. ואעפ״י שגבריאל הוא מדת הדין, כבר אמרו עליו באיכה רבתי (איכה רבה פ׳ א׳.) ע״פ ממרום שלח אש (איכה א, יג.). שש שנים היו הגחלים עמומות בידו של גבריאל, סבור שישראל עושין תשובה. וגם בלילה אמרו שם בב״ר, שהיה לוט מבקש עליהם רחמים והיו מקבלין ממנו, כיון שאמרו לו הוציאם אלינו ונדעה אותם (בראשית יט, ה.). לתשמיש, א״ל עד כאן היה לך רשות ללמד סנגוריא עליהן מכאן ואילך אין לך רשות וכו׳. ולכן שלח מלאכים אלו להפוך את סדום כדי להצילם אם ישובו וגם להציל את לוט וכל זה בזכותו של אברהם. ואז אמרו ללוט חתן ובניך ובנותיך הוצא מן המקום (שם יב.). כלומר מן ה׳ מקום, שכלם היו רוצים להשחית. ובב״ר פ׳ נ׳. ר׳ לוי בשם ר׳ נחמן מלאכי השרת על ידי שגילו מסטורין של הב״ה נדחו ממחיצתן קל״ח שנה, א״ר חמא ב״ח על שנתגאו ואמרו כי משחיתים אנחנו את המקום הזה (שם יג.) ע״כ. וקשה והלא במצות ה׳ עליהם נשתלחו להפוך את סדום ולהציל את לוט ומה זה שגילו, שאדרבא זוהי כונתו ית׳ שידעו כי על כך שולחו ויחזרו בהם, ואם על שאמרו כי משחיתים אנחנו, והלא שם אמרו וישלחנו ה׳ לשחתה (שם.). ורש״י ז״ל פי׳ כי לא אוכל לעשות דבר (שם כב.), זה ענשן של מלאכים על שאמרו כי משחיתים אנחנו וכו׳. וקשה שלא אוכל הם דברי גבריאל, ואיך יאמרו כי משחיתים אנחנו, ועוד למה יענש הא׳ לבד, ולמה לא די בזה ונדחו ממחיצחן, אכן דייק ר׳ לוי בכתוב כי משחיתים אנחנו. והלא גבריאל לבד הוא אשר ישחית והאחד להציל את לוט, איברא דנוכל לומר כי ההשחתה תלויה בשניהם לפי שלא יוכל להשחית עד שיציל את לוט, וכמ״ש מהר המלט שמה כי לא אוכל לעשות דבר עד בואך שמה (בראשית יט, כב.). וז״ש ויחזיקו האנשים בידו וכו׳ (שם טז.). בלשון רבים, כי שניהם כא׳ היו, אך בהצלה ויאמר המלט על נפשך (שם יז.). שהא׳ לבד היה מציל. יהיה מה שיהיה לא היה להם לומר כי משחיתים אנחנו שתלו הגדולה בעצמן. והעיקר הוא שבהצלת לוט לא הזכירו שמה׳ היתה זאת רק שמעצמם הצילוהו, על שעשה עמהם חסד שהכניסם לביתו, ואמרו כי גדלה צעקתם את פני ה׳ (בראשית יט, יג.). שאפילו מדת הרחמים הסכימה לעשות עמהם דין, ארורים הרשעים שמהפכים מדה״ר למדת הדין (בראשית רבה פ׳ ל״ג.), ולכן וישלחנו ה׳ לשחתה (בראשית יט, יג.). ולפי שהיו שני מלאכים, לכן נתן ר׳ לוי שני טעמים, כי לגבי גבריאל שהיה הולך להפוך את סדום שייך מה שאמר שגילו מסטורין של הב״ה, ולגבי רפאל שהלך להציל את לוט נענש על שתלה הצלתו בעצמם ואמרו כי משחיתים אנחנו, ואינו כן כי רק הא׳ היה משחית והא׳ מציל. ולכן לא זז משם עד שהוצרך לומר כי לא אוכל לעשות דבר עד בואך שמה (שם כב.), ולזה נדחו ממחיצתן עד שבא יעקב, ורצה הב״ה שילכו למעלה להשלים המרכבה להראות ליעקב בכבודו ובעצמו.

וה׳ המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש (בראשית יט, כד.). כי כנגד שהיו רעים בגופם שחטאו בזנות דנם באש, כדכתיב אם יהלך איש על הגחלים וכו׳ (משלי ו, כח.). כן הבא אל אשת רעהו (שם כט.). ואיתא בפ׳ חלק (סנהדרין קט:), דמחי ליה לאתתא דחבריה ומפלא יהבי לה ניהליה דנעברא. וכנגד שהיו חטאים בממונם דנם בגפרית, דכתיב גפרית ומלח שריפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמיח (דברים כט, כב.). ופשיטא שאם לא תזרע לא תצמיח, אך אמרו (בראשית רבה פ׳ נ״א.), שאפילו יתנו מעפרה בערוגה אחרת אינה מצמחת. וזה מכ״מ כי כשם שלא רצו ששום אדם יהנה מממונם, כך נענשו שעפרם לא תצמיח בשום מקום למען לא יהנו מהם כלל ועיקר. ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח (בראשית יט, כו.). פירש רש״י ז״ל, מאחריו של לוט. וזה כי בלי ספק לוט הנהיג את אשתו ובנותיו והוא אחריהם, ואם היא מבטת מאחריה היתה רואה את לוט, אך העיקר שהביטה מאחוריו של לוט ששם המשחית והביט בפניה ומתה. אך יובן היטב מאחריו כי הנה כתוב ולוט יושב בשער סדום (שם א.). ופרש״י שאותו היום מינוהו שופט עליהם. ואפשר שהשופטים שלהם היו יושבים בשער העיר למנוע את האורחים ליכנס בעיר. וגם הוא מלשון ועלתה יבמתו השערה (דברים כה, ז.). שר״ל שער בית דין. והנה לכך מינוהו אותו היום, שסבב הב״ה הדבר כדי להציל את לוט שיזכה להכניס המלאכים לביתו, וזהו וירא לוט ויקם לקראתם (בראשית יט, א.). כי הוא לבדו היה שם להיותו שופט. ולכן א״ל האחד בא לגור וישפוט שפוט (שם ט.). כלומר אתה יחיד שבאת לעירנו וקבלנו אותך, ואתה רוצה להכניס אורחים נגד נמוסי העיר, עתה נרע לך מהם. ז״ש ותבט אשתו מאחריו. דהיינו שרצתה לקרות תגר על מה שעשה עם האורחים, וכמ״ש בפ׳ נ״א בב״ר. ר׳ יצחק אמר על שחטאה במלח שהיתה הולכת אל כל שכנותיה ואומרת להן תנו לי מלח שיש לנו אורחים, והיא מתכונת שיכירו בהן אנשי העיר, ולכן ותהי נציב מלח. ועוד לפי שמלח ממון חסר (כתובות סו:), והיא היתה רחוקה מצדקה, לכן מכ״מ ותהי נציב מלח. ועוד נתחייבה מיתה לפי שהיא גרמה טרם ישכבו ואנשי העיר אנשי סדום נסבו על הבית (בראשית יט, ד.). וק׳ מאי טרם ישכבו, אלא שבא להודיענו מ״ש בפ׳ חלק (סנהדרין קט:), הויא להו פוריתא דהוו מגנו עלה אורחי, כי הוה אריך גייצי ליה, כי הוה גוץ מתחי ליה. והרמז שהיו חותכים שוקי האנשים, לכלות הרגל מבינותם, ולכן אמרו ללוט הוציאם אלינו ונדעה אותם (בראשית יט, ה.). שנשכיבם על המטה כמנהג האורחים האחרים וזהו טרם ישכבו. ובמס׳ פ׳ זו ישכבו ג׳, טרם ישכבו (שם ד.). המה את ערלים ישכבו, יחזקאל ל״ב (יחזקאל לב, כט.). יחד על עפר ישכבו, איוב כ״א (איוב כא, כו.). הכונה כי טרם ישכבו האורחים, המה את ערלים ישכבו באכזריות, כערלים שאין להם רחמנות לקפח את שוקיהם. ולכן יחד על עפר ישכבו שגם הם נדונו באכזריות. ועוד יובן עם מאי דאיתא התם בפ׳ חלק, אליעזר עבד אברהם אקלע להתם, אמרי ליה קום גני אפוריא, אמר להון נדרא נדרי מן יומא דמיתא אימא לא גנינא אפוריא ע״כ. הנה כי להנצל מן ידם היה ראוי להם לאורחים לשכב על הארץ ולא יעלו לאותה מטה.

ויעל לוט מצוער וישב בהר ושתי בנותיו עמו וכו׳ וישב במערה הוא ושתי בנותיו (בראשית יט, ל.). הרי זה מקרא כפול, דהיה לו לומר בקצרה וישב בהר במערה ושתי בנותיו עמו, או יאמר ויעל לוט מצוער ושתי בנותיו עמו וישבו במערה בהר. עוד שם ותאמר הבכירה אל הצעירה אבינו זקן ואיש אין בארץ לבא עלינו (שם לא.). גם פה יש יתור נפיש דדי באמרו ואיש אין בארץ לבא עלינו, דמאי בא להשמיענו אבינו זקן, אטו אם היה בחור כיון שחשבו שנחרב העולם כדור המבול, כמ״ש בב״ר (ב״ר פ׳ נ״א.). והביאו רש״י ז״ל (בראשית יט, לא.). היה להם לשכב עמו להעמיד ממנו זרע. עוד תחלה כתוב ונשכבה עמו (שם לב.). ולא פירשו ונשכבה עם אבינו, ואח״כ ותבא הבכירה ותשכב את אביה (שם לג.). שגם כאן היל״ל ותשכב עמו. אמנם איתא בפ״ד דנזיר (דף כג.), משל ללוט ושתי בנותיו, הן שנתכוונו לשם מצוה וצדיקים ילכו בם (הושע יד, י.). הוא שנתכוון לשם עבירה ופושעים יכשלו בם. וגם בב״ר פ׳ נ״א. אין אנו יודעי׳ אם לוט נתאוה לבנותיו אם בנותיו נתאוו לו, מן מה דכתיב לתאוה יבקש נפרד (משלי יח, א.). הוי לוט נתאוה לבנותיו ובנותיו לא נתאוו לו. קראו נפרד לפי שהיה בלא אשה ולכך נתאוה לבנותיו. וגם מפני שנפרד מאברהם ולכך אירעוהו כל אלה. ובאגדתא דבראשית פ׳ כ״ה. ואנכי לא אוכל להמלט ההרה וכו׳ (בראשית יט, יט.). כל הדברים הללו היה עושה כדי שילך במערה לעסוק בעריות, ומתחלה כשהיה עם אברהם היה מתאוה לזנות, שנאמר וישא לוט את עיניו (בראשית יג, י.). אין וישא אלא זנות, שנאמר ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף (בראשית לט, ז.).

בזה מובן הכתוב ויעל לוט מצוער וישב בהר ושתי בנותיו עמו (בראשית יט, ל.). לזה נתן טעם כי ירא לשבת בצוער. אך מה שהוא רע וישב במערה הוא ושתי בנותיו, כי אין כונתו אלא לעסוק בעריות, כי הרי שנינו בפ״ד דקדושין (דף פ:), לא יתיחד איש א׳ עם שתי נשים, והאומות גדרו עצמן מן העריות מדור המבול ואילך, אמנם בנותיו חשבו שהעולם נתחרב כמו בדור המבול, ולכן ותאמר הבכירה אל הצעירה אבינו זקן (בראשית יט, לא.). כלומר ודאי שאין אנו מתאוים לו בעבור שהוא זקן, ולילך אחרי הבחורים איש אין בארץ לבא עלינו. ובשביל לעשות תולדות כדי שלא יתחרב העולם לכה נשקה את אבינו יין (שם לב.). כדי שלא ידע מה נעשה, ונשכבה עמו כאיש דעלמא לא כאבינו, והן לא ידעו כי לוט היה להוט אחר העריות ואף בלא יין ישכב עמהם כי לוט נתאוה לבנותיו. ותשקן את אביהן יין בלילה הוא (שם לג.). בגנותו של לוט דבר הכתוב, כי כיון שכל העולם בצער או לפחות אותן ערים שישב בהן לוט לא היה לו אז לשתות יין, וזהו בלילה הוא, כלומר הוא ידע שיבא לידי עבירה, כדכתיב אל תרא יין כי יתאדם כי יתן בכוס עינו (משלי כג, לא.). שפירשוהו על העריות (יומא עד:). אך גם היא בבואה לידי מעשה ותשכב את אביה (בראשית יט, לג.). שהוכיח סופה על תחלתה שלא נהגה בצניעות כצעירה, וכמ״ש בפ״ד דנזיר (דף כג:), דאילו בכירה דקרייה מואב א״ל רחמנא למשה אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה (דברים ב, ט.). הא צעורי צערינהו. ואילו צעירה דקרייה בן עמי, א״ל אל תצורם ואל תתגר בם. כלל אפילו צעורי לא (הוריות י:). ולא ידע בשכבה ובקומה (בראשית יט, לג.). ואמרו שם בנזיר (דף כג.), למה נקוד על ו׳ שובקוּ֗מה. לומר שבשכבה לא ידע הא בקומה ידע. לפי שתכף שבא עליה היה לה לקום מאצלו והיא לא עשתה כן רק שכבה עמו עד הבקר ובזה ידע בקומה. ולא כן עשתה רות רק ותקם בטרם יכיר איש את רעהו (רות ג, יד.). ועל זה נענשה שבמואב הותר להתגרות בהם.

ויהי ממחרת ותאמר הבכירה אל הצעירה (בראשית יט, לד.). הרי זה מורה ג״כ על מיעוט צניעותה, כי היא פתחה בזנות, הן שכבתי אמש את אבי. כי כבר ידעה גם היא זה. ולפי שובקומה ידע, נשקנו יין גם הלילה, כי אחר ששתה בלילה הראשון לא ימנע עצמו מלשתות גם בלילה הזה, והוא לא נמנע הגם שידע את אשר נעשה עמו ע״י הבכירה. ותקם הצעירה (שם לה.). כלומר בקושי. ותקם ולא כתיב ותבא כמו בבכירה, כי הבכירה עשתה ברצון טוב אך הצעירה בהכרח עשתה. ותשכב עמו ולא כתיב את אביה, וכאן אין נקוד על ובקומה אדרבא הוא חסר ו׳, לרמוז שקמה בבקר השכם או בעוד לילה כדי שלא ירגיש בה, וקרי ביה ובקמה, שקמה על רגליה קודם שיקום אביה. ואף בקריאת שמות הבכירה לא נשמרה בצניעות וקראתו מואב, ולכן כתיב אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה (דברים ב, ט.). להורות כי על שקראתו מואב הותר להתגרות בם. דאל״כ היל״ל אל תצר ואל תתגר מלחמה במואב. אך בבני עמון נאמר אל תצורם ואל תתגר בם כלל, סמך הכל יחד להורות על זה. ואמנם אמרו שם בנזיר פ״ד (דף כג:), א״ר יהושע בן קרחא לעולם יקדים אדם לדבר מצוה, שבשכר לילה א׳ שקדמתה בכירה לצעירה זכתה וקדמתה ארבע דורות למלכות. כי בוחן לבות וכליות ידע שעיקר כונתם להעמיד זרע, כמ״ש ונחיה מאבינו זרע (בראשית יט, לב.). ואע״פ שלהיותה בכירה היתה ראויה להקדים עכ״ז עיקר הכל היה מהבכירה, והיא שאמרה אבינו זקן (שם לא.). וכן היא אמרה גם בלילה השני אל הצעירה שתעשה כן. ולפיכך זכתה וקדמתה ד׳ דורות למלכות, שאעפ״י שהקדימה לילה א׳ בלבד. מצינו ד׳ פעמים שדברה הבכירה תחלה. הא׳ ותאמר הבכירה אל הצעירה אבינו זקן (שם.). והב׳ ותשקן את אביהן יין וכו׳ (שם לג.). וודאי שהבכירה התחילה כמו שהיא התחילה לדבר. הג׳ ותבא הבכירה ותשכב את אביה (שם.). הד׳ ויהי ממחרת ותאמר הבכירה אל הצעירה וכו׳ (שם לד.).

ובמסרה בפ׳ זו בלילה הוא ד׳. ותשקן את אביהן יין בלילה הוא (בראשית יט, לג.). וישכב עמה בלילה הוא (בראשית ל, טז.). ויקם בלילה הוא, בפ׳ וישלח (בראשית לב, כג.). ודוד נס וימלט בלילה הוא, שמואל א׳ י״ט (שמואל א׳ יט, י.). איתא בנדה פ״ג (דף לא.), א״ר יוחנן מ״ד וישכב עמה בלילה הוא (בראשית ל, טז.). מלמד שהב״ה סייע באותו מעשה, שנ׳ יששכר חמור גרם (בראשית מט, יד.). חמור גרם לו ליששכר. ופרש״י ז״ל, הב״ה סייע שנטה חמורו של יעקב לאהל לאה וכו׳. וקשה שהרי כתוב ותצא לאה לקראתו וכו׳ (בראשית ל, טז.). וא״כ מה צורך שיטה חמורו לאהל לאה. ויגעתי ומצאתי בזהר פ׳ ויצא קנ״ז ב׳ ז״ל, ותצא לאה לקראתו. מנא ידעה, הא אמרו דגעא חמרא ולאה ידעת ונפקת וגרים ליה דנפק מינה יששכר, הה״ד יששכר חמור גרם (בראשית מט, יד.). וכן מצאתי בערוך ערך חמרא על מ׳ הנ״ל, כשחזר יעקב מן השדה נפק החמור ושמעה לאה ויצאת לקראתו ע״כ. הרי שוישכב עמה בלילה הוא. רומז להב״ה שסייע באותו מעשה. אף כאן ותשקן את אביהן יין בלילה הוא (בראשית יט, לג.). סייע עמה הב״ה, כמ״ש רש״י ז״ל והוא במכילתא, שיין נזדמן להם במערה. ובזהר פ׳ זו דף ק״י ע״ב. ובקומה בו׳ נקוד על ו׳, בגין דסיועא דעילא הוה אשתכח בההוא עובדא דזמין מלכא משיחא לנפקא מיניה. גם ביעקב באותו הלילה שנזדווג לו שרו של עשו, כתיב ויקם בלילה הוא (בראשית לב, כג.). שהב״ה סייעו להעביר את מעבר יבק את נשותיו ובניו וכל ממונו בעבור שהיה בסכנה גדולה. וכן דוד כשברח מפני שאול כתוב ודוד נס וימלט בלילה הוא (שמואל א׳ יט, י.). כי מאת ה׳ היתה שילך לשמואל כדי שימצא מקום לה׳ לבנות בית המקדש, כמ״ש בזבחים פ״ה (דף נד:), שהיו יושבים ועוסקים בנויו של עולם. ואיתא במדרש שמואל על פ׳ זה ז״ל, באותו לילה שברח דוד מלפני שאול למד משמואל הנביא מה שאין תלמיד ותיק לומד לק׳ שנה.

וכיון דאתא לידן לעולם יקדים אדם עצמו לדבר מצוה (נזיר כג:). נבאר איזה פסוקים בסוף הפ׳ הקודמת. ויקח אברהם את ישמעאל בנו וכו׳ וימל את בשר ערלתם בעצם היום הזה וכו׳ (בראשית יז, כג.). ואברהם בן תשעים ותשע שנה וכו׳ (שם כד.). וחזר ואמר בעצם היום הזה נמול אברהם וישמעאל בנו (שם כו.). וכל אנשי ביתו וכו׳ (שם כז.). דהוא יתור נפיש. ולתרץ זה נקדים לבאר מ׳ ז״ל בב״ר פ׳ מ״ב. ולמה נקרא שמו ממרא, ר׳ עזריה בשם ר׳ יהודה בשם ר׳ סימון שהמרה פנים באברהם, בשעה שאמר הב״ה לאברהם למול הלך ונמלך בג׳ אוהביו. אמר לו ענר כבר בן מאה שנה אתה ואתה הולך ומצער את עצמך. א״ל אשכול מה אתה הולך ומסייף את עצמך בין שונאיך. א״ל ממרא אלקיך שעמד לך בכבשן האש ובמלכים וברעבון, והדבר הזה שאמר לך למול אין אתה שומע לו, א״ל הב״ה אתה נתת לו עצה למול, חייך שאיני נגלה עליו לא בפלטין של ענר ולא בפלטין של אשכול אלא בפלטין שלך, הה״ד וירא אליו ה׳ באלוני ממרא (בראשית יח, א.). ע״כ. וכבר הקשו המפרשים איך אפשר שאברהם שעמד בכמה נסיונות יצטרך לשאול עצה לקיים מצותו ית׳, שהרי ראינו כי בעקידה שהיה נסיון יותר קשה לא רצה לגלות אפילו לשרה אשתו ולא דבר עם שום אדם. ועוד אם הדבר כפשוטו שענר ואשכול כיהו בו שלא לקיים מצות ה׳ איך יתמיד אברהם בחברתם, והרי כתוב ואם לא תאבה האשה ללכת אחריך ונקית משבועתי זאת (בראשית כד, ח.). ופרש״י ז״ל, וקח לי אשה מבנות ענר אשכול וממרא. אמנם גרסי׳ בסוף פר״א דמילה (רי״ף שבת קל״ז: -  ע״א כו:), איתמר מנין למילה בגוי שהיא פסולה, דארו בר פפא משמיה דרב אמר דכתיב ואתה את בריתי תשמור (בראשית יז, ט.). ור׳ יוחנן אמר המול ימול (שם יג.). וקרי ביה המל ימול. מאי בינייהו איכא בינייהו אשה, לרב דאמר ואתה את בריתי תשמור אשה כיון דליתה בברית לא מהלא, לר׳ יוחנן דאמר המל ימול אשה כמאן דמהילא דמיא וע״ש. ובב״ר פ׳ מ״ו. ואתה את בריתי תשמור (בראשית יז, ט.). רב הונא אמר מכאן למוהל שיהא מהול. ור׳ יוחנן אמר המל ימול. מכאן למוהל שיהא מהול. ואף כאן נוכל לומר דאיכא בינייהו אשה, אמנם לכ״ע מילה בגוי פסולה. ולפי זה איתא בפר״א פ׳ כ״ט. רבן גמליאל אומר שלח וקרא לשם בן נח ומל את בשר ערלתו ובשר ערלת ישמעאל בנו, שנ׳ בעצם היום הזה נימול אברהם וישמעאל בנו (שם כו.). ע״כ. כי הנה כבר אמרו בב״ר פ׳ מ״ג. ומלכי צדק מלך שלם (בראשית יד, יח.). ר׳ יצחק הבבלי אומר שנולד מהול. וכן בילקוט פ׳ בראשית ע״פ ויברא אלקים את האדם בצלמו (בראשית א, כז.). ששם נולד מהול. אך קשה לזה מ״ש בב״ר פ׳ מ״ט ז״ל, אמר לפניו ומי ימול אותי, אמר אתה בעצמך, מיד נטל סכין אברהם והיה אוחז בערלתו ובא לחתוך והיה מתירא שהיה זקן, מה עשה הב״ה שלח ידו ואחז עמו והיה אברהם חותך, שנ׳ אתה הוא ה׳ האלקים אשר בחרת באברם וגו׳ (נחמיה ט, ז.). וכרות לו הברית אין כתיב כאן אלא וכרות עמו, מלמד שהיה הב״ה אוחז בו ע״כ. ואפשר לומר כי שלח וקרא לשם בן נח לקיים המל ימול, אמנם מפני שעדין נשאר לו ספק שמא יותר טוב למול הוא בעצמו כי בזה יורה על זריזותו ושמחתו לעשות רצון קונו. לכן הלך ונמלך בג׳ אוהביו. והתחיל ואמר ולמה נקרא שמו ממרא, לא שאל על ענר ואשכול רק על ממרא לפי שנזכר כמה פעמים בתורה ושם קבע אברהם דירתו, לכן שאל ולמה נקרא שמו ממרא שנראה שהוא לגנאי, כמו זקן ממרא. והשיב שהמרה פנים באברהם, שהוכיחו כאשר נזכיר. בשעה שאמר הב״ה לאברהם למול ולא א״ל בפירוש על ידי מי, לכן הלך ונמלך לומר אם טוב שיעשנה ע״י שם לקיים המל ימול, או ע״י עצמו שכתוב ואתה את בריתי תשמור, שבזה יש רמז שיעשה אותה ע״י עצמו. א״ל ענר כבר בן ק׳ שנה אתה זקן מאד ואתה הולך ומצער את עצמך, כלומר אתה בעצמך כי להיותך זקן יאחזך רתת ורעדה ותחבול בעצמך ולא תעשה המצוה כתקונה. א״ל אשכול מה אתה הולך ומסייף עצמך בין שונאיך, כי בראותם שאתה חובל בגופך גם הם יקחו מוסר ויאמרו הלא טוב לנו להרגו לגמרי, ובפרט בהיותו כואב מן המילה ואנחנו נקום ונכנו נפש. א״ל ממרא אלקיך שעמד לך בכבשן האש, הרי זה כנגד מ״ש לו ענר אתה הולך ומצער את עצמך, וא״ל ממרא שכבר ציערת את עצמך ליפול בכבשן האש ואלקיך עמד לך וניצלת, כ״ש עתה שצוה שתמול שלא תפחד מהצער שאלקיך יהיה עמך. וכנגד מ״ש לו אשכול מה אתה הולך ומסייף עצמך בין שונאיך, א״ל במלכים ששמת נפשך בכפיך ולא היית ראוי להנצל ועכ״ז אלקיך עמד לך שנצחת עם רב, וכ״ש ברעבון שברעב פדך ממות. וגם ירמוז למ״ש ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה (בראשית יב, י.). ושם נאמר והרגו אותי ואותך יחיו (שם יב.). ובכל אלה ה׳ אלקיך הצילך. והדבר הזה שאמר לך למול, שכיון שאמר לך סתם, ואתה את בריתי תשמור. רמז לך שתמול בעצמך, דאל״כ היה מצוך לאמר לאחרים שימולו אותך, וכשמוע אברהם כן אז בשעת מעשה שאל אז פי ה׳ ומי ימול אותי, שכבר היה שם שם בן נח כדלעיל, וא״ל הב״ה אתה בעצמך. ומ״ש בפר״א, שלח וקרא לשם בן נח ומל את בשר ערלתו ובשר ערלת ישמעאל בנו. ר״ל שאברהם מל את בשר ערלתו וערלת ישמעאל בנו, דאל״כ היה לו לומר שלח וקרא לשם בן נח ומל אותו, אלא ודאי שהכונה שמתחלה שלח וקרא לשם לקיים המל ימול. אך אחר שא״ל ממרא שימול בעצמו וקרא להב״ה ומי ימול אותי, ודאי שמל את בשר ערלתו קאי לאברהם. ובזה כל דברי חכמים קיימים והכל עולה יפה. א״ל הב״ה לממרא אתה נתת לו עצה למול, כלומר הוא בעצמו. חייך שאיני נגלה עליו וכו׳. דייק בלישניה שאיני נגלה עליו, כי הנה משונה ביאה זו מהקודמות, כי קודם שמל כתוב ויפול אברם על פניו וידבר אתו אלקים לאמר (בראשית יז, ג.). וכ״כ בזהר פ׳ לך לך צ״ה א׳. (כל) כמה דהוה אטים וסתים, קב״ה לא אתגלי עליה כדקחזי וכו׳. אבל אחר שמל עצמו נגלה עליו, והוא יושב פתח האהל (בראשית יח, א.). וזה היה באלוני ממרא. מדה כנגד מדה כשם שהוא נתן עצה לאברהם לעשות המילה הוא בעצמו כך נגלה עליו הב״ה בחלקו, כי בזה נתקדש המקום בהיות שם כבוד ה׳ עומד, והוא מש״ה וירא אליו ה׳ באלוני ממרא. שהיה לו לומר בקצור וירא אליו ה׳ פתח האהל באלוני ממרא. אך סמך באלוני ממרא לוירא ה׳, להורות כי זהו זכותו של ממרא להגלות בחלקו אע״פ שלא דבר עמו כלום רק לבקרו ולהשרות שכינתו בפלטין של ממרא, וגם זה מורה ל׳ הכתוב וירא אליו ה׳. ולא אמר וירא ה׳ אל אברהם, כי לא נגלה אל אברהם שם לדבר עמו רק אליו באלוני ממרא, כלומר בשביל אלוני ממרא שיגלה שם כבוד ה׳. והראיה שכתוב אח״כ ואברהם הולך עמם לשלחם (שם טז.). וה׳ אמר וכו׳ (שם יז.). שלא דבר עמו שם, וכתוב וילך ה׳ כאשר כלה לדבר אל אברהם ואברהם שב למקומו (שם לג.). אחר שכתבתי זה יגעתי ומצאתי בס׳ בינה לעתים דרוש ס״ח, שפי׳ המ׳ הנ״ל ע״ד זה, ועכ״ז לא מנעתי עצמי מלהזכירו לפי שיש כאן כמה חדושים שלא נזכרו שם, וכל דרך איש ישר בעיניו.

נחזור לביאור הפסוקים, שאחרי שאמר ויקח אברהם את ישמעאל בנו וכו׳ (בראשית יז, כג.). להורות על זריזותו של אברהם שעד שלא תהיה רוח אחרת אתם תכף שנצטוה מל אותם, ואברהם בן צ״ט שנה בהמולו (שם כד.). וישמעאל בנו בן י״ג (שם כה.). שהיה יכול לעכב. חזר ואמר בעצם היום הזה נמול אברהם וישמעאל בנו (שם כו.). שתחלה קשט עצמו לקיים באחרים המל ימול, שלא תאמר שתחלה מל לאחרים כדי שיהיה לו כח לעשות זה קודם שיתש כחו בהמולו לעצמו, לכן חזר ואמר כן. וכן מצאתי בתנחומא פ׳ זו, א״ר אחא בא וראה שנתן הב״ה כח באברהם שביום שמל את עצמו מל ישמעאל ואת כל אנשי ביתו, שנ׳ ויקח אברהם את ישמעאל בנו וכו׳ (שם כג.). וכתיב בעצם היום הזה נמול אברהם וכו׳ וכל אנשי ביתו וכו׳ (שם כו.).

ואחרי שיצאנו מהמכוון נחזור למה שהתחלנו שבזכות הצדקה משתנה המזל, והוא מ״ש בברכות פ׳ הרואה (דף סג:), פתח ר׳ נחמיא בכבוד אכסניא ודרש מ״ד ויאמר שאול אל הקני וכו׳ (שמואל א׳ טו, ו.). והלא דברים ק״ו ומה יתרו שלא קירב את משה אלא לכבוד עצמו כך, המארח ת״ח בתוך ביתו ומאכילו ומשקהו ומהנהו מנכסיו עאכ״ו. פתח ר׳ יוסי ודרש לא תתעב אדומי וכו׳ (דברים כג, ח.). והלא דברים ק״ו, ומה מצרים שלא קירבו את ישראל אלא לצורך עצמן כך, המארח וכו׳. ר״א בנו של רבי יוסי הגלילי אמר, ויברך ה׳ את בית עובד אדום הגתי בעבור ארון האלקים (שמואל ב׳ ו, יא.). והלא דברים ק״ו, ומה ארון שלא אכל ושתה אלא כיבד וריבץ לפניו כך, המארח ת״ח וכו׳. הרי אלה ג׳ דברים הנ״ל בני חיי ומזוני שבזכות הצדקה וחסד משתנה המזל, כי הנה יתרו אמר לבנותיו קראן לו ויאכל לחם (שמות ב, כ.). ופרש״י ז״ל, שמא ישא אחת מכם. וזהו לכבוד עצמו, שכן מרע״ה ויקם משה ויושיען (שם יז.). לפי שנדוהו מאצלם וחשש לכבודו. וכמ״ש בשמות רבה פ׳ א׳. שאמר לבנותיו זה מבני בניו של יעקב שהבאר מתברכת בשבילו, למה זה עזבתן וכו׳ (שם כ.). שמא ישא אחת מכם, ובזכות זה גרם לו להציל את בניו שלא יכוו בגחלתו של עמלק. והרי זה כנגד החיים. ור׳ יוסי הוסיף שאף שהמצריים עשו כמה רעות לישראל עכ״ז לפי שהיו להם אכסניא בשעת הדחק צוה הב״ה לא תתעב מצרי, דהיינו להאכילו ולהשקותו וליתן לו מזון כשם שגר היית בארצו. ור״א אמר שמעובד אדום ראיה לזכות לבנים, שהרי הגם שלא עשה לארון שום הוצאה רק כיבד וריבץ לפניו זכה לכמה בנים כמ״ש שם (ברכות סג:), חמות ושמנה כלותיה ילדו ששה בכרס א׳. המארח וכו׳. וכן מצינו באברהם כמ״ש בב״ר פ׳ נ״ב. ד״א ויסע משם אברהם (בראשית כ, א.). חכם לב יקח מצות (משלי י, ח.). חכם לב זה אברהם. יקח מצות לפי שחרב מקומה של סדום ופסקו העוברין והשבים ולא חסר קלורין שלו כלום, אמר מה אני מפסיק צדקה מביתי הלך ונטה לו אהל בגרר ע״כ. קשיתיה לבעל המ׳ מאי משם דהיל״ל ויסע אברהם, דפשיטא שנסע ממקום שהיה, ומאי ארצה הנגב כיון שכתב להדיא ויגר בגרר. ולכן דרש הכתוב חכם לב יקח מצות, דגם פה יקשה מאי חכם לב, דהיל״ל חכם יקח מצות, וגם קשה מלת יקח דהיל״ל יעשה מצות. ועוד וכי החכם לב בלבד יקח מצות והלא כל אדם חייב לעשות מצות הגם שלא יהיה חכם. לכן שפיר קא מדריש באברהם שהיה חכם לב, כי לא היה לו רב שילמדנו רק מעצמו למד תורה, וזהו חכם לב שכתוב בו ומצאת את לבבו נאמן לפניך (נחמיה ט, ח.). ועוד קראו חכם לב עם מ״ש במקום אחר (סוטה יד.), תורה תחלתה ג״ח וסופה ג״ח. לרמוז כי כל העוסק בג״ח כאילו קיים כל התורה כלה שנרמזה בל״ב, למ״ד דלעיני כל ישראל (דברים לד, יב.). וב׳ של בראשית (בראשית א, א.) הרי ל״ב. ועליו יכון יקח מצות, שהיה מביא האנשים תחת כנפי השכינה במה שנותן להם לחם ויין ומכריחם לברך להב״ה, וזהו מצות ל׳ רבים, שכמה מצות היה עושה בזה. ולפי שאנשי סדום כילו הרגל מבינותם, אברהם הלך לגור סמוך לסדום ושם נטע אהלו כדי שהאורחים ימצאו מקום ללון. ועתה שחרבו אותם המקומות ופסקו העוברים ושבים. ועם כי ביתו היה פתוח לרוחה לא חסר קלורין שלו כלום כי ברכת ה׳ היתה לו, ולכן אמר מה אני מפסיק צדקה מביתי והלך ונטה לו אהל בגרר. לפי שהיה מקום מגורר, כמ״ש שם בב״ר פ׳ ס״ד. שהיה נוה רע. וכדי לעשות צדקה לעניים ולהכניס אורחים לביתו לא שם לבו לזאת ונטה שם אהלו, וזהו ארצה הנגב (בראשית כ, א.). מלשון כי ארץ הנגב נתתני (יהושע טו, יט.). דהיינו ארץ מנוגבת מכל טובה, ועליו יכון הכתוב רודף צדקה וחסד (משלי כא, כא.). וכבר פירשנוהו בדרוש לפ׳ זו עם מ׳ ז״ל בב״ר סוף פ׳ נ״ח ע״ש (חלק ג׳ - דרוש ד׳ לפרשת וירא.). ובפ״ק דב״ב (דף ט:), רודף צדקה וחסד (משלי כא, כא.). משום דרודף צדקה ימצא צדקה וכו׳. ר׳ יהושע אומר זוכה לבנים בעלי חכמה בעלי עושר בעלי אגדה. בעלי חכמה דכתיב ימצא חיים. בעלי עושר דכתיב צדקה. בעלי אגדה דכתיב וכבוד, וכתיב התם כבוד חכמים ינחלו (משלי ג, לה.). ע״כ. וקשה שדרש כל הפסוק בבנים שלו ואיה כבודו של רודף צדקה, שהרי אומר הכתוב ימצא חיים דאיירי ביה ולא בבניו, אך בב״ר פ׳ מ״ט. למען הביא ה׳ על אברהם (בראשית יח, יט.). תני רשב״י אומר כל מי שיש לו בן יגע בתורה כאילו לא מת, שנא׳ למען הביא ה׳ על אברהם את אשר דבר עליו. אליו לא נאמר אלא את אשר דבר עליו ע״כ. כי הנה כל ת״ח שאומרים שמועה מפיו בעה״ז שפתותיו דובבות בקבר (יבמות צז.). ולכן כל מי שיש לו בן יגע בתורה, וודאי שגם אביו היה עוסק בתורה ומחדש בה חדושים, והבן מזכיר חדושי אביו ובזה שפתותיו דובבות בקבר, והרי הוא כאילו לא מת. ועוד כתוב בזהר פ׳ שלח דף קע״ג ב׳. זכאה איהו מאן דנשמתיה אסהידת בשבת קמי מלכא על חדושא דאוריתא, דכמה יקר על יקר מעטרן לאבוה דההוא בר נש בשעתא דאמר קב״ה אתכנשו למשמע חדושא ומילין חדתין משמיה דפלוני בר פלוני. הרי בכוון מ״ש על אברהם למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט (בראשית יח, יט.). לכן יזכה לבנים בעלי חכמה שבהם ימצא חיים, החכמה תחיה בעליה (קהלת ז, יב.). ששפתותיו דובבות בקבר והרי הוא חי. בעלי עושר דכתיב צדקה, שכשם שפיזר נתן לאביונים ועשה צדקה וחסד, כן בניו יהיו עשירים ויעשו צדקה בממונם. בעלי אגדה דכתיב וכבוד, שכיון שהם בעלי אגדה יחדשו חדושים בתורה, ובפרט ביום השבת שמנהגן של ישראל לדרוש להם דברי אגדה, וכמה יקר על יקר מעטרין לאבוה. והרי כל הפסוק נדרש על עצמו. וגם וכבוד כלפי מעלה, כמ״ש בילקוט משלי י״ד (ילקוט משלי י״ד, רמז תתקנ״א.). ברוב עם הדרת מלך (משלי יד, כח.). א״ר סימון אימתי מתעלה שמו של הב״ה בעולמו, בשעה שישראל נאספין לב״כ ולב״מ ונותנין שבח וגדולה להב״ה, וא״ר ישמעאל באותה שעה כששומעין אגדה מפי חכם ואח״כ עונין אמן יש״ר מברך, באותה שעה הב״ה שמח ואומר למלאכי השרת באו וראו עם זו שיצרתי לי כמה הם משבחים אותי, באותה שעה מלבישים אותו הוד והדר וכו׳.

ובמ׳ שהצענו בב״ר פ׳ נ״ד. ויטע אשל וכו׳ (בראשית כא, לג.). המ׳ הזה יובן עם מ׳ אחר בב״ר פ׳ מ״ט. א״ל הב״ה לאברהם אם תמול תטול סוד ה׳ שהוא שבעים אני מעמיד ממך בזכות המילה, שנאמר בשבעים נפש וכו׳ (א״ל הב״ה, אם תמול תטול סוד ה׳, מה סוד ה׳, ס׳ ששים, ו׳ ששה, ד׳ ארבעה, הרי שבעים, שבעים אני מעמיד ממך בזכות המילה, שנאמר בשבעים נפש (דברים י, כב).). ומעמיד אני מהם שבעים זקנים וכו׳. ומעמיד אני מהן משה שהוא הוגה את התורה בשבעים לשון. ופי׳ בדרוש לפ׳ זו (חלק ג׳ - דרוש ד׳ לפרשת וירא.), שהכונה כי ג׳ דברים נתן הב״ה לישראל בלבד, התורה מגיד דבריו ליעקב (תהלים קמז, יט.). סוד העבור כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים (דברים ד, ו.). המשפטים אשר תשים לפניהם (שמות כא, א.). ומי שאינו מהול אינו יכול לעסוק באלה כנודע, לכן אמר ויטע אשל, שאם כונתו שנטע אילן להעמיד תחתיו האורחים למה המתין לאומרו כאן, והרי גם בהיותו בחברון כתוב והוא עומד עליהם תחת העץ (בראשית יח, ח.). ושם היה ראוי לאומרו. לכן פירשו שהכונה להורות שע״י שמל עצמו ובניו, שנקרא סוד על שהמילה במקום צנוע באדם. זכה לג׳ דברים שנק׳ סוד, כי התורה נק׳ סוד, שלכן נמשלה לפרד״ס, ר״ת פ׳שט ר׳מז ד׳רש ס׳וד. שכיון שאדם מהול זוכה לכל חלקי התורה שעיקרן הסוד, וזהו ויטע אשל בבאר שבע. שהתורה נמשלה לבאר מים, ונק׳ מזוקק שבעתים (תהלים יב, ז.). והוא מרע״ה שהגה את התורה בע׳ לשון ונתנה לישראל. ופירש שהיו שם תאנים וענבים ורמונים פירות שנמשלה בהם התורה, נוצר תאנה יאכל פריה (משלי כז, יח.). וענבים שמהם היין, ושתו ביין מסכתי (משלי ט, ה.). וריקנים שבה מלאים מצות כרמון (עירובין יט.). ר׳ נחמיה אומר פונדק היא חכמת המזלות שהם מנהיגים העולם ברצונו ית׳, חק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם. ושם לחם ובשר ויין ובצים הצריכים למזונות האדם, והם משפיעים ברצונו ית׳ לכל אדם די מחסורו, כמו הפונדק שמכין מזון לכל עובר ושב. ולפי שע״י המילה יוצא מתחת המזל אין מזל לישראל וע״י זכות גדול משתנה המזל, לכן פי׳ דברי ר׳ נחמיה שאברהם היה מקבל העוברים ושבים, דהיינו העוברים רצונו ית׳ ואח״כ שבים אליו, שאברהם היה מחייבם להכיר אלקותו ית׳ שהוא לבדו המשפיע לאדם כל צרכיו. ויקרא שם בשם ה׳ אל עולם (בראשית כא, לג.). ור׳ עזריה אמר אשל סנהדרין. העומדים לעשות משפט עמו ישראל דבר יום ביומו, וגם אברהם היה מצוה לבניו לעשות צדקה ומשפט, כמ״ש ויבאו אל עין משפט (בראשית יד, ז.). ששם הושוו כל האומות לירד לפניו לדין, ועמהם בדבר משפט. ובתעניות פ״א (דף ה:), פי׳ תחת האשל על שמואל שהיה שופט את ישראל. והם העומדים על הפקודים. לאותות ולמועדים, לקדש חדשים ולעבר שנים על פי שנים עדים. וזוהי כונת המס׳ בפ׳ זו, ויטע ג׳. ויטע ה׳ אלקים גן בעדן (בראשית ב, ח.). ויחל נח וכו׳ ויטע כרם (בראשית ט, כ.). ויטע אשל (בראשית כא, לג.). כי התורה קדמה לעולם, ועליה רומז גן בעדן מקדם (בראשית ב, ח.). וגם אמרו לעבדה ולשמרה (שם טו.). זו התורה, כי לעבדה הם מ״ע, ולשמרה מצות ל״ת. כי כל השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה (סוטה ה.). ויטע כרם אלו סנהדרין, כמ״ש בכרם ביבנה (כתובות פרק ד משנה ו. עדיות פרק ב משנה ד.). ופרש״י (יבמות מב:), שהיו יושבין שורות שורות ככרם. ויטע אשל בזכות המילה כנז׳ לעיל. ואלו הם הג׳ דברים. כלם אהובים כלם ברורים. והגוזר ים סוף לגזרים. יקבץ פזורים. ויאר לארץ ולדרים. ב״ב אמן. בילא״ו.