דרוש מ"ז

מדרש קינות ניתן לידרש בהספדו של מאור הגולה. טובה חכמה עם נחלה.
המאור הגדול המאיר לארץ ולדרים כמהר"ר שמואל אבוהב זצוק"ל, שנפטר בויניציאה ראש חדש אלול תנ"ד.

ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך (דברים כח, ו).

בבא בתרא פרק חמישי (צא.): אמר רב חנן בר רבא אמר רב אותו היום שנפטר אברהם אבינו מן העולם, עמדו כל גדולי הדור ואמרו אוי לו לעולם שאבד מנהיגו ואוי לה לספינה שאבד קברניטה ע"כ.

ינצור האיש וישמור הפקדון אשר הפקד אתו להחזירו לבעליו כשיבקש אותו. הלא זאת חקרנוה כן היא בפ' ויקרא, נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו בפקדון וכו' (ויקרא ה, כא). ויש לדקדק למה הזכיר נפש, דהיל"ל אדם כי יחטא. ועוד מאי ומעלה מעל בה'. אמנם איתא בזהר פ' במדבר דף קי"ט א'. כתיב בידך אפקיד רוחי (תהלים לא, ו). בר נש בעי לאקדמא ולמפקד בידיה פקדונא דנפשיה, כבר נש דיהיב פקדונא לאחרא, דאע"ג דאיהו אתחייב לגביה יתיר מההוא פקדונא, לאו כדאי לאתאחדא ביה, הואיל ופקדונא אתמסר לגביה, ואי יסרב ביה ודאי נבדוק אבתריה דלאו מזרעא קדישא הוא ולאו מבני מהימנותא וכו', ובגין דכל אינון נפשתא אע"ג דכלהו אתחייבו לגביה, כיון דכלהו אתמסרו ליה בפקדונא, אתיב כל פקדונין למריהון. וכ"כ בזהר חדש פ' בראשית דף כ"ח ג' ע"ש (וקב"ה סליק לון למתיבבתא דרקיעא בכל שבתא ושבתא ובכל ריש ירחא וירחא, הה"ד והיה מדי חדש בחדשו. רבי שמעון אמר בכל לילה ולילה וכד אתי צפרא מחדש לון נשמתייהו, הדא הוא דכתיב חדשים לבקרים רבה אמונתך (איכה ג). רבי יצחק אמר אפילו לכל אדם נמי. בהאי עלמא נאים בשינתיה בכל לילה, וסלקא נשמתא לעילא ואשתכחת בכמה חיובין קמי קודשא בריך הוא. ומהימנותא רבה דקודשא בריך הוא אחזר לה לגופא, ומחדש לה קודשא בריך הוא (נ"א ביה). ולמה רבה אמונתך. מפני שרבה אמונתך. מכאן אמר רבי יצחק, המתחייב בממון לחבירו, וחבירו מוציא לו מה שיחזיק בידו, אסור לו להחזיק בו עד שיתנהו לו חבירו, ואפילו שיתנהו לו בי דינא, הדא הוא דכתיב אם חבול תחבול שלמת רעך (שמות כב)). א"כ שפיר קאמר נפש כי תחטא, כי הנפש החוטאת נפקדת בידו ית', ועכ"ז חדשים לבקרים מחזירה אעפ"י שיש לה לפרוע כמה חובות. והוא מעכב הפקדון אשר הפקיד אדם בידו בשביל מה שחייב לו. לכן ומעלה מעלה מעל בה' שאינו הולך בדרכיו ית', וכחש בעמיתו בפקדון. וזש"ה בידך אפקיד רוחי. ואיתא במדרש שוחר טוב סי' כ"ה. אליך ה' נפשי אשא. זש"ה בידך אפקיד רוחי (תהלים לא, ו). בנוהג שבעולם אדם מפקידין אצלו פקדונות, והוא מחליף את של זה בזה ואת של זה בזה, אבל הב"ה אינו כן אלא וה' אלקים אמת, שמא עמד אחד שחרית ובקש נפשו ולא מצאה, או שמא מצא נפשו ביד אחר או נפשו של אחר בידו, הוי אומר וה' אלקים אמת ע"כ. וקשה במה שהניח במונח קיים "והוא מחליף את של זה בזה", שהרי הנפקד צריך ליזהר בפקדון שלא יחליפנו, ואם לא עשה כן הרי הוא פושע וחייב. ועוד קשה שבמשל אינו אומר אלא והוא מחליף את של זה בזה, ובנמשל יש שני דברים, שמא בקש נפשו ולא מצאה שזה לא הוזכר במשל, או שמא מצא נפשו ביד אחר, שזהו מ"ש במשל והוא מחליף וכו'. ויש לתרץ עם מאי דתנן בפ"ג דמציעא (לז.), אמר לשנים גזלתי לא' מכם מנה ואיני יודע איזה מכם, או אביו של א' מכם הפקיד לי מנה ואיני יודע איזהו, נותן לזה מנה ולזה מנה, שהודה מפי עצמו. שנים שהפקידו אצל א' זה מנה וזה מאתים, זה אומר שלי מאתים וזה אומר שלי מאתים, נותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו. ורמינן מתניתין אהדדי כמו שהביא הרי"ף ז"ל וזה לשונו בקצור, אמר רבא רישא נעשה כמי שהפקידו לו בשנים כריכות דהוה לי' למידק, סיפא נעשה כמי שהפקידו לו בכרך אחד דלא הוה ליה למידק, כגון דאפקידו תרוייהו בהדי הדדי בחד זמנא, דאמר להו אתון גופייכו לא קפדיתו אהדדי אנא קפידנא. ופרש"י ז"ל רישא דחד גברא הפקיד אצלו, והוה ליה כשנים שהפקידו אצלו בשני כריכות, כלומר זה שלא בפני זה, דהוה ליה למידק מי הפקיד אצלו מנה ומי מאתים. סיפא שהפקידו לו שניהם זה בפני זה, הוה ליה כמי שנאמנים זה על זה לפקוד שני פקדונותם בצרור א', דלית ליה למידק מה יש לזה בתוכו ומה יש לחבירו, ואע"ג דלאו כרך א' הוה, מיהו כיון שהפקידו זה בפני זה גילו דעתן שלא חשדו זה את זה לומר שמא חבירו יתבע המאתים ע"כ. בזה יובן המ' דקשיא ליה בכתוב אליך ה' נפשי אשא. והלא הכל בידו ית', וכתיב אשר בידו נפש כל חי (איוב יב, י). ולמה הוצרך דוד לומר אליך ה' נפשי אשא. לכן הביא הפ' בידך אפקיד רוחי, שר"ל שמפקיד נפשו בידו ית'. אף כאן אליך ה' נפשי אשא בפקדון, כי נאמן אתה להחזיר לכל א' פקדונו ולא כבנוהג שבעולם שאדם מפקידין אצלו פקדונות, דוק שאמר פקדונות לשון רבים, דהיינו דאפקידו תרוייהו בהדדי בחד זמנא. אשר על כן לא הוה ליה למידק שהרי לא חשדו זה את זה, ולכן הוא מחליף את של זה בזה ואת של זה בזה, כי לא ידע מה יש לזה בתוכו ומה יש לחבירו, שכיון שהפקידו זה בפני זה מסתמא לא קפדי אהדדי וגם הוא לא נשמר. אבל הב"ה אינו כן שאף על פי שמפקידין כל באי העולם את נפשותם בידו אהדדי ובחד זמנא, דהיינו בזמן שכיבה, עכ"ז הוא מחזיר לכל א' פקדונו, ולא מבעיא שאינו מחליף של זה בזה, אלא שמא עמד אחד שחרית וביקש נפשו ולא מצאה, הגם שחייב לו ית' כמה חובות מכמה עבירות שעשה ביום, ואינו מחזיק בפקדון, שה' אלקים אמת רבה אמונתו, שאעפ"י שהוא אלקים במדת הדין, והדין נותן לעכב הפקדון כדי ליקח את שלו מידו, עכ"ז וה' אלקים אמת. ואינו מביא ראיה מפ' בידך אפקיד רוחי וכו' אל אמת. כי הוא מדבר בו יתברך, והייתי אומר שזה הוא מטובו לפנים משורת הדין, לכן מביא מפ' וה' אלקים אמת. הוא ובית דינו (ב"ר פ' נ"א). שכן הדין נותן שלא לעכב הפקדון אשר הפקד אתו אף שחייב לו כמה, וכ"ש שאינו מחליף וכו'. ז"ש או שמא מצא נפשו ביד אחר וכו'. וז"ש באיוב י'. חיים וחסד עשית עמדי ופקודתך שמרה רוחי. כלומר חסד גדול אתה עושה עמי לתת לי חיים, דהיינו להחזיר רוחי חדשים לבקרים. כי אני חייב לך כמה חובות, ואינך מעכב הפקדון, אדרבא ופקודתך שמרה רוחי שלא תמצא נפשי ביד אחר, והן הן השתי חלוקות של המ' הנז' ודוק. אמנם כל זה כשאדם מפקיד רוחו בידו, אבל אמרו בשם האר"י זלה"ה כי לפעמים תתחלף נפשו של אדם מטוב לרע, כמו שמצינו ביוחנן כהן גדול ששימש בכהונה גדולה שמנים שנה ולבסוף נעשה צדוקי, וזה כשיחלה חולי גדול או אם יכעוס, שאז נאמר טורף נפשו באפו (איוב יח, ד). ועוד במסירת נפשו בנפילת אפים, ואינו יכול לעלות מחמת איזו עבירה שעשה, נותנים לו נפש טמאה במקומה כיוחנן כ"ג הנז'. ובזה אני מבין הפסוק במזמור ק"ט. בהשפטו יצא רשע ותפלתו תהיה לחטאה. הכוונה כי בשקול אל דעות נמצא שרובו עונות שזה נקרא רשע, אז תפלתו תהיה לחטאה, כי בהתפללו ונופל על פניו מתחלפת נפשו ותהיה לחטאה, ובזה יהיו ימיו מעטים לפי שפקודתו יקח אחר, כי הנפש הקדושה שהיתה בו נותנת לאחר. מה שאין כן כשנותנה בפקדון כדלעיל, וז"ש במזמור ל"א. שנאתי השומרים הבלי שוא. דהיינו השומרים הפקדון לשוא ומחליפין אותו או מכחשים בו, ואני אל ה' בטחתי. כמ"ש בפסוק הקודם בידך אפקיד רוחי וכו'. שאע"פ שיש לו לאדם כמה חובות עונות וחטאות, מחזיר לו הפקדון שהפקיד רוחו בידו. עוד יובן הכתוב נפש כי תחטא ומעלה מעל בה'. עם מ"ש בתורת כהנים על פסוק זה ז"ל, ר' עקיבא אומר מה תלמוד לומר ומעלה מעל בה', לפי שהמלוה והלוה והנושא והנותן אינו מלוה ואינו לוה ואינו נושא ונותן אלא בשטר ובעדים, לפיכך בזמן שהוא מכחש מכחיש בעדים ובשטר. אבל המפקיד אצל חבירו אינו רוצה שתדע בו נשמה אלא שלישי שביניהם, בזמן שמכחיש מכחיש בשלישי שביניהם ע"כ. מניח במונח קיים שאינו מלוה וכו' אלא בשטר ובעדים, לפי שאמרו בפ"ה דבבא מציעא (עה:), א"ר יהודה א' רב כל מי שיש לו מעות ומלוה אותם שלא בעדים, עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול. וריש לקיש אמר גורם קללה לעצמו, לפיכך אמר שאינו מלוה אלא בעדים ובשטר, אבל המפקיד וכו'. כי הנה שק"ר במלואו שי"ן קו"ף רי"ש ס"ת נפ"ש, ובאמצע התיבות יש יו"י גימטריא השם המיוחד, זהו בכיוון ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו בפקדון, לפי שבין שק"ר ונפ"ש יש השם הקדוש, והוא בדיוק "מכחש בשלישי שביניהם", כי המפקיד הוא נרמז בנפ"ש, והנפקד הוא שק"ר שמשקר בפקדון, והשלישי שביניהם הוא השם הקדוש שבין שק"ר ונפ"ש, והוא מכוון בפסוק ובמאמר באר היטב.

ובמלכים א' כ' כתוב ואיש אחד מבני הנביאים אמר אל רעהו בדבר ה' הכני נא וימאן האיש להכותו (מ"א כ, לה). ויאמר לו יען אשר לא שמעת בקול ה' הנך הולך מאתי והכך האריה וילך מאצלו וימצאהו האריה (וימיתהו) [ויכהו] (שם לו). וימצא איש אחר ויאמר הכני נא ויכהו האיש הכה ופצוע (שם לז). וילך הנביא וכו' (שם לח). ויהי המלך עובר והוא צעק אל המלך ויאמר עבדך יצא בקרב המלחמה והנה איש סר ויבא אלי איש ויאמר שמור את האיש הזה אם הפקד יפקד והיתה נפשך תחת נפשו או ככר כסף תשקול (שם לט). ויהי עבדך עושה הנה והנה והוא איננו וכו' (שם מ). והקושיות רבו כמו רבו בפסוקים אלה. אך יותר קשה למה הוצרך הנביא לשתים, להכאה וגם למשל שהביא מהפקדון אשר הופקד אצלו. אמנם איתא שם בילקוט, ויגש איש האלקים ויאמר אל מלך ישראל ויאמר כה אמר ה'. א"ר יוחנן כל מקום שנאמר ויאמר ויאמר צריך לידרש. א"ל כשיפול בן הדד בידך לא תחמול עליו. אמירה שנייה א"ל הוי יודע כמה מצודות וחרמים פרשתי לו עד שבא לידך, ועכשיו אם הפקד יפקד והיתה נפשך תחת נפשו וכו'. הם אמת ודבריהם אמת להשיב לשאלתנו למה הוצרך שני דברים, דבר ההכאה ומשל הפקדון. הם אמרו כי זה הנביא היה מיכה כמ"ש שם בילקוט, והוא בא אל אחאב והתרה בו על הריגת מלך ארם שתי פעמים, וז"ש ואיש אחד וכו'. שכבר נזכר למעלה שלש פעמים, ולכן אמר ואיש עם ו' החבור, שבראותו שאחאב לא שמר את דבר ה' ופטר את ארם לשלום, בא הנביא להודיעו כי חייב מיתה בידי שמים לפי שויתר על דברי הנביא, כדתנן בפי"א דסנהדרין (ה'). אמנם כי פחד שמא יהרגנו, ויתחפש באפר על עיניו. אך תחלה אמר אל רעהו בדבר ה' הכני נא, זה היה ודאי א' מבני הנביאים כמוהו שלכן קראו 'רעהו'. וימאן האיש להכותו כי נראה לו דבר זר, האמנם להיותו נביא כמוהו לא היה לו לוותר על דברי נביא, ולכן אמר לו הנך הולך מאתי, כלומר בעודך אצלי לא תמות אך תכף והכך האריה, וכן הות ליה וילך מאצלו וימצאהו האריה ויכהו. וזה רמז הרומז לאחאב שאע"פ שבן הדד היה 'רעהו' דהיינו מלך כמוהו, היה לו להכותו בדבר ה' שצוהו כשתפול בן הדד בידך לא תחמול עליו, וכמו שהוא לא שמר דבר ה' ויכהו האריה, כך אחאב שלא שמר צוויו ית' יבא האריה שהוא מלך שבחיות וימיתהו, שכן צוה מלך ארם לא תלחמו את קטון ואת גדול זולתי למלך ישראל לבדו ונעמן שר צבא מלך ארם משך בקשת לתומו וימיתהו. גם וימצאהו האריה, כאשר אירע לאותו נביא שלא שמר צוויו ית' שצוהו לא תאכל לחם ולא תשתה מים ולא תשוב בדרך אשר הלכת וימצאהו אריה בדרך וימיתהו. וימצא איש אחר. כלומר שלא היה מבני הנביאים, ויאמר הכיני נא. ואע"פ שלא אמר לו בדבר ה', ויכהו האיש הכה ופצוע. הוסיף על צוויו והוציא ממנו דם, וכתב הרד"ק ז"ל, ובדרש אותה טפת דם שיצאה מן הצדיק היתה כפרה לישראל שלא מתו מהם ברמות גלעד, שהרי א"ל הנביא ועמך תחת עמו, כי חייבי מיתה היו אלא שאותה טיפת דם היתה כפרה להם עכ"ל. הנה כי כן הדבר הראשון שאמר הנביא 'הכיני נא' היתה כפרה על ישראל שהיו ראויים ליפול מחמת שאחאב החיה לבן הדד, ולכן הקדים זה. ואחר זה וילך הנביא ויעמוד למלך אל הדרך, כדי להזהירו שגם עליו יעבור כוס ויעשה תשובה, שבזה גם הוא ינצל מהעונש, כי תשובה מבטלת רוע הגזרה. ויהי המלך עובר והוא צעק אל המלך. והנה 'ויהי המלך עובר' הוא יתור נפיש, שהרי כבר אמר ויעמוד למלך אל הדרך, ודי שיאמר והוא צעק אל המלך. אך בא הכתוב להגיד איך המלך לא שם לב לאלה הדברים, וזהו 'ויהי' לשון צרה, כי המלך עובר ולא עמד לקול דברי הנביא, לתת אל לבו ולחזור בתשובה, כי הנה זאת היתה כונת הנביא בדבר ה' באמרו עבדך יצא בקרב המלחמה, כלומ' זכור שאני הייתי באותה המלחמה כשבאתי אליך בדבר ה' ואמרתי אליך שתי אמירות, והשנייה היתה הוי יודע כמה מצודות וחרמים פרשתי לבן הדד עד שבא לידך, ועכשיו אם הפקד יפקד וכו'. וזהו והנה איש סר ויבא אלי איש. 'איש סר' זה הב"ה, ה' איש מלחמה. שאז 'ויבא אלי איש' זה בן הדד, ויאמר שמור את האיש הזה, כמ"ש ובן הדד נס ויבא אל העיר חדר בחדר. אם הפקד יפקד, שאתה תניחהו לברוח או שתשלים עמו ושלחתו לשלום. והיתה נפשך תחת נפשו או ככר כסף תשקול. כאן לא אמר ועמך תחת עמו, כי האמת כן הוא שכיפר הנביא על ישראל, וגם קצב פדיונו ככר כסף שיעשה תשובה וצדקה להעביר רוע הגזרה. ויהי עבדך עושה הנה והנה והוא איננו וכו'. איתא בטור חשן משפט סי' רצ"א ז"ל, שומר חנם הוא שהפקיד אצלו כל דבר לשמור והוא קבל עליו לשומרו, ואפילו לא קבל בפירוש אלא שאמר לו הנח לפני הוא שומר חנם, אבל אם אמר לו הנח סתם או הרי הבית לפניך אפילו שומר חנם לא הוי. וכתב שם בש"ע הרב המגיה דלא אמרינן דאם אמר הנח סתם לא הוי שומר חנם אלא במקום המשתמר, אבל בדרך וכיוצא בו ודאי קבל עליו שמירה ע"כ. ז"ש עבדך יצא בקרב המלחמה. שאינו מקום המשתמר, ויבא אלי איש, דהיינו שקבלתי עלי שמירתו, וזהו ויבא אלי. ואמר אם הפקד יפקד וכו'. והוא מ"ש בסוף פ"ז דמציעא (י'), מתנה שומר חנם להיות כשומר שכר. וכן בטור ח"מ שם (רצ"א כ"ז) ז"ל, בד"א שאין שומר חנם חייב אלא בפשיעה בסתם שומר, אבל אם התנה שיתחייב אף באונסין חייב וכו'. וז"ש אם הפקד יפקד. דהיינו באונס או ברצון שפשעתי בשמירתו. וא"ל כן משפטיך. כלומר כך הדין נותן, ועוד אתה חרצת שאמרת שקבלת עליך אפי' האונסין. וימהר ויסר את האפר מעל עיניו וכו' ויאמר אליו כה אמר ה' יען שלחת את איש חרמי מיד. קראו איש חרמי כלפי מ"ש לעיל, הוי יודע כמה מצודות וחרמים פרשתי לו עד שבא לידך וכו'. ולא אמר מידך רק מיד, לומר שאפי' לא היה תחת ידך ממש רק שהיה במקום המשתמר לא היה לך לפוטרו, ולכן והיתה נפשך תחת נפשו וכו' כדפירשנו.

ואחרי כל זאת נבא לענין פטירת הצדיקים, כי הרי נשמותם פקודות אצלם עד יבא בעל הפקדון ליטול פקדונו, והוא מ"ש בפ' ראה, בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת כי עם קדוש אתה לה' אלקיך וכו'. ויובנו הכתובים עם מ"ש בזהר פ' ויחי דף רמ"ה ב' ז"ל, קב"ה אוליד בר במטרוניתא, ומאי איהי נשמתא קדישא עלאה, שדר ליה לכפר להאי עלמא דיתרבי ביה ויולפון ליה ארחוי דמלכא עלאה, מה עבד ברחימו דיליה ביה, משדר למטרוניתא בגיניה ואעיל ליה להיכליה, דנשמתא לא סלקא מהאי עלמא עד דאתת מטרוניתא בגינה ואעילת לה בהיכלא דמלכא ויתיבת תמן לעלמין. ועכ"ד אורחא דעלמא דאינון בני כפר בכאן על פרישו דבריה דמלכא מינייהו. חד פקח הוה תמן, אמר לון על מה אתון בכאן, וכי לאו בריה דמלכא איהו, ולא אתחזי למידר יתיר בינייכו אלא בהיכלא דאבוי. כך משה דהוה פקח חמא בני כפר דהוו בכאן על דא, אמר בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו וכו' ע"כ. ושנינו בסנהדרין פרק י' (קיא:), ולא ידבק בידך מאומה מן החרם (דברים יג, יח). שכל זמן שהרשעים בעולם חרון אף בעולם, אבדו רשעים מן העולם נסתלק חרון אף מן העולם. וזה נאמר בעיר הנדחת שעושין בהם דין להמיתם. ואחר זה כתוב בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו, במיתת כל אדם. ולא תשימו קרחה בין עיניכם, במות עיני העדה הם הצדיקים, וזהו למת הידוע דהיינו הצדיק. כי עם קדוש אתה לה' אלקיך, וצריך שהרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה. וכתיב בתריה לא תאכל כל תועבה. שיובן הסמיכות עם מ"ש בילקוט שם, א"ר תנחום בר חנילאי כתיב חכו ממתקים, יש חיך מתוק משל הב"ה שהוא מזהיר את ישראל על שקצים ורמשים שלא יאכלו ונותן להם שכר. אף כאן מזהיר שלא תצערו עצמכם, לא תתגודדו ותטלו שכר ע"כ. הרי מובן סמיכות הפרשיות. ולענין הנז' נבאר מ' ז"ל באבות דר' נתן פי"ד ז"ל, כשמת בנו של רבי יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לנחמו, נכנס רבי אליעזר וישב לפניו וא"ל רצונך אומר דבר לפניך, אמר לו אמור, א"ל אדם הראשון היה לו בן ומת קבל עליו תנחומין, ומנין שקבל עליו תנחומין, שנאמר וידע אדם עוד את אשתו. אף אתה קבל תנחומין. א"ל לא די שאני מצטער בעצמי אלא שהזכרת לי צערו של אדה"ר. ויקשה לריב"ז למה לא יקבל תנחומין בדברי ר' אליעזר, שהרי כלל גדול אמרו, צרת הרבים חצי נחמה.

להבין מ' זה עם כל הנמשך ממנו, נקדים מאי דאיתא בפ"ג דמועד קטן (כח:) ז"ל, כשמתו בניו של רבי ישמעאל נכנסו ארבעה זקנים לנחמו, רבי טרפון ורבי יוסי הגלילי ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא. אמר להם רבי טרפון דעו שחכם גדול הוא ובקי בהגדות הוא, ואל יכנס אחד מכם לתוך דברי חבירו. פתח ר' ישמעאל ואמר רבו עונותיו תכפוהו אבליו, הטריח רבותיו פעם ראשונה ושנייה, נענה ר' טרפון ואמר ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה' (ויקרא י, ו). והלא דברים ק"ו ומה נדב ואביהוא שלא עשו אלא מצוה אחת, דכתיב ויקריבו בני אהרן את הדם אליו (ויקרא ט, ט). כך, בניו של רבי על א' כמה וכמה. וקשה איך יעלה על הדעת שנדב ואביהוא לא עשו אלא מצוה אחת, והלא אמר משה לאהרן שהם גדולים ממני וממך. אמנם המה ראו והבינו מדברי רבי ישמעאל שסבר שגרם החטא למיתת בניו, והוא מ"ש "רבו עונותיו" ובשביל זה "תכפוהו אבליו", ואפשר שכונתו ג"כ עם מ"ש ע"פ ואשלם ניחומים לו ולאבליו (ישעיה נז, יח). אלו איבריו של אדם שמתאבלים עליו. והיה מצטער על ביטול תורה שכן האבל אסור בדברי תורה, ולא עליו בלבד אלא גם על הבאים לנחמו שגם הם היו מתבטלים מת"ת. וז"ש "הטריח רבותיו". ועל זה התחיל ר' טרפון ואמר ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה וכו'. דקשה למה לא רצה הב"ה שאהרן ובניו יתאבלו על מיתת נדב ואביהוא. שאם כדי שלא לערבב את שמחת המשכן, לא יתאבלו אותו היום אבל לאחריו יתאבלו, כמי שמת לו מת בשבת וי"ט שאותו היום אינו נוהג אנינות או אבלות ואח"כ ישלים חוקו. אלא ודאי רצה הב"ה שיראו כל ישראל שנדב ואביהוא לא מתו בשביל שעשה העגל אלא בשביל חטאם ממש, דהיינו בקרבתם לפני ה' (ויקרא טז, א). ולהורות את בני ישראל שיזהרו מליקרב אל הקדש, כדכתיב ונקדש בכבודי (שמות כט, מג). ודרשו רז"ל בכבדי. דהיינו במיודעיו של מקום. ולכן צוה לאהרן ולבניו ראשיכם אל תפרעו וכו' ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה. כי פטירת הצדיקים היא בעון הדור. והנה כתוב שם ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך וכפר בעדך ובעד העם וכו'. הרי שצוה הכל לאהרן ועכ"ז כתוב ויקריבו בני אהרן את הדם אליו, כי מרצונם הטוב רצו להקריב גם הם, וכן וימציאו בני אהרן אליו את הדם ואת העולה המציאו אליו לנתחיה ואת הראש. ועל כל אלה היה ראוי להצילם מהמות, אלא שמתו לכפר על ישראל ולקיים ונקדש בכבודי. ולפיכך ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה, בניו של רבי שלא נמצא בהם עון אשר חטא, וגם לא בעון אבותם מתו כמו שאמר ר' ישמעאל רבו עונותיו, וגם לא הטריח רבותיו כי כל ישראל חייבים להספידם, כמו שצוה ואחיכם כל בית ישראל וכו'. נענה ר"י הגלילי ואמר וספדו לו כל ישראל וקברו אותו וגו'. והלא דברים ק"ו ומה אביה בן ירבעם שלא עשה אלא דבר אחד טוב, דכתיב ביה יען (כי) נמצא בו דבר טוב (מלכים א' יד, יג) כך, בניו של רבי עאכ"ו. הוקשה לרבי יוסי בדבריו של רבי טרפון, שהרי נדב ואביהוא היו צדיקים גמורים ואין לומר בהם 'שלא עשו אלא מצוה אחת' וכדלעיל. ולכן הביא פ' וספדו לו כל ישראל וכו' במלכים א' י"ד. דבאמרו 'כל ישראל' נראה שהדבר נוגע לכל ישראל, ונתן טעם יען כי נמצא בו דבר טוב אל ה' אלקי ישראל בבית ירבעם. ואיתא התם מאי דבר טוב, ר' איבו ור' חנינא בר פפא, חד אמר שביטל משמרתו ועלה לרגל. וחד אמר שביטל פרדסאות שהושיב אביו על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל. כי האומר שביטל משמרתו ועלה לרגל, דייק מהכתוב יען נמצא בו דבר טוב. 'בו' דייקא שהוא עצמו עלה לרגל לקיים יראה כל זכורך את פני האדון ה' אלקי ישראל. וזהו אל ה' אלקי ישראל, כי בעלותו לרגל ילמדו ממנו כל ישראל לזכות בשבילו, ולכן וספדו לו כל ישראל. והאומר שביטל פרדסאות נפקא ליה מדכתיב וספדו לו כל ישראל. דאילו שעלה לרגל הוא בעצמו לא היה דבר טוב לכל ישראל, כי עדין לא יעלו כלם בשביל עיכוב הפרדסאות שהושיב אביו, ואם הוא לא פחד מאביו. כל ישראל יפחדו לנפשם. אלא ודאי שנמצא בו דבר טוב המועיל לכלם, והוא ביטול הפרדסאות. ואמר 'וספדו לו' ולא וספדו עליו לפי שיבא להספדו, כדאמר רב (שבת קנג.), אחים הספדאי דהתם קאימנא. לפיכך אמר ר"י הגלילי ומה אביה בן ירבעם שלא מצינו שעשה אלא דבר א' טוב, שכן אמר הכתוב יען כי נמצא בו דבר טוב, ואם היה צדיק גמור היה לו לומר יען היותו טוב אל ה' אלקי ישראל. ואף שלא נמצא בו דבר טוב אלא זה, כתיב וספדו לו כל ישראל, להורות שלא מת בעון אביו ולא בעון שלו, שהרי לא היה בכלל בית ירבעם שנגזר עליהם, המת לירבעם בעיר יאכלו הכלבים וכו' (מ"א יד, יא). כי הוא לבדו יבא לירבעם אל קבר. בניו של רבי שזכו וזיכו את הרבים עאכ"ו שראוי לכל ישראל להספיד עליהם. נענה ראב"ע ואמר בשלום תמות וכמשרפות אבותיך [המלכים] הראשונים וגו' (ירמיה לד, ה). והלא דברים ק"ו, ומה צדקיה מלך יהודה שלא עשה אלא מצוה אחת, שהעלה ירמיהו מן הטיט, כך בניו של רבי עאכ"ו. הרגיש בדברי ר' יוסי שסוף סוף אביה לא עשה אלא דבר א', והיה בנו של ירבעם שחטא והחטיא, ויכולין אנו לתלות בחטא אביו, ולכן אין משם ראיה כי לעולם אימא לך שלא עשה אלא דבר א' טוב, ועכ"ז ספדו לו כל ישראל לפי שהיה דבר גדול לבטל הפרדסאות או לעלות לרגל הוא בעצמו, ולעולם מת בעון אביו, לכן הביא מצדקיהו שהיה צדיק גמור, כדאמרי' בפ' חלק (סנהדרין קג.), בקש הב"ה להפוך העולם לתהו ובהו בשביל דורו של צדקיהו, נסתכל בצדקיהו ונתקררה דעתו. ומה צדקיהו שלא עשה אלא מצוה אחת וכו'. פרש"י ז"ל סמוך למיתתו וכו'. האי מצוה דקחשיב לא קאמר אלא אותן מצות שסמוך למיתה, שבשביל אותן מצות זכו להספד דצדקיהו, ונדב ואביהוא הרבה מצות קיימו בישראל עכ"ל. הוכרח לפרש כן כמה דמסיק, שהרי אין לומר שלא קיימו אלא מצוה אחת, דבשלמא באביה ואחאב שייך שפיר לומר שלא עשו אלא מצוה אחת, ובהכי ניחא לי מה שדייקתי בדברי השלימים האלה, כי בנדב ואביהוא אמרו שלא עשו אלא מצוה אחת, אך באביה ואחאב שלא עשו אלא דבר אחד, כי נדב ואביהוא היו צדיקים גמורים ועשו כמה מצות, אך באביה ואחאב לא דכר שמה דמצוה, שאפשר שלא כיונו לעשות מצוה אלא לעשות דבר טוב וישר. ולמד רש"י ז"ל לומר סמוך למיתה, כי בנדב ואביהוא ראינו מהכתוב שהיה סמוך למיתתן וכן באחאב כמו שנזכיר, וגם באביה אפשר לומר כן. אך בצדקיהו קשה שהרי מה שהעלה את ירמיה מן הטיט היה בימי מלכותו כמ"ש בירמיה סי' ל"ח. והוא חיה שנים הרבה אחרי זאת. אם לא שנאמר שכיון שכתוב ואת עיני צדקיהו עור. וידענו שהסומא חשוב כמת, כמ"ש רז"ל (סד:), ד' חשובים כמתים, וא' מהם הסומא. א"כ צדקיהו הציל את ירמיה סמוך לעורון עיניו, ומקרי סמוך למיתתו, ובשביל זה כתוב בשלום תמות וכו' (ירמיה לד, ה). וכבוד עשו לו במותו. ולפיכך המתין רש"י לפרש זה בצדקיהו, שאינו כל כך ברור כמו באחרים. ועוד יתורץ מה שהקשינו עם מ"ש בזהר פ' נשא דף קל"ה ב'. כל מאן דנחית מדרגא קדמאה דהוה קם ביה קרי ביה מיתה, כמה דאת אמר וימת מלך מצרים. דנחת מדרגא קדמאה דהוה קם ביה. וכיון שצדקיהו גלה לבבל והוסר ממנו המלכות נקרא מת, והיינו שעשה מצוה אחת סמוך למיתתו ודוק. נענה ר' עקיבא ואמר ביום ההוא יגדל המספד בירושלים כמספד הדדרימון בבקעת מגידו (זכריה יב, יא). ואמר רב יוסף אלמלא תרגומא דהאי קרא לא ידענא מאי קאמר, בעידנא ההיא יסגי מספדא בירושלי' כמספד אחאב בן עמרי דקטל יתיה הדררימון בן טברימון, וכמספד יאשיהו בן אמון דקטל יתיה פרעה חגירא בבקעת מגידון, והלא דברים ק"ו ומה אחאב מלך ישראל שלא עשה אלא דבר א', דכתיב והמלך היה מעמד במרכבה נכח ארם וימת בערב (מ"א כב, לה). כך בניו של ר' עאכ"ו. הרגיש גם ר' עקיבא בדברי ראב"ע כי סוף סוף חטא צדקיהו, כמ"ש בירמיה ל"ח. ויאמרו השרים אל המלך יומת נא את האיש הזה וכו' ויאמר המלך צדקיהו הנה הוא בידכם כי אין המלך יוכל אתכם דבר. ואע"פ שאח"כ צוה להעלותו מן הטיט, יצא שכרו בהפסד שנתן אותו בידם, וא"כ יש לתלות בחטאו, ומה שנספד לא בשביל מצוה זו אלא לפי שהיה מלך ואין לזלזל בכבודו. לכן הביא ר' עקיבא מאחאב מלך ישראל שהיה רשע גמור ועכ"ז במיתתו ממש עשה דבר א' גדול, שהיה מעמד במרכבה כדי שלא ינוסו ישראל ויפלו ביד אויביהם, וכל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא, ובשביל זה זכה להספד גדול כהספדו של יאשיהו. כל שכן בניו של ר' וכו'.

ואחרי כל זאת נבא לביאור המ' דאבות דר' נתן, כשמת בנו של ריב"ז נכנסו תלמידיו לנחמו, הם אותם החמשה תלמידים הנזכרים בפ"ב דאבות (י'), שהיו דומים אליו כדפי' באבות עולם שלנו ע"ש. ורמז רמז לו כי צריך שיתנחם, שאם מת לו בן א' נשארו לו חמשה תלמידים, ותלמידיו של אדם נקראי' בניו. נכנס ר' אליעזר וישב לפניו כדי שיתחיל ריב"ז, כמו שעשה ר' ישמעאל כדלעיל. דדינא יתיב בטור י"ד סי' שע"ו, אין המנחמים רשאים לפתוח עד שיפתח האבל תחלה. וכשראה שריב"ז לא אמר כלום, שאל לו רשות וא"ל רצונך אומר דבר א' לפניך. כלומר לפני דבורך שלא רצית להתחיל, ולכן אם רצונך אני אומר דבר א' לפניך. א"ל אמור. א"ל אדה"ר היה לו בן ומת. הנה ודאי שהיו לו שני בנים קין והבל ונהרג הבל. אך היטב קאמר היה לו בן. לפי שכתוב בפר"א פ' כ"א. ובא אליה רוכב נחש ועברה את קין, ואח"כ בא עליה אדם ועיברה את הבל. ועוד שם בריש פ' כ"ב. ויולד בדמותו בצלמו. מכאן אתה למד שלא היה קין מזרעו ולא מדמותו ולא מצלמו של אדם, ולא מעשיו דומין למעשה הבל אחיו. ועיין בילקוט פ' בראשית. לפיכך שפיר קאמר "אדה"ר היה לו בן". ולא אמר ונהרג לפי שבעונו מת לפי שהציץ בשכינה, ולפי זה אדה"ר קבל עליו תנחומין. ומנין שקבל עליו תנחומין, שנאמר וידע אדם עוד את אשתו. ואריב"ל שפירש מאשתו ק"ל שנה, ואח"כ בא עליה והוליד את שת. ואיתא בילקוט ראובני ששת היה הבל עצמו. אף אתה קבל תנחומין. א"ל לא די שאני מצטער בעצמי, שבעון אבות בנים מתים. אלא שהזכרת לי צערו של אדה"ר שהיה מצטער על שמת הבל בעונו ובעון אביו, ואף אני מת בני בעוני, ואתית לנחומי וצעורי קא מצערת לי. נכנס ר' יהושע וא"ל רצונך אומר דבר א' לפניך, א"ל אמור, א"ל איוב היו לו בנים ובנות ומתו כלם ביום אחד וקבל עליהם תנחומין, אף אתה קבל תנחומין. ומנין שקבל איוב תנחומין, שנאמר ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך (איוב א, כא). א"ל לא די לי שאני מצטער בעצמי אלא שהזכרת לי צערו של איוב. הנה זו רעה חולה יותר מן הראשונה, שאדם לא מת לו אלא בן א' ונשאר לו הראשון. ובניו של איוב היו ז' ומתו כלם ביום א', וקבל תנחומין כי אמר ה' נתן וה' לקח וכו', כל שכן מר שלא מת לו אלא בן א' ראוי לקבל עליו תנחומין. ומפיק ליה מדכתיב ה' נתן במדת רחמים, וה' לקח במדת הדין, כי כל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו. כי כדין לקחם לפי שהיו אוכלים ושותים ופוחזים, ואין לך צדוק הדין וקבלת תנחומין יותר מזה. א"ל לא די לי וכו' אלא שהזכרתני צערו של איוב, שנצטער על שמתו בניו בעונם. שאפי' בחייהם אמר אולי חטאו בני וכ"ש כשמתו, ולכן אתה הזכרתני צערו של איוב, שגם אני כמוהו מצטער על שמת בני שגרם החטא. נכנס ר' יוסי וישב לפניו א"ל ר' רצונך אומר דבר א' לפניך, א"ל אמור, א"ל אהרן היו לו שני בנים גדולים ומתו שניהם ביום א' וקבל עליהם תנחומין, שנאמר וידום אהרן (ויקרא י, ג). ואין שתיקה אלא תנחומין ואף אתה קבל תנחומין, א"ל לא די לי שאני מצטער בעצמי אלא שהזכרתני צערו של אהרן. סבר ר' יוסי שדבריו יכנסו באזניו של ריב"ז באמרו אהרן היו לו שני בנים גדולים, כלומר גדולים בתורה ומצות שלא היה בישראל כמותם, שכן איתא בזהר פ' שמות דף נ"ו ב'. נדב ואביהוא בלחודייהו שקולין הוו לקבל שבעים סנהדרין דהוו משמשין קמי משה, דהני תרי לא אשתכחו כוותייהו בישראל. ומתו ביום א', הוא יום המיוחד שבו נכנס אהרן ובניו לשרת בקדש. ועכ"ז קבל עליו תנחומין, וידום אהרן. ופי' בתורת כהנים שצדק עליו את הדין. ולכן לא הזכיר כאן ומנין שקבל תנחומין, כי זה מבואר בפירוש וידום אהרן. אף אתה קבל תנחומין, א"ל לא די וכו' אלא שהזכרתני צערו של אהרן. שכן אמרו שם בת"כ היה אהרן עומד ותוהא, אוי לי שכך עבירה בידי וביד בני שכך הגיעתני. וזה מזכיר ג"כ צערי שגם בני מת בעונו ובעוני. נכנס ר' שמעון וא"ל רצונך וכו', א"ל דוד המלך היה לו בן ומת וקבל עליו תנחומין, ומנין שקבל דוד תנחומין, שנאמר וינחם דוד את בת שבע אשתו וכו' (ש"ב יב, כד). ואף אתה רבי קבל תנחומין, א"ל לא די וכו' אלא שהזכרתני צערו של דוד המלך ע"כ. אעפ"י שכמה בנים היה לו לדוד אמר "היה לו בן" לשון יחיד, לפי שלא היו כל נשיו חביבות אצלו כבת שבע שהיתה בת זוגו ממש, וכמ"ש בזהר פ' אחרי מות ע"ח ב'. אזדמנת הות בת שבע לדוד מיומא דאתברי עלמא, ומה מעכבא ליה דנטיל ברתיה דשאול מלכא, וההוא יומא נטל לה אוריה ברחמי אע"ג דלא הות דיליה, לבתר אתא דוד ונטל דיליה, וכד תאב לדידיה תאב.

ובזה נבין מ"ש בשמואל א' י"ח. ותאהב מיכל בת שאול את דוד וכו' ויאמר שאול אתננה לו ותהי לו למוקש ותהי בו יד פלשתים. דקשה שכיון שיאמר ותהי בו יד פלשתים די בזה, ולמה הקדים ותהי לו למוקש. אמנם שם כ"ה. אמרה לו אביגיל ולא תהיה זאת לך לפוקה ולמכשול. ודרשו רז"ל בפ"ק דמגלה (יד:), מכלל דאיכא אחריתי, ומאי ניהי בת שבע ע"כ. ז"ש ותהי לו למוקש. שבאותו היום שנשא דוד את מיכל נישאת בת שבע לאוריה, וכדי להחזירה לו בא מוקש לידו, ובזה ותהי בו יד פלשתים. שגם זה יכון עם מ"ש שם בילקוט, ויצאו שרי פלשתים וכו'. כיון ששמעו פלשתים שנשא דוד אשה, אמרו כתוב בתורתם כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא. הרי שעה שנקפוץ על דוד ונאבדנו מן העולם, והם אינם יודעים שדוד חכם ודורש, במה דברים אמורים במלחמת הרשות אבל במלחמת חובה הכל יוצאין אפי' חתן מחדרו וכלה מחופתה ע"כ. ותנן בסוף פ"ח דסוטה (מד:), בד"א במלחמת הרשות אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין וכו'. א"ר יהודה במה דברים אמורים במלחמת מצוה אבל במלחמת חובה הכל יוצאין וכו'. ופירש שם הר"ב ז"ל, מלחמת ארץ ישראל ומלחמת עמלק הכל מודים שהיא חובה והכל יוצאין בה. מלחמת בית דוד שהיא להרחיב גבול ישראל ולקחת מס מהעמים הכל מודים שהיא רשות, לא נחלקו ת"ק ור"י אלא במלחמה שנלחמי' ישראל עם אויביהם כדי שלא יתגברו עליהם ויצרו להם, ת"ק קרי לה מלחמת רשות וסובר שאין אדם רשאי להתבטל מן המצוה כדי להלחם במלחמה כזו, ור"י סבר שגם זו מלחמת מצוה מאחר שהוא להושיע את ישראל מיד שונאיהם, והעוסק במצוה פטור מן המצוה ע"כ. הנה כי כן מלחמה זו שהיא מש"ה ויצאו שרי פלשתים (שמואל א יח ל), נראה שהיא מלחמת הרשות, ואותה קורא ר' יהודה מצוה, וכלם שוים שאין חתן יוצא בה. האמנם שפט דוד שגם זו היא מלחמת מצוה לרבנן וחובה לר"י, משום דגרסי' התם כי פליגי למעוטי גוים דלא ליתו עלייהו. והוא מ"ש הר"ב במלחמה שנלחמים עם אויביהם כדי שלא יתגברו עליהם, דוק מינה דכשהגוים באים עליהם אז היא מלחמת חובה ואז יצא חתן מחדרו. ולכן אמר הכתוב ויצאו שרי פלשתים ויהי מידי צאתם שכל דוד מכל עבדי שאול וייקר שמו מאד (שמואל א' יח, ל). ושם במדרש שמואל איתא, ר"י בר סימון אמר נתיקר שמו מאד בהלכה, כיצד כיון ששמעו פלשתים שנשא דוד אשה וכו'. ונלע"ד כי יקרות זו היא מה שדרש דוד כדלעיל, שכיון שיצאו שרי פלשתים להלחם עם ישראל מקריא מלחמת מצוה ואפי' חתן יצא מחדרו. ואתי שפיר מ"ש והם אינם יודעים שדוד חכם ודורש וכו'. כלומר שידע לחלק שאע"פ שמלחמה זו אינה אלא כדי שלא יתגברו עליהם, עכ"ז להיות שיצאו שרי פלשתים לבא להלחם עם ישראל נקראת מלחמת חובה והחתן יוצא בה, שהבא להרגך השכם להרגו. ובזה נתיקר שמו מאד בהלכה, כמ"ש ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו (ש"א יח, יד). שהלכה כמותו בכל מקום. נחזור אל המ' דוד המלך "היה לו בן" דוקא, יחיד לאמו בת שבע הראויה אליו, ומת וקבל עליו תנחומין. והביא ראיה מדכתיב וינחם דוד את בת שבע אשתו ויבא אליה וישכב עמה ותלד בן ויקרא את שמו שלמה. ואיתא בילקוט ע"פ גם ה' העביר חטאתך לא תמות. היו ישראל אומרים מה דוד סבור שהמלכות נשתלה מן בנה של בת שבע, והרחיב לו הב"ה ואמר הנה בן נולד לך לרפאתך וכו'. הרי שבזה קבל תנחומין, אף אתה קבל תנחומין, וא"ל לא די וכו'. כי כשם שבנו של דוד מת מפני עון אביו כאשר בא אל בת שבע, כך מת בני בשבילי. והרי אלה תנחומין של הבל ולא קבל תנחומין.

נכנס רבי אלעזר בן ערך, כיון שראהו אמר לשמשו טול לפני כלי ולך אחרי לבית המרחץ, לפי שאדם גדול הוא ואיני יכול לעמוד בו. נכנס וישב לפניו, א"ל אמשול לך משל למה הדבר דומה. לאדם שהפקיד אצלו המלך פקדון. בכל יום ויום היה בוכה וצועק ואומר אימתי אצא מן הפקדון הזה בשלום. אף אתה רבי, היה לך בן קרא מקרא נביאים וכתובים משנה הלכות ואגדות ונפטר מן העולם בלא חטא, א"ל אלעזר בני נחמתני כדרך שבני אדם מתנחמין ע"כ. קשה מאד למה קודם שדבר ר"א בן ערך אמר לשמשו וכו'. כי עדין לא שמע מה בפיו. אך שנינו בפ"ב דאבות שאמר ריב"ז אילו יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ואלעזר בן ערך בכף שנייה מכריע את כלם. ופי' שם הר"ב שהיה מחודד ומפולפל. ולכן ידע ריב"ז שדברי ר' אלעזר בן ערך יהיו יותר מתישבים מדברי שאר תלמידיו וינוחו את דעתו, ולכן אמר לשמשו כן, וכמ"ש לפי שאדם גדול הוא, ומכיר אני את האיש ואת שיחו. ומה שהלך לבית המרחץ והאבל אסור ברחיצה, יתורץ במ"ש בטור י"ד סי' שפ"א בשם הירושלמי, מקום שנהגו לרחוץ אחר המטה מרחיצין. וכתב הרמב"ן יראה מכאן שהיו נוהגי' במקצת מקומות שהקרובים המברין האבל היו מרחיצים אותו קודם הבראה וכו' ע"ש. ועוד אפשר שהיה זה ביום שהשלים השבעה שהרחיצה מדינא אינה אסורה אלא כל שבעה. ואיתא בטי"ד סי' שצ"ה. כיון שעמדו מנחמין מאצל האבל ביום שביעי מותר בכל הדברים שהאבל אסור בהם תוך שבעה. ולכן אמר ריב"ז לשמשו וכו'. א"ל אמשול לך משל וכו'. יובן עם מעשה רב הובא במדרש משלי ע"פ אשת חיל מי ימצא ז"ל, מעשה היה ברבי מאיר שהיה יושב במנחה בשבת ודורש ומתו שני בניו, מה עשתה אמן, הניחה שניהם על המטה ופירסה סדין עליהם, במוצאי שבת בא רבי מאיר מבית המדרש, אמר לה היכן שני בני, אמרה לו לבית המדרש הלכו, לאחר שאכל אמרה לו, רבי שאלה אחת יש לי לשאול, א"ל אמרי שאלתך, א"ל רבי קודם היום בא אחד ונתן לי פקדון, ועכשיו בא ליטול אחזיר לו או לא, וא"ל בתי מי שיש לו פקדון אינו צריך להחזיר לרבו, אמרה לו חוץ מדעתך לא הייתי מחזרת אותו, מה עשתה תפסה אותו בידו העלתו לחדר והקריבה אותו למטה, נטלה הסדין מעליהם וראה שניהם מתים, התחיל בוכה אמרה לו רבי לא כך אמרת לי שאנו צריכין להחזיר הפקדון לרבו, כך ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך, בדבר זה ניחמתו ונתישבה דעתו ע"כ. ואיתא עוד שם, א"ר חמא בר חנינא מפני מה מתו בניו של רבי מאיר בבת אחת, מפני שהיו רגילים להניח בית המדרש ועוסקים באכילה ושתיה. בזה אני מבין חכמתה של אשתו של ר' מאיר שאמרה לו לבית המדרש הלכו. כי גם היא הבינה שבשביל שהיו מניחים בית המדרש שהיה ר' מאיר דורש במנחה בשבת, מתו שניהם באותו זמן, ורמז רמזה לו לבית המדרש הלכו, כי בעון בית המדרש הלכו לעולמם. א"נ דאיתא בזהר חדש פ' יתרו דף נ"ח א'. דקב"ה אוליף אורייתא לאינון ינוקין דאסתלקו מעלמא כד יהבי ריחא וכו' ע"ש. ולרמז זה אמרה לבית המדרש הלכו, דהיינו לבית המדרש של מעלה. כן היתה נחמתו של ר' אלעזר בן ערך, לאדם שהפקיד אצלו המלך פקדון. שהפקיד אצלך הב"ה בן למען גדל אותו בתורה ובמעשים טובים, וכמ"ש לעיל בשם הזהר פ' ויחי, והייתי מצטער אימתי אצא מן הפקדון הזה בשלום, כלומר שאחזיר הפקדון שלם בכל, שלא יצא לתרבות רעה. ואף אתה רבי היה לך בן, כלומר דומה לך. שכשם שאמרו עליו על ריב"ז שלא הניח מקרא משנה הלכות ואגדות, אף בנך זה קרא מקרא נביאים וכו'. ונפטר מן העולם בלא חטא. כלומר שלא חסר כלום, מלשון והייתי אני ובני [שלמה] חטאים (מ"א א, כא). וזה כמ"ש בירושלמי דברכות פרק ב' (ה"ח, דף כ.), כד דמך רבי בון עאל רבי זעירא ואפטר עלוי מתוקה שנת העובד וכו'. יגע רבי בון בתורה לכ"ח שנה מה שאין תלמיד ותיק יכול ללמוד במאה שנה, א"ל אלעזר בני נחמתני כדרך שבני אדם מנחמין. כלומר לספר בשבח הנפטר, ולא כחביריך שזכרו צער אחרים, להורות כי בחטאו או בחטאי מת, והוסיפו יגון על מכאובי. ואתה נחמתני.

למדנו מכל הנאמר כי אלקינו מרחם מפקיד בידו של הצדיק נשמה קדושה להחזירה לו בשלם שבפנים בהגיע תור עת פקודתה. כן הצדיק הזה בא עתו עת דודים להחזיר הפקדון אשר הפקד אתו, אשר שמרו שמירה מעלייתא. וכל ימיו עסק בתורה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, ופסק פסקים מן הבא בידו לכל אשר שאל מאתו את דבר ה', כנודע בשערים שהיו הכל מריצין לו אגרות אוגרות חכמה ותושיה. לא הניח כמוהו בענוה וחסידות. והרבה עמו פדות. להציל עשוק מיד עושקו. ובהמה שמן חלקו. יושר לבו אמריו. אשרי בניו אחריו. ההולכים בתורת ה' אחרי עקבותיו. ששים ושמחים לעשות רצון קונם לשמור חקיו ותורותיו. זכות אבותם יגן עליהם. וישלח ברכה בכל מעשה ידיהם. אורך ימים ושנות חיים יוסיפו להם ולבניהם אחריהם. ועל זה אמרתי ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך. וכבר פי' פ' זה בכמה אופנים בדרוש לפ' תבא ע"ש דברים המתישבים על הלב, משום שקשה שהיל"ל ברוך אתה בצאתך ואח"כ ברוך אתה בבואך, כי תחלה יוצא האדם מביתו ואח"כ בא לביתו. ואיתא בב"מ פ"ט (קז.), שתהא יציאתך מן העולם בלא חטא כביאתך בלא חטא. שיצדק מאד בצדיק הזה שכל ימיו היה שלם עם ה' אלקיו ולא אבד שום יום מימיו. ולכן בצאתו מן העה"ז קיים בעצמו מ"ש תנה לו כמו שנתנה לך. שיצא נקי בלא חטא כביאתו בלא חטא.

ועל כן הקדמנו מ' ז"ל בפ"ה דב"ב (צא.), וקשה למה פרט גדולי הדור כי לכל העם ראוי להספיד עליו. ועוד מהו הכפל אוי לו לעולם ואוי לו לספינה. אמנם שתים הן הנהגות הצדיק, א' לנפש וא' לגוף, וגם באלה מהנה אחרים, כי כשם שהוא מטיב לנפשו לעסוק בתורה ומצות, וממנו ילמדו וכן יעשו, כך הוא ג"כ מטיב לגופו לעסוק בג"ח, כמ"ש (סוכה מט:), ג"ח בין בגופו בין בממונו. וגם בזה יאמר תראו וכן תעשו. והנה אברהם הוליד את יצחק ויצחק ליעקב, כי גם זה ראה אברהם שבן ט"ו שנה היה יעקב כשנפטר אברהם. לכן אמר אותו היום שנפטר א"א מן העולם. אותו היום דוקא כי עדין לא נודע אם יצחק ילך בעקבות אביו וכן יעקב, ולכן אותו היום שלא ידעו ולא יבינו אם בניו אחריו ילכו בדרכיו, עמדו כל גדולי הדור שעליהם המשרה לפקח על צרכי רבים, ואמרו אוי לו לעולם שאבד מנהיגו. דהיינו בצרכי הנפש, שכן אברהם היה מורה לרבים להכיר את בוראם, כמ"ש ויקרא שם בשם ה' אל עולם. כנודע ומפורסם לכל. ואוי לה לספינה זהו בצרכי הגוף, וכמ"ש בזהר פ' ויקהל דף קצ"ט א'. יונה דנחתא לספינה, דא איהי נשמתא דב"נ דנחתא להאי עלמא למהוי בגופא. וכמו שפירשנו במקומו יע"ש. אשר על זה אמרו אוי לה לספינה שאבדה קברניטה. שהיה מלמד לכל גם בצרכי הגוף לאחוז במדות טובות ולעשות צדקה וחסד. ואח"כ אשרי בניו אחריו. כי יצחק היה עושה צדקה, כדכתיב ויזרע יצחק בארץ ההיא. ופירושו שזרע לצדקה ככתוב אצלנו במקומו. ויעקב איש תם עוסק בתורה במדרשו של שם ועבר, ובזה הלכו בדרכיו של אברהם אביהם. כמוהו כמוהם. אשרי הבוחר בדרכיהם. והעושה כמעשיהם. כן ה' אלקינו בזכותם ישיב שבותנו כאשר נשבע להם. ב"ב אמן. בילא"ו.