דרוש כ"ב לראש השנה יום ראשון

ויקרא אברהם את שם בנו הנולד לו אשר ילדה לו שרה יצחק (בראשית כא, ג).

במדרש (בראשית רבה פ' נ"ג): וה' פקד את שרה (בראשית כא, א). זש"ה וידעו כל עצי השדה (יחזקאל יז, כד). אלו הבריות, היך מה דאת אמר כי האדם עץ השדה (דברים כ, יט). כי אני ה' השפלתי עץ גבוה זה אבימלך. הגבהתי עץ שפל זה אברהם. הובשתי עץ לח אלו נשי אבימלך, דכתיב כי עצור עצר ה' (בראשית כ, יח). הפרחתי עץ יבש זו שרה. אני ה' דברתי, היכן דבר למועד אשוב אליך (בראשית יח, יד). ועשיתי הה"ד ויעש ה' לשרה כאשר דבר (בראשית כא, א). ע"כ.

יעשה המשפט והדין השופט כל הארץ כשאין דין למטה. ולכן בפ' עשרים דשבת (דף קלט.): תניא ר' יוסי בן אלישע אומר אם ראית דור שצרות רבות באות עליו צא ובדוק בדייני ישראל, שכל פורענות שבאה לעולם לא בא אלא בשביל דייני ישראל, שנאמר שמעו נא זאת ראשי בית יעקב וכו' (מיכה ג, ט). ואין הב"ה משרה שכינתו על ישראל עד שיכלו שופטים רעים מישראל, שנ' ואשיבה שופטיך כבראשונה וכו' (ישעיה א, כה). זהו שאנו מתפללים השיבה שופטנו כבראשונה ויועצנו כבתחלה. דהיינו אותם שמיעצים להעמיד שופטים, ובזה והסר ממנו יגון ואנחה. שלא יבא עוד פורענות לעולם וישרה שכינתו בישראל, זהו ומלוך עלינו אתה ה' לבדך. כי הטעם הוא כי כשאין הדיינים עושים דין לאמתו למטה אז יש דין למעלה ופורענות בא לעולם. ולפיכך אמרו בסנהדרין פ"א (דף ז.): ההוא דהוה קאמר ואזיל דמבי דינא שקלו גלימיה ליזמר וליזיל בארחא, א"ל שמואל לרב יהודה קרא כתיב וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום (שמות יח, כג). ע"כ. וצריך לידע מהו הזמר הזה. אך יובן עם מאי דאיתא בפ"ק דברכות (דף ז:): מזמור לדוד בברחו (תהלים ג, א). קינה לדוד מבעי ליה, אמר רשב"י למה הדבר דומה, לאדם שיצא עליו שטר חוב, קודם שפרעו היה עצב, לאחר שפרעו שמח, אף כאן דוד כיון שא"ל הב"ה הנני מקים עליך רעה מביתך (ש"ב יב, יא). היה עצב, אמר שמא עבד או ממזר הוא דלא חייס עלי, כיון דחזא דאבשלום הוא שמח, משום הכי אמר מזמור, אמר סתם ברא דרחים על אבא ע"כ. והקושיות מפורסמות דאין המשל דומה לנמשל, שהרי במשל אומר לאחר שפרעו שמח, ובנמשל מזמור לדוד בברחו שעדין לא פרע החוב. ועוד במשל אומר שהשמחה היא בעבור שפרע החוב, ובנמשל השמחה היא לפי שבנו קם עליו ולא עבד או ממזר, ואילו פרע החוב על ידיהם לא היה שמח. עוד קשה במ"ש סתם ברא דרחים על אבא, דאדרבא מצינו בפ"ח דסנהדרין (דף עב:), בענין הבא במחתרת דאב הבא לגזול ממון הבן לא בא להורגו ועל כן דמים לו, דסתם אבא דרחים על ברא. אך הבן הבא לגזול את האב אין לו דמים שהבן אינו מרחם על האב ואם יעמוד כנגדו יהרגנו. אמנם קשיא ליה לבעל המ' בפסוק מזמור לדוד בברחו, דכיון שהיה בורח והוא עולה ובוכה כמ"ש שם (ש"ב טו, ל). איך יאמר מזמור לדוד בברחו. דאילו משברח שייך שפיר אך בברחו קשה שיאמר מזמור, ולזה אמר קינה לדוד מבעי ליה. לכן בא במשל לאדם שיצא עליו שטר חוב, שקודם שפרעו היה עצב שלא ידע אם יהיה היכולת בידו לפורעו, אך לאחר שפרעו שמח. כך דוד אם היה קם עליו עבד או ממזר מי יאמר שהוא לפרעון חובו ולמרק עונו, כי סתם עבד וממזר לא חייס כלל, ובמה שבנו קם עליו יאמרו העמים לא נראתה כזאת להיות הבן רוצה להרוג לאביו ואין זאת אלא מאת ה' למען יכופר עונו, ולכן בברחו דוקא היה אומר מזמור בראותו שבנו קם עליו. וגם סתם ברא דרחים על אבא. שיובן עם מ"ש בבבא בתרא פ"ג (דף נח.), ההוא גברא דשמעה לדביתהו דאמרת לברתה, אמאי לא צניעת באיסורא הך אתתא עשרה בני אית לה ולית לי מאבוך אלא חד, כי שכיב אמר כל נכסי לחד ברא ולא הוו ידעי להי מינייהו, פקיד אתו לקמיה דר' בנאה אמר להו זילו חביטו קברא דאבוכון עד דקאי ומגלי לכו להי מינייכו שבק, אזלו כלהו ההוא דבריה הוה לא אזל, אמר להו כלהו נכסי דהאי. ופרש"י ז"ל ולנסותם נתכוון, שאותם שהם ממזרים עזי פנים הם וילכו על קברו לחבוט וכו'. א"כ סתם ברא שאינו ממזר חייס על אבא, אך הבא במחתרת יצא מן הכלל שאם יקום אביו עליו יהרגנו אבל אם אין אביו קם נגדו לא יקום עליו להורגו. וזאת היתה לו לדוד שבודאי לא יהרגנו אבשלום אם לא יקום נגדו ולכן אמר מזמור. והוא מ"ש דמבי דינא שקלי גלימיה ליזמר וליזיל שפרע חובו, כי כן אמרו (סנהדרין ו:), ויהי דוד עושה משפט וצדקה (שמואל ב' ח, טו.). משפט לזה שהחזיר לו ממונו וצדקה לזה שהוציא גזלה מתחת ידו. ולכן ליזמר וליזיל כדוד ששר שירה על שפרע את חובו. וזהו בארחא ר"ל בדרך כל הארץ דשקיל למטרפסיה בהאי עלמא ולא ישאר בידו עון אשר חטא לעה"ב, כשילך בדרך כל הארץ. והביא ראיה מהכתוב וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום (שמות יח, כג.). הוא שאמר יתרו למשה שימנה דיינים רבים כדי שידונו את כל העם וכל א' יזכה בשלו ויוציא גזלה מתחת ידו, ובזה יצדקו יחדיו ויהיו בשלום. הנה ראינו כי צריך לקבל עליו את הדין למטה כדי שלא יהיה דין למעלה. והוא הדין והוא הטעם שדומה דין של מטה לדין של מעלה, ונבארם כפי ששנינו בפ"ד דסנהדרין (סנהדרין פרק ד' משנה א'.), אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה. כן ראינו בזהר פ' אמור דף צ"ט א' ז"ל, וסהדין אתיין וסהדין על כל עובדי בני עלמא, ואלין אינון עיני ה' דאינון משטטי בכל עלמא וחמאן כל עובדי בני עלמא, ועד דקב"ה שאיל לון לית לון רשו לסהדא ע"כ. הרי שהקב"ה חוקר ודורש בדין של מעלה אף שהכל גלוי לפניו, כדי שיהא דין של מטה כדין של מעלה. מה בין דיני ממונות לדיני נפשות, דיני ממונות בשלשה ודיני נפשות בעשרים ושלשה. בזהר פ' פקודי דף רנ"א א'. היכלא דא אקרי היכלא דזכותא דביה אתדנו כל דינין דעלמא, וכל זכיין וכל חובין וכל עונשין. ובסוף רנ"ב ב' ז"ל: כלא אתדן הכא בר תלת מילין דלא אתיהיב רשו הכא בהיכלא דא דאקרי זכותא. ואלין אינון בני חיי ומזוני. דהא אלין תלתא לא קיימי הכא, בגין דהא במזלא תליא מלתא (דהא ההוא נהר דנגיד ונפיק, תמן תליין חיין דלעילא, ותמן תליין מזוני, ותמן תליין בני, דהא כלא נפקי מתמן ונגדי ואתמשכאן לתתא, ובגין דא כלא קיימא בהיכלא דא בר הני תלתא.). שהוא מקום עליון מאד. וזה בא בכתוב פ' האזינו, ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלקים עמדי (דברים לב, לט.). אין אלקים אלא דיין (ילקוט שמות פ' וארא, סי' קע"ו.), שבג' אלו אין דיין דן אותם במקום הדין. והם אלו הג', אני אמית ואחיה הרי חיי, וגם הבנים נכללים בזה כי מי שאין לו בנים קרוי מת (נדרים סד:), וגם המזונות הם חיי האדם. הרי שגם למעלה יש הפרש בין דיני ממונות לדיני נפשות, כי אלו הג' בני חיי ומזוני הם דיני נפשות ואינן נדונין בהיכל זכות. דיני ממונות בשלשה, שכן כתוב שם דף רנ"א ב'. תלת סטרין דנהורין דקאמרן, אינון תלת בתי דינין דמתפלגין בדינין אחרנין במילי דעלמא, בעותרא במסכנו וכו'. אך דיני נפשות בעשרים ושלשה. ויובן עם מ' ז"ל בשמות רבה פ' ל'. א"ל משה לישראל, הרי נתן לכם הב"ה את תורתו, אם אין אתם עושים את הדינין נוטל תורתו מכם, למה שלא נתן לכם הב"ה את התורה אלא על מנת שתעשו את הדינין, שנאמר ועוז מלך משפט אהב (תהלים צט, ד.). והכונה כי בעלות משה ההרה לקבל את התורה קטרגו המלאכים (שבת פח:) ואמרו, תנה הודך על השמים (תהלים ח, ב.). וא"ל משה מה כתיב בה, לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, קנאה יש ביניכם, משא ומתן יש ביניכם. הרי שבדינין נצח משה למלאכים ולכן שפיר קאמר הרי נתן לכם הב"ה את תורתו, לכם ולא למלאכים, על מנת שתעשו הדינין ואם אין אתם עושים אותן, מן הדין ליטול תורתו מכם וליתנה למלאכי השרת, וזהו ועוז מלך (תהלים צט, ד.), התורה שנקרא עוז שהיא של מלך מלכו של עולם, ניתנה לישראל בעבור שיעשו המשפט, שכן המשפט אהב, ולכן אתה כוננת מישרים, הם הדינים הישרים, ובזה משפט וצדקה ביעקב אתה עשית, ליתן להם את התורה ולא לא"ה. הרי מזה שהדינין הם קיום התורה שיש בה כ"ב אותיות, ואין בית דין שקול מוסיפין עליהם א' הרי עשרים ושלשה, ולפי שיש בתורה אלפא ביתא דאותיות גדולות ודקטנות ודבנוניות הרי ס"ט, והגדול שבהם אב בית דין הרי ע'. וראה והבן שבכל אות מאלפא ביתא של תמניא אפי כתוב משפט בכלן, חוץ מהט' שאינו כתוב להדיא רק אמר טוב אתה ומטיב למדני חקיך, כי מן הטוב לא יצא רק טוב וכשהאדם טוב לא יבא במשפט. דיני ממונות פותחין בין לזכות בין לחובה, דיני נפשות פותחין לזכות ואין פותחין לחובה. גם זה הוא שם בזהר דף רנ"ז א'. האי היכלא אתכליל ביצחק וכלא בהיכלא דאברהם, בגין דימינא אתכליל לשמאלא, כד נטיל יצחק היכלא דא כדין כלא איהו לטב. דינא בזכותא. וע"ד בעי בר נש דדאין דינא למידן דינא בזכותא, ות"ח כד קיימי סנהדרין לתתא למידן דיני נפשות אצטריכו למפתח בזכותא וכו'. לכן בדיני ממונות פותחין בין לזכות בין לחובה, לפי שאף החיוב הוא לזכות, שאם נתחייב ממון לחבירו טוב לו לפורעו בעה"ז ולהוציא גזלה מתחת ידו, דאל"כ נפשות הוא נתבע (בבא קמא קיט.), כדכתיב וקבע את קובעיהם נפש (משלי כב, כג.). אך בדיני נפשות לעולם פותחין בזכות. וכן באיוב א'. ויהי היום ויבאו בני האלקים להתיצב על ה' (איוב א, ו.). ואיתא בזהר פ' פינחס רל"א א'. אילין ב"ד רברבא, ואינון חתכין דינא על עלמא. ולפי שפותחין בזכות, ויאמר ה' אל השטן השמת לבך על עבדי איוב כי אין כמוהו בארץ וכו' (שם ח.). וכן מצינו באחאב שא"ל מיכה, ראיתי את ה' יושב על כסאו וכל צבא השמים עומד עליו מימינו ומשמאלו (מלכים א' כב, יט.). ואז"ל (ירושלמי סנהדרין פרק א' הלכה א', דף א:) אלו מיימינים לזכות וכו'. הרי שהקדים מימינו לפי שפותחין בזכות. וכן כתוב בזכריה ג'. ביהושע בן יהוצדק, והשטן עומד על ימינו לשטנו (זכריה ג, א.). ויאמר ה' אל השטן יגער ה' בך השטן וכו' הלא זה אוד מוצל מאש (שם ב.). שזכותו עמדה לו לינצל מכבשן האש. וכבר פירשנו במקומו (חלק א' - דרוש ו' לפרשת וירא והפטרה.) וה' אמר המכסה אני מאברהם (בראשית יח, יז.). כי וה' הוא ובית דינו (ב"ר פ' נ"א.). שעמד בדין על אנשי סדום והזכיר לאברהם שהוא מדת החסד כדי לפתוח בזכות, וע"ש כל אותם הפסוקים.

דיני ממונות מטין על פי א' בין לזכות בין לחובה, דיני נפשות מטין על פי א' לזכות ועל פי שנים לחובה. כן מצינו בדין של מעלה בפ"ק דראש השנה (דף יז.), תנא דבי רבי ישמעאל מעביר ראשון ראשון וכך היא המדה. אמר רבא עון עצמו אינו נמחק, דאי איכא רובא עונות מחשיב בהדייהו. וע"ש פי' רש"י (מעביר ראשון ראשון, עון שבראשונים, הבאים לתתם לכף, מעבירו ושומטו, שאם היו מחצה על מחצה, כיון שחסר אחד מהן יכרעו הזכיות, וכך היא המדה. ועון עצמו אינו נמחק, אלא מונח לצד אחד, דאי איכא רובא עוונות בהדיה, ההוא עון מתחשב בהדייהו למנות עם רשעים גמורים.). וז"ש בפ"ח דיומא (דף פו:), א"ר יוסי בר יהודה עבר אדם עבירה פעם ראשונה ושנייה מוחלין לו, שלישית אין מוחלין לו, ודוקא ביחיד. כך היא הנסחא המדויקת. זכינו לדין כי אע"פ שבעון א' כף חובה מכרעת, אינו נחשב לחובה עד שיהיו שנים, וז"ש ר' ישמעאל מעביר ראשון ראשון וכך היא המדה, דוקא ראשון ראשון שהם שנים. אמנם כשיש רובא עונות אז נזכר גם העון הראשון והוו תרי ועל ידם נדון לחובה, וזהו הטייתך לרעה על פי שנים. מש"כ בזכיות שאפי' זכות א' לבד מכריע לכף זכות. והרמב"ם ז"ל בפ"ג דהלכות תשובה כתב וז"ל, ושקול זה אינו לפי מנין הזכיות והעונות אלא לפי גדלם וכו' ע"ש (ושקול זה אינו לפי מנין הזכיות והעונות אלא לפי גדלם. יש זכות שהיא כנגד כמה עונות, שנאמר 'יען נמצא בו דבר טוב' (מלכים א' יד). ויש עון שהוא כנגד כמה זכיות, שנאמר 'וחוטא אחד יאבד טובה הרבה' (קהלת ט, יח). ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות, והוא היודע היאך עורכין הזכיות כנגד העונות.). והוא הטעם שאמרו בכל מקום ששוקלין הזכות והחובה, ואמרו מכריע לכף זכות או לחובה, לפי שאינן נמנין אלא נשקלין בכף מאזנים מהטעם הנ"ל. דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה, דיני נפשות מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה. זהו מ"ש בפ"ק דר"ה (דף יז:), גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם, שנאמר ושב ורפא לו (ישעיה ו, י.). איזהו דבר שצריך רפואה, זה גזר דין, זהו שמחזירין אותו לזכות. ועוד אמרו (שבת נה.), לעולם לא יצא מפי הב"ה דבר לטובה וחזר בו. שאין מחזירין לחובה, וז"ש הנביא, יעזוב רשע דרכו וכו' ואל אלקינו כי ירבה לסלוח (ישעיה נה, ז.). זהו הריבוי, שאע"פ שחזר וחטא הסליחה מתמדת ואין מחזירין אותו לרעה. דיני ממונות הכל מלמדין זכות וחובה, דיני נפשות הכל מלמדין זכות ואין הכל מלמדין חובה. ז"ש ברעיא מהימנא פ' אמור דף רנ"ט א'. כהאי גוונא שוי קב"ה קמיה להאי דתבע דינא על כל בני עלמא, וסהדין אתיין וסהדי על כל עובדי בני עלמא, כרוזא קם וכריז, פלו' עבד כך, מאן יוליף עליה זכות. הרי שהכל מלמדין זכות, אך לחובה אין להם רשות כנז' שם, ועד דקב"ה שאיל לון לית לון רשו לסהדא. שאין הכל מלמדין חובה עד שהב"ה נותן להם רשות, כי אין הב"ה חפץ במי שמלמד קטגוריא על ישראל אלא במי שמלמד סנגוריא. דיני ממונות המלמד חובה מלמד זכות, והמלמד זכות מלמד חובה, דיני נפשות המלמד חובה מלמד זכות, והמלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה. דבר זה למדנו מן הזהר פ' שמיני דף ל"ו ב' ז"ל: ובגין כך חיוותא ועובדי עבודה זרה וכל אינון דאתו מסטרא דשמאלא, כלהו אקרון שלוחין לגבי אינון רשומין דמתערי להו, וישראל אע"ג דלא מכשרין עובדין, כלהו מן סטרא דימינא קא אתיין, ועל דא שליחותא בידא דחיוותא וכל דדמי לון דאינון מסטרא דשמאלא ולא בידא דישראל, דאע"ג דחייבי נינהו מסטרא דימינא קא אתו, ת"ח מן פלגש בגבעה (שופטים כ.) דאע"ג דחייבי נינהו לא בעא קב"ה דיתערון גבייהו חייבי ישראל אחרנין. וע"ד מיתו מישראל כל אינון דמיתו עד דכלהו חייבין דאתערו לגבייהו מיתו ע"כ. הרי שאותם שמצד ימין שרגילים ללמד זכות אינן יכולין ללמד חובה, אך המלמד חובה יכול לחזור וללמד זכות. וזה יובן עם מ"ש בפ' במה מדליקין (שבת לב.), עלה למטה ונפל יהי דומה בעיניו כמי שהעלוהו לגרדום לידון, שכל העולה לגרדום לידון אם יש לו פרקליטין גדולי' ניצול ואם לאו אינו נצול, ואלו הן פרקליטין של אדם, תשובה ומעשים טובים. ואפילו תשע מאות ותשעים ותשעה מלמדים עליו חובה וא' מלמד עליו זכות ניצול, שנ' אם יש עליו מלאך מליץ א' מיני אלף וכו' (איוב לג, כג.). וקשה והרי כתוב אחרי רבים להטות (שמות כג, ב.). וכן איתא בפ"ק דקדושין (דף מ:), לפי שהעולם נדון אחר רובו והיחיד נדון אחר רובו, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם כלו לכף זכות וכו'. וא"כ איך יאמר שאפילו תתקצ"ט לחובה וא' לזכות נצול. אמנם הרגיש בכתוב שהיה לו לומר אם יש עליו מלאך מליץ אחד נגד אלף או אחד באלף מאי מיני אלף, אלא הכוונה שמתחלה היו אלף מלמדים עליו חובה, כדכתיב יפול מצדך אלף (תהלים צא, ז.), ולפי שחזר בתשובה מחטא א' אותו המקטרג שהיה מלמד עליו חובה בתוך האלף חזר ונהפך לסנגור, וזהו בכוון מיני אלף, וזהו שאמר ואלו הם פרקליטין גדולים, שכחו גדול לעשות קטגורו סנגורו, ובזה פשיטא דניצול לפי שמאותם שהיו מלמדים עליו חובה נהפך ללמד עליו זכות יותר מהמלמדים עליו זכות, שבזה בלי ספק מכריע עצמו לזכות, והוא מה ששנינו דנין אלו כנגד אלו עד שיראה א' מהחייבין דברי המזכין. ועוד שם, ר"א בנו של ר' יוסי הגלילי אומר אפילו תתקצ"ט באותו מלאך לחובה וא' לזכות נצול, שנאמר אחד מיני אלף. דאפשר שאדם עבר עבירה אחת תתקצ"ט פעמים ובפעם אחרונה חזר בו נצול, וזהו בכיון מלאך מליץ א' מיני אלף, דאל"כ היל"ל מלאך אחד מליץ מיני אלף, דאז אחד קאי אמלאך. אך באמרו מלאך מליץ אחד מיני אלף, אחד קאי אמליץ, דהיינו המלאך המלמד חובה, מליץ א' מיני אלף שמלמד חובה ובאחת מלמד זכות. ובזה כל א' מוסיף על דברי חבירו, שתחלה אמר אם יש לו פרקליטים גדולים נצול, ואלו הם תשובה ומע"ט, דהיינו תשובה כוללת על כל עונותיו. ועוד מוסיף שאפילו עשה תשובה כתקונה על עון א' מועיל, וז"ש ואפילו תתקצ"ט וכו', שגדול כוחה של תשובה שהקטגור יתהפך לסניגור, ובזה מוחלין לו כל עונותיו, מהטעם שאמרו (ברכות יב:), כל העושה דבר עבירה ומתבייש בה מוחלין לו על כל עונותיו. ור"א הוסיף שאפילו לא שב מכל העבירה אלא במקצת הימנה ג"כ נצול. ומצאתי ראיה ברורה לדברי בזהר פ' וישלח קע"ד ב'. מלאך מליץ א' מני אלף, ומאן איהו, דא הוא מלאך דממנא עמיה דבר נש בסטר שמאלא, דכתיב יפול מצדך אלף וכו' (תהלים צא, ז.). אבל א' מני אלף דא יצה"ר דאיהו אחד מאינון אלף דהוו בסטר שמאלא.

ובזה יובן מ"ש במזמור ס"ט. קרבה אל נפשי גאלה למען אויבי פדני. קשה דהיל"ל מאויבי פדני, וכבר הרגיש הרד"ק ז"ל בזה, ופי' למען אויבי, שלא יאמרו שאין יכולת בידך לפדותי ע"כ. אך לדרכנו יובן היטב למען אויבי היינו הקטיגור שנהפך לסנגור שאומר פדעהו מרדת שחת, וזהו עיקר הפדיון, דאילו המיימינים לזכות אין זה זכות כל כך גדול, שזה דרכם ללמד זכות, אך עיקר הכל הוא למען אויבי שהיו קטגורים ונעשו סנגורים ולמענם פדני. וגם במזמור י"ח אמר דוד: מפלטי מאויבי אף מן קמי תרוממני.

ובמשלי י"ו. בחסד ואמת יכופר עון. שיובן עם מ"ש בפ"ק דברכות (דף ה.), תני תנא קמיה דרבי יוחנן כל העוסק בתורה ובג"ח וקובר את בניו מוחלין לו על כל עונותיו. ז"ש בחסד ואמת, דהיינו ג"ח ותורה, תורת אמת, אך העיקר לעשות תשובה, כי יש ב' מיני תשובה, תשובה מיראה, וזדונות נעשות כשגגות, וזהו וביראת ה' סור מרע (משלי טז, ו.). אך התשובה מאהבה זדונות נעשות כזכיות, וזהו ברצות ה' דרכי איש, שכל דרכיו הם לאהבת ה', גם אויביו ישלים אתו (שם ז.), שהקטגורים נעשו סנגורים. דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה, דיני נפשות דנין ביום וגומרים ביום. זה יובן עם מ"ש בזהר פ' ויחי דף ר"כ א'. ת"ח כד איתער דינא בעלמא, דקב"ה יתיב על כרסי דדינא, בעי ב"נ לאתערא תשובה, דהא ההוא יומא פתקין כתיבו, לבתר קב"ה זמין קמיה יומא דכפורי, אי תב מחטאוי תב ואי לאו פקיד מלכא למחתם פתקין, ואי זכי בתשובה שלימתא תליין ביה עד ההוא יומא בתראה דעצרת. ופי' שם משם האר"י זלה"ה, כי בליל הושענא רבא נמסרין הפתקים אל השלוחים, אבל לא ניתן להם רשות לגמור הדין עד יום שמיני עצרת. ז"ש דיני ממונות דנין ביום שהוא ר"ה, וגומרין בליל הושענא רבא, אבל דיני נפשות דנין ביום ר"ה וגומרין ביום שמיני עצרת. דיני ממונות גומרין בו ביום בין לזכות בין לחובה, כי הכל נדון בר"ה, וגומר דינו באותו יום. אבל בדיני נפשות אינו כן, דגומרין בו ביום לזכות, צדיקים גמורים נכתבי' ונחתמי' לאלתר לחיים. אבל הבינונים תלויים ועומדים עד יה"כ. ועוד עד שמיני עצרת כדלעיל. והגם שרשעים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה, כבר כתבנו בדרושים הקודמי' שגם הם יש להם זמן לשוב עד יום שמיני עצרת ולקרוע גזר דינם. וזהו וביום של אחריו לחובה, יש מחר שהוא לאחר זמן. דיני ממונות מתחילין מן הגדול, דיני נפשות מתחילין מן הצד. כך איתא בזהר פ' פקודי דף רנ"ז א': ות"ח כד קיימי סנהדרין לתתא למידן דיני נפשות אצטריכו למפתח בזכותא, בגין לאכללא זכותא בדינא, ושראן בזכותא מזעירא ולבתר אשתלים דינא מעלאה למהוי זכותא כליל בדינא, דא לעילא ודא לתתא. הכל כשרים לדון דיני ממונות ואין הכל כשרים לדון דיני נפשות. הוא מ"ש בזהר פ' פקודי דף רנ"א א' ז"ל: רוחא דא דנטיל כלא דאקרי זכות אל, כלא כליל ביה. מיניה נפקו שבעין נהורין נציצין וכו' לקמי נהורין אלין, עאלין כל זכו וכל עובדין דעלמא וכו'.

עוד שנינו בפ"ה דסנהדרין (משנה ד'.), אם נמצאו דבריהם מכוונין, פותחין בזכות. זהו ביום ר"ה שצדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים. אם מצאו לו זכות פטרוהו, ואם לאו מעבירין דינו למחר (משנה ה'.). זהו ביה"כ וגם בעשרת ימי תשובה שכלם נחשבים לא'. והוא מ"ש בילקוט פ' האזינו (לא נמצא בילקוט, והובא ביד יוסף פ' וילך בשם הפסיקתא.), א"ר נהוראי מפני מה ניתנה קורת רוח לישראל בעשרה ימים הללו שבין ר"ה ליה"כ, מפני עשרה נסיונות שניסהו הב"ה לאברהם אבינו. ובשכר שנצטער במעל אנשי סדום מחמשים עד עשרה. ר' אבא אמר בשביל חבתו של יעקב אבינו שהפריש מעשר מכל, שנאמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך (בראשית כח, כב.). הכונה משום דק"ל שהרי כתוב כי לא אחפוץ במות המת (יחזקאל יח, לב.), ולעולם ידו של הב"ה פשוטה לקבל שבים, ולמה דוקא בי' ימים הללו כתיב (ר"ה יח.) דרשו ה' בהמצאו (ישעיה נה, ה.) אלו עשרה ימים הללו. והשיב כי זכותו של אברהם גרם זה וזה, כי ותשובה ותפלה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה. והתשובה היא בזכות שאברהם אבינו נתנסה בעשר נסיונות ועמד בכלן לכפר על בניו שניסו את המקום במדבר, שנאמר וינסו אותי זה עשר פעמים (במדבר יד, כב.). והתפלה שהתפלל על אנשי סדום. ור' אבא הוסיף הצדקה של יעקב אבינו שאמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. וכתוב וצדקה תציל ממות (משלי י'.). אם מצאו לו זכות פטרוהו, ואם לאו עומדים למנין, שבנעילה נחתמים הפתקים, ובליל הושענא רבה נמסרין לשלוחי הדין. ועדין יש תקוה אם מצאו לו זכות פטרוהו ואם לאו יוצא ליסקל, הוא ביום שמיני עצרת שאין אחר גמר דין מחלוקת רק לבא אל הדין שלו אם לטוב אם למוטב. ועדין כרוז יוצא לפניו, כל מי שיודע לו זכות יבא וילמד עליו, תשב אנוש עד דכא (תהלים צ, ג.), זהו מה שאמרנו כי דין של מעלה ושל מטה שוין, ואיתא בתקוני הזהר האחרונים דף קמ"א ב'. ווי ליה לדינא דלתתא דאשתני מדינא דלעילא, דכמה דאיהו לתתא שופטים ושוטרים לדיינא גופין, הכי אית לעילא שופטים ושוטרים לדיינא נשמתא ע"כ. ולכן מאן דשקלין גלימיה מבי דינא ליזיל ולזמר באורחא, כי בשביל שנתקיים הדין למטה לא יהיה לו דין מלמעלה. אמנם הטובה הזאת עשה הב"ה לישראל להגיד להם את דבר ה', אימתי יעשה בהם דין כדי שיכינו עצמם ליום הדין, שלכן אמרו המושלים כי האדם שהוגד לו מה שיארע בו הנה הוא שוה כשני', כי יכין עצמו אם לטוב אם למוטב. ונלע"ד שבזה יובן מ"ש בב"מ פ"ז (דף פז.), ובב"ר פ' ס"ה. כי יעקב תבע את החולי כדי שהאדם יעשה תשובה בהקריב עת פקודתו ולא ימות בעונו. והוא מ"ש בתהלים קי"ו. אפפוני חבלי מות ומצרי שאול מצאוני. כלומר אם יבאו בהיסח הדעת אינו טוב, אך אם צרה ויגון אמצא. שיבא החולי, הלא טוב לי כי אז ובשם ה' אקרא. אתודה על עונותי ואקרא אל ה' לשוב אליו, ובזה אנה ה' מלטה נפשי. כי תשוב אל האלקים אשר נתנה נקיה מכל חטא.

והוא מ"ש באיוב ט'. אם שוט ימית פתאום. שר"ל אם שבט היסורין ימית פתאום מבלי תת זמן לאדם שיעשה תשובה. א"נ שוט הוא השטן שנאמר בו משוט הארץ ומהתהלך בה (איוב א, ז.). ימית פתאום מבלי שהאדם ירגיש. למסת נקיים ילעג (איוב ט, כג.). דהיינו הצדיקים שרוצים לשוב ולהתהלך לעה"ב נקיים בלי חטא, כי מנסה ה' אלקים אותם למען יעמדו בנסיון ויזכו לחיי העה"ב, ילעג השטן אם ימות האדם פתאום. ובזה "ארץ ניתנה ביד רשע". כי במותו יקח הכל, "ופני שופטיה יכסה" כי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, אם לא אפוא שיגיד לאדם קודם מותו כדי שישיב את הגזלה אשר גזל או הפקדון אשר הפקד אותו ואין עדים בדבר, מי הוא שידע את מעשיו, ולכן בבא אליו יסורין נותן אל לבו שקרבה פקודתו ועושה תשובה, וזהו "אם לא אפוא" האדם עצמו שיגיד דבריו ומעשיו, "מי הוא" (שם כד.) שיודע. ועל פסוק זה ארץ נתנה ביד רשע. אמר רבא בקש איוב להפוך את הקערה על פיה בפרק קמא דב"ב (דף טז.). ונלע"ד שהכונה שכפר בהשגחה ובקש שיחזור העולם לתהו ובהו, ויובן היטב עם מאי דאיתא בירושלמי פ"ג דע"א (פ"ג ה"א, דף יח:), שהעולם עשוי ככדור והים כקערה. ז"ש בקש איוב להפוך את הקערה על פיה שיחזור הים ויכסה את הארץ, כיון שארץ נתנה ביד רשע ועזב ה' את הארץ, ולכן א"ל אליהוא בסי' ל"ו. הן אל כביר ולא ימאס כביר כח לב (איוב לו, ה.). כלומר הנה אתה אמרת תם ורשע הוא מכלה (איוב ט, כב.) לפי שראית צדיק ורע לו, רשע וטוב לו. אל תתמה על החפץ כי הנה אל כביר ולא ימאס. ופי' הרלב"ג ז"ל, רב ההשגחה. וזה כי אע"פ שאתה רואה שצדיק רע לו, הב"ה מרבה שכרו לעה"ב, ועוד שאם חטא יפרע ממנו בעה"ז כדי שלא ימאס בו לעה"ב, כי יודע ה' שהצדיק כביר כח לב לסבול היסורין ולא יבעט בהם. וכמו כן אם ראית רשע וטוב לו הוא לטורדו מהעולם הבא, וזהו "לא יחיה רשע" לנצח בחיים הנצחיים, רק "ומשפט עניים יתן" (איוב לו, ו.). שנפרע מן הרשע ממה שהרע לצדיקים ולענוים. לא יגרע מצדיק עיניו (שם ז.). להשגיח בהם בעין חמלתו, וכן "ואת מלכים לכסא". שיש לו השגחה פרטית על המלכים להכין כסא ממלכתם, "ויושיבם לנצח ויגבהו". "ואם אסורים בזיקים" שהב"ה שולח יסורין על הצדיקים, והוא מ"ש בפ"ב דשבת (דף לב.), אדם יוצא לשוק יהי דומה בעיניו כמי שנמסר לסרדיוט, חש בראשו כאילו נתנוהו בקולר. או "ילכדון בחבלי עוני" ששקול כנגד כל היסורין. וגם החולה נק' דל, אשרי משכיל אל דל (תהלים מא, ב.). מדוע אתה ככה דל בן המלך (שמואל ב' יג, ד.). והוא מ"ש עלה למטה ונפל. "ויגד להם פעלם". הוא מ"ש (ברכות ה.), אם רואה אדם שיסורין באים עליו יפשפש במעשיו. שע"י היסורין מתעוררים לשוב ממעשיהם הרעים. ופשעיהם כי יתגברו. ויגל אזנם למוסר ויאמר בי ישובון מאון. שאע"פ שאין מחשבה רעה מצטרפת למעשה עכ"ז כתוב יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו (ישעיה נה, ז.). שנאמר על מחשבת ע"א שמצטרפת למעשה. "אם ישמעו ויעבודו" עבודה בלב זו תפילה (תענית ב.), ופרט יפה תפלת החולה בחליו. "(יבלו) [יכלו] ימיהם בטוב" שיתרפא מחליו וימלא מספר ימיו, שינצל מכרת דיומי, "ושניהם בנעימים" (איוב לו, יא.), גם ינצל מכרת דשני. "ואם לא ישמעו בשלח יעבורו" בחרבו של מלאך המות. ואם הם צדיקים, שלא נאמרה גויעה אלא בצדיקים. "יגועו (בבלי) [כבלי] דעת". פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה. "וחנפי לב" שיצה"ר שופטם ומחניף להם באומרו זה הדרך לכו בו, ואם באים יסורין לאדם, כל ראש לחלי זו היא דרך כל האדם, ובזה "ישימו אף" שיבער כמעט אפו, ויכביד עליהם היסורין והחולי, ו"לא ישועו כי אסרם" כי אינם מתפללים אליו ית' הגם שאסרם וייסרם ביסורין. "תמות בנוער נפשם" (שם יד.). ושנות רשעים תקצורנה וכו' (משלי י, כז.). ואין עוד להאריך. רק סיום דבריו, הן אל ישגיב בכחו (איוב לו, כב.). שפי' בילקוט שם, שהוא מעצים כחן של צדיקים שיעשו רצונו. מי כמוהו מורה לחטאים שיעשו תשובה ע"כ. ומי האיש אשר יודע כי עליו יעבור כוס הדין הגמור ולא ירך לבבו, ולכן צוה הב"ה יום תרועה יהיה לכם. ופי' המפרשים שהכוונה עורו ישנים מתרדמתכם וחפשו מעשיכם וחזרו בתשובה.

ובזה נבאר מ"ש בפ' בהעלותך, עשה לך שתי חצוצרות כסף מקשה תעשה אותם והיו לך למקרא העדה ולמסע את המחנות (במדבר י, ב.). ותקעו בהן ונועדו אליך כל העדה אל פתח אהל מועד (שם ג.). ואם באחת יתקעו ונועדו אליך הנשיאים ראשי אלפי ישראל (שם ד.). ותקעתם תרועה ונסעו המחנות וכו' (שם ה.). ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו (שם ז.). וקשה באלה הפסוקים למה לא אמר תחלה והיו לך למקרא העדה ולמקרא הנשיאים, כמ"ש אח"כ ונועדו אליך הנשיאים (שם ד.). ועוד שאחרי שאמר ותקעו בהן ונועדו אליך כל העדה (במדבר י, ג.), למה הוצרך לחזור ולומר ובהקהיל את הקהל וכו' (שם ז.). גם צריך לתת טעם למה במקרא העדה והנשיאים סגי בתקיעה, אך למסע את המחנות צריך תרועה גם כן. ועוד למה בדגלים של יהודה וראובן קאמר בפירוש ותקעתם תרועה (שם ה.). ותקעתם תרועה שנית (שם ו.). ולמה בשני דגלים האחרים לא כתב כן רק אמר תרועה יתקעו למסעיהם. ונלע"ד כי הנה מקרא העדה והנשיאים לא היה אלא כדי לצוותם מצות התורה, שכן כתיב ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים וכו' (שמות לה, א.). וכן וידבר משה אל ראשי המטות וכו' (במדבר ל, ב.). ולכן די בתקיעה קול פשוט, ע"ד שאמרו על משנת (מס' שבת פ"ב, ז.), שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה. ואמרו ז"ל (שבת לד.), וצריך לממרינהו בניחותא כי היכי דלקבלו מיניה. אך במסע המחנות היה צריך תקיעה תרועה ותקיעה לעורר לבם להיות לאחדים ולא יסעו במחלוקת, כי זה גרם להם שלא קבלו התורה תכף ליציאתם ממצרים. ועוד כתוב (ילקוט פ' בהעלותך, רמז תשכ"ט.) ויסעו מהר ה' (במדבר י, לג.). כתינוק הבורח מבית הספר. ועוד כדי להכרית עריצים מן הארץ, שלכן אמר בספרי, שהיו תוקעים שלש לכל רוח, שכן ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויביך וכו' וכמ"ש במקומו (חלק ג' - דרוש ל' לפרשת במדבר. (ספרי פ' האזינו), ימצאהו בארץ מדבר, הכל מצוי ומתוקן ומסופק להם במדבר. באר עולה להם. מן עולה להם, שליו מצוי להם, ענני כבוד מקיפות להם, ובתהו ילל ישימון. במקום הצרות, במקום הגייסות, במקום לסטות, במקום הטנופת. יסובבנהו בדגלים, שלשה מן הצפון, שלשה מן הדרום, שלשה מן המזרח, שלשה מן המערב. יבוננהו בשתי מתנות, מלמד שכשהיה א' מן האומות פורש ידו לקבל מן, לא היה בידו עולה כלום, למלאת מים מן הבאר, לא היו עולים בידו כלום. יצרנהו כאישון עינו, כענין שנאמר קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך (במדבר י, לה).). וזהו שכתב עשה לך שתי חצוצרות כסף. וכתיב חצוצרת חסר, שכן אמרו בספרי, שיהו שוות במראה ובקומה ובנוי. ותקעו בהן תקיעה סתם, ותכף לקול הקריאה הראשונה, ונועדו אליך כל העדה, כי יבאו ברצון טוב לשמוע את דברי התורה. ואם באחת יתקעו ונועדו אליך הנשיאים, כי להיותם זריזים ומתאוים יותר לשתות בצמא מצות התורה סגי באחת, ולכן לא הוצרך מתחלה לתת סימן והיו לך למקרא העדה ולנשיאים, כי בקול בעלמא סגי להו ובאחת יתקעו. ועוד כי כיון שמקרא העדה והנשיאים היה בתקיעה לבד, לכן לא הוצרך להזכירם מתחילה, כי באומרו למקרא העדה גם הנשיאים בכלל. ולפי שכשהיה נוסע דגל יהודה נכנסו אהרן ובניו ופרקו את הפרכת וכיסו הארון, וכן הלוים היו פורקין את המשכן וכו' כמ"ש שם רש"י ז"ל (במדבר י, יז.). ואח"כ היו נוסעים דגל ראובן, ותכף ונסעו הקהתים. לכן בשתים אלה כתוב ותקעתם תרועה, וכן ותקעתם תרועה שנית. כי לא על המסע בלבד היו תוקעים אלא גם על נסיעת הלוים היה צריך סימן שיפרקו המשכן ויקימו אותו, אך בשני דגלים אחרונים שלא היו אלא למסע את המחנות, אמר בקצור תרועה יתקעו למסעיהם. וחזר ואמר ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו, להודיענו שהגם שלא יבואו לקול הקריאה הראשונה, והייתי אומר שאז היו מוסיפים לתקוע תרועה ג"כ, לכן חזר ואמר שמעולם כדי להקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו. ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצוצרות, כי כהנים זריזים הם ולהם יאתה לזרז את האחרים שיבאו לקול הקריאה. והיו לכם לחקת עולם לדורותיכם. זה נאמר על תקיעת השופר, כי על החצוצרות אין לומר לדורותיכם, שהרי נגנזו קודם מיתתו של משה, כמ' ז"ל (במדבר רבה טו, טו.), עשה לך (במדבר י, ב). אתה משתמש בהם ואין אחר משתמש בהם ע"כ. אלא ודאי שזה רומז על השופר שיתקע מי שהוא בקי ויודע רבונו, כמ"ש (זוהר ח"ג, דף רל"א ע"ב.) אשרי העם יודעי תרועה (תהלים פט, טז.). ולא אמר תוקעי אלא יודעי. שידעו כונות השופר לעורר השומעים לתשובה. ועוד נלע"ד לומר למה כתוב לדורותיכם, עם מאי דאיתא בספרי פ' בהעלותך, וכי תבאו מלחמה בארצכם (במדבר י, ט.). במלחמת גוג ומגוג הכתוב מדבר או בכל המלחמות שבתורה, ת"ל ונושעתם מאויביכם. אמרת צא וראה איזו היא מלחמה שישראל נושעים בה ואין אחריה שעבוד, אין אתה מוצא אלא מלחמת גוג ומגוג וכו'. ובזה יובן היטב הכתוב עם מ"ש בזכריה י"ב. וגם על יהודה יהיה במצור על ירושלים (זכריה יב, ב.). ופרש"י ז"ל, שיבאו בני יהודה על כרחם לצור על ירושלים. כן תרגם יונתן והוא בילקוט שם, לכן אמר וכי תבאו. כלומר מכם ובכם תבאו למלחמה בארצכם, ואין זה אלא במלחמת גוג ומגוג. ואין אצלי ספק שאז יתקעו בחצוצרות, כי כל הדברים שנגנזו יתגלו בביאת משיחנו, כגון ארון הקדש וכל השאר, ומלחמת גוג ומגוג תהיה לאחר ביאת המשיח כנודע, ולכן שפיר קאמר והיו לכם לחקת עולם לדורותיכם. ואימתי יהיה זה וכי תבאו מלחמה בארצכם. שאתם דווקא תבאו למלחמה על ירושלים, ואז שפיר קאמר ונושעתם מאויביכם. דהיינו מאותם שבאו עליכם כאויבים הם יהיו לכם לישועה. וגם ונושעתם מאויביכם, כי אז תהיה תשועה שלימה שאין אחריה גלות.

עוד יובן הכתוב וכי תבואו מלחמה בארצכם. ונדקדק עוד למה פתח ביחיד על הצר הצורר אתכם, וסיים ונושעתם מאויביכם לשון רבים. ועוד באומרו ונושעתם סגי, דפשיטא שישעו מן האויבים ומאי מאויביכם. אמנם בזהר פ' ויקהל (ח"ב, דף קצ"ו ע"ב.) איתא ז"ל, על הצר. דא מלאך המות, מאי תקנתיה, והרעותם בחצוצרות, בר"ה דהוא יומא דדינא לעילא וכו', וישראל מקדמי בשופר ליבבא עליה דלא יכיל לון ולאגנא עלייהו. ותנן באבות פ"ד, העובר עבירה אחת קונה לו קטיגור א'. וכל המקטרגים שנעשים בעונות ניתנים ביד השטן, כמ"ש בזהר פ' אמור ברעיא מהימנא דף צ"ט ע"ש (ורזא דא והאלהים עשה שייראו מלפניו (קהלת ג). מאי עשה, עשה להאי מקטרגא, ואתקין ליה קמיה למהוי סייפא שננא על כל עלמא, וכל דא בגין דידחלון מקמי קב"ה כלא, ודא איהו סנטירא דתבע חובי בני נשא ותבע דינא ותפיס בני נשא וקטיל לון ואלקי לון, כלא כמה דנפיק מן דינא. כגוונא דההוא ממונה, בי דינא דלתתא דאתייהיב ליה רשו לאדכרא קמי בי דינא, פלוני עבד כך. ופלוני עבר על כך. ולמתבע עלייהו דינא. ותנן רשו אתייהיב לההוא ממונה בי דינא לאנעלא על בי דינא פתחא, עד דיגזרון דינא על כל מה דאיהו תבע, ולית רשו לבית דין לדחייא ליה. בגין כי אני אוהב משפט, ואיהו בעי דעלמא יתקיים בדינא ולמנדע דאית דין ואית דיין. כהאי גוונא שוי קב"ה קמיה להאי דאיהו תבע דינא קמי מלכא על כל בני עלמא. ובהאי יומא אתייהיב ליה רשו לכסאה פתחא דמלכא, וסיהרא אתחפיא לגו עד דיתגזר דינא על כל בני עלמא. ואע"ג דכלא אתגלי קמי קב"ה, לא בעי אלא בדינא. כלא כגוונא חדא עילא ותתא, אתקין כרסייא דדינא בהאי יומא, וסנטירא אתא ותבע דינא על כל עובדי בני עלמא, כל חד וחד כפום ארחוי וכפום מה דעבד. וסהדין אתיין וסהדי על כל עובדי בני עלמא, ואלין אינון עיני יי' דאינון משטטי בכל עלמא, וכמה אינון עיני יי' דלית לון חושבנא דקא אזלי ומשטטי בכל עלמא וחמאן כל עובדי בני עלמא.). ז"ש וכי תבאו מלחמה בארצכם. שאתם בעצמכם תבאו למלחמה בארצכם, דהיינו כנגדכם ממש מהקטגורים שעשיתם בעונותיכם, על הצר הצורר אתכם, הוא שטן הוא יצה"ר הוא מלאך המות, והרמז כי הוא צורר אותם ועושה אותם צרורות וחבילות לקטרג עליכם, בעבור זה והרעותם בחצוצרות בתרועה ובקול שופר, ובזה ונזכרתם לפני ה' אלקיכם. שתעשו תשובה המגעת עד כסא הכבוד, ונושעתם מאויביכם. הוא הדבר אשר דיברנו לעיל שהקטגורים יעשו סנגורים, ומהם עצמם ונושעתם, שיאמרו פדעהו מרדת שחת וכמ"ש לעיל.

ועדין צריך לדקדק למה בפ' וכי תבאו אמר והרעותם בחצוצרות. ואח"כ בפסוק הנמשך וביום שמחתכם ובמועדיכם וכו' אמר ותקעתם בחצוצרות. ועוד ליערבינהו ולכתבינהו, וכי תבאו מלחמה וכו' ותקעתם והרעותם בחצוצרות. שכן כלול בהם גם השופר, שהרי אמרו ז"ל (רמב"ם הלכות תעניות פ"א ה"ד.), במקדש כל מקום דאיכא חצוצרות איכא שופר. אך יובנו הפסוקים עם מאי דגרסינן בפק דר"ה (דף טז.), למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעים כשהם עומדים כדי לערבב את השטן. ופרש"י ז"ל שלא ישטין, כשישמע שישראל מחבבין את המצות מסתתמין דבריו ע"כ. ובטור א"ח סי' תקפ"ה פי' כדי שיתערבב מיד בתקיעה ראשונה שלפני התפלה ולא יקטרג בשעת התפלה. ויש מפרשים שמכח תקיעה ראשונה מתערבב בשנייה. והכי איתא בירושלמי, כי שמע קול שופר חדא זמנא בהיל ולא בהיל, אומר שמא ההיא זימנא דשופר גדול, כד שמע תנינות אומר ודאי מטא זמניה, ומרתע ומתערבב ולית ליה פנאי למעבד קטגוריא ע"כ. ודברי רש"י ז"ל סתומים, דמאי תשובה היא לקושית למה תוקעין וכו', מ"ש רש"י ז"ל שלא ישטין וכו'. שלפי טעם זה לכאורה היה נראה שדי בתקיעה אחת. ואפשר לומר שזהו כונת רש"י ז"ל באמרו, כשישמע שישראל מחבבין את המצות, שתוקעין כשהן יושבין וחוזרין ותוקעין כשהן עומדין, שזה מורה על חבוב המצוה. ולפי זה אין הערבוב אלא בשניה. וקשה על זה שאם כן יש קטרוג בשעת התפלה. ועוד קשה לאפושי פלוגתא כל כך דלפי פי' הראשון של הטור מתערבב מיד בתקיעה ראשונה, ולפי' השני אינו מתערבב אלא בשנייה. אשר על כן נלע"ד להשוות המדות עם מ"ש הר"ן (על ר"ה טז:) ז"ל ז"ל, כדי לערבב את השטן. פי' להכניע היצר, כדכתיב אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו (עמוס ג, ו.). דשטן היינו יצה"ר (ב"ב טז.) ע"כ. בזה הכל עולה יפה, כי תוקעין ומריעין כשהן יושבין, ואז מתחיל השטן להתערבב כי יודע הוא שישראל מתעוררים בשמוע קול שופר, ובזה לא יקטרג בשעת התפלה, וכשחוזרין ותוקעין מעומד מתערבב בשניה לגמרי ואין לו כח עוד לקטרג, ובזה אתי שפיר דמר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי. וכן דייק לשון הטור, וי"מ שמכח תקיעה ראשונה מתערבב בשניה, שגם בראשונה מתחיל הערבוב ואח"כ בשנייה מתערבב לגמרי. זש"ה כי תבאו מלחמה בארצכם וכו' והרעותם בחצצרת, חסר דחסר לרמוז על השופר, וזה מדבר על התקיעות מיושב, שלכן אמר והרעותם שהיא התרועה שעיקרה לערבב את השטן, ובזה ונזכרתם לפני ה' אלקיכם בהתפללכם לפניו, ונושעתם מאויביכם. שבתשובה שתעשו הקטגורים יתהפכו לסנגורים וכדלעיל. וביום שמחתכם זה ר"ה שנאמר בו כי חדות ה' היא מעוזכם (נחמיה ח, י.). כאשר נזכיר. ובמועדיכם, שישראל הם הקובעים החדש תחלה והב"ה מסכים על ידם, ובראשי חדשיכם שהוא ר"ח ג"כ ולפיכך מקריבין בו ג"כ מוסף ר"ח. ואיתא בפ"ה דסוכה (דף נה.), כתיב ראשי וכתיב חדשכם, איזהו חדש שיש לו ב' ראשים הוי אומר זה תשרי. ופרש"י שני ראשים, ר"ח ור"ה. ותקעתם בחצצרת. גם זה חסר דחסר לרמוז לשופר, והם התקיעות שעל סדר הברכות, וזהו על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם. ונשלמה פרים שפתינו והיו לכם לזכרון וכו'. שמכאן למדו רז"ל להתפלל מלכיות זכרונות ושופרות כאשר נפרש עוד.

ובמס' בפ' בהעלותך, הצר ג'. ב' קמצין וא' פתח, וסי' וכי תבאו מלחמה (במדבר י ט.). וליוצא ולבא אין שלום מן הצר זכריה ח' (זכריה ח, י.). כי אין הצר שוה בנזק המלך (אסתר ז, ד.). אנ"ך קדמאה פתח. הכונה כי מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים מצינו כמה גדול כחו של השטן העומד עלינו לכלותינו. כי בתורה מצינו, וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם (במדבר י, ט.). שפותח פיו לקטרג על ישראל ויש לו פתחון פה עליהם בשביל עונותיהם, שמהם כמה קטגורים. אשר על כן וליוצא מן העולם, השטן עומד על ימינו לשטנו, וכן בבואו לעולם, לפתח חטאת רובץ (בראשית ד, ז.). כי יצר לב האדם רע מנעוריו (בראשית ח, כא.). מנעריו כתיב, משעה שננער לצאת ממעי אמו (ירושלמי פ"ג ה"ה, ברכות כז:). כי אין הצר שוה בנזק המלך מלכו של עולם, שגורם כשמחטיא את האדם לצמצם ולקמוץ השפע שבא מלמעלה שלא ישפיע הב"ה שפע שבע רצון כאשר עם לבבו ורצונו ית' להיטיב ברואיו.

אך להבין היטב וביום שמחתכם וכו'. נבאר מ' ז"ל בירושלמי פ"ק דר"ה (דף ז:), א"ר סימן כתיב כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו (דברים ד, ז.). ר' חמא בר חנינא ור' הושעיא. חד אמר איזו אומה כאומה זאת, בנוהג שבעולם אדם יודע שיש לו דין, לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו שאינו יודע היאך דינו יוצא, אבל ישראל אינן כן אלא לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחין זקנם ואוכלים ושותים ושמחים, יודעים שהב"ה עושה להם נסים. וחורנא אמר איזו אומה כאומה זאת, בנוהג שבעולם השלטון אומר הדין היום והלסטים אומר למחר הדין, למי שומעין לא לשלטון, אבל הב"ה אינו כן, אמרו בית דין היום ר"ה, הב"ה אומר למלאכי השרת העמידו בימה, יעמדו סנגורין יעמדו קטגורין, שאמרו בני היום ר"ה, נמלכו בית דין לעברה למחר. הב"ה אומר למלאכי השרת העבירו בימה, יעברו קטגורין שנמלכו בני לעברה למחר, מה טעם כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב. אם אינו חק לישראל כב יכול אינו משפט לאלקי יעקב ע"כ. וכבר הקשה בעל יפה מראה שהרי מצינו הפך זה (ר"ה לב:), ששאלו מה"ש, רבש"ע מפני מה אין ישראל אומרים לפניך הלל בר"ה ויה"כ, א"ל אפשר אני עומד על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפני וישראל יאמרו שירה. וא"כ למה אוכלים ושותים ושמחים בר"ה, ותירץ כדרכו. וגם אנחנו בשם אלקינו נזכיר טעם נכון בתירוץ קושיא זו. עוד קשה במ"ש יודעים שהב"ה עושה להם נסים. וכי החוטא יסמוך על הנס, והלא אלקי משפט ה'. ולא עביד ניסא לשקרי. ועוד קשה במ' השני שאין המשל דומה לנמשל, שבמשל אומר שהמושל אומר הדין היום, ובנמשל הם הב"ד שאומרים כן בתחלה, וגם לבסוף נמלכו לעברה למחר ואין הב"ה אומר כלום. אך הנה ידענו כי מי שיש לו דין, תחלת הכל צריך שידע לסדר טענותיו וגם יהיה הדין עמו. והדיין יוציא הדין לאמתו. ז"ש בנוהג שבעולם אדם יודע שיש לו דין, ויודע שצריך לו הג' דברים שאמרנו, מה עושה לובש שחורים. להורות כי אפשר דשקלין מיניה גלימיה בדינא, להיות שהדין עם חבירו והוא נתחייב לו, אפי' מן גלימא דעל כתפיה. ומתעטף שחורים, שמא הדיין יטה דינו מחוסר ידיעתו או כי השוחד יעור עיניו, ולפי שמאימתי התחלת הדין משיתעטפו הדיינים. לפיכך רמזו זה במתעטף שחורים. ומגדל זקנו כי לא ידע לסדר טענותיו ולהביא ראיות לזכותו, ועל שלשה אלה אינו יודע היאך דינו יוצא. אבל ישראל אינן כן, כי לא בלבד אינן לובשים שחורים וכו' אלא לובשים לבנים, לפי שיודעים שיוצאים בדימוס, כמ"ש על אדה"ר שא"ל הב"ה אתה יצאת בדימוס ביום זה כך בניך יוצאים בדימוס. ומתעטפים לבנים, כי לבם בטוח בה' שיעשה בהם דין ברחמים, ורב חסד מטה כלפי חסד. ומגלחים זקנם, כי לא יבצר מהם מליצי יושר, להוציא דינם לזכות וכמ"ש לעיל, וכל זה לפי שיודעים שהב"ה עושה להם נסים, שיובן עם מ"ש בילקוט תהלים סי' פ"א. דאיתא בר"ה פ"א (דף ח:), כי חק לישראל הוא (תהלים פא, ה.). אין לי אלא ישראל, א"ה מנין, ת"ל משפט לאלקי יעקב. א"כ מה ת"ל כי חק לישראל הוא, מלמד שישראל נכנסין תחלה לדין, מקמי דליפוש חרון אף. ופרש"י בשביל עונות צבור. ועל זה כתוב בתהלים סי' ז'. קומה ה' באפך הנשא בעברות צוררי. שאחרי שדן את ישראל קם בזעם אפו לדון את האומות, ובזה הנשא בעברות צוררי, שבראות עונותיהם של א"ה שרבו כמו רבו וישראל לא כן, אז אל ישראל הוא נותן עוז ועל ישראל גאותו, ועורה אלי משפט צוית. לדון אותנו לטוב. ועדת לאומים תסובבך. כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו. ואז ה' ידין עמים וכו' יגמר נא רע רשעים. שנכתבים ונחתמים לאלתר למיתה, וזהו נא כלומר עתה בר"ה. וכן ותכונן צדיק. גם עתה נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים, ובוחן לבות וכליות של הבינונים, שלכן תלויים ועומדים עד יה"כ. ואלו הם הנסים שעושה עם ישראל לפנים משורת הדין, להכניסם תחלה לדין ולתלות לבינוניים עד יה"כ. ועל מה שהקשה בעל יפה מראה, שישראל אין אומרים הלל בר"ה ובה"כ, והיאך עתה אוכלים ושותים ושמחים. כבר תירצנו קושיא זו בדרוש ליום שביעי של פסח (חלק ב' - דרוש י"ו ליום שביעי של פסח והפטרה. אמרו בסוף מסכת ראש השנה (לב:), אמר רבי אבהו אמרו מלאכי השרת לפני הב"ה, רבש"ע מפני מה אין אומרים לפניך ישראל שירה בר"ה וביה"כ, א"ל אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו וישראל אומרים שירה ע"כ. יפה שואלים מלאכי השרת מפני מה וכו'. לפי שכתוב כי מי גוי גדול וכו'. ואמרו בירושלמי פ"ק דראש השנה, בנוהג שבעולם אדם יודע שיש לו דין, לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו, שאינו יודע היאך דינו יוצא, אבל ישראל אינן כן אלא לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחים זקנם, ואוכלין ושותין ושמחין, יודעים שהב"ה עושה להם נסים ע"כ. וא"כ מטעם זה היה להם לומר שירה בר"ה ויה"כ. והשיב הב"ה ספרי חיים וכו'. שאני דן לכל העולם ועושה נסים לישראל, ואם יאמרו הלל נראה שהם שמחים על מפלת האומות, ויתנו מקום למקטרג לומר מה נשתנו אלו מאלו. אמנם לשמוח בינם לבין עצמם אין להקפיד.) דבר נאה ומתקבל. ונוסיף עוד כי הנה בפ"ק דע"א (דף ד:), אמר רב יוסף לא לצלי איניש צלותא דמוסף בתלת שעי קמייתא דיומא קמא דריש שתא ביחיד, דלמא כיון דמפקיד דינא מעייניה בעובדיה ודחו ליה מדחי. ופרש"י ז"ל בשעת חרון, לפי שאמר לעיל (דף ז.), ואל זועם בכל יום (תהלים ז, יב.). אימתי רתח בתלת שעי קמייתא דיומא. וכ"כ בטור א"ח סוף סי' תקצ"א. וההלל אנו אומרים אותו בשחרית, כדתנן בפ"ד דר"ה (דף לב:), ובשעת ההלל הראשון מקרא את ההלל. ולכן בהיות אז שעת הדין אין ראוי לומר הלל, אך אח"כ שתקעו והתפללו והקטגורים נהפכו לסנגורים אז אוכלים ושותים ושמחים ודוק. והמשל שהשלטון אומר הדין היום וכו', הוא מ"ש בדברים רבה פ' ואתחנן, א"ר יוחנן כשמתכנסים מה"ש לפני הב"ה לומר אימתי ר"ה אימתי יה"כ, הב"ה אומר להם לי מה אתם שואלים, אני ואתם נלך אצל ב"ד שלמטה, כי מאהבת ה' לישראל רוצה שיזמינו עצמם ליום הדין ולא יכנסו פתע פתאום, ולכן אין ב"ד של מעלה מקדשים החדש עד שיקדשוהו ב"ד של מטה. ולא זו בלבד אלא אפילו קבעו אותו, לפי שהיו ממתינים עד המנחה אם באו עדים, ואח"כ אם באו עדים מן המנחה ולמעלה, נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש, וזהו שאמר ונמלכו לעברה למחר. הב"ה אומר העבירו בימה וכו'. ז"ש במשל השלטון אומר הדין היום, דהיינו אחר שקבעוהו ב"ד שאמרו היום ר"ה, ואמר הב"ה למה"ש העמידו בימה וכו'. ועכ"ז נמלכו ב"ד לעברה למחר מבטל רצונו מפני רצונם. זש"ה וביום שמחתכם, זה ר"ה שבו ישראל אוכלין ושותין ושמחין. ובמועדיכם שקובעין אותו למועד, וזהו ובמועדיכם דוקא, שהב"ה רוצה שיקבעו ב"ד ואח"כ מסכים עמהם. ובראשי חדשיכם כנזכר ותקעתם בחצוצרות כנ"ל. ועל זה אמר המשורר מזמור י"ז. תפלה לדוד שמעה ה' צדק. דאיתא בירושלמי פ"ד דר"ה (פ"ד ה"ח, דף כ:), שמעה ה' צדק, זו קריאת שמע. הקשיבה רנתי, זו רנון תורה, פי' קריאת התורה. האזינה תפלתי זו תפלה. בלא שפתי מרמה זו מוסף. מה כתיב בתריה מלפניך משפטי יצא. והוא לדרכנו כנגד הג' דברים הנ"ל, שמעה ה' צדק אלו מליצי יושר שאנו מביאין שהקטגורים נהפכו לסנגורים. ובזה יוצא דיננו לזכות, והדיין אמת חותם דיננו לטוב, מלפניך משפטי יצא שבזה בטוחים אנו עיניך תחזינה מישרים.

ובזה יובן מ"ש בילקוט יואל ב' ז"ל, וה' נתן קולו לפני חילו בר"ה, כי רב מאד מחנהו אלו ישראל, כי עצום עושה דברו, כי הוא מעצים כחם של צדיקים שעשו רצונו. כי גדול יום ה' זה יום הכפורים. ומי יכילנו שלשה ספרים נפתחים ע"כ. וקשה דפתח בר"ה וסיים ביה"כ, כי גדול יום ה' זה יה"כ. ועוד קשה שאחר זה אמר ומי יכילנו ג' ספרים נפתחים, דקאי איה"כ שהזכיר. והרי ג' ספרים נפתחים בר"ה ולא ביה"כ. ועוד הכתוב אומר כי עצום עושה דברו, שהוא עצום מעצמו, והוא מפרש שהוא מעצים כוחן. אמנם הנה ידענו כי כל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו (ב"ר פ' נ"א.), כי בר"ה מלך יושב על כסא דין עם ב"ד של מעלה, כאמור בס' הזהר פ' אחרי מות דף ס"ז א'. דתניא מרישא דירחא ספרין פתיחין ודייני דיינין, בכל יומא ויומא בתי דינין אתמסרן לאתפתחא בדינא עד ההוא יומא דאקרי תשעה לירחא, בההוא יומא בעאן ישראל לתתא למחדי לקדמות מאריהון דזמין למיתב עלייהו בכרסייא קדישא דרחמי, בכרסייא דותרנותא, וכל אינון ספרין פתיחין קמיה ויתבין קמיה, הה"ד לפני ה' תטהרו, לפני ה' ממש ע"כ. וכבר אמרו שם בזהר פ' בלק קצ"ט ב'. דכד ישראל בלחודייהו ולא עאלין לדינא עם שאר עמין, קב"ה עביד לון לגו משורת הדין וכו'. וזש"ה בישעיה ל'. ולכן יחכה ה' לחננכם. שמחכה לפסוק דינם ביה"כ כדי לרחם עליהם. ומה עושה רב חסד מטה כלפי חסד, היכי עביד, רא"א כובש. ופרש"י ז"ל, מטמין מן העונות תחת כסא הכבוד כדי שיכריעו הזכיות. ר' יוסי בר חנינא אומר נושא. פרש"י מגביה כף מאזנים של עון כדי שיהיו הזכיות מכריעות. ז"ש ולכן יחכה ה' לחננכם. במתנת חינם להטמין מן העונות, ולכן ירום לרחמכם שמגביה הכף, וזה לפי שאלקי משפט ה', שהוא דן בעצמו ואז עושה לפנים משורת הדין, ולפיכך אשרי כל חוכי לו. שיהא הוא יושב לבדו על כסא דין, ז"ש וה' הוא ובית דינו, לפי שיושב בר"ה עם הבית דין שלו, לפיכך נתן קולו לפני חילו, דהיינו שבאים צבא מעלה לשאול אימתי ר"ה, והוא אומר כי רב מאד מחנהו אלו ישראל, כלומר להם יאתה לקבוע ר"ה, שהם כמו הרב שגוזר ואומר מתי ר"ה, וכמ"ש לעיל אם חק לישראל הוא אז ומשפט לאלקי יעקב. ועוד יובן עם מ"ש בויקרא רבה פ' כ"ט. ר' אבהו פתר קרא בחמשה זקנים שהם נכנסים לעבר את השנה, מה הב"ה עושה מניח סנקליטין שלו מלמעלה ויורד ומצמצם שכינתו ביניהם מלמטן, ומה"ש אומרים הא תקיף הא תקיף הא אלקא הא אלקא, מי שכתוב בו אל נערץ בסוד קדושים רבה (תהלים פט, ח.), מניח סנקליטין שלו ומצמצם שכינתו למטה וכו'. ז"ש כי עצום עושה דברו וכו'. ויובן עם מ"ש שאע"פ שקדשו ב"ד את החדש, ואמר הב"ה למה"ש העמידו בימה וכו', עכ"ז נמלכו לעבר את השנה אומר העבירו בימה וכו', וזהו שהוא מעצים כחן של צדיקים, שנותן להם עוצם ויכולת למעלה מבית דינו שעל פי הצדיקים וב"ד של מטה מקדש החדש והשנה, ולמה כן, כי גדול יום ה' זה יה"כ שהוא יום ה' ממש, שעומד בדין לבדו בלי הב"ד, וגם בו ביום שלשה ספרים נפתחים, כי אף שרשעים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה עכ"ז אם עושים תשובה שלימה עדין יש תקוה כדלעיל, ואלולי כן מי יכילנו. ולכן חוזר לפתוח הספרים ביה"כ, לפי דזמין למיתב עלייהו בכרסיא דותרנותא כדברי הזהר הנז', וזהו בכיוון מלפניך משפטי יצא דהיינו ביה"כ, מובטח אני עיניך תחזינה מישרים ויותר לעונותיהם.

ובזה דבר המשורר סי' פ"ט. לך זרוע עם גבורה. בר"ה שמלך יושב על כסא דין ודן את העולם בגבורה, ואע"פ שתעוז ידך עכ"ז תרום ימינך, שאתה כובש מדת הדין בכח ימינך, ואע"פ שצדק ומשפט מכון כסאך, עכ"ז חסד ואמת יקדמו פניך. ולמה כן אשרי העם יודעי תרועה, אלו ישראל שהם יודעים מה טיבה של תרועה, לשוב בתשובה ולהכניע הדין. ובזה ה' באור פניך יהלכון, שעומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים. בשמך יגילון כל היום זה ר"ה, שאע"פ שהם שני ימים כיומא אריכתא דמיין. ובצדקתך ירומו, שמגביה כף העונות כדי שכף זכות מכרעת. כי תפארת עוזמו אתה לומר שיש להם התפארות על צבא מעלה, לקבוע ר"ה בב"ד של מטה תחלה, וברצונך תרום קרננו, להעלותנו למעלה ממלאכי השרת. כי לה' מגננו, להגן עלינו מן המקטרגים, ולקדוש ישראל מלכנו.

ובויקרא רבה פ' כ"ט. יהודה בר נחמן פתח, עלה אלקים בתרועה ה' בקול שופר. בשעה שהב"ה יושב ועולה על כסא דין, בדין הוא עולה, מאי טעמא עלה אלקים בתרועה. ובשעה שישראל נוטלין את שופרותיהן ותוקעין לפני הב"ה, עומד מכסא דין ויושב בכסא רחמים, דכתיב ה' בקול שופר. ומתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהם, והופך עליהם מדת הדין למדת הרחמים, אימתי בחדש השביעי ע"כ. ויש לדקדק במ"ש שהב"ה יושב ועולה על כסא דין, דאיפכא מסתברא, בתחלה עולה ואח"כ יושב, ואם כבר ישב איך שייך עוד עולה. ועוד מאי בדין הוא עולה, שאם הוא על כסא דין ודאי שבדין עולה. ומאי מייתי ראיה מעלה אלקים בתרועה. ועוד כיון שכבר כתב עלה אלקים בתרועה, איך יאמר אח"כ ובשעה שישראל נוטלין את שופרותיהן ותוקעין לפני הב"ה, שהרי עיקר התקיעה היא התרועה, דכתיב יום תרועה יהיה לכם. ועוד מהו כפל ומתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהם. האמנם איתא בב"ר פ' פ"ב. כתוב א' אומר נצב לריב ה', וכתיב כי שם אשב לשפוט את כל הגוים, בשעה שהב"ה דן את ישראל, דן אותם מעומד מקצר בדין ומפשר בדין, אבל כשהוא דן את א"ה, דן אותם מיושב, מדקדק בדין ומאריך בדין. ועוד כתבנו לעיל שישראל נכנסים תחלה לדין קמי דליפוש חרון אף, לזה אמר בשעה שהב"ה יושב, דהיינו בר"ה שהדין כולל גם לאומות, ויושב לדקדק בדינם ואח"כ עולה, כמו שנאמר בדין הוא עולה, כי מתחלה דן את האומות ויושב ומדקדק בדינם. מ"ט עלה אלקים בתרועה, ר"ל שכיון שבתרועה הוא עולה מכסא דין כמו שיזכיר. מכאן ראיה שבתחלה היה יושב על כסא דין ובדין היה עולה. והשתא מפרש מהו עלה אלקים בתרועה, שכיון שישראל נוטלין את שופרותיהן ותוקעין לפני הב"ה, דהיינו שמקיימים מצות התקיעה לפי שכן צוה הב"ה, וכונתם להתעורר לתשובה, שזה גלוי לפניו ית' ואינן תוקעין כמתעסק ולשיר. עומד מכסא דין, דהיינו עלה אלקים בתרוע', שכיון שרוצה לדון את ישראל, דן אותם מעומד. וזהו עלה, שמה שעד עתה היה יושב, עתה עלה ועמד מכסא דין. ואח"כ ה' בקול שופר, שיושב על כסא רחמים, וזהו ה' מדת הרחמים, שהתקיעה פשוטה מורה על החסד והרחמים. ואח"כ כשיושב בכסא רחמים, מתמלא עליהם רחמים. ואין זה סותר למ"ש שישראל נכנסים תחלה לדין, כי האמת הוא כך שתחלה נכנסי' ישראל, ואז יושב על כסא דין מפני הטעם שכשהוא יושב בדין עם האומות אינו רוצה לוותר, ובאותה שעה ישראל נוטלין שופרותיהן ועומד מכסא דין, כי אע"פ שגם לישראל ישב על כסא דין תחלה, עם כל זה כשנוטלין שופרותיהן, דהיינו מ"ש תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקדת יצחק, בזכות זה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים, ומתמלא עליהם דווקא רחמים ולא על אומות העולם. ויותר מזה והופך עליהם מדת הדין למדת הרחמים, לפי שעשו תשובה והמקטרגים נהפכו לסנגורים. אימתי בחדש השביעי שהוא מושבע במצות, וגם לפי שנשבע הב"ה לאברהם אבינו לזכור לבניו עקדה זו, כמ"ש בויקרא רבה (פ' כט) ופירשנוהו במקום אחר יע"ש (חלק ב' - דרוש ל"ד ליום שני של סכות והפטרה.).

והוא מ"ש במזמור מ"ז. עלה אלקים בתרועה כמשמעו, ה' בקול שופר היא התקיעה, ורמוז ג"כ כאן ברכת שופרות הנזכרת בתורה קודם הכל. זמרו אלקים זמרו, אלו זכרונות שבהם נזכרים ישראל לטובה בזכות אבותיהם הראשונים. ועוד זמרו למלכנו אלו מלכיות, וכפל בשניהם זמרו, כמו שאמרנו לעיל האי מאן דשקלי מיניה גלימיה בדינא לזמר וליזיל באורחא. אף כאן כיון שישראל נדונו ותקעו שופר, יכולים לזמר שהב"ה עושה עמהם נסים. ולפי כי מלך כל הארץ אלקים, שביום ראש השנה דן את האומות גם כן, לכן זמרו משכיל, צריך שיתקע בשופר איש משכיל, וכן תרגם המתרגם שבחו קדמוהי בשכלא טבא. וכמ"ש בזהר פ' ויקרא דף י"ח ע"ש (על דא אשכחנא בספרא דרב המנונא סבא, באינון צלותי דראש השנה, דהוה אמר, צלותא וקל שופרא (דההוא קול) דאפיק ההוא זכאה, דאשתכח מרוחיה ומנפשיה בההוא שופרא, דההוא קול סליק לעילא. ובההוא יומא קיימין ומשתכחי מקטרגין לעילא. וכד סליק ההוא קלא דשופרא, כלהו אתדחיין קמיה, ולא יכלין לקיימא. זכאה חולקיהון דצדיקייא, דידעין לכוונא רעותא לקמי מאריהון, וידעין לתקנא עלמא בהאי יומא, בקל שופרא. ועל דא כתיב, (תהלים פט) אשרי העם יודעי תרועה. יודעי, ולא תוקעי. בהאי יומא, בעי עמא לאסתכלא בבר נש שלים מכלא, דידע ארחוי דמלכא קדישא, דידע ביקרא דמלכא, דיבעי עלייהו בעותא בהאי יומא. ולזמנא קל שופרא בכלהו עלמין, בכוונה דלבא, בחכמתא, ברעותא, בשלימו. בגין דיסתלק דינא על ידוי מן עלמא. ווי לאינון דשליחא דלהון לא אשתכח כדקא יאות, דהא חובי עלמא (עמא) אתיין לאדכרא בגיניה. הדא הוא דכתיב, אם הכהן המשיח יחטא, דהוא שליחא דכל ישראל, לאשמת העם הוא, בגין דדינא שריא עלייהו. וכד שליחא הוא זכאה כדקא יאות, זכאין אינון עמא, דכל דינין מסתלקין מנייהו על ידיה, כל שכן כהנא, דעליה מתברכאן עלאי ותתאי.). והטעם מלך אלקים על גוים, כשהב"ה דן את האומות, אלקים ישב על כסא קדשו, שדן אותם מיושב. אמנם נדיבי עמים אלו ישראל, נאספו בשלום יחדיו, ואין ביניהם שנאה ותחרות, עם אלקי אברהם, שאיחה כל באי עולם לעבודתו ית', ולכן מזכירין זכותו בראש השנה. כי לאלקים מגיני ארץ, שכל הג' אבות הם לאלקים, עכ"ז אברהם מאד נעלה, כי זכותו רב מכלם, שכן חותמין מגן אברהם, כמ"ש בך חותמין ולא בכלן, ולפי שכתבנו במקום אחר כי יש ג' השגחות, הא' לאומות העולם בכלל, זהו מלך אלקים על גוים. השנית לישראל בפרט, זהו נדיבי עמים נאספו, וגם בהם יש השגחה פרטי פרטית לצדיקים, וזהו כי לאלקים מגיני ארץ הם הצדיקים, כי לה' מצוקי ארץ, שהם מגן להגין מן הפורענות, מאד נעלה זוהי היותר מעולה. ובמס' עמוס ז'. לריב. ה' בקריאה, וסי' והיה כי יבואו אבותם או אחיהם לרוב, כתיב שופטים כ"א. נצב לריב ה', ישעיה ג'. והנה קורא לריב באש, עמוס ז'. אל תצא לריב מהר, משלי כ"ה. אם יחפוץ לריב עמו, איוב ט'. וחד למשפט ה' ולריב, דברי הימים ב' י"ט. ב' מנהון חסר, אל תצא לריב, אם יחפוץ לרב. הכונה כי יבאו אבותם או אחיהם אלו ישראל, לרוב שנדונין אחר רובם, והיה לשון שמחה, אז נצב לריב ה', שדן אותם מעומד ומקצר בדינם, אמנם והנה קורא לריב באש, אלו אומות העולם שדן אותם לגהינם. אל תצא לריב מהר חסר, לפי שחסר מהם מליצי יושר, והב"ה יושב ודן אותם ומדקדק בדינם. ועוד קרי ביה לרב, כלומר אל תצא מידו ית' שהוא הרב לריב מהר, כי אינו עושה כן רק יושב ומדקדק בדינם. ואל תאמר משוא פנים יש בדבר, כי אם יחפוץ לריב עמו וגם זה חסר. לרב זה הב"ה לא יעננו א' מיני אלף, כי אין להם לאומות פתחון פה להשיב על תוכחתם. ואיתא בילקוט מיכה ד'. כי כל העמים ילכו איש בשם אלקיו. רבי אלעזר המודעי אומר, לעתיד לבא באים כל שרי העולם לפני הב"ה ומקטרגין על ישראל, אומר להם הב"ה א"כ כל אומה ואומה תרד עמה אלקיה וכו'. וזהו למשפט ה' ולריב, ואז כי באש ה' נשפט ע"ש (כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו. ר' אלעזר המודעי אומר, לעתיד לבא באים כל שרי א"ה לפני הקב"ה ומקטרגים על ישראל ואומרים לפניו רבש"ע, אלו ע"א ואלו ע"א, אלו מג"ע ואלו מג"ע, הללו שופכי דמים והללו שופכי דמים, הללו יורדים לגיהינם והללו אין יורדים, אמר להם אם כן הוא, כל אומה ואומה תרד עמה אלהיה, כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו וגו'. רבי ראובן בשם רבי חנינא אמר, אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, כי באש ה' נשפט, שופט אין כתיב כאן אלא נשפט, הוא שאמר דוד, גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי, שבטך ומשענתך. שבטך אלו הייסורין. ומשענתיך זו תורה. המה ינחמוני, יכול בלא ייסורין, תלמוד לומר אך. יכול בעולם הזה, תלמוד לומר, אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי ושבתי בבית ה' לאורך ימים.). וכל מה שאמרנו רמוז בשופר ותקיעותיו, כי כבר ידענו שעיקר תקיעת שופר לזכור עקידת יצחק, ואיתא בפר"א פ' ל"א, שתי קרניו של איל של שמאל תקע בו הב"ה על הר סיני, וקרן של ימין גדול מן השמאל, ועתיד לתקוע בו לעתיד לבא בקבוץ גליות. ואלה הם זכות ג' אבות, כי אברהם קיים כל התורה כלה עד שלא ניתנה, כדכתיב עקב אשר שמע אברהם בקולי (בראשית כו, ה). והיא פשוטה לפניה. והתרועה זכר לעקדת יצחק שבעבורה מתה שרה, ואמרו ז"ל, בכתה שלש בכיות כנגד שברים, יללה ג' יללות כנגד התרועה וכמו שפי' במקומו (חלק ג' - דרוש ה' לפרשת חיי שרה.), וגם מלאכי השרת בכו, הן אראלים צעקו חוצה (ישעיה לג, ז). ופשוטה לאחריה כנגד יעקב, שבזכותו יבנה בית שלישי כנודע. עוד יש רמז לתקיעות בחדש תשרי, שראשי תיבות תקיעה שברים, והרי"ש היא תרועה, והי' רמז לעשר קולות שצריך לתקוע כדי לצאת מכל הספקות. והן הן הג' ספרים שנפתחים בראש השנה, כי התקיעה קול פשוט הוא של צדיקים גמורים שנכתבים ונחתמים לאלתר לחיים. ושברים של רשעים גמורים שהם נשברים ונכתבים ונחתמים לאלתר למיתה. ותרועה שהיא קולות קצרים תכופות זו לזו, הוא רמז לבינוניים שצריך שישובו בימים האלה וירבו זכיותיהם כדי שיכתבו ויחתמו לחיים. גם בשופר יש רמז לאלו הג' כתות, כי הש' הוא שברים והפ' פשוטה היא התקיעה והר' תרועה, וכשהרשעים קודמין הסימן שקר, שברים תקיעה תרועה, אך כאשר הצדיקים קודמין הוא סימן קשר, שאמרו ז"ל (ויקרא רבה פ' ל), יוקשרו כלם אגודה אחת והם מכפרים אלו על אלו. גם סי' קש"ת, כי הקשת הוא אות שהעולם צריך רחמים, וצריך לעשות תשובה ומעשים טובים שהם כתריס בפני הפורענות.

והוא מ"ש בפ' פינחס, ובחדש השביעי באחד לחדש מקרא קדש יהיה לכם וכו'. יום תרועה יהיה לכם ועשיתם עולה לריח ניחוח לה' פר בן בקר אחד איל א' כבשים בני שנה שבעה תמימים. ואיתא בפסיקתא זוטרתי פ' פינחס, ועשיתם עולה. מה נשתנה יום הזכרון שכתוב ועשיתם עולה, שכל המועדות כתוב והקרבתם עולה וכאן כתיב ועשיתם עולה, מפני שהאיל קרניו לשופר היו נעשות, לכך נאמר כאן ועשיתם עולה, לפי שיש בו עשייה אחרת חוץ מהקרבתו. ד"א ועשיתם עולה. מלמד שכל המשמר את המועדות כראוי, כאילו שותף עם הב"ה במעשה בראשית, שנאמר ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים (בראשית ב, ד). לכך נאמר בראש השנה ועשיתם. שבתשרי נברא העולם ע"כ. והמ' הזה אומר דרשני. אמנם שני קושיות הם, מה נשתנה יום הזכרון שכתוב ועשיתם עולה. וא"ת היינו הך כאילו יאמר והקרבתם, למה שינה בזה יותר מכל שאר המועדות שכתוב בהם והקרבתם עולה, ואין גם א' שכתוב בו ועשיתם כי אם ביום הזכרון, ותירץ מפני שהאיל קרניו לשופר היו נעשות, וזה כמו שפירשנו שבשופר אנו מזכירין זכות אבות, ובפרט זכותו של יצחק שנעקד ע"ג המזבח, וזה נרמז בקרבנות היום פר א' זה אברהם, ואל הבקר רץ אברהם (בראשית יח, ז). שזהו כנגד גמילות חסדים. איל א' זה יצחק, שנגלם רוחו באיל שהקריב תחתיו (מ' חקור דין ח"ב פ"ח), והוא כנגד העבודה, שאז נגזר על ישראל להקריב שני תמידין כנזכר במדרש, ופירשנוהו במקומו (חלק ג' - דרוש כ"ד לפרשת צו.). כבשים בני שנה שבעה, והכבשים הפריד יעקב (בראשית ל, מ). שהוא כולל כל הז' צדיקים כורתי ברית, ולכן היו שבעה כבשים. ואיתא במדבר רבה פ' י"ג. בקרבן נתנאל בן צוער כבש א', כנגד ישראל שכלם קבלו את התורה בסיני. ולפי שבעקידת יצחק נגזרו הקרבנות, לכן אמר ועשיתם עולה. שיש בו עשייה אחרת והיא מעשה הקרבנות. אי נמי עשייה אחרת היא תקיעת שופר, זכר לאילו של יצחק, והוא מ"ש חוץ מהקרבתו, שמלבד שהיו מקריבין אותו בהיות המקדש קיים, יש בו עשייה אחרת והיא תקיעת שופר. וכן אמרו במדרש, תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקדת יצחק ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני, ז"ש ועשיתם עולה, שתעשו עצמכם עולה לריח ניחוח לה'. ולפי שביום הכפורים נעקד יצחק, כמ"ש בפר"א כנזכר במ"א (חלק א' - דרוש ס"ב לפרשת ויקהל ופקודי והחדש.), וא"כ היה לו לומר זה ביום הכפורים. לכן פי' שכל המשמר את המועדות, כמ"ש במ"א (חלק ג' - דרוש י"ד לפרשת וארא. חלק א' - דרוש נ' לפרשת וילך והפטרה.) שממתין לשבת ומוסיף מחול על הקדש, אף כאן משמר את המועדות, והוא כאילו נעשה שותף להב"ה, שהרי עבודת הקרבנות היא א' מרגלי העולם, וע"י הקרבנות מקיים את העולם, והרי זה נעשה שותף להב"ה. ולכך נאמר ועשיתם, כאילו עושה העולם, וזה בראש השנה שבו נברא העולם, וזה מקיימו ועושהו. ולמצוא לכל זה סמוכות בסדר שקורין היום, נתחיל מראש הפרשה שקורין בפ' וירא, וה' פקד את שרה כאשר אמר ויעש ה' לשרה כאשר דבר. דקשה הכפל ולמה התחיל בו' החבור, וה' פקד את שרה. דהיל"ל ויפקוד ה' את שרה. אמנם בבבא קמא פרק ח' (צב.) איתא ז"ל. א"ל רבא לרבה בר מרי, מנא הא מלתא דאמור רבנן, כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה, א"ל דכתיב וה' שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו (איוב מב, י). א"ל את אמרת מהתם ואנא אמינא מהכא, ויתפלל אברהם אל האלקים וירפא אלקים את אבימלך ואת אשתו ואמהותיו וילדו (בראשית כ, יז). וכתיב וה' פקד את שרה כאשר אמר וגו' (בראשית כא, א). כאשר אמר אברהם אל אבימלך. וכתבו התוס' לא בהריון משתעי, שהרי המלאכים בישרו את שרה מפסח שלפניו, אלא ילדה בריוח כמו שהתפלל על אבימלך ע"כ. ואע"פ שדבריהם אינן צריכין חזוק, נלע"ד להביא ראיה לדבריהם מהתרגום, שתרגם וילדו ואתרווחו. וא"כ אתי שפיר המבקש רחמים על חבירו, כמו שעשה אברהם לאבימלך שהתפלל שילדו בריוח, הוא נענה תחלה ששרה אשתו ילדה בריוח. אך יש לזה קושיא, שהרי אמרו בפ"ק דסוטה (יב.), נשים צדקניות לא היו בפתקה של חוה (א"ר יהודה בר זבינא, מקיש לידתה להורתה, מה הורתה שלא בצער אף לידתה שלא בצער, מכאן לנשים צדקניות שלא היו בפיתקה של חוה.). לפיכך נלע"ד בהקשות עוד מ"ש למעלה (בראשית כ, ז), ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך וחיה. כי למה היה צריך תפלה כיון שישלח את שרה, שהרי פרעה שנתנגע נגעים גדולים על דבר שרה, לא צוה הב"ה שאברהם יתפלל בעדו, אלא כיון ששלח את שרה סרו ממנו הנגעים. אמנם יגעתי ומצאתי בפר"א פ' כ"ו ז"ל, ואבימלך היו כל נקבות ביתו עקרות אפי' עד ביצי כינים, ושלח אבימלך ולקח את שרה, סבור להעמיד ממנה בנים ע"כ. הרי שמתחלה קודם שלקח את שרה היו כל בני ביתו עקורים. וכשלקח את שרה נעצרו ביותר, ונעצרו נקביהם של זרע ושל קטנים ורעי ואזנים וחוטם כמ"ש רש"י ז"ל (בראשית כ, ט). ולכן כשא"ל הב"ה ועתה השב אשת האיש, הוצרך לומר ויתפלל בעדך, דהיינו שיתפלל עליך על העבר שילדו נקבותיך, וזהו וחיה, כי מי שאין לו בנים חשוב כמת (נדרים סד:), כמ"ש רחל, הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי (בראשית ל, א). ואם אינך משיב דע כי מות תמות (בראשית כ, ז), דהיינו מות לשעבר תמות להבא, שהרי אנו אומרים שאם יסתם אחד מהם אי אפשר להתקיים אפי' שעה אחת. ואז ויתפלל אברהם אל האלקים וירפא אלקים וכו' (יז). שהתפלל על מה שלשעבר היו עקורים. וזהו בכיוון כי עצור עצר ה'. עצור לשעבר, עצר ביותר בלקיחת שרה, והכל על דבר שרה אשת אברהם, כי גם תחלת העצירה היתה בשביל שרה, סבור להעמיד ממנה בנים. והכל מאת ה' מן השמים, כדי שאברהם יעמוד בנסיון, שגם זה א' מהעשרה נסיונות. ובזה נפרש המ', כי רבה בר מרי לא שוה לו ראית אברהם על אבימלך, לפי שהוקשה לו קושית התוס' שכבר המלאכים בישרו את שרה, ולא ערבה לו תירוץ שילדה בריוח, בעבור מה שאמרנו שנשים צדקניות לא היו בפתקה של חוה. ולפיכך הביא מאיוב שכתוב בו, וה' שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו (איוב מב, י). שהפסוק מיותר שהרי כתב אח"כ וה' ברך את אחרית איוב מראשיתו (יב). ועוד מאי בהתפללו בעד רעהו, שהרי בלא זה ברך אותו, לכן אמרו שמכאן ראיה שהמבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה. ורבא לא ערב לו זה, לפי שרצה להביא ראיה מן התורה, ואין כאן קושיא שהרי המלאכים בישרו את שרה מפסח שלפניו, כי כונת המ' היא זו, כי האומות לא רצו להאמין שלאברהם יהיה לו בן בן מאת שנה, וכ"ש ששרה בת תשעים שנה תלד. ולכן סיבב הב"ה שאבימלך ובני ביתו היו עקורים ובתפלת אברהם ילדו, ובזה לא יהיה להם תימה אם שרה שהיתה עקרה תלד, כי כן הדין נותן שכיון שאברהם בקש רחמים על אבימלך ותפלתו עשתה פירות, ראוי שהוא יהיה נענה תחלה, ובזה יאמינו באברהם למפרע שאמת הוא שיצחק נולד ממנה ומשרה. וכדרך שמלך סדום נפל בעמק השידים וניצול על ידי אברהם כמו שכתבנו במקומו (חלק ג' - דרוש ג' לפרשת לך לך.), כדי שיאמינו באברהם למפרע. ואין זה אלא בשביל האומות שיאמרו שנענה תחלה בשביל שהתפלל על אבימלך. אך האמת כן הוא, שכבר נתבשר על יצחק מפסח שלפניו.

ויש לי ראיה לדרכי זה, ממאמרם ז"ל בב"ר ריש פ' נ"ג. והוא המ' שהקדמנו, הוקשה לו לבעל המ' מאי וה' עם ו' החבור, ועוד הכפל כאשר אמר וכאשר דבר. לכן הביא פסוק שהוא כפול ג"כ, וק"ל מאי וידעו כל עצי השדה (יחזקאל יז, כד). וכי יש ידיעה בעצי השדה. לכן פי' אלו הבריות שהם משולים לעצי השדה, שיש שעושים פירות ויש שאין עושים פירות. ולפי שעד עתה לא הוליד אברהם משרה, ולא היו מאמינים שיכול להיות כן אף שהמלאך בישרם, כי לא יהא שוה להם דבר זה. כי מי יודיע לכל האומות שבאו מלאכים לביתו של אברהם, ודברים אלה לא יתישבו בלבם. לכן מה עשה הקדוש ב"ה כדי שידעו כל עצי השדה אלו הבריות שמאת ה' היתה זאת, ולא יאמרו אסופי הביאו מן השוק. השפלתי עץ גבוה זה אבימלך, שהוצרך להשפיל עצמו לחלות פני אברהם שיבקש בעדו את פני ה' יפקדהו בבנים. ובזה הגבהתי עץ שפל, שלא היה טבעו בעולם, כי נביא הוא וע"י כן נודע לכל כי אברהם היה נביא ודבריו ומעשיו הם על פי ה'. ולא זו בלבד אלא מתחלה הובשתי עץ לח, שהיו עקורים מעיקרא כדי שיצטרך לאברהם שיתפלל עליו, ומזה יוודע שגם אברהם ושרה נפקדו, וזהו שאמר הובשתי עץ לח אלו נשי אבימלך שהיו עקורות. ומביא ראיה כי עצור עצר ה' כמו שפירשנו על עצירה ראשונה ושנייה. ובזה יאמינו כי הפרחתי עץ יבש זו שרה, שאע"פ שכבר פסק ממנה לחלוחית דם נדה, ובזה לא היתה ראויה להוליד. אז אמרה אחרי בלותי היתה לי עדנה, שחזרה לימי נערותה וראתה נדה, ובזה יוודע כי אני ה' דברתי, למועד אשוב אליך ויאמינו לדברי. ועשיתי, ויעש ה' לשרה כאשר דבר. שחזרה לימי נערותה. והשתא שפיר קאמר וה' פקד את שרה עם ו' החבור, כלומר כי עצור עצר ה' וכו'. ובזה וה' פקד את שרה, כי בהתפלל אברהם אל האלקים על אבימלך ובני ביתו, הוא נענה תחלה וה' פקד את שרה כאשר אמר אברהם אל אבימלך. ובזה ויעש ה' לשרה כאשר דבר עליו. וזש"ה רצון יריאיו יעשה כשמתפללים על אחרים, ובזה ואת שועתם ישמע ויושיעם תחלה ודוק. עוד יאמר וה' פקד את שרה, הוא ובית דינו (ב"ר פ' נ"א.), כי אע"פ שזה הוא מג' מפתחות שלא נמסרו ביד שליח, מפתח של חיה. עכ"ז בצדקתה של שרה אפילו בית דין של מעלה הסכימו שראויה להפקד, וכן בר"ה נפקדו שרה ורחל וחנה, שאע"פ שביום ר"ה עומד בדין עם בית דינו של מעלה ואין שם ויתור כדלעיל, עכ"ז זכותן של אלו רב מאד שאפילו ב"ד של מעלה יסכימו על פקידתן, ושלשתן נרמזו בשמה של שרה, שרה רחל והה' רומז' לחנה. ויעש ה' לשרה. לשון ועשתה את צפרניה (דברים כא, יב). לשון תיקון. כי אמרו במדרש עיקר מטרין לא הוה לה, ועשה לה הב"ה עיקר מטרין. ותהר ותלד שרה לאברהם בן לזקוניו. לפי שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה, העיד הכתוב ותלד שרה לאברהם בן ולא מאבימלך, שהרי היה זה לזקוניו של אברהם, ואילו נזדווגה לאחר לא היתה ממתנת לזקנותן של אברהם ליתן פתחון פה לדבר עליהם תועה, ועוד לזקניו חסר כתיב, לרמוז שהיה זיו אקונין שלו דומה לו, כדי שיעידו הכל אברהם הוליד את יצחק כדבריהם ז"ל. ועוד למועד אשר דבר אותו אלקים. שבאותו עת דוקא ילדה, כי זאת מאת ה' צבאות יצאה. ויקרא אברהם את שם בנו הנולד לו אשר ילדה לו שרה יצחק. להבין הכפל בנו הנולד לו דהוא מיותר, יובן עם מ"ש בפר"א פ' ל"ב ז"ל. ולמה נקרא שמו יצחק. י' נסיונות שנתנסה אברהם אבינו, צ' תשעים שנה שהיתה שרה כשנולד. ח' לח' ימים שנימול. ק' ק' שנה שהיו לאברהם. וקשה מה שייכות יש לעשרה נסיונות בשמו של יצחק כי בהם ניסה את אברהם, כמו ששנינו עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכלן. אך בסנהדרין פ"י (פט:), א"ל הב"ה לאברהם, בבקשה ממך עמוד לי בנסיון זה, שלא יאמרו הראשונות לא היה בהן ממש. הנה כי כן נסיון העקידה שהיה גם ליצחק, הוא כלל כל העשר נסיונות. ולכן נרמז בראש שמו של יצחק, כי על ידו נשלמו לאברהם עשרה נסיונות. ולכן אמר ויקרא אברהם את שם בנו הנולד לו, מלשון אלה תולדות יעקב יוסף (בראשית לז, ב). שפי' רש"י ז"ל כמו מאורעות. ר"ל את שם בנו הנולד לו, על שם הסבות שארעוהו, ואלו הם. כי הי' הם על שם עשרה נסיונות שנולדו לו. אשר ילדה לו שרה בת תשעים שנה הרי הצ', וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים. הרי הח' כי היה הראשון שנימול לשמנה. ולפי שישמעאל אמר ליצחק אני גדול ממך שנמולתי בן י"ג שנה ולא עכבתי, לכן אמר כאשר צוה אותו אלקים. דאם לא כן אף שהיה נימול כשהוא גדול לא היה מעכב. ואברהם בן מאת שנה, הרי הק' שהמתין לו לבשרו על יצחק אחר שנימול כדי שיצא יצחק מטיפה קדושה, וזהו בהולד לו, דומה לו צדיק כמותו. ותאמר שרה צחוק עשה לי אלקים. כי הג' אותיות צח"ק נגלו אליה, אך הי' שרומזת לעשרה נסיונות, נעלם ממנה כדי שלא תדע ענין העקידה, שהרי מתה מאותו צער כשנגלה אליה.

עוד יאמר ויקרא אברהם את שם בנו הנולד לו. לפי שקשה איך מאברהם איש חסד יצא יצחק שהוא מדת הדין הקשה. אך הטעם כמו שפי' לעיל שלעולם פותחין בזכות. ואיתא בזהר פ' פקודי דף רנ"ז א'. האי היכלא אתכליל ביצחק, וכלא בהיכלא דאברהם, בגין דימינא אכליל לשמאלא. ויקרא אברהם את שם בנו הנולד לו. שאע"פ שהוא דין אתכליל בחסד, וזהו אשר ילדה לו שרה. וקראו יצחק כלפי מה שהתחלנו, מאן דשקלין מיניה גלימיה בדינא ליזמר וליזיל בארחא. כי ע"י הדין אדם פורע חובו. עד שהמלך במסיבו. ועליו ישליך יהבו. ונגילה ונשמחה בו. הוא יושיענו בטובו. במהרה בימינו אמן. בילא"ו.