דרוש מ״ט לפרשת הברכה

ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל (דברים לג, ה).

במדרש, כשישראל שוים בעצה אחת מלמטה, שמו גדול משתבח למעלה, שנאמר ויהי בישורון מלך (דברים לג, ה). אימתי בהתאסף ראשי עם. יחד שבטי ישראל, כשהם עשויים אגודה אחת ולא כשהם עשויים אגודות אגודות, וכן הוא אומר הבונה בשמים מעלותיו וכו׳ (עמוס ט, ו). רשב״י אומר משל לאדם שהביא שתי ספינות וקשרם בהוגנין ובעשתות, והעמידן על גביהן ובנה עליהם פלטרין. כל זמן שהספינות קשורות פלטרין קיימים. פרשו הספינות אין פלטרין קיימים. כך כשישראל עושין רצונו של מקום עליותם בשמים, וכשאין עושין רצונו של מקום ואגודתו על ארץ יסדה ע״כ.

יסוד העולם וקיומו הוא השלום, כדתנן סוף פ״א דאבות, רשב״ג אומר על שלשה דברים העולם קיים, על הדין ועל האמת ועל השלום, שנא׳ אמת ומשפט שלום (זכריה ח, טז). ופירשנוהו בס׳ אבות עולם יע״ש. ור״ת אמת משפט שלום אמ״ש, שבהם נברא העולם, שהם אויר מים אש, כנגד ג׳ אבות, תתן אמת ליעקב. חסד לאברהם הוא השלום, והדין ליצחק הוא המשפט. והם כנגד ג׳ עבירות חמורות, כי הכופר בדין ומביא דיני ישראל לפני דייני א״ה, הרי הוא כעובד ע״א כמ״ש רש״י ז״ל ריש פ׳ משפטים (שמות כא, א). ולכן בפ׳ שופטים כתוב לא תטה משפט וכו׳ (דברים טז, יט). וכתיב בתריה, לא תטע לך אשרה כל עץ וכו׳ (שם כא). ודרשו רז״ל כל המעמיד דיין שאינו הגון כאילו נוטע אשרה. ולפי שצוה המקום להעמיד סנהדרין אצל המקדש, כמ״ש רש״י ז״ל שם. לכן אמר אצל מזבח ה׳ אלקיך. והעדר האמת גורם לג״ע, שהאשה המנאפת כופרת ואומרת לא פעלתי און. והעדר השלום גורם לשפיכות דמים כנודע, וכשיש שלום בעולם אין הבריות צריכים למשפט, שהרי כתוב כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט (דברים כה, א). וכשיש שלום אין ריב, אינם צריכים ליגש אל המשפט, וכן אמרו (ספרי), אין שלום יוצא מתוך מריבה. וכמ״ש ז״ל בפרשת תצא על הפסוק הנזכר, וגם כשיש שלום כל אחד מדבר אמת, וכמ״ש בישעיה נ״ט. אין קורא בצדק ואין נשפט באמונה. כי כשהבעלי דינים אינן מדברין אמת ומשקרים, ודאי שגם הדיין אינו יכול לשפוט אמת, כי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות (סנהדרין ו:). וצריך שיחתוך הדין לפי טענותיהם, ולפי שמותר לשנות מפני השלום, אמר דרך שלום לא ידעו, כי מדברים שקר ולא להשים שלום. ואין משפט במעגלותם. שיובן עם מ״ש בילקוט תהלים מזמור צ״ט ע״פ אתה כוננת מישרים. א״ר אלכסנדרי אדם יש לו דין עם חבירו, הוא נכנס עמו לדין, והן מקבלין עליה׳ מה שהדין נותן יוצאין ועושין שלום, הוי אתה כוננת מישרים. ז״ש דרך שלום לא ידעו, ובזה אינן מקבלין עליהם את הדין ואין משפט וכו׳. א״נ דרך שלום לא ידעו, לעשות משפט שיש בו שלום שהוא ביצוע, ולא בשביל שאוהבים משפט לומר יקוב הדין את ההר, כי אין משפט במעגלותם. עוד שם, נתיבותיהם עקשו להם וכו׳. שיובן עם מ״ש שם בילקוט, אדם יוצא לדרך ורואה חמור שונאו רובץ תחת משאו, הולך ונותן לו ידו. נכנסין לפונדק והוא אומר כך עשה לי פלוני, אני הייתי סבור שהיה שונאי, ומי גרם להם שיהיו אוהבין. התורה שאמרה כי תראה חמור שונאך, הוי אתה כוננת מישרים. ז״ש נתיבותיהם עקשו להם, כדי שלא יפגעו זה בזה ויבאו לעזור איש את אחיו, וזה מפני העדר השלום, כל דורך בה לא ידע שלום.

ובב״ר פ׳ ח׳. א״ר סימון בשעה שבא הב״ה לבראת את אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים וחבורות חבורות, מהם אומרים אל יברא ומהם אומרים יברא, הה״ד חסד ואמר נפגשו צדק ושלום נשקו. חסד אומר יברא שהוא גומל חסדים, ואמת אומר אל יברא שכלו שקרים. צדק אומר יברא שהוא עושה צדקות. שלום אומר אל יברא דכוליה קטטה, מה עשה הב״ה נטל אמת והשליכו לארץ, הה״ד ותשלך אמת ארצה עכ״ל. וקשה מה ענין אלו הכתות חסד ואמת, צדק ושלום. ועוד למה העניש האמת שאמר אל יברא ולא השלום, וכי משוא פנים יש בדבר. אמנם הלא ידענו כי העולם נברא בשביל בית המקדש, כמ״ש כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו, ואמרו בב״ר פ׳ כ׳. א״ר חייא רבה, מתחלת בריאתו של עולם צפה הב״ה בית המקדש בנוי וחרב ובנוי. ובילקוט ראובני קטן ערך בה״מ איתא ז״ל, אמרו מלאכי השרת לפני הב״ה, רבש״ע למה אתה בורא העולם, אמרו לו בעבור בית המקדש, א״ל והרי עתיד אתה להחריבו, א״ל לימות המשיח יבנה ולא יחרב ע״כ. גם ידענו כי בית ראשון חרב מפני העדר האמת, כמ״ש בפ׳ כל כתבי, לא חרבה ירושלים עד שפסקו ממנה אנשי אמנה. ובית שני נחרב מפני העדר השלום, כמ״ש ביומא פ״א (ט:). מקדש שני מפני מה חרב, מפני שנאת חנם שהיתה ביניהם. ובית ראשון נבנה בזכותו של אברהם איש חסד. ובית שני בזכות יצחק איש צדק, דהיינו מדת הדין לשפוט צדק. לכן בבא הב״ה לברוא את אדם הראשון וצפה שעתיד לחטוא, כי הנה תכלית בריאת העולם היתה בשביל האדם, ואם הוא חוטא העולם מתמוטט. בא החסד שהוא הבית ראשון שנבנה בזכות אברהם איש חסד, ואמר יברא בשביל בית המקדש. והאמת אמר אל יברא לפי שעתידין לחטוא, ותשלך אמת ארצה ויחרב הבית, ואמר שכלו שקרים כדלעיל, וכתוב שוטטו בחוצות ירושלים וכו׳. בא הצדק ואמר יברא שהוא עושה צדקות, וכתוב ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה. שכן בזכותו של יצחק נבנה בית שני, שהוא היה מדת הדין הקשה, וכתוב ויזרע יצחק. שפי׳ שזרע לצדקה. ובא השלום ואמר אל יברא דכוליה קטטה, שכן נחרב מפני שנאת חנם. מה עשה נטל אמת והשליכו לארץ, לפי שהוא ראשון שקטרג ואמר אל יברא. אבל השלום לא בא לקטרג רק להציל את עצמו, לפי שאם יבאו לומר שמותר לשנות מפני השלום, ובשביל זה טענת האמת בטלה שאמר שכלו מלא שקרים, ויתנצלו לומר שאין זה אלא להרבות שלום בעולם. לכן בא השלום להחזיק טענת האמת שאמר אל יברא שכלו שקרים, כי אין כונתם לטובה לשנות מפני השלום, שהרי אין שלום ביניהם רק דכוליה קטטה. והוא מ״ש במשלי י״ב. מרמה בלב חורשי רע וליועצי שלום שמחה. הכונה כי המרמה אינה אלא בלב חושבי מחשבות רשע ופיהם מלא שקר ומרמה. אך כונתם לשנות מפני השלום, אז היא שמחה להם ששכרם כפול מן השמים.

עוד בב״ר פ׳ י״ב. בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ. בשני ברא מן העליונים, שנאמר ויהי רקיע. בשלישי ברא מן התחתונים, תדשא הארץ. ברביעי ברא מן העליונים, יהי מאורות. בחמישי ברא מן התחתונים, ישרצו המים. בששי בא לבראת אדם, אמר אם אני בורא אותו מן העליונים, עכשיו העליונים רבים על התחתונים בריה אחת ואין שלום בעולם. ואם אני בורא אותו מן התחתונים, עכשיו התחתונים רבים על העליונים בריה אחת ואין שלום בעולם. אלא הריני בורא אותו מן העליונים ומן התחתונים בשביל שלום, הה״ד וייצר ה׳ אלקים את האדם עפר מן האדמה מן התחתונים, ויפח באפיו נשמת חיים מן העליונים ע״כ. וקשה שהרי השמים נבראו ביום ראשון, ואיך אמר שביום השני ברא מן העליונים, אדרבא נאמר שביום ההוא התחילה מלאכת המים שהיא מן התחתונים. ועוד קשה באמרו בששי וכו׳. שהרי בו ביום נאמר תוצא הארץ נפש חיה בהמה ורמש וכולי. שהם מן התחתונים ואחר כך נברא אדם שהוא מן העליונים והתחתונים, ונמצאו שהתחתונים רבים בריה אחת. אמנם כבר אמרו בב״ר פ׳ ד׳. רב אמר לחים היו מעשיהם ביום הראשון ובשני קרשו, יהי רקיע. יחזק הרקיע. הנה כי כן הרקיע נתחזק בשני שהוא מן העליונים, והמים כבר נבראו מתחלה, שנ׳ ורוח אלקים מרחפת על פני המים. ובשני היה הרקיע והבדיל בין מים למים. אלא שקשה אמרם שם בב״ר פ״ד. למה אין כתיב בשני כי טוב, לפי שלא נגמרה מלאכת המים, לפיכך כתוב בשלישי כי טוב ב׳ פעמים, א׳ למלאכת המים וא׳ למלאכתו של יום. וקשה למה המתין לגמור מלאכת המים ביום ג׳, והלא לא יבצר ממנו ית׳ להתחיל ולגמור הכל ביום שני. אך בזה יתישב כדי שלא יהיה קנאה במעשה בראשית. שאם היה גומר בשני מלאכת המים, דהיינו יקוו המים ותראה היבשה שהוא מן התחתונים. ובג׳ תדשא הארץ מן התחתונים ג״כ, ובזה היה צריך לברוא את האדם כלו מן העליונים, ולא היה כן רצונו ית׳ רק שיהיה גופו מן התחתונים ורוחו מן העליונים. ובשביל זה לא נגמרה מלאכת המים בשני, כדי שאותו היום תהיה הבריאה מן העליונים לבד, עד שבששי ברא אדם מן העליונים ומן התחתונים, ומ״ש תוצא הארץ נפש חיה. כבר אמרו בב״ר פ׳ ז׳. תוצא הארץ. א״ר אלעזר נפש חיה, זה רוחו של אדה״ר. ואין קושיא מבריאת בהמות וחיות כיון שכלם נבראו לצורך האדם, אין חשוב בריאה שלהם לבדם אלא כלם לצורך אדם נבראו, כמו שהשיב הב״ה למלאכים, צונה ואלפים כלם למה נבראו וכו׳. ולא יקשה מהעופות ודגים שנבראו בחמישי. שהם לבדם נבראו ביום ההוא לפיכך נזכרו לעצמם. אך בששי שנברא אדם תחלה רוחו ואח״כ בהמות וחיות ולאחרונה נברא גופו, נמצא שאדם עיקר והשאר טפלים אליו, ולכן אין כאן שנאה ותחרות בין הבריאות. וכיון שבראו מן העליונים ומן התחתונים, צריך שיזהר מהחטא כדי שלא יחשב כלו מהתחתונים, כי מצד הנפש לא יחטא רק מצד הגוף, ואם יהיה נוטה לצד הגוף נמצאו התחתונים רבים ובטל השלום בין הבריאות, וז״ש השלום אל יברא דכוליה קטטה, כי כיון שיחטא ויחזור כלו גשמי, בטל השלום במעשה בראשית. והוא מה שכתבנו בישעיה נ״ז. אין שלום אמר אלקים לרשעים. כי ברשעתם גורמים קטטה במעשה בראשית ודוק.

ובזה יובנו פסוקי בראשית, וירא ה׳ כי רבה רעת האדם בארץ וכו׳. דמאי בארץ, דפשיטא שרעתו היא בארץ ששם תחנותו. וכן חזר ואמר וינחם ה׳ כי עשה את האדם בארץ. אלא ודאי שהכונה לדרכנו, שכיון שחטא אדם הוי כלו מן הארץ נוטה לחומריות, וכל יצר מחשבות לבו, שאפי׳ יצר טוב שבו היה צריך שיכנע אל היצה״ר, וזהו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. ולכן וינחם ה׳ כי עשה את האדם בארץ. שהיה טוב לבוראו כלו מן העליונים כדי שלא יחטא, ואמנם עתה שנוטה כלו לצד הארץ בטל השלום בין הבריאות, וכ״כ בב״ר פ׳ כ״ז. ר׳ יהודה אומר תווהות היתה לפני שבראתי אותו מלמטן, שאילו בראתי אותו מלמעלן לא היה מורד בי. א״ר איבו תווהות היתה לפני שבראתי בו יצה״ר, שאלולי לא בראתי בו יצה״ר לא היה מורד בי ע״כ. וזהו ויתעצב אל לבו של אדם, דהיינו שבראו בו לב האבן. ויאמר ה׳ אמחה את האדם וכו׳. שזהו במבול של מים, וימח את כל היקום. ובדין נענש במים, לפי שאם לא חטא אדם והיה מן העליונים ומן התחתונים, יפה עשה הב״ה לחלק מלאכת המים לשני ימים, כדי שלא יהיה התחתונים רבים על העליונים, אך עתה שכלו גשמי וגופני בעבור החטא, כבר יש קנאה שהאדם כלו מן התחתונים ורבים בריה אחת על העליונים, ולא היה צריך בזה לחלק מלאכת המים לשני ימים. אמנם ונח מצא חן בעיני ה׳. וכל מעשיו לשם שמים, וקיים בעצמו גוף מהתחתונים ונשמה מהעליונים, ולזה נצול מהמבול ולא נמחה במים ודוק. הנה ראינו כמה גדול השלום, וזהו מ״ש בשמואל ב׳ י״א. וישאל דוד לשלום יואב ולשלום העם ולשלום המלחמה. דקשה שאם מלחמה אין שלום. שעל כן תרגם יונתן, ולשלם עבדי קרבא. וכן פי׳ הרד״ק ז״ל, הגבורים העושים המלחמה. ויפה דברו שהרי המופת מוכיח שכשיש שלום בין עושי המלחמה הכל עולה יפה, שלכן כתוב בפ׳ שופטים, ואמר אליהם שמע ישראל. שהוא ל׳ אסיפה ואחדות, כמו וישמע שאול את העם. אך קשה שזה נכלל במה ששאל לשלום העם. ולכן נלע״ד שהכונה עם מה שפירשנו בפ׳ כי תצא, שהוא מ״ש כי תצא מחנה על אויביך וכו׳. שצריך שיהיו כלם אהובים כלם ברורים כלם עושים רצון קונם, ויהיה שלום בין שני יצרים כדי שבזכותם ינצחו ויכנעו את אויביהם. והוא מ״ש בקהלת ג׳. עת לאהוב ועת לשנוא עת מלחמה ועת שלום. שלא אמר כאחרים עת ללחום ועת להשלים, והכונה עת לאהוב ליצר הרע להשתמש ממנו לצורכו, שאלמלא יצה״ר אין אדם בונה בית ולא נוטע כרם ולא נושא אשה, ועת לשנוא כשמפתהו לחטוא, ובזה עת מלחמה, לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצה״ר, וזהו בעצמו ועת שלום, שבזה יכנע היצה״ר ליצה״ט, ויחד יבאו גדודים לעשות רצון אבינו שבשמים. וכן כתוב ה׳ עוז לעמו יתן ה׳ יברך את עמו בשלום. שיובן עם מ״ש בילקוט פ׳ יתרו ע״פ בחדש השלישי לצאת בני ישראל וכו׳ ז״ל, דרכיה דרכי נועם וכו׳. בקש הב״ה ליתן תורה לישראל בשעה שיצאו ממצרים והיו חלוקים אלו על אלו, מה כתיב ויסעו מסכות ויחנו באיתם. היו נוסעין במריבה וחונים במריבה. כשבאו לסיני השוו כלם באגודה אחת, ויחנו שם ישראל אין כתיב כאן אלא ויחן, א׳ הב״ה התורה כלה שלום, ולמי אני נותנה, לאומה שאוהבת שלום, הוי כל נתיבותיה שלום. והכונה שכשבא לבני שעיר ליתן התורה, שאלו מה כתיב בה, וא״ל לא תרצח ולא רצו לקבלה, כי כל עצמן המה למלחמה, שבירכן אביהן ועל חרבך תחיה, ולכן שפיר קאמר ולמי אני נותנה לאומה שאוהבת שלום ולא לאוהבי מלחמה. ז״ש ה׳ עוז לעמו יתן, ולא לעם אחר לפי שה׳ יברך את עמו בשלום, שלום על ישראל. ולכן להם יאתה התורה שכל נתיבותיה שלום.

והוא הנרצה בפרשתנו, וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלקים את בני ישראל לפני מותו ויאמר ה׳ מסיני בא וכו׳. וקשה שהרי כמה ברכות הם, ולמה אמר לשון יחיד וזאת הברכה, ועוד שתכף היה לו לומר יחי ראובן וכו׳. ומה ענין ויאמר ה׳ מסיני בא והנמשכים, למה שהתחיל וזאת הברכה. רש״י ז״ל הרגיש זה ופי׳, פתח תחלה בשבחו של מקום וכו׳. ועדין צריכין אנו למודעי. לכן נלע״ד כי הנה שנינו בסוף עוקצים, לא מצא הב״ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום. ופירשנו בס׳ אבות עולם פ״ד דאבות על משנת רבי יוחנן הסנדלר אומר כל כנסיה שהיא לש״ש וכו׳. כי כל הברכות הם על תנאי אם ישמרו חקיו, אך כשיש שלום ביניהם אין שולט בהם פורענות ע״ש. לפי זה קודם שבא משה לברך את השבטים פתח בשלום, לברך אותם שיהיה שלום ביניהם, ובזה תחול עליהם הברכה ואף שיחטאו לא תזוז מהם. ולכן התחיל וזאת הברכה בוי״ו החבור, כי השלום הוא כלי מחזיק ברכה, וכשאין שלום אין הברכה שרויה ביניהם, ולפי שחתם בברכות וישם לך שלום בברכת כהנים, לכן התחיל ואמר וזאת הברכה אשר בירך משה איש האלקים, ששם שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, ששמו של הב״ה שלום, וזה היה לפני מותו שהוכיחם אחריו ואז נתקבלו דבריו. ויאמר ה׳ מסיני בא. שהיל״ל לסיני בא. אך הקדים זה לומר מפני מה זכו ישראל לתורה מפני השלום, וזה כמ״ש לעיל ויחן שם ישראל נגד ההר. שהשוו כלם לאגודה אחת, ואז נתן להם התורה, וזהו מסיני בא, שקרבתם לפני הר סיני גרמה להתאחד בשלום, ובזכות זה ה׳ עוז לעמו יתן. וכן וזרח משעיר למו. כמ״ש לעיל והוא בילקוט פ׳ יתרו ע״פ אנכי ה׳ אלקיך. ז״ל נגלה על בני עשו וא״ל, מקבלים אתם עליכם את התורה, א״ל מה כתיב בה, א״ל לא תרצח, א״ל הוא ירושה שהוריש לנו אבינו על חרבך תחיה. נגלה על בני ישמעאל א״ל מקבלים אתם את התורה, א״ל מה כתיב בה, א״ל לא תגנוב א״ל זו ברכה שנתן לנו אבינו, והוא יהיה פרא אדם וכו׳. הנה כי כן וזרח משעיר למו, שאין שלום אמר ה׳ לרשעים, וישראל אוהבי שלום קבלוה, וכן הופיע מהר פארן, שגוזלי׳ וחומסים זה את זה ובשביל זה אין שלום ביניהם. אף חובב עמים, כלומר אעפ״י שהראה חיבתו לאומות לאמר להם שיקבלו את התורה, כל קדושיו בידך, דהיינו מש״ה לקדושים אשר בארץ המה. והוא מ״ש בילקוט פ׳ יתרו ע״פ כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע (שמות כד, ז), ראוי היה לו לומר נשמע ונעשה, אלא אמרו ישראל להב״ה, רבון העולמים עד שלא שמענום קיימנום, אנכי קיים יעקב וכו׳ ע״ש (כל אשר דבר יי׳ נעשה ונשמע. ראוי היה לומר נשמע ונעשה, אלא אמרו ישראל להקב״ה רבון כל העולמים, עד שלא שמענום קיימנום. אנכי קיים יעקב שנאמר ויאמר יעקב אל ביתו הסירו את אלקי הנכר (בראשית לה). לא תשא קיים אברהם, שנאמר הרימותי ידי אל ה׳. זכור קיים יוסף שנאמר וטבוח טבח והכן. כבד קיימו יצחק כשנעקד על גבי המזבח. לא תרצח קיימו יהודה מה בצע כי נהרוג את אחינו. לא תנאף קיימו יוסף באשת פוטיפרע. לא תגנוב קיימו השבטים, ואיך נגנוב מבית אדוניך כסף או זהב. לא תענה קיים אברהם, שהעיד לכל באי עולם שאתה רבון כל המעשים, אף הוא קיים לא תחמוד. אם מחוט ועד שרוך נעל.). וא״כ ז״ש כל קדושיו של הב״ה שהם האבות והצדיקים שקיימו את התורה, הם בידך שכלם היו מישראל, ולכן ראוי ליתנה לישראל. עוד יובן עם מ״ש בתנחומא פ׳ תשא, א״ר יהודה בר שלום בקש משה שתהא המשנה בכתב, ולפי שצפה הב״ה שאומות העולם עתידים לתרגם את התורה ולהיות קורין בה יונית והם אומרים אנו ישראל, אמר להם הב״ה אתם אומרים שאתם בני איני יודע אלא מי שמסטורין שלי אצלו הם בני, ואיזו היא זו משנה שניתנה על פה וכו׳. ז״ש אף חובב עמים. שהלך הב״ה ליתן התורה לא״ה, אינה אלא תורה שבכתב, אך כל קדושיו שהיא תורה שבע״פ שיש בה כמה מחלוקות, ונזכרים בה כמה צדיקים, וקדושים בידך, לא ניתנה אלא לישראל. עוד יובן עם מ״ש בזהר פ׳ בלק קצ״ב ב׳. קרא לסמ׳ וא״ל תבעי אוריתא דילי, אמר מה כתיב בה, א״ל לא תרצח, אמר ח״ו אוריתא דא דילך היא וכו׳, אי ניחא קמך הא עמא בנוי דיעקב לון אתחזי וכו׳, אפשיט מיניה נהירו דחפיא עליה ויהב ליה למיהב לון לישראל, הה״ד וזרח משעיר למו. וכן עשה לשרו של ישמעאל, דכתיב הופיע מהר פארן, וע״ש כל הענין כי נורא הוא. ז״ש אף חובב עמים. הנה כדי שיקבלו ישראל תורה, כל קדושיו בידך, שס״מ נתן לישראל חרב לקטלא בדינא, ורהב נתן לישראל פריה ורביה, ואתא מרבבות קדש, שאף משאר האומות קביל מתנן למיהב לון לישראל. וזהו כל קדושיו בידך, שמאותה החיבה שחיבב עמים, לתת לכל א׳ חלקו, נתנו חלק לישראל כדי שיקבלו התורה, וזהו והם היינו שרי האומות, תוכו לרגליך. הותוכו לרגלי השכינה, לחלות פניו שיתן תורה לישראל, ישא מדברותיך. ובזה תורה צוה לנו משה, שהיא תורה שבע״פ שהיא מורשה קהלת יעקב, כשהם בגלות שנק׳ בשם יעקב, אז צריכה להם להבחין בינם לבין האומות כדלעיל. ויהי בישורון מלך. הוא מ״ש בפ״ק דע״א (ב.), שלעתיד לבא נוטל הב״ה ספר תורה בחיקו ואומר, כל מי שעוסק בתורה יבא ויטול שכרו, שנ׳ מי בכם יגיד זאת. והיא תורה שבע״פ שנק׳ זאת כמ״ש בזהר ריש פ׳ חקת, המובן ליודעי חן. וזה יהיה בהתאסף ראשי עם, שכלם ילכו בפחי נפש כשיהיו יחד שבטי ישראל, שאז יוודע מי הם ישראל שמסטורין שלו בידם, ויתקיים הכתוב ומי כעמך ישראל גוי א׳ בארץ. ואחרי שהתפלל משה שה׳ יברך את עמו בשלום, אז אמר לכל שבט בפרט ברכתו הראויה לו, יחי ראובן וכו׳. ופרש״י יחי ראובן בעה״ז, ואל ימות לעה״ב, שלא יזכר לו מעשה בלהה. וקשה שהרי כבר היה מת ומהו יחי בעה״ז. אמנם איתא במפרשים שהיה משה מדבר עם השבטים ממש, שכן כתוב וללוי אמר. וכן כלם, ולפי שראובן יצא עליו שם רע במעשה בלהה, הוצרך מרע״ה להתפלל עליו שיחיה גם הוא כאחיו, ובזה יוודע ולא ימות לעה״ב, שלא יזכר לו אותו עון. וכבר פירשנו במקומו ענין זה באר היטב.

עוד יבואר וזאת הברכה וכו׳. עם מ׳ ז״ל בדברים רבה פ׳ זו, העובר לפני התיבה וטעה, יעבור אחר תחתיו, ומנין הוא מתחיל, מתחלת הברכה שטעה. ומהיכן למדו מאבות העולם, למה שלא היה אחד מתחיל אלא ממקום שפסק חבירו. כיצד אברהם בירך את יצחק, מנין דכתיב ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק וכו׳. עמד יצחק לברך את יעקב, אמר ממקום שפסק אבא משם אני מתחיל. אבא הפסיק ביתן אף אני מתחיל ביתן, שנאמר ויתן לך האלקים. ובמה חתם יצחק, בקריאה, שנאמר ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו. עמד יעקב לברך את השבטים, אמר איני פותח אלא בקריאה, שנאמר ויקרא יעקב אל בניו. ובמה חתם בזאת, שנאמר וזאת אשר דבר אליהם אביהם. עמד משה לברך את ישראל, אמר איני פותח אלא בזאת, מנין ממה שקרינו בענין וזאת הברכה ע״כ. והמ׳ קשה להולמו, ולא נאריך בקושיות רק נבא לביאורו בהקדים מ״ש בפסיקתא זוטרתי פ׳ זו ז״ל, וזאת הברכה. ומי הוא המברך ואת מי בירך ומתי בירכם, לפי שהיתה ברכה לדורות לפיכך הברכה נאמרה בפרט, מי המברך ומתי בירכם, שמשה היה לישראל כאב, שנ׳ האנכי הריתי את כל העם הזה. וכשם שהאב מברך לבניו לפני מותו כדרך שעשה יעקב אבינו, כן עשה משה רבינו, וזאת הברכה וכו׳. למדנו מכאן שצריכים בברכה ד׳ דברים הכנת המברך. והמתברך. והזמן. ונוסח הברכה. והוא מה שהקדים בפ׳ זו, וזאת הברכה שזה נוסחה. אשר ברך משה, גדול הדור. איש האלקים שברכתו מתקיימת. את בני ישראל הם המתברכים, עם קדוש נושע בה׳. לפני מותו, זמן הגון, שאז תוסף רוחם יגועון, רוח ה׳ דבר בו. ואלה הם דברי המ׳, אברהם בירך את יצחק וכו׳. כי הנה איתא בב״ר פ׳ ל״ט. א״ר ברכיה מה ת״ל והיה ברכה, א״ל עד כאן הייתי זקוק לברך את עולמי, מכאן ואילך הרי הברכות מסורות לך, ולמאן דחזי לך למברכא בריך, וכתיב ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק. ופי׳ במדרש הביאו רש״י ז״ל, א״ר נחמיה ברכה דיאתיקי, שא״ל הב״ה לאברהם והיה ברכה. הברכות מסורות בידך לברך את מי שתרצה, ואברהם מסרן ליצחק ע״כ. וזהו דיוק הכתוב ויתן אברהם את כל אשר לו. דהיינו מה שנתן לו הב״ה לעצמו, והרי זו כנגד המברך. ואיתא בב״ר שם הביאו רש״י ז״ל ע״פ ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלקים את יצחק בנו. אעפ״י שמסר הב״ה את הברכות לאברהם, נתירא לברך את יצחק מפני שצפה את עשו יוצא ממנו, אמר יבא בעל הברכות ויברך את אשר ייטב בעיניו ובא הב״ה ובירכו. וכבר א״ל כי ביצחק יקרא לך זרע. ביצחק ולא כל יצחק, ועכ״ז לא רצה לברכו מפני הכנת המתברך, שלא היה עשו ראוי לקבל הברכות. ובא יעקב וקבלם, כמ״ש וירח את ריח בגדיו ויברכהו. שראה מעשיו הטובים. ואיתא בב״ר פ׳ ס״ו. ויתן לך האלקים. לך בזכותך, ובך הדבר תלוי ע״כ. ואמנם לפי שאברהם היה ראוי לברכו בשביל יעקב, לכך אמר ויתן לך בוי״ו החבור, כלומר אותה הברכה של אברהם גם היא נתונה לך. ולפי שהברכות ניתנו לו במרמה, בא אחיך במרמה. לכן רצה יצחק לברכו מדעתו, ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו ממש, ולא כבראשונה שחשב לברך את עשו, ומהי הברכה, לא תקח אשה מבנות כנען קום לך וכו׳. ואל שדי יברך אותך ויפרך וירבך. שבירכו ברכת השבטים, וכבר כתבנו במקומו שרמז רמז לו על ד׳ נשיו שיהיו לו בנים מכלן. והנה כתוב ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו וכו׳. ואז״ל שבקש לגלות את הקץ ונסתלקה הימנו שכינה, ופחד שמא יש פיסול בבניו, לפי שהיו בני ד׳ אמהות ויהיה ביניהם פירוד, לפיכך וא״ל הקבצו וכו׳ ושמעו אל ישראל אביכם. הן אב א׳ לכלכם, והוא זמן הברכה שבירכם בעת מותו והוכיחם, כמ״ש ז״ל שאין מוכיחין את האדם אלא סמוך למיתה, כדי שלא יהא חוזר ומוכיחו. ולפי שיש מהם שקנטרם, חזר וכללם יחד, וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם. וממנו למד משה שאמר וזאת הברכה. שהיא הברכה הראויה לכל שבט ושבט, והוא מ״ש לעיל בפסיקתא, לפי שהיתה ברכה לדורות לפיכך נאמרה בפרט. ואיתא בתנחומא פ׳ ויחי, את מוצא כל ברכה וברכה שבירך יעקב את השבט, כך בירכן משה שהסכים הב״ה עמו על כל ברכה וברכה ע״כ. הרי שמשה חזר ופרט וקיים ברכות יעקב, וזהו וזאת הברכה. בו׳ החבור, לכלול ברכות יעקב, שבירכן משה ג״כ מעין אותם הברכות. ויאמר ה׳ מסיני בא וכו׳. איתא בילקוט פ׳ יתרו ע״פ אנכי ה׳ אלקיך. א״ר חמא בר פפא, הראה להם הקב״ה פנים זועפות, פנים מסבירות פנים בינוניות פנים צוחקות. פנים זועפות למקרא, כשאדם מלמד את בנו תורה צריך ללמדו באימה. פנים בינוניות למשנה. פנים מסבירות לגמרא. פנים שוחקות לאגדה ע״כ. הרי אלה דברי הכתוב. ה׳ מסיני בא. זהו כנגד המקרא, תורה שבכתב שבא בפנים זועפות, שכן כתוב והר סיני עשן כלו וכו׳ ויחרד כל ההר מאד. וזרח משעיר למו. פנים בינוניות למשנה, שהתחיל להאיר פניו כשראה שהאומות לא רצו לקבל התורה וישראל קבלוה, והמשנה היא תורה שבע״פ. הופיע מהר פארן זהו פנים מסבירות לגמ׳, דהיינו שצריך סברא נכונה להבין טעמי המקרא והמשנה ולתרץ הקושיות. ואתא מרבבות קדש, אלו פנים שוחקות לאגדה, דהיינו סודות ורזי תורה, שנקראו ספרי דאגדתא כנז׳ בזהר בכמה מקומות, ובכל אלו מימינו אש דת למו. שבחסדו הגדול הנק׳ ימין זיכה התורה לישראל, שיש בה קלין וחמורין ועונשין כריתות ומיתות ב״ד, וזהו אש דת למו.

תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. מלבד מה שפירשנו לעיל, יובן עם מ״ש בילקוט משלי ג׳ ע״פ אורך ימים בימינה וכו׳. התורה אמרה לפני הב״ה, כתיב בשמאלה עושר וכבוד. מפני מה בני עניים, והב״ה משיבה להנחיל אוהבי יש. למה הם עניים בעה״ז, כדי שלא יעסקו בדברים אחרים וישכחו, דכתיב כי העושק יהולל חכם וכו׳. ובז״ח פ׳ בראשית במדרש הנעלם דף י״ג א׳ ז״ל, תורה צוה לנו משה, כדי לשמרה ולעסוק בה, ואם לאו מורשה קהלת יעקב, מסכנותא היא מן ה׳ מוריש ומעשיר, מלמד דלא אתיא מסכנותא לבריה דיעקב אלא על דלא אתעסקו בפקודין דאורייתא וכו׳. וז״ש תורה צוה לנו משה, וכדי שנעסוק בה ולא תשכח ממנו, מורשה היא לקהלת יעקב, דהיינו שמורישה את העוסקים בה, שהם בגלות נקראים בשם יעקב, ואין בן דוד בא עד שתכלה פרוטה מן הכיס. ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל, מלבד מ״ש לעיל יובן עוד עם מ״ש בילקוט משלי י״ד ע״פ ברוב עם הדרת מלך. א״ר סימון אימתי מתעלה שמו של הב״ה בעולמו, בשעה שישראל נאספים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ונותנין שבח וגדולה להב״ה, א״ר ישמעאל באותה שעה כששומעין אגדה מפי חכם ואח״כ עונין איש״ר מברך, באותה שעה הב״ה משבח ואומר למה״ש, באו וראו עם שיצרתי לי כמה הן משבחין אותי, באותה שעה מלבישין הוד והדר, לכך נאמר ברוב עם הדרת מלך. ובאפס לאום מחתת רזון (משלי יד, כח). אם הפסיקו עצמן מד״ת, אף אני אפסוק מהם ראיות של תורה ע״כ. וז״ש בדברים רבה פ׳ עקב, א״ר יהושע בר נחמן כל מי שבא לב״ה ושומע ד״ת זוכה לישב בין החכמים ל״ל, שנ׳ אזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין ע״כ. כי אם ישמע ד״ת בעה״ז, בקרב חכמים תלין ל״ל. ואם לאו ישאר בספקותיו, והוא מ״ש אף אני אפסוק מהם ראיות של תורה. וז״ש ויהי בישורון מלך. שהב״ה מתעלה בהתאסף ראשי עם לב״כ ולב״מ ושומעין דרשה מפי חכם. עוד בהתאסף ראשי עם. דאיתא בזהר חדש מדרש הנעלם פרשת נח דף ל״ז ב׳. רא״א כל הגליות וכו׳ הכל תלוי בתשובה, א״ל ר״ע איך יהא דא להתעוררא כלהון כחדא בתשובה, א״ל ר״א חייך דאי יחזרון בתשובה רישי כנישתא או חדא כנישתא, בזכותן יתכנש כל גלוותא. ז״ש ויהי בישורון מלך. שימלוך ה׳ לעולם כשיעשו תשובה, ואף אם לא ישובו כלם בהתאסף ראשי עם, דהיינו רישי כנישתא, אז יהיה כמו ששבו כלם יחד שבטי ישראל. א״נ בהתאסף ראשי עם, שיהיה שלום בארץ. יחד שבטי ישראל, שיהיו כל השבטים כא׳ ועבדי דוד מלך עליהם ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד.

והמ׳ שהצענו ראשונה אשר הוא בספרי ע״פ זה, יובן עם מ״ש בספר העקדה סוף שער י״ב. שאם יעשו שני כלי שיר במדה במשקל שוים ואין בהם שום הפרש, אז כשינגן הא׳ גם השני ינגן עמו וע״ש. והנה כשישראל עושים רצונו של מקום. הם שוים למלאכי מרום ושמו הגדול מתעלה ומתקלס מהם שוה בשוה, וכמ״ש תנו עוז לאלקים על ישראל גאותו, שאומר למה״ש עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. ואז ועוזו בשחקים, וכנגד זה נורא אלקים ממקדשך אל ישראל הוא נותן עוז. ובאגרת בחינת עולם כתוב כי העה״ז הוא דומה לספינה בים הגדול, והעה״ב שהוא הג״ע נמשל ג״כ לספינה ששטה על פני הים, שהוא הגהינם שגדול ששים מג״ע. וכ״כ בפ׳ הבונה, שהגהינם דומה לים הגדול. ורחב ידים, ז״ש משל לאדם שהביא שתי ספינות, שהם העה״ז והעה״ב, ישראל ומלאכי השרת. ובנה עליהם פלטרין שהוא בה״מ, מציון מכלל יופי אלקים הופיע. שבשבילו נברא העולם כדלעיל. כל זמן שהספינות קשורות, שהתחתונים והעליונים קשורים יחד לעשות רצון אבינו שבשמים. ב״ה היה קיים וע״י הקרבנות היו מתדבקים בשכינת עוזו ית׳, ועליותם בשמים. וכשאין עושין רצונו של מקום ואגודתו על ארץ יסדה, והוא מובן עם מ״ש בויקרא רבה פ׳ ל׳. שלפי שיש בישראל בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מ״ט, אמר הב״ה יוקשרו כלם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו, שנאמר ואגודתו וכו׳. הנה שכשיש בהם רשעים אז כתוב ואגודתו וכו׳. וזו היא כונת הכתוב בפ׳ זו, יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך. ואמרו על זה בילקוט, ישימו קטורה באפך, זו קטרת לפני ולפנים. וכליל על מזבחך אלו איברי עולה. והכונה כי כשהם בגלות שנק׳ יעקב, אז יורו משפטיך, שישראל מפוזרים בעולם ולא יש סנהדרין אצל המקדש וצריכים למורי הוראות, ואיתא ביומא פ״ב, אמר רבא לא משכחת צורבא מרבנן דמורי אלא דאתי משבט לוי או מיששכר, מלוי דכתיב יורו משפטיך ליעקב. אך בהיות ישראל על אדמתם, אז יש סנהדרין שעל פיהם ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו, ונודע שהסנהדרין היו רובם כהנים, כדכתיב ובאת אל הכהנים הלויים. וזהו ותורתך לישראל, שהם עושין רצונו של מקום, והבה״מ קיים שאז נקרא ישראל. ולפי שיש בהם שאין בהם זכות, ישימו קטורה באפך, שבקטרת יש חלבנה שריחה רע. והם פושעי ישראל, והוא מ״ש יוקשרו כלם אגודה אחת וכו׳. וכליל על מזבחך. אלו איברי עולה כליל לאישים, הם הצדיקים שכלם ריח ניחוח לה׳ במעשיהם הטובים. בשער בת רבים. כלם ברורים כלם אהובים. כן יזכנו ה׳ להתעלס באהבים. בבנין ביתו כמו רמים, וישיב הארון עם הכרובים. במהרה בימינו אמן. ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן.