דרוש ל"ז לליל הושענא רבא

מעונה אלקי קדם ומתחת זרועות עולם ויגרש מפניך אויב ויאמר השמד (דברים לג, כז).

ברכות פרק חמישי (דף לב:): ת"ר ארבעה צריכין חזוק ואלו הן, תורה ומעשים טובים, תפלה ודרך ארץ. תורה ומעשים טובים מנין, שנאמר רק חזק ואמץ מאד לשמור לעשות וכו' (יהושע א, ז). חזק בתורה ואמץ במעשים טובים. תפלה מנין, שנאמר קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה' (תהלים כז, יד). דרך ארץ מנין, שנאמר חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלקינו (ש"ב י, יב). ע"כ.

יתעלה הפועל והמעשה הנעשה במקום שיש מוחה ומעכב יותר מהמעשה הנרצה בלי שום קטרוג ועכוב. זאת היתה לו לאאע"ה כשצוהו המקום לך לך מארצך וכו' (בראשית יב, א). כאשר חכמים הגידו בב"ר פ' ל"ט. א"ר יוחנן לך לך מארצך מאפרכיא שלך, וממולדתך זו שכונתך, ומבית אביך זו בית אביך, אל הארץ אשר אראך. ולמה לא גילה לו, כדי לחבבה בעיניו וליתן לו שכר על כל פסיעה ופסיעה. הוא דעתיה דר' יוחנן דא"ר יוחנן ויאמר קח נא את בנך את יחידך (בראשית כב, ב), א"ל זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו, א"ל אשר אהבת. א"ל ואית תחומין במיעיא, א"ל את יצחק. ולמה לא גילה לו, כדי לחבבו בעיניו וליתן לו שכר על כל דבור ודבור וכו'. הרי זה הדבר אשר צוה ה' להתלות עיניהם של צדיקים ולשים לפניהם סבות המעכבות לשמוע בקול דברו למען יטו לבבם אליו מאהבתם אותו ולא יעצרם גשם נתיבות המעכבות, רק על כל דבר פשע יאמרו על מנת כך. וגם כי יקבלו על עצמם שלא להתרשל בבא הדבר לידם ויחזיקו במעוזם אף שיהא פתחון פה ליצרם לעכב על ידם. ולכן אמר לאברהם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, דמאי כולי האי, יורנו ויאמר לו לך אל הארץ אשר אראך. אלא ודאי כי שלשה היו בעוכריו לבטלו מהליכה זו, הראשון דתנן בסוף כתובות (דף קי.), אין מוציאין מעיר לעיר ומכרך לכרך וכו'. וכתב הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהל' אישות ז"ל, איש שהיה מארץ מן הארצות ונשא אשה בארץ אחרת, כופין אותה ויוצאה עמו לארצו וכו', אבל הנושא אשה באחת מן הארצות והוא מאנשי אותה הארץ אינו יכול להוציאה לארץ אחרת, אבל מוציאה ממדינה למדינה ומכפר לכפר באותה הארץ, ואינו יכול להוציאה ממדינה לכפר ולא מכפר למדינה. בד"א מח"ל לח"ל או מא"י לא"י, אבל מח"ל לא"י כופין לעלות אפילו מנוה היפה לנוה הרע וכו'. ז"ש הב"ה לאברהם לך לך מארצך מאפרכיא שלך, דהיינו ממדינה שלך לארץ אחרת, שבזה אינו יכול לכופה, ולכן א"ל לך לך אפילו יחידי אם לא תרצה אשתך לבא עמך. ועדין לא גילה לו הב"ה לילך לא"י ולכן אין לו לכופה. ולזה רמזה המס' בפ' לך לך ז"ל, אל הארץ. ד', בספרא, אל הארץ אשר אראך (בראשית יב, א.). אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי אל הארץ הזאת (בראשית כד, ה.). ב' בו, והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב (בראשית נ, כד.). בפרשת ויחי. הכונה כי לא רצה הב"ה לגלות לאברהם לילך לא"י כדי שלא יוכל לכוף את אשתו אם לא תאבה האשה ללכת אחריו. אמנם כשנגלה שבחה של א"י, והעלה אתכם וכו'. אז יכול לכוף את אשתו לעלות עמו לארץ. השני מפני שינוי האויר שאפילו הנוה היפה בודק, ולכן שם לפניו של אברהם וממולדתך זו שכונתך שהיית רגיל באוירה, ועתה תשנה שכונתך ואולי יזיק לך שינוי האויר. השלישי ומבית אביך שתניח מצות כבוד אב ואם, והרי זה דבר תימא איך יניח לעשות מצוה שכל כך היא גדולה, וזהו ומבית אביך. אין בית אלא אשה ((יומא ב.) ביתו זו אשתו.), לרמוז על אביו ואמו שיתרחק מהם ולא יוכל עוד לכבדם כפי חיובו. וז"ש שם בב"ר (בראשית רבה פ' ל"ט.), לפי שהיה אברהם אבינו מפחד ואומר אצא ויהיו מחללים בי שם שמים ואומרים הניח אביו והלך לו לעת זקנתו, א"ל הב"ה לך אני פוטרך מכבוד אב ואם, ואין אני פוטר לאחר מכבוד אב ואם. ולא עוד אלא שאני מקדים מיתתו ליציאתך, בתחלה וימת תרח בחרן (בראשית יא, לב.). ואח"כ ויאמר ה' אל אברם וכו' (בראשית יב, א.). לא נעלם מעיני אברהם כי בצוותו ית' לך לך מארצך היה פטור מכבוד אב ואם, שהרי כתוב איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו (ויקרא יט, ג). ופירשו רז"ל (יבמות ו.), אתה ואביך חייבים בכבודי. אמנם בא בטענה אחרת, אצא ויהיו מחללים שם שמים באמרם הניח אביו זקן והלך לו כדי שלא לטרוח בשבילו. השיבו הב"ה, לך אני פוטרך מכבוד אב ואם, כי כיון שאנכי מצוך לאמר לך לך וכו'. הרי זה מורה באצבע שלך אני פוטר מכבוד אב ואם. לא כן לאחר שהוא יעקב שנענש על זה, כמ"ש רש"י ז"ל ע"פ זה לי עשרים שנה בביתך (בראשית לא, מא). לי הם וסופי ללקות כנגדן וכו'. האמנם על מה שאתה מפחד מחלול ה', אני מקדים בתורה מיתתו ליציאתך, כי תרח היה רשע ובחייו קרוי מת, ואף על פי שבישרו שיעשה תשובה (למדך שעשה תרח תשובה (רש"י, בראשית טו, טו). דאמר רבי יודן משום רבי אבא בר כהנא, ואתה תבוא אל אבתיך בשלום (בראשית טו, טו). בשרו שיש לאביו חלק לעולם הבא (בראשית רבה פ' לח).), עדין לא היה הדבר כי זה כתוב אחרי יציאתו. ועוד מטעם אחר אין כאן חלול ה', כי דינא יתיב בטור יורה דעה סי' ר"מ, הביאו הבית יוסף שם בשם הרא"ש ז"ל, אמרו עליו על ר' מאיר מרוטנבורק שמיום שעלה לגדולה לא הקביל פני אביו ולא רצה שאביו יבא אליו ע"כ. וכל שכן תרח שהיה רשע. על שלשה אלה אמר הב"ה לאברהם, לך לך וכו' אל הארץ אשר אראך, שלא רצה לגלות לו שהיה א"י, שבזה היה יכול להביא את אשתו שם אפילו מנוה היפה לנוה הרע. וגם שהיא מזג שוה לכל, כדכתיב ולציון יאמר איש ואיש יולד בה (תהלים פז, ה). וגם בזה היה פטור מכבוד אב ואם, כמו שאמרו שם בש"ע, ופסק בעל ההגהות כי אפילו לילך ללמוד תורה חוץ לעירו אין אביו יכול למחות בו. כי כדי להרבות שכרו של אברהם הניחו בספק מפני העכובים הנאסרים באמת. וכן א"ר יוחנן, ויאמר קח נא את בנך וכו'. דקשה מאי נא היל"ל קח את יצחק ולא להרבות בדברים את בנך וכו'. אלא ודאי שרצה הב"ה להגיד לאברהם כל הדברים המעכבים. כי היה יכול אברהם לומר הניחני שאשיא אשה ליצחק ויוליד בנים, ואח"כ אעשה רצונך לשוחטו לשם זבח, וזה כדי לקיים מה שהבטחתני כי ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כא, יב). ולא תעשה דבריך פלסתר. לכן א"ל קח נא, בלי איחור ודיחוי כלל ועקר. את בנך, כי אז היה שם ישמעאל כנזכר בפרקי רבי אליעזר פ' ל"א. ולכן הוצרך לכל הדברים הללו, שלא יאמר כי ישמעאל גם הוא בנו ויעלהו שם לעולה. את יחידך, שבזה תשאר בלא בנים, כי ישמעאל נק' בן האמה. וסוף סוף אשר אהבת את יצחק, ועכ"ז לא גילה לו מיד כדי לחבבו בעיניו וליתן לו שכר על כל דבור ודבור.

הרי שאברהם אבינו ע"ה קיים דברו ית' אף שהיה שם מוחה ומעכב. ואיתא בספרי ריש פ' נשא ז"ל, צו הציווי מיד בשעת מעשה ולדורות, או אינו אלא לאחר זמן, ת"ל צו את בני ישראל וישלחו וכו' (במדבר ה, ב). הא למדת שהצווי מיד בשעת מעשה, ולדורות מנין, ת"ל צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך וכו' (ויקרא כד, ב). רבי יהודה בין בתירא אומר אין הצווי בכל מקום אלא זירוז, שנאמר וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו (דברים ג, כח). רשב"י אומר אין צווי בכל מקום אלא חסרון כיס וכו'. הניח במונח קיים שצו הוא לשון זירוז, לעשות הדבר תכף ומיד, שלכן לא נאמר דבר אל בני ישראל אלא צו, וגם לדורות הוצרך לצוות כדי שלא יתרשלו בדבר. וחזר ואמר ולדורות מנין, כי הייתי אומר דבשלמא מיד צריך לעשות הדבר בזריזות, אך לדורות אין צריך זירוז, שכיון שהתחילו במצוה לא יתרשלו בה. ת"ל צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך. כי פרשה זו נאמרה לדורות ג"כ ועכ"ז הוצרך זרוז. רבי יהודה בן בתירא אומר אין צווי בכל מקום אלא זירוז, שכן כתוב וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו. שלהיות שהוא היה מכניס את ישראל לארץ אל יתרשל בדבר, כי כיון שנתרשל נאנס ונחסרו מימיו עשר שנים, כנז' בילקוט יהושע ע"פ ימים רבים עשה יהושע (יהושע יא, יח) ע"ש (ימים רבים עשה יהושע את כל המלכים האלה מלחמה (יהושע יא, יח). אמרו רבותינו, כתיב ביהושע כאשר הייתי עם משה אהיה עמך (יהושע א, ה). והיה צריך יהושע לחיות ק"כ שנים כמשה, ולמה נתקצרו ימיו י' שנים, אלא בשעה שא"ל הקב"ה למשה נקום נקמת בני ישראל וגו' (במדבר לא, ב). אף על פי שנתבשר בשורת מות לא אמר מחר אני מת אם אני נתנקם ממדין, אלא נזדרז על אותו ענין, שנאמר וישלח אותם משה (ו). יהושע לא עשה כן כאשר בא להלחם עם אחד ושלשים מלכים, אמר אם אני הורגם מיד אני מת כשם שאירע למשה רבינו, מה עשה התחיל מעכב במלחמתן, שנאמר ימים רבים עשה יהושע וגו'. אמר לו הקב"ה וכך עשית, הרי אני מקצר שנותיך עשר שנים, לכך אמר דוד, רבות מחשבות בלב איש וגו' (משלי י).). ורשב"י הוסיף כי להיות שהיה שם מוחה ומעכב, לכן נאמר צו לשון צווי, להורות על הזריזות הצריך, שאעפ"י שיש שם חסרון כיס שהוא העכוב היותר גדול אין להתרשל בדבר. וכן הוא בתורת כהנים ריש פ' צו, אין צואה אלא זירוז מיד ולדורות. אמר רבי שמעון ביותר כל מקום שיש חסרון כיס ודוק.

והנה אין מצוה שיהיו לה כל כך מונעים כמצות הצדקה, שהיצר מסיתו לאדם, למה תתן ממונך לאחר ואתה צריך לו, וכמה טענות אחרות המעכבות לאדם לעשות צדקה, שלכן צוה הב"ה בפ' ראה, לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון (דברים טו, ז). כי פתוח תפתח (ח). נתון תתן (י). לרמוז שכל עוד שיש מוחה ומעכב, צריך להזדרז יותר לעשות צדקה וחסד. ובזה נבין מ' ז"ל בויקרא רבה פ' ד'. ר' לוי ור' יצחק אמרו, שני דברים בימין ושני דברים ביד. שני דברים בימין, תורה וצדקה, תורה מנין, מימינו אש דת למו (דברים לג, ב). צדקה מנין, דכתיב צדק מלאה ימינך (תהלים מח, יא). שני דברים ביד, נפש ומשפט, נפש אשר בידו נפש כל חי (איוב יב, י). משפט דכתיב ותאחז במשפט ידי (דברים לב, מא) ע"כ. והמ' הזה קשה להולמו, דמה נשתנו אלו מאלו. אמנם יד נקראת השמאלית, כמ"ש במכילתא פ' בא. אין יד בכל מקום אלא שמאל. וכבר נודע כי הימין מהירה במעשיה והשמאל לא כן, שלכן נקראת יד כהה (מנחות לז:), כמ"ש והיה לאות על ידך (שמות יג, ט). והנה התורה היו לה כמה מונעים שלא תנתן לישראל, כמ"ש מלאכי השרת (שבת פח:), חמדה גנוזה וכו' אתה מבקש ליתנה לבשר ודם, תנה הודך על השמים. ועכ"ז רצה הב"ה ליתנה לישראל, ולכן כתוב מימינו אש דת למו (דברים לג, ב). ולכן האדם יש לו להזדרז בשמירתה ובלמודיה. וכן הצדקה יש בה כמה מונעים, שהרי אמרו (פסחים קיח.), קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף. ועכ"ז צדק מלאה ימינך (תהלים מח, יא). להשפיע לאדם ממון הרבה כדי שיעשה ממנו צדקה וחסד, ושנים אלה הם בימין, לרמוז על הזריזות שצריך בהם. ולהפך מזה, שני דברים הם בשמאלו ית'. הנפש, אשר בידו נפש כל חי (איוב יב, י). כי כשאדם עוסק בתורה יחיה שנים הרבה, ולא יזדרז להוציא נפשו מגופו, והתורה עץ חיים היא למחזיקים בה (משלי ג, יח). וכן אם יעשה צדקה יגין עליו מן היסורין, ותאחז במשפט ידו ית' שלא יבא לאדם בדין, כי כן כתוב מתן בסתר יכפה אף (משלי כא, יד). וצדקה תציל ממות (משלי יא, ד). והרי אלו כנגד אלו, שכשיזדרז בשמירת התורה ועשיית הצדקה, יתקיים נפשו בגופו ויחיה חיים ארוכים, והוסג אחור משפט איש. עוד בויקרא רבה פ' ל"ד. א"ר אבין, העני הזה עומד על פתחך, והב"ה עומד על ימינו, דכתיב כי יעמוד לימין אביון (תהלים קט, לא). אם נתת לו, דע מי שעומד על ימינו נותן לך שכרך, ואם לא נתת לו, דע מי שעומד על ימינו פורע ממך, דכתיב להושיע משופטי נפשו עכ"ל. ויש לדקדק למה הב"ה עומד על ימינו. ועוד מן הכתוב אין ראיה אלא על העונש, להושיע משופטי נפשו, ולא דכר שמיה דמתן שכרו. האמנם כונת המ' כי הנה ידענו שמזוזה היא לימין הנכנס, ולכן כשעני עומד על פתחו של אדם, המזוזה שבה שמו של הב"ה עומד לימינו, ולכן אמר העני הזה עומד על פתחך ופניו כלפי הבית, והב"ה שהוא שמו הכתוב במזוזה עומד על ימינו כדלעיל. ומביא ראיה מהכתוב כי יעמוד לימין אביון. דהיל"ל כי יעמוד לאביון, מאי לימין, אלא ודאי שמורה על מה שאמרנו, כי אם נותן צדקה, מי שעומד לימין אביון יתן לך שכרך, שלא תבא לידי מדה זו לשאול על הפתחים, ולא הוצרך להאריך בזה, לפי שכבר כתוב ובחנוני נא בזאת (מלאכי ג, י). והכל יודעים שמי שעושה צדקה נוטל שכרה בעה"ז ובעה"ב. אך אם לא נתן לו, הב"ה יבא במשפט עמך. והוא מ"ש להושיע משופטי נפשו. שיובן בין לטוב בין למוטב, ויש מכאן ראיה לשני הצדדין, דאיתא שם בויקרא רבה, היתה ככר בעשר פרוטות ועני עומד בשוק ואין בידו אלא ט' פרוטות, ובא אחד ונתן לו פרוטה, ונטל ככר ואכלה ושבת נפשו, א"ל הב"ה אף אתה בשעה שנפשך מצמצמת לצאת מתוך גופה, אני משיבה לך. הרי להושיע משופטי נפשו של הנותן צדקה, לפי שהושיע העני בשעה שנפשו יוצאה מתוך הדוחק ומתוך העוני. ולהפך דאיתא עוד שם, שהעשיר אומר לעני, לית את אזיל לעי ונגיס, חמי שקיין חמי כרעין וכו' (למה אינך הולך וטורח, ראה שוקי' ראה ירכי' ראה ברכי' ראה בשרי', כלומר אחר שאתה חזק ובעל כח למה אינך טורח להתפרנס ומבקש ממני (יפה תאר).), א"ל הב"ה, לא דייך שלא נתת לו משלך מאומה, אלא במה שנתתי לו אתה מכניס לו עין רעה. וזהו להושיע משופטי נפשו של העני, שמכניסין עין רעה בנפשו ודוק.

ובפ"א דבבא קמא (יז.), א"ר יוחנן משום רשב"י, מאי דכתיב אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור (ישעיה לב, כ). כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים זוכה לנחלת שני שבטים, שנאמר אשריכם זורעי. ואין זריעה אלא צדקה, שנאמר זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד (הושע י, יב). ואין מים אלא תורה, שנאמר הוי כל צמא לכו למים (ישעיה נה, א). וזוכה לנחלת שני שבטים. זוכה לכילה כיוסף, דכתיב בן פורת יוסף וכו' (בראשית מט, כב). וזוכה לנחלת יששכר, דכתיב יששכר חמור גרם (יד). איכא דאמרי אויביו נופלים לפניו כיוסף, דכתיב בהם עמים ינגח יחדיו אפסי ארץ (דברים לג, יז). וזוכה לבינה כיששכר, דכתיב ומבני יששכר יודעי בינה לעתים (דברי הימים א' יב, לג) ע"כ. הוקשה לרשב"י מאי דכתיב אשריכם זורעי על כל מים, דמה אושר הוא זה, שהזריעה על המים אינה טובה כי המים שוטפין הזרעים. ועוד מאי משלחי רגל השור והחמור, והלא כתיב לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו (דברים כב, י). והוא הדין לכל מלאכה אלא שדבר הכתוב בהווה. לכן דרש רשב"י כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים, כי הנה בפסוקים הקודמי' דבר על הצדקה, כדכתיב והיה מעשה הצדקה שלום וכו' (ישעיה לב, יז). ואח"כ אשריכם זורעי על כל מים. ואיתא בפ"ק דראש השנה (יח.), רבה ואביי, תרוייהו מדבית עלי קא אתו, רבה דעסק בתורה חיה ארבעין שנין, אביי דעסק בתורה ובגמילות חסדים חיה שתין שנין. ובפ"ק דע"א (יז:), א"ל ר' חנינא בן תרדיון לר"א בן פרטא כשנתפסו למינות, אשריך שנתפסת על ה' דברים ואתה ניצול, אוי לי שנתפסתי על דבר אחד ואיני נצול, שאתה עסקת בתורה ובגמילות חסדים, ואני לא עסקתי אלא בתורה בלבד, וכדרב הונא דאמר רב הונא כל העוסק בתורה בלבד, דומה כמי שאין לו אלוק. ופרש"י ז"ל להגין עליו. עוד בירושלמי סוף שקלים (ירושלמי תענית פרק ד', כא.), ללמדך שהעוסק בתורה ובגמילות חסדים זוכה ויושב בצלו של הב"ה, הה"ד מה יקר חסדך אלקים וכו' (תהלים לו, ח). וז"ש בקהלת ז'. טובה חכמה עם נחלה ויותר לרואי השמש (יא). כי בצל החכמה בצל הכסף ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה (יב). הכונה כי טובה חכמת התורה כשהיא עם נחלה, דהיינו גמילות חסדים שאדם אוכל פירותיהם בעה"ז והקרן קיימת לו לעה"ב. וזהו ויותר לרואי השמש, כלומר זהו היתרון שלו, שבזכות התורה וגמילות חסדים יחיה חיים ארוכים בעה"ז שהוא תחת השמש. כי בצל החכמה בצל הכסף, ששניהם כא' טובים, החכמה וגמילות חסדים בממונו, שבשניהם יזכה לישב תחת צלו ית', ולכן כתיב בצל ב' פעמים שצריך לשניהם. אך ויתרון דעת, יש לו לדעת שהיא התורה יתרון גדול, כי שם בפ"ק דראש השנה (יח.) איתא, בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בדברי תורה, ואביי אמר בתורה ובגמילות חסדים. כי גם בתורה לחוד מהני אבל לא כל כך כמו בתורה ובג"ח, שהרי רבה חיה ארבעין שנין אף דמדבית עלי קא אתי לפי שעסק בתורה, אבל בג"ח לחודיה לא מצינו שמועיל. וזהו ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה, אם לא כל כך כמו בתורה ובגמילות חסדים, עכ"ז בתורה לחודה מועיל קצת, אבל גמילות חסדים לחודיה לא מהני. ז"ש אשריכם זורעי על כל מים. שעוסקים בתורה ובגמילות חסדים, שהצדקה כתיב בה זריעה, זרעו לכם לצדקה. ויובן עם מ"ש בס' החסידים סי' שכ"א ז"ל, הנותן צדקה לשם שמים, הב"ה זורעה בג"ע, כמה תבואה יכולים לקנות במעות וצומחים בכל שנה ושנה מכניסם לאוצר ונהנה מהם לעה"ב, שנאמר כי כארץ תוציא צמחה וכו' (ישעיה סא, יא). ואמנם עיקר הגמילות חסדים הוא עם התורה, וזהו על כל מים. ואז משלחי רגל השור והחמור. שפרש"י ז"ל רגליהם ישולחו בנחלת השור והחמור, יוסף ויששכר ע"כ. וזה כי יוסף גמל חסד עם אחיו ובית אביו, דכתיב ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו (בראשית מז, יב). אע"פ שהם לא גמלו עמו כשנפל בידם, ולכן זוכה לכילה כיוסף שזכה למלכות, ולתורה כיששכר שנתן עצמו לסבול עול תורה. ויש אומרים אויביו נופלים לפניו כיוסף, לפי שהצדקה מקיימת צלם אלקים לאדם, כמ"ש בזהר פ' בראשית דף י"ג ב' ז"ל, כל מאן דחס על מסכני ברעותא דלבא, לא משתני דיוקניה לעלם מדיוקנא דאדם הראשון, ושליט על כל בריין דעלמא בההוא דיוקנא, הה"ד ומוראכם וחתכם יהיה וגו' (בראשית ט, ב). ובזה אויבים נופלים לפניו כיוסף. דהיינו אחיו ששנאו אותו, ויפלו לפניו ארצה (בראשית מד, יד). וזוכה לבינה כיששכר, ומבני יששכר יודעי בינה לעתים. לפי שקיים בעצמו להבין בתורה, ויט שכמו לסבול עול תורה. עוד יש מוחה ומעכב כשהאדם רוצה לקום בעוד לילה לעסוק בתורה, כי צריך להתעורר משנתו ובפרט יתגבר כארי לעמוד בבקר לעבודת בוראו ואז השינה עריבה, וכמו שעל זה נשתבח דוד המלך ע"ה, חצות לילה אקום להודות לך (תהלים קיט, סב). וכבר דברנו בזה בשאר דרושים ובפרט בדרוש לשבת שובה ע"ש (חלק ב', דרוש כ"ז לשבת שובה.). והטעם לזה נלע"ד כי הנה ברא הב"ה לכבודו הכל כאשר לכל, ואעפ"י שיש דברים שנבראו חסרים כך עלתה ברצונו ית', ונתן בלב האדם וגם בבהמה ובעוף השמים למלאת חסרונות הטבע, וכמ"ש הרד"ק ז"ל בהושע י"ג ע"פ אפגשם כדוב שכול (ח) ע"ש (אפגשם כדוב שכול (הושע יג, ח). שהרגו בניו והוא שכול ומר נפש, ואם ימצא אדם או בהמה יבקעם מהרה, ובזכרו דוב שכול ולא אמר אריה או נמר שכול, אומרים כי הדוב כשתלד תלד כמו חתיכות בשר, כי הולד מכוסה כולו בהולידו בשליא עבה מאד, והדוב מלחכת השליא וחותכת מעט כדי שלא תזיק לולד, והיא יגיעה בזה מאד עד שתעביר כל הבשר ויצא הולד, ולפי שטרחה הרבה בו, היא מרת נפש יותר כשיהרגו אותו.). וכן העורב שהוא אכזרי על בניו לפי שנולדים לבנים, והב"ה מזמין להם יתושין מתוך צואתם וכו'. כן כתוב בילקוט משלי סי' ל' ע"ש (עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם יקרוה עורבי נחל ויאכלוה בני נשר. דין נקיר ודין אכיל, אמר הקב"ה יבא עורב שהוא אכזרי על בניו, וינקור אותם ואל יהנה ממנה, ויבא נשר שהוא רחמני על בניו ויהנה מהם. ומנין שעורב אכזרי הוא, שנאמר מי יכין לעורב צידו. ואומר לבני עורב אשר יקראו. כשהעורב מוליד ילדיו לבנים, ואומר הזכר לנקבה עוף אחר בא עליך, ומואסין אותם ומניחין אותם. מה הקב"ה עושה, ממציא מצואה שלהם יתושין ופורחים עליהם ואוכלים, ומשם משחירין.). והוא הדין והוא הטעם שאנו מברכין בורא נפשות רבות וחסרונן, שאעפ"י שברא דברים חסרים ברא ג"כ הדברים הצריכים למלאת חסרונן. הנה כי כן בהיות שהלילה משמש החשך, לכן הצדיקים משלימים בעסקם בתורה כי משימים חשך לאור, וכמ"ש וחובל עול מפני שמן (ישעיה י, כז). מפני שמנו של חזקיהו שהיה דולק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. ועל זה נאמר במזמור קל"ד. הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' (א). כי מלבד מה שפירשנו באלון בכות שלנו, יאמר עם מ"ש בפ' רבי עקיבא (שבת פט:), שלעתיד יאמר הב"ה ליצחק בניך חטאו וכו' ע"ש (אמר רבי שמואל בר נחמני א"ר יונתן, מאי דכתיב כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך (ישעיה סג, טז). לעתיד לבא אומר לו הקב"ה לאברהם, בניך חטאו לי, אומר לפניו רבש"ע ימחו על קדושת שמך, אמר אימא ליה ליעקב דהוה ליה צער גידול בנים, אפשר דבעי רחמי עלייהו, א"ל בניך חטאו, אמר לפניו רבש"ע ימחו על קדושת שמך, אמר לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה, א"ל ליצחק בניך חטאו לי, אמר לפניו רבש"ע בני ולא בניך, בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע, קראת להם בני בכורי (שמות ד, כב). עכשיו בני ולא בניך, ועוד כמה חטאו, כמה שנותיו של אדם שבעים שנה, דל עשרים דלא ענשת עלייהו, פשו להו חמשין, דל כ"ה דלילוותא, פשו להו כ"ה, דל תרתי סרי ופלגא לצלויי ומיכל ודבית הכסא, פשו להו תרתי סרי ופלגא, אם אתה סובל את כולם מוטב, ואם לאו פלגא עלי ופלגא עלך, ואם תאמר כולהו עלי, הא קריבית נפשי קמך, פתחו ואמרו (כי) אתה אבינו. אומר להם יצחק, עד שאתם מקלסין לי, קלסו להקב"ה, ומחוי להו יצחק קוב"ה בעינייהו, מיד נושאים עיניהם למרום ואומרים, אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך (ישעיה סג, טז).). ואומר דל מינייהו עשרין דלא ענשת פשו להו חמשין. דל מינייהו עשרין וחמש דלילותא פשו להו כ"ה. ז"ש הנה ברכו את ה' כ"ל. שגימטריא חמשים, שבכלם הם עבדי ה' לפי שעומדים בבית ה' בלילות.

ובזה נבין מ' ז"ל בפ"ג דחולין (ס:). ר' שמעון בן עזאי רמי, כתיב ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים. וכתיב את המאור הגדול ואת המאור הקטן. אמרה ירח לפני הב"ה, אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, אמר לה לכי ומעטי את עצמך, אמרה לפניו רבש"ע הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי, אמר לה לכי ומשולי ביום ובלילה. אמרה ליה מאי רבותיה דשרגא בטיהרא מאי מהניא. א"ל זיל לימנו בך ישראל ימים ושנים, אמרה ליה יומא נמי אי אפשר דלא מנו ביה תקופתא, דכתיב והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים. זיל ויקרו צדיקים בשמיך, יעקב הקטן, שמואל הקטן, דוד הקטן, חזייה דלא קא מיתבא דעתה, אמר הב"ה הביאו עלי קרבן על שמיעטתי את הירח. המ' הזה צווחו ביה קמאי דקמאי, ואנו לדרך זו נלך שכתוב בזהר חדש פ' בראשית דף כ"א ד', פתח ר"א ואמר וכו' דכד ברא קב"ה לשמשא ולסיהרא, גזר על שמשא דאתחזר למהוי שולטנא דעשו, ונגזר על סיהרא למהוי בעלמא דין שולטנא דיעקב, אומה דיעקב בעא מן קב"ה דאתיהב שולטנא בעלמא דין לסיהרא אומה דיעקב, אמר קב"ה וכי מה בעינא אומה דיעקב אלא לעלמא דאתי ולשלטאה להו על כל אומייא, אבל בעלמא דין לכי ומעטי את עצמך ואשתעבידי בגלותא למזכי לעלמא דאתי. כד אתי אומה דיעקב אתרעמו קמיה דקב"ה על דאתנטל מנהון שולטנא ואתיהבת לעשו, אמר להון קב"ה וכי מה אתון בעאן שולטנא דעלמא דין, דהא אנא ערבאה לשלטאה לכו לעלמא דאתי על כל אומיא, ובג"כ הקריבו עלי כפרה על אותה הבטחה שאני ערב בו, הקריבו כפרה ואתעסקו באורייתא ועלי לתת לכם שכר טוב, ועלי להשליט אתכם על כל האומות, שעל כך מעטתי את הירח בעה"ז עכ"ל. והנה בב"ר פ' ו' איתא ז"ל, דרך ארץ הגדול מונה לגדול והקטן מונה לקטן, עשו מונה לחמה שהיא גדולה, מה חמה זו שולטת ביום ואינה שולטת בלילה, כך עשו יש לו חלק בעה"ז ואין לו חלק לעה"ב. ויעקב מונה ללבנה שהיא קטנה, מה הלבנה הזו שולטת ביום ובלילה, כך ישראל יש להם חלק בעה"ז ובעה"ב. כל זמן שאורו של עשו מבהיק בעולם אין אורו של יעקב מתפרסם. שקע אורו של עשו נתפרסם אורו של יעקב, הה"ד קומי אורי וכו' כי הנה החשך וכו'. ועוד איתא במגלה פ"א (ו.), קסרי וירושלים, אם יאמר לך אדם חרבו שתיהן או ישבו שתיהן אל תאמן, חרבה קסרי וישבה ירושלים האמן וכו'. הנה כי כן כשנבראו שוים יעקב ועשו באו לידי מחלוקת כמ"ש בילקוט פ' תולדות (ילקוט בראשית כ"ה. פ' תולדות, רמז קי"א.) וא"ל יעקב לעשו טול אתה העה"ז ואני אטול העה"ב. ודבר זה היה בתחלת הבריאה כשנבראו שמש וירח כנ"ל. אך כשראה יעקב שעשו ישלוט על בניו בגלות וצרות גדולות חזר בו ואמר לעשו מכרה כיום וכו' ואמרו במדרש זבין לי יום חד מדילך, דהיינו שגם בניו יהיה להם שלטנות בעה"ז, וזה היה בימי דוד ושלמה שישבו ישראל בשלוה. וז"ש לכי ומשולי ביום ובלילה. חזרה ואמרה שרגא בטיהרא מאי מהניא, הוא מ"ש בב"ר. כל זמן שאורו של עשו מבהיק בעולם אין אורו של יעקב מתפרסם, כי הגם שבימי דוד ושלמה היו ישראל בגדולה, לא היה דבר של קיימא כי במעט זמן חזרו לשפלות. א"ל זיל לימנו בך ישראל ימים ושנים, כלומר שברבות השנים יכלו הצרות ותרב גדולתם. א"ל יומא נמי וכו'. כלומר שגם בגדולתן של ישראל תהיה גדולה לעשו ג"כ, א"ל זיל ליקרו צדיקים בשמך, כלומר הנה הצדיקים שבישראל ישלימו חסרון הלבנה, שהם שמים לילות כימים, דלא אברי ליליא אלא לגרסא, ולכן הזכיר אלו הג', כי הנה יעקב איתא בב"ר פ' ס"ח. וישכב במקום ההוא. אבל כל י"ד שנה שהיה בבית עבר לא שכב, שהיה עוסק בתורה. וכן בהיותו בית לבן אמר ותדד שנתי מעיני. שהיה עוסק בתורה, ושמואל הקטן הוא שמואל, שאע"פ שלא מצינו בו שנקרא קטן, הנה כתוב ומעיל קטון תעשה לו אמו. ועוד שהיה מקטין עצמו לילך לערי ישראל לשפוט אותם ולא רצה שילכו אליו. ומצינו בילקוט שמואל א' י"ט. אותה הלילה שברח דוד מלפני שאול למד משמואל הנביא מה שאין תלמיד ותיק לומד במאה שנה ע"כ. ואם נפרשהו על שמואל הקטן שהיה תנא. אין ספק שהיה עוסק בתורה בלילה כדרך הצדיקים, אך להיות שהקדימו לדוד נראה שבשמואל הנביא מדבר. ודוד היה קם בעוד לילה, כמ"ש חצות לילה אקום להודות לך. וכתיב קדמו עיני אשמורות. ולפי שעדין לא נתקררה דעתה, אמר הביאו עלי כפרה שיעשו תשובה, ובזה יכופר עון יעקב, והיה אור הלבנה כאור החמה וכו'.

נחזור אל הענין כי הנה הצדיקים שמנדדים שינה מעיניהם כדי לעסוק בתורה בלילה הם משלימים חסרון הבריאה, והיינו דתנן בפ' החליל תניא א"ר יהושע בן חנניה כשהיינו שמחי' שמחת בית השואבה לא היינו רואים שינה בעינינו וכו'. והנה צריך לתת טעם לשמחה זו בחג הזה. דאיתא בפ' החליל איתמר רב יהודה ורב עינא, חד תני שואבה וחד תני חשובה, אמר מר זוטרא מאן דתני שואבה לא משתבש, דכתיב ושאבתם מים בששון. ומאן דתני חשובה לא משתבש, דאמר רב נחמן מצוה חשובה הוא ובאה מששת ימי בראשית ע"כ. פרש"י בפי' משנה א' דפ"ה דסכה ז"ל, שמחת בית השואבה לפי שכל שמחה זו על שאיבת המים של נסוך קרו לה שמחת בית השואבה, על שם ושאבתם מים בששון ע"כ. וכבר פירשנו בדרוש לחג הסכות טעם לניסוך המים, ולמה לא צותה עליו התורה בפירוש, ועוד איתא בב"ר פ' ה'. אמר רבי ברכיה לא פירשו המים התחתונים מן העליונים אלא בבכיה, הה"ד מבכי נהרות חבש (איוב כח, יא). ובס' יפה תאר על מ' זה הביא אגדה אחת ז"ל. מים התחתונים נקראו מים הבוכים, ולמה נקראו כך לפי שבשעה שחלק הב"ה את המים נתן אלו למעלה ואלו למטה, התחילו המים התחתונים בוכים, אמרו אוי לנו שלא זכינו להיות למעלה להיות קרובים ליוצרנו. מה עשו העיזו פניהם ובקעו תהומות ובקשו לעלות, עד שגער בהם השי"ת, שנאמר גוער בים ויבשהו. אמר הב"ה הואיל ולכבודי עשיתם כל כך, אין להם רשות למים העליונים לומר שירה עד שיטלו רשות מכם, שנ' מקולות מים רבים אדירים משברי ים. ומה הם אומרים אדיר במרום ה'. ולא עוד אלא שעתידים אתם ליקרב על גבי המזבח במלח וניסוך המים ע"כ. הנה כי כן בזמן שמחתנו שאנו שואבי' רוח הקדש ע"י נסוך המים, שאז אנו משלימין התורה ועושין סעודה לגמרה של תורה, עושין שמחה זו, וזוהי שמחה חשובה שבאה מששת ימי בראשית, שאז שנתפרשו המים התחתונים הבטיחן הב"ה על נסוך המים ומקיים הבטחתו, ואמת ה' לעולם. והוא מ"ש במזמור קי"ו. הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו ואמת ה' לעולם הללויה. הנה במזמור הקודם אמר נדרי לה' אשלם וכו'. וזה יובן על פרי החג שמקריבים על ע' אומות, וכבר פירשנו בדרוש לחג זה מ"ש בכתבי האר"י זלה"ה שביום הרביעי היו עשרה פרים כנגד עשר אומות שאינם מריעים לישראל. ואיתא במדרש ש"ט כל גוים אלו האומות ששעבדו בישראל. כל האומים אלו שלא נשתעבדו בישראל. ז"ש הללו את ה' כל גוים. שהקדים לכם רפואה בפרי החג כדי שלא יצדה העולם מהם כדפי' רז"ל, וכן שבחוהו כל האומי' כנ"ל. כי גבר עלינו חסדו בהיותנו בגלות ביניכם, שגם זה הוא טעם נכון לפרי החג כדי שיזונו יש' מתחת ידם ולא מתחת יד האומות, כי בקרבנות אלו אנו ממשיכים להם שפע גדול. ונמצא כי ברדת ישראל בגלותם יאכלו משלהם ולא משל האומות, וזהו כי גבר עלינו חסדו. וגם בניסוך המים ואמת ה' לעולם כדלעיל. ותנן בפ' החליל, במוצאי י"ט הראשון של חג היו יורדין לעזרת נשים ומתקנין שם תיקון גדול, ובגמ' מאי תקון גדול, אר"א כאותה ששנינו חלקה היתה בראשונה והקיפוה גזוזטרא שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטן כדי שלא יהיו מעורבין ע"כ. וזה כי יום הראשון של חג הוא ראשון לחשבון עונות, כי כבר עברו ר"ה ויה"כ כשנמחלו עונותיהם של ישראל, ובהתחלת החג שחוזרין לחטוא צריך להזכיר להם דרכי התשובה, כדי שמי שחטא ישוב וימחול לו. וזה ע"י התורה דמגנא ומצלא מיצה"ר, ואז שואבין מים בששון היא התורה המשולה למים, ולפיכך תנן התם ומנורות של זהב היו שם וארבעה ספלים של זהב בראשיהן וד' סולמות לכל אחת ואחת וד' ילדים מפרחי כהונה ובידיהם כדים של שמן של מאה ועשרים לוג וכו'. כי היו ד' ספלים כנגד ד' דרכי התורה, וד' סולמות שעל כל דרך ודרך צריך לעלות ממדרגה למדרגה בלימוד הדרך ההוא, והיו כהנים לפי ששפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו. ופי' בעל תי"ט כי לכן היו כדים של שמן של ק"ך לוג, כנגד שנותיו של מרע"ה שאור תורתו זורחת עלינו. דברי פי חכם חן. והנה המופת מוכיח כי האור בא ע"י השמן והפתילה, כדתנן בפ"ב דשבת, כחס על הנר, כחס על השמן, כחס על הפתילה. כי בשלשתם יחד הנר מאיר באישון לילה ואפילה, שלכן ג' אלו סימנם נש"ף נ"ר שמ"ן פתי"לה, בנש"ף בערב יום. וגם סימנם נפ"ש, כי זה כל האדם שהפתילה הוא הגוף שהולך בדרך עקש ופתלתול, אלולי הנפש שמדריכתו בדרך ישרה, הוא האור הנאחז בפתילה, שגם נקרא כן מלשון צמיד פתיל, שמחוברת הנפש עם הגוף חבור עצמי ע"י השמן היא התורה ומעשים טובים, כמו שדרשו רז"ל ושמן על ראשך אל יחסר. ממצות ומעשים טובים. ובילקוט קהלת ט' איתא ז"ל, כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה, עשה תשובה עד שאתה בכחך, עד שהנר דולק תן לו שמן עד שלא יכבה הנר. כבה הנר אין השמן מועיל כלום, כי אין מעשה וחשבון בשאול אשר אתה הולך שמה ע"כ. כלומר בעוד הנשמה בגוף, שהנר דולק צריך לעסוק בתורה ומ"ט. אך כשאדם מת נעשה חפשי מן המצות. ואיתא בדברים רבה פ' ראה, אמר בר קפרא הנפש והתורה נמשלו בנר, הנפש דכתיב נר אלקים נשמת אדם. והתורה דכתיב כי נר מצוה ותורה אור. אמר הב"ה לאדם הזה, נרי בידך ונרך בידי, נרי בידך זו התורה, ונרך בידי זה הנפש, אם שימרת את נרי אני משמר את נרך ואם כבית את נרי אני מכבה את נרך, מנין דכתיב רק השמר לך ושמור נפשך מאד. וזה כי הב"ה מקיים הנפש בגוף האדם, כדכתיב אשר בידו נפש כל חי. והאדם משמר המצות והתורה, שהם כמו הנפש והגוף, דאיתא בזהר פ' תרומה דף קס"ו א' ז"ל, כי נר מצוה. כל מאן דאשתדל בהאי עלמא באינון פקודין דאורייתא, אתסדר קמיה בכל פקודא ופקודא חד שרגא לאנהרא ליה בההוא עלמא. ותורה אור, מאן דאתעסק באורייתא זכי לההוא לנהורא דאדליק שרגא מיניה, דהא שרגא בלא נהורא לאו כלום. נהורא בלא שרגא אוף הכי לא יכיל לאנהרא. אשתכח דכלא דא לדא איצטריך, אצטריך עובדא לאתקנא שרגא, ואצטריך למלעי באורייתא לאנהרא שרגא. זכאה איהו מאן דאתעסק בה בנהורא ובשרגא ע"כ. ז"ש אם שימרת את נרי, לעסוק בתורה ומצות שבהם הנר דולק, אני משמר את נרך, שאקיי' נפשך בגופך. ולרמז זה איתא בפ' החליל. תניא אמרו עליו על רשב"ג כשהיה שמח שמחת בית השואבה היה נוטל שמנה אבוקות של אור בידו אחת וזורקן כלפי מעלה, וזורק אחת ומקבל אחת ואין א' מהן נוגעת בחברתה ע"כ. והכונה כי התורה יש בה ד' דרכים פרד"ס כנודע, והנפש יש בה ד' חלקים, נפש רוח נשמה ונשמה לנשמה, כי היחידה לא זכה בה אדם עדין, ולכן רשב"ג היה נוטל ח' אבוקות של אור לרמז זה, והיה זורקן כלפי מעלן כי גם שמירת התורה נמשכת מהב"ה, שכבר אז"ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלולי שהב"ה עוזרו אין אדם יכול לו. ואח"כ זורק אחת, לרמוז שנרי בידו של הב"ה לקיים את הנפש בגוף, ומקבל אחת שנרו ית' תלויה בידו של אדם לקיים תורה ומצות, ואין אחת מהן נוגעת בחברתה כי כל א' מחלקי הנפש הוא לעצמו, כמו ד' חלקי התורה שכל א' נדרש לעצמו. הנה כי כן אחר שפי' במשנה שהיו שם מנורות של זהב ושהיו נותנין בהן שמן, חזר ופירש ממה היו הפתילות, ותנן מבלאי מכנסי הכהנים ומהמייניהן, מהן היו מפקיעין ומהן היו מדליקין. וכתב שם בתי"ט כתבו התוס' תימא דלא קא חשיב כתונת שגם היא היתה של שש ע"כ. ולי קשה גם מצנפת ע"כ. ובע"ת כתוב ונראה דתוס' לא הוקשה להם מצנפת, שלא היה בלה כל כך שהוא כסוי הראש כמו שאר בגדים ע"כ. ולי הצעיר נלע"ד לומר מלתא דשויא לתרוייהו. כי הנה היו יורדין לעזרת נשים, להורות על התשובה, באותה אשה ובאותו מקום, ולכן היו לוקחין ממכנסי הכהנים, שכתוב בהם לכסות דבר ערוה, ומהאבנטים שהיו מכפרים על הרהור הלב, להורות כי לכן היו שמחים בשמחת בית השואבה על שעברו ימי תשובה ונתכפרו עונותיהם, ומכאן ולהבא יזהרו שלא לחטוא ואדרבא היו שורפים יצרא דעבירה בעשות פתילות לבית המקדש. עוד שנינו שם פרק ד', מצות ערבה כיצד, מקום היה למטה מירושלים ונקרא מוצא, יורדין לשם ומלקטין משם מרביות של ערבה, ובאין וזוקפין אותן בצידי המזבח וראשיהן כפופין ע"ג המזבח וכו'. כבר פי' בויקרא רבה פ' ל'. כי הערבה רומזת לרשעים שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים, אמר הב"ה לאבדן א"א, אלא יוקשרו כלם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו. ולכן אמר מקום היה למטה מירושלים, שאין להם זכות ליכנס לירושלים של מעלה והן מוצאין מכלל ישראל, שאין הולכין בדרך ישרה כי אין בהם לא תורה ולא מעשים טובים. ומ"מ לא ידח ממנו נדח, ולכן יורדין לשם הצדיקים ומלקטין משם נצוצי קדושה ובאין וזוקפין אותן בצידי המזבח, דהיינו שיעשו תשובה. וראשיהן כפופין ע"ג המזבח, כי סוף סוף נקראים בנים ויש להם זכות אבות, דהיינו ראשיהם. ופי' הר"ב שהיו גבוהים י"א אמה. רמז לי"א סממני הקטרת שבתוכם החלבונה, שפי' רש"י ז"ל שריחה רע ומנאה הכתוב בין סממני הקטרת, ללמדנו שלא יקל בעינינו לצרף עמנו באגודת תעניותינו ותפלותינו את פושעי ישראל שיהיו נמנין עמנו ע"כ. ומקיפין את המזבח שבע פעמים, לכבוש יצר הרע שיש לו ז' שמות, כנגד ז' גופי עבירה, עינים רמות וכו' כמ"ש במקומו. בשעת פטירתן מה הן אומרים, יופי לך מזבח. ופרש"י היופי הזה אנו עושין לך שאתה מכפר עלינו ע"כ.

ועל כל הנאמר כתוב במזמור קי"ח. פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה יה זה השער לה' צדיקים יבאו בו. שיובן עם מ"ש במנחות פ"ב (כט:), מפני מה נברא העולם בה"א, מפני שדומה לאכסדרא, שכל הרוצה לצאת יוצא. מאי טעמא תליא כרעיה דה', דאי הדר בתשובה מעילי ליה, וליעיילוה בהך, לא אסתייעא מלתא ע"כ. ז"ש פתחו לי שערי צדק. לי דוקא, כי דוד הקים עולה של תשובה (מועד קטן פ"ג דף טז:), ופתחו לי שערי צדק. דהיינו הפתח הקצר של הה', אבא בם אודה יה, שבשתי אותיות אלו ברא את העולם. זה השער לה', ולא השער התחתון הדומה לאכסדרה שכל הרוצה לצאת ממנו יוצא, אבל זה צדיקים יבאו בו. שכשעשו תשובה יחזרו צדיקים, ופי' מה היא התשובה. אודך כי עניתני. שפי' ז"ל ששה חדשים נצטרע דוד, ויפורש עניתני מלשון ענוי, שכן פירשו הלומברוז"ו, ובזה ותהי לי לישועה. ומהו זה, אבן מאסו הבונים כשחטא. היתה לראש פינה, שכשעשה תשובה נתגדל באופן שאמרו ז"ל, במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקי' גמורים יכולים לעמוד. אמנם מאת ה' היתה זאת, שאלולי עוזרו אין אדם יכול לו. ולכן היא נפלאת בעינינו, שכן אמרו שם בפ' החליל שהצדיקים אומרים היאך יכולנו לכבוש את ההר הגבוה הזה. זה היום עשה ה'. שאנו שמחים בשמחת בית השואבה, נגילה ונשמחה בו. שתהא שמחתנו לשם שמים. ואנו מתפללים אנא ה' הושיעה נא, אלו בעלי תשובה. אנא ה' הצליחה נא, לאותם שלא חטאו, אלו חסידים ואנשי מעשה. ברוך הבא בשם ה'. בד' מינין שבלולב הרמוזים בד' אותיות השם כנז' בדרושים, וגם הם רמז לצדיקים ורשעים ובינוניים, ועל כל ברכנוכם מבית ה'. כי היה לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום א'. אל ה' ויאר לנו. וגם הרשעים יאיר עיניהם לעשות תשובה. והוא מה שאמרנו שראשי הערבה ע"ג המזבח, וזהו בכיוון אסרו חג בעבותים. הם המורביות של ערבה עד קרנות המזבח. עוד נבאר מ"ש לעיל דא"ר נחמן מצוה חשובה היא, ובאה מששת ימי בראשית ע"פ מ"ש בילקוט מלכים א' ז'. ותשלם המלאכה אין כתיב כאן אלא כל המלאכה, מלאכת ששת ימי בראשית. מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות. ועשה אין כתיב כאן אלא לעשות, עדין יש מלאכה אחרת, וכיון שבא שלמה ובנה את בית המקדש, אמר הב"ה עכשיו שלמה מלאכת שמים וארץ, לכך נקרא שלמה שהשלים הב"ה מלאכת ששת ימי בראשית לתוך מעשה ידיו ע"כ. ועוד בילקוט מלכים ב' ו'. ומשנעשה הבית בירח בול נעשה נעול י"ב חדש, והיו הכל ממלמלין על שלמה לומר לא בנה של בת שבע הוא, היאך הב"ה משרה שכינתו לתוך מעשה ידיו, והב"ה חשב לעכב שמחת בית המקדש בחדש שנולד בו אברהם בירח האיתנים, זה חדש תשרי וכו'.

מכל זה למדנו כי להיות שבתשרי נברא העולם אבל לא נשלם, לפי שעדין היה עתיד בית המקדש להבנות, ואין העולם מתקיים אלא על העבודה, כמ"ש ז"ל שאלמלא הקרבנות לא נבראו שמים וארץ. לכן המתין הב"ה ורצה שיחנך הבית בתשרי שבו נולדו אבות ובו נברא העולם שאז נשלמה כל מלאכתו. וכשם שבששת ימים נברא העולם וישבות ביום השביעי, כן ובית המקדש כתוב במלכים א' ו'. בשנה הרביעית יוסד בית ה' בירח זיו ובשנה האחת עשרה בירח בול הוא החדש השמיני כלה הבית לכל דבריו ולכל משפטיו ויבנהו שבע שנים ואת ביתו בנה שלמה שלש עשרה שנה ויכל את כל ביתו. שנראה מזה שנבנה בשש שנים בקירוב ונעשה נעול י"ב חדש, זכר לוישבות ביום השביעי. וכיון דאתו לידן אלו הפסוקים צריך להתישב בהן. דקשה שכיון שסיפר שיוסד הבית בחדש זיז ונשלם בירח בול בשנת י"א. למה הוצרך לומר ויבנהו שבע שנים, כי מן השנה הרביעית עד שנת י"א הם שבע. האמנם קשה דאינן שבע שנים אלא שש וחצי בקירוב. ועוד קשה שאמר ויבנהו שבע שנים ולא כתב מי בנאו. ואח"כ כתב ואת ביתו בנה שלמה. ועוד בבית המקדש כתב תחלה, כלה הבית ואח"כ ויבנהו שבע שנים. ובביתו של שלמה כתב תחלה ואת ביתו בנה שלמה שלש עשרה שנה, ואח"כ ויכל את כל ביתו. לתרץ כל זה בא המדרש ודרש במדרש חזית ז"ל, ד"א חזית איש מהיר במלאכתו. זהו שלמה בן דוד שהיה זריז בבנין בית המקדש, הה"ד ויבנהו שבע שנים. והכתוב אומר ואת ביתו בנה שלמה שלש עשרה שנה. נמצא מיופה ומרובה בנין בית שלמה מבנין בית המקדש. אלא כך אמרו בבנין ביתו נתעצל. בבנין בית המקדש היה זריז ולא נתעצל. הונא בשם רב יוסף הכל מסייעין את המלך, כל שכן הכל מסייעין בשביל כבוד מלך מלכי המלכים הב"ה ע"כ. כי הנה בא הכתוב להגיד שבחו של שלמה, שמיום שהתחיל ליסד הבית עד כלותו לא נתעצל ולא עשה מלאכה אחרת, ולכן אמר כלה הבית לכל דבריו ולכל משפטיו, ולא תאמר שפסק בנתים או עסק במלאכה אחרת רק ויבנהו שבע שנים, שכל אותן הז' שנים לא עסק במלאכה אחרת, ולפי שהכל היו מסייעין אותו, לכן לא אמר ויבנהו שלמה כי לא לבדו בנאהו אלא אחרים מסייעין אותו, דאל"כ אי אפשר לבנות בז' שנים בנין גדול ומפואר כזה, והראיה שהרי את ביתו בנה שלמה. הוא לבדו ולא סייעוהו אחרים ולכן נתעסק בו י"ג שנה. ולפי שהיה עוסק בנתים בדברים אחרים, לכן אמר ויכל את כל ביתו. שהם שני רבויים, להורות שבנה ג"כ דברי' אחרים בנתים. והשתא אתי שפיר חזית איש מהיר במלאכתו זה שלמה בן דוד. כלומ' ברא כרעא דאבוה, דאיתא בילקוט שמואל ב' ז'. ויהי בלילה ההוא ויאמר ה' אל נתן וכו'. אמר הב"ה לנתן הנביא, האיש הזה שאני משלחך אצלו מהיר הוא במלאכתו, עד שלא ישכור פועלים לך ואמור לו לא אתה תבנה לי בית, שלא יהא לו עלי תרעומת ע"כ. שהיה זריז בבנין בית המקדש ולא נתעצל, מה שלא עשה כן בבנין ביתו שנתעצל כדנפקא לן מהכתובים. וכשם שבמעשה בראשית היו שבעת ימים עם השבת, כך חנוכת הבית היתה שבעת ימים. ואיתא בריש מועד קטן, א"ר פרנך א"ר יוחנן אותה שנה לא עשו ישראל יום הכפורים, והיו דואגים ואומרים שמא נתחייבו שונאיהן של ישראל כליה, יצתה בת קול ואמרה להם כלכם מזומנין לחיי העה"ב ע"כ. וקשה למה לא התחילו שמחה זו שבעת ימים קודם יה"כ ולא יצטרכו לאכול ביה"כ עצמו. אך נלע"ד כי הלא ידענו שהבית המקדש נקרא לבנון, שמלבין עונותיהם של ישראל. ואיתא בילקוט ישעיה א' (ילקוט ישעיה א', רמז ש"צ.). א"ר יהודה בר סימון לא לן אדם בירושלים ובידו עון, תמיד של שחר מכפר על עבירות הלילה ותמיד של בין הערבים מכפר על עבירות היום. וא"כ בהיות כל ישראל חברים לחנך את הבית, ושלמה הקריב כמה קרבנות ככתוב במלכים א' ט"ו. לא הוצרכו להתענות באותה שנה. וגם כדי להסמיך שבעת ימי החנוך לשבעת ימי הסכות, ולכן לזכור שמחה זו של חנוכת הבית היו עושים בכל שנה שמחת בית השואבה, כי אע"פ שאז עשאוה קודם כדי שלא לערב שמחה בשמחה. לדורות הבאים שאינה אלא זכר בעלמא, וגם כי הוא זמן שמחה, ושאבתם מים בששון כנ"ל, היו עושין אותה בחג עצמו. וכבר פי' בדרוש לשמיני עצרת מ"ש בסוף תענית, ביום שמחת לבו. זה בנין בית המקדש. שפי' הר"ב ז"ל שנתחנך ביה"כ ע"ש דבר נאה ומתקבל לעניננו.

נחזור לשמחת בית השואבה, ששנינו שם בפרק החליל (סוכה נא.), לא היתה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה. ונבאר מאמרם ז"ל בב"ר פ' ג' ז"ל, רבי שמעון בר יהוצדק שאל לרבי שמואל בר נחמני, אמר לו מפני ששמעתי עליך שאתה בעל הגדה, מהיכן נבראת האורה. אמר לו מלמד שנתעטף בה הב"ה כשלמה, והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו, אמרה לו בלחישה, אמר לו מקרא מלא הוא, עוטה אור כשלמה וכו'. מקמי כן הוו אמרין ממקום בית המקדש נברא, שנאמר והנה כבוד אלקי ישראל בא מדרך הקדים והארץ האירה מכבודו. ואין כבוד אלא בית המקדש, שנאמר כסא כבוד וכו' מקום מקדשנו ע"כ. וקשה מה שאלה זו מהיכן נבראת האורה, וכי לכל מעשה בראשית ישאל מהיכן נברא. אך שם בב"ר פ' י"ב איתא, ביום ראשון ברא מן העליונים ומן התחתונים, בשני ברא מן העליונים וכו'. שרצה הב"ה שלא להטיל קנאה במעשה בראשית וכו' ע"ש. וכבר פירשנו מ' זה על בוריו בדרוש לפרשת וזאת הברכה ע"ש. ולפיכך שאל ר' שמעון בן יהוצדק מהיכן נבראת האורה, אם מן העליונים אם מן התחתונים, דבשלמא ביום רביעי כתוב יהי מאורות ברקיע השמים. אבל כאן כתיב יהי אור, ומהיכן נברא, אמר לו מלמד שנתעטף הב"ה כשלמה וכו'. שכתוב ה' אלקי גדלת מאד הוד והדר לבשת. שאע"פ שעל השמים כבודו עכ"ז נתעטף כשלמה, כי האור רוחני מאד ולא היה יכולת בתחתונים לקבלו, ולכן נתעטף כשלמה בעה"ז והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו, ובזה יוכלו התחתונים לקבלו, וזה היה האור הראשון שבה האדם מביט מסוף העולם ועד סופו, ובזה הוא מן העליונים ומן התחתונים ונמצאו שניהם שוים יש שלום בעולם. אמנם מקמי כן הוו אמרין ממקום בית המקדש נברא, שהוא מן התחתונים לבד ובזה תהיה מחלוקת בעולם שיהיו התחתונים רבים על העליונים, ולזה לא שוה לו לרבי שמעון בן יהוצדק ושאל לרשב"ן. ואע"פ שאמר מקרא מלא הוא. מתחלה לא הבין ר' שמעון שמדבר על בריאת האור הראשון, רק שהכתוב מדבר בשבחו ית' שלבושו כולו אור. ועתה פירש לו רשב"ן שמדבר בבריאת האור הראשון ונתישב לו הכתוב לרבי שמעון ודוק. עוד י"ל עם מ"ש שם בב"ר פ"ג. ר' יהודה אומר האורה נבראת תחלה, משל למלך שבקש לבנות פלטין והיה אותו המקום אפל, מה עשה הדליק נרות ונכנס לידע היאך הוא קובע תמליוסין פירושו יסודות. רבי נחמיה אומר שמים וארץ נבראו תחלה, משל למלך שבנה פלטין ועטרה בנרות ע"כ. לפי זה ר' שמעון ס"ל שהאורה נבראת קודם לעולם, ולכן שפיר שאל מהיכן נבראת האורה כיון שעדין לא נברא העולם. ומאן דאמר ממקום בית המקדש נברא, ס"ל שהעולם נברא תחלה. ואפשר דלא פליגי ואלו ואלו דברי אלקים חיים, שנתעטף הב"ה כשלמה וכו' במקום בית המקדש, כדכתיב מציון מכלל יופי אלקים הופיע. ועדין צריכין אנו למודעי למה אחרי שכתב ויאמר אלקים יהי אור. לא אמר ויהי כן כשאר הבריאות, וכן ביום חמישי לא נאמר ויהי כן. ותירץ בעל עמודי שבעה שלפי שנגנז האור הראשון לא יכול לומר ויהי כן, וכן ביום חמישי נבראו לויתן ובת זוגו וסירס את הזכר והרג את הנקבה. אמנם נלע"ד שקשה לפי דרכו שגם באדם לא נאמר ויהי כן. ולזה נוכל לתרץ כי גם הוא חטא ולא עמד טעמו בו, שהרי תפוח עקבו היה מכהה גלגל חמה, וגם היתה קומתו מסוף העולם ועד סופו, ואחר החטא נתמעט בכמות ואיכות. אך לפי דרך זה גם ביום רביעי לא היה לו לומר ויהי כן, שהרי המאורות שוים נבראו ואח"כ נתמעטה הלבנה. אשר על כן נלע"ד תירוץ נכון לכולן, כי לפי גודל מעלותן של בריאות אלו לא נאמר ויהי כן, כי האור הראשון היה רוחני מאד, ולכן לא נאמר ויהי כן סתם רק רצה לפרש וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל וכו'. דאיתא בב"ר פ"ג. רבנן אמרין הבדילו לצדיקים לעתיד לבא, משל למלך שהיה לו מנה יפה והפרישה לבנו ע"כ. משום דקשיא להו וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל. אדרבא לפי שהיה טוב היה לו להניחו להאיר לעולם. לכן פירש שהבדילו לצדיקים לעתיד לבא. ועוד שם מנין שאין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו, מן הכא וירא ויבדל ע"כ. הוקשה לו מאי וירא, והלא הכל גלוי לפניו אלא ודאי שאין האור ניכר אלא מתוך החשך. וראה הב"ה שאם היו משמשים האור והחשך בערבוביא, לא היה ניכר בהיקות האור. וגם חשך לא יחשיך. לכן וירא אלקים את האור כי טוב. להבדילו מהחשך כי מהחשך יהא ניכר האור בטובו, ולכן אין מברכין על הנר רק במקום החשך שיאותו לאורו, כי אם יהיה אור שרגא בטיהרא מאי מהניא. וז"ש בישעיה מ"ה. יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא רע וכו'. דקשה והלא אין הב"ה מייחד שמו על הרעה (ב"ר פ' ג'.), ואיך יאמר אני ה' עושה כל אלה. ועוד למה הקדים האור לחשך, שהרי במעשה בראשית היה תחלה וחשך על פני תהום, ואח"כ ויאמר אלקים יהי אור. אך האמת כן הוא שאין האור ניכר אלא מתוך החשך, וז"ש יוצר אור, וכדי שיוודע מהותו ובורא חשך תחלה, וכן השלום אינו ניכר אלא מתוך המלחמה, ולכן אני ה' עושה כל אלה. שאין ניכר הטוב אלא מן הרע, ולפי שכתוב ה' פעמים אור, שלא היה צריך כי היה די שיאמר יהי אור ויהי וירא אותו כי טוב ויבדל בינו לבין החשך ויקרא לו יום. לכן אמר רבי סימון שם, חמש פעמים כתיב כאן אורה, כנגד חמשה חומשי תורה. כי לכן כתיב וירא אלקים את האור. כלומר את ה' אור, כי ד' דרכים לתורה שסימנם פרד"ס, והם ד' פעמים אור וחד לגופיה. ורבי סימון אמר שהם כנגד חמשה חומשי תורה כמ"ש שם. עוד שם אמר רבי ברכיה, משל למלך שהיו לו שני פקודים, א' שליט ביום וא' שליט בלילה, והיו מדיינים זה עם זה, זה אומר ביום אני שולט וזה אומר ביום אני שולט. קרא המלך לראשון ואמר לו פלוני יום תהא תחומך, ולשני אמר ליה לילה תהא תחומך ע"כ. ז"ש ויקרא אלקים לאור יום. דהיינו שקרא ליום וא"ל שיאיר ביום, ולחשך קרא אותו וא"ל שישמש בלילה. על כל אלה לא נאמר ויהי כן, לפי שרצה ללמד כל הדברים הנ"ל. וגם ביום חמישי נבראו המלאכים כמ"ש בזהר ועוף זה מיכאל יעופף זה גבריאל וכו' ע"ש. ולכן רצה להאריך במה שנברא בו. וכן ביום הששי שנברא אדה"ר, רצה להאריך בספוריו ולכן לא נאמר ויהי כן סתם.

ובספרי פ' וזאת הברכה. הופיע מהר פארן (דברים לג, ב). ארבע הופעות הם. ראשונה במצרים, שנאמר יושב הכרובים הופיעה (תהלים פ, ב). שנייה בשעת מתן תורה, שנאמר הופיע מהר פארן (דברים לג, ב). שלישית לימות גוג ומגוג, שנאמר אל נקמות ה' אל נקמות הופיע (תהלים צד, א). רביעית לימות המשיח, שנאמר מציון מכלל יופי אלקים הופיע (תהלים נ, ב) ע"כ. הלא זה דברנו כי האור הראשון כשנתגלה לישראל החשיך לאומות העולם, כדכתיב קומי אורי כי בא אורך וכו' כי הנה החשך יכסה ארץ וכו' (ישעיה ס, א-ב). כי האור הגדול מכהה עיני המסתכל בו כשאין לו יכולת להביט. וכבר כתבנו גם כן כי במצרים שימש האור הראשון, שלכן נאמר ולכל בני ישראל היה אור במושבותם (שמות י, כג). ואז היה החשך למצרים, ז"ש רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף (תהלים פ, ב). שבזכות יוסף שירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה ונגדרו כל האנשים בזכותו, נגאלו ממצרים. ואז יושב הכרובים הופיעה, שהבהיק הדרו והאיר אורו בריבוי. וגם הופיעה יובן על החשך כמ"ש באיוב י'. ותופע כמו אופל (כב). ושרשו יפע לשון חשך, עיין בשרשים ובלומברו"זו. שנייה במתן תורה שהחזירה על כל האומות ולא רצו לקבלה, וגם אז היה אור גדול בגילוי שכינה והיה חשך לאומות, שטח עיניהן מראות מהשכיל לבותם. שלישית במלחמת גוג ומגוג, שכתוב שם בסוף זכריה, וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא (מלאכי ג, כ). צדיקים מתרפאים בה ורשעים נדונים בה (ע"ז ג:). ואז אל נקמות ה'. שיחזרו לחיות אותם שצבאו על ירושלם כדי ליטול ענשם במקום שהרשיעו. ובזה אל נקמות הופיע, שירבה אורו ויכהו עיני הרשעים, כדכתי' ועיניו תמקנה בחוריהן (כריה יד, יב). וכתוב שם בזכריה, והיה ביום ההוא לא יהיה אור (יד, ו). שלא יהיה עוד אור השמש רק אור הראשון, לילה כיום יאיר, כמו שהי' בראש הבריאה. הד' לימות המשיח, דאיתא בילקוט ישעיה ס'. מהו באורך נראה אור (תהלים לו, י). זה אורו של משיח, שנו רבותינו בשעה שמלך המשיח בא ועומד על גג בית המקדש ואומר לישראל ענוים הגיע זמן גאולתכם, ואם אין אתם מאמינים ראו באורי שזרח עליכם, שנאמר קומי אורי וכו'. ועליכם בלבד זרח ולא על א"ה, שנא' כי הנה החשך יכסה ארץ וכו'. באותה שעה מבהיק הב"ה אורו של מלך המשיח ושל ישראל וכו'. ויובן עם מ"ש בזהר פ' פנחס רכ"א א', בית ראשון ובית שני יחית לון קב"ה כחדא מלעילא, בית ראשון באתכסיא ובית שני באתגליא, וכל עלמא יחמון ענני יקר דסחרן ע"ג דההוא דאתגליא, ובגו אינון עננין הוי בית ראשון בעובדא טמירא דסליק עד רום יקר שמיא. הרי שבית המקדש יופיע אורו של מלך המשיח, וזוהי ההופעה של ימות המשיח. וד' אלו רמוזים בפסוקי בראשית, ויאמר אלקים יהי אור. שנגנז אח"כ, אך ויהי אור במצרים כדלעיל. וירא אלקים את האור כי טוב. במתן תורה, שכן את האו"ר יש בהם אותיות תורה, נשארו ב' אלפין רמז לשתי תורות שבכתב ושבעל פה, וסי' ואאלפך חכמה. ויבדל אלקים בין האור ובין החשך. לימות גוג ומגוג שאז יבדיל הב"ה בין ישראל לאומות. ויקרא אלקים לאור יום, לימות המשיח הנה יום בא לה'. הוא יום הישועה וז"ש בפ' וזאת הברכה, ברזל ונחשת מנעליך וכימיך דבאך. שפי' רש"י ז"ל, וכימים שהם טובים לך שהן ימי נעוריך, כן יהיו ימי זקנותך. ז"ש אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו, אלו חסידים ואנשי מעשה שלא חטאו מעולם, ולכן משולים לברזל ונחשת, שקשים לעמוד כנגד יצרם הרע, ולגבי דידהו אין כאל ישורון. שפי' רז"ל הנאים והמשובחים, הם הצדיקים שלא טעמו טעם חטא מימיהן. וזהו שאמרו בב"ר פ' ט"ז. ר' ברכיה בשם ריב"ס אמר, אין כאל ומי כאל ישורון הנאים והמשובחים שבכם, אתה מוצא כל מה שהב"ה עתיד לעשות ל"ל, הקדים ועשה ע"י הצדיקים בעה"ז, הב"ה מחיה מתים וכו'. ר' ברכיה בשם ר' סימון אמר אין כאל ומי כאל ישורון ישראל סבא, מה הב"ה כתוב בו ונשגב ה' לבדו. אף יעקב ויותר יעקב לבדו ע"כ. הוקשה לר' ברכיה למה אמר ישורון ולא ישראל, ועוד דאם הכונה שאין כמו אל ישורון, דהיינו אלקי ישראל היל"ל כאל נקוד שבא. ולכן פי' אין כאל, כלומר אין קדוש כה', אך מי כאל ישורון, פי' ישראל הנאים והמשובחים שלעולם היו נאים במעשיהם ומשובחים, דהיינו חסידים העושים לפנים משורת הדין. וזה לפי שרוכב שמים בעזרך, שהב"ה עוזרם כנגד היצה"ר, כמ"ש לעיל וכמ"ש רגלי חסידיו ישמור. ואז ובגאותו שחקים, שמתפאר בהם בישראל לפני מלאכי השרת, כדכתיב ישראל אשר בך אתפאר. וזהו בזכות ישראל סבא הוא יעקב אבינו ע"ה שמטתו שלימה. כי כשם שכתוב ונשגב ה' לבדו שיהיה לעתיד. כך ויותר יעקב לבדו. הוא מ"ש בילקוט זכריה י"ג. והשלישית יותר בה, אלו ישראל שהם בני יעקב שהוא שלישי לאבות עד כאן. וכנגד הבעלי תשובה שהיו אומרים אשרי זקנותנו שכיפרה על ילדותנו, כתוב שם מעונה אלקי קדם ומתחת זרועות עולם וכו'. כי כבר אז"ל עיקר שכינה בתחתונים היתה, חטאו הראשונים והעלוה לרקיע השביעי, וזהו למעון השחקים כמ"ש רש"י ז"ל, ואח"כ באו האבות ובניהם הצדיקים עד מרע"ה והורידוהו לעולם, וזהו ומתחת זרועות עולם הם הצדיקים הסומכים העולם, כי לה' מצוקי ארץ. שהורידוה לתחת לפי שהם זרועות עולם, ובזכותם ירדה שכינה למטה. ויגרש מפניך אויב זה יצה"ר, שע"י התורה ויאמר השמד, אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, וזה מדבר על בעלי תשובה שמגרשים את היצר מלבם ע"י התורה והתשובה. ובזה וישכון ישראל בטח בדד וכו'. לכן אמר המשורר מזמור קל"ד. שיר המעלות הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות וגו'. זה מדבר בשמחת בית השואבה, ששנינו שם בסוכה פ"ה (נא:), ואומרים לפניהם דברי שירות ותשבחות, והלויים בכנורות ובנבלים וכו' על חמשה עשר מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים, כנגד ט"ו שיר המעלות שבתהלים וכו'. ז"ש הנה, דקיל"ן (ספרי פ' קרח.) כל הנה בשמחה, מדכתיב הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו. ועתה הוא זמן שמחתנו זכר לשמחת חנוכת הבית שעשה שלמה. הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' שעומדים בבית ה' בלילות. להודות ולשבח ולהשלים כל חסר מן הבריאה, ובזמן שינה של לילה מנדדים שינה מעיניהם, וקראם עבדי ה' דיזפי ביממא ופרעי בליליא כמ"ש בערובין פ"ו (סה.). שאו ידיכם קדש. כרשב"ג שהיה נוטל שמנה אבוקות של אור בידו וכו'. והרי זו כעין עבודת ב"ה יברכך ה' מציון וכו'. וכבר הארכנו באלון בכות שלנו ע"ש.

ובמ' הקודם שהצענו בברכות פ"ה (לב:), פרש"י ז"ל צריכין חזוק. שיתחזק אדם בהן תמיד בכל כחו עכ"ל. ולדרכנו יובן כי אלו הדברים הם קשים לעשותם כי יש להן מוחה ומעכב. כי הנה כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו' וחיי צער תחיה (אבות ו, ה). ולכן היצה"ר מוחה ומעכב. וכן במעשים טובים, כי אם יתגבר כארי לעמוד בבקר להשכים לב"ה שינה תוקפתו, וכן אם ירצה ליתן צדקה יצרו תוקפו שלא לחסר נכסיו וכן כלם. לכן צריכין חזוק כנגד היצה"ר ולהתגבר עליו. ומביא ראיה מיהושע שא"ל הב"ה רק חזק ואמץ מאד לשמור לעשות ככל התורה אשר צוך משה עבדי וכו' (יהושע א, ז). ואמר לשמור לעשות, לפי שדרשו רז"ל ושמרתם זו משנה ועשיתם זה מעשה. כי בשניהם יכון האדם בתורה ומצות. ולפיכך צונו לקרות קריאת שמע בכל יום, שיש בו שתי אזהרות אלה. אך קשה למה בפרשה ראשונה הקדים הלימוד, ודברת בם בשבתך בביתך וכו'. ואח"כ המעשה וקשרתם וכו'. אך בפ' שנייה הקדים וקשרתם אותם. ואח"כ ולימדתם אותם. אמנם שנינו בפ"ב דברכות (יג.), למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע, כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואח"כ יקבל עליו עול מצות. כי עול מלכות שמים הוא הלימוד שהוא עול תורה. ולכן בפרשה ראשונה צוה על הלימוד תחלה, ובפרשה שנייה שהיא עול מצות צוה תחלה על המעשה ואח"כ על הלימוד. ובשתיהן דבר על הלימוד לבנים, כלפי מ"ש בקדושין פ"א (ל.), המלמד את בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני, שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך (דברים ד, ט). וסמיך ליה יום אשר עמדת וכו' (י). כי ע"י הבנים שלקחם הב"ה לערבים קבלו התורה, דאל"כ לא היה נותנה להם, וזהו כאילו קבלה מהר סיני. והנה בין בלימוד בין במעשה צריך חזוק, לכבוש את יצרו הרע שלא ימחה בידו. תפלה מנין כי כמה קטגורי' עומדים לאדם לבטלו מכונת התפילה, וצריך שיתחזק נגדם ולכוין בתפלתו, שכן אמרו שם אמר ר' חמא בר חנינא אם רואה אדם שהתפלל ולא נענה יחזור ויתפלל, שנאמר קוה אל ה' וכו' וקוה אל ה' (תהלים כז, יד). כי אם התפללת ולא נענית, חזק ויאמץ לבך לחזור ולהתפלל בכונה וקוה אל ה'. דרך ארץ פירש"י ז"ל, אם אומן הוא לאומנותו, אם סוחר הוא לסחורתו וכו'. הכונה שאם יתעסק באומנות ולא יצליח מתחלה, אל יניחנו כדי לעסוק באומנות אחרת, רק יתמיד באומנותו ויתחזק בו, כמו שאמר יואב לאבישי אחיו, חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלקינו (שמואל ב' י, יב). שאם בתחלה לא נצליח נחזור ונתחזק, כי קנאת ה' צבאות תעשה זאת והוא יהיה עמנו. כי לא נכחד קימנו. שהחיינו וקיימנו. לימים אשר לו נזמנו. במהרה בימינו אמן. בילא"ו.