דרוש י"א לפרשת ויגש

ובני יוסף אשר יולד לו במצרים נפש שנים כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים (בראשית מו, כז).

ברכות פ״ק (דף ז:), ראובן. א״ר אלעזר אמרה לאה ראו מה בין בני לבן חמי, דאילו בן חמי אע״ג דמדעתיה זבנה לבכירותיה, דכתיב וימכור את בכורתו ליעקב (בראשית כה, לג). חזי מה כתיב ביה, וישטום עשו את יעקב (בראשית כז, מא). וכתיב הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים (שם  לו). ואילו בני אע״ג דעל כרחיה שקלה יוסף לבכירותיה מיניה, דכתיב ובחללו יצועי אביו ניתנה בכורתו לבני יוסף (דה״א ה, א), אפילו הכי לא איקנא ביה, דכתיב וישמע ראובן ויצילהו מידם (בראשית לז, כא), ע״כ.

יצא האדם ויקבל האורח הבא אליו בסבר פנים יפות כאשר ראינו באאע״ה, וירא וירץ לקראתם מפתח האהל (בראשית יח, ב). וכבר פירשנוהו לעיל פ׳ וירא. וכן למד ממנו לוט כשנתגדל בביתו, שלזה כתוב ויבאו שני המלאכים סדומה בערב וכו׳ וירא לוט וכו׳ ויקם לקראתם וישתחו אפים ארצה (בראשית יט, א). שיובן עם מ״ש בפ״ק דקדושין (דף לב:), ת״ר מפני שיבה תקום (ויקרא יט, לב), יכול יעמוד מפניו ממקום רחוק, ת״ל תקום והדרת. לא אמרתי קימה אלא במקום שיש הידור, יכול יעצים עיניו כמי שלא ראהו, ת״ל תקום ויראת. דבר המסור ללב וכו׳. ופרש״י במקום שיש לו הדור בעמידתו דהיינו תוך ד׳ אמות דמוכחא מילתא שמפניו הוא עומד. ולכן פסק בטי״ד סי׳ רמ״ד. הרואה חכם עובר בר״ה אינו עומד מלפניו עד שיגיע לתוך ד׳ אמותיו. וכתב שם הב״ח דאינו רשאי לעמוד קודם, דהרואה אומר לצרכו הוא דעמד, ואע״ג דנשיא ורבו חייב לעמוד מלא עיניו התם איכא חיובא וכו׳. לכן אמר הכתוב וירא לוט, שלא העצים עיניו לעשות עצמו כאילו לא ראם. ויקם לקראתם, שהמתין כשהיו נגדו בד׳ אמותיו, להראותם שמפניהם קם, ולא רץ לקראתם כמו שעשה אברהם רק ויקם לקראתם, ולא אמר וירץ לקראתם כדי שלא ירגישו אנשי סדום. ובזה מובן מ״ש באברהם, וישא עיניו וירא וכו׳ וירא וירץ לקראתם (בראשית יח ב.). שכבר הרגיש רש״י ז״ל מהו וירא וירא שתי פעמים ותירץ כדרכו. ואנחנו לדרך זו נלך כי אחר שראה אותם מתחלה לא העצים עיניו רק תמיד וירא, שלא הסתיר פניו מהם עד שרץ לקראתם. כן ראינו ביוסף הצדיק שיצא לקראת אביו, כמ״ש ויאסור יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גושנה (בראשית מו כט). כי זה בא ללמדנו ענותנותו של יוסף הצדיק שלהיותו עולה לקראת אביו, לכן ויאסור הוא בעצמו את מרכבתו אף שהיה מלך. כי שתים היו סבה לזה, הא׳ לקראת ישראל שהיה גדול בדורו, כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל (בראשית לב, כט). ועוד להיותו אביו. ובתנחומא פ׳ זו, א״ר יודן בשם ר׳ איבו שני בני אדם ראו כבוד גדול מה שלא ראה בריה בעולם, ואלו הן יתרו ויעקב, יתרו כשבא אצל משה כתיב בו ויצא משה לקראת חותנו (שמות יח, ז.). מי היה רואה משה יוצא ואינו יוצא, שרי אלפים ושרי מאות יוצאים ולא היה יוצא. שבעים זקנים יוצאים ולא היה יוצא. אהרן כ״ג יוצא ולא יוצא. התחילו כל ישראל יוצאין לקראת יתרו. ואף יעקב כשבא אצל יוסף מה כתיב בו, ויאסור יוסף מרכבתו ויעל (בראשית מו, כט.). מי היה רואה ליוסף יוצא ולא היה יוצא לקראת אביו, עבדי פרעה וזקני ביתו יוצאין ולא היה יוצא. זקני ארץ מצרים יוצאין ולא היה יוצא, לקיים מה שנאמר כבוד חכמים ינחלו (משלי ג, לה). ע״כ. קשה שהיה לו לומר נתכבדו כבוד גדול מאי ראו. ועוד למה לא פי׳ הכתוב כל הכבוד הזה. ועוד מהו אריכות לשון המ׳, יתרו כשבא אצל משה ויעקב כשבא אצל יוסף, דדי באמרו יתרו ויעקב והטעם זיל קרי בי רב. אמנם הוקשה לו לבעל המ׳ ויאסור יוסף מרכבתו ויעל וכו׳. למה הלך יוסף יחידי לקראת אביו לפי דברי הכתוב, וכן משה לקראת חותנו, שהרי מצינו שכשהלך יוסף לקבור את אביו כתוב ויעלו אתו כל עבדי פרעה זקני ביתו וכל זקני ארץ מצרים (בראשית נ, ז.). ואם במיתתו כך בחייו עאכ״ו, וכן ביתרו כתוב ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכול לחם עם חותן משה לפני האלקים (שמות יח, יב.). ולמה מתחלה לא אמר אלא ויצא משה לקראת חותנו. אמנם דייק בדבריו שני בני אדם, כלומר בני אדם הדיוטים לגבי דידהו, כי יוסף היה מלך מצרים ומשה היה מלך ישראל, ויתרו בא כגר בארץ כאורח נטה ללון, גם יעקב בא למצרים מפני הרעב והיה יורד לגלות ולכן לא אמר נתכבדו, כי לגבי דידהו לא היה כבוד כיון שבאו כבני אדם הדיוטים, אך מפני העולים לקראתם שהיו מלכים ראו כבוד גדול. ולכן האריך בלשונו יתרו כשבא אצל משה, כלומר אף דלגבי דידיה לא היה ראוי לכבוד גדול עכ״ז לפי שבא אצל משה שהיה גדול בישראל ראה כבוד גדול, כי מי ראה את משה יוצא ולא היה יוצא עמו, וכן יעקב כשבא אצל יוסף. והכתוב לא הזכיר אלא ויצא משה לקראת חותנו, להגיד ענותנותו שלא רצה שילכו עמו גדולי ישראל לכבדו אלא הם מעצמם יצאו. ואעפ״י שלא היו עדין שרי אלפים ושרי מאות, כי יתרו הוא שאמר למשה ושמת עליהם וכו׳ (שם כא.). אך דקדקו בכתוב ויבא אהרן וכל זקני ישראל (שם יב.). מאי וכל, אלא להורות שבאו עמו כל גדולי ישראל שאח״כ נתמנו שרי אלפים ושרי מאות, וגם יוסף להיותו יוצא לקראת אביו, לא רצה ליטול גדולה לעצמו לילך בתכסיסי מלכות רק כהדיוט ולא מלך, אך מי ראה אותו יוצא ולא יצא עמו, וגם פרעה הרשע רצה לכבד את יעקב, והוא מש״ה ויאמר פרעה אל יוסף אמור אל אחיך זאת עשו וכו׳ (בראשית מה, יז.). וקחו את אביכם וכו׳ (שם יח.). ואתה צוויתה זאת עשו קחו לכם מארץ מצרים עגלות לטפכם ולנשיכם ונשאתם את אביכם ובאתם (שם יט.). שיש לדקדק למה פסקיה לקרא בסכינא חריפא, שאחר שאמר זאת עשו וכו׳ (שם יז.). וקחו את אביכם (שם יח.), חזר ואמר ואתה צוויתה זאת עשו קחו לכם [מארץ מצרים] עגלות (שם יט.). ולמה לא אמר מתחלה אמור אל אחיך זאת עשו קחו לכם מארץ מצרים עגלות וטענו את בעירכם הכל בצווי א׳, ועוד מאי מארץ מצרים, דמהיכן יקחום אם לא משם, ועוד קשה שכתוב אח״כ ויתן להם יוסף עגלות על פי פרעה (שם כא.) כמו שאמר פרעה. ואח״כ חזר ואמר וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו (שם כז.), שהרי שלחם פרעה. והראיה שהרי כתב אח״כ וישאו בני ישראל את יעקב אביהם ואת טפם ואת נשיהם בעגלות אשר שלח פרעה לשאת אותו (בראשית מו, ה.), וכל שכן שיקשה מ׳ ז״ל בב״ר פ׳ צ״ד. וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו. ואותן עגלות ששלח פרעה היכן היו, אלא אותן עגלות היתה עבודה זרה חקוקה עליהם, עמד יהודה ושרפם, למוד אותו השבט להיות שורף ע״א ע״כ. והלא אח״כ חזר ואמר בעגלות אשר שלח פרעה לשאת אותו. אמנם בזהר פ׳ זו דף ר״י ב׳. ת״ח כתיב בהו במצרים עגלה יפה פיה מצרים (ירמיה מו, כ.). ורזא דעגלא דא הוו ישראל תחות שלטניה כמה זמנין וכמה שנין, ובגין דישראל זמינין לשלטאה עלה לבתר אתרמיז לון השתא עגלות ע״כ. בדרך זו נלך לבער הקושיות הנ״ל, כי הנה כונת פרעה היתה לרמוז לו כי ירדו עתה בגלות תחת יד מצרים, וז״ש ליוסף אחרי תום צויו, טענו את בעירכם וקחו את אביכם וכו׳ (בראשית מה, יח.). ואתה צוויתה זאת עשו (שם יט.). כי אותך בפרט צוה הב״ה שתרד בגלות, כמ״ש ז״ל (ב״ר פ׳ פ״ו.), בחבלי אדם אמשכם (הושע יא, ד.). ולכן עליך המלאכה לגמור, קחו לכם מארץ מצרים דוקא עגלות כי אתם ראויי׳ לבא תחת עגלה יפה פיה מצרים. ולפי שיוסף הבין כונת פרעה לכן ויתן להם יוסף עגלות על פי פרעה, שלא רצה שיקחו מיד פרעה רק ויתן להם יוסף, אמנם היו על פי פרעה כי הוא המזכירם תחלה. ואפשר שאותן עגלות ממש שצוה פרעה היו אותן ששלח יוסף, ומ״ש בב״ר עמד יהודה ושרפם. אפשר דקאי לע״א שהיתה חקוקה עליהם, אך העגלות עצמן לא נשרפו אלא שלחם לאביו. אך בבואם מצרימה שירדו בגלות, כתוב וישאו בני ישראל את יעקב אביהם וכו׳ בעגלות אשר שלח פרעה לשאת אותו. שכיון שאמר וישאו בני ישראל היה די שיאמר את אביהם מאי את יעקב אביהם, אלא להודיענו שהיה הולך בגלות, שלכן נק׳ יעקב כמ״ש בזהר (זהר ח״א, דף קע״ד ע״א.), דכד הוה בין שנאין ובארעא אחרא נקרא יעקב. אך מתחלה כתוב ויסע ישראל וכל אשר לו ויבא בארה שבע (בראשית מו, א.). ולפי שהיה עדין בא״י לכן קראו ישראל, ושם לא דכר שמייהו דעגלות, אך כאשר יצא ח״ל ויקם יעקב מבאר שבע, אז כתוב בעגלות אשר שלח פרעה לשאת אותו, ודוק.

וישלח את אחיו וילכו ויאמר אליהם אל תרגזו בדרך (בראשית מה, כד.). קשה מאי וישלח דנראה דשלחם בעל כרחם, עוד קשה דהיל״ל תחלה ויאמר לאחיו אל תרגזו בדרך וישלחם וילכו, דלאחר שהלכו איך יאמר אליהם. וראיתי בחזקוני ע״פ זה ז״ל, כל לשון לויה משקל דגש, וכשהוא לשון שליחות לחזור משקלו רפי ע״כ. והכונה כי ל׳ שילוח הוא מבנין הקל, וישלח יעקב. וישלח מלאכים. אך כשהוא מבנין פועל הדגוש הוא לשון לויה, וישלח את אחיו. שעשה להם לויה. ובזהר פ׳ וירא ק״ד א׳. ת״ח כד בר נש עביד לויה לחבריה איהו אמשיך לשכינתא לאתחברא בהדיה ולמיהך עמיה בארחא לשזבא ליה. ת״ח יוסף כד אתפרש מאבוי בלא לויה ובלא אכילה אשתדר והוה מה דהוה, וכד אמר יעקב טרוף טורף יוסף אמר כי ארד אל בני אבל שאולה, דאנא גרימנא ליה ע״כ. והנה יעקב כששלח את יוסף היה עוסק עמו בתורה, כמ״ש שהיה עוסק בפ׳ עגלה ערופה, וכן כתוב בזהר פ׳ זו ר״י ב׳. ולכן סבר יעקב שאין צריך לויה, שהרי אמרו בסוטה פ״ט (דף מו:), היה מהלך בדרך ואין לו לויה יעסוק בתורה. ועוד בערובין פ״ו (דף סד.), לא יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה. כי בזה אף שילך יחיד יעסוק באותה הלכה וינצל מפגעים רעים. אמנם יוסף שראה מעשה שאירע לו, וישלח את אחיו. שליוה אותם כדי להמשיך השכינה לאתחברא בהדייהו, וזהו וישלח את שהיא השכינה עם אחיו, דאל״כ את הוא מיותר, ויאמר אליהם אל תרגזו בדרך. איתא בפ״ק דתעניות (דף י:), אמר להם אל תתעסקו בדבר הלכה שמא תרגז עליכם הדרך. דקדקו בלשונם בדבר הלכה, לפי שידענו (קדושין ל:), שאפילו האב ובנו הרב ותלמידו שעוסקים בהלכה נעשים אויבים זה לזה ואח״כ מתוך הויכוח מתברר האמת. ולפי שהוא היה עוסק בפ׳ עגלה ערופה כשפירש מאביו, והיא באה על לשון הרע ככתוב אצלנו (חלק ג׳ דרוש מ״ג לפ׳ שופטים.), כי ימצא חלל באדמה (דברים כא, א.). שהלשון הרע הורג שלשה (ערכין טו:), ויוסף הביא דבתם רעה אל אביהם (בראשית לז, ב.), ולכן היה לו ליהרג אלא שחס הב״ה עליו ונמכר למצרים, לכן צוה לאחיו אל תרגזו בדרך, להתקוטט ביניכם על מכירתו. ואמנם הקשה לזה מ״ש בב״ר פ׳ צ״ד. אמר להם אל תפסיעו פסיעה גסה ואל תעמידו עצמכם מד״ת. ואפשר לתרץ עם מאי דאיתא בפ״ק דתעניות (דף י:), אל תתעסקו בדבר הלכה, איני והא א״ר אלעאי בר ברכיה שני ת״ח שמהלכין בדרך ואין ביניהם ד״ת ראויים לישרף, ל״ק הא למגרס הא לעיוני. כי כשאמר אל תתעסקו בדבר הלכה היינו לעיוני אך למגרס צריך, והוא מ״ש אל תעמידו עצמכם מד״ת, ודוק.

עוד שם, ויסע ישראל וכל אשר לו ויבא בארה שבע ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק (בראשית מו, א.). ויאמר אלקים לישראל במראות הלילה וכו׳ (שם ב.). אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה ויוסף ישית ידו על עיניך (שם ד.). צריך לדקדק בפסוקים אלה למה לא זבח יעקב בחברון ורצה לבא לבאר שבע, ומאי לאלקי אביו יצחק, שהיל״ל בקצור לאלקי יצחק, ומה אמר לו במראות הלילה, שהרי כתוב אח״כ ויאמר אנכי האל אלקי אביך וכו׳ (שם ג.). ועוד מהו הכפל ואנכי אעלך גם עלה (שם ד.). ועוד היה לומר תחלה ויוסף ישית ידו על עיניך, ואח״כ ואנכי אעלך גם עלה, שכן ויוסף ישית הוא בשעת מיתה, ואנכי אעלך גם עלה הוא על הקבורה. אמנם בפ׳ תולדות כתוב, ויעל משם באר שבע (בראשית כו, כג.). וירא אליו ה׳ בלילה ההוא ויאמר אנכי אלקי אברהם אביך אל תירא כי אתך אנכי וברכתיך והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי (שם כד.). ויבן שם מזבח ויקרא בשם ה׳ (שם כה.). ואפשר שזה המזבח בנאו על בשורת הזרע כמ״ש בפ׳ לך לך, ויבן שם מזבח לה׳ הנראה אליו (בראשית יב, ז.). ופרש״י ז״ל על בשורת הזרע ועל בשורת א״י. הנה כי כן רצה יעקב לילך לבאר שבע לזבוח על המזבח שבנה יצחק אביו ששם נתבשר על יעקב, כי ביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק, ואף כאן נתבשר יעקב ביוסף שעודנו חי והוא היה עיקר זרעו כמ״ש ז״ל, ולכן הלך לזבוח שם. ובב״ר פ׳ צ״ד. ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק (בראשית מו, א.). אריב״ל חזרתי על כל בעלי אגדה שבדרום שיאמרו לי פסוק זה ולא אמרו לי, עד שעמדתי עם יהודה בן פדיה ואמר לי הרב והתלמיד שהיו מהלכים בדרך, בתחלה שואלים בשלום התלמיד ואח״כ שואלים בשלום הרב, א״ר הונא כד אתא ריב״ל לטבריה שאליה לר׳ יוחנן ולר״ל, ר׳ יוחנן אמר שחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו. ר״ל אמר על ברית השבטים הקריב וכו׳. וקשה במ״ש בן פדיה בתחלה שואלים בשלום התלמיד וכו׳. שהרי בכתוב לא נזכר אלא יצחק ולא הוזכר אברהם כלל. ועוד אם השיב בן פדיה למה הוצרך ריב״ל לשאול עוד לר״י ולר״ל. ועוד דבשלמא ר׳ יוחנן השיב שחייב אדם בכבוד אביו וכו׳, אך ר״ל מה השיב לקושיא שנזכר יצחק ולא אברהם. אמנם דקדק בן פדיה בכתוב שאמר לאלקי אביו יצחק ולא אמר לאלקי יצחק, שזה כונתו להזכיר גם את אברהם, וזהו לאלקי אביו יצחק דהיינו אברהם, כי בני בנים הרי הם כבנים, ולמה לא הזכירו בשמו, לכן בא במשל הרב והתלמיד שהיו מהלכים בדרך, כי אז התלמיד הולך לפני רבו, ולכן דייק בדרך שלהיות התלמיד לפני רבו, בתחלה שואלים בשלום התלמיד ואח״כ בשלום הרב שהוא אחריו. אך בבית ראוי לשאול בשלום הרב תחלה. ולפיכך כתוב ויזבח זבחים לאלקי אביו שהוא אברהם, אך לא הזכירו בשמו רק את יצחק הזכיר שלשמו הקריב תחלה. אך ריב״ל לא נחה דעתו בזה שהיה לו לומר לאלקי אבותיו אם כונתו להזכיר שניהם, ולכן השיב ר׳ יוחנן שחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו, וזהו פי׳ הכתוב ויזבח זבחים לאלקי אביו, שלהיותו אביו הזכירו וזהו יצחק, לא כן אברהם שהוא זקנו. ור״ל אמר על ברית השבטים הקריב, הוא מ״ש לעיל כי להיות שיצחק בנה מזבח על בשורת הזרע, וברכתיך והרביתי את זרעך. וזה נאמר על יעקב שהוליד י״ב שבטים, ולכן רצה יעקב לילך שם ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק, שבנה המזבח שם באר שבע. ויעקב הקריב עליו ליתן שבח והודאה על שנגלה יוסף לאחיו, ועכשיו ברית השבטים קיימת כי גם יוסף עומד בצדקו, שלכן כתוב ויגידו לו לאמר עוד יוסף חי. שר״ל שהוא צדיק שאפילו במיתתם קרויים חיים (ברכות יח.). ובזהר פ׳ ויחי רכ״ב א׳. תנא בשעתא דהוה נחית יעקב למצרים הוה דחיל, אמר דילמא ח״ו ישתצון בני ביני עממיא, ודילמא יסלק קודשא בריך הוא שכינתיה מיניה, בקדמיתא מה כתיב אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם, ומה דאמרת דילמא אסלק שכינתי מבינך, אנכי ארד עמך מצרימה. אמר עוד דחילנא דילמא אתקבר תמן ולא אזכה עם אבהתי, ואנכי אעלך גם עלה. אעלך ממצרים, גם עלה לאתקברא בקברא דאבהתך. ולכן אמר הכתוב ויאמר אלקים לישראל במראות הלילה. שהלילה רומז לגלות, להורות לו שעתה מתחיל גלות מצרים, ולכן אמר אלקים שמורה על הדין, ולכן אחר שקראו ישראל לפי שעדין לא יצא ח״ל, חזר וקראו בשם יעקב שנק׳ כן בהיותו ח״ל ובגלות. ויאמר אנכי האל אלקי אביך וכו׳. כמ״ש בזהר דלעיל, ואנכי אעלך גם עלה, אותך ואת כל הצדיקים כיוצא בך. ויוסף ישית ידו וגו׳. ר׳ חגי בשם רבי יצחק אמר על מנת ויוסף ישית ידו על עיניך ע״כ. דקשה מי המה אלה הצדיקים כיוצא בו. ועוד מהו על מנת ויוסף וכו׳. אמנם רצה הב״ה לזכות את ישראל סבא ולבשרו שיזכה להקבר בקברות אבותיו, ולאו דוקא הוא אלא גם בניו יקברו בא״י, כמ״ש והעליתם את עצמותי מזה אתכם. שאמר יוסף, ללמד שאף עצמות כל השבטים העלו עמו, ז״ש אותך ואת כל הצדיקים כיוצא בך שהם בניו הדומים אליו, וזהו גם עלה, שהגם מרבה את בניו, אך בזאת על מנת ויוסף ישית ידו על עיניך. שהוא מ״ש בזהר פ׳ ויחי רכ״ב ב׳. אוף הכא יוסף במיא אתרמי ארונא דיליה, אמר קב״ה אי יוסף אסתלק מהכא גלותא לא אתקיים, אלא תהא קבורתיה באתרא דלא יסתאב ויסבלון בני ישראל גלותא ע״כ. ז״ש על מנת ויוסף וכו׳. שישאר כאן במקומך, ופי׳ ידו כמו מקומו, מלשון איש על ידו לדגליהם (במדבר ב, יז). שיהיה מקומו כאן במצרים תחתיך, וזהו על עיניך, שכשם שראוי היית להשגיח עליהם בעין חמלתך שיוכלו לסבול הגלות, ויוסף ישית ידו במקומך, להשגיח הוא עליהם על עיניך ודוק. עוד איתא בעירובין פ״ח (פו.) (עין יעקב.), כל המצפה לשלחן חבירו עולם חשך בעדו. ולפי זה היה יעקב ירא לרדת מצרימה, וכן איתא בזהר שמות דף ג׳ א׳. דאי כד נחתו ישראל למצרים לא יטעמון נהמא דמצראי, לא אשתבקו בגלותא ולא יעיקון לון מצראי. לכן הבטיחו הב״ה אל תירא מרדה מצרימה, שאנכי מבטיחך שלא תזון מתחת יד מצרים, רק יוסף בנך הוא יכלכלך, ובזה אני מבטיח אותך ואנכי אעלך גם עלה. ולא תשתבק בגלותא, לפי שיוסף ישית ידו על עיניך, ולא יחשכו עיניך לצפות על שלחן אחרים. וכל זה היה מדה כנגד מדה כי כשם שנצטער על יוסף כך זכה לראותו בגדולתו, וכמ״ש בזהר פ׳ ויחי רי״ו ב׳. והוה בכי כל יומא לאינון י״ז שנה דיוסף, מאי קאתיבו ליה ויוסף ישית ידו על עיניך, הא לך י״ז שנה אחרנין בתענוגין ותפנוקין והנאות וכסופין, הה״ד ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה. וזהו ואנכי אעלך גם עלה, עילוי על עילוי למעלה למעלה, בהיות שיוסף ישית ידו על עיניך.

עוד כתוב בפ׳ זו, כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה יוצאי יריכו מלבד נשי בני יעקב כל נפש ששים ושש. ובני יוסף אשר יולד לו במצרים נפש שנים כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים. וכאן הבן שואל איך יכול לומר על בני יוסף, כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה, שהרי שם נולדו במצרים. ואם נאמר שיצאו לקראת יעקב וחזרו עמו למצרים, לא ראינו כי אם ויאסור יוסף מרכבתו ויצא לקראת ישראל אביו גושנה ולא נזכרו בניו, ואף שכתוב לעיל מי ראה את יוסף יוצא ולא היה יוצא, היה לו להזכיר בני יוסף בפרטות. ועוד שלא יאמר על זה הבאה מצרימה כיון שכבר אמר ובני יוסף אשר יולד לו במצרים. אך הכל יובן בהקדמה אחת בילקוט ראובני פ׳ וישלח בשם ס׳ כנפי יונה, וזהו הלשון מתוקן ודיבר עם הספר כנפי יונה עצמו. בשעה שבלבל ראובן יצועי אביו ומנע משכבה של בלהה, וכבר נזדמנו לה לבלהה מלמעלה נשמותיהם של שני תאומים, ועם זה היו בני יעקב י״ד ועם דינה שראויה היתה להיות זכר היו שבטי י״ה דווקא, ונתלבשו אלו הב׳ תאומים באוצר ידוע שנקרא גוף הקרוב לאויר העה״ז. והנה להחזירם אי אפשר, מה עשו ב״ד של מעלה, הורידו ב׳ נשמות הללו למצרים לאשת יוסף, והם מנשה ואפרים שאמר יוסף עליהם בני הם אשר נתן לי אלקים בז״ה (בראשית מח, ט). גי׳ י״ד, וכן כתוב במעשה ראובן וישמע ישראל (בראשית לה, כב). הבין שלא כיון לחטוא ומאתר עילאה יצאו הדברים, ויהיו בני יעקב שנים עשר ולא יותר עכ״ל.

ובזאת ההקדמה הנכונה יובן מ״ש בשבת פ״ה (נה:), אמר ר׳ שמואל בר נחמני א״ר יונתן כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, שנאמר ויהיו בני יעקב שנים עשר. מלמד ששקולים כאחד. אלא מה אני מקיים, וישכב את בלהה פילגש אביו, מלמד שבלבל מצעו של אביו ומעלה עליו הכתוב כאילו שכב עם בלהה. תניא ר״ש בן אלעזר אומר מוצל אותו צדיק מאותו עון ולא בא מעשה לידו. אפשר עתיד זרעו לעמוד על הר עיבל ולומר ארור שוכב עם אשת אביו. ויבא חטא זה לידו, אלא מה אני מקיים וישכב את בלהה פלגש אביו, עלבון אמו תבע, אם אחות אמי היתה צרה לאמי, שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי, עמד ובלבל מצעה ע״כ. וצריך להבין מאי בינייהו, ולמה רשב״ן אמר שבלבל מצעו של אביו, ורשב״א אמר שבלבל מצעה של בלהה. אך בזהר פ׳ וישלח דף קע״ו א׳ איתא ז״ל, כד אתא ראובן ובלבל ההוא ערסא, אמר ומה תריסר שבטין הוו ליה לאבא לקיימא בעלמא ולא יתיר, והשתא בעי לאולדא בנין, דילמא אנן פגימין, דאיהו בעי לאולידא אחרנין כמלקדמין, מיד בלבל ההוא ערסא ואתעכב ההוא שמושא וכו׳ (כאילו עבד קלנא לגבי שכינתא דשריא על ההוא ערסא. ועל דא כתיב וישמע ישראל, דהא בשמא דא אסתלק גו תריסר דאתכסיין, דאינון תריסר נהרי אפרסמונא דכיא. ויהיו בני יעקב שנים עשר, אלין תריסר שבטין דשכינתא אתתקנת בהו. ומאן אינון, אלין דאורייתא אהדרת ועביד לון חושבנא כמלקדמין. כלהו קדישין, כלהו אתחזיין לגבי שכינתא לאסתכלא בקדושה דמאריהון. דאילו עבד ההוא עובדא לא ייתי ראובן במניינא.). לכן אמר רשב״ן כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, כלומר אינו חוטא שהרי הפ׳ אומר וישכב וכו׳. אך הוא טועה לפי שכתוב ויהיו בני יעקב שנים עשר. ואילו חטא ראובן לא היה נכנס במנין השבטים. א״כ מהו וישכב את בלהה, שבלבל מצעו של אביו, והוא לפי שעיכב את בלהה מלשכב עם אביו, ומעלה עליו הכתוב כאילו שכבה. שכן אמר רשב״ן עצמו שם בשבת פ״ה (נה:), בבני עלי, אשר ישכבון את הנשים וכו׳ (ש"א ב, כב), מתוך שלא הלכו אצל בעליהן מע״ה כאילו שכבום. ולכן אמר כאן שבלבל מצעו של אביו, דהיינו לעכבו שלא יוליד עוד. ורשב״א אמר מוצל אותו צדיק מאותו עון לעכב את אביו מפריה ורביה ולא בא מעשה לידו לשכב ח״ו את בלהה אשת אביו. אפשר עתיד זרעו לעמוד על הר עיבל וכו׳ אלא עלבון אמו תבע, כי אמר אם יעקב עתיד להוליד בנים אחרים יעמידם מלאה ולא מבלהה. וז״ש אם אחות אמי שהיא רחל היתה צרה לאמי, שבעבורה לא היה מעמיד אהלו אצל לאה. שפחת אחות אמי שהיא בלהה תהא צרה לאמי. עמד ובלבל את מצעה, דהיינו של בלהה כדי שיעמיד יעקב השבטים מלאה. ולכן בקש ראובן להציל את יוסף, כי ידע שעל ידו יתוקן חטאו כי ממנו יצאו אותם הנשמות, והוא שכתוב וישמע ראובן ויצילהו מידם ויאמר לא נכנו נפש, דהיינו שאם נכה אותו ידחו אותם הנפשות שעתידים לצאת ממנו, ואע״פ שהיו שנים אמר נפש לשון יחיד לפי שהיו תאומים כדלעיל. ולפיכך וישב ראובן אל הבור והנה אין יוסף בבור וכו׳ הילד איננו ואני אנה אני בא. כלומר אנה אמצא תקון לנפשי ממה שבלבלתי יצועי אבא, שיצאו אותם הנשמות. ובזה יובן מ״ש בילקוט פ׳ וזאת הברכה, יחי ראובן במעשה יוסף ואל ימות במעשה בלהה. דקשה שהרי מעשה בלהה קדם למעשה יוסף, אלא קשיא ליה לבעל המ׳ שכיון שאמר יחי ראובן פשיטא דאל ימות, ולכן פי׳ יחי ראובן במעשה יוסף שעשה כל יכלתו כדי להצילו, כמו שהעיד הכתוב ויצילהו מידם, וזה גרם שאל ימות במעשה בלהה, שכיון שיוסף הורד מצרים יצאו ממנו אותן הנשמות ונתקן מעשה ראובן שבלבל מצעה של בלהה. וז״ש בפ׳ מקץ ויען ראובן אותם לאמר הלא אמרתי וכו׳ וגם דמו הנה נדרש. שדרשו רז״ל דמו וגם דם הזקן. ואני לדרכי אלך שכיון ראובן לדם זרעיותיו כמ״ש קול דמי אחיך, דמו ודם זרעיותיו. אף כאן וגם דמו, שגם מרבה דם זרעיותיו, הם מנשה ואפרים שיצאו ממנו, ובזה נתקן חטאו של ראובן. ובמס׳ פ׳ וישב ואני אנה אני בא. ואני אנה אוליך את חרפתי (ש"ב יג). הם דברי ראובן, שבמות יוסף ולא יצאו ממנו אותן הנשמות תגלה חרפתו בקהל, שיזכר לי מעשה בלהה ודוק.

וגם בזה מובן מ׳ ז״ל בב״ר פ׳ פ״ד. וישמע ראובן ויצילהו מידם. אמר ראובן אני בכור ואין הסרחון תלוי אלא בי. שיובן עם מ״ש במ׳ שהקדמנו, והוא בפ״א דברכות (ז:), דקשה מה ראה ר״א לדרוש שם ראובן, והלא הפסוק עצמו נותן טעם, כי אמרה כי ראה ה׳ בעניי (בראשית כט, לב). ועוד היכן מצינו שיוסף לקח בכורתו של ראובן בעל כרחו, שהרי הכתוב עצמו מעיד, ובחללו יצועי אביו ניתנה בכורתו לבני יוסף (דה״א ה). ולא כתוב שלקחה יוסף בעצמו. אמנם ראה ר״א כי הפסוק משנה טעמו בנתינת טעם לשם ראובן מן שאר בני לאה, כי בכלם מקדים הטעם לקריאת השם, כי כן בשמעון אמר כי שמע ה׳ כי שנואה אנכי ותקרא שמו שמעון (בראשית כט, לג). וכן בלוי הפעם ילוה אישי אלי וכו׳ על כן קרא שמו לוי (שם לד). וכן בכלם חוץ מראובן שהקדים השם ואח״כ נתן טעם, שנאמר ותקרא שמו ראובן כי אמרה וכו׳. ועוד בשאר הבנים הלשון נופל על הלשון, כי שמע ה׳ כי שנואה אנכי ותקרא שמו שמעון. אך בראובן אינו כן שהרי כי ראה ה׳ בעניי לא נרמז בשם ראובן. לכן בא ר״א ליתן טעם לשם ראובן כי בטעם הפסוק לא סגי, וזה כי בב״ר פ׳ ע״א איתא ז״ל, וירא ה׳ כי שנואה לאה. שהיתה אמודה להנשא לשונא, שכך היו התנאי׳ שיהא גדול נושא לגדולה והקטון לקטנה והיתה בוכה ואומרת, יהי רצון שלא אפול בחלקו של רשע. וכ״כ בפ״ח דב״ב (קכג.), וירא ה׳ כי שנואה לאה (בראשית כט, לא). ששנואין מעשי עשו בעיניה, מיד ויפתח את רחמה ע״כ. הרי שכדי שלא יגרשנה יעקב ותפול לחלקו של עשו פקדה הב״ה בבנים. לכן בלדתה לראובן אמרה, ראו מה בין בני לבן חמי, לזכור מה ששנואים מעשי עשו בעיניה ולפיכך זכתה לבנים. דאילו בן חמי אע״ג שמכר את הבכורה מדעתו, שכן כתוב ויבז עשו את הבכורה. שביזה עבודתו של מקום, ובשביל זה מכרה ליעקב. כשראה שבשביל הבכורה נטל יעקב את הברכות, ואמר יצחק עכשיו לגדול ברכתי גם ברוך יהיה. חזר בו והתנחם על המכירה, וישטום עשו את יעקב, וגם הוציא שקר מפיו לומר את בכורתי לקח, מה שאינו כי הוא מכרה מרצונו. ואילו בני אע״ג דבעל כרחיה שקלה יוסף לבכירותיה מיניה, שהם השני בנים שנולדו לו כדלעיל. דכתיב ובחללו יצועי אביו ניתנה בכורתו (לבני) ליוסף, כי רצה ראובן שיצאו מלאה, ואם כן באו ליוסף בעל כרחו של ראובן. עכ״ז לא איקנא ביה אדרבא השתדל להצילו. הרי שטעם זה של ראו מה בין בני לבן חמי תלוי גם כן במה שאמר הכתוב, כי ראה ה׳ בעניי, שהייתי עתידה ליפול בגורלו של עשו, ולכך נתן לי בנים כדי שיאהבני אישי ואשאר לחלקו. ולזה אמר ראובן אני בכור, שלי היתה הבכורה ונטלה יוסף בעל כרחי, ואם יהרג יתלו הסרחון בי שאני גרמתי הריגתו כדי שאחזור ואטול את הבכורה. ועוד יובן אין הסרחון תלוי אלא בי, שעשיתי לבלבל יצועי אבי, וזה גרם שלא נולדו אלא י״ב שבטים כמנין ב״י. ולכן צריך אני להשתדל להציל את יוסף כדי שעל ידו יצאו הב׳ נשמות ויתוקן סרחוני. ובזה אני מבין מ״ש בפ׳ ר״א פ׳ מ״ח ז״ל, רד״ו שנה ישבו ישראל במצרים, וחמש שנים עד שלא בא יעקב למצרים נולדו לו שני שבטים ליוסף מנשה ואפרים, והם מן השבטים, שנאמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי ע״כ. הרי שקראם שבטים, לפי שהיו ראויים לצאת מיעקב לקיים שבטי יה עדות לישראל.

ובזה נבין מ״ש ראובן ליעקב, את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך. ואמרו על זה בב״ר פ׳ צ״א. שאמר יעקב הרי זה בכור שוטה, בניך לא בני הם אתמהא. ועדין הקושיא עומדת על ראובן איך אמר להמית שני בניו. ועוד שהרי היו לו ד׳ בנים כשירד למצרים ככתוב בפ׳ זו, ולמה אמר את שני בני יאמר את בני תמית. או יאמר את בני האחד תמית במקום בנימין שהוא אחד. אך יובן עם מה שכתוב עוד בס׳ כנפי יונה ז״ל, ובחללו יצועי אביו ניתנה בכורתו ליוסף, בכורתו מוסב לאביו, כי הוצרך לעקב את הדרך לרדת מצרימה בראש גולים, והוא חלק בכורתו של יעקב, כי עד עכשיו לא נולדו לו תאומים, לפיכך נאמר לו בבית אל גוי וקהל גוים יהיה ממך, גוי זה בנימין, וקהל גוים תאומים, משמע שנאמר גוים בקהל א׳. אלא שניתן רשות לראובן ע״י בחירה להסב פתרון הנבואה ליוסף שיהיה שבטו נחלק לשנים ע״כ. והנה אפשר שעדין יחשוב ראובן שממנו יצאו, כי כיון שנאבד יוסף תחזור בכורתו אליו. ולכן כשא״ל יעקב אותי שכלתם וכו׳ עלי היו כלנה. שפי׳ שם בב״ר פ׳ צ״א. אמר עלי להעמיד י״ב שבטים. והוא חשדן שמא הרגו לשמעון כדבריהם הביאו רש״י ז״ל, נשארו עשרה ועם שני בניו של ראובן יהיו י״ב, ואם את בנימין תקחו לא יהיו עוד י״ב שבטים ועלי להעמידן. לכן א״ל ראובן את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך. אם אתה לא תעמיד י״ב שבטים שימות בנימין גם שני בני תמית, כי לא ישלימו מנין הי״ב שבטים וירדו מגדולתם שזה נק׳ מיתה, כמ״ש בזהר פ׳ נשא דף קל״ה ב׳. כל מאן דנחית מדרגא קדמאה דהוה ביה קרי ביה מיתה, כד״א וימת מלך מצרים. דנחת מדרגא קדמאה דהוה קם ביה. והשיב יעקב לא ירד בני עמכם. כי ידע יעקב שבחללו יצועי אביו ניטלה ממנו הבכורה הנ״ל, ולכן אמר בכור שוטה הוא זה שאינו ראוי לגדולה זו, כי בשביל שחלל יצועי לא נאה לו גדולה זו, וכי בניך הם ולא בני, שאם יכנסו במנין השבטים יהיו בני ממש, ומה בינם לבנימין. ואחרי שהארכנו נבא לתרץ הקושיא שהקשינו כי אחרי שהזכיר כל בני יעקב שבאו מצרימה את יעקב, אמר ובני יוסף אשר יולד לו במצרים, לא אמר אשר יולדו אף שהיו שנים, לפי שהם היו ראויים להוליד תאומים מיעקב כדלעיל, וזהו נפש שנים שהיו נפש אחת המתלבשת בשני גופים. ולפי שגם אלו היו מיורדי מצרים, כי כבר יצאו מאוצר הנשמות בבית יעקב בחברון. אך מפני בלבול יצועיו הוצרך להמתין עד רדת יוסף למצרים ושם נולדו, לכן כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים, כי גם הם ירדו מצרימה כשהיו נפשות בלתי גוף והיו א׳, ולכן חזר וכללן יחד, והוא מש״ה בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה, כי הגם שבני יוסף נולדו במצרים, גם הם ירדו מארץ כנען בנפש למצרים. וזהו שכתוב וליוסף יולד שני בנים וכו׳. וחזר ואמר ויקרא יוסף את שם הבכור מנשה וכו׳ ואת שם השני קרא אפרים וכו׳. שהיה יכול לקצר ולומר ותלד לו אסנת את מנשה ואת שם השני קרא אפרים. אך אמר וליוסף יולד ל׳ יחיד, לפי שמאז שבלבל ראובן יצועי אביו היו ראויים להולד, ולכן אמר יולד ששניהם יצאו כאחד, וגם עתה הזכירם כאחד אלא שקרא להם שמות, כי נולדו במצרים הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו. עוד ראינו בבני יעקב אשר נזכרו בפ׳ זו שינוי א׳, כי בלאה אמר אלה בני לאה אשר ילדה ליעקב. וכן בזלפה ובלהה, ותלד את אלה ליעקב. אך ברחל כתוב אלה בני רחל אשר יולד ליעקב. ונלע״ד שזהו מפני שרחל היתה עקרה מצד עצמה ולא נפקדה אלא בזכותו של יעקב, ולכן ייחס הבנים ליעקב ולא אליה. ועוד איתא בב״ר פ׳ ע״ג. דן יוסף ובנימין. שהוא פסוק בד״ה א׳ ב׳, בזכות דן נפקדה רחל, בזכות דן עמד יוסף ובנימין. ופי׳ שם בעל יפה תאר שבזכות שהכניסה צרתה לביתה שילדה את דן נפקדה רחל שילדה יוסף ובנימין. ועוד אמרו בב״ר פ׳ ע״ב. א״ר חנינא נתכנסו כל האימהות ואמרו דיינו זכרים תפקד עוד זאת. הנה כי כן להיות שמצד עצמה לא היתה ראויה להוליד, לכן ייחס הבנים ליעקב. עוד ראינו בפ׳ זאת, ויולד ליוסף בארץ מצרים וכו׳ את מנשה ואת אפרים. כונת הכתוב להודיע כי להיות שהיו בארץ מצרים ולא היו שם אלא מצריות, נולדה לכל א׳ תאומתו עמו, כמו שדרשו בב״ר (בראשית רבה פ׳ פ״ב.), ותוסף ללדת את אחיו את הבל, שנולדו עמו שני תאומות. אף כאן את מנשה ואת אפרים, נולדה לכל א׳ תאומתו, כדי שידבק איש בנחלתו ולא יתערב זר אתו. כן יאיר ה׳ כל חמתו. ויחיש שבותנו למעון קדשו ויבנה ביתו. ב״ב אכי״ר. בילא״ו.