לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום (במדבר כה, יב). 

במדרש (ילקוט שמעוני, רמז תשע״א): א״ר שמעון בן לוי פינחס הוא אליהו, אמר לו הב״ה אתה נתת שלום בין ישראל וביני בעולם הזה, אף לעתיד לבא אתה הוא שעתיד ליתן שלום ביני לבין בני, שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם (מלאכי ג, כג). ע״כ.

יחמול האב ויאהב הבן יקיר לו אע״פ שאינו טוב, ועינינו רואות מה שעשה דוד לאבשלום בנו שקם עליו להרגו ועכ״ז כמה כרכורים כרכר כדי להצילו מהמות. ולבא אל הענין נפרש הפסוקים בשמואל ב׳ י״ד. וידע יואב בן צרויה כי לב המלך על אבשלום (ש״ב יד, א). וישלח יואב תקועה ויקח משם אשה חכמה וכו׳ (שם ב). קשה למה לא הלך יואב בעצמו אל דוד לדבר על אבשלום מבלי שיקח אשה חכמה כיון שידע שלב המלך נוטה אל אבשלום. אך בפ׳ נגמר הדין (סנהדרין מט.) איתא: והשמועה באה עד יואב וכו׳ ואחרי אבשלום לא נטה (מ״א ב, כח). אמר רב יהודה שבקש לנטות ולא נטה, ומ״ט לא נטה, אר״א עדין לחלוחית של דוד קיימא ע״כ. והנה עתה כבר נולד שלמה וידעו הכל כי הוא המולך אחר מיתת דוד, שכן נשבע לבת שבע וודאי שלא נעלם מיואב דבר זה ולכן לא רצה לשאול למלך להשיב את אבשלום רק וישלח תקועה וכו׳. כי כבר אמרו (מס׳ מנחות ח, ג): תקועה אלפא לשמן. והשמן מוסיף חכמה, וגם כי האשה ראויה לרחמים וכ״ש אלמנה שישמע המלך בקולה. ויאמר אליה התאבלי נא ולבשי נא בגדי אבל (ש״ב יד, ב). טעם הכפל להורות כי צריכה היא להתחזק בדבר כדי שיתן המלך שאלתה. וזה כי צריכה להראות למלך שמת אישה זה ימים, אך עתה שנהרג בנה צריכה להתאבל מחדש, ולכן אמר התאבלי נא מחדש ולבשי נא בגדי אבל יותר ממה שהיו עליך במיתת בעליך. והיית כאשה זה ימים רבים מתאבלת על מת, אך עתה נוסף יגון על יגונך, וכל זה לעורר רחמיו של המלך שיתן את שאלתה. ובאת אל המלך ודברת אליו כדבר הזה. ומהו הדבר וישם יואב את הדברים בפיה (שם ג). דהיינו כל הדברים אשר יזכיר. ותאמר האשה התקועית אל המלך ותפול על אפיה ארצה ותשתחו ותאמר הושיעה המלך (שם ד). קשה שהפסוק מסורס כי היל״ל ותבא אל המלך ותפול וכו׳ ואח״כ ותאמר. אמנם נלע״ד שאחרי שכתב וישם יואב את הדברים בפיה. האשה החכמה חזרה לסדרם לפני יואב כאילו היתה מדברת לפני המלך למען יבטח בה שתעשה הישר בעיניו, ולזה אמר ותאמר האשה התקועית אל המלך, כלומר בפני יואב חזרה לדבר הדברים כאילו היא מדברת לפני המלך, ואח״כ באת אליו ותפול וכו׳. וראשית דבריה ותאמר הושיעה המלך. כלומר לך נאה להושיע כי אתה מלך חסד להציל אביון משוע. ויאמר לה המלך מה לך. והיא השיבה אמריה לו אבל אשה אלמנה אני וימת אישי (שם ה). תרגם יונתן בקושטא. כלומר אמת הדבר שאני אלמנה. אבל שאר דברים אינם אלא משל. ולפי שאמרו (סנהדרין כב:): וימת אלימלך איש נעמי (רות א, ג). אין איש מת אלא לאשתו. לכן חזרה ואמרה וימת אישי, שאין מרגיש במיתת אישי אלא אני. ולשפחתך שני בנים וינצו שניהם בשדה ויכו האחד את האחד וימת אתו (ש״ב יד, ו). היל״ל ויכה, אך הכונה שלהיות שהכו זה את זה, והבא להרגך השכם להרגו (ברכות סב:). לכן אין למכה חטא משפט מות. והנה קמה כל המשפחה וכו׳ לבלתי שים לאישי שם ושארית על פני האדמה (שם ז). הוא הדבר אשר דברתי וימת אישי, כי ברצותם להרוג גם את הבן השני נראה לה כאילו שלשתם מתו ביום א׳, ואחרי כן כתוב בשמואל ב׳ י״ח. וישלח דוד את העם השלשית ביד יואב והשלשית ביד אבישי בן צרויה אחי יואב והשלשית ביד איתי הגיתי וכו׳ (ש״ב יח, ב). רצה דוד לחלק את העם לג׳ ראשים כי ידע שגדולה שנאה ששונא יואב לאבשלום על אשר הציתו עבדיו החלקה אשר לו באש ככתוב שם סי׳ י״ד. ולכן אמר יצוא אצא גם אני עמכם. ודברים אלה יובנו עם מ״ש בשמואל ב׳ כ״א. וישבי בנוב וכו׳ ויאמר להכות את דוד וכו׳ (ש״ב כא, טז). אז נשבעו אנשי דוד לו לאמר לא תצא עוד אתנו למלחמה ולא תכבה את נר ישראל (שם יז). וענין זה היה בתחלת מלכותו של דוד כנודע, ולפיכך עתה ויאמר המלך אל העם, הוצרך לשאול מהם רשות בעבור השבועה הנזכרת, ומצא מקום לצאת באמרו יצוא אצא וכו׳, כלומר השבועה היתה שלא אצא מירושלים ללכת למלחמה. אך עתה שאני כבר יצאתי מירושלים מותר לי לצאת גם אני עמכם, כי לבו היה על אבשלום שלא ימיתוהו יואב ואבישי אחיו. ויאמר העם (ש״ב יח, ג). לא אמר ויאמרו רק ויאמר בלב א׳ כאיש א׳. ויאמר אליהם המלך אשר ייטב בעיניכם אעשה (שם ד). וכשראה דוד שלא הניחוהו לילך, ויצו המלך את יואב ואת אבישי ואת איתי לאמר (שם ה). צוה אותם שישמיעו אל כל אנשי המלחמה לאט לי לנער לאבשלום. כי בדברים האלה כיון להציל את אבשלום, וזה בעבור ג׳ טעמים: הראשון לאט לי, כלומר אנכי סבותי שיצא לתרבות רעה, לפי שלא עצבו אביו מימיו לאמר מדוע ככה עשית (מ״א א, ו), כשעשה לו מרכבה וסוסים וחמשים איש רצים לפניו, שאעפ״י שזה כתוב ג״כ באדוניהו עכ״ז ראשון היה אבשלום כדכתיב בשמואל ב׳ ט״ו. ובעבור זה ראוי הוא שלא תהרגוהו אם יפול בידכם. השני לנער כי להיותו נער ובער בא לידי מדה זו למרוד באביו ואין לנקום ממנו כ״כ. והג׳ לאבשלום, שכתוב עליו וכאבשלום לא היה איש יפה בכל ישראל להלל מאד וכו׳ (ש״ב יד, כה). ושנינו בספ״ק דסוטה (י:): אבשלום נתגאה בשערו וכו׳. ועכ״ז אחר שנשאר אבשלום תלוי באלה, כתוב וירא איש אחד ויגד ליואב וכו׳ (ש״ב יח, י). ויאמר יואב לאיש המגיד לו והנה ראית ומדוע לא הכיתו שם ארצה וכו׳ (שם יא). ויאמר האיש אל יואב ולו אנכי שוקל על כפי אלף כסף לא אשלח ידי אל בן המלך כי באזנינו צוה המלך אותך וכו׳ (שם יב). ואיתא בפר״א פ׳ נ״ג. ויאמר יואב לכושי לך הגד למלך אשר ראיתה וכו׳ (שם כא). וכי כושי היה והלא בן ימיני היה, אלא מה הכושי הזה משונה מכל הבריות, כך היה בן ימיני משונה במעשיו ובדרכיו הטובים מכל ישראל. רא״א בא וראה ישרותו ותומתו של אותו האיש שאמר ליואב אם תתן אלף כסף איני עובר על מצות המלך אשר צוך. א״ל בבקשה ממך הראני אותו המקום שאבשלום תלוי בו ולא קבל עליו. א״ל יואב לא כן אוחילה לפניך ולקח אותו בזרועו והראה לו וכו׳. הנה מהמ׳ הזה נראה שמ״ש וירא איש אחד ויגד ליואב (שם י). היה הכושי הנז׳ אח״כ, ואם היה כשר כל כך למה הרגו דוד, שכן איתא בילקוט שמואל ב׳ י״ח (רמז קנ״א). והנה הכושי בא וכו׳ (שם לא). וירגז המלך (ש״ב יט, א). א״ר יצחק בר חנינא הראהו ללובלרין שלו ודקרו אותו ע״כ. האמנם היטב חרה לו לדוד שכיון שראה זה את אבשלום תלוי באלה היה לו לסייעו ולחתוך שער ראשו שלא ימות במיתה משונה כזו, וכ״ש שלא היה לו להגיד ליואב הנה ראיתי את אבשלום תלוי באלה. דודאי סיפר למלך את כל הענין, ולפי שפיו ענה בו ששמע את צווי המלך שמרו מי בנער באבשלום (ש״ב יח, יב). לכן הנה זה האיש עבר על מצות המלך וחייב מיתה, כדרך שכתוב כל אשר ימרה את פיך וכו׳ לכל אשר תצונו יומת (יהושע א, יח). ושם סי׳ י״ט. וירגז המלך ויעל על עליית השער ויבך וכה אמר בלכתו בני אבשלום בני בני אבשלום מי יתן מותי אני תחתיך אבשלום בני בני (ש״ב יט, א). והמלך לאט את פניו ויזעק המלך קול גדול בני אבשלום אבשלום בני בני (שם ה).

ובסוטה פ״א (י:): הני תמניא זמני בני למה, שבעה דאסקיה משבעה מדורי דגהינם, אידך איכא דאמרי דקריב רישיה לגבי גופיה, וא״ד דאתייה לעלמא דאתי ע״כ. וקשה דהרי כלל גדול יש לנו (סנהדרין קד.): ברא מזכי אבא ולית אבא מזכי ברא. ואיתא בפ׳ חלק: אין אברהם מציל את ישמעאל, ואין יצחק מציל את עשו. ועוד קשה שהרי כל הח׳ בני אינם רצופים, כי בפ׳ א׳ יש חמשה (ש״ב יט, א), ואחר כמה פסוקים כתוב והמלך לאט את פניו וכו׳ (שם ה). שיש ג׳ בני. ובעל חדושי אגדות תירץ הקושיא ראשונה ז״ל: דכיון דמעשה בת שבע גרמה לו, כמ״ש הנני מקים עליך רעה מביתך (ש״ב יב, יא). א״כ כיון שבנו נענש על ידו יזכה נמי בשבילו להעלותו משבעה מדורי גהינם, וז״ש מי יתן מותי אני תחתיך (ש״ב יט, א). שהרי עוני גרמה לך זאת עכ״ל. וכיוצא בזה כתוב בס׳ כלי יקר בשם מהרי״א ז״ל. ולדרך זה יובן מ״ש וירגז המלך. כי היטב חרה לו עד מות מיתת אבשלום, יען כי בשלו הסער הגדול הזה, וזהו ויעל על עליית השער. רמז לב״ד של מעלה, כמ״ש ועלתה יבמתו השערה (דברים כה, ז). ומלת על רומזת לב״ד של מעלה, שהוא על עליית השער של ב״ד של מטה, כי במקום שאין דין למטה, שעל כן נענש דהע״ה על שהרג את אוריה ולא דנו בב״ד דמורד במלכות הוה, יש דין למעלה (דברים רבה ה, ה), שנהרגו בניו ובפרט אבשלום שעל זה ויבך על עונו. וכה אמר בלכתו בני אבשלום. כלומר אנכי סבותי שבני יקום עלי על ג׳ פשעים גדולים שבידי כמו שהוכיחו נתן הנביא. את אוריה החתי הכית בחרב (ש״ב יב, ט) שהוא ש״ד. ואת אשתו לקחת לך לאשה הרי ג״ע, ואותו הרגת בחרב בני עמון, שהוא ע״א כמ״ש בזהר פ׳ משפטים דף ק״ז א׳. וכל חרב בני עמון דיוקנא דע״א הוה חקיק ביה חויא עקים ואיהו ע״א דלהון. וכנגד אלו בא אבשלום להרגו הרי ש״ד. ושכב עם נשיו הרי ג״ע. ויהי דוד בא עד הראש (ש״ב טו, לב). שבקש לעבוד ע״א אמר מלך שכמותי יהרגנו בנו (סנהדרין קז.). לכן אמר בני אבשלום בני בני אבשלום. כלומר בשבילי קם עלי בני ונהרג, ולכן מן הראוי להעלותו משבעה מדורי גהינם. עוד נלע״ד לתת טעם נכון למה התפלל דוד על אבשלום, וזה דאיתא שם בסוטה פ״ק (י:): ויחזק ראשו באלה (ש״ב יח, ט). שקל ספסירא בעא למפסקיה, תנא דבי ר׳ ישמעאל באותה שעה ראה גהינם שנבקעה מתחתיו ע״כ. הנה כי אבשלום הרהר תשובה בלבו ובחר מות מחיים לכפרת עונותיו, ובזה זכה שדוד יתפלל בעדו בהיותו בעה״ז, כי כבר ידענו מגורי האר״י זלה״ה כי הרהורי תשובה של הרשע גורמים שהצדיק בעברו דרך גהינם יעלהו משם ויזכהו לעלות לג״ע, ולכן מה שהיה ראוי לדהע״ה לעשות במותו עשאו בחייו. ועוד נלע״ד לחלק שהרי מצינו שזכות אבות עומדת לישראל, ושנינו (מס׳ אבות ב, ב): שזכות אבותם מסייעתם. אלא ודאי שבעה״ז אבא מזכי ברא, שכן שנינו בפ״ב דעדיות (משנה ט): האב זוכה לבן וכו׳. וגם בפ״ח דיומא (פז.): אשריהם הצדיקים לא דיין שזוכין לעצמן אלא שמזכין לבניהם ולבני בניהם וכו׳. אך בעה״ב אחר המות איש בחטאו יומתו ויהיה להם עונש ואין זכות אבותם מסייעתם להצילם מדין גהינם, אמנם דהע״ה הציל אבשלום לפי שהוא היה גרמא דידיה והרהר תשובה בלבו כנ״ל. ואמנם תחלה זעק בינו לבינו ואח״כ והמלך לאט את פניו כמנהג האבלים, ויזעק המלך קול גדול כדי שישמעו העם וירחמו עליו ויתפללו על נפשו, ואמר בני אבשלום אע״פ שאינו הגון סוף סוף בני הוא, וזהו שחזר לומר אבשלום בני בני, כלומר אפי׳ שלא נהג עמי כבן רק אבשלום איש נכרי עכ״ז בני בני הוא, בין נוהג מנהג בני בין להפך לעולם בני הוא. וכששמע יואב שדוד מתאבל על אבשלום הוכיחו על פניו, ויאמר הובשת היום את פני כל עבדיך וכו׳ (ש״ב יט, ו). ויובן הכתוב על מה ששנינו בסוף פ׳ נגמר הדין (סנהדרין מו.): והקרובים באים ושואלים בשלום הדיינים ובשלום העדים, כלומר דעו שאין בלבנו עליכם כלום, ולא היו מתאבלין אלא אוננין, שאין אנינות אלא בלב. וגרסי׳ עלה (שם מז:): ואי ס״ד כיון דאקבור הויא להו כפרה ליאבלו, בעינן נמי עיכול הבשר. רב אשי אמר אבלות מאימתי קא מתחלא מסתימת הגולל. כפרה מאימתי קא הוי מכי חזו צערא דקברא פורתא, הילכך הואיל ואידחו ידחו, א״ה למה לי עיכול בשר, משום דלא אפשר. ופרש״י לעולם לא בעינן עיכול הבשר אלא צערא דחבוט הקבר פורתא, וטעמא דלא היו מתאבלים. הואיל ונדחו, שלא נראו להתאבל בשעת התחלת אבלות ידחו אף לאחר מכאן, א״ה לענין קבורת אבותיו למה לו להמתין עיכול הבשר. משום דלא אפשר ליטלו משום דנבקע כריסו ומסריח עכ״ל. זאת היתה לו ליואב כי ודאי אבשלום נהרג בדין להיותו רודף לאביו ומבקש המיתו. ולכן ס״ל כרב אשי דכיון דההיא שעתא שהיה ראוי להתאבל עליו מפני סתימת הגולל עדין לא חזא צערא דקברא ולא היה ראוי להתאבל עליו מפני רשעתו כיון דאדחי אדחי. אך דוד סבר שכיון שעתה שהגידו לו מיתתו כבר חזא צערא דקברא פורתא ראוי הוא להתאבל עליו, וכל שכן שידע שהרהר תשובה בלבו כדלעיל. ז״ש יואב הובשת היום את פני כל עבדיך (ש״ב יט, ו). דייק היום שנעשית בו תשועה גדולה כזו וכבר נדחה האבלות ואתה רוצה להתאבל, הנה אתה גורם שידברו תועה נגדך כי יאמרו כי לו אבשלום חי וכלנו היום מתים כי אז ישר בעיניך (שם ז). שהרי אם חי אבשלום ודאי היה ממית את כלנו. ועתה קום צא ודבר על לב עבדיך (שם ח). כדרך ששנינו והקרובים באים ושואלים בשלום הדיינים וכו׳. ושומע לעצה חכם ויקם המלך וישב בשער וכו׳ (שם ט).

הרי הוכחנו כי אוהב אב לבנו אף כשאינו הולך בדרך ישרה, והוא מש״ה במזמור ק״ג. כרחם אב על בנים ריחם ה׳ על יראיו (תהלים קג, יג). כי אף כשאינם נוהגים מנהג בנים מרחם עליהם כאילו הם יריאיו, וזה מג׳ טעמים האמורים לעיל לאט לי לנער לאבשלום. הא׳ כי הוא ידע יצרנו (שם יד) שהוא הגורם לנו לחטוא, והוא א׳ מהג׳ דברים שמתחרט על שבראן, כמ״ש (סוכה נב:) ע״פ ואשר הרעותי (מיכה ד, ו). והוא אמר לא אוסיף וכו׳ כי יצר לב האדם רע מנעוריו (בראשית ח, כא). השני זכור כי עפר אנחנו (תהלים קג, יד). וכיון שמחומר קורצנו מעותדים אנחנו לחטוא, והוא כמ״ש דוד לאט לי לנער (שמואל ב' יח, ה). ולפי שהאדם קצר ימים ושבע רוגז והוא סיבה לחטוא, כאבשלום שמפני יופיו פחז יצרו עליו (סוטה ט:), לזה אמר אנוש כחציר ימיו וכו׳ (תהלים קג, יד). ובירמיה ב׳. גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים לא במחתרת מצאתים כי על כל אלה (ירמיה ב, לד). ואיתא בפ׳ במה מדליקין (שבת לב:), בעון ציצית בניו ובנותיו של אדם מתים כשהם קטנים. גם בכנפיך בעון ציצית שהוא בכנפי בגדיהם. ויובן שארית הפ׳ עם מ״ש בפ׳ משפטים, אם במחתרת ימצא הגנב וכו׳ (שמות כב, א). אם זרחה השמש עליו דמים לו (שם ב). ופי׳ רז״ל (סנהדרין עב.), אם ברור לך הדבר כשמש שיש לו שלום עמך אל תהרגהו. ופירשוהו באב על הבן שודאי לא בא להרגו. ז״ש הנביא כמתרעם על שהאבות גורמים להמית הבנים בשביל עונות שלהם, והרי לא במחתרת מצאתים (ירמיה ב, לד). כי אם ימצא האב במחתרת אין להורגו, בידוע שרחמי האב על הבן, וכאן אינו כן גם בכנפיך וכו׳ ודוק.

אוהב ה׳ את ישראל בניו אף בזמן שאין עושין רצונו של מקום, כאשר חכמים הגידו בקדושין פ״א (לו.) ע״ש {הערה א}. ובס׳ אבות עולם שלנו בהקדמה ביארנו אותו המ׳ היטב הדק ע״ש {הערה ב}. ולכן אינו חפץ במי שמלמד קטגוריא על ישראל. שלכן נענש אליהו, כמ״ש במלכים א׳ י״ז. ותחלה נבאר מ״ש שם. בימיו בנה חיאל בית האלי את יריחו וכו׳ (מלכים א׳ טז, לד). ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד אל אחאב חי ה׳ אלקי ישראל אשר עמדתי לפניו אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי (מלכים א׳ יז, א). ופרש״י ז״ל, שהלכו אליהו ואחאב לנחם את חיאל באבלו, אמר אחאב לאליהו אפשר שקללת התלמיד נתקיימה וקללת משה רבינו לא נתקיימה, שנאמר וסרתם ועבדתם אלקים אחרים (דברים יא, טז). וחרה אף ה׳ בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר (שם יז). והרי כל ישראל עובדין ע״א ואין גשמים נעצרין, מיד ויאמר אליהו וגו׳. והכל בירושלמי דפ׳ חלק ע״ש {הערה ג}. וכיון דאתא לידן נבאר איך מלאו לבו של חיאל לבנות את יריחו אחרי שידע מ״ש ביהושע ו׳. ארור האיש לפני ה׳ אשר יקום ובנה את העיר הזאת את יריחו (יהושע ו, כו) ע״ש. וכבר בירושלמי דפ׳ חלק {הערה ד}, וגם בגמ׳ דילן שם נתנו טעם לזה {הערה ה}. ועכ״ז גם אנחנו בשם אלקינו נזכיר, כי הנה הכתוב ביהושע ו׳ אומר וישבע יהושע בעת ההיא לאמר ארור האיש וכו׳. ודייק בפסוק מאי בעת ההיא. לכן אמר שכונת יהושע לא היתה אלא על הדור ההוא בלבד, ועל זה סמך לבנות את יריחו. אך באמור הפסוק אשר יקום ובנה את יריחו, נראה שמדבר גם לדורות הבאים, וכל שכן כשראה שמת בכורו והתחילה הקללה להתקיים שהיה לו לתת לב לדבר. והנה בלכת שמה אליהו במצות ה׳ אמר שם בירושלמי (ירושלמי סנהדרין פ״י ה״ב, נ:), שא״ל הב״ה לאליהו זיל ואי אמרין לך מילין דמכעיסין לי כל כמה דאת גזר אנא מקיים. ובזה מצא מקום אליהו לומר חי ה׳ וכו׳. א״ל הב״ה לך מזה ופנית לך קדמה ונסתרת בנחל כרית אשר על פני הירדן (מלכים א׳ יז, ג). הרי זו תוכחה לאליהו על השבועה שעשה אם יהיה השנים האלה טל ומטר, כי אין הב״ה חפץ במי שמלמד קטגוריא על ישראל. ולכן א״ל לך מזה כלומר מדעתך זה לקטרג על ישראל, רק צריך אתה לזכור להם זכות אבותם שבזכותם ינצלו, וזהו ופנית לך קדמה זה אברהם שבא מארץ קדם, וכתוב בו מי העיר ממזרח וכו׳ (ישעיה מא, ב). ונסתרת בנחל כרית זה יצחק שזכות עקידתו עומדת על ישראל, וכתוב (ילקוט בראשית כ״ב, רמז ק״א), ואת בריתי אקים את יצחק (בראשית יז, כא). שכרת עמו ברית כל זמן שבניך באים לידי עבירות ומעשים רעים אני זוכר להם עקידת יצחק. אשר על פני הירדן (מלכים א׳ יז, ג). להזכיר זכות יעקב שאמר כי במקלי עברתי את הירדן הזה (בראשית לב, יא). וכמ״ש במקומו. והיה מהנחל תשתה ואת העורבים צויתי לכלכלך שם (מלכים א׳ יז, ד). לרמוז לו כי לפי שהוא נתאכזר כנגד ישראל יבואו העורבים שהם אכזרים, כמ״ש מי יכין לעורב צידו כי ילדיו אל אל ישועו וכו׳ (איוב לח, מא). ויביאו לו מזון ובזה ילמוד ללמד סנגוריא על ישראל ולבטל הגזירה שגזר אם יהיה השנים האלה וכו׳.

וזאת תהיה תורת ההפט׳ של שבת זו באיזה שנים במלכים א׳ י״ח וי״ט, ויד ה׳ היתה אל אליהו וישנס מתניו וירץ לפני אחאב וכו׳ (מלכים א׳ יח, מו). ויגד אחאב לאיזבל את כל אשר עשה אליהו ואת כל אשר הרג את כל הנביאים בחרב (מלכים א׳ יט, א). ותשלח איזבל מלאך וכו׳ (שם ב). ומבלי נאריך בקושיות נבא אל הביאור. ואפשר לי לומר כי בראות ישראל את כל אשר עשה אליהו לנביאי הבעל והאשרה וראו כלם כי ה׳ הוא האלקים וידעו כי אחאב הטעה אותם בע״א לא נהגו בו כבוד כבראשונה רק שלח לו אליהו אסור ורד ולא יעצרכה הגשם (מלכים א׳ יח, מד). וירכב אחאב וילך יזרעאלה (שם מה). כי זה מורה באצבע שאסר הוא בעצמו כי עזבוהו עבדיו. ולכן ויד ה׳ היתה אל אליהו (שם מו). שבאה לו הנבואה כדכתיב ביחזקאל א׳. ותהי עליו שם יד ה׳ (יחזקאל א, ג). שיחלוק כבוד למלכות, וכן עשה וירץ לפני אחאב עד בואכה יזרעאלה (מלכים א׳ יח, מו). כי לא יעף ולא יגע עד בואו לבית אחאב. ויגד אחאב לאיזבל (מלכים א׳ יט, א). אין הגדה אלא דבר חכמה {הערה ו}. את כל אשר עשה אליהו. שני רבויים הם, א׳ שהעמיד השמש כאשר כתבנו במקומו (דרוש נ׳ וח״ג דרוש י״ב), והנס שעשה שבא אש מן השמים והמים אשר בתעלה לחכה ושרף הקרבן. ולעומת זה ואת כל אשר הרג את כל הנביאים בחרב. גם פה יש שני רבויים כי לא בלבד הרג נביאי הבעל שהיה עובד אחאב אלא גם נביאי האשרה אוכלי שולחן איזבל, כי אף שלא הזכיר הכתוב ששחט רק נביאי הבעל, הנה ממה שאמר לאחאב שלח קבוץ אלי את כל נביאי הבעל וכו׳ ונביאי האשרה (מלכים א׳ יח, יט). ולא נזכרו עוד, אין ספק שגם אותם הרג, וגם מה שנעשה לחיאל בית האלי שבא נחש והכישו ומת, לקיים ופורץ גדר ישכנו נחש (קהלת י, ח). ותשלח איזבל מלאך אל אליהו לאמר כה יעשון אלהים וכה יוסיפון. כלומר אעפ״י שהרגת את הנביאים הנה עדין הבעל והאשרה קיימים, ולכן כעת מחר אשים את נפשך כנפש אחד מהם (מלכים א׳ יט, ב). שיובן היטב עם מ״ש בב״ר פ׳ נ׳. לפי שהיו סדומיים מהם עובדים לחמה ומהם עובדים ללבנה, אמר הב״ה אם אני רודה אותם ביום עכשיו הם אומרים אלו היתה לבנה שם היתה מתקיימת עלינו, ואם אני רודה אותן בלילה עכשיו הן אומרים אילו היתה החמה שם היתה מתקיימת עלינו, אלא נקם מהם בי״ו בניסן בשעה שחמה ולבנה עומדות ברקיע, הה״ד השמש יצא על הארץ (בראשית יט, כג). ע״כ. וכבר פי׳ במקומו (דרוש כ״ג. וח״ב דרוש ט׳) ע״פ מ״ש בזהר פ׳ בראשית דף מ״ט א׳. כי הבעל הוא השמש והאשרה היא הלבנה. ולכן אמרה איזבל כי כעת מחר בעת שהחמה והלבנה שולטים אהרוג אותך ואקח נקמת הנביאים שהרגת, ואמרה אַחַד נקוד פתח שר״ל אחד המיוחד שבהם הוא חיאל בית האלי שושבינו של אחאב. וירא ויקם וילך אל נפשו (מלכים א׳ יט, ג). יש לדקדק מאי ראה ולמה פחד מאיזבל מה שלא פחד מאחאב. ועוד כתוב שם (שם ד), ויבא וישב תחת רותם אחת. ל׳ נקבה. וחזר ואמר (שם ה) וישכב ויישן תחת רותם אחד. ל׳ זכר. אמנם איתא בפר״א פ׳ כ״ט ז״ל, ומלכות אפרים מנעו מהם המילה, ועמד אליהו ז״ל וקינא קנאה גדולה ונשבע על השמים שלא להוריד טל ומטר על הארץ, ושמעה איזבל וביקשה להרוג אותו, עמד אליהו והיה מתפלל לפני הב״ה, א״ל הב״ה טוב אתה מאבותיך, עשו בקש את יעקב להרגו וברח מלפניו ונמלט, פרעה בקש להרוג את משה וכו׳. ללמדך שכל מי שהוא בורח נמלט, עמד אליהו וברח מא״י ונמלט, נגלה עליו הב״ה א״ל מה לך פה אליהו (שם ט), א״ל קנא קנאתי (שם י), א״ל לעולם אתה מקנא וכו׳. ז״ש וירא (שם ג). שראה כי ישראל ביטלו ברית מילה. ועוד וירא שהגדולים ברחו ונמלטו, ולכן ויקם וילך אל נפשו ויצא לח״ל, דהיינו במדבר, ויבא וישב תחת רותם אחת (שם ד). הזמין לו הב״ה דבר זה לרמוז לו שראוי ליענש על שאמר דלטוריא על ישראל, שכן איתא בירושלמי דפאה פ״א (ירושלמי פאה פרק א׳ הלכה א׳, דף ה), חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים (תהלים קכ, ד). כל הגחלים כבו מבחוץ כבו מבפנים ואלו אעפ״י שכבו מבחוץ לא כבו מבפנים ע״כ. והוא בקנאתו באש עברתו דבר, רב עתה ה׳ קח נפשי כי לא טוב אנכי מאבותי (מלכים א׳ יט, ד). כי גם אני ברחתי אבל קץ אנכי בחיי בראותי כי עזבו בריתך בני ישראל. ואז וישכב תחת רותם אחד (שם ה). הוא הראשון כדברי הרד״ק ז״ל (תחת רותם אחד. ובאמרו פעם שנית תחת רותם אחד ולא אמר תחת הרותם, להודיע כי הרותם היה יחידי, ולא מצא באותו המדבר מחסה אחר שישכב שם אלא אותו רותם לבדו, ובדוחק היה יכול לחסות תחתיו), אלא שמתחלה ישב שם ישיבה בעלמא, אך כאשר חזר וקרא תגר גירה בו, שינה ואמר תחת רותם אחד כיון שגם הוא התחזק בקנאתו כזכר. והנה זה מלאך נוגע בו. כלומר תיכף ומיד בא המלאך וא״ל קום אכול. ויבט והנה מראשותיו עוגת רצפים וצפחת מים (מלכים א׳ יט, ו). שיובן עם מ״ש שם בילקוט (ילקוט שמעוני מלכים א׳ יט, רמז רי״ח), כל מי שמשרת את ישראל צריך לשמור שלא יטול את שלו מתחת ידיהם, משה אמר שמעו נא המורים (במדבר כ, י). ונאמר לו לכן לא תביאו (שם יב). ישעיה אמר ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב (ישעיה ו, ה). מיד ובידו רצפה (שם ו). רצץ פה שאמרה דלטוריא על בני. אליהו אמר כי עזבו בריתך בני ישראל (מלכים א׳ יט, יד). ומה נאמר לו ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא תחתך (שם טז). ע״כ. בזה נלע״ד לתת טעם למה הגיד הכתוב והנה מראשותיו עוגת רצפים (שם ו). לרמוז לו שראוי לעונש כישעיה על שאמר דלטוריא על ישראל. וצפחת מים לרמוז למשה שעל שאמר שמעו נא המורים נענש במי מריבה. ויאכל וישת וישב וישכב, קיים אליהו צדיק אוכל לשובע נפשו (משלי יג, כה). לכן לא אכל כל העוגה ולא שתה כל המים. ולכן וישב מלאך ה׳ שנית ויגע בו ויאמר קום אכול כי רב ממך הדרך (מלכים א׳ יט, ז). ואז אכל ושתה וילך בכח האכילה ההיא וכו׳ עד הר האלקים חורב (שם ח). לרמוז לו כי אפי׳ לא יהיה לישראל שום זכות כי אם קבלת התורה די בזה לכפר כל עונותיהם, וכמ״ש בילקוט ישעיה (רמז תק״ז) ע״פ אני מדבר בצדקה (ישעיה סג, א). בצדקה שקבלתם את התורה. ויבא שם אל המערה וילן שם והנה דבר ה׳ אליו מה לך פה אליהו (מלכים א׳ יט, ט). רצה הב״ה לדבר עמו בעצמו כי מתחלה דבר לו ע״י מלאך ולא שב אפו מישראל כי אמר קנא קנאתי וכו׳. ולכן דבר עמו עתה הוא עצמו לראות אם יחזור מקנאתו וילמד זכות על ישראל. ואיתא שם בילקוט, היה לו לומר לפניו רבש״ע הן בניך בני אברהם יצחק ויעקב שעשו רצונך בעולמך. הוא לא עשה כן אלא אמר קנא קנאתי, התחיל הב״ה מדבר עמו דברים של תנחומים, אמר כשירדתי ליתן תורה לישראל לא ירדו עמי אלא מלאכי השרת שרצו בטובתן וכו׳, המתין לו ג׳ שעות עדין עמד בדברים הראשונים ואמר קנא קנאתי, א״ל הב״ה ואת אלישע תמשח לנביא תחתיך ע״כ. הרי מזה ראיה למה שאמרנו שהזכיר לו הב״ה שילמד סנגוריא על בניו ממה שקבלו התורה. וכשראה שלא שוה לו גזר עליו לעלות השמים, והוא מ״ש במלכים ב׳ ב׳, ויהי בהעלות ה׳ את אליהו בסערה השמים וכו׳ (מלכים ב׳ ב, א). ויאמר אליהו אל אלישע שב נא פה כי ה׳ שלחני עד בית אל (שם ב). וקשה למה לו להוציא שקר מפיו, יאמר לו בפירוש כמ״ש לו אח״כ שאל מה אעשה לך בטרם אלקח מעמך (שם ט). אמנם אין ספק כי ידע אליהו שאותו היום היה לו לפרוש מאלישע, ולכן התחיל הענין במלת ויהי לשון צרה, כי מאז נלקח רוח הקדש מהנביאים, כמ״ש שם בילקוט מלכים ב׳ ב׳. עד שלא נגנז אליהו היתה רוח הקדש מרובה בישראל וכו׳, וכשנגנז אליהו נסתלקה מהם רוח הקדש וכו׳ ע״ש {הערה ז}. ובתחילה וילך אליהו ואלישע מן הגלגל (מלכים ב׳ ב, א). כי כשם שמהגלגל נסע אהל מועד והלך לשילה כך משם נסע אליהו והרוח הקדש מהנביאים. ולפי שלא היה רוצה אליהו שאלישע יראה בהלקחו ממנו כדי שלא יצטער כי קשה עליו פרידתו, או מהטעם שכתב רש״י ז״ל, שב נא פה (שם ב). חפץ היה לדחותו מחמת ענוה שלא יראה בהלקחו ע״כ. לכן ויאמר אליהו אל אלישע שב נא פה כי ה׳ שלחני עד בית אל. כי לא ידע אליהו היכן תהיה פרידתו וסלוקו מן העולם, ולא הוציא שקר מפיו ח״ו כי על פי ה׳ נאמר לו שילך לדרכו ומשם יסתלק למעלה. וירדו בית אל, כי ירידה היתה פרידה זאת כדלעיל שמאז נסתלקה רוח הקדש מן הנביאים. ואמר תחלה ה׳ שלחני עד בית אל, לפי שדעתו היתה שמשם יסתלק כמו שראה יעקב בבית אל, והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו (בראשית כח, יב). ובראותו שעדין לא הגיע זמן אמר שב נא פה כי ה׳ שלחני יריחו. כאן לא אמר עד יריחו לפי שלא חשב ששם תהיה פרידתו. אח״כ אמר כי ה׳ שלחני הירדנה (מלכים ב׳ ב, ו). כי גם שם לא הונח לו שיסתלק ממנו. ואז ויעברו שניהם בחרבה (שם ח). ובראות אליהו כן שגם אלישע עבר בחרבה שפט כי זכותו גדול, ולכן אז אמר לו שאל מה אעשה לך בטרם אלקח מאתך (שם ט). כי בא עת לחננה. והנה ברוב השנים הפטרת פינחס היא ראשונה לתלתא דפורענותא, והיא בירמיה א׳. דברי ירמיהו בן חלקיהו (ירמיה א, א). וגם משם נראה שאין הב״ה חפץ במי שמלמד קטגוריא על ישראל, ולכן מתחיל דברי ירמיהו שהוא א׳ מהג׳ שנתלות נבואתן בעצמן לפי שהיו דברי קנטורין. וכבר פירשנו כלה בדרוש לפ׳ שמות ע״ש (דרוש ט״ו). ואמנם ראינו בפ׳ זו שהב״ה שילם לו שכר לפינחס על שקינא לאלקיו ויכפר על בני ישראל, כי אעפ״י שחטאו הם בניו אף שאין נוהגין מנהג בנים.

ובזה נבאר מ׳ ז״ל בפ״ט דסנהדרין (פב.): ויאמר משה אל שופטי ישראל (במדבר כה, ה). הלך שבטו של שמעון אצל זמרי בן סלוא, א״ל הן דנין דיני נפשות ואתה יושב ושותק, מה עשה עמד וקבץ כ״ד אלף מישראל והלך אצל כזבי, אמר לה השמעי לי, אמרה לו בת מלך אני וכן צוה לי אבי לא תשמעי אלא לגדול שבהם, א״ל אף הוא נשיא שבט הוא ולע״א שהוא גדול ממנו שהוא שני לבטן והוא שלישי לבטן, תפשה בבלוריתה והביאה אצל משה, א״ל בן עמרם זו אסורה או מותרת, וא״ת אסורה בת יתרו מי התירה לך. נתעלמה ממנו הלכה געו כלם בבכיה, והיינו דכתיב והמה בוכים פתח אהל מועד (שם ו). וכתיב וירא פנחס בן אלעזר (שם ז). מה ראה, אמר רב ראה מעשה ונזכר הלכה. א״ל אחי אבי אבא, לא כן לימדתני בירידתך מהר סיני הבועל ארמית קנאין פוגעין בו. א״ל קריינא דאגרתא איהו ליהוי פרוונקא. ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו. מכאן שאין נכנסין בכלי זיין לבית המדרש, שלף שננה והניחה באונקלי שלו והיה נשען על מקלו, וכיון שהגיע אצל שבטו של שמעון אמרו הניחו לו ע״כ. ויש לדקדק מאי קאמרי הן דנין דיני נפשות, כי הלא כך צוה הב״ה קח את כל ראשי העם וכו׳ (שם ד). ועוד למה תפסה בבלוריתה, יאמר תפסה והביאה אצל משה. ועוד האיך בא פינחס ואמר לימדתני וכו׳. והלא איתא שם קודם זה, א׳ רבה בר בר חנא א״ר יוחנן הבא לימלך אין מורין לו. ואיך א״ל משה קריינא דאגרתא וכו׳. אך בטור א״ה סי׳ י״ו כתב ז״ל, גויה אע״פ שאין בה לאו אסורה מדרבנן, ואם בא עליה בזנות דרך מקרה מכין אותו מכת מרדות, ואם ייחדה לו בזנות חייב עליה מדרבנן משום נשג״ז, וכתב הרמב״ם ז״ל (הלכות איסורי ביאה פי״ב, הלכה א׳), בא על הגויה משאר אומות דרך אישות לוקה מן התורה משום לא תתחתן בם (דברים ז, ג). א׳ ז׳ עממין וא׳ כל האומות באיסור זה ע״כ. ונ״ל שאינו אלא בז׳ אומות, דלא ק״ל כר״ש דאמר כי יסיר (שם ד). לרבות כל המסירין (קדושין סח:). ואפי׳ אז׳ אומות אין לוקין משום לא תתחתן אלא לאחר שנתגיירו אבל בגיותן לא שייך בהו חתנות עכ״ל. והנה שבטו של שמעון הן הן שנתחתנו בערב רב כנז׳ בכ״מ, ובהם היתה שערוריה ויאכל העם וישתחוו לאלקיהן (במדבר כה, ב). ויחל העם לזנות אל בנות מואב (שם א). ומ״ש הרגו איש (את) אנשיו הנצמדים לבעל פעור (שם ה). היה מפני עון ע״א, כי אעפ״י שחשבו לבזותה הנה היה דרך עבודתה, כדתנן (מס׳ סנהדרין ז, ו): הפוער עצמו לפעור זו היא עבודתו. ולכן נתקבצו שבטו של שמעון כי חשבו שההריגה היתה בעבור ויחל העם לזנות אל בנות מואב (במדבר כה, א). ולכן אמרו הן דנין דיני נפשות, כלומר מעצמם ומדעתם נגד הדין שהרי עודן בגיותן לא שייך בהו חתנות, ומה גם שהן בנות מואב ולא מז׳ עממין ואין כאן חיוב מיתה, ואתה יושב ושותק. מה עשה עמד וקבץ כ״ד אלף מישראל, להראות לכזבי שגם הוא היה נשיא ויכולה לישמע לו. תפסה בבלוריתה להראות כי עדין היתה בגיותה ולא שייך בה חתנות. א״ל בן עמרם כלומר הלא אביך לקח את יוכבד דודתו לו לאשה לפי שעדין לא ניתנה תורה, ואף אתה לקחת את בת יתרו בגיותה, וא״ת שזו אסורה להיותה בגיותה בת יתרו מי התירה לך, מאחר שנתנה תורה ונתחדשה הלכה. נתעלמה ממנו הלכה כי חשב משה שלא נאה לו להרוג את זמרי כי יאמרו שלכבוד עצמו הוא דורש, לפי שא״ל בת יתרו מי התירה לך. ועוד כדי שיבא פינחס ויטול את שלו כמ״ש במקומו. ולכן א״ל אחי אבי אבא, כלומר הלא אח אתה לאהרן המקנא קנאת ה׳ צבאות ומסר נפשו על ישראל, כמ״ש בילקוט פ׳ צו (רמז תקי״ד) ע״פ קח את אהרן (ויקרא ח, ב). א״ל משה לאהרן קח את המחתה וכו׳ (במדבר יז, יא). א״ל הלהרגני אתה מבקש, בני מפני שהקריבו לפני הב״ה אש הדיוט נשרפו וכו׳, א״ל משה לך ועשה מהרה, וכיון ששמע אהרן כן אמר אילו אני מת על ישראל אני כדאי, מיד ויקח אהרן וכו׳. הנה כי כן אחי אבי אבא לא כן למדתני בירידתך מהר סיני. שנלע״ד שהוא בשעה שעשו העגל שא״ל הב״ה למשה לך רד כי שחת עמך (שמות לב, ז). ומשה צוה ללויים הרגו איש את אחיו וכו׳ (שם כז). ואיתא בפ״ט דסנהדרין (פב.): כל הבועל ארמית כאילו מתחתן בע״א, דכתיב ובעל בת אל נכר וכו׳ (מלאכי ב, יא). וא״כ כשם שצוית ללויים לקנאות על ע״א ולעשות בהם משפט כתוב, יש לך לקנאת על הזנות ולא רצה פינחס להורות הלכה בפני רבו, ולכן לא עשה מעשה תחלה רק נטל רשות מרבו. א״ל קריינא דאגרתא וכו׳. לא צוהו לעשות כן בהחלט אלא א״ל קריינא דאגרתא. הנה הרשות בידך לעשות כדברך כי אתה ידעת הבועל ארמית וכו׳. וכיוצא בזה כתוב בס׳ חקור דין ח״ד פי״ט ע״ש {הערה ח}. ובילקוט ראובני סוף פ׳ בלק איתא ז״ל, וירא פינחס וכו׳ (במדבר כה, ז). לפי שנתעצל משה ונתעלמה ממנו הלכה של קנאים פוגעים בו, לפיכך ולא ידע איש את קבורתו (דברים לד, ו). ע״כ. וקשה דהלא מדה כנגד מדה לא בטלה, ומהו זה שנתעלם קברו. אך בפ״ק דסוטה (יד.): אמר ר׳ חמא ב״ח מפני מה נסתתר קברו של משה מעיני ב״ו, מפני שגלוי וידוע לפני הב״ה שעתיד בית המקדש ליחרב ולהגלות את ישראל מארצם, שמא יבאו לקבורתו של משה באותה שעה ויעמדו בבכיה ויאמרו לו משה רבינו עמוד בתפלה בעדנו, ועומד משה ומבטל הגזרה ע״כ. והרי זה מכ״מ הוא נתעצל ולא קינא לזמרי ולא התפלל על ישראל כמו שעשה פינחס, ויעמוד פינחס ויפלל וכו׳ (תהלים קו, ל). לכן מכ״מ נסתתר קברו כדי שלא ידעו ישראל ויבאו אצלו שיתפלל עליהם ויבטל גזירת הגלות ודוק.

ובזה יובנו הפסוקים והנה איש מבני ישראל בא (במדבר כה, ו). כי כל האחרים היו מערב רב, אך זה לבדו היה מבני ישראל, וגם הוא היה בן הכנעני׳, בן דינה שנבעלה לכנעני. ואותה הזוהמא נתעוררה עתה, ויקרב אל אחיו את המדינית בעזות פנים, ועדיין לא נתגיירה שלכן אמר את המדינית ולא הזכירה בשמה. והמה בוכים פתח אהל מועד. ותרגם יונתן, ואינון בכיין וקריין שמע. וצריך לתת טעם למה קראו שמע. ואפשר לומר כי כיון שראו נשיא שמעון שהיה אדם גדול נשיא שבט בישראל שנלכד ביצה״ר, כל א׳ פחד שמא יתגבר יצרו עליו וקראו ק״ש להגין על היצה״ר, כמ״ש (ברכות ה.): אי אזיל מוטב ואי לא יקרא ק״ש. עוד יובן עם מאי דאיתא בפר״א פ׳ מ״ז ז״ל, וכל הנשיאים ומשה ואלעזר ופינחס ראו למלאך המות והיו יושבין ובוכין ולא היו יודעים מה לעשות, וראה פינחס לזמרי שבא בפרהסיא על המדינית וקנא קנאה גדולה וכו׳. ולכן קראו את שמע למסור עצמן על קדוש ה׳. וז״ש וירא פינחס וכו׳ ויקח רומח בידו (במדבר כה, ז). דקשה מאי בידו והלא באמרו ויקח רומח סגי או יאמר ויקח בידו רומח. מזה למדו רז״ל לומר ששלף שננה והיה נשען על מקלו, וזהו ויקח רומח בידו, של רומח דוקא לא הברזל כדי שלא יבינו כונתו ויניחוהו ליכנס. ובזה ויבא אחר איש ישראל אל הקובה (שם ח), דאם לא כן לא היו מניחין אותו ליכנס, ולהורות שלא בא לימלך אמר וירא פינחס וכו׳ ויקם מתוך העדה. הוא בעצמו מבלי שיורוהו מה יעשה, ולפי שלא נאמרה הלכה אלא בשעת מעשה, שלכן אמרו (סנהדרין פב.), שאם פירש זמרי והרגו פינחס היה נהרג עליו. לכן נאמר ויבא אחר איש ישראל. כלומר אחר סמוך כדי להרגו בשעת מעשה, וידקור את שניהם כאחד קודם שיפרוש זמרי, ובזה ותעצר המגפה מעל בני ישראל (במדבר כה, ח).

עוד בתרגום יונתן ע״פ ויבא אחר איש ישראל אל הקבה (שם). איתא ז״ל, תריסרי נסין אתעבידו לפינחס וכו׳. נס חד סר דאתנטרו כד חיין עד זמנא דהליך יתהון בכל משרייתא, מן בגלל דלא יסתאב כהנא באהלי דמיתא. נס תריסר דאתקריש אדמהון ולא נפיל עילויה. ויש מקשים שנראה שאלה הם נס א׳ בלבד, כי כיון שהיו בחיים לא היו צריכי׳ לקרוש הדם, שהרי אינו מטמא אלא לאחר מיתה. ונלע״ד לדייק לשון התרגום דאמר דלא יסתאב כהנא, שזה אינו מדבר בפינחס עצמו אלא על כל כהן וכהן שהיו שם, כי הלא כבר כתב נס שתיתאי סובר יתהון בכל משריתא דישראל דהוה שיתא פרסי ע״כ. וכדי שלא יטמא שום כהן באהלו בנשאו אותם בכל מחנה ישראל נשארו בחיים כדי להציל הכהנים מטומאת אהל. ולכן לא אמר דלא יסתאב סתם דהוה קאי לפינחס אלא דלא יסתאב כהנא דקאי לכל כהן. והנס הי״ב היה לעצמו שנקרש הדם שלא יפול עליו אחרי מותם ויטמא, ועוד כי בזה לא יפול ש״ז שנתמלאה האשה ממנו, ותנן בפ״ח דמקואות (מס׳ מקואות ח, ד): נכרית שפלטה ש״ז מישראל טמאה. ובהקרש הדם לא יצא הש״ז ודוק.

והוא מ״ש בפרשה זאת פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם וכו׳ (במדבר כה, יא). לכן אמור וכו׳ (שם יב). ויובן עם מ״ש עוד שם בסנהדרין פ״ט (מד.): בא וחבטן לפני המקום, אמר לפניו רבש״ע על אלה יפלו כ״ד אלף מישראל, בקשו מה״ש לדוחפו, אמר להן הניחו לו קנאי בן קנאי הוא, משיב חימה בן משיב חימה הוא, התחילו שבטים מבזין אותו ראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לע״א והרג נשיא שבט מישראל, בא הכתוב ויחסו פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן עכ״ל. הוקשה לו למה חזר ואמר פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, שכבר נכתב בסוף הפ׳ הקודמת. לכן השיב כי אחרי שפינחס הרגו לזמרי וראה שעכ״ז מתו כ״ד אלף מישראל, בא וחבטן לפני המקום ואמר על אלה יפלו וכו׳. כי הלא זמרי שמץ פיסול היה בו שהיה בן הכנעני׳ כדלעיל, וזרוק חוטרא אאוירא אעיקריה קאי (ב״ר סוף פ׳ נ״ג). ולכן הזכיר כאן ושם איש ישראל המוכה (במדבר כה, יד). ושם האשה המוכה (שם טו). שהיה מקומו למעלה בפ׳ בלק. כי הם דברי פינחס להראות כי אין אשמה לישראל על זאת כי הם ראויים לכך, כי האיש כבר נזכר בפסלות זמרי בן סלוא כי היה בן הכנענית, והאשה כיוונה להפיל את מרע״ה ברשת זו טמן אביה. אז בקשו מלאכי השרת לדוחפו, כלומר כיון שהוא מיקל עון הזנות באמרו על אלו יפלו וכו׳. מורה שאינו נחשב בעיניו כי גם הוא נקל בעיניו לחטוא, שהרי פיטם אבי אמו עגלים לע״א ומפיסול משפחה בא. א״ל הניחו לו קנאי בן קנאי הוא, דאדרבא אבותיו קדושי׳ היו כי לוי קינא על הזנות. ומה שהיקל לומר על אלו יפלו הוא לפי שמשיב חימה בן משיב חימה הוא. הוא אהרן הכהן שתמיד השיב חמתו מעל בני ישראל ותעצר המגפה. וגם זה כונתו לכך ללמד סנגוריא על ישראל. וכיון ששתקו מה״ש התחילו שבטים מבזין אותו. דייק שבטים לפי דגרסי׳ בקדושין פ״ד (ע:): כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו כשהב״ה משרה שכינתו מעיד על כל השבטים ואינו מעיד עליו, שנאמר ששם עלו שבטים שבטי יה (תהלים קכב, ד). אימתי הוי עדות לישראל בזמן ששבטים שבטי יה. ולכן אמרו השבטים שאינו ראוי פנחס להתיחס עם השבטים כיון שבא מיתרו שפיטם עגלים לע״א. אז בא הכתוב ויחסו פנחס וכו׳. ויובן עם מאי דגרסי׳ בבבא בתרא פ״ח (קט:): א״ר אלעזר לעולם ידבק אדם בטובים, שהרי משה שנשא בת יתרו יצא ממנו יהונתן. אהרן שנשא בת עמינדב יצא ממנו פינחס. ופינחס לאו מיתרו קאתי, והכתיב ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל לו לאשה (שמות ו, כה). מאי לאו דאתי מיתרו שפיטם עגלים לע״א. לא דאתי מיוסף שפטפט ביצרו. והלא שבטים מבזין אותו ראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לע״א והרג נשיא שבט מישראל. אלא אי אבוה דאימיה מיוסף אימא דאימיה מיתרו. ואי אבוה דאימיה מיתרו אימא דאימיה מיוסף. דיקא נמי דכתיב מבנות פוטיאל תרי ש״מ ע״כ. ויש לדקדק מאי מתרץ אלא וכו׳. סוף סוף יש בפינחס איזה פגם דאתי גם מיתרו, והתוס׳ תירצו מה שתירצו {הערה ט}, וכן הריטב״א ז״ל {הערה י}. ועיין בס׳ עין ישראל. אך לעד״ן בהקשות עוד מהו שאמר יצא ממנו פינחס ולא אמר יצאו ממנו אלעזר ואתמר שהיו צדיקים וטובים. ואפשר שמזה נשמר רש״י שפי׳ יצא ממנה יהונתן בן בנו של משה, פינחס בן בנו של אהרן ע״כ. כלומר להכי נקט פינחס שהיה קרוב לאהרן כיהונתן למשה, ופינחס היה צדיק ויהונתן לא. ואמר יצא ממנו אעפ״י שהיה בן בנו לפי שהוא גרם בקחתו את צפורה, שהתנה עם יתרו הבן הראשון יהיה לע״א, וכמו שפירשנו במקומו (חלק ג׳ דרוש י״ג), וכן באהרן יצא ממנו פינחס לפי שנתעברו בו נפשות נדב ואביהוא בניו של אהרן, ולכן כתוב בן אלעזר בן אהרן. שהיה בן לאלעזר וגם לאהרן. והנה שנינו בקדושין פ״ד (עז.): ר׳ יהודה אומר בת גר זכר כבת חלל זכר, ראב״י אומר ישראל שנשא גיורת בתו כשרה לכהונה, וגר שנשא בת ישראל בתו כשרה לכהונה, אבל גר שנשא גיורת בתו פסולה לכהונה. ר׳ יוסי אומר אף גר שנשא גיורת בתו כשרה לכהונה. וגרסי׳ שם בגמ׳ וכלן מקרא א׳ דרשו, ואלמנה וגרושה לא יקחו לנשים כי אם בתולות מזרע בית ישראל (יחזקאל מד, כב). ר׳ יהודה סבר עד דאיכא כל זרע מישראל. פרש״י כל עיקר הקרוי זרע היינו מן האב לאפוקי בת גר זכר. ראב״י סבר מזרע ואפי׳ מקצת זרע. פרש״י אפי׳ זרע כחוש כגון מן האם, גר שנשא ישראלית. ר׳ יוסי סבר משנזרעו בישראל. פרש״י שתהא הורתה בקדושה ע״כ. וכתב הר״ב מסקינן בגמ׳ שהבא לימלך מורין לו כראב״י שלא ישא כהן בת גר וגיורת, אבל אם נשא הלכה כר׳ יוסי ואין מוציאין אותה מידו וזרעו ממנה כשר ע״כ. בזה יבא כמין חומר תירוץ הגמ׳, אלא אי אבוה דאימיה מיוסף אימא דאימיה מיתרו, וזה כשר גם אליבא דר׳ יהודה שהוא מחמיר עד דאיכא כל זרע, ולית הלכתא כוותיה. ואם לא תמצא לומר כן אלא דאבוה דאימיה מיתרו, לעולם אימא דאימא מיוסף, וזה אליבא דראב״י שהבא לימלך מורין לו כראב״י, ואפילו מקצת זרע שאמו מישראל. והרי זה פינחס כשר אליבא דכולי עלמא כי היה מזרע יוסף ומזרע יתרו, משא״כ ביהונתן בן בנה של צפורה שכלו מיתרו. ולכן חזר ואמר פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי וכו׳. כמ״ש בדרוש לפ׳ זו ע״ש (חלק ג׳‏ דרוש ל״ז).

ולהורות את בני ישראל כי פינחס היה מיוחס, עשאו משוח מלחמה במלחמת מדין, כמ״ש וישלח אותם משה וכו׳ אותם ואת פינחס (במדבר לא, ו). ואיתא בסוטה פ״ח (מג.), ואת פינחס זה משוח מלחמה. ותנן בקדושין פ״ד (עו.), אין בודקין מן המזבח ולמעלה וכו׳. אף מי שנכתב באסטרטיא של מלך לפי שלא היה יוצא למלחמה אלא מי שהיה מיוחס. ולכן אמר הנני נותן לו את בריתי שלום, כי הוא המשמיע שלום, כי תקרב אל עיר וכו׳ וקראת אליה לשלום (דברים כ, י). ובמקום שייחס את הצדיק לשבח ייחס הרשע לגנאי, זמרי בן סלוא שגרם לחתוך הגדולה משבטו, כמ״ש בילקוט שופטים ג׳ (רמז מ״ב). מכל השבטים יצאו שופטים ומלכים, ומשבט שמעון לא קם לא שופט ולא מלך בשביל החטא שעשה זמרי בשטים, ללמדך כמה חמורה הזנות ע״כ. וזמרי מלשון זמיר עריצים (ישעיה כה, ה). בן סלוא, מלשון סלה כל אבירי (איכה א, טו). סלית כל שוגים מחקיך (תהלים קיט, קיח). שר״ל רמסת, וזה לבדו היה נשיא בית אב לשמעוני הוא ולא אחר. והמ׳ שהצענו ראשונה הוא בילקוט ריש פרשה זו. והכונה כי הנה ידענו שהב״ה שונא זימה, ולכן בשביל הזנות היתה שנאה בין ישראל לאביהם שבשמים, וע״י פינחס אשר קינא לאלקיו ויכפר על בני ישראל נעשה שלום בינם לבינו. ולכן מדה כנגד מדה הוא עתיד ליתן שלום וכו׳, שכן איתא בילקוט סוף מלאכי (רמז תקצ״ה) ז״ל, ר׳ יהודה אומר אם אין ישראל עושים תשובה אין נגאלים, ואין עושין תשובה עד שיבא אליהו, שנ׳ הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא (מלאכי ג, כג). מה כתיב אחריו והשיב לב אבות על בנים (שם כד). וכתוב שלום שלום לרחוק ולקרוב (ישעיה נז, יט). ודרשו רז״ל (ברכות לד:), זה בעל תשובה שהיה רחוק ונתקרב. עוד יובן במ״ש בסוף עדיות {הערה יא}, רש״א להשוות את המחלוקת. והוא מ״ש שבכל מקום שנאמר תיק״ו פי׳ ת׳שבי י׳תרץ ק׳ושיות ו׳אבעיות. כי בגלות רבו המחלוקות בין החכמים זה אוסר וזה מתיר, וכמה דברים נשארו בספק והכל מונח עד שיבא אליהו, וזה שעתיד ליתן שלום ביני ובין בני. והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם. איתא בפסיקתא זוטרתי, והיתה לו ולזרעו אחריו. אלו כ״ד מתנות כהונה, תחת אשר קינא לאלקיו, תחת אשר הערה למות נפשו. ויכפר על בני ישראל, לכפר לא נאמר אלא ויכפר, עד עכשיו מכפר עד שיחיו המתים ע״כ. הנה פינחס דן דינא ועבד דינא. דן דינא הבועל ארמית קנאין פוגעין בו, וכנגד זה ניתנו לו מתנות כהונה, והוא מ״ש בילקוט פ׳ שופטים (רמז תתקט״ו), וזה יהיה משפט הכהנים (דברים יח, ג). בכל מתנות כהונה אין כתוב בהם דין אלא בזרוע לחיים וקיבה, ומאימתי ניתנו הוי אומר משעמד פינחס וקינא ע״כ. ולכן איתא במדרש רבה ריש פ׳ זו (במדבר רבה פ׳ כ״א), פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, אמר הב״ה בדין הוא שיטול שכרו. והוא מ״ש בחולין פרק י׳ (קלד:), דורשי חמורות היו אומרים זרוע כנגד היד, וכן הוא אומר ויקח רומח בידו (במדבר כה, ז). לחיים כנגד תפלה, וכה״א ויעמוד פינחס ויפלל (תהלים קו, ל). קיבה כמשמעה, וכה״א ואת האשה אל קבתה (במדבר כה, ח). ע״כ. וכנגד ועבד דינא שהרג לזמרי ובזה ביטל המגפה לכן הוא מכפר עד שיחיו המתים, שיובן עם מאי דאיתא בס׳ חקור דין על מ״ש ואישי ישראל ותפלתם. שאליהו מקריב בכל יום שני תמידין משירי הלשכה {הערה יב}. ועוד שהוא מעותד לעשות ניסים לצדיקים, כמ״ש בזהר פ׳ נשא דף קמ״ד ב׳ {הערה יג}. ועל הראשון ידענו (במדבר רבה פ׳ כ״א), שכל השופך דמם של רשעים כאילו הקריב קרבן. ולכן על ידו נעשים תמידי צבור בכל יום. ובפסיקתא זוטרתי פ׳ זו, אשר נכלו לכם (במדבר כה, יח). שלש עבירות עברו. עבדו את פעור, אכלו זבחי מתים, באו על הגויות ע״כ. את אלה תיקן פינחס וזכה לג׳ מתנות הנ״ל. כנגד שעבדו את פעור והוא קינא לאלקים זכה לזרוע, כנגד ויקח רומח בידו אכלו זבחי מתים, כנגד זה זכה ללחיים, כי הוא תיקן ויעמוד פינחס ויפלל. באו על הגויות, והוא תיקן את האשה אל קבתה לכן זכה לקיבה. לחזות את האהבה. בין ישראל לאביהם שבשמים. עוד ינובון בשיבה. הוא יזכנו לארץ טובה ורחבה. ב״ב אמן. בילא״ו.

הערה א: [קידושין לו.]: לכדתניא בנים אתם לה׳ אלקיכם (דברים יד, א). בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים אתם קרוים בנים, אין אתם נוהגים מנהג בנים אין אתם קרוים בנים, דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר בין כך ובין כך אתם קרוים בנים, שנאמר בנים סכלים המה (ירמיה ד, כב). ואומר בנים לא אמון בם (דברים לב, כ). ואומר זרע מרעים בנים משחיתים (ישעיה א, ד). ואומר והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי (הושע ב, א). מאי ואומר, וכי תימא סכלי הוא דמקרי בני, כי לית בהו הימנותייהו לא מיקרו בני. תא שמע ואומר בנים לא אמון בם (דברים לב, כ). וכי תימא כי לית בהו הימנותא הוא דמיקרו בנים, כי פלחו לעבודת כוכבים לא מיקרו בנים, תא שמע ואומר זרע מרעים בנים משחיתים (ישעיה א, ד). וכי תימא בנים משחיתים הוא דמיקרו, בני מעלייא לא מיקרו. תא שמע ואומר והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי (הושע ב, א).

הערה ב: [הקדמת אבות עולם]: ובזה יובן מאמרם ז״ל בקידושין פ״א (לו.), תניא בנים אתם לה׳ אלקיכם (דברים יד, א). בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים אתם קרויין בנים, אין אתם נוהגים מנהג בנים אין אתם קרויין בנים, דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר בין כך ובין כך אתם קרויין בנים, שנאמר בנים סכלים המה (ירמיה ד, כב). ואומר בנים לא אמון בם (דברים לב, כ). ואומר זרע מרעים בנים משחיתי׳ (ישעיה ד, כב). ואומר והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם וכו׳ (הושע ב, א). מאי ואומר, וכי תימא סכלי הוא דמקרו בני, כי לית בהו מהימנותא לא מקרו בני, תלמוד לומר בנים לא אמון בם (דברים לב, כ). וכי תימא כי לית בהו מהימנותא הוא דמקרו בני, כי פלחי לאלילי׳ לא מקרו בני, תלמוד לומר בנים משחיתים (ישעיה א, ד). וכי תימא בנים משחיתים הוא דמקרו בני, מעליא לא מקרו, תא שמע, והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי (הושע ב, א). והמ׳ קשה להולמו, וכדי שלא להאריך נבא אל הביאור, כי הנה רבי יהודה סבר שישראל קרויי׳ בנים כשעושים רצונו של מקום, ואם לאו נקראים עבדים, אך רבי מאיר סבירא ליה שלעולם קרויים בנים ואע״פ שאינם לומדי תורה, והוא מה שאמר הכתוב, כי אויל עמי וכו׳ בנים סכלים המה (ירמיה ד, כב). וזה כנגד האב המורה, שאף על פי שהבנים אינם שומעים לקול המורה אותם נק׳ בניו, וכנגד האב המגדל אמר, ואומר בנים לא אמון בם, דהגם דלית בהו הימנותא, שאינם הולכים בדרכי אבותם, ובפרט המגדלם לתרבות טובה, עכ״ז קראם בנים הגם שלא אמון בם, שפירש רש״י ז״ל, אין גדולי ניכרים בהם, וכנגד האב המוליד, ואומר זרע מרעים בנים משחיתים. שאע״פ שעובדים ע״א ואינם מכירים אותו לאב, כי הייתי לישראל לאב עכ״ז קרויים בנים, והטעם לפי שיודע שיחזרו בהם ויכירו וידעו כי ה׳ אלקיהם. והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם וכו׳ (הושע ב, א). דהיכי דמי בעל תשובה, שבא דבר עבירה לידו וניצול הימנה, ובמקום שחטאו שם יחזרו בתשובה.

הערה ג: [ירושלמי סנהדרין פ״י ה״ב דף נא.]: כתיב ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד אל אחאב חי ה׳ אלקי ישראל אשר עמדתי לפניו אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי (מלכים א׳ יז, א). וכי מה עניין זה אצל זה, אלא אמר הקב״ה לאליהו, הדין חיאל גברא רבא הוא, איזיל חמי ליה אפין, א״ל לי נה מיזל, א״ל למה. א״ל דנא מיזל וינון אמרין מלין דמכעסין לך ולינה יכול מיסבול. א״ל זיל, ואי אמרין לך מילין דמכעיסין לי, כל כמה דאת גזר אנא מקיים. אזל ואשכחון עסיקין בהן קרייא, וישבע יהושע בעת ההיא לאמר ארור האיש לפני ה׳ אשר יקום ובנה את העיר הזאת את יריחו בבכורו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה (יהושע ו). אמר בריך הוא אלההון דצדיקייא דמקיים מילי דצדיקא, והוה תמן אחאב, אמר לון אחאב, וכי מי גדול ממי, משה או יהושע, אמרין ליה משה, אמר לון בתורתו של משה כתיב, השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם. ומה כתיב בתריה וחרה אף ה׳ בכם ועצר השמים ולא יהיה מטר. ולא הינחתי ע״ז בעולם שלא עבדתי אותה, וכל טבן ונחמן דאית בעלמא אתון בדרי. מילוי דמשה לא קמן ומילוי דיהושע מקים. א״ל אליהו, אם כדבריך חי ה׳ אלקי ישראל אשר עמדתי לפניו אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי. כיון ששמע כן התחיל בוכה, הדא הוא דכתיב, ויהי כשמוע אחאב את הדברים האלה ויקרע את בגדיו וישם שק על בשרו ויצום וישכב בשק ויהלך אט. כמה נתענה, שלשה שעות נתענה, אם היה למוד לוכל בשלש אכל בשש, אם למד לוכל בשש אכל בתשע. ויהלך אט. מהו אט, ריב״ל אמר שהיה מהלך יחף. כתיב, ויהי דבר ה׳ אל אליהו התשבי לאמר הראית כי נכנע אחאב מלפני. אמר הקב״ה לאליהו, ראה מנה טובה שנתתי בעולמי, אדם חוטא לפני כמה ועושה תשובה ואני מקבלו. הדא היא דכתיב, הראית כי נכנע אחאב מלפני. חמית אחאב עבד תשובה, יען כי נכנע אחאב מפני לא אביא הרעה בימיו. בימי בנו אביא הרעה על ביתו.

הערה ד: [ירושלמי סנהדרין פ״י ה״ח, נד:]: כתיב בימיו בנה חיאל בית האלי את יריחו. חיאל מן דיהושפט, יריחו מן דבנימין, אלא מלמד שמגלגלין את החובה על ידי חייב, וכן הוא אומר באבירין בכורו יסדה ובשגוב צעירו הרשע היה לו מאיין ללמד. לפי שרצו לרבות את ממונן, נשלטה בהן מאירה והיו מתמוטטין והולכין, לקיים מה שנאמר כדבר ה׳ אלהי ישראל אשר דבר ביד יהושע בן נון כליל לה׳ אלהיך ולא ידבק בידך. תני ר״ש בן אלעזר אומר, ולא אותה בנו אלא עיר אחרת בנו, מאחר שהיא נבנית מותר את ליישב בה. רבי יוסי ורבי יהושע בר קרחה אומר, מה ת״ל ובנה את העיר הזאת את יריחו. אלא שלא יבנה עיר אחרת ויקרא שמה יריחו, יריחו ויקרא שמה עיר אחרת, וכן הוא אומר לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד. לישיבה אין את חוזר, חוזר את לסחורה לפרקמטיא ולכבוש את הארץ.

הערה ה: [סנהדרין קיג.]: וישבע יהושע בעת ההיא לאמר ארור האיש לפני ה׳ אשר יקום ובנה את העיר הזאת את יריחו גו׳ (יהושע ו, כו). ממשמע שנאמר בעיר הזאת איני יודע שהיא יריחו, אלא מה תלמוד לומר יריחו, לא יריחו על שם עיר אחרת ולא עיר אחרת על שם יריחו, דכתיו בימיו בנה חיאל בית האלי את יריחו באבירם בכורו יסדה ובשגוב צעירו הציב דלתיה (מלכים א׳ טז, לד). תניא באבירם בכורו רשע לא היה לו ללמוד, בשגוב צעירו רשע היה לו ללמוד. אבירם ושגוב מאי עביד. הכי קאמר ״באבירם בכורו״ לא היה לו ללמוד לאותו רשע ״בשגוב צעירו״. ממשמע שנאמר ״באבירם בכורו״, איני יודע ששגוב צעירו, מה תלמוד לומר ״שגוב צעירו״. מלמד שהיה מקבר והולך מאבירם עד שגוב.

הערה ו: [זח״א רל״ד:]: ואגידה לכם (בראשית מט, א). מאי ואגידה, רזא דחכמתא איהו. ר׳ יוסי שאיל לר״ש א״ל ואגידה או ויגד או ויגידו וכן כלהו, ודתנינן דרזא דחכמתא איהו, אמאי במלה דא רזא דחכמתא. א״ל בגין דאיהו מלה דאתיא בגימ״ל דל״ת בלא פירודא, והאי איהו רזא דחכמתא. מלה דאתיא בשלימו ברזא דאתוון, הכי הוא כד אינון בחכמתא.

הערה ז: [מאמר חקור דין ח״ד פי״ט]: שלוי עולם השגו חיל (תהלים עג, יב). ולא נטלו עצה ממשה על דבר הצריך לרב יועצים. (הם נדב ואביהו חטאו בזה שלא נטלו עצה. פי' יואל משה). ופנחס בשטים נמלך במשה במה שאין עצה, אדרבא יקשה שבכגון זו אין נמלכין בבית דין והבא לימלך אין מורין לו, אלא כך אמר לו פנחס למשה למדתנו רבינו דינו של קנאי, ואיני צריך עכשיו אלא לקיים בעצמי מוסר השכל לרצות דלים נפשות אביונים, ועם זה באות נפשו שאפה רוח שני שרידים הללו. ואף משה שפיר קאמרת, הוא דאמר ליה שכך אמרו הלכה קריינא דאגרתא ליהוי פרוונקא. והלכתא הוא דאסתיים ליה לפנחס ממשה לא רשותא, למען יצדק התלמיד בדברו יזכה הרב בשפטו. הם לא נטלו עצה זה מזה, וכאן באו שניהם בעצה אחת אצלה, פנחס להוסיף כח בגבורה של מעלה. הם הורו הלכה בפני רבם ופינחס ברח מן ההוראה ולא קיבל לישב בראש אחרי מות יהושע כל ימי הזקנים והשופטים.

הערה ח: [ילקוט שמעוני מ״ב ב, רמז רכ״ד]: ויצאו בני הנביאים אשר בית אל אל אלישע (מ״ב ב, ג). עד שלא נגנז אליהו היתה רוח הקדש מרובה בישראל, שנאמר ויצאו בני הנביאים אשר בית אל אל אלישע ויאמרו אליו הידעת כי היום ה׳ לוקח את אדניך מעל ראשך. הלכו ועמדו מרחוק ועברו את הירדן, יכול מפני שהם מועטין, תלמוד לומר וחמשים איש מבני הנביאים וגו׳ (שם ז). יכול הדיוטים, תלמוד לומר אדניך (שם ג). אדנינו לא נאמר אלא אדניך. מלמד שהיו חכמים כאליהו, וכשנגנז אליהו נסתלקה מהם רוח הקדש, שנאמר ויאמרו אליו הנה נא יש את עבדיך חמשים אנשים בני חיל ילכו נא ויבקשו את אדניך (שם טז). אלא שנסתלקה מהם רוח הקדש.

הערה ט: [תוס' ב"ב קי.]: וי״ל דמשום דיהונתן היה מצד האב, שהיה אביו בן בת יתרו ופנחס מצד האם.

הערה י: [הריטב״א שם]: וי״ל דהכא הכי קאמר, דמכל-מקום לא נשא אלעזר מבנות יתרו ממש כמשה ע״ה, אלא שנשא מזרע בנות יתרו שהיו אבותיהם מישראל ולפיכך לא נתקלקלו זרעו של אלעזר, אדרבא לפי שבדק בזה יצא ממנו פנחס, וזה ברור.

הערה יא: [סוף מס' עדיות]: אמר רבי יהושע, מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי ששמע מרבו, ורבו מרבו, הלכה למשה מסיני שאין אליהו בא לטמא ולטהר, לרחק ולקרב, אלא לרחק המקורבין בזרוע ולקרב המרוחקין בזרוע, משפחת בית צריפה היתה בעבר הירדן ורחקוה בני ציון בזרוע, ועוד אחרת היתה שם וקרבוה בני ציון בזרוע, כגון אלו אליהו בא לטמא ולטהר, לרחק ולקרב. רבי יהודה אומר: לקרב אבל לא לרחק. רבי שמעון אומר: להשוות המחלוקת. וחכמים אומרים: לא לרחק ולא לקרב אלא לעשות שלום ביניהם, שנאמר (מלאכי ג, כג): הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו׳ והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.

הערה יב: [מאמר אם כל חי ח״ג סי׳ כ״ג]: ולפי שעדין לא ניתנה תורה, עשה לעצמו פועל דמיוני כמי שאינו מצווה ועושה במלאכה הנזכרת חלף עבודת המצוות מעשיות שבתורה ציוה לנו משה, על כן לא הושלם בנסיונותיו כאליהו שהוא מזרע אברהם משרש פנחס שעמד בסיני וזכה לברית שלום, ועודנו חי, על כן הוא מטפס ועולה ללמד זכות, מטפס ויורד עם הצדיקים. עזרה בצרות נמצא מאד. ואמרו עליו שהוא מקריב תמידין בבית המקדש אע״פ שהוא שמם, שהרי בקדושתו עומד, ואתיא כי הא דתנינן בסוף עדיות מקריבין אע״פ שאין בית. ואפשר שנגנזו לו קופות מתרומות הלשכה כדי שיהיו באים משל ציבור, ואינו רחוק להאמין שיהיו אבות העולם עומדים על גביו למעמד, והימן אסף וידותון משוררים ומעורות הקדשים דכתיב לו יהיה. אמרו שהוא עושה מגילות וכותב זכיותיהם של כל א׳ מישראל. ויש-אומרים שאזר עור שלו הוא הוא מאילו של אברהם אבינו, כי לא יאתה לגופיה, ועוד להזכיר זכות אבות תמיד.

הערה יג: [זהר פ׳ נשא דף קמ״ד ב׳]: זכאה אנת רבי שמעון וזכאה חולקך וחולקא דאינון חברייא דיתבין קמך, כמה דרגין אתתקנו לכון לעלמא דאתי, כמה בוצינין דנהורין זמינין לנהרא לכו.