דרוש מ''ה לפרשת ראה והפטרה

עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה (דברים יד, כב).

במדרש (תנחומא): עשר תעשר. עשר בשביל שתתעשר. עשר כדי שלא תתחסר. רמז למפרשי ימים להפריש אחד מעשרה לעמילי תורה. את כל תבואת זרעך. אם זכיתם סוף שהן יוצאין לזרוע השדה. ואם לאו סוף שהיוצא השדה מתגרה בכם, זה עשו דכתיב ביה וילך עשו השדה (בראשית כז, ה). ע״כ.

ידיעת ההפכים ושמירת הקצוות אחד, לאהבה את אוהבי המלך ולשנוא את שונאיו. זאת היתה כונת אחשורוש שאמר להמן מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו (אסתר ו, ו.). שהיה לו לומר מה לעשות לאיש אם כונתו לעשות לו כבוד וטובה. אך הכונה שרצה לעשות בו סימן מובהק למען הודיע לכל כי המלך רוצה שיכבדוהו וחייבים הם להדרו ולהקירו לעשות רצון המלך שחפץ ביקרו ולכן אמר מה לעשות באיש. וזהו ויאמר המן בלבו למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר ממני. כי להיות שהיו ימים מועטים שנתגדל המן ועדין לא נודע טבעו בעולם חשב המן שכונת המלך היתה להודיע לכל שיכבדוהו. והראיה שהרי כתוב וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כורעים ומשתחוים להמן (אסתר ג, ב.). אבל שאר העם עדין לא היו יודעין זה. ולכן אמר המן בלבו למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר ממני, שהרי וינשאהו וישם את כסאו מעל כל השרים אשר אתו (שם א.). וא״כ איננו גדול בבית הזה ממני. ולפי זה יעץ לפי דרכו, יביאו לבוש מלכות אשר לבש בו המלך (אסתר ו, ח.). כאשר עשה פרעה ליוסף וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו ויקראו לפניו אברך (בראשית מא, מג.). שכל א׳ היה ראוי ומחוייב להשתחות לו, ואח״כ אמר וקראו לפניו ככה יעשה לאיש וכו׳ (אסתר ו, יא.). מהו ככה אלא הכונה כשם שהכל חייבים לכבד למלך ולהשתחוות לו ככה יעשה לאיש וכו׳. וא״כ ידיעת ההפכים אחד, כי כשם שצריך לכבד ולאהוב את שהמלך חפץ ביקרו, כן חובה לאיש אשר המלך שונא אותו להיות שונאו, שבשביל זה נהרג אחימלך כהן גדול, ואת נוב עיר הכהנים הכה לפי חרב (ש״א כב, יט.). כמ״ש בשמואל א׳ כ״א. ויבא דוד נובה אל אחימלך הכהן ויחרד אחימלך לקראת דוד ויאמר לו מדוע אתה לבדך ואין איש אתך (שמואל א׳ כא, ב.). ויאמר דוד לאחימלך הכהן המלך צוני דבר ויאמר אלי איש אל ידע מאומה את הדבר אשר אנכי שולחך ואשר צויתיך וכו׳ (שם ג.). וקשה בפסוקים אלה תחלה מה החרדה הזאת לקראת דוד. ועוד כיון שאמר מדוע אתה לבדך למה חזר ואמר ואין איש אתך. עוד קשה מאד איך דוד יוציא שקר מפיו לומר המלך צוני דבר. האמנם אעפ״י דאיהו אחימלך לא חזי מה שיארע לו, מזליה קא חזי הרע אשר ימצא אותו מביאה זו של דוד שנהרג הוא וכל אנשי ביתו ועירו. ויאמר לו מדוע אתה לבדך. וארז״ל (תנחומא פ׳ בלק.) ע״פ ושני נעריו עמו (במדבר כב, כב.). מכאן לאדם חשוב שיוצא לדרך שיקח עמו שני נערים לשמשו וחוזרים ומשמשים זה את זה. ואם לא לקחת שנים לפחות היה לך ליקח א׳ ואני רואה ואין איש אתך. א״נ ואין איש אתך אבל יש כמה מלאכים ללוותך, כי ידע אחימלך שדוד היה צדיק וחונה מלאך ה׳ סביב ליראיו ויחלצם (תהלים לד, ח.). ומה שאמר דוד המלך צוני דבר, לא הוציא שקר מפיו, והרי הוא כיעקב שאמר אנכי מי שהוא ועשו הוא בכורך. עשיתי כמה דברים [כ]אשר דברת אלי. כמ״ש רש״י ז״ל פ׳ תולדות (בראשית כז, יט.), כדי להציל את יעקב שלא הוציא שקר מפיו. כן דוד אמר המלך צוני דבר, דודאי כמה פעמים שאול צוהו דבר בהיותו בביתו. עוד אפשר לומר המלך, מלכו של עולם צוני לשנות מפני השלום, וכמ״ש לשמואל עגלת בקר תקח בידך (ש״א טז, ב.). בלכתו למשוח את דוד. וממנו למד דוד לעשות כן כדי להציל עצמו מחמת שאול, וזהו המלך צוני דבר. ועוד אפשר לומר שבחכמה עשה דוד כן להציל את אחימלך אם יתגלה לשאול שהוא הלך אליו, כי אמר דוד טוב שלא אגיד לאחימלך כי אני בורח מפני שאול כדי שיהיה לו התנצלות אם יוודע הדבר לשאול שיאמר לו כי אין לו פשע בדבר על בלי הגיד לו דוד כי בורח הוא. ועוד בהיות דוד בסכנה שאחזו בולמוס כדבריהם ז״ל (מנחות צו.), טוב לו שלא להגיד לאחימלך על בריחתו שמא לא ירצה לתת לו מזון וימות ברעב, ומותר לאדם להציל עצמו. וכששלח שאול לקרות לאחימלך ככתוב שם סי׳ כ״ב. כתוב ויאמר אליו שאול למה קשרתם עלי אתה ובן ישי וכו׳ (ש״א כב, יג.). כלומר גם אתה חולית כמוהו למרוד בי כיון שנתת לו לחם חרב ושאול לו באלקים כי בזה גרמת להחזיק ידי עוברי עבירה. דבשלמא לתת לו לחם יש לך התנצלות כדי שלא ימות ברעב, ולא זו בלבד אלא נתת לו חרב. ועל הכל ושאול לו באלקים, שאין נשאלין אלא למלך (יומא פרק ז, משנה ה.). שכן א״ל דואג. וא״כ אתה מורד במלכות, ויען אחימלך את המלך ויאמר ומי בכל עבדך כדוד נאמן וכו׳ (ש״א כב, יד.). מטובתו של אחימלך לא רצה להתנצל ולומר דוד רימני שאמר לי המלך צוני דבר, כדי שלא להוסיף שנאה על שנאה, כי שאול אם ישמע כן יאמר שדוד חייב מיתה ששקר דבר בשם המלך. ועוד כי אפשר שדברים שהיו בינו לבין דוד לא יאמין שאול ונמצא מחייב ראשו למלך. ולכן בחר לומר האמת ולהליץ בעד דוד כי בזה יתנצל גם הוא, כי כלפי מ״ש שאול למה קשרתם עלי אתה ובן ישי. א״ל אחימלך מי בכל עבדיך כדוד נאמן. ואם נתתי לו לחם וחרב לפי שהוא חתן המלך ונכבד בביתך. ועל מה שאמרת ושאול לו באלקים, וכי היום החילותי לשאול לו באלקים הלא כך קבלתי שנשאלין למלך ולב״ד ולמי שהציבור צריך בו, ודוד הוא שר צבאך ויוצא ובא במלחמה. אל ישים המלך בעבדו דבר (שם טו.). אפשר שאמר ׳בעבדו׳ על דוד, ׳בכל בית אבי׳ עליו ועל בני ביתו. ׳כי לא ידע עבדך בכל זאת׳ שאמרת לקום עלי כאורב. וכשמוע שאול כי אחימלך מליץ טוב על דוד חמתו בערה בו והחזיקו לאחימלך מורד במלכות וא״ל מות תמות אחימלך (שם טז.), כפל המיתה, כלומר אתה חייב על שנתת יד לפושעים לתת לו לחם וחרב וכו׳. זאת ועוד אחרת להליץ טוב על דוד שאני שונאו. ויאמר המלך לרצים הנצבים עליו סובו והמיתו כהני ה׳ כי גם ידם עם דוד (שם יז.). כלומר הגם שהם כהני ה׳ חייבים מיתה כי עוד ידם נטויה עם דוד להליץ טוב בעדו, וזהו ׳כי גם׳ לרבות במה שהם מליצים בעדו. ועוד וכי ידעו כי בורח הוא ולא גילו את אזני, וזה מרד גדול כי מי שהוא שונא למלך והמלך שונא אותו חייב כל אדם לשנאתו לעשות רצון המלך. ואם ככה בשונאי מלך ב״ו ק״ו בשונאי ה׳, כמו שהוכיח הנביא ליהושפט בד״ה ב׳ י״ט. כשהלך יהושפט עם אחאב רמות גלעד, ויאמר אל המלך יהושפט, כלומר אעפ״י שהיה מלך, ויצא אל פניו יהוא בן חנני החוזה, רצה להוכיח על פניו מומו, כי במקום שיש חלול ה׳ אין חולקין כבוד לרב (ברכות יט:). וא״ל הלרשע לעזור ולשונאי ה׳ תאהב. ובזאת עליך קצף מלפני ה׳ (דה״ב יט, ב.). שכבר אמרו (ירושלמי ברכות פרק ט הלכה א, דף סג.) ויזעק יהושפט (מ״א כב, לב.). שראה חרב מונחת על צוארו. וכ״כ בתהלים קל״ט. הלא משנאיך ה׳ אשנא וכו׳ (תהלים קלט, כא.). וכבר פירשנו אותו באבות עולם שלנו על משנת רא״א הוי שקוד ללמוד תורה ודע מה שתשיב לאפקורוס ע״ש (אבות עולם. (אבות פרק ב׳ משנה ט״ז). ונלע״ד שזהו מ״ש במזמור קל״ט. הלא משנאיך ה׳ אשנא ובתקוממיך אתקוטט (תהלים קלט, כא). כי על זה איתא בילקוט (תהלים קל״ט, רמז תתפ״ח), הלא משנאיך ה׳ אשנא. אלו האפיקורוסים. וכן הוא בספרי פ׳ האזינו, אשיב נקם לצרי (דברים לב, מא). אלו הגוים. ולמשנאי אשלם אלו המינים, וכה״א הלא משנאיך ה׳ אשנא ע״כ. כי הנה בישראל כתוב לא תשנא את אחיך בלבבך (ויקרא יט, יז). ודרשו רז״ל בעושה מעשה אחיך. וא״כ האפיקורוסים שהם משנאי ה׳, שלא די שיש טינא בלבם, אלא שהם משניאים אותו מאחרים, כי מושכים אחרים ברשתם, וזהו משנאיך ולא שונאיך. הנה כי כן זש״ה משנאיך ה׳ שהם האפיקורוסים, אשנא בלב אבל בפה איני מתקוטט עמהם, אך ובתקוממיך שהם הגוים דהיינו אפיקורוס גוי, שכן הקמים על ישראל קמים על השכינה, עמם אתקוטט, הותר לו להשיב להם תשובה ולהתקוטט עמהם.).

ובפרשה זאת יש כמה ענינים על הדבר הזה. הא׳ כי יכרית ה׳ אלקיך את הגוים אשר אתה בא שמה לרשת אותם מפניך וירשת אותם וישבת בארצם (דברים יב, כט.). השמר לך פן תנקש אחריהם אחרי השמדם מפניך ופן תדרוש לאלקיהם לאמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלקיהם וכו׳ (שם ל.). דקשה שהיה לו לומר כי יכרית ה׳ אלקיך מפניך את הגוים אשר אתה בא וכו׳. עוד קשה מ״ש פן תנקש אחריהם אחרי השמדם מפניך, שכיון שישמידם איך ינקש אחריהם. ורש״י ז״ל נשמר מזה וע״ש פירושו (ואף זה אני אומר, פן תנקש אחריהם, פן תטרף אחריהם, להיות כרוך אחר מעשיהם, וכן ינקש נושה לכל אשר לו (תהלים קט, יא). מקלל את הרשע להיות עליו נושים רבים, ויהיו מחזירין ומתנקשין אחר ממונו.). וכן יקשה מ״ש ופן תדרוש לאלקיהם וכו׳. שאם כבר ראה בהשמדת הגוים ההם איך יעלה על הדעת שידרוש לאלקיהם. אמנם איתא בתנחומא פ׳ זו. כי יכרית וגו׳. משל לה״ד למלך שנטע כרם בתוך שדהו והיו בתוכו ארזים גדולים וקוצים, הלך המלך וקצץ את הארזים והניח את הקוצים, אמרו לו עבדיו ובני ביתו אדוננו המלך הקוצים שאוחזים בבגדינו וקורעין אותן הנחת, וקצצת את הארזים. א״ל אילו קצצתי את הקוצים והנחתי את הארזים, במה הייתי גודר את כרמי אלא יפה עשיתי, יעמוד הכרם על עמדו ואני מצית בהן את האור, וכך ישראל הם כרמו של הקב״ה, שנ׳ כי כרם ה׳ צבאות בית ישראל (ישעיה ה, ז.). והכניס ישראל לארץ וקצץ את הארזים שבה שהם הגוים העומדים בא״י, שנ׳ ואנכי השמדתי את האמורי (מפניכם) [מפניהם] אשר כגובה ארזים גבהו וגו׳ (עמוס ב, ט.). והניח את בניהם ואת בני בניהם שם כדי שישמרו בני ישראל את התורה, שנ׳ ואלה הגוים אשר הניח ה׳ לנסות בם את ישראל (שופטים ג, א.). וכשיעמוד הכרם על עמדו במשמרת התורה, והיו עמים משרפות סיר קוצים כסוחים באש יצתו (ישעיה לג, יב.). ע״כ. והקושיא מפורסמת מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר, שמעיקרא צוה והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם (במדבר לג, נב.). ואח״כ למה הניח הקוצים כדי שישמרו התורה כי גם מעיקרא היה צריך לזה. אך אין ספק שרצה הב״ה שישמידו כל הגוים קודם שיכנסו לארץ כמ״ש בפ׳ מסעי, כי אויבי המלך צריך לשונאם ולבערם מהארץ ולעשות בהם משפט כתוב, אך כיון שנכנסו לארץ ולא עשו את הדבר אשר צוה ה׳, אשר לא הוריש וכו׳ ככתוב שם בשופטים (שופטים א, לא.). כי ערב להם שיהיו למס ויפרעו להם ממון, לכן ואלה הגוים אשר הניח וכו׳. כאשר פירשנו בדרוש הקודם דבכונת מכוין הניחם הב״ה כדי שבהעוותם יוכיחם ויפרע מהם ע״י אותם האומות. ועי״כ היו עושים תשובה, והיה ה׳ עם השופט ויצילם מכל אויביהם. אך לעתיד שיהיו ישראל זכאים, וזהו הנמשל שיעמוד הכרם על עמדו בשמירת התורה, אז והיו עמים משרפות סיד וכו׳. כי יתבררו כל נצוצי קדושה אשר בהם וישאר הפסולת והאש תאכלם. וז״ש כי יכרית ה׳ אלקיך את הגוים, שלא עשיתם את שלכם לעשות בהם משפט כתוב כאשר צוה ה׳, רק הוא ית׳ יכרית אותם מפניך, כמו אם לא על פניך יברכך (איוב א, יא.). שר״ל על כרחך. ועכ״ז וירשת אותם. מהטעם שלא שמרו מצותיו ובזה התיר ממונם לישראל (בבא קמא לח.). אמנם וישבת בארצם, כי עדין נק׳ ארץ כנען שאינה חלוטה לכם. השמר לך פן תנקש אחריהם. איתא בספרי פ׳ זו, פן תנקש אחריהם. שמא תמשך אחריהם או שמא תדמה להם או שמא תעשה כמעשיהם, שלא תאמר הואיל והם יוצאי׳ באבטינא (פי׳ מין מלבוש חשוב) אף אני יוצא באבטינא, הואיל והן יוצאין בארגמן אף אני יוצא בארגמן. דייקו רז״ל פן תנקש לפי שהוא מלשון מוקש. ואיתא בשרשים שיש בו ג׳ שרשים. הא׳ יקש, כמו מפח יוקשים (תהלים קכד, ז.). נוקשת באמרי פיך (משלי ו, ב.). ודומיהם. וכנגד זה אמר שמא תמשך אחריהן, ובשרש נקש כתב כי נקש ויקש ענין א׳, פן תנקש (דברים יב, ל.). כמו פן תוקש (דברים ז, כה.). וכן ינקש נושה (תהלים קט, יא.). כלומר ישים מוקש. ועל זה אמר שמא תדמה להן. והג׳ בשרש קוש, ולמוכיח בשער יקושון (ישעיה כט, כא.). שפי׳ בשרש קשש, מלשון התקוששו וקושו (צפניה ב, א.). שר״ל התחפשו ממעשיכם הרעים ואח״כ חפשו האחרים, מל׳ לקושש קש (שמות ה, יב.). וזהו שלא תעשה כמעשיהם, והיינו דרכי האמורי שמנו חכמים.

ובזה יובן מ״ש בירמיה ד׳. ואת שדוד מה תעשי כי תלבשי שני כי תעדי עדי זהב כי תקרעי בפוך עיניך לשוא תתיפי מאסו בך עוגבים נפשך יבקשו (ירמיה ד, ל.). דקשה שכיון שהתחיל בלשון נקבה ואת שדוד. היל״ל שדודה. והרד״ק ז״ל כתב ז״ל, י״א שהוא חסר כ״ף הדמיון ואת כשדוד, ואין צורך כי לכ״י ידבר פעם לשון נקבה ופעם לשון זכר ע״כ. ואני בעניי אומר כי זהו קרי כתיב, דכתיב ואתי וקרי ואת. והוא מ״ש ז״ל (מגילה כט.), בכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם. ז״ש ואתי שדוד שגם אני עמכם בגלות, ולמה זה תתגאו כי תלבשי שני כמשפטי הגוים, שהוא אסור כמ״ש בתשובות מהרי״ק שרש פ״ח. כי תעדי עדי זהב. והזהב לא נברא אלא בשביל בה״מ, כדאיתא בב״ר ע״פ וזהב הארץ ההיא טוב (בראשית ב, יב.). פי״ו ע״ש (אמר ריש לקיש, לא היה עולם ראוי להשתמש בזהב, ולמה נברא בשביל בית המקדש, שנאמר, וזהב הארץ ההיא טוב (בראשית ב, יב). היך מה דאת אמר ההר הטוב הזה והלבנון (דברים ג, כה).). וכיון שחרב בה״מ אין ראוי להשתמש בזהב. כי תקרעי בפוך עיניך להתנאות בפניהם. לשוא תתיפי. כי אדרבא זו מחייבתן מן הגוים בראותם שרוצים להדמות להם, ובזה מאסו בך עוגבים, שכל אהבתן לפנים כי בקרבם מואסים אתכם, ומה שנראים כאוהבין הוא לפי שנפשך יבקשו להמשך אחריהם ודוק.

נחזור לענין הפ׳ השמר לך פן תנקש אחריהם אחרי השמדם מפניך (דברים יב, ל.). שלא תאמר מאחר שנשמדו מפניך אפשר לילך בדרכיהם כי עתה אין פחד שתנקש אחריהם. לז״א ופן תדרוש וכו׳. הוא מ״ש ביחזקאל י״ו. ותרבי את תזנותך אל ארץ כנען כשדימה (יחזקאל טז, כט.). דקשה מה לו לכנען בכשדים, אך הכונה כי אע״פ שנשמדו יושבי כנען עדין נשאר ע״א שלהם בכשדים שהיו הולכים אחריהם, והן הן דרכי האמורי שאסרו חכמים, לכן אמר ופן תדרוש לאלקיהם לאמר איכה יעבדו הגוים האלה שנשארו את אלקיהם, ולכן צריך לשרש אחריהם ועוזבי ה׳ יכלו, ועוד שאחרי שנשמדו האבות נשארו הבנים כדלעיל, ולכן השמר פן תנקש אחרי הבנים אחרי שנשמדו האבות כנז׳, הלא משנאיך ה׳ אשנא. עוד בפ׳ זו כי יסיתך אחיך בן אמך או בנך או בתך או אשת חיקך או רעך אשר כנפשך בסתר לאמר וכו׳ (דברים יג, ז.). לא תאבה לו ולא תשמע אליו ולא תחוס עינך עליו ולא תחמול ולא תכסה עליו (שם ט.). וקשה למה נקט כל אלו, ובספרי דרשו, אחיך זה אחיך מאביך, בן אמך זה אחיך מאמך, או בנך מכל מקום, או בתך מכל מקום, או אשת זו ארוסה, חיקך זו נשואה, או רעך זה הגר, אשר כנפשך זה אביך. ורש״י ז״ל כתב פירש לך הכתוב את החביבין לך ק״ו לאחרים ע״כ. ולפי זה היה לו להקדים בנו ובתו ולמה נקט אביו ולא אמו, ולמה נקט הגר והניח את אביו באחרונה. ונלע״ד שבא הכתוב להודיע חומרו של מסית, וכמ״ש בסנהדרין פ״ג (דף כט.), מנין שאין טוענין למסית וכו׳. אף אנו נאמר שלא נמצא התנצלות לומר שלא נתכון להסית ולהעביר על דת רק לגרום מיתה לניסת, וזהו נלכה נעבדה וכו׳. ע״ד תמות נפשו עם פלשתים (שופטים טז, ל.). וזה משנאתו אותו. לכן אמר כי יסיתך אחיך מן האב, שיש שנאה ביניהם משום ירושת אביהם, או בן אמך שאע״פ שאין לו חלק בנכסי האב יש לו חלק בנכסי האם. או בנך כאבשלום שרצה להרוג את אביו כדי לקום תחתיו במלוכה. או בתך כדי לצאת מרשות האב, או אשת חיקך בין ארוסה בין נשואה, שלכן לא אמר אשתך שמא נתנה עיניה באחר, שלכלם יש איזו עילה שמבקשים להרגך. או רעך זה הגר שאין לו חלק ונחלה עמך, ועכ״ז רוצה להסיתך כדי להמית אותך. והניח באחרונה אשר כנפשך זה אביך דודאי אין לו שנאה עמך, כמ״ש אם זרחה השמש עליו (שמות כב, ב.). שברור עליך שאין לו שנאה עמך להרגך, כאב החותר על בנו דודאי לא יהרגנו (סנהדרין עב.). ובכלל זה יש גם האם שגם היא אוהבת בנה כנפשה, ואם זה אינו עושה משום שנאה ככה כל האחרים אין לתלות שעושים בשנאתם אותך, אבל לא בכונה להעביר על דת. זהו טעם לסדר הדברים האלה, ועל כל אלה אמר לא תאבה לו. שפי׳ בספרי, מכלל שנא׳ ואהבת לריעך כמוך (ויקרא יט, יח.). יכול אתה אוהב לזה, ת״ל לא תאבה לו. הרי זה כנגד האחים שיש להם שנאה זה על זה, ומצד הראוי היה חייב לאוהבו ולהסיר נושא השנאה מלבו, לכן אמר לא תאב״ה לו, שהם אותיות תאה״ב. ולא תשמע אליו, מכלל שנא׳ עזוב תעזוב עמו, יכול אתה עוזב עם זה, ת״ל ולא תשמע אליו. לפי שהוא מיותר שכיון שכתב לא תאבה לו היינו הך. לזה פי׳ שאף במקום מצוה לקיים מ״ע עזוב תעזוב, ולא תשמע אליו. וזהו בבנו ובבתו בהתחננם אליו, ולא תחוס עינך עליו, מכלל שנא׳ לא תעמוד על דם רעך (שם טז.), יכול אי אתה רשאי לעמוד על דמו של זה, ת״ל לא תחוס עינך עליו, שלא תאמר לבקש התנצלות אליו. וזה מדבר באשת חיקו שראוי לרחם ולחוס עליה, ואשת נעורים כי תמאס (ישעיה נד, ו.). לכן הזהיר שאין לחוס עליה. ולא תחמול, לא תלמד עליו זכות. הרי זה כנגד הגר שיש למצוא לו זכות באמור שכיון שסורו רע (בבא מציעא נט:) וקשה לפרוש מע״א לא יוכל לזוז מהרגלו הראשון ולזה היה ראוי ללמד עליו זכות, לכך נאמר ולא תחמול. ולא תכסה עליו, אם אתה יודע לו חובה אי אתה רשאי לשתוק. זה שייך לאביו ולאמו, שאעפ״י שכתוב איש אמו ואביו תיראו (ויקרא יט, ג.). ודרשו רז״ל (קדושין לא:), שלא יכריע את דבריו. עכ״ז במסית צריך ללמד עליו חובה, וכהא דאמרינן בסנהדרין פרק י׳ (דף פה:), לכל דבר אין הבן נעשה שליח לאביו, להכותו ולקללו חוץ ממסית ומדיח, שהרי אמרה תורה לא תחמול ולא תכסה עליו. וכל זה לפי שצריך לשנוא לשונאי ה׳ מהטעם האמור.

ובפ״ק דבבא בתרא (דף י.) גרסינן, שאל טורנוסרופוס הרשע את ר׳ עקיבא אם אלקיכם אוהב עניים מפני מה אינו מפרנסן. א״ל כדי להנצל אנו בהם מדינה של גהינם, א״ל אדרבא זו מחייבתן לגהינם. אמשול לך משל לה״ד, למלך ב״ו שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורים וגזר עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם א׳ והאכילו והשקהו, לכששמע המלך והלא כועס עליו, ואתם קרויים עבדים. דכתיב כי לי בני ישראל עבדים (ויקרא כה, נה.). א״ל ר״ע אמשול לך משל לה״ד, למלך שכעס על בנו וכו׳, ואנו קרויים בנים, שנ׳ בנים אתם לה׳ אלקיכם וכו׳ (דברים יד, א.). א״ל הרי הוא אומר הלא פרוס לרעב לחמך וכו׳ (ישעיה נח, ז.). אימתי ועניים מרודים תביא בית בזמן הזה, וקאמר הלא פרוס וכו׳. וקשה וכי לא ידע ט״ר הרשע שהצדקה היא מצוה מן התורה וגדול כחה, וגם לר״ע יקשה במ״ש גם הוא במשל שלו וגזר עליו שלא להאכילו ולהשקותו, כי אדרבא מצינו שצוה הב״ה להאכיל לעניים בכמה מקומות, ומה השיב ר״ע באמרו הלא פרוס וכו׳. אמנם איתא עוד שם בפ״ק דב״ב (דף ט:), דרש רבא מ״ד ויהיו מוכשלים לפניך (ירמיה יח, כג.). אמר ירמיהו לפני הב״ה רבש״ע אפי׳ בשעה שעושין צדקה הכשילם בבני אדם שאינן מהוגנים כדי שלא יקבלו עליהם שכר ע״כ. כי הנה איתא עוד שם (ב״ב דף י.), וצדקה תציל ממות. ב׳ פעמים (משלי י, ב. ומשלי יא, ד.), א׳ שמצלת מדינה של גהינם, וא׳ שמצלת ממיתה משונה. וא״כ כשאינם מהוגנים בעת אפך עשה בהם, בין בעה״ז להמיתם מיתה משונה, ובין להענישם בדינה של גהינם, זוהי כונתו של הרשע שכיון שישראל בגלות מפני עונותיהם הרי הם בני אדם שאינן מהוגנים ואינם מקבלים שכר על הצדקה שעושים, ולכן שאל לר״ע אם אלקיכם אוהב עניים בכלל למה אינו מפרנסן, והשיב ר״ע כדי להנצל וכו׳. וצדקה תציל ממות מדינה של גהינם. א״ל אדרבא זו מחייבתן לגהינם, שעושים צדקה לשאינן מהוגנין, והביא המשל למלך שכעס על עבדו וכו׳, שזה מיירי לשאינן מהוגנין, שלכן בעת אפך עשה בהם. השיבו ר״ע שישראל הם בנים למקום ואע״פ שהם עניים, שז״ש וגזר עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו, שלכן נגזר עליהם גלות כדי שהעוני יכפר על עונותיהם, כדכתיב יחלץ עני בעניו (איוב לו, טו.), ודרשו רז״ל (יבמות קב:), בשביל עניו יצילנו מדינה של גהינם. עכ״ז כשהלך אדם א׳ והאכילו והשקהו, דהיינו שמקיים מצות הצדקה, ושמע המלך הוא משגר לו דורון, שכן כתוב בצדקה ובחנוני נא בזאת אמר ה׳ צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די (מלאכי ג, י.). חזר הרשע וא״ל אתם קרויין בנים ואתם קרויין עבדים, בזמן שאתם עושים רצונו של מקום אתם קרויין בנים, ובזמן וכו׳ אתם קרויים עבדים. ועכשיו אין אתם עושים רצונו ש״מ כיון שאתם בגלות. השיבו ר״ע הרי הוא אומר הלא פרוס לחמך, דאיתא עוד שם, זכה הלא פרוס לרעב לחמך, לא זכה באין א״ה ונוטלין אותה בזרוע, שנאמר ועניים מרודים תביא בית. אמר מר עוקבא אעפ״כ נחשב לנו כצדקה, שנאמר ונוגשיך צדקה (ישעיה ס, יז.). ע״כ. וזה ודאי מדבר בזמן שאנו משועבדים למלכיות, ועכ״ז צוה הלא פרוס לרעב לחמך, הרי א״כ שהצדקה מכפרת עלינו, וכן הוא אומר שמרו משפט ועשו צדקה וכו׳ (ישעיה נו, א.). כי בצדקה יזכו לגאולה. והנה כל כונתו של ט״ר הרשע היתה שכיון שישראל שנואים לפניו ית׳ שהרי השליכם מעל פניו, כל מי שיאהבם הרי הוא שונא למלך מהטעם שאמרנו, אך ר״ע הכריחו והשיבו כי לא שונא הוא לנו רק אנו במדרגת בנים, וחפץ במי שעושה טובה עמנו כי זה כל ישעו וכל חפץ.

ובזה נבא לביאור ההפט׳ משבעה דנחמתא ויש לה שייכות גדול עם הפרשה. והיא בישעיה נ״ד. עניה סוערה לא נוחמה וכו׳ (ישעיה נד, יא.). ואעפ״י שהיא מאוחרת להפט׳ רני עקרה (שם א.). עכ״ז הקדימוה לפי שיש לה ענין בפרשה. ולהבין הפסוק נקדים לבאר מ׳ ז״ל בילקוט ישעיה מ׳ (ילקוט ישעיה מ׳, רמז תמ״ג.) וז״ל, אומר לו הב״ה לך נחם את ירושלים שמא מקבלת ממך תנחומין, הולך אברהם ואומר לה קבלי ממני תנחומין, אומרת לו היאך אקבל ממך תנחומין שעשיתני כהר, שנאמר בהר ה׳ יראה (בראשית כב, יד.). והמ׳ ארוך ונפרש אותו אחת לאחת, וקשה מה כונתה באמרה שעשיתני כהר. אמנם קודם זה איתא שם, שהב״ה אומר לנביאים לכו ופייסו את כ״י, מיד מתכנסים כל הנביאים והולכים אצלה, והיא אומרת להם איך תנחמוני הבל וכו׳ (איוב כא, לד.). והדברים ארוכים. וכשרואה הב״ה שאינה מקבלת תנחומין מן הנביאים אומר לאברהם לך נחם את ירושלים שמא מקבלת ממך תנחומין. כי מה שלא קבלה מן הנביאים לפי שנתנבאו עליה רעות כנז׳ שם, אך אתה שאתה אביהם אפשר שתקבל ממך תנחומין, והיא אומרת היאך אקבל ממך תנחומין שעשיתני כהר, דהיינו שקראת למקדש ראשון הר שעתיד ליחרב, ועוד שאברהם בירר לו את המלכיות ((תנחומא שמות פ׳ פקודי אות ח׳) אמר רבי חנינא בר פפא אברהם בירר לו את המלכיות ואמר מוטב שישתעבדו בני במלכיות ולא ירד אחד מבני לגיהנם, והסכים הקב״ה עמו, שנאמר אם לא כי צורם מכרם וה׳ הסגירם (דברים לב, ל). אם לא כי צורם מכרם זה אברהם, שכתוב הביטו אל צור חוצבתם (ישעיה נא, א). וה׳ הסגירם שהסכים הקב״ה עמו.). הולך יצחק ואומר לה קבלי ממני תנחומין, אומר לו היאך אקבל ממך תנחומין שיצא ממך עשו הרשע שעשאני שדה ובניו שרפוני באש. וקשה כיון שלא קבלה תנחומין מאברהם למה הלך יצחק לנחמה, אך חשב יצחק כי להיות שהשדה עושה פירות, לא כן ההר ששמם ולכן הלך לנחמה, ועוד שהוא אמר כריח שדה אשר ברכו ה׳ (בראשית כז, כז.). ובזה הלשון יש לה להנחם כי סוף סוף יבנה ויחזור לאיתנו. והיא אומרת היאך וכו׳. לא אמר כאן כמ״ש באברהם שעשיתני כהר רק אומר שעשאני שדה דקאי לעשו הרשע. והוא מה ששנינו (תענית כו:) ונחרשה העיר. ולע״א ובניו שרפוני באש דקאי גם על בית ראשון שגם מבני עשו היו עם נ״נ כנז׳ בילקוט עובדיה ע״ש ((ילקוט עובדיה א׳, רמז תקמ״ט) ביום עמדך מנגד (עובדיה א, יא). להכרית את פליטיו (שם יד). בשעה שהקיף נ״נ את ירושלים, בא עשו הרשע ועמד לו רחוק מן הכשדים מיל, והיה הורג כל מי שנמלט מן הכשדים, שנאמר ביום עמדך מנגד (שם יא). אימתי ביום שבות זרים חילו. ולא היה החרבן זה שלך אלא של בבל, שנאמר שבות זרים חילו. וגם אתה כאחד מהם. בקש להמנות עם מחריבים ראשונים. ואל תשמח לבני יהודה (שם יב). הרי שהיה שמח. ואל תגדל פיך. שהיה עומד ומגדף. ואל תעמוד על הפרק (שם יד). שהיה עומד בפרשת דרכים. אל תבא ביום אידם אין כתיב כאן אלא ביום אידו (שם יג). שברך יהיה כשברו. זש״ה שמעו כי נאנחה אני (איכה א, כא). ואין מנחם לי. בני קני שמעו אף על פי שלא באו, יצאו שכרם בהפסדן, למה שלא באו להזדווג לי, אבל עשו הרשע לא די שלא בא לנחמני אלא בא לסייע את אויבי. אתה מוצא כשבא נבוכדנאצר הרשע לירושלים להחריבה, בא עשו הרשע ועמד בפרשת דרכים ברחוק מיל, דכתיב ביום עמדך מנגד (עובדיה א, יא). וכתיב ותשב לה מנגד הרחק (בראשית כא, טז). מה להלן ברחוק מיל אף כאן ברחוק מיל, כתיב ומשה יקח את האהל וגו׳ הרחק (שמות לג, ז). וכתיב אך רחוק יהיה ביניכם וביניו כאלפים אמה (יהושע ג, ד). אמר עשו הרשע הריני עומד כאן, אם אראה שישראל נוצחים אומר לסייע אתכם באתי, ואם ינצחו אותם בבל הופך אני והורג מישראל, ורוח הקדש צווחת אל תעמוד על הפרק (עובדיה א, יד).). הולך יעקוב וכו׳ ששמתני כלא הייתי, אין זה כי אם בית אלקים (בראשית כח, יז.). ז״ש בב״ר פ׳ ס״ט. מלמד שהראה הב״ה ליעקב בית המקדש בנוי וחרב ובנוי, מה נורא המקום הזה הרי בנוי, אין זה הרי חרב, כד״א על זה היה דוה לבנו (איכה ה, יז.). כ״א בית אלקים הרי בנוי ע״כ. כי ידע יעקב מ״ש בזהר פינחס רכ״א א׳. ועד כען בנינא דקב״ה לא הוה בעלמא, דכתיב בונה ירושלים ה׳ (תהלים קמז, ב.). איהו ולא אחרא, ובנינא דא אנן מחכאן ולא בניינא דב״נ דלית ביה קיומא כלל. ז״ש יעקב מה נורא המקום הזה הרי בנוי, דהיינו השני בתי מקדשות הראשונים, אמנם אין זה, כלומר אינן של קיימא, כי אם בית אלקים שהוא הבנין העתיד שיהיה על ידו ית׳, אותו יהיה של קיימא שיקרא בית אלקים לא ימוט לעולם. ואע״ג דסוגיין רהטא (פסחים פח.) שבית שלישי יבנה בזכות יעקב, כבר אמרו בילקוט מיכה ד׳ (ילקוט מיכה ד׳, רמז תקנ״ב.). משל למלך שהיו לו ג׳ אוהבים ובקש לבנות פלטין, הביא לראשון אמר זכור הייתי אותו הר היה מתחלה, הביא לשני אמר זכור הייתי אותו שדה היה מתחלה, הביא לשלישי אמר זכור הייתי אותו פלטין מתחלה, א״ל חייך שאני בונה פלטין וקורא אני אותו לשמך ע״כ. הרי שהב״ה יבנהו ויקראהו על שם יעקב, כמ״ש לכו (ונלכה) [ונעלה] וכו׳ אל בית יעקב (ישעיה ב, ג.). ועכ״ז אינה מקבלת ממנו תנחומין לפי שאם היה הוא בונהו לא יתקיים כבנין ב״ו. הולך משה וא״ל קבלי ממני תנחומין, ואומרת לו היאך אקבל ממך תנחומין שכתבת עלי קללות וגזרות קשות, שנאמר מזי רעב ולחומי רשף (דברים לב, כד.). כי חשב משה שכחו יפה יותר מאבות העולם לפי מ״ש בפ״ק דסוטה (דף ט.), אלו משה ודוד שלא שלטו שונאים במעשה ידיהם. ולכן אם הוא יבנה בה״מ לא יחרב לעולם. ואומרת היאך וכו׳, כי הנה טוב היה לישראל שיחרב בה״מ, ששפך חמתו על העצים והאבנים כדי להציל את ישראל. ז״ש מאמרנו כי כיון שכתבת עלי קללות וגזרות קשות כלם יתקיימו אם אתה תבנה הבית כי לא יחרב ויקויימו התוכחות כלן ולכן גם ממך לא אקבל תנחומין ולא יבנה בה״מ על ידך. כי כל כונתה היתה לקבל תנחומין ממנו ית׳ כי מבלעדיו לא תקבל תנחומין. ולפי זה אמר עוד שם, מיד הולכים כלם לפני הב״ה ואומרים רבש״ע אינה מקבלת ממנו תנחומין, שנאמר עניה סוערה לא נוחמה (ישעיה נד, יא.). אומר להם הב״ה אני ואתם נלך וננחמנה, הוי נחמו נחמו עמי (ישעיה מ, א.). נחמוה נחמוה עמי. הכונה דדייק כפל הכתוב נחמו נחמו, הראשון כשאומר לאבות העולם שינחמוה, והשני כשאומר אני ואתם נלך וננחמנה, ואז נחמו עַמִּי כמו עִמִי, ועוד שם, אין ראוי לילך אלא אני בעצמי. כי מאהבת ה׳ אותה רוצה לילך הוא בעצמו עם האבות, וכן ראוי לפי הטעמים הכתובים שם, מפני שעברתי על מה שכתוב בתורתי לא תעבוד בבכור שורך (דברים טו, יט.). ולישראל קראתי בני בכורי ישראל (שמות ד, כב.). ואמרתי להם הביאו צואריכם בעול מלך בבל. הרי זה כנגד מה שאמרה לאברהם שעשיתני כהר, ולזה אמר הב״ה שהוא רצה שילכו בגלות בבל, שהחריב מקדש ראשון שנקרא הר, ואע״פ שכתוב לא תעבוד בבכור שורך. וישראל נקראו בני בכורי. לפי שיורשים העה״ז והעה״ב כבכור שנוטל פי שנים, עכ״ז גזר עליהם גלות וצוה להם הביאו צואריכם בעול מלך בבל כדי לכפר עונותיהם, כתבתי בתורתי לא תשנא את אחיך בלבבך (ויקרא יט, יז.). ואני שנאתיה ע״כ גם עלי לפייסה, הרי זה כנגד יצחק שיצא ממנו עשו שכתוב בו ואת עשו שנאתי (מלאכי א, ג.). ואני מסרתי אותם בידו, שמעיקרא עשו היה שונא ליעקב, ויתרוצצו הבנים בקרבה (בראשית כה, כב.). וז״ש ביחזקאל ל״ה. בדברו על שעיר, יען היות לך איבת עולם ותגר את בני ישראל על ידי חרב (יחזקאל לה, ה.). ולפי שבבית שני גבר עון שנאת חנם, לפיכך מסר אותם ביד שונא שלום זה עשו שהיה שונא ליעקב על לא חמס בידו. ואמר כאן גם עלי לפייסה מה שלא אמר באחרים לפי שגלות זה של אדום אין אדם יודע קצו רק הב״ה, כי יום נקם בלבי (ישעיה סג, ד.). ולכן אין מי שיכול לפייסה אלא הב״ה כשיגיע הקץ. וכנגד יעקב שאמר אין זה כי אם בית אלקים אומר, כתבתי בתורתי לא תסגיר עבד אל אדוניו (דברים כג, טז.). ואני מסרתים לא״ה, שנ׳ אם לא כי צורם מכרם וה׳ הסגירם (דברים לב, ל.). כי במראות הסלם הראה הב״ה ליעקב ד׳ מלכיות והסכים עם אברהם לברור את המלכיות ולכן יבא הב״ה בעצמו להוציאם מהגלות. וכלפי מרע״ה שכתב כל הקללות שבתורה אמר כתבתי בתורתי לא תכלה פאת שדך (ויקרא כג, כב.). ואני כליתי חמתי, שנאמר כלה ה׳ את חמתו (איכה ד, יא.). כלומר להציל ישראל מכמה פורעניות שהיו ראויים לבא עליהם כלה את חמתו, ויצת אש בציון. ולכן ראוי לנחמה. ועל הכל כתבתי בתורתי שלם ישלם המבעיר את הבערה (שמות כב, ה.). שהכפל שלם ישלם על שני חורבנין. ואני הצתיה באש, שנאמר ממרום שלח אש (איכה א, יג.). שכן אמרו באיכה א׳ בילקוט (ילקוט איכה א׳, רמז תתר״ט.), קרא הב״ה למיכאל ולגבריאל וא״ל נשבע אני בשמי הגדול שאתם בעצמכם מציתין בו האור, ועיין פי׳ זה המ׳ באלון בכות שלנו ע״פ דרך קשתו כאויב וכו׳ (אלון בכות. (איכה ב, ד). פי׳ ראשון.). ואני עתיד לבנותה, שנ׳ ואני אהיה לה נאם ה׳ חומת אש סביב וכו׳ (זכריה ב, ט.). שיובן עם מ״ש בזהר פ׳ פינחס רכ״א א׳. בית ראשון ובית שני יחית לון קב״ה כחדא מלעילא, בית ראשון באתכסיא ובית שני באתגליא, וכל עלמא יחמון ענני יקר דסחרן על גג דההוא דאתגליא, ובגו אינון עננין הוי בית ראשון בעובדא טמירא. ז״ש ואני אהיה לה חומת אש סביב שהם ענני יקר דסחרן לההוא דאתגליא, ולכבוד אהיה בתוכה הוא הבית ראשון דאיהו סתים וטמיר בגו כנז׳.

על אלה כתוב עניה סוערה לא נוחמה מהאבות והנביאים, ולכן צריך שאני בעצמי אנחמנה, וזהו הנה בשמחה (ספרי פ׳ קרח.), והנה הוא יוצא לקראתך וכו׳ (שמות ד, יד.). אנכי דוקא מרביץ בפוך אבניך. הוא מ״ש בזהר פ׳ פקודי דף ר״מ א׳ וב׳. זמין קב״ה למבני יסודי ירושלים מיסודין אחרנין דישלטון על כלא, ומאן אינון ספירין, דכתיב ויסדתיך בספירים (ישעיה נד, יא.). דלית להו חלישו כקדמאי, מ״ט בגין דאבנין קדמאין מאינון יסודין יכילו שאר עמין למשלט עלייהו, ואי תימא אינון יסודי קדמאי יתבטלון, הא כתיב הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך. וע״ש (ועל דא זמין קב״ה למבני יסודי ירושלם, מיסודין אחרנין דישלטון על כלא. ומאן אינון ספירין, דכתיב ויסדתיך בספירים (ישעיה נד). דאלין אינון יסודין וסמכין תקיפין ועלאין דלית להו חלישו כקדמאי. מאי טעמא בגין דאבנין קדמאין מאינון יסודין, יכילו שאר עמין למשלט עלייהו. מאי טעמא, בגין דלית בהו נהירו עילאה כדקא יאות. אבל אלין יהון נהירין מגו נהירו עילאה, ומשקען גו תהומי דלא יכלין לשלטאה עלייהו. ואלין אינון ספירין דינהרון לעילא ותתא. בגין דבההוא זמנא, אתוסף נהירו עילאה לעילא ותתא, ואי תימא אינון יסודי קדמאי יתבטלון. הא כתיב הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך (ישעיה נד). מרביץ לאתקנא תבירא. מאי בפוך, כד״א ותשם בפוך עיניה (מלכים ב׳ ט). אבנים אית דאקרון פוך. מאי טעמא האי. אמר רבי אלעזר רזא איהו, ורזא דא למחצדי חקלא אתיהיב למנדע. תא חזי אינון אבנין דיסודי ציון וירושלם, ח״ו דשליטו עלייהו שאר עמין ולא אוקדו לון ולא אתוקדון, אלא כלהו אתגניזו, וכד יהדר קב״ה ויוקים לה לירושלים על אתריה, אינון אבנין קדמאי יהדרון לאתרייהו, וכדין כתיב, כי עין בעין יראו בשוב ה׳ ציון (ישעיה נב, ח). מאי בשוב ה׳, אלא כד שליטו עלה שאר עמין קב״ה סליק לה לעילא, ובההוא זמנא יהדר לה לאתרהא, דכתיב בשוב יי׳ ציון. בשוב יי׳ ודאי. ותא חזי כל מאן דאסתים מן עינא ולא אתיהיב רשו לשלטאה ביה עינא, לא יכלין למשלט ביה עינא בר בכחלא דעינא במילין ידיעאן, ובגין כך הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך. ותא חזי כל אלין אבנין יתקיימון באתרייהו ולהוו יסודין כקדמיתא, ויסודי ספירין אחרנין יתקיימון באתר אחרא סחרנא לפותיא ולארכא, הה״ד ויסדתיך בספירים.) כל הענין להבנת הפסוקים האלה. ושמתי כדכוד שמשותיך וכו׳, וכל גבולך לאבני חפץ (ישעיה נד, יב.). עיין באלון בכות שלנו דף מ״ה א׳ (אלון בכות. איכה ב, ט. (פי׳ ב׳).) ותמצא דברים נחמדים מזהב. ולפי שבית ראשון חרב על ביטול תורה, כמ״ש ויאמר ה׳ על עזבם את תורתי (ירמיה ט, יב.). ובית שני מפני שנאת חנם, כדאמרי׳ ביומא פ״א (דף ט:). לכן הבטיח שלעתיד לבא וכל בניך למודי ה׳ (ישעיה נד, יג.). שיובן עם מ״ש במדרש חזית ע״פ ישקני מנשיקות פיהו (שה״ש א.), בשעה ששמעו ישראל אנכי ה׳ אלקיך נתקע ת״ת בלבם והיו למדים ולא היו שכחים, באו אצל משה ואמרו דבר אתה עמנו ונשמעה, חזרו להיות למדי׳ ושוכחי׳, חזרו אצל משה א״ל לואי יתגלה לנו פעם שנייה לואי יתקע ת״ת בלבנו, אמר להם אין זו עכשיו לעתיד לבא הוא, נתתי את תורתי בלבם ועל לבם אכתבנה (ירמיה לא, לב.). ע״כ. ז״ש וכל בניך למודי ה׳. שבזה לא יהיו שוכחין תלמודם ותורתם. ורב שלום בניך שבזה יכפרו על שנאת חנם הקדומה. בצדקה תכונני (ישעיה נד, יד.). שכן אמרו (ב״ב י.), גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה. דהיינו לקרבה קודם הזמן, שנאמר שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא (ישעיה נו, א.). אך רחקי מעושק כי לא תיראי. שיובן עם מ״ש בספר מדרש שמואל על משנת שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה (אבות פרק א׳ משנה ב׳.) ז״ל, ויהי דוד עושה משפט וצדקה (ש״ב ח, טו.). אם היה א׳ תובע מחבירו מנה ובאים לדין, היה דהע״ה מחייב אותו מנה הרי משפט, ואם לא היה לו מה לפרוע היה דוד פורע חובו והרי צדקה, ולפי שהיה אפשר שיעשו שנים קנוניא על דוד זה יתבע לחבירו מנה שאינו חייב לו, וכשדוד יחייב אותו ויפרע בעדו יחלקו ביניהם, לכן אמר עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעושקי. שלא יעשו הרשעים קנוניא עלי עכ״ל. וזהו לפע״ד מ״ש משפטי ה׳ אמת צדקו יחדיו (תהלים יט, י.). שהיה דוד מחייב את החייב שעד עתה היה מחזיק ממון חבירו בידו, ועתה שניהם צדיקים. ולפעמים אני פורע בשביל החייב שאין לו לשלם. ולכן אני מחלה פניך גם מזדים חשוך עבדך (שם יד.), דהיינו אנשים הזדים שמא יעשו קנוניא ביניהם לגזול ממני, אל ימשלו בי אז איתם. כי מי שאינו חריף לרמות קרוי תם (רש״י בראשית כה, כז.), ואפשר שאני הולך בתם לבבי ואיני מכיר את ערמתם, לכן אתה יודע רזי עולם עשה שאל ימשלו בי כשאז איתם שאלך בתם לבבי. ובזה ונקתי מפשע רב, שלא אתן יד לפושעים שעל ידי יעשו פשע רב שהוא הגזל שמקטרג יותר מכל העונות (ויקרא רבה פ׳ ל״ג.), כמ״ש ובצעם בראש כלם (עמוס ט, א.). ולפי זה יובן הכתוב בצדקה תכונני. וא״ת שמא יעשו קנוניא, רחקי מעושק כי לא תיראי שלא תבאו לידי כך לפי שילכו בתמימות ולעתיד לא יחטאו, ועוד וממחיתה. שהוא מ״ש לעיל הכשילם בבני אדם שאינן מהוגנין (ב״ב ט:), כי לא תקרב אליך, כי לעתיד כלם יהיו מהוגנין, ולא יהיה בך אביון כי ברך יברכך ה׳ (דברים טו, ד.).

וזהו ענין הפרשה, כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר ה׳ אלקיך נותן לך לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון (דברים טו, ז.). כי פתוח תפתח את ידך לו וכו׳ (שם ח.). השמר לך פן יהיה דבר וכו׳ (שם ט.). נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה וכו׳ (שם י.). וקשה שהרי ידענו (ברכות פרק ג׳, דף יט.) לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן. ולמה אמר בהחלט כי יהיה בך אביון, וכן אח״כ כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. ועוד מאי כולי האי מאחד אחיך באחד שעריך בארצך, דנפיק מינה חורבא שמא יאמרו ישראל דמצות הצדקה אינה אלא בא״י, ואינו כן שהרי הצדקה חובת הגוף ונוהגת בכל מקום. עוד קשה שאמר והעבט תעביטנו (דברים טו, ח.). וסמך לו השמר לך וכו׳ (שם ט.). והלא שנינו בפ׳ בתרא דשביעית (דף כז:), המלוה על המשכון אינו משמט. אמנם איתא בספרי פ׳ זו, אפס כי לא יהיה בך אביון (דברים טו, ד.). ולהלן הוא אומר כי לא יחדל אביון מקרב הארץ (שם יא.). כיצד יתקיימו שני כתובים הללו, בזמן שאתם עושים רצונו של מקום אביונים באחרים, וכשאין עושין רש״מ אביונים בכם ע״כ. ז״ש כי יהיה בך אביון. שזהו סימן שאין אתם עושים רש״מ, וגם מאחד אחיך שהוא לבדו עני, וכן באחד שעריך במיוחד שבשעריך, וכ״ש בארצך דכתיב בה אשר לא במסכנות תאכל בה לחם (דברים ח, ט.). אשר מכל אלה נראה שרוצה הב״ה ליסרו מפני עונותיו, וא״כ לא היה ראוי ליתן לו כי הוא עובר מצות המלך אשר צוה שלא להאכילו ולהשקותו כשהוא לבדו עני וכדלעיל. לכן צוה לא תאמץ את לבבך בטענת היצר כגון זה שלא ליתן לו, או לפחות תאמר ליתן לו כדי חיותו ולא יותר כדי שיצטער לכפרת עונותיו, לכן אמר ולא תקפוץ את ידך רק תתן לו בהרוחה, כי סוף סוף מאחיך האביון. הרי אחיך בשרך הוא, ואכן חליינו הוא נשא וכו׳ (ישעיה נג, ד.). כי פתוח תפתח את ידך לו. כלומר תפתח ידך לו מממונך, וגם תעשה שאחרים יפתחו לו, ואתא לאשמועינן מאי דאיתא במדרש רבה פ׳ זו, מעשה בריש לקיש שהלך לבצרה והיה שם אדם א׳ נקרא אבן רמאה, ולא שהיה רמאי ח״ו אלא שהיה מרמה במצות, שהיה הקהל פוסק והוא פוסק כנגד כל הקהל וכו׳. ז״ש כי פתוח מאחרים, ואח״כ תפתח כנגדם את ידך לו. ולפי שיש עניים צנועים שאינן רוצין לקבל צדקה, ולכן אמר והעבט תעביטנו, שתתן לו בתורת הלואה על המשכון. וכתב הרמב״ם ז״ל פ״ג מהלכות מלוה ולוה, אם איש עני הוא ומשכנו דבר שהוא צריך לו, הרי זה מצוה להחזיר לו העבוט וכו׳. אם כן מה יועיל המשכון, כדי שלא ישמט החוב בשביעית ולא יעשה מטלטלין אצל בניו ע״כ. זש״ה והעבט תעביטנו. שבזה גם אתה תהיה בטוח שיפרע הלואתו. אך השמר לך וכו׳. שמא יהיה אדם שאין לו משכון לתת לך ואינך רוצה להלוות לו שמא ישמיטנו שביעית. לא תעשה כן שהרי וקרא עליך אל ה׳ והיה בך חטא (דברים טו, ט.). שכן אמרו שם בפ״ק דב״ב (דף י.), כל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד ע״א, כתיב הכא השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל (דברים טו, ט.), וכתיב התם יצאו אנשים בני בליעל וכו׳ (דברים יג, יד.). וכתוב שם הכה תכה וכו׳ (שם טז.). ונתן לך רחמים וכו׳ (שם יח.). ולמדו משם רז״ל (שבת קנא:), כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים. וזה לפי שכלל גדול אמרו (ילקוט שמואל א׳ ט״ו, רמז קכ״א.), כל המרחם על אכזרים סופו נעשה אכזר על רחמנים. וא״כ מי שאינו עושה דין ברשעים אינו ראוי לרחמים, לפיכך הכה תכה וכו׳ כדי שינתן לך רחמים. והנה מי שאינו עושה צדקה שאינו מרחם על הבריות, אין מרחמין עליו מן השמים, והוא קורא תגר כלפי מעלה וכופר באלקותו ית׳ וזהו כעובד ע״א. נתון תתן לו וכו׳ (דברים טו, י.). יובן פ׳ זה עם מה ששנינו בפ״ה דאבות, ארבע מדות בנותני צדקה. ע״ש בס׳ אבות עולם שלנו (אבות עולם. אבות פרק ה׳ משנה י״ט. ואמנם לתרץ לשאר הקושיות בדרך לא שיערוהו המפרשים נקדים מ׳ ז״ל בסוטה פ״ג (כא:), היכי דמי רשע ערום, זה הנותן פרוטה לעני להשלימו למאתים זוז, דתנן (פאה פרק ח׳, ח) מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני, היו לו מאתים חסר דינר אפי׳ אלף נותנין לו כאחת הרי זה יטול ע״כ. ז״ש הרוצה שיתן ולא יתנו אחרים. דהיל״ל הנותן ולא יתנו אחרים, אלא בא להשמיענו שמדבר במי שכונתו רעה, שעיקר נתינתו הוא כדי שלא יתנו אחרים, שמשלים לעני מאתים זוז כדי שלא יתנו לו אחרים, וזהו הרוצה וכו׳ עינו רעה בשל אחרים. רוצה לומר עינו רעה בעני שלא יתעשר, במה שלא יתנו לו אחרים, יתנו אחרים, כונתו רעה שרוצה שיתנו אחרים להשלים לעני מאתיים זוז כדי שהוא לא יתן, עינו רעה בעני שלא יתעשר, אך כונה אחרת יש לו שלא יבזבז משלו, כי במה שיתנו אחרים וישלימו לו מאתים זוז לא יצטרך הוא ליתן, וזהו עינו רעה בשלו. אמנם לפי שגדול הַמְּעַשֶּׂה יותר מן העושה (ב״ב ט.). נכלל זה ג״כ בנותני צדקה, כי במה שגרם לאחרים שיעשו הרי הוא ג״כ בכלל נותני צדקה, יתן ויתנו אחרים חסיד. כלומר נותן צדקה לעני פחות מעט מהמאתים זוז כדי שגם אחרים יתנו לו כאחד, שאז אפי׳ אלף נותנים לו כאחד הרי זה יטול, לכן נקרא חסיד שלא זו בלבד שהוא רוצה שיתן פחות מעט כדי שגם אחרים יתנו אלא שהוא מחזר אחר אחרים שיתנו, והרי הוא עושה וּמְּעַשֶּׂה כא׳. לא יתן ולא יתנו אחרים רשע. זה אינו מדבר במי שמעלים עיניו מן הצדקה ועובר על מצות התורה, דפשיטא שזהו רשע ואין מקומו לכאן במ׳ אבות דהם מילי דחסידותא (ב״ק ל.), אלא הכונה שהוא ממתין לעני שירויח דינר כדי שלא יצטרך ליתן לא הוא ולא אחרים זה נקרא רשע, שאע״פ שאם יצטרך ליתן לא ימנע טוב מבעליו, עכ״ז לזה העני שיודע שחסר לו דינר לבד אינו נותן עד שירויח דינר וכדי שלא יתנו אחרים, ולכן נכלל גם זה בנותני צדקה, לפי שאינו מונע עצמו מליתן צדקה רק בדרך זה כשיודע שאין חסר לעני אלא דינר ודוק.), ועמו יובן הכתוב כי הרוצה שיתן ולא יתנו אחרים, הוא מ״ש תחלה לא תאמץ את לבבך (דברים טו, ז.). שפי׳ שם כי זה מדבר במי שמשלים לעני מאתים זוז כדי שלא יהא צריך עוד לצדקה, וזה גורם שלא יתנו אחרים, יתנו אחרים והוא לא יתן, ולא תקפוץ את ידך דווקא. כי פתוח תפתח, יתן ויתנו אחרים. השמר לך וכו׳ ולא תתן לו. לא אתה ולא אחרים שבזה וקרא עליך אל ה׳ וכו׳. ולפי זה חזר ואמר נתון תתן לו אפילו מאה פעמים, להזהיר לאדם שלא יהיה רשע ערום להשלימו למאתים זוז כדי שלא ליתן לו עוד רק תתן לו כמה פעמים. ולא ירע לבבך בתתך לו, שאם אינו חסר אלא דינר להשלימו למאתים זוז, לא תתן לו דינר בצמצום רק תתן לו מנה יפה, ואל ירע לבבך אף שיעלו יותר ממאתים זוז, וכדתנן (פאה ח, ח.) אפילו אלף נותנין לו כאחד הרי זה יטול. ולא ירע לבבך בתתך לו, שלא תאמר כט״ר הרשע לכששמע המלך מיד כועס. וזהו מ״ש במס׳ בתתך ב׳. ולא ירע לבבך בתתך לו (דברים טו, י.). בתתך לו לחם וחרב (שמואל א׳ כב, יג.) האמור באחימלך כמו שפי׳ למעלה שהיה לו לשנוא לשונאי שאול, גם אתה לא תתן לו בטענה זאת כי לא תאמר כן, אדרבא כי בגלל הדבר הזה יברכך ה׳ אלקיך וכו׳ (דברים טו, י.). כי לא יחדל אביון מקרב הארץ (שם יא.). הרי זה מ״ש (שבת קנא:) גלגל הוא שחוזר בעולם, אם לא בא הוא בא בנו, ואם לא בנו בא בן בנו. ע״כ אמר בשילוח כי לא יחדל אביון מקרב הארץ (דברים טו, יא.), ואמר ע״כ אנכי מצוך לאמר לאחרים, כר׳ חייא (שבת קנא:) דאמר לדביתהו אקדימי רפתא לעניא כי היכי דלקדמו לבנייכו. דהיינו שלא תמתין עד בא העני לשאול ולהתבייש, ז״ש פתוח תפתח את ידך קודם שיפתח הוא, שבזה תגרום שיעשו כן לבניך, וזהו הרמז כי צדק״ה בא״ת ב״ש הוא צדק״ה. עוד יאמר פתוח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך ולא לא״ה, כמ״ש (ב״ב ט.) לא זכה באין א״ה ונוטלין אותה בזרוע וכדלעיל. ובמס׳ פתח. ב׳ חסרים בפ׳ זו, ובנחום ג׳. פתוח נפתחו שערי ארצך (נחום ג, יג.) מלא. כי הנה בזמן שישראל אינם עושים רצונו של מקום שהם חסרים אז מצווים לעשות צדקה, כי לא יחדל אביון מקרב הארץ (דברים טו, יא.), ובזכות זה פתוח נפתחו שערי ארצך מלא, כי גדולה צדקה שמקרבת הגאולה (ב״ב י.).

ובפ״ק דב״ב (דף יא.), ת״ר מעשה במונבז המלך שבזבז אוצרותיו ואוצרות אבותיו בשני בצורת, וחברו עליו אחיו ובית אביו וא״ל אבותיך גנזו אוצרות והוסיפו על של אבותם, ואתה בזבזת אוצרותיך ואוצרות אבותיך, אמר להם אבותי גנזו למטה ואני גנזתי אוצרות למעלה, שנאמר אמת מארץ תצמח וכו׳ (תהלים פה, יב.). אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו, שנאמר צדק ומשפט מכון כסאך (תהלים פט, טו.). אבותי גנזו דבר שאין עושין פירות ואני גנזתי דבר שעושה פירות, שנאמר אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו (ישעיה ג, י.). אבותי גנזו אוצרות ממון ואני גנזתי נפשות, שנאמר פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם (משלי יא, ל.). אבותי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי, שנאמר ולך תהיה צדקה (דברים כד, יג.). אבותי גנזו לעה״ז ואני גנזתי לעה״ב, שנאמר והלך לפניך צדקך כבוד ה׳ יאספך (ישעיה נח, ח.). ע״כ. ויש במ׳ זה כפלי כפלים, כי יש בו ג׳ חלוקות שיכולים להכלל בא׳, כי באומרו אבותי גנזו למטה ואני גנזתי למעלה, נכלל החלוקה האחרת אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו וכו׳, וכן אבותי גנזו לעה״ז וכו׳, כי הכל א׳, האמנם כונת המ׳ הנה ג׳ דברים צריכים לעושי אוצרות. הא׳ שימצאו מקום מוכן שלא ידע בו אדם ולא יגנבו אותו הממון. והשני שיהיה דבר שלא ילך לאיבוד ברבות הזמן. הג׳ שלא ימצא אותו אדם שאינו הגון או איש נכרי יאכלנו. ולכן נקט מונבז אלו החלוקות. כי תחלה אמר אבותי גנזו אוצרות למטה, דהיינו תחת הארץ, מקום מוכן לפורענות לילך לאיבוד, ואני גנזתי למעלה שהוא שמור וקיים לעד. ובכלל זה אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו, כי לפעמים יבא מי שאין לו חלק ונחלה בו ויתן סימן מובהק הידוע אצל עושי אוצרות ויקחנו ולמי שהיה ראוי לו לא יהיה. ועוד ידוע כי יש שדים שלוקחים אותם ומוליכם למקום אחר ולא נודע מקומו איו, וזהו במקום שהיד שולטת בו, ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו. ואיתא בשם האר״י זלה״ה, שסגולת מצות הצדקה השקט ובטח עד עולם (בס׳ נגיד ומצוה ע״פ ויברך דוד את ה׳ (דה״א כט, י) ז״ל, אמר מורי זלה״ה (האריז״ל) כי כל המצות שאדם עושה נרמזים באות אחת של כ״ב אתוון המיוחד לאותה מצוה, והנה אותו האות מאיר במצחו, וזהו בזמן שעושה המצוה ותכף מסתלק ונבלע בפנים, אבל אם עשה מצוה של צדקה הנה האות שלה מאיר במצחו כל אותו השבוע, בסוד וצדקתו עומדת לעד (תהלים קיא, ג). כי אינה נבלעת תכף כמו שאר האותיות של שאר המצות ע״כ. וז״ש והיה מעשה הצדקה שלום ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם (ישעיה לב, יז).). אבותי גנזו דבר שאין עושה פירות וכו׳. זהו כנגד הדבר השני. ויובן עם מ״ש בס׳ החסידים סי׳ שכ״א ז״ל, הנותן צדקה לשם שמים הב״ה זורעה בג״ע, כמה תבואה יכולים לקנות במעות וצומחים, בכל שנה ושנה מכניסם לאוצר, ונהנה מהם לעה״ב, שנאמר כי כארץ תוציא צמחה (ישעיה סא, יא.). ז״ש ואני גנזתי דבר העושה פירות. הם גנזו ממון, שאמרו במדבר רבה פ׳ כ״ח. ממון מה אתה מונה אינו כלום, כי התעיף עיניך בו ואיננו. ואני גנזתי נפשות, כמ״ש פרי צדיק עץ חיים (משלי יא, ל.). ולוקח נפשות חכם, שכן כתוב באברהם, ואת הנפש אשר עשו בחרן (בראשית יב, ה.). וכנגד הדבר הג׳ אבותי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי, ואינו מפחד שיבא איש נכרי ויטלנו, שנאמר ולך תהיה צדקה (דברים כד, יג.). כלומר אעפ״י ששנינו (אבות פרק ג׳ ח.), תן לו משלו וכו׳. ומידך נתנו לך (דה״א כט, יד.). ע״כ ולך תהיה צדקה, מע״ה כאילו עושה משלו. ובזה ג״כ אבותי גנזו לעה״ז ואני גנזתי לעה״ב, ואין פחד כי ילך ליד אחרים שאין להם חלק ונחלה בו, כי כל א׳ הנה שכרו אתו, שנאמר והלך לפניך צדקך (ישעיה נח, ח.). דהיינו מ״ש אצלנו ע״פ לא ירד אחריו כבודו (תהלים מט, יח.). ג׳ אוהבים יש לו לאדם הבנים והממון והמצות ע״ש (אבות עולם. אבות פרק ו׳ משנה י.).

עוד חזון למועד כי אלה הם כנגד ח׳ מעלות שיש בצדקה זו למעלה מזו, כתבם הרמב״ם ז״ל פרק י׳ מהל׳ מתנות עניים ז״ל, מעלה הגדולה שאין למעלה ממנה המחזיק ביד ישראל המך ונותן לו מתנה או הלואה או עושה שותפות וכו׳, פחות מזה הנותן צדקה לעני ולא ידע למי יתן ולא ידע העני ממי מקבל, פחות מזה שידע הנותן למי יתן ולא ידע העני ממי לקח, פחות מזה שידע העני ממי נטל ולא ידע הנותן וכו׳, פחות מזה שיתן לו בידו קודם שישאל, פחות מזה שיתן לו אחר שישאל, פחות מזה שיתן לו פחות מהראוי בסבר פנים יפות, פחות מזה שיתן לו בעצב ע״כ. ונלע״ד שכנגד ח׳ אלו נקראו ח׳ שמות לעני, כנז׳ בויקרא רבה פ׳ ל״ד. והם עני, אביון, מסכן, רש, דל, דך, מך, חלך. מלשון עיניו לחלכה יצפונו (תהלים י, ח.). גם בפסוקים שביארנו לעיל יש ח׳ דברים הללו, לא תאמץ את לבבך (דברים טו, ז.) כנגד הנותן בעצב. ולא תקפוץ את ידך למי שנותן פחות מהראוי אף שיהיה בסבר פנים יפות. וכנגד קודם שישאל פתוח (שם ח.), שיפתח ידו קודם בא העני לשאול. תפתח אחר שישאל. והעבט תעביטנו כשאינו רוצה לקבל במתנה, והיא המעלה הראשונה, והקדימה לסמכה אצל השמר לך וכו׳ (שם ט.). נתון תתן לו (שם י.), כשידע העני ממי מקבל והנותן למי נותן. ע״כ אנכי מצוך לאמר פתוח תפתח (שם יא.), שלא ידע למי נותן והמקבל ממי מקבל. והנה במונבז ודאי שלא היו השנים האחרונים, ליתן בעצב או פחות מן הראוי. שהרי כבר כתב שבזבז כל אוצרותיו ואוצרות אבותיו, ולכן הנותן אחר שישאל, שאפשר שגם למונבז אירע כך שבא ושאל לו עני, אמר אבותי גנזו למטה ואני גנזתי למעלה שגם זו מצוה. וליתן לעני קודם שישאל הוא מ״ש אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו וכו׳. שכשם שפשט ידו ליתן לעני קודם שישאל ולא יתבייש כך ידו ית׳ פשוטה ליתן לו ולא ישלטו בו אחרים. וכנגד שידע העני ממי נטל והנותן לא ידע למי נתן כדי שלא יחזיק לו טובה, לכן אמר שגנז במקום שעושה פירות למעלה, שלא רצה לקבל גמול למטה, אך מפני שבזה יתבייש העני מה שאין כן כשאינו יודע ממי קבל, כנגד זה אמר אבותי גנזו ממון ואני גנזתי נפשות, שבזה השיב נפש העני ולא נתבייש. וכשאינו יודע למי נתן וגם המקבל ממי קבל, אמר אבותי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי, כי אין יודע בדבר אלא הב״ה, וזהו ולך תהיה צדקה לפני ה׳ אלקיך, שאין יודע כי אם הוא. והמלוה ומטיל לכיס שהוא יותר מכלן, כנגד זה אני גנזתי לעה״ב, והלך לפניך צדקך כבוד ה׳ יאספך (ישעיה נח, ח.). כי כנגד שהעני אינו מזלזל בכבודו לקבל בתורת צדקה, כך כבוד ה׳ יאספך. וכל זה אתי שפיר לפי דברי רש״י ז״ל שפי׳ (רש״י ב״ב יא. מונבז המלך. בנה של הילני המלכה מזרע החשמונאים.) כי מונבז זה היה מזרע החשמונאים. אך לפי דברי ס׳ יוחסין שפי׳ שהיה גר כנז׳ בחדושי אגדות, וכן נר׳ בב״ר פ׳ מ״ו (ומעשה במונבז המלך ובזוטוס בניו של תלמי המלך, שהיו יושבין וקורין בספר בראשית, כיון שהגיעו לפסוק הזה, ונמלתם את בשר ערלתכם (בראשית יז, יא). הפך זה פניו לכותל והתחיל בוכה, וזה הפך פניו לכותל והתחיל בוכה, הלכו שניהם ונימולו, לאחר ימים היו יושבין וקורין בספר בראשית, כיון שהגיעו לפסוק הזה, ונמלתם את בשר ערלתכם. אמר אחד לחבירו אי לך אחי, אמר ליה את אי לך, לי לא אוי, גלו את הדבר זה לזה, כיון שהרגישה בהן אמן הלכה ואמרה לאביהן, בניך עלתה נומי בבשרן וגזר הרופא שימולו, אמר לה ימולו.). יפורשו דברים אלו עם מאי דגרסי׳ התם בב״ב פ״א (דף י:), תניא א״ל ריב״ז לתלמידיו, בני מהו שאמר הכתוב צדקה תרומם גוי וכו׳ (משלי יד, לד.). נענה ר״א ואמר צדקה תרומם גוי אלו ישראל, וחסד לאומים חטאת, כל צדקה וחסד שהע״א עושין חטאת היא, שאין עושין אלא להתגדל. וז״ש למונבז אבותיך גנזו אוצרות ואתה בזבזת אותם, כלומר גם אבותיך עשו צדקה, אבל המלך צריך שלא יבזבז כל אוצרותיו כדי שיוכל לעשות מלחמה באויביו. והשיבם אבותי גנזו למטה להתגדל ולהתיהר ואני גנזתי למעלה, כי סוס מוכן ליום מלחמה ולה׳ התשועה (משלי כא, לא.). נענה ר׳ יהושע ואמר צדקה וכו׳. לפי שאין עושין אלא כדי שתמשוך מלכותן, שנאמר להן מלכא מלכי ישפר עלך וכו׳ (דניאל ד, כד.). כנגד זה אמר אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו כמו שהיה בנ״נ שעשה אוצרות הרבה ושלטה בהם ידו של כורש, וטוב היה לו לעשות צדקה מממונו, ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו, כי לא כיונתי שתמשך מלכותי. נענה ר״ג ואמר וכו׳ לפי שאין עושין אלא להתיהר. ז״ש אבותי גנזו דבר שאינו עושה פירות, כי הצדקה שעושין לפנייה חצונית אינה צדקה ולכן אינה עושה פירות. ואני גנזתי וכו׳ שלא כיונתי להתיהר. ור״א המודעי אומר וכו׳ שאין עושין אלא לחרף אותנו וע״ש (תניא אמר להן רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו, בני מהו שאמר הכתוב, צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת (משלי יד, לד). נענה רבי אליעזר ואמר, צדקה תרומם גוי אלו ישראל, דכתיב ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ (שמואל ב׳ ז, כג). וחסד לאומים חטאת, כל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין חטא הוא להן, שאינם עושין אלא להתגדל בו, כמו שנאמר די להוון מהקרבין ניחוחין לאלהה שמיא ומצליין לחיי מלכא ובנוהי (עזרא ו, י). ודעביד הכי לאו צדקה גמורה היא, והתניא האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בני, ובשביל שאזכה לעולם הבא הרי זה צדיק גמור, לא קשיא כאן בישראל כאן בעובד כוכבים. נענה רבי יהושע ואמר צדקה תרומם גוי אלו ישראל, דכתיב ומי כעמך ישראל גוי אחד, וחסד לאומים חטאת, כל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין חטא הוא להן, שאין עושין אלא כדי שתמשך מלכותן, שנאמר להן מלכא מלכי ישפר עליך וחטיך בצדקה פרוק ועויתך במיחן עניין הן תהוי ארכא לשלותיך וגו׳ (דניאל ד, כד). נענה רבן גמליאל ואמר צדקה תרומם גוי אלו ישראל, דכתיב ומי כעמך ישראל וגו׳ וחסד לאומים חטאת, כל צדקה וחסד שעכו״ם עושין חטא הוא להן, שאין עושין אלא להתיהר בו, וכל המתיהר נופל בגיהנם, שנאמר זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון (משלי כא, כד). ואין עברה אלא גיהנם, שנאמר יום עברה היום ההוא (צפניה א, טו). אמר רבן גמליאל עדיין אנו צריכין למודעי, רבי אליעזר המודעי אומר צדקה תרומם גוי אלו ישראל, דכתיב ומי כעמך ישראל גוי אחד, וחסד לאומים חטאת. כל צדקה וחסד שעכו״ם עושין חטא הוא להן, שאין עושין אלא לחרף אותנו בו, שנאמר ויבא ויעש ה׳ כאשר דבר כי חטאתם לה׳ ולא שמעתם בקולו והיה לכם הדבר הזה (ירמיה מ, ג). נענה רבי נחוניא בן הקנה ואמר צדקה תרומם גוי וחסד לישראל, ולאומים חטאת, אמר להם רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו נראין דברי רבי נחוניא בן הקנה מדברי ומדבריכם, לפי שהוא נותן צדקה וחסד לישראל ולעכו״ם חטאת, מכלל דהוא נמי אמר מאי היא, דתניא אמר להם רבן יוחנן בן זכאי כשם שהחטאת מכפרת על ישראל, כך צדקה מכפרת על אומות העולם.). וזהו אבותי גנזו אוצרות ממון כדי להראות עושרם, ולחרף את ישראל שהם נבזים ושפלים בין העמים, ואני גנזתי נפשות לעשות צדקה וחסד להחיות רוח שפלים ונדכאים. נענה ר׳ נחוניא בן הקנה ואמר צדקה תרומם גוי אלו ישראל וחסד נמי, ולאומים חטאת שאינם מקבלים שכר כלל, ולכן אמר אבותי גנזו לאחרים שאין להם שכר בצדקתם, ואני גנזתי לעצמי, לאהבה את ה׳ ולא לשם חטאת. וריב״ז עצמו אמר כשם שחטאת מכפרת על ישראל לעה״ב כך צדקה וחסד מכפרין על א״ה בעה״ז, ובזה מדוייק אבותי גנזו לעה״ז ואני גנזתי לעה״ב, והוא נכון מאד.

ובספרי פ׳ זו. כי בגלל הדבר הזה (דברים טו, י.). אם אמר ליתן ונתן נותנין לו שכר אמירה ושכר מעשה. אמר ליתן ולא הספיק בידו ליתן נותנין לו שכר אמירה כשכר מעשה, לא אמר ליתן אבל אמר לאחרים תנו נותנין לו שכר אמירה, שנאמר כי בגלל הדבר הזה. לא אמר ליתן ולא אמר לאחרים תנו אבל סח לו בדברים טובים, מנין שנותנין לו שכר על כך, ת״ל כי בגלל הדבר הזה יברכך ה׳ אלקיך וכו׳. וקשה דמי שאמר ליתן ולא נתן הוא עובר על מ״ע, מוצא שפתיך תשמור ועשית (דברים כג, כד.), ואיך יתנו לו שכר אמירה כשכר מעשה, ויותר קשה למי שלא אמר ליתן אבל אמר לאחרים תנו נותנין לו שכר אמירה. והלא אמרו (בבא בתרא ט.), גדול הַמְּעַשֶּׂה יותר מן העושה. ולמה לא יתנו לו גם שכר מעשה. אמנם רז״ל דייקו בכתוב נתון תתן לו וכו׳ כי בגלל הדבר הזה. דהוא מיותר דהיה די שיאמר ולא ירע לבבך בתתך לו כי יברכך ה׳ אלקיך. דפשיטא דהברכה היא בגלל הצדקה שעושה, לכן פי׳ כי בא הכתוב להודיענו כי גם בשביל הדבור לבד יקבל שכר. ולפי שארז״ל בנדרים פ״ד (דף כב.), כל הנודר כאילו בנה במה, והמקיימו כאילו הקריב עליו קרבן. הייתי אומר שטוב שלא לומר ליתן צדקה, לכן בא בעל המ׳ ללמד שאם אמר ליתן ונתן נותנין לו שכר כפול, כי גם באמירה יש מצוה כשעושה מעשה ג״כ, ונותנין לו שכר אמירה ושכר מעשה. אמר ליתן ולא הספיק בידו ליתן, כי היה עשיר והעני או שהעני אינו צריך עוד, שהוא אמר ליתן לו ובא אחר והשלים לו מאתים זוז באופן שאין יכול ליתן. כיון שלא מלבו נהיה הדבר הזה כי הוא היה רוצה לקיים דברו אלא שלא היה סִפֵּק בידו, לכן נותנין לו שכר אמירה כשכר מעשה, לא שכר מעשה ממש רק שכר אמירה כשכר מעשה, שהוא יותר גדול משכר אמירה לבד. לא אמר ליתן אבל אמר לאחרים תנו נותנין לו שכר אמירה סתם, לא כשכר מעשה כלל שהרי הוא לא נתן כלום, וכשאמרו גדול הַמְּעַשֶּׂה יותר מן העושה הוא כשגם הוא עושה, והראיה ששם בפ״ק דב״ב (דף ט.), אמר להו רבא לבני מחוזא, במטותא מינייכו עושו בהדי הדדי כי היכי דליהוי לכו שלמא במלכותא ע״כ. לא אמר ליתן ולא אמר לאחרים תנו אבל סח לו בדברים טובים וכו׳. זה מדבר במי שאינו יכול לעשות צדקה כי איש עני הוא, וגם לא נתעסק לומר לאחרים תנו אבל קיים בעצמו ותפק לרעב נפשך (ישעיה נח, י.) כמו שנזכיר, מנין שנותנים לו שכר על כך. כאן אינו אומר שנותנים לו שכר אמירה רק שכר סתם שהוא יותר, כמו שנבאר ע״פ מ׳ ז״ל שם פ״ק דב״ב (דף ט:), א״ר יצחק כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים מתברך בי״א ברכות, דכתיב ותפק לרעב נפשך וכו׳ (ישעיה נח, י.). ע״ש (ואמר רבי יצחק כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים מתברך בי״א ברכות, הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, דכתיב הלא פרוש וגו׳ ועניים מרודים תביא בית וגו׳ כי תראה ערום וגו׳ (ישעיה נח, ז). והמפייסו בדברים מתברך באחת עשרה ברכות, שנאמר ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע וזרח בחשך אורך ואפלתך כצהרים ונחך ה׳ תמיד והשביע בצחצחות נפשך וגו׳ ובנו ממך חרבות עולם מוסדי דור ודור תקומם וגו׳ (ישעיה נח, י). ואמר רבי יצחק מאי דכתיב רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד (משלי כא, כא). משום דרודף צדקה ימצא צדקה, אלא לומר לך כל הרודף אחר צדקה, הקדוש ברוך הוא ממציא לו מעות ועושה בהן צדקה. רב נחמן בר יצחק אמר הקדוש ברוך הוא ממציא לו בני אדם המהוגנים לעשות להן צדקה כדי לקבל עליהם שכרו, לאפוקי מאי, לאפוקי מדדרש רבה, דדרש רבה מאי דכתיב ויהיו מוכשלים לפניך בעת אפך עשה בהם (ירמיה יח, כג). אמר ירמיה לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם [אפילו] בשעה שכופין את יצרן ומבקשין לעשות צדקה לפניך, הכשילם בבני אדם שאינן מהוגנין כדי שלא יקבלו עליהן שכר.). ובויקרא רבה פ׳ ל״ד. ותפק לרעב נפשך (ישעיה נח, י.). אמר ר״ל אם אין לך ליתן לו נחמו בדברים, אמור לו תצא נפשי עליך, שאין לי מה ליתן לך. הרי מכאן שהמפייסו ר״ל אף שאין נותן, וכ״כ התוס׳ שם. וודאי דמיירי באין לו מה ליתן כדברי המדרש, שאם יש לו ואינו נותן ראוי לעונש ולא לברכה. ואם כן צריך טעם למה הנותן מתברך בשש ברכות והמפייס בלי נתינה בי״א. וכתב בעל הטורים דנתון תתן לו מלא בו׳, רמז לו׳ ברכות. ואני הצעיר מוסיף כי בגלל ׳הדבר׳ הזה, דהיינו סח לו ׳בדברים טובים׳ כנז׳ לעיל בספרי, יברכך ה׳ אלקיך. ר״ת ה׳ אלקיך הם י״א. והוא כמי שאומר יברכך י״א ברכות. והנה הנותן לעני אי אפשר שלא יתבייש ולכן אינו מתברך אלא בשש ברכות כנגד ששת ימי בראשית, כי כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא (סנהדרין לז.). והמפייסו שלא בלבד אין לו בושה אלא גם מנחמו בדברים, היה ראוי לקבל כפל הברכות שהם י״ב, אך מפני שאינו נותן חסר א׳ ונשארים י״א, והם כנגד ששת ימי בראשית וחמשה חומשי תורה, שבכלם נזכרה הצדקה ששקולה כנגד כל התורה. כי בספר בראשית נזכר צדקת אברהם שעשה עם המלאכים, וכתוב ויזרע יצחק בארץ ההיא (בראשית כו, יב.). ודרשו רז״ל (ב״ק יז.), אין זריעה אלא צדקה, [שנאמר] זרעו לכם לצדקה (הושע י, יב.). וכן ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו וכו׳ (בראשית מז, יב.). ובס׳ שמות כתיב אם כסף תלוה את עמי את העני עמך (שמות כב, כד.). שממנו נלמדו תנאי הצדקה (בבא מציעא עא.), עני ועשיר עני קודם וכו׳. וכן והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך (שמות כג, יא.). ובס׳ ויקרא בפ׳ קדושים ובפ׳ אמור, ובקצרכם וכו׳ לעני ולגר תעזוב אותם (ויקרא כג, כב.). ויש שם כל מתנות עניים. ובפ׳ בהר סיני, כי ימוך אחיך וגו׳ והחזקת בו וכו׳ (ויקרא כה, לה.). ובס׳ במדבר יש פ׳ קרח ששם כל דיני התרומות ומעשרות. ובס׳ דברים יש פ׳ זו שכלה מדברת בצדקה כנז׳, הרי אלו חמשה ברכות הנתוספות לשש הנז׳, וי״א וו׳ הרי טו״ב שהיא הצדקה, בטח בה׳ ועשה טוב (תהלים לז, ג.). שהיא הצדקה כנז׳ בזהר פ׳ בהר דף ק״י ב׳. עוד י״ל כי הנותן מתברך בו׳ ברכות, דמייתי התם אז יבקע כשחר אורך וגו׳ (ישעיה נח, ח.). עיקרן בעה״ז, ויובנו עם ההוא עובדא דבנימין הצדיק המובא שם (בבא בתרא יא.), שחלה ונטה למות ובזכות שהחיה אשה ושבעה בניה בשני בצורת הוסיפו לו כ״ב שנה, כנגד כ״ב אותיות התורה שצדקה שקולה לה. וזהו כשחר אורך. שחזר לימי עלומיו, וארוכתך מהרה תצמח וכו׳. שהכל מובן, והמפייסו מתברך בי״א ברכות הנוגעות לנפש, כנגד ותפק לרעב נפשך. ששם כתוב והשביע בצחצחות נפשך ועצמותיך יחליץ (ישעיה נח, יא.), הכל לעה״ב. והיית כגן רוה. שהצדקה נזרעת להרבות שכרו לעה״ב, ועל כל אלה כתוב בפרשה עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה (דברים יד, כב.). הכתוב הזה מדבר במעשר שצריך האדם ליתן מכל מה שמרויח מידי שנה בשנה, וכמ״ש בטור יו״ד סי׳ רמ״ט. ולפיכך אמר את כל תבואת זרעך. דהיינו הפירות שעושה בקרן שלו, כתבואה הנזרעת ונלקטת בשדהו. ולפי שכתוב בטורי זהב שם, שאע״פ שדרשו רז״ל (כתובות נ.), עושה צדקה בכל עת (תהלים קו, ג.). זה הזן בניו ובנותיו כשהם קטנים. אין לזונם ממעות מעשר. ז״ש את כל תבואת זרעך. שאע״פ שאתה צריך להוצאת בניך ובנותיך עכ״ז צריך לתת מעשר ממונך לעניים.

ועם זה יפורש מ׳ ז״ל בערובין פ״ה (דף נד.), א״ל שמואל לרב יהודה שיננא חטוף אכול חטוף אשתי דעלמא דאזלינן מיניה לבי הלולא דמי, א״ל רב לרב המנונא בני אם יש לך היטב לך, כי אין בשאול תענוג ואין למות התמהמה, ואם תאמר אניח לבני ולבנותי חק בשאול מי יודה לך. בני אדם דומין לעשבי השדה, הללו נוצצין והללו נובלין ע״כ. וצריך להבין איך יעלה על הדעת שהשלימים הללו יאמרו לאדם שיאכלו וישתו בעה״ז ויתענגו על רוב שלום, והלא שנינו (אבות פרק ו׳, משנה ד.), כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו׳ וחיי צער תחיה וכו׳. אך הקדים לזה א״ל שמואל לרב יהודה פתח פומך קרי, פתח פומך תני, כי היכי דתוריך חיין, ותתקיים בידך כי חיים הם למוצאיהם וכו׳ (משלי ד, כב.). וזה כנגד לימוד התורה, שעל כן א״ל ג״כ שיננא חטוף אכול חטוף אשתי. דאיתא במדרש רבתי דקהלת ע״פ אין טוב לאדם וכו׳ כי אם לאכול ולשתות (קהלת ח, טו.). כל אכילה ושתיה שנאמרה במגלה הזאת בתורה ובמעשים טובים הכתוב מדבר. א״ר יונה בנין אב שבכלם שנאמר והוא ילונו בעמלו. וכי יש מאכל ומשתה שמלוין את האדם לקבר, אלא אלו תורה ומעשים טובים ע״כ. ז״ש חטוף אכול ואשתי, כי היום קצר והמלאכה מרובה, וצריך למהר לחדש תלמודו בעה״ז. דעלמא דאזלינן מיניה, כדכתיב (ימינו) [ימיו] כצל עובר (תהילים קמד, ד.). לבי הלולא דמי. פרש״י ז״ל היום ישנו ולמחר אינו. כונתו כי בבי הלולא נמצאים כל מעדני עולם לאכול ולשתות ולשמוח אבל אינו אלא לשעה. כן בעה״ז אדם עושה מצות ומע״ט ועוסק בתורה, אבל בעה״ב לא יוכל לעשות כן, כי מי שטרח בע״ש יאכל בשבת (עבודה זרה ג.). וכנגד המצות אמר בני אם יש לך היטב לך. זה מדבר בצדקה ששקולה כנגד כל המצות, והוא מ״ש בפ׳ שואל (שבת קנא:), עשה עד שאתה מוצא ומצוי לך ועודך בידך. ופרש״י עד שאתה מוצא למי לעשות ומצוי לך ממון ועודך ברשותך קודם שתמות ע״כ. וזהו היטב לך. כי תקבל שכר בעשיית הצדקה. כי אין בשאול תענוג לומר אמתין לצוות על הצדקה ביום מותי שאניחנו לאדם שיהיה אחרי כי אחרי מותך אין לך שכר על זה כמו אם עשית בחייך. ואין למות התמהמה לומר תן לי זמן ואעשה מצות ומע״ט כי יום המות בא בפתע פתאום. וא״ת אניח לבני ולבנותי חק. דהיינו מזונות, כמ״ש הטריפני לחם חקי (משלי ל, ח.). בשאול מי יודה לך. כבר אמרו (פר״א פ׳ ל״ד.) כי ג׳ אוהבים יש לאדם בניו וממונו ומע״ט כמ״ש במ״א (חלק א׳ דרוש ל״ב לפ׳ בהר ובחקותי והפטרות. ובחלק ג׳ דרוש י״ב לפ׳ ויחי.), והבנים הם מלוים אותו לקבר ולא יותר אך הצדקה ומצות והלך לפניך צדקך וכו׳ (ישעיה נח, ח.). בני אדם דומין לעשבי השדה וכו׳. ואין לך להצטער על הבנים כי אף שתניח להם ממון מי יודע אם יתקיים בידם, ויש שאין לו ומרויח ומתעשר ועל כן עשה זאת טובה לנפשך והנצל מדינה של גהינם. וצריך להבין מ׳ ז״ל בפ״ק דב״ב (דף י.), אמר ר׳ חייא בר אבא א״ר יוחנן כתיב לא יועיל הון ביום עברה וצדקה תציל ממות, משלי י״א (משלי יא, ד.). וכתיב לא יועילו אוצרות רשע וצדקה תציל ממות, משלי י׳ (משלי י, ב.). ב׳ צדקות הללו למה, אחת שמצלת מדינה של גהינם ואחת שמצלת ממיתה משונה, ואיזו היא שמצלת מדינה של גהינם, ההוא דכתיב ביה עברה, דכתיב יום עברה היום ההוא (צפניה א, טו.). ואיזו היא שמצלת ממיתה משונה, נותנה ואינו יודע למי נותנה, נוטלה ואינו יודע ממי נוטלה וכו׳. ורש״י ז״ל פי׳ ואיזו היא שמצלת מדינה של גהינם. כלומר איזה מן המקראות הללו מדבר בדין גהינם וכו׳. וזה משום דקשיא ליה דנראה דשאלתו היא איזו צדקה היא המצלת מדין גהינם. ומה שתירץ ההוא דכתיב ביה עברה ואין זה ענין לשאלתו, לכן פי׳ דלא שייך לומר כן אלא על הפסוקים ששואל איזה מהם מדבר בדין גהינם, אך עדין יקשה שכשם שפי׳ איזו היא המצלת ממיתה משונה נותנה וכו׳. כך היה לו לפרש איזו המצלת מדין גהינם, ולומר איזו צדקה היא זו. אך בתוס׳ איתא על מ״ש איזו היא שמצלת ממיתה משונה וכו׳. וא״ת אדרבא זו שהיא מצוה רבה היה לה להציל מדינה של גהינם שהוא רע יותר. ואומר ר״י דרוב דברים אין עומדין לאדם בעה״ז אלא לאחר מיתה, ובעה״ז אין עומדין לאדם אלא מצות גדולות, כדתנן (פאה פרק א׳ משנה א.) אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעה״ז וכו׳. לכך קאמר דאפי׳ ממיתה משונה דהוי בעה״ז מצלת ע״כ. ובזה אני מתרץ ג״כ למה התחיל בפ׳ לא יועיל הון ביום עברה שהוא בסי׳ י״א, ואח״כ לא יועילו אוצרות רשע הכתוב בסי׳ י׳. אמנם מפ׳ הראשון איני יכול להכריח שמדבר במצות הצדקה, לפי שהיינו אומרים דכונת הכתוב לא יועילו אוצרות רשע כשהעושר נעשה מגזל ומחמס לא יועיל, אך כשנעשה בצדקה ומשפט יתקיים ויועיל, ואין זה מדבר בצדקה לעניים רק שהעושר נעשה בצדקה ויושר, כמו צדיק וישר הוא (דברים לב, ד.). לכן התחיל בעל המ׳ כתיב לא יועיל הון ביום עברה וכו׳. שזה ודאי מדבר במצות הצדקה, ואומר כי הון ועושר של האדם לא יועיל להצילו מרעתו רק וצדקה וכו׳. וכיון שגם בפ׳ ראשון נקט לשון זה ממילא יובן שגם הוא מדבר בצדקה של עניים, וא״כ שתי צדקות הללו למה. והשיב אחת שמצלת מדינה של גהינם, שפתח בזה לפי שלא נוכל לפרש זה אלא בצדקה ממש כמו שאמרנו, ואיזו היא שמצלת מדין גהינם, לא שאל על הצדקה, כי להציל מדין גהינם בכל מין צדקה סגי, שהרי מקיים מצות התורה והיא שקולה כנגד כל המצות (בבא בתרא ט.), ולכן בצדקה כמות שהיא די, אך להציל ממיתה משונה צריך צדקה גדולה מכלם, דהיינו נותנה ואינו יודע וכו׳. והפסוקים של משלי מורים על זה, כי שם בסי׳ י״א כתיב תומת ישרים תנחם וסלף בוגדים ישדם (משלי יא, ג.). ויובן עם מ״ש שם בפ״ק דב״ב (דף ט:), ויהיו מוכשלים לפניך וכו׳ (ירמיה יח, כג.). הכשילם בבני אדם שאינן מהוגנין כדי שלא יקבלו עליה שכר, וזהו תומת ישרים. אותם ההולכים בתמימות הב״ה מזמין להם אנשים מהוגנין, אך וסלף בוגדים כי אינם רוצים לעשות צדקה. אם פעם אחת בא מעשה לידם לעשות צדקה יהיו אנשים שאינם מהוגנים כדי שלא יקבלו עליה שכר וזהו ישדם, שיקח מהם השכר הראוי לעושי צדקה כהוגן, וא״כ לא יועיל הון ביום עברה להציל האדם מדינה של גהינם רק וצדקה תציל ממות. ועבר״ה הם אותיות בער״ה, שכן הגהינם בוער כאש. ואחריו כתוב צדקת תמים תישר דרכו (משלי יא, ה.). להמציא לו בני אדם מהוגנין, וברשעתו יפול רשע, שכיון שהרגיל עצמו שלא ליתן אף בשעה שרוצה ליתן יפול ברשעתו, שיזמין לו שאינם מהוגנים ולא יטול עליה שכר. והצדקה המצלת ממיתה משונה היא אשר כתוב בה לא יועילו אוצרות רשע, כמונבז שאמר אבותי גנזו ממון שנעשה בעושק ואני גנזתי נפשות, וצדקה תציל ממות. ויש בב׳ הפסוקים בכל א׳ מהם ב׳ פעמים מות, הא׳ להדיא והב׳ ר״ת ו׳צדקה ת׳ציל מ׳מות שהוא מו״ת, כי בראשונה שמצלת מדין גהינם הוא הכתוב להדיא, ושל ר״ת שמצלת ג״כ מהמות של עה״ב, דהיינו לאותם שלא יקומו בתחיית המתים, אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולדראון עולם (דניאל יב, ב.). ובזכות הצדקה ינצלו גם מזה, ושמצלת ממיתה משונה כתוב להדיא, ור״ת מו״ת היא המיתה הכוללת לכל אדם. וכמעשה דבנימין הצדיק ((בבא בתרא יא.) תניא אמרו עליו על בנימין הצדיק שהיה ממונה על קופה של צדקה, פעם אחת באתה אשה לפניו בשני בצורת אמרה לו רבי פרנסני, אמר לה העבודה שאין בקופה של צדקה כלום, אמרה לו רבי אם אין אתה מפרנסני הרי אשה ושבעה בניה מתים, עמד ופרנסה משלו, לימים חלה ונטה למות, אמרו מלאכי השרת לפני הקב״ה רבש״ע אתה אמרת כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, ובנימין הצדיק שהחיה אשה ושבעה בניה ימות בשנים מועטות הללו, מיד קרעו לו גזר דינו, תנא הוסיפו לו עשרים ושתים שנה על שנותיו.). ואמר עוד צדקת תמים תישר דרכו. הוא מ״ש ריב״ז בפ״ד דברכות (דף כח:), ולע״א שיש לפני שתי דרכים, א׳ לג״ע וא׳ לגהינם. א״כ צדקת תמים תישר דרכו לילך לג״ע, כי הצדקה הולכת לפניו, והלך לפניך צדקך (ישעיה נח, ח.). וברשעתו וכו׳ שהולך לגהינם הרחמן יצילנו.

והקדמנו מ׳ ז״ל בתנחומא פ׳ זו, והנה עשר בשביל שתתעשר נלמד מהכפל, דהיה די שיאמר עשר כל תבואת זרעך, אך כדי שלא תתחסר היכא רמיזא. ותחלה נאמר כי ע׳ מתחלפת בח׳ באותיות אחה״ע והוי כאומר תחסר, כלומר אם עשר הרי מוטב ואם לאו תחסר, וש׳ ג״כ מתחלפת בס׳ של זסשר״ן, עוד יש כלל גדול בדקדוק שבנין פועל הדגוש משמש דבר והפכו, ותעשר הוי עתיד מבנין פועל, וא״כ תעשר הוא כמו שיאמר תסיר העושר ממך, כמו ודישנו את המזבח (במדבר ד, יג.). שר״ל הסרת הדשן, וכמו ובכל תבואתי תשרש (איוב לא, יב.). ולפי שיקשה את כל תבואת זרעך, שנראה שאינו חייב לעשר אלא תבואת זרעך, לכן פי׳ רמז למפרשי ימים, דהיינו המעשר מכל מה שמרויח, שלא תאמר דוקא ליושב בביתו אך למפרשי ימים שמשימים עצמם בסכנה הייתי אומר שאין חייבין ליתן מעשר מה שמרויחים, לכן אמר ׳את כל׳ שהם שתי רבויים. ואע״פ שאנו בגלות ואין לנו שדות וכרמים יבא זמן שיצאו לזרוע השדה. ואם לאו וכו׳. ז״ש לא זכה באין א״ה ונוטלין אותה בזרוע. ואעפ״כ תחשב לנו לצדקה (חלק א׳ דרוש ל״ב לפ׳ בהר ובחקותי והפטרות. יובן במ״ש במאמר חקור דין חלק ג׳ פרק כ׳ ז״ל, וכבר אמרו חכמים כי כל המסים וארנוניות שהמלכיות גובים ממנו, נחשבים לנו צדקה רבה למי שהוא צריך ליתן להם תשלום גמול בעה״ז, יען נמצא בהם דבר טוב, כי כל דרכיו משפט, וצדקה עשה עמנו, כי עם זה פדאנו מרדת שחת וכו׳. ובחלק ב׳ דרוש נ׳. ע״ד מ״ש (ב״ר פ׳ ע״ח), שכל מה שא״ה אוכלין מישראל בעה״ז עתידים להביא דורון למלך המשיח, כדכתיב מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו (תהלים עב, י).). ולא תהיה זאת לפוקה. והיו לה׳ מגישי מנחה בצדקה. ב״ב אמן. בילא״ו.