דרוש מ' לשמיני עצרת והפטרה

שבעת ימים תחוג לה' אלקיך במקום אשר יבחר ה' כי יברכך ה' אלקיך בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך והיית אך שמח (דברים טז, טו).

במדרש (פסיקתא אחריתא דסוכות), והיית אך שמח. מהו אך שמח. את מוצא אעפ"י שאדם שמח בעולם הזה אין שמחתו שמחה שלימה, היאך נולד לו בנים הוא מיצר עליהם לומר שמא אינן של קיימא. אבל לעתיד לבא הב"ה מבלע את המות לנצח. אותה השמחה תהיה שלימה, שנאמר אז ימלא שחוק פינו (תהלים קכו, ב) ע"כ.

יבחר האדם ויניח הטוב באחרונה, כמ"ש באיוב ח'. והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגא מאד (ז). והנה אע"פ שמצער פירושו מעט, וכמו שתרגם זעיר. עכ"ז נוכל לפרשו לשון צער, להורות כי טוב לאדם להצטער תחלה כדי שיהיה לו טוב באחרונה. והטעם כמ"ש בזהר פרשת שמות דף ב' ב', אר"ש מאן דרגיל למסבל צערא, אע"ג דאתי לפום צערא סביל מטלנוי ולא חייש. אבל מאן דלא רגיל בצערא והוו כל יומוי בתפנוקין ועדונין ואתי ליה צערא, דא איהו צערא שלים. והוא מ"ש רז"ל (כתובות סב:), דמלפי תכלא לא בהתא. ז"ש והיה ראשיתך מצער, דהיינו שראשיתך יהיה בצער כדי שאחריתך ישגא מאד, שהטוב שיבא באחריתך יהיה נראה הרבה מאד. וכן מצאתי בילקוט איוב ע"פ זה, אתה מוצא כל המצטער בתחלה נוח לו בסופו, אברהם הושלך לכבשן האש וגלה מבית אביו ולבסוף נח, שנאמר ואברהם זקן וכו' (בראשית כד, א). יצחק ויקנאו (בו) [אתו] פלשתים (בראשית כו, יד). ולבסוף ראה ראינו כי היה ה' עמך (כח). יעקב מצטער בנערותו, רבת צררוני מנעורי (תהלים קכט). ולבסוף ויכלכל יוסף וכו' (בראשית מז, יב). וכן אמר החכם במשלי כ"ז, נפש שבעה תבוס נפת ונפש רעבה כל מר מתוק (ז). וקשה שזה נראה סותר למ"ש בפ"ק דמגלה (ז:), רווחא לבסומי שכיחא. ונלע"ד שיובן עם מאי דאיתא בכתובות פ"ו (סז:), ההוא דאתא לקמיה דר' נחמיה, א"ל במה אתה סועד, א"ל בבשר שמן ויין ישן, רצונך שתגלגל עמי בעדשים, גלגל עמו בעדשים ומת, אמר אוי לו לזה שהרגו נחמיה, אדרבא אוי לו לנחמיה שהרגו לזה מבעי ליה, אלא איהו הוא דלא אבעי ליה לפנוקי נפשיה כולי האי ע"כ. הנה כי כן הרי זו עצה טובה שיבור לו האדם כשהוא שבע בממון טוב לו שיבוס נופת ואל יתנהג בתענוגים, כי לא ידע אם יתקיים עשרו אם לאו, וכשיבוס נופת בעשרו אף שיבא לידי עניות, ונפש רעבה כל מר מתוק, אף שיאכל דבר מר ורע כזה שאכל עדשים יראה בעיניו כל מר מתוק, כיון שגם בעשרו לא היה מתענג בבשר שמן ויין ישן, וכל זה מורה הכתוב אחריו, כצפור נודדת מן קינה כן איש נודד ממקומו (משלי כז, ח). כי לא יבטח האדם שישב תמיד במקומו שקט ושאנן ובגולה לא ילך, כי איש נודד ממקומו, ואם יגלה למקום שאין ידו משגת לאכול לשבעה לא ימות בשביל זה, ואף בתורה יתבאר היטב במ' ז"ל ערובין פ"ו (סד.), ורועה זונות יאבד הון (משלי כט, ג). כל האומר שמועה זו נאה וזו אינה נאה, מאבד הונה של תורה. ז"ש נפש שבעה, שמראה עצמו שבע בתורה ואומר שמועה זו אינה נאה, זה גורם ונפש רעבה, שמאבד הונה של תורה שסופה להשתכח ממנו, ואז כל מר מתוק, שאינו יודע להבחין בין טוב לרע. אי נמי גם זו עצה טובה, ונפש רעבה, כי הוא מרעיב עצמו על דברי תורה מרוב אהבתו אותה, ומראה עצמו רעב וצמא לשתות בצמא דברי חכמים, כל דבר מר יראה בעיניו מתוק, ומתוך הויכוח יתברר האמת. ובילקוט משלי ע"פ זה, רבי שמעון בן מנסיא אומר, הרי הוא אומר נפש שבעה תבוס נופת, זה תלמיד שלמד מתחלתו, ונפש רעבה כל מר מתוק זה תלמיד שלא למד מתחלתו. דבר אחר נופת, מה נפה זו מוציאה קמח בפני עצמה, סובין בפני עצמה, קיבר בפני עצמו, כך יושב ומברר ד"ת ושוקלן, איש פלוני אוסר, איש פלוני מתיר, איש פלוני מטמא, איש פלוני מטהר. שיובן עם מאי דתנן בפ"ד דאבות (משנה כ"ה), הלומד ילד למה הוא דומה, לדיו כתובה על נייר חדש, והלומד זקן למה (הדבר) [הוא] דומה, לדיו כתובה על נייר מחוק. ופי' שם הרי"א ז"ל, כי הילד לא הספיק עדין לחשוב מחשבות בעסקי העולם, והרי לבו פנוי ודעתו פנויה לקבל ויצטייר יפה בדעתו מה שיקבלהו, אמנם הזקן שכבר נתמלא מוחו מהעניינים ההמוניים, יצטיירו בדעתו הדברים מעורבבים. ז"ש שהתלמיד שלמד מתחלתו תבוס נופת, לפי שנפשו שבעה מהתורה שלומד ולא מדבר אחר, והוא כנפה זו שמבררת האוכל ומניח הפסולת. אך ונפש רעבה, שלא למד מתחלתו והזקין, ואז דעתו מעורבבת ואינו מבחין בין האמת והשקר, ולזה כל מר מתוק כי אין לו הבחנה הראויה.

נחזור לעניננו שזהו מ"ש בב"ר פ' ס"ו. אורריך ארור ומברכיך ברוך (בראשית כז, כט). ולהלן הוא אומר מברכיך ברוך ואורריך ארור (במדבר כד, ט). אלא בלעם על ידי שהיה שונא פתח בברכה וסיים בקללה. ויצחק שהיה אוהב פתח בקללה וסיים בברכה. רבי יצחק בר רב חייא אמר הרשעים על ידי שתחלתן שלוה וסופן יסורין פותחין בברכה וחותמין בקללה, מברכיך וגו'. אבל הצדיקים על ידי שתחלתן יסורין וסופן שלוה הם פותחין בקללה וחותמין בברכה, אורריך ארור ומברכיך ברוך. וקשה מה ראה ר' יצחק ליתן טעם אחר מלבד הראשון. אמנם אתי שפיר לעניננו כי בלעם שהיה שונא ישראל אמר שתחלה יבאו עליהם ברכות ואח"כ הקללות כדי שיצטערו יותר. אך יצחק שהיה אוהב, בירך ליעקב שתחלה יסבול יסורין ואח"כ יבא הטוב באחרונה ואחריתו ישגא מאד כדלעיל. ולרבי יצחק קשה לו בטעם הראשון, שהרי הב"ה אמר לאברהם, ואברכה מברכיך ומקללך אאור (בראשית יב, ג). שודאי הב"ה היה אוהב לאברהם והקדים הברכה לקללה. ולכן אמר טעם אחר, כי אין הטעם להיות שונא או אוהב, רק כל א' מדבר כפי שיטתו, כי הרשעים שעושים עיקר מהעולם הזה ואינם מאמינים דאית דין ואית דיין ואית עולם אחרן, לכן גם בדבריהם פותחין בברכה וחותמין בקללה. אבל הצדיקים להפך, ולא תקשה שהב"ה אמר כן, לפי שכך היה לבני ישראל שבא משה ובירכם, וזהו ואברכה מברכיך. ואח"כ בא בלעם לקללם, כי כל ברכותיו חזרו לקללה. ולכן א"ל ומקללך אאור, שלכן אמר לשון יחיד על בלעם, לא כן במברכים שאמר ל' רבים, כי גם הכהנים מברכים את ישראל, והב"ה מברך אותם ואני אברכם. הוא הטעם שאמר יעקב לעשו, יעבר נא אדוני לפני עבדו (בראשית לג, יד). ופי' בב"ר פ' ע"ח. א"ל מבקש אתה שנהא שותף עמך בעולמך, א"ל יעבר נא אדוני לפני עבדו, א"ל ואין אתה מתירא מדוכסי ומן אפרכי ומן אסטרטיליטי, א"ל ואני אתנהלה לאטי, להוני להוני אני מהלך, כד"א מי השלוח ההולכים לאט (ישעיה ח, ו). ד"א בפנים כרוכות אני מהלך, כמה דתימא הנה היא לוטה בשמלה (שמואל א' כא, י) ע"כ. הנה בילקוט (ילקוט בראשית כ"ה. פ' תולדות, רמז קי"א.) פ' תולדות ע"פ מכרה כיום וכו' (בראשית כה, לא). אמר כי יעקב ועשו בהיותם בבטן אמם חלקו ביניהם, ואמר יעקב לעשו טול אתה העה"ז ואני אטול העה"ב. אך בראות עשו שיעקב יש לו ג"כ בעה"ז, שכן אמר כי חנני אלקים ויש לי כל (בראשית לג, יא). א"ל נסעה ונלכה (יב). שאהיה שותף גם אני בעה"ב כשם שאתה שותף עמי בעה"ז. א"ל יעקב יעבר נא אדוני לפני עבדו (יד). ואין אני שותף עמך בעה"ז וגם אתה לא תהיה שותף עמי בעה"ב. א"ל עשו ואם ככה את עושה לי, והלא צריך אתה לירא משלטונים שיש לי שיעשו עמך רעה. השיב יעקב ואני אתנהלה לאטי, כלומר בשתים אנצל ממך. תחלה באורך הגלות, שלא אעלה בחומה, ולא אדחוק את השעה, רק אסבול עול גלות לאט לאט, כד"א מי השלוח ההולכים לאט. גם יש לפרש להוני כפשוטו, דהיינו מ"ש מתרפס ברצי כסף (תהלים סח, לא). ד"א בפנים כרוכות, הוא מ"ש בב"ר פ' צ"א. ויאמר יעקב לבניו למה תתראו (בראשית מב, א). שלא יראו עשירים ושביעים בעיני האומות, רק יתנהגו בענוה ובשפלות, כי בזה לא יקנאו בהם ויסבלו הגלות בשלם שבפנים.

ובילקוט סוף מגילת רות ע"פ יתן ה' את האשה הבאה אל ביתך וכו' (ד, יא). יש מעשה רב לעניננו וז"ל, מעשה בחסיד א' שירד מנכסיו והיתה אשתו כשרה, לסוף נעשה שכיר. פעם אחת היה חורש בשדה, פגע בו אליהו ז"ל בדמות ערבי, א"ל יש לך ז' שנים טובות, אימתי אתה מבקש אותם עכשיו או בסוף ימיך, א"ל הפטר מעלי בשלום, וחזר אצלו עד ג' פעמים. בפעם שלישית א"ל אלך ואמלך באשתו וכו', אמרה לו לך אמור לו הבא אותם עכשיו וכו', והיו יושבין בניו לחפש בידם בעפר ומצאו ממון שיזונו בו ז' שנים. מה עשתה אשתו הכשרה, אמרה נעסוק בג"ח שנים הללו, שמא הב"ה מוסיף לנו מאצלו, לסוף שבע שנים בא אליהו ז"ל, א"ל כבר הגיע עונה ליטול מה שנתתי לך. א"ל כשנטלתי לא נטלתי אלא מדעת אשתי, אף כשאני מחזיר לא אחזיר אלא מדעת אשתי, הלך אצלה אמר לה בא הזקן ליטול את שלו, אמרה לו לך אמור לו אם מצא בני אדם נאמנים ממנו תן להם פקדונך, וראה הב"ה דבריהם וג"ח שעשו והוסיף להם טובה על טובה, לקיים מ"ש והיה מעשה הצדקה שלום (ישעיה לב, יז). הנה זה החסיד לא היה רוצה לנכות זכותו, והיה משכיר עצמו להרויח פרנסתו ופרנסת בני ביתו, כמו שמצינו באבא חלקיה בתענית פ"ג (כג). פעם אחת היה חורש בשדה, ואפשר שלהיותה מלאכה כבדה והיה מצער עצמו מאד, נגלה עליו אליהו ז"ל בדמות ערבי. הודיע כן. לפי שבג' מלאכים שנגלו לאברהם אבינו היה רפאל בדמות ערבי, ובא לרפאתו מהמילה, ואיתא בזהר חדש פ' בלק ר"ה א', שאין החולה מתרפא מחליו עד שיתן ערב, וכן הוא בזהר פ' ויחי דף רי"ח ב' ע"ש. ולכן גם כאן נדמה לו אליהו בדמות ערבי, להיות ערב שלא יחסר לו מזון מכאן ולהב"א. וא"ל יש לך ז' שנים טובות וכו'. ולפי שהיה בדוחק גדול ועכ"ז לא היה רוצה לנכות מזכיותיו דחה אותו עד ג"פ. ובפעם השלישית דתלתא הויא חזקה, וחשב כי לא דבר ריק הוא, אמר אלך ואמלך באשתי לפי שהיתה כשרה. הלך אצל אשתו וא"ל לך אמור לו הבא אותם עכשיו, כי דנה בעצמה שתעשה צדקה וחסד, וכתיב עשר תעשר כדי שלא תתחסר ככתוב אצלנו בדרוש לפ' ראה ע"ש. ועוד כתיב ובחנוני נא בזאת וכו'. והעושה צדקה וג"ח אוכל פירות בעה"ז והקרן קיימת לו לעה"ב, ולכן בחרה רצתה נפשה לקבל הטוב מאת האלקים, ובזכות הצדקה שיעשו יתקיים עשרם עוד כל ימי הארץ. ובבא אליהו לסוף ז' שנים א"ל, אם מצא בני אדם נאמנים ממנו וכו'. דאיתא בזהר פ' חיי שרה במדרש הנעלם קכ"א ב' דקב"ה יהיב עותרא לבר איניש, למה למיזן עניין ולמעבד פקודוי. וכיון שעשו כן הרי הם נאמנים ואין לו ליטול מהם הפקדון אשר הפקד בידם. ואע"פ שיבחר האדם הטוב באחרונה. בחרה רצתה נפשה ליטול את שלו בראשונה, כי בזכות הצדקה יוסיף לה הב"ה ברכות טוב וכן היה, וז"ש והיה מעשה הצדקה שלו', באותן הז' שנים ועוד ועבודת הצדקה שעשו באותן ז' שנים גרמה להם השקט ובטח עד עולם, שבטחו בקונם יתקיים עשרם מכאן ולהבא.

הרי שעיקר הטוב הוא באחרונה, ולכן שכר מצות בהאי עלמא ליכא, ובזה נבין מדרש תמוה בשוחר טוב ריש מזמור כ"ה, לדוד אליך ה' נפשי אשא. זש"ה ביומו תתן שכרו, א"ל הב"ה לדוד, דוד למה אתה נושא נפשך אלי, א"ל מפני שאני שכיר בעולמך, שנ' כעבד ישאף צל וכשכיר יקוה פעלו. וכתיב בתורה ביומו תתן שכרו וכו' ואליו הוא נושא את נפשו. אם הפועל הזה שהוא שיכרו וחייב ליתן לו, כתיב ואליו הוא נושא את נפשו, אנו שנפשותינו תלויות בך עאכ"ו. המ' הזה קשה מאד וצריך להבינו. אמנם כבר אמרו בפ"ב דערובין (כב.), היום לעשותם ולמחר ליטול שכרם. ובקדושין פ"א (לט:), שכר מצות בהאי עלמא ליכא. ועל זה יקשה שהרי אמרה תורה ביומו תתן שכרו. וחמורה מצוה זו, שכן אמרו בבבא מציעא פ"ט (קיא.), כל הכובש שכר שכיר עובר בחמשה לאוין, וכן איתא בספרי פ' תצא. ונלע"ד ליתן טעם לזה לפי שאמרו שם בבבא מציעא פ"ט (קיב.), כל הכובש שכר שכיר כאילו נוטל נשמתו ממנו. והנשמה יש לה חמשה שמות, נפש רוח נשמה חיה יחידה. וא"כ למה לא יתן הב"ה שכרו לאדם בעה"ז. אמנם בפ' איזהו נשך (בבא מציעא סה.), רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו אין שכירות משתלמת אלא לבסוף, דכתיב כשכיר שנה בשנה (ויקרא כה, נג). שכירות של שנה זו אינה משתלמת אלא בשנה אחרת. עוד שם בעו מיניה מרב ששת, קבלנות עובר עליו משום בל תלין וכו', א"ל רב ששת עובר. ופסק הרמב"ם כרב ששת בפי"א מהל' שכירות וז"ל, נתן טליתו לאומן וגמרה והודיעו אפי' אחר עשרה ימים, כל זמן שהכלי ביד האומן אינו עובר משום בל תלין, נתנה לו בחצי היום מששקעה עליו חמה עובר, שהקבלנות כשכירות הוא וחייב ליתנו לו בזמנו ע"כ. והנה איתא בנדה פ"ג (ל:), ומלמדים אותו כל התורה כלה כשהוא במעי אמו, ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו וכו' תהי צדיק ואל תהי רשע, והוי יודע שהב"ה טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה היא, אם אתה משמרה בטהרה מוטב, ואם לאו הרי הוא נוטלה ממך. ובתנחומא פ' תזריע הוסיף עוד, ומשקבל עליו במעי אמו כל המצות שבתורה אח"כ נולד. ועיין בסתרי תורה של הזהר ריש פ' לך לך. עוד נודע שהאדם צריך שיעשה לבוש לנשמתו מהמצות שמקיים בעה"ז, ועד שלא השלים לבושו אין נשמתו עולה לאור באור החיים, וכל מה שצריך להשלים לבושו כך קצובי' ימיו, וכמו שהארכנו במקום אחר. עוד כתב בזהר פ' פינחס בר"מ רנ"ד א', לאומן דחתך לבושין דמלכותא ועבד מנהון חתיכן סגיאן, אינון דידעין אתרין דחסרין אלין חתיכות או אלין דמשתארין אינון מתקנין אינון לבושין וכו'. ועם זה פי' במ"א צרופה אמרתך מאד. שצריך לצרף המקומות כפי החתיכות ההם, לפי שד"ת עניים במקום א' ועשירים במ"א, ולכן ועבדך אהבה. וזה לפי שצעיר אנכי ונבזה. דאמרי' בפסחים פ"ח (סו:), כל המתיהר אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו. ולכן כשאני מחזיק עצמי לצעיר ונבזה פקודיך לא שכחתי. כי הנה צדקתך צדק לעולם ותורתך אמת, ולא חסר ממנה כלום. על כל אלה יכון מ"ש הנותן טליתו לאומן, דהיינו שהב"ה נתן לאדם רשות לעשות לבוש לנשמתו, וכל זמן שהנשמה בקרבו של אדם שעדין לא השלים טליתו אינו חייב ליתן לו שכרו, לפי שאין שכירות משתלמת אלא לבסוף, וכה"א הלא צבא לאנוש עלי ארץ. דהיינו שיש לו זמן קצוב להשלים לבושו, וכימי שכיר ימיו, שבכל יום חייב לעסוק בתורה ומצות כשכיר יום. ולכן כעבד ישאף צל מתי יפנה היום לנוח מעבודתו, וכשכיר יקוה פעלו לאכול מפרי דרכו, כי שכר מצות בהאי עלמא ליכא לפי שאין שכירות משתלמת אלא לבסוף. בזה נבא לביאור המ' לדוד אליך ה' נפשי אשא, מהו זה. לפיכך בא בפ' ביומו תתן שכרו, כי אע"פ ששנינו אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס, עכ"ז אין הב"ה מקפח שכר כל בריה, ולכן באמור דוד אליך ה' נפשי אשא, כשכיר יקוה פעלו, וכמ"ש ואליו הוא נושא את נפשו. א"ל הב"ה למה אתה נושא נפשך אלי כאילו אתה קץ בחייך, א"ל מפני שאני שכיר בעולמך ואין שכירות משתלמת אלא לבסוף, וכתיב כעבד ישאף צל וכו'. כי הצדיקים אינם מאמינים בעצמם, הן בקדושיו לא יאמין. ולכן טוב לי למות בעודי צדיק ולהחזיר נשמתי בטהרה. אם הפועל הזה שהוא שיכרו וכו'. דאיתא שם בפ"ט דבבא מציעא (קי:), ת"ר האומר לחבירו צא שכור לי פעלים, שניהם אינם עוברים משום בל תלין, זה לפי שלא שכרן וזה לפי שאין פעולתו אצלו. וכ"כ הרמב"ם פי"א מהל' שכירות. ז"ש אם הפועל הזה שהוא שיכרו, דוקא הבעל הבית בעצמו ולא ע"י שליח שאין לו להשמט וחייב ליתן לו, ועכ"ז כתוב ואליו הוא נושא את נפשו, שאם אינו פורעו הרי הוא כנוטל נשמתו ממנו. אנו שנפשותינו תלויות בך עאכ"ו שאין אנו יודעין מתי תשלים פעולתנו אלא אתה יודע מתי קץ מיתתנו, עאכ"ו שעליך לשלם שכרנו, והוא ע"ד מ"ש במ"א הודיעני ה' קצי ופירשנוהו. ולכן אליך ה' נפשי אשא לתתה אליך בטהרה.

ובדברים רבה פ' עקב ז"ל, הלכה אדם מישראל שיש לו מנורה שעשויה פרקים פרקים, מהו לטלטלה בשבת. כך שנו חכמים המרכיב קני מנורה בשבת חייב חטאת. ומשום מה מחייב, א"ר אבהו בשם ר' יוחנן המרכיב את המנורה בשבת, כאדם שבונה בשבת, ומי שהוא בונה בשבת חייב וכו', א"ל ישראל ואימתי אתה נותן לנו שכר המצות שאנו עושים, א"ל הב"ה מצות שאתם עושים, מפירותיהם אתם אוכלין עכשיו, אבל שכרן בעקב אני נותן לכם, מנין ממה שקרינו בענין, והיה עקב תשמעון (דברים ז, יב) ע"כ. והמ' הזה כלו מקשה ששאל אדם מישראל וכו' מהו לטלטלה בשבת, דשאל על הטלטול והשיב המרכיב קני מנורה, ולא דכר שמיה דטלטול. ואיך יובן עם הקודם הדבר האמור שם, ואימתי אתה נותן לנו שכר המצות, דמה ענין זה לזה. אך כבר אמרנו דשכר מצות בהאי עלמא ליכא, והעה"ב נקרא שבת כנודע, כי מי שטרח בע"ש יאכל בשבת. וזהו סמיכות הפרשיות דסוף ואתחנן, דכתיב אשר אנכי מצוך היום לעשותם (דברים ז, יא). וכתיב בתריה והיה עקב תשמעון (יב). לרמוז שאין בעה"ז אלא העשייה. אך השכר בעקב אני נותן לכם, דאין שכירות משתלמת אלא לבסוף. והנה ידענו שהנשמה נק' נר, דכתיב נר ה' נשמת אדם (משלי כ, כז). ונ"ר ראשי תיבות נ'פש ר'וח. והיא עשויה פרקים פרקים, שכן יש רמ"ח איברים באדם, וכנגדם בנשמה בשמירת רמ"ח מ"ע. וכן יש שס"ה גידים בגוף וכנגדם בנשמה שס"ה מצות ל"ת. לכן אמר אדם מישראל דהיינו צדיק, שמובחר שבכל שמות האדם הוא אדם, וגם מישראל שיש להם נשמה קדושה, וזהו מנורה שעשויה פרקים פרקים כדלעיל. מהו לטלטלה בשבת, דהיינו להשלים לבושו שיהיה מוכן לעה"ב, ואם לא השלים בעה"ז מהו שישלימהו לעה"ב. כך שנו חכמים, המרכיב וכו'. הכונה כי כשם שהנשמה קרויה נר, כן התורה דכתיב כי נר מצוה ותורה אור (משלי ו, כג). וצריך שהאדם ירכיב נשמתו בתורה, שישמור מ"ע ול"ת, ובזה יקיים נשמתו ברמ"ח איבריה ושס"ה גידיה ובזה ישלים לבושו. אך צריך לעשות כן בעה"ז שהוא עולם המעשה, ולא בעה"ב שהוא עולם הגמול, ולכן המרכיב קני מנורה בשבת, דהיינו שממתין לקיים התורה בעה"ב חייב חטאת, שהרי אסור לעשות מלאכה בשבת, כדכתיב היום לעשותם ולא למחר לעשותם. ואז צריך לקבל עונש העבירות, כי אין שם דרך לעשות תשובה, שמי שטרח בע"ש יאכל בשבת. וזהו חייב חטאת, דהיינו לקבל עונש חטאתיו. ואם המרכיב חייב חטאת, לכך גזרו שלא לטלטלה בשבת כדי שלא יבא להרכיב, לפי שבטלטול אפשר שיפלו קנים שלה ויבא להרכיבם ויתחייב חטאת. ומשום מה מחייב, משום בונה. שכן התלמידי חכמים נק' בונים, אל תקרי בניך אלא בוניך. משום דק"ל בכתוב דכיון דאמר וכל בניך למודי ה', היל"ל ורב שלומם, ולמה חזר ואמר בניך, לכן אמר אל תקרי בניך אלא בוניך, והכל א' שכן מי שאין לו בנים הוא הרוס, ורחל אמרה ואבנה גם אנכי ממנה (בראשית ל, ג). ושרש בנים הוא בנה שהוא בנין ממש. וכן התלמידי חכמים בונים מה שהרשעים הורסים בחטאם, ועוד שמשלימים בתורתם את צד צפון העולם שלא נבנה עדין. וגם איתא בס' יצירה, שתי אבנים בונות ששה בתים. שהם אותיות התורה, והתלמידי חכמים המחדשים חדושי תורה נקראו בונים. עוד שם, א"ר יוסי בר חנינא אימתי שמרו ישראל את השבת כשם שראוי לה, תחלה כשניתנה להם באלוש מנין שנא' וישבתו העם ביום השביעי. כיון שהתחיל בשמירת שבת כתב כן ולסמוך אחריו. ואת סבור שמא לרעתך נתתי לך את השבת, לא נתתי לך אלא לטובתך. אמר כן לפי שהעושה מלאכה בשבת חייב מיתה, וכמה אזהרות ועונשים יש לשבת. וכמו כן העה"ב הדומה לשבת, אין אדם יכול שם לעשות תשובה ולשמור המצות. על כל אלה היית סבור שמא לרעתך וכו', לא נתתי לך אלא לטובתך, כיצד אמר ר' חייא בר אבא את מקדש את השבת במאכל ובמשתה ובכסות נקייה ומהנה את נפשך ואני נותן לך שכר. שכן אמר הב"ה לוו עלי ואני פורע, וכבר אמרו (יו"ט טז.), כל מזונותיו של אדם קצובים לו וכו' חוץ מהוצאות שבתות וי"ט וכו'. ועכ"ז נותן לך ג"כ שכר. ועל זה אמרו לו ישראל, ואימתי את נותן לנו שכר המצות שאנו עושים. יש לדקדק מהו שאנו עושים. ונלע"ד שהכונה על שבע מצות בני נח שהשכל מחייבם, ועכ"ז אנו עושים אותם לפי שצוה אותם הב"ה בתורה, ואותם המצות אדם אוכל פירותיהם בעה"ז והקרן קיימת לו לעה"ב. וכמ"ש במ"א, ובשלמא שאר מצות התורה, שכר מצות בהאי עלמא ליכא, אבל אלו שהשכל מחייבם הייתי סובר לאכול פירותיהם בעה"ז וגם מהקרן, כיון שלכל האומות נצטוו והם מבקשים שכרם מיד ליד. אף אנו כמותם לאכול בעה"ז. א"ל הב"ה המצות שאתם עושים מפירותיהם אתם אוכלין עכשיו, אבל שכרן בעקב אני נותן לכם, והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה. שהם ז' מצות בני נח כאשר כתבנו בדרוש לאותה פ' ע"ש. ואתי שפיר לדרכנו כי האומות שאינן מצווים ועושים איזו מצוה הרי הם כשכיר יום או לילה, וכתיב ביומו תתן שכרו. ולכן נתן להם שכרם תכף ומיד. אך ישראל שקבלו תורה ומצות והם מצווין ועושין, הרי הן קבלנים ואין שכירות משתלמת אלא לבסוף, ולכן בעקב אני נותן לכם שכרן ודוק.

ותנן פרק ה' דחולין (פג.), את זו דרש ר"ש בן זומא, נאמר במעשה בראשית יום אחד, ונאמר באותו ואת בנו יום אחד, מה יום אחד האמור במעשה בראשית היום הולך אחר הלילה, אף יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה. ופי' שם הר"ב לפי שפסוק אותו ואת בנו סמוך לקדשים, דכתיב ירצה לקרבן אשה. וסמיך ליה אותו ואת בנו. ובקדשים הלילה הולך אחר היום וכו'. יכול אף זה כן, נאמר במעשה בראשית וכו', היום הולך אחר הלילה, דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום א'. ונלע"ד שלפי שהעה"ז קודם לעה"ב, והוא דומה ללילה כדכתיב תשת חשך ויהי לילה. ודרשו רז"ל זה העולם הזה. לכן במעשה בראשית היום הולך אחר הלילה, כי מעשה המצות שבעה"ז הוא הגורם להנחיל חיי העה"ב. וכן באותו ואת בנו, מהטעם האמור בזהר פ' אמור דף צ"ב א' ז"ל, כגוונא דא לית לך יום דלא אתמנא עליה יומא עלאה לעילא, עביד בר נש חסד בעלמא, אתער חסד לעילא ושארי בההוא יומא, ואי עביד ב"נ עובדא דאכזרי, הא אתער בההוא יומא ופגים ליה וכו'. וא"כ כיון דבשביל מעשה התחתוני' אתער לעילא, לכן גם בזה היום הולך אחר הלילה. ובזה ניתן טעם למה בפ' קדושים נאמר, לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר. דהיינו שכיר יום, ובפ' תצא כתוב ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש. ופירשוהו בשכיר לילה ולמה כן. אמנם לדרך זו הלכנו יובן היטב, כי הנה במשנה תורה נזכר מתן שכרן של צדיקים, כמו שפי' בסוף ואתחנן, היום לעשותם ולמחר ליטול שכרם, והיה עקב תשמעון וכו'. ולכן האדם שעושה מעשים טובים בעה"ז הדומה ללילה. הנה שכרו אתו בעה"ב הדומה ליום. ולפי זה ביומו תתן שכרו, ר"ת שב"ת, שהוא העה"ב יום שכלו שבת, ולכן אמרו בשם האר"י זלה"ה כי הזהיר במצוה זו באה לו בחול אותה הנפש יתירה שבאה בשבת, ובשבת נתוסף לו נשמה יתירה עליה. אך בפ' קדושים שאינו מדבר בשכר העה"ב רק בעה"ז, לכן נאמר שם לא תלין פעולת שכיר, אמר עד בקר שבשכיר יום מדבר. ובפרק ט' דמציעא שנינו (קיא:), גר תושב יש בו משום ביומו תתן שכרו ואין בו משום לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר, ודרשינן לה בגמרא דאמר קרא רעך ולא גר תושב, דכתיב ברישיה דקרא לא תעשוק את רעך ולא תגזול לא תלין וכו' (ויקרא יט, יג). וצריך לתת טעם למה דוקא בשכיר יום כתיב רעך, ולא כתיב כן בשכיר לילה. אך לעניננו יובן היטב כי הנה גר תושב הוא מי שקבל עליו שבע מצות בני נח ואוכל נבלות, ואיתא בילקוט ריש פ' עקב, אם עשה גוי מצוה מיד אני נותן לו שכרו. א"כ גר תושב הוא כמו שכיר לילה, שכל המצות שעושה בעולם הזה הדומה ללילה מקבל שכרם מיד בעה"ז, לפי שאין לו שכר אלא כמי שאינו מצווה ועושה כנודע, ולכן צותה תורה ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש, להמתין לעולם הבא לקבל שכרו. אך אם הוא שכיר יום שכונתו לזכות לעה"ב אינו בכלל זה, כי דוקא ישראל הנה שכרם אתם לעתיד לבא, אך גר תושב שאינו בכלל ישראל אינו כן רק הוא מקבל שכרו בעה"ז תכף ומיד, כי עבר יומו בטל שכרו. ולפי שישראל אינם מבקשים שכרם בעה"ז אלא לעה"ב, לכן הם כמו הקרבנות שהלילה הולך אחר היום, שכל מה שעשו ביום זה אין נפרע להם אלא ביום אחר, ולכן התודה שהיא רמז לעה"ב, שכל הקרבנות בטלים וקרבן תודה אינו בטל, נאכלת ליום ולילה. ועוד י"ל כי לפי מ"ש לעיל שהצדיקים תחלתן יסורין וסופן שלוה, לכן הם כמו במעשה בראשית שהיום הולך אחר הלילה, ויהי ערב תחלה ואח"כ ויהי בקר, אך האומות להפך תחלתן שלוה וסופן יסורין, ולכן לגבי דידהו הלילה הולך אחר היום. ובקרבנות הוא כן שלישראל שנצטוו בהם מהפכים מדה"ד למדת הרחמים, שגם תחלתן וסופן שלוה, ודוק. ובמס' ביחזקאל כ"ד. ולא תבא ג', ולא תבא עליו השמש. ולא תבא עלינו רעה, ירמיה ה'. ולא תבא דמעתך, יחזקאל כ"ד. איתא בזהר פ' קדושים דף פ"ה א', ת"ח מאן דנטיל אגרא דמסכנא, כאילו נטיל נפשיה ודאנשי ביתיה, הוא אזער נפשייהו קב"ה אזער יומוי ואזער נפשיה מההוא עלמא, וכדין אפי' אתגזר על ההוא ב"נ כמה יומין וכמה טבאן, כלהו מתעקראן מיניה ומסתלקי מיניה. ז"ש ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש. ואם תעשה כן ולא תבא עלינו רעה, לא לך ולא לאנשי ביתך, ובזה ולא תבא דמעתך שלא תמות בלא עתך ולא יבכו עליך וגם אתה לא תבכה על מיתת בניך בחייך.

ונבא לביאור ההפטרה של חג שמיני עצרת הזה הכתובה במלכים א' ח'. ויהי ככלות שלמה להתפלל אל ה' את כל התפלה והתחנה הזאת קם מלפני מזבח ה' וכו' ויעמוד ויברך וכו'. תחלה קשה מאי ויהי לשון צרה. ואפשר שיובן עם מ"ש במדבר רבה פ' י"ג. התיבון ליה, ויהי ביום כלות משה, א"ל אף היא אינה שמחה שנגנז בבנין הבית. אף אנו נאמר ויהי ככלות שלמה, שמאז שנבנה בית המקדש ונתחנך לא היה של קיימא, כדכתיב כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת מיום שבנו אותה. ואיתא בויקרא רבה פ' י"ב, אותו הלילה שתה יין והיו שם שתי שמחות, אחת לבנין בית המקדש ואחת לבת פרעה, באותה שעה עלה על דעתו להחריב את ירושל', ועל אותה שעה תנן על תמיד של שחר שקרב בארבע שעות. ז"ש ויהי ככלות שלמה. שנאמר וי על אותה שעה שכלה שלמה ונתחנך הבית. קם מלפני מזבח ה' מכרוע על ברכיו. ויעמוד ויברך את כל קהל ישראל קול גדול לאמר. גם פה יקשה שהרי כתוב מברך רעהו בקול גדול קללה תחשב לו, ופירשנוהו על בלעם, וכמ"ש בילקוט פ' בלק, א"ר תנחומא צדיקים כשהם מברכין את ישראל אין נושאין קול גדול, משה כשבירך את ישראל לא בירכם בקול גדול, ובלעם מגביה קולו ביותר, כדי שישמעו האומות מה ברכות הוא מברכן ויכניסו בהן עין רעה ע"כ. וא"כ קשה למה בשלמה נאמר קול גדול. ואפשר לי לומר עם מה שידענו שאין עונין אמן במקדש רק היו אומרים בשכמל"ו, ולכן במקדש שהיה מקומו היו אומרים אותו בקול רם, מהטעם האמור במדרש רבה פ' ואתחנן ז"ל, אבל ביה"כ שהן נקיים אומרים אותו בפרהסיא. ולטעם זה בירך את ישראל קול גדול, לפי שהיו אז נקיים מכל חטא שנמחלו עונותיהם. ומה היא הברכה. ברוך ה' אשר נתן מנוחה לעמו ישראל ככל אשר דבר לא נפל דבר אחד מכל דברו הטוב אשר דבר ביד משה עבדו. צריך להבין כפל הדברים, שהיה די שיאמר ככל אשר דבר ביד משה עבדו. אך שני דברים אמר משה לישראל בפרשת ראה, האחד והניח לכם מכל אויביכם מסביב וישבתם בטח. ונתקיים בימי שלמה וישב יהודה וישראל לבטח כל ימי שלמה. והב' והיה המקום אשר יבחר ה' אלקיכם בו לשכן שמו שם. והוא בנין בית המקדש. לכן אמר ברוך ה' אשר נתן מנוחה לעמו ישראל, שקיים הבטחתו והניח לכם מכל אויביכם וכו'. ועוד לא נפל דבר א' מכל דברו הטוב, זה בנין בית המקדש שנק' טוב, ההר הטוב הזה והלבנון. אך צריכין אנו להתפלל שיתמיד לעשות כן וישרה שכינתו בתוכנו, והוא מ"ש יהי ה' אלקינו עמנו כאשר היה עם אבותינו וכו' להטות לבבנו אליו ללכת בכל דרכיו וכו'. וקשה שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. אך הענין לפע"ד עם מה שמצאתי בס' תורת משה ריש פ' תצא, כי איש פרוש הלך להקביל פני אלכסנדרוס בבואו מלכוד עיר גדולה ובצורה שמח וטוב לב, וא"ל מה זו שמחה, כי הנה שבתם בשלו' מהמלחמה הקטנה, הכינו עצמכם אל הגדולה. ויהי כמצחק בעיניו, באמור אליו איה איפוא מלחמה גדולה מזו, ויען ויאמר הלא היא מלחמת היצר, יועץ בליעל בקרב איש ולב עמוק ע"כ. ולכן אחר שאמר ברוך ה' אשר נתן מנוחה לעמו ישראל מאויבי' החצונים, צריכים אנו להזדרז למלחמה גדולה היא מלחמת היצר. ואמר יהי ה' אלקינו עמנו. כי הנה איתא בפ' החליל (סוכה נב.), יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלולי הב"ה עוזרו אין אדם יכול לו. וזהו בכוון יהי ה' אלקינו עמנו, שנזדרז להלחם ביצרנו, אך צריכים אנו עזרנו בשם ה' כדי שנוכל לו. כאשר היה עם אבותינו. דאיתא בפ"ק דבבא בתרא (יז.), שלשה לא שלט בהם יצה"ר אלו הם, אברהם יצחק ויעקב, דכתיב בהו בכל מכל כל. ואין הכונה שלא היה להם יצה"ר, דא"כ לא היה להם שכר צדקתם. אך דיוק המדרש לא שלט בהם יצר הרע, שאף על פי שכל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, לא נתנו מקום ליצה"ר לשלוט עליהם, כי לעולם קטרגו בו. והוא מ"ש ביומא פ"ג (לח:), כיון שבא לאדם דבר עבירה לידו פעם ראשונה ושניה ולא חטא, שוב אינו חוטא, שנ' רגלי חסידיו ישמור (שמואל א' ב, ט). להטות לבבנו אליו. יובן עם מ"ש הרמב"ם ז"ל בסוף פ"ב מהל' גרושין ז"ל, זה שאינו רוצה לגרש, מאחר שהוא רוצה להיות מישראל, ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מהעבירות, ויצרו הוא שתקפו, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני, כבר גרש לרצונו. ז"ש להטות לבבנו דהיינו שני יצרינו, לעשות רצונו שזהו רצוננו. ועוד יאמר עם מה ששנינו בפ"ב דאבות (משנה יד), וכל מעשיך יהיו לשם שמים. שאפילו בעשותו דברים לצורך גופו במאכל ושינה ודומיהם, תהיה כונתו לקיים גופו לעבודת בוראו ולעסוק בתורה ומצות, ז"ש להטות לבבנו אליו. שגם בדברים שיצה"ר מסיתו לאדם והם צריכים לו, יהיה כונתו לשמים, ללכת בכל דרכיו. וכמ"ש דהע"ה, חשבתי דרכי וכו'. אמר דוד בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר לבית דירה פלו' אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות. ז"ש להטות לבבנו אליו, ולא עוד אלא אף כשאני צריך לילך לצרכי, יטה אשורי מן הדרך ללכת בכל דרכיו, דהיינו לב"כ ולב"מ, ולשמור מצותיו וחקיו ומשפטיו וכו', שהם ג' דרכי המצות כנודע. ויהיו דברי אלה אשר התחננתי לפני ה' וכו'. אמרו רז"ל (ילקוט ישעיה א', רמז ש"צ.) לא לן אדם בירושל' ובידו עון, תמיד של שחר מכפר על עבירות הלילה, תמיד של בין הערבים מכפר על עבירות היום. לכן אמר קרובים אל ה' אלקינו יומם ולילה לעשות משפט עבדו וכו' דבר יום ביומו. כדי שמידי יום ביום יכופרו עונותיהם ע"י הקרבנות ולא ישארו לעה"ב כלום, ולמדו רז"ל (ראש השנה ח:), מכאן שמלך נכנס תחלה לדין, ולכן אמר לעשות משפט עבדו, ואח"כ ומשפט עמו ישראל. ונוכל לומר עוד שידוע מ"ש קשט עצמך ואח"כ קשט אחרים, ולכן הקדים משפט עבדו למשפט עמו ישראל. למען דעת כל עמי הארץ אהבת הב"ה לישראל, על דרך רק אתכם ידעתי וכו' על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם (עמוס ג, ב). כאוהבו שנפרע ממנו מעט מעט, וזהו כי ה' הוא האלקים, שאע"פ שנוהג עמנו במדת הרחמים, אינו מוותר כלום כדי שלא יאמרו משוא פנים יש בדבר, ולכן הוא האלקים לעשות משפט וכו', ולפי שהתחיל ויברך את כל קהל ישראל. ועוד כאן דבר בלשון תפלה, יהי ה' אלקינו עמנו וכו'. עתה בירך אותם ואמר והיה לבבכם שלם עם ה' אלקינו, שיהיה שלו' בין ב' יצרים, ללכת בחקיו ולשמור מצותיו כיום הזה, שבאותו היום היו שלימים ונתכפרו עונותיהם. וכמ"ש במועד קטן פ"א (ט.), יצתה בת קול ואמרה כלכם מזומנים לחיי העה"ב. והמלך וכל ישראל עמו זובחים זבח לה'. הקדים זה לפי שכתב אחריו, ויזבח שלמה את זבח השלמים אשר זבח לה'. דהיינו מה שהזכיר כאן, ובא ללמד שאעפ"י שהיו כל אותם הקרבנות משל שלמה, עכ"ז יד כלם שוה בו, והמלך וכל ישראל, דומיא דפר כה"ג ביה"כ, שאע"פ שכתוב ושחט את פר החטאת אשר לו, עכ"ז גם שאר הכהנים מתכפרים בו, שכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' עבודת יה"כ, שהמקום הפקיר ממונו בו לכל אחיו הכהנים, שאילו לא היה להן בו שותפות לא היו מתכפרים בו ע"כ. אף אנו נאמר כי שלמה המלך ע"ה זיכה לכל ישראל בקרבנותיו כדי שיתכפרו בהם. ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו שבעת ימים ושבעת ימים וכו'. גרסי' בפ"ק דמועד קטן (ט.), א"ר פרנך אותה שנה לא עשו ישראל יום הכפורים, והיו דואגים ואומרים שמא נתחייבו שונאיהם של יש' כליה, יצתה בת קול ואמרה כלכם מזומנים לחיי העה"ב. כי הנה יום הכפורים זדונו בכרת, ולכן כיון שאכלו ושתו ביה"כ פחדו שמא נתחייבו כרת, וז"ש שמא נתחייבו שונאיהם של יש' כליה. ולמדו כן מדכתיב שבעת ימים ושבעת ימים, וחזר ואמר ארבעה עשר יום, שכלן היו שוין ולא התענו ביה"כ. אך קשה למה הכניסו עצמם בספק שמא לא יכופר להם עון זה, והלא יותר טוב היה להמתין בחינוך הבית אחר יה"כ, ואם עשו כן שלא לערב שמחה בשמחה ימתינו אחר הסכות. אמנם מלבד מה שכבר כתבנו בדרוש ל"ז, הנה במלכים א' ובילקוט אמר, שהב"ה חשב לעכב שמחת בית המקדש בחדש שנולד בו אברהם בירח האיתנים זה חדש תשרי, וכיון שנפתח בחדש מועדות והקריב הקרבנות וירדה האש, אמר הב"ה עכשיו נשלמה המלאכה. ועוד שם, כיון שבא שלמה ובנה בה"מ, אמר הב"ה עכשיו שלמה מלאכת שמים וארץ ע"כ. הנה כי כן רצה הב"ה לזכות את ישראל שיחנכו את בה"מ ששקול ככל מעשה בראשית בחדש שנברא העולם, ובו נברא אדה"ר, שבא אברהם ותיקן מה שקלקל אדה"ר. וכשם שאדה"ר נולד בר"ה כך אברהם נולד בתשרי. וכמו שנברא העולם בששת ימים וינח ביום השביעי, כך נבנה המקדש בז' שנים, כדכתיב ויבנהו שבע שנים. אך לא היו שלימות כי בשנה הרביעית בירח זיו התחיל לבנותו ונשלם בירח בול בשנת י"א. ולכן נעשה נעול י"ב חדש, להמתין עד תשרי ולקיים וינח ביום השביעי. וכשבא לחנכו לא רצה להתחיל מר"ה שהם ימי דין. ועוד כי ז' ימים הראשונים הם זכר למעשה בראשית והתחיל בשמיני לחדש. ועל זה סמכו לאכול ביה"כ ושלא להתענות בו, כי כיון שיה"כ כתיב בו כי ביום הזה יכפר עליכם, ולכן ועיניתם את נפשותיכם, כן חנוך הבית שהוא מכפר עונותיהם של ישראל ע"י הקרבנות כדלעיל, שלכן נק' לבנון שמלבין עונותיהם של ישראל, הוא דוחה את יה"כ, ולכן לא התענו באותה שנה, וקבל הב"ה ברצון כונתם זו, ויצתה ב"ק ואמרו כלכם מזומנים לחיי העה"ב. ביום השמיני שילח את העם וכו'. אין לפרש ששלחם לדרכם, שהרי הוא יום טוב, כדכתיב וביום השמיני שבתון. אך בד"ה ב' ז' כתוב, ויעשו ביום השמיני עצרת. כי חנוכת המזבח עשו ז' ימים, וביום עשרים ושלשה לחדש השביעי שילח את העם לאהליהם. ולכן אמרו בב"ר פ' ל"ה. נטלו ממנו רשות והמתינו שם ימים אחרים, וחזרו ונטלו ממנו רשות פעם שנייה. וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב. שם בב"ר, א"ר יצחק שמחים שמצאו נשותיהם טהורות, וטובי לב שנתעברו זכרים. וזה מובן עם מ"ש בבבא מציעא פ"ט (קז.), ברוך אתה בבואך. שלא תמצא אשתך ספק נדה. ופרש"י וכל שכן ודאי. בשעה שאתה בא מן הדרך. וברוך אתה בצאתך, שכל צאצאי מעיך יהיו כמותך, אף כאן שנתעברו זכרים היינו כמותך. על כל הטובה א"ר לוי יצתה בת קול ואמרה להם כלכם מבני העה"ב. כי הנה חג זה הוא כנגד העה"ב, ולפי שעין לא ראתה מה טיבו של העה"ב, לפיכך לא נזכר בפ' ראה כי אם ברמז.

ולענין זה אמרו בפסיקתא זוטרתי פ' פנחס, ביום השמיני עצרת (במדבר כט, לה). הלכה אדם מישראל, מהו שיהא מותר לו לאכול בסכתו ביום השמיני. כך שנו חכמים, אבל מוריד הוא את הכלים מן המנחה ולמעלה בשביל כבוד י"ט האחרון. אמר ריב"ל צריך האדם להפריש עצמו מסכתו ביום השמיני, שכבר אמרה תורה בסכות תשבו שבעת ימים. ולמה הטריחה עליו התורה שיכנס בתוך ביתו, שרגל בפני עצמו הוא ע"כ. אמר אדם מישראל, כלומר איש חכם ונבון שיודע שצותה תורה שלא יעבור על בל תוסיף, אך מפני שטוב לו לאכול בסכה בהיות שם כל כלי תשמישו, הייתי אומר שיהא מותר לו לאכול בסכתו ביום הח', ולכן אמר בסכתו, כי לא למצות סוכה ישב שם רק בסכתו כמו בביתו. כך שנו חכמים אבל מוריד הוא וכו'. שגם להנאתו אינו יכול לישב שם, רק מוריד הוא את כליו מן הסכה אל ביתו. ועדין אני אומר שמן המשנה אין איסור בדבר רק עצה טובה קמל"ן. לכן בא ריב"ל ואמר צריך האדם להפריש עצמו מסכתו ביום הח', שלכן אמרה תורה בסכות תשבו שבעת ימים ולא יותר, ולמה כן שרגל בפני עצמו הוא, ואין לו ענין כלל בימי הסכות, כי (הסכת) [הסכה] רמז לגלות וגם לעה"ז דדירת עראי בעינן. ויום השמיני רמז לעה"ב, וצריך לתקן עצמו בעה"ז כדי שיכנס לעה"ב מתוקן ומקובל. ובסכה פ"ד (מח.), תניא שמיני רגל בפני עצמו לענין פז"ר קש"ב. פייס בפני עצמו, זמן בפני עצמו, רגל בפני עצמו, קרבן בפני עצמו, שיר בפני עצמו, ברכה בפני עצמה. ופרש"י ז"ל, פייס שבכל פרי החג לא היו מטילין פייס, איזה משמר יקריב וכו'. ופר דשמיני בתחלה מפיסין עליו. זמן לברך בו שהחיינו. רגל שאין יושבין בסכה. קרבן שאינו כסדר פרי החג, דא"כ היו בו ששה פרים. ברכה לעצמה יום השמיני עצרת. ובתוס' פי' בשם רבינו תם רגל לענין שטעון לינה. ור"ח מפרש לענין אבלות, ששמיני עצרת נחשב לז' ימים. שיר שהיו אומרים מזמור שלם, מה שאין כן בשאר ימי החג שלא היו אומרים אלא חציו היום וחציו למחר ע"כ. וקשה שהיה יכול לכלול הרבה מהם כאחד. ולכן נלע"ד שאלה הם רמז לעה"ב כמו שרומז הרגל הקדוש הזה. כי הנה תחלה פיס בפני עצמו לפי מ"ש בפר"א פ' כ"ד ז"ל, ומנין שהפילו גורלות ביניהם, שנאמר בהנחל עליון גוים וכו' (דברים לב, ח). ונפל גורלו של הב"ה על אברהם וזרעו, שנאמר כי חלק ה' עמו וכו' (ט). אך לעתיד לא יצטרך לזה, שהרי לא ישארו אלא ישראל גוי א' בארץ. אלא שיטיל גורל על הטובים, כדכתיב וברותי מכם המורדים והפושעים בי (יחזקאל כ, לח). זמן בפני עצמו, איתא בס' שפתי כהן על התורה פ' בראשית דף ט' א' ז"ל, אמר לאדם מות תמות, כי הולך ומתמעט בקומה ובקוצר ימים, ונתקצר ג"כ כל העולם ומהלך הגלגלים והימים, כי כפי ערך ארכו של אדם כך היה העולם ארוך, והיו הימים ארוכים בערך העולם שהיה כך והגלגלים ארוכים ומהלך השמש ארוך, והיה כל יום כמו שנה או יותר, וכשחטא ונתמעטה קומתו נתקצר ג"כ העולם, ונתמעטו הגלגלים ונתמעטו הימים ונתקצרו, אבל לעתיד לבא שעתידין להלוך בקומה זקופה יתארך העולם, לפי שפסיעותיו של איש מאתי' אמה וכו', ויתארך ג"כ הגלגל וכו'. ובזה יובן מ"ש דוד, שמחנו כימות עיניתנו (תהלים צ, טו). ואנו עתה בגלות באלף הששי והשביעי חרוב, וא"כ מוכרח הוא שיתארך היום והעולם, ויתארך הגלגל עד שנשב בשלוה כימי העינוי עכ"ל. הרי שהעולם הבא יהיה זמן בפני עצמו, ולא כימים שבעה"ז. רגל בפני עצמו. איתא בפ"ק דברכות (יב:), שלעתיד יהיה שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל לו, שנאמר ולא יאמרו [עוד] חי ה' וכו' (ירמיה כג, ז). ולכן בכל הרגלים אנו אומרים זכר ליציאת מצרים, אך לעתיד יזכירו שעבוד מלכיות. ולפרש"י שאין יושבין בסכה לעתיד, לא יצטרכו לזה כי הסכה רמז לגלות ואז לא יהיה עוד גלות. ולפי' ר"ח על ענין האבלות. אז בלע המות לנצח (ישעיה כה, ח). קרבן בפני עצמו, דכתיב היטיבה ברצונך את ציון וכו' (תהלים נא, כ). אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל (כא). שלא יצטרכו להביא חטאות ואשמות רק עולות ושלמים, ואז וערבה לה' מנחת יהודה וירושל' (מלאכי ג, ד). ועוד דכתיב ביחזקאל, בראשון בא' לחדש וכו'. ויש שם כמה קרבנות לעתיד שלא היו כן בזמנים שעברו. שיר בפני עצמו, דאיתא בשמות רבה פ' כ"ג. כל השירות שנאמרו בעולם לשון נקבות, לומר מה הנקבה הזאת מתעברת ויולדת וחוזרת ויולדת, כך וכו' אבל לעתיד לבא אין עוד צרות וכו', באותה שעה אומרים שיר לשון זכר, שנאמר שירו לה' שיר חדש וכו'. ברכה בפני עצמה, כדגרסינן בפסחים פ"ג (נ.), לא כהעה"ז העה"ב. העה"ז על שמועות רעות אומר ברוך דיין האמת, ועל שמועות טובות ברוך הטוב והמטיב, אבל לעה"ב כלו הטוב והמטיב. ופרש"י שאין שם בשורה רעה. ואלה הדברים הנם כתובים בב"ר פ' י"ב. אלה תולדות השמים והארץ (בראשית ב, ד). ארשב"ן כל תולדות שנאמרו בתורה חסרין בר מן תרין, אלה תולדות פרץ, והדין. ומפני מה אינון חסרין, ר' יודן בשם ר' אבין אמר כנגד ששה דברים שניטלו מאדה"ר ואלו הן, זיוו וחייו וקומתו ופרי הארץ ופרי האילן ומאורות, ואינן חוזרין לתקונן עד שיבא בן פרץ וכו'. והנם מכוונים לששה דברים הנ"ל. פיס בפני עצמו, דאיתא ביומא פ"ב (כד:), למה מפיסין וחוזרין ומפיסין, א"ר יוחנן כדי להרגיש כל העזרה, שנאמר בבית אלקים נהלך ברגש (תהלים נה, טו). ופרש"י להשמיע קול המון רב, שהוא כבוד למלך. זהו כנגד קומתו של אדה"ר שהיתה גבוהה מאד להרגיש כל העולם. זמן בפני עצמו, אלו המאורות שאז תהיה אור הלבנה כאור החמה, והימים ארוכים כדלעיל. רגל בפני עצמו, לענין אבלות, וזהו כנגד חייו, שאז בלע המות לנצח, ויחי עוד לנצח. קרבן בפני עצמו, שבעה"ז נמשל כבהמות נדמו, ולעה"ב יהיה קלסתר פניו כאדה"ר שתפוח עקבו היה מכהה גלגל חמה, וזהו זיוו. שיר בפני עצמו, כנגד פירות האילן שעיקרו הגפן, ואין אומרים שירה אלא על היין, ובעה"ז מנסכין אותו לע"א, אך לעתיד לא יהיה כן כי כלו לה'. ברכה בפני עצמה, שהפירות יתברכו ומה שעתה בטל טעם הפירות לעתיד יחזור לאיתנו, וסימן אלו הדברים פז"ר קש"ב. שכן כתוב בזהר פרשת תצוה קפ"ז א', ובגין דיתערבבון בההוא מזונא קרבנין דלהון סגיאין יתיר משאר יומין, בגין דיתעסקון בהון ולא יתערבבון לבתר בחדוותא דישראל, זהו פז"ר קש"ב שבעוד שאנו מפזרין להם שפע בקרבנות החג, הב"ה מקשיב לתפלות ישראל. וסי' פיזור לרשעים, שנרמז נסוך המים בימים מפוזרין שסימנם בו"ז יבוזו לו. ובזה כינוס לצדיקים אלו ישראל, ביום הקדוש הזה שנק' עצרת, מלשון קראו עצרה (יואל א, יד). שהוא כינוס ובזה הנאה להם והנאה לעולם. ובפסיקתא זוטרתי סוף פרשת פינחס, ביום השמיני. מלמד ששמיני חג בפני עצמו, שנאמר ביום ולא כתיב וביום, שכלם כתובים ו' חוץ משמיני. עצרת תהיה לכם. אין עצירה אלא כניסה, שנ' ואני עצור בחצר המטרה ע"כ. הכונה כי כשם שהעה"ב מופרש מן העה"ז, כך החג הזה הוא חג בפני עצמו, ולכן בכלן כתיב וביום וכאן כתיב ביום, לטעם זה להפרישו משאר הימים של חג הסכות שרומז לעולם הזה כדלעיל.

ובזה נבאר מ' ז"ל במדרש רבה סוף פ' פנחס, ביום השמיני עצרת (במדבר כט, לה). זש"ה יספת לגוי ה' (ישעיה כו, טו). אמרה כנסת ישראל לפני הב"ה, רבש"ע עליך ליתן לנו את המועדים, ועלינו להיות מקריבים לפניך קרבנות כראוי. נכבדת נתת לנו ראשי חדשים ואנו מקריבין לפניך, שנאמר ובראשי חדשיכם (במדבר כח, יא). בפסח הקרבנו לך, יום הכפורים הקרבנו לך, ר"ה הקרבנו לך, וכן בחג אפילו מועד א' לא ביטלנו. אמרה כנסת ישראל לפני הב"ה, עליך להוסיף לנו מועדות ועלינו להיות מקריבים לפניך ומכבדין אותך. יספת לגוי נכבדת רחקת כל קצוי ארץ. א"ל הב"ה, חייכם איני מחזיר ימים טובים מכם, אלא אני מוסיף לכם מועדות שתשמחו בהם, שנאמר ביום השמיני עצרת ע"כ. וקשה למה הוצרך לומר ב' פעמים אמרה כנסת ישראל וכו', ועוד שבראשונה אומר עליך ליתן לנו את המועדים ואח"כ אמר עליך להוסיף לנו וכו', ועל זה יקשה שהרי התורה אמרה לא תוסף עליו (דברים יג, א). ועוד למה השמיט חג השבועות, שכן אחר שאמר בפסח הקרבנו לך אמר יום הכפורים. והשמיט עצרת, ולמה הקדים יה"כ לראש השנה. ולמה בחג לא אמר כאחרים בחג הקרבנו לך, אלא אמר וכן בחג, עוד קשה במ"ש הב"ה חייכם איני מחזיר ימים טובים מכם, דהיכי תיסק אדעתין שיחזיר הימים טובים שצותה תורה. אמנם בילקוט סוף פ' פנחס, א"ר לוי בכל חדש וחדש בקש הב"ה ליתן לישראל מועד. בניסן נתן להם. באייר נתן להם פסח קטן. בסיון נתן להם. בתמוז היה בדעתו ליתן להם מועד גדול, ועשו העגל ובטל תמוז ואב ואלול, ובא בתשרי ופרע להם ראש השנה ויה"כ והחג, א"ל הב"ה לאחרים הוא פורע ושלו אינו נוטל, תן לו יומו, ביום השמיני עצרת תהיה לכם ע"כ. ובמ' זה יובן גם כן מ' אחר בילקוט פ' אמור, בחדש השביעי (ויקרא כג). בחדש שהוא מושבע במצות, שופר בתוכו, כפור בתוכו, סכה בתוכו, לולב בתוכו, ערבה בתוכו ע"כ. כי בחדש תשרי פורע הג' מועדים שחסרו בתמוז אב ואלול, וזהו שופר בתוכו זה ראש השנה, כפור וסכה כמשמעו, ולולב וערבה לפי שנזכרו להדיא כפת תמרים וערבי נחל (ויקרא כג, מ). והניח אתרוג והדס שלא נזכרו להדיא, שהרי פרי עץ הדר אינו מפורש על האתרוג, וכן וענף עץ עבות על ההדס שיש דברים אחרים כמוהם. ותנן בסוף תעניות (כו:), לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שאם לא חטאו בעגל היה ראש השנה בחדש תמוז ויום הכפורים באב. ז"ש אמרה כנסת ישראל עליך ליתן לנו את המועדים, כי אין לנו לעשות מועדים מדעתנו רק מה שצותה תורה, שהרי כתוב חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי (ישעיה א, יד). רק אתה ראוי ליתן לנו מועדים, ועלינו להקריב לפניך כמו שצויתנו בתורתך, כי זה כל ישענו וכל שמחתנו, לא להנאת גופינו רק לכבד אותך, וזהו נכבדת. כי בפסח הקרבנו לך, ואף כי המועד הזה מורה על יציאת מצרים, אנו מקריבים לפניך שזהו עיקר שמחתנו. ומטעם זה לא הזכיר חג השבועות, כי הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם. כי עיקר המועד הוא בשביל מתן תורה. ולפי שעשו העגל ובטלו מהם שלשה מועדות בג' חדשים, ולא נתרצה לישראל רק ביום הכפורים שבו ירד משה מן ההר עם לוחות האחרונות, לכן הקדים יום הכפורים לראש השנה, כי באותה שנה נצטוו על יום הכפורים, שבו ביום ירד מרע"ה כנז', ולא שמרו עדין ראש השנה ושאר המועדות. ואח"כ בראש השנה הקרבנו לך, אחר שנצטוו על כך. ולפי שבתשרי פרע כל מה שנתבטל בג' חדשים, חזר ואמר אפילו מועד אחד לא ביטלנו. ועתה יאמר נא ישראל כיון שבתשרי יש ג' מועדות די בזה ולא נעשה מועד אחר. לכן חזר ואמר, אמרה כנסת ישראל עליך להוסיף לנו מועדות, דהיינו מ"ש לאחרים הוא פורע ושלו אינו נוטל, ונקרא תוספת לפי שאם הג' חדשים שעברו היה בהם מועד לכל א' וא', ודאי שהיה צריך לתשרי מועד א'. אך עתה שיש בתשרי ג' מועדות הייתי אומר שדי בזה. לכן קרי ליה תוספת, ואמר ועלינו להיות מקריבים לפניך ומכבדין אותך, לאפוקי ז' ימי החג שיש קרבנות גם לשרי האומות, ולכן בתחלה אמר וכן בחג ולא אמר בחג הקרבנו לך לרמוז על זה. אך ביום השמיני אין שם אלא פר א' לבד וכלו לה', וזהו ומכבדין אותך. וכמ"ש לעיל שאמר לאוהבו עשה לי סעודה קטנה ואהנה ממך. ולכן חזר ואמר יספת לגוי נכבדת רחקת כל קצוי ארץ. שאין להם חלק בקרבן השמיני. ויש כאן מקום דקדוק שבראש חדש אמר נתת לנו ראש חדש ואנו מקריבים לפניך. אבל בפסח הקרבנו לך, כלם לשון עבר. וזה כי הראשי חדשים לא עברו, רק בכל חדש וחדש יש ראש חדש, ולזה אמר אנו מקריבים לפניך מידי חדש בחדשו. אך בפסח הקרבנו לך לשון עבר, לפי שכבר הקריבו קודם שנצטוו על החג הזה. ועוד דקדוק אחר שבתחלה אמר עליך ליתן לנו מועדים לשון זכר, ואח"כ אמר עליך להוסיף לנו מועדות לשון נקבה, כי קודם העגל לא היו חייבין גלות והיו כזכר שאינו חוזר ומוליד. אך אחר העגל שלא עשו המועדים כסדרן בג' חדשים רק בתשרי חוץ לזמנן, לכן אמר מועדות ל' נקבה, לפי שראויין לילך בד' גליות כנקבה היולדת וחוזרת ויולדת. א"ל הב"ה חייכם איני מחזיר ימים טובים מכם, כי כיון שחטאו בעגל והיו ג' חדשים שביטלו המועדות, לא היו ראויים מיד להיות להם אותן הג' מועדות, כי עונותיהם הטו אלה וימנעו הטוב מהם. לכן אמר איני מחזיר י"ט מכם, כי יבא תשרי ויפרע להם הג' מועדות, ולא זו בלבד אלא אני מוסיף לכם מועדות, דהיינו החג הזה שהוא של תשרי, כי אעפ"י שיש בו ג' מועדות ר"ה יה"כ וסכות, הוסיף להם מועד הזה שתשמחו בהם, כי עד עתה היתה שמחה גם לאומות בנסוך המים ופרי החג, אבל בחג הזה אין זר אתנו, והרמז לעה"ב שאז הן עם לבדד ישכון ואין לזרים עמנו, ואמנם מועדות לשון רבים לכלול גם הג' הנזכר, שכיון שחטאו היו ראויים ליבטל מהם, ולכן אמר אני מוסיף וכו'. שנאמר ביום השמיני עצרת תהיה לכם דוקא ולא לאומות, ועצרת לשון יורש עצר, שלא תהיה בעה"ב מלכות אחרת אלא ישראל לבדם יירשו העולם, והוא מ"ש ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. כל מלאכת עבודה לא תעשו. ועמדו זרים ורעו צאנכם וכו'. ולכן כתוב בפרשת ראה, שבעת ימים תחוג לה' אלקיך במקום אשר יבחר ה' כי יברכך ה' אלקיך בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך והיית אך שמח. וקשה למה לא נזכר יום השמיני, ויקשה יותר מה שכתב בסוכה פ"ד (מח.), הלל והשמחה שמנה, מנא הני מילי, דתנו רבנן והיית אך שמח. לרבות לילי י"ט האחרון, או אינו אלא יום טוב הראשון, כשהוא אומר אך חלקו, מה ראית לרבות לילי יום טוב האחרון ולהוציא לילי יום טוב הראשון. מרבה אני לילי יום טוב האחרון שיש שמחה לפניו, ומוציא אני לילי יום טוב הראשון שאין שמחה לפניו. ומובא זה בילקוט פרשת ראה וע"ש פרש"י. ואיך ילמוד ממיעוט אך שמח לרבות לילי יום טוב האחרון. אך הנה כבר הקדמנו מה שכתוב שם בילקוט, שבעל המ' בא ללמד מהו אך שמח דהיינו מיעוט, ולכן אמר שבעולם הזה אין שמחה שלימה אלא לעולם הבא, ולכן בא הכתוב ללמד זה באמרו שבעת ימים תחוג לה' אלקיך, אלו ימי החג שמורים על העולם הזה כמו שפירשנו לעיל, ובזה העולם כי יברכך ה' אלקיך בכל תבואתך, דהיינו מזוני, ובכל מעשה ידיך אלו הבנים, כמ"ש בפרק במה מדליקין (שבת לב:), וחבל את מעשה ידיך (קהלת ה, ה). איזה הן מעשה ידיו של אדם, הוי אומר בניו ובנותיו של אדם. אמנם בחיים והיית אך שמח, לפי שלעולם הוא מיצר שמא אינן של קיימא, וגם לאדם עצמו והיו חייך תלואים לך מנגד ולא תאמין בחייך. ולפיכך נאמר והיית אך שמח בעולם הזה, אך לעתיד תהיה שמחה שלימה, כי זה המיעוט מורה שבהעולם הזה אין שמחה שלימה. ומינה נשמע כי לעתיד לבא תהיה שמחה שלימה, וזה רמוז בחג שמיני הזה הרומז לעולם הבא, שלפי שעין לא ראתה וכו', לכן בא ברמז ולא נכתב להדיא. וז"ש מרבה אני לילי יום טוב האחרון שיש שמחה לפניו, שכבר היה אדם בעולם הזה שעשה מצות ליהנות בהם לעולם הבא, ומוציא אני ליל יום טוב הראשון שאין שמחה לפניו, כי בבוא האדם לעולם הזה אינו מביא עמו שום זכות, שאף על פי שהנשמה היתה נהנית בגן עדן, לא היה אלא כמאן דאכיל דלאו דיליה. מה שאין כן כשהיה בעולם וזכה במעשיו ובתורתו, שאז בצאתו הולך ליהנות בחלקו. ויאכל לחם חקו. ויגיע חשקו. האל ברחמיו יחפוץ למען צדקו. לבנות ביתו ולהחזיק בדקו. ב"ב אמן. בילא"ו.