דרוש נ''ו לפרשת תצוה זכור

ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת (שמות כח, ב).

מגלה פרק קמא (י״ב.), ואת יקר תפארת גדולתו (אסתר א, ד). אמר רבי יוסי בר חנינא, מלמד שלבש בגדי כהונה ונתעטף ועמד. כתיב הכא ואת יקר תפארת גדולתו. וכתיב התם לכבוד ולתפארת (שמות כח). ע״כ.

ירדוף האויב וישג השונא וירמוס לארץ חייו ולא ישוב עד כלותו בכל מכל כל. לדבר הזה צוה ה׳ בפ׳ מסעי, כי אתם עוברים את הירדן וכו׳ (במדבר לג, נא). והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם וכו׳ (שם נב). והורשתם את הארץ וישבתם בה וכו׳ (שם נג). דקשה הכפל. ועוד מאי הורשה שייך בארץ, שלכן פי׳ רש״י ז״ל, והורשתם אותה מיושביה ואז וישבתם בה וכו׳. אך לפי פשט הכתוב עדין צריך ישוב. אמנם אחר סמוך כתב רש״י ז״ל, זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה (במדבר לד, ב). ומדרש אגדה אומר ע״י שהפיל הב״ה שריהם של ע׳ אומות וכפתם לפני משה, א״ל ראה אין בהם עוד כח ע״כ. בזה נבין הפסוקים הנזכרים, כי הנה אמר והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם, ועל זה יאמר נא ישראל, ואיך נחליף כח לעשות זה כי רבים המה, לכן אמר ואבדתם את כל משכיותם ואת כל צלמי מסכותם תאבדו ואת כל במותם תשמידו. ובזה והורשתם את הארץ. דהיינו שבביטול ע״א שלהם יגרע כח השרים של מעלה ותורישו אותם מן הארץ, ולכן כאן לא אמר, והורשתם את יושבי הארץ רק את הארץ, דהיינו אותם ששולטים על הארץ ואז תוכלו להתיישב בה כמ״ש רש״י ז״ל. כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה, כי לי הארץ ואתם עמי, ואתם תירשוה ולא האומות שאין להם חלק בה. עוד שם, ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם. והיה אשר תותירו מהם לשיכים בעיניכם וכו׳. ועל זה כתוב בילקוט שם ז״ל, אמר הב״ה לישראל, אני אמרתי כי החרם תחרימם (דברים כ, יז). ואתם לא עשיתם כן, אלא ואת רחב הזונה ואת (כל) בית אביה וכו׳ החיה יהושע וגו׳ (יהושע ו, כה). הרי ירמיה בא מבניה ועושה לכם דברים של שיכים בעיניכם ושל צנינים בצדכם, לפיכך צריך לומר דברי ירמיהו בן חלקיהו ע״כ. וקשה מאד במ׳ זה, והלא נשבעו לה יהושע וכלב על שהצילה אותם, ואיך יעניש את ישראל על שהחיו אותה ואת בית אביה, ועוד שנתגיירו ובאו בכלל ישראל. ועוד קשה שירמיה נתנבא בשם ה׳, ומהו שאמר ועושה לכם דברים וכו׳. ועוד צריך להבין ׳לפיכך צריך לומר דברי ירמיה׳, דהיל״ל הה״ד או שנאמר. אך רז״ל דייקו בכתוב שיש בו יתור נפיש, שהיה די שיאמר ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם יהיו לשיכים בעיניכם וכו׳, ומהו שאמר והיה אשר תותירו מהם. לכן פירשו כי אין ספק שיפה עשו להחיות את רחב ואת כל בית אביה. אך במה שהותירו מהאומות בגיותם כמ״ש שמעון לא הוריש. אשר לא הוריש וכו׳ שם בספר שופטים. כדי שיפרעו להם מסים וארנוניות. גילו דעתם שלא כיוונו להחיות לרחב ודאביזריה לעשות רצונו ית׳. רק הינם ככל המון הגוים שהחיו בלתי היות להם רשות ובלתי גיירם. ולכן אמר הכתוב ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם. דהיינו אותם שהנחתם בארץ כנגד ציוויו ית׳ שציוה והורשתם את כל יושבי הארץ, יחד כולם מבלי השאיר להם שריד. זה יגרום והיה אשר תותירו מהם, אף כי ברשות עשיתם יהיו לשיכים בעיניכם וכו׳. וז״ש במדרש אני אמרתי כי החרם תחרימם, היינו לכל האומות יושבי הארץ, ואתם לא עשיתם כן להחרים החוטאים. דייק בדבריו שהיה לו לומר בקיצור ואתם החייתם את רחב הזונה וכו׳, ולא אמר כן רק אמר ואתם לא עשיתם כך לקיים מצותי שצויתי, כי החרם תחרימם. רק ואת רחב הזונה וכו׳. הרי ירמיה בא מבניה וכו׳. זהו שאמר בילקוט ריש ירמיהו, אמר רבי אבא בר כהנא, ייתי ברא דמקלקלתא דתקנן עובדוהי, ויוכח לברא דמתקנתא דמקלקלן עובדוי. כי היה לו לשלוח נביא יותר מיוחס להוכיח את ישראל, כדי שלא יוכלו לומר לו טול קורה וכו׳. אך בשביל שחטאו וכנ״ל שלח את ירמיהו שהיו מבזים אותו על שבא מרחב הזונה. כנזכר שם במדרש עוד טעם אחר עם מ״ש שם, ואת מוצא כל מה שכתוב בישראל לגנאי כתוב ברחב לשבח. וזהו בדיוק לשיכים בעיניכם, שאם יאמרו לו טול קיסם מבין שיניך שאתה ממשפחה בזויה, יאמר להם טול קורה מבין עיניך, שרחב נשתבחה ממה שיש בכם מהגנות. וכן לצנינים בצדכם, שאתם בני צדיקים האבות והשבטים, ולא הלכתם בדרכי אבותיכם.

הדבר הזה מצינו באחאב מלך ישראל שנענש על שהחיה לבן הדד מלך ארם, כמ״ש במלכים א׳ כ׳. ובן הדד מלך ארם קבץ את כל חילו וכו׳ ויעל ויצר על שומרון וילחם בה (א). וישלח מלאכים אל אחאב מלך ישראל העירה (ב). ויאמר לו כה אמר בן הדד כספך וזהבך לי הוא (ג). זדון לבו השיאו כאילו כבר העיר בידו, דהיל״ל וילחם עליה, אך בגאותו נראה לו כאילו כבר ניתנה בידו, ולכן אמר ויצר על שומרון, ונראה לו כאילו כבר נכנס לתוכה ונלחם בה ממש לפי שבטח על רוב חילו, וידע שאחאב לא היה לו חיל עצום לעמוד כנגדו, וז״ש וישלח מלאכים אל אחאב מלך ישראל. שלהיותו מלך ישראל לא היה לו לשלוח אליו דברי עזות כאלה. ועוד העירה, שיובן עם מ״ש בב״ר פ׳ צ״ב. וישובו העירה. אמר רבי אבהו מטרופולין היתה ואת אמר וישובו העירה, אלא מלמד שלא היתה חשובה בעיניהם אלא כעיר של עשרה בני אדם. אף כאן העירה להורות שאע״פ ששומרון היתה עיר בצורה לא חשבה בן הדד אלא כעיר פתוחה אין חומה. ויאמר לו כה אמר בן הדד כספך וזהבך לי הוא. כלומר אתה עבדי ומה שקנה עבד קנה רבו, וכן ונשיך ובניך הטובים לי הם מטעם זה. ויען מלך ישראל ויאמר כדברך אדוני המלך לך אני וכל אשר לי (ד). לא אמר ויען אחאב רק מלך ישראל, להורות כי לא הדין כך רק השעה צריכה לכך, כי אעפ״י שאני מלך ישראל עכ״ז אתה הוא אדוני בדבר הזה ואני מודה לדבריך שהכל שלך. ובפעם שנית שלח לומר לו, והיה כל מחמד עיניך ישימו בידם ולקחו. ופירשו בפרק חלק (סנהדרין קב:), אמר רבי יוחנן מפני מה זכה אחאב למלכות כ״ב שנה, מפני שכיבד את התורה בכ״ב אותיות וכו׳. וזהו ישימו בידם ולקחו (מלכים א׳ כ, ו). מלשון אשר תשים לפניהם כשלחן ערוך, אף כאן ישימו בידם, לפרש להם התורה ולקחו. ויקרא מלך ישראל לכל זקני הארץ (ז). לא יפה עשה אחאב ליטול עצה בדבר הזה, כי תכף היה לו להשיב איני רוצה לתת לכם התורה, וכ״ש שאמר והדבר הזה לא אוכל לעשות. שגם זו רעה חולה, שהיה לו לומר והדבר הזה איני רוצה לעשות ולא יאמר לא אוכל, כנראה שאין הרשות בידו רק שמרצונו היה עושה אם לא ימחו בידו. ומחמת זה לא סמך על זכותו רק כמ״ש שם והנה נביא אחד נגש אל אחאב מלך ישראל ויאמר כה אמר ה׳ הראית את כל ההמון הגדול הזה הנני נותנו בידך היום (יג). ויאמר אחאב במי (יד). שלא סמך עליו לומר שעל ידו תעשה הישועה הגדולה הזאת בישראל. לפי שמלבד שהיה עובד ע״א, כיון שלא השיב כהוגן ונטל עצה מן הזקנים הוצרך לומר כן, ובזה נתרץ קושיא אחרת שיש במ׳ ז״ל הובא בילקוט שם ז״ל, הראית את כל ההמון הגדול הזה הנני נותנו בידך. אמר אחאב באיזה זכות, אמר הב״ה הנני נותן לו מצוה קטנה שתעמוד לו, שנאמר ויאמר מי יאסור המלחמה ויאמר אתה. למה לא אסרו עבדיו מרכבתו, אלא הוא בעצמו אסר כדי להרבות לו שכר, ע״כ. וקשה שכיון שאמרו ז״ל שכיבד את התורה כדלעיל, אין לך זכות גדול מזה. אלא ודאי שבשביל ששאל עצה מהזקנים נגרע זכותו והוצרך לזכות אחר. ולכן שאל במי ויאמר כה אמר ה׳ בנערי שרי המדינות. א״ל הנביא בשם ה׳, כדי שלא יהא סובר שמשנאתו אליו אמר כן, ובפרט כי נערים אלו היו בני התערובות שנתנו לו לערבים שלא ימרדו בו והם אומות העולם. וזה העדר כבוד אליו שע״י זרים ינצח, לכן אמר לו הנביא בשם ה׳. וכשמוע כן אחאב חזר ושאל מי יאסור המלחמה, ופירש רש״י ז״ל יערוך לצוות אותה, צא אתה תחלה וכה תמיתנו ועתה תריעו. דברים אלה תמוהים הרבה. אלא שלדרכנו יובנו היטב כי אעפ״י שלא זכה שצבא ארם ינתן בידו רק על ידי נערי שרי המדינות, עכ״ז רצה הב״ה לזכותו שהוא יצא תחלה כדי שהנצחון יקרא על שמו, אמנם היזהר בנפשך וכה תמיתנו לבן הדד. ואעפ״י שזה לא יהיה אלא בשנה האחרת, רמזה לו עתה, להראותו כי בזכות זה יהא נמסר בידו לשנה הבאה, אך לא עתה כי עתה תריעו תרועת מלחמה בלבד. ואז א״ל הנביא לך התחזק ודע וראה את אשר תעשה, כי לתשובת השנה מלך ארם עולה עליך, והיינו כמ״ש הב״ה ליהושע, רק חזק ואמץ. שפירשו ז״ל חזק בתורה ואמץ במעשים טובים. ואמר עולה עליך, כי הם אמרו אלקי הרים אלקיהם על כן חזקו ממנו. כמ״ש להרוג אותם בהרים. וסיסרא נפל בהר תבור. ואולם נלחם איתם במישור, וזהו עולה עליך ולא ילחם אתך בהרים שאתה תעלה עליהם, כי שומרון היתה בהר. ויש לדקדק כי בראשונה אמר והנה נביא אחד נגש אל אחאב כי נתנבא מחדש. ובשנייה אמר ויגש הנביא. דהיינו הידוע שדיבר לו בראשונה. אמנם בשנה השנית אמר ויגש איש האלקים ויאמר אל מלך ישראל ויאמר כה אמר ה׳, ואמרו ז״ל אמר רבי יוחנן כל מקום שנאמר ויאמר ויאמר צריך לידרש, א״ל כשיפול בן הדד בידך לא תחמול עליו. אמירה שנייה א״ל הוי יודע כמה מצודות וחרמים פרשתי לו עד שבא לידך, ועכשיו אם הפקד יפקד והיתה נפשך תחת נפשו ע״כ. והנה בעבור זה קרוא עתה איש האלקים, להורות לאחאב כי כיון שראה כי כנים דבריו היה לו לשמוע בקול דברו, כי איש האלקים הוא ודבריו חיים וקיימים ונאמנים. ומה שלא א״ל בפירוש כשיפול בן הדד בידך וכו׳, רק נדרש לעצמו מדיוק הכתוב כנ״ל, הטעם הוא כדי שלא ישמעו ישראל וייראו לבא אתו למלחמה. בשמעם שיאמר ועמך תחת עמו. ואחאב לא הטה אזן לדברי הנביא רק החיה את בן הדד, וקיים בעצמו כל הנעשה רחמן על אכזרים סופו נעשה אכזר על רחמנים, שנתאכזר על נבות והניח לאשתו להמיתו, ולכן אחר סמוך כתוב ויהי אחר הדברים האלה כרם היה לנבות היזרעאלי וכו׳. כמו שפירשנו במקום אחר.

ככל הדברים האלה אירעו לשאול על שהחיה לאגג מלך עמלק, ועבר על ציוויו של שמואל שא״ל בשם ה׳ להכרית זרעו של עמלק, וזהו ענין הפטרת זכור בשמואל א׳ ט״ו. כה אמר ה׳ פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל וכו׳ עתה לך וכו׳ והחרמתם וכו׳. הנה אמרו בסנהדרין פרק ב׳ (כ:), שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, למנות עליהם מלך ולהכרית זרעו של עמלק וכו׳. לכן אחר שא״ל שמואל, אותי שלח ה׳ למשחך למלך על עמו על ישראל. צריך תכף ומיד להכרית זרעו של עמלק, וז״ש עתה בלי איחור, לך והכיתה את עמלק. ואמר אשר שם לו בדרך, על דרך שפירשו בפרק ז׳ דיומא (עב:), אמר רבי יהושע בן לוי, מאי דכתיב וזאת התורה אשר שם משה (דברים ד, מד). זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מיתה. דקשיא ליה לריב״ל, דהיל״ל אשר דיבר משה או אשר לימד. לכן פירש שהשׂ׳ שמאלית היא במקום ס׳, והרי הוא כמו סם. אף כאן אשר שם לו בדרך, שנעשה לישראל סם המות בעלותו ממצרים, דהיינו בזמן שנתעלו לפני האומות בעבור כמה נסים שנעשו להם ונפלה אימתן עליהם, והוא בא להזדווג להם וגרם שהקירן בפני אומות העולם. ויבא שאול עד עיר עמלק וירב בנחל (שמואל א׳ טו, ה). אמרו רז״ל ביומא פרק ב׳ (כב:), אמר רב מני על עסקי נחל, בשעה שא״ל הב״ה לשאול לך והכית את עמלק, אמר ומה אם על נפש אחת אמרה תורה, וערפו שם את העגלה בנחל. כל הנפשות הללו עאכ״ו. אם אדם חטא בהמה מה חטאה, אם גדולים חטאו קטנים מה חטאו, יצתה בת קול ואמרה לו אל תהי צדיק הרבה. ובשעה שאמר לדואג סוב פגע בכהנים (שמואל א׳ כב, יח). יצתה בת קול ואמרה לו אל תרשע הרבה ע״כ. והרב בעל מאור עינים הקשה בכח, דעגלה ערופה היא על חלל מבני ישראל, ואיך יעשה קל וחומר על בני עמלק. ותירץ שזה על בני קיני נאמר. והרגיש בעצמו שזה אינו, שהרי יצתה בת קול ואמרה אל תהי צדיק הרבה, וזה ודאי לא שייך בבני קיני שהיו צדיקים. והניח זה בתימה. לכן נלע״ד כי כל דבריהם אמת וצדק. וזה כי כשהרג משה את המצרי, כתוב ויפן כה וכה וירא כי אין איש (שמות ב, יב). ודרשו ז״ל (תרגום יונתן (ואיסתכל משה בחכמת דעתיה ואתבונן בכל דר ודר, והא לא קאים מן ההוא מצראי גבר גיור, ולא דעביד תתובא מן בני בנוי עד עלמא, ומחא ית מצראי וטמריה בחלא.)), שאין איש יוצא ממנו שיתגייר. וכן מצינו שבשביל שתי פרידות טובות שעתידים לצאת מעמון ומואב, צוה אל תצר את מואב אל תצורם וכו׳. כי זה דרכו ית׳ שאפילו בשביל נפש אחת שעתיד להתגייר מציל אומה שלימה. ובסוטה פרק ט׳ (מו.) אמרו, מפני מה אמרה תורה הבא עגלה בנחל, אמר הב״ה יבא דבר שלא עשה פירות, ויערף במקום שאינו עושה פירות, ויכפר על מי שלא הניחוהו לעשות פירות. הי פירות, אלימא אפריה ורביה, אלא מעתה אזקן וסריס הכי נמי דלא ערפינן, אלא אמצות. ז״ש שאול אם על נפש א׳ וכו׳ לפי שלא הניחוהו לעשות מצות. כל הנפשות הללו של עמלק אי אפשר שלא יצא מהם א׳ שיתגייר ויקיים תורה ומצות, ואיך יצוה ה׳ להרוג את כולם. ואם אדם חטא ואין איש יוצא ממנו להתגייר, בהמה מה חטאה. ואם גם בזה בחר ה׳, כדי שלא יאמרו בהמה זו של עמלק היא, אם גדולים חטאו מה חטאו הקטנים, שהרי מצינו במדין שצוה, וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר החיו לכם (במדבר לא, יח). כיון שהקטנים לא חטאו, יצתה בת קול וא״ל אל תהי צדיק הרבה. לפי שכתוב במכילתא סוף פרשת בשלח, רבי אליעזר אומר נשבע המקום בכסא הכבוד שלו שאם יבא מכל האומות שבעולם להתגייר שיקבלוהו, ולעמלק ולביתו לא יקבלוהו. כי יודע ה׳ דרך רשעים. שלא יצא מהם שום טוב, ואע״פ שבפרק חלק (סנהדרין צו:) אמרו, מבני בניו של המן לימדו תורה ברבים. כבר תירץ בעל מנות הלוי דף קי״ב ב׳, כי לא קבלום ישראל רק שמעצמם היו גרים גרורים ע״ש (הן אמת ימים עמדתי מרעיד על הדבר הזה, ביען המתיהדים כפי הנראה היו מזרע עמלק, אשר מפני חרבות נדדו מדתם, וכמו שאמר כי נפל פחד היהודים עליהם. כי נפל פחד מרדכי וגו׳. והייתי מתפלא מרדכי היהודי וחגי וזכריה ומלאכי היאך היו מקבלים גרים כאלה, ובהדיא אמרינן אין מקבלין גרים לעתיד לבא. ביען יראה כי אינם מתגיירים מאהבה אלא מיראה, עם שיש לי טעם נפלא ע״ד הפנימי כתבתיו בספר ברית הלוי, ביאור להגדת פסח על דרך הנגלה והנסתר, ומה גם בהיות המתגיירים הללו מזרע עמלק כמו שהיו הנהרגים. והרי בפירוש אמרו במכילתא בפסוק כי יד על כס יה. ר׳ אליעזר נשבע הקב״ה בכסא הכבוד שלו שאם יבא אחד מכל אומות העולם להתגייר שיקבלו אותו ישראל, ומביתו של עמלק לא יקבלו אותו, שנאמר ויאמר דוד אל הנער המגיד לו אי מזה אתה. ויאמר בן איש גר עמלקי אנכי. נזכר דוד באותה שעה מה שנאמר למשה רבינו ע״ה שאם יבא אחד מכל אומות העולם שיקבלו אותו ומביתו של עמלק לא יקבלו אותו. ויאמר אליו דמך על ראשך וגו׳. לכך נאמר מדר דר ע״כ. וא״כ היאך היו מקבלים אותם בזמן שנתן רשות לכלותם. שמפני זה הייתי מפרש מתייהדים מראים עצמם יהודים. אם במלבושים אם במנהגם. כמו מתכבד מתרושש. אלא שראיתי לרב יוסף שתרגם מתגיירים, וכן פירש רש״י ז״ל. ובהדיא אמרינן במדרש רבתי דמגלתין דבר זה, וז״ל בפסוק איש יהודה. ויש אומרים שהיה שקול כאברהם בדורו. מה אברהם אבינו מסר את עצמו לתוך כבשן האש והחזיר והכיר לבריות גדולתו של הב״ה, שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן. אף מרדכי בימיו הכירו הבריות גדולתו של הקב״ה, הה״ד ורבים מעמי הארץ מתיהדים. על כן זחלתי ואירא וחזרתי בי. ואפרש מתיהדים מתגיירים. אלא שעמד בפני הספק האמור כי עצום הוא. והנני יוסיף להפליא על מה דאמרינן בגמרא, מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק. ועל כן יש לפרש שנתגיירו, דהא אמרינן בגמרא, אמר רבי אמי אין מוסרין דברי תורה לכותי, שנאמר מגיד דבריו ליעקב וגו׳ לא עשה כן לכל גוי. ואמרינן בגמרא כותי שעסק בתורה חייב מיתה. והמלמדו עובר על ולפני עור לא תתן מכשול, ואף בז׳ מצות בתר שהתירם להם, כדרב יוסף דגמר חסיד ללמדם, וכמו שכתבו התוספות דאסור משום מגיד דבריו ליעקב. לא עשה כן לכל גוי. ומכל זה משמע שבני בניו של המן נתגיירו מאחר שלמדו תורה בבני ברק. ואומר כי ביען בכתבים הראשונים נאמר לכל העמים להיות עתודים ליום הזה. ומזה משמע כי כל אומה ולשון אשר יקום כנגדם יהיה מזרע עמלק הנקראים שונאים ואויבים לזרע ישראל כל הימים. או יהיה משאר העמים. הנו מורשה לעשות, ומקיים מצות המלך יקרא, לכן הוצרך בכתבי מרדכי לאמר, אשר נתן המלך ליהודים וגו׳ להקהל ולעמוד על נפשם להשמיד להרוג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם. פתשגן הכתב ולהיות היהודים עתידים ליום הזה להנקם מאויביהם. נקהלו היהודים לשלוח יד במבקשי רעתם. ואיש לא עמד בפניהם. ויכו היהודים בכל אויביהם וגו׳ ויעשו בשונאיהם כרצונם. כי כיוונו לשתי הכתות. כי על הכת אשר לא שונאים הם להם שנאה פרטית מתמל שלשום, אמר אשר נתן המלך ליהודים להקהל ולעמוד על נפשם וגו׳. את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם. ואם לא יהיו צרים אותם אין להם רשות לשלוח יד בהם. ועליהם נאמר ואיש לא עמד בפניהם. וכל שרי המדינות וגו׳ מנשאים את היהודים. ופתשגן הכתב הוא על זרע עמלק הנקרא אויביהם ושונאיהם. וכן תרגם המתרגם ואמר מלכא לאסתר מלכתא בשושן בירנתא קטלו יהודאין והובדו ת״ק גובריא רופילין דמזרעת עמלק וגו׳. וכן תרגם ואתכנשו יהודאין די בשושן אוף ביומא ארבע עשר לירח אדר וקטלו בשושן תלת מאה גוברין מדבית עמלק. וכן תרגם ושאר יהודאין די בפילכי דמלכא אתכנשו וקיימו ית נפשיהון ואשכחו נייחא מבעלי דבביהון וקטלו בשנאיהון שבעין וחמשה אלפין מדבית עמלק. הנה כי כל המומתים היו מזרע עמלק. והמתגיירים היו מיתר העמים כדמשמע מהא דמדרש רבתי שהבאנו למעלה, וגם מזרע עמלק כמו כן, כדמשמע ממאמר הגמרא, והוצרכו לקבלם מפני קדוש השם, שלא יראה כדברי המן ודתיהם שונות מכל עם, כי הנה גוים רבים מתיהדים מבלי שום פחד, רק שישרים בעיניהם דרכיהם כי על כן אמר ורבים מעמי הארץ, דמשמע עמים רבים אשר זה יראה דאין שינוי הדת רע רק טוב, ונכזבו דברי המן הרע הזה. ושוב מצאתי בתוספות בגמרא על האי דאמר רבי נחמיא אחד גרי אריות ואחד גרי חלומות ואחד גרי מרדכי ואסתר אינם גרים. כתבו שם וז״ל, וקשה דאמרינן בגמרא גבי מעשה דגבעונים דבימי דוד ניתוספו גרים על ישראל ק״ן אלף, וי״ל דמעצמן נתגיירו כדאשכחן גבי מרדכי ואסתר, ורבים מעמי הארץ מתיהדים ע״כ. ומזה תשובה נצחת לכל מה שהוקשה לעיל, כי לא קבלו אותם ישראל אלא שהם מעצמם נתגיירו. דיקא נמי דקאמר במכילתא שאם יבא אחד מאומות העולם שיקבלו אותו ישראל, ומביתו של עמלק לא יקבלו אותו. ולא קאמר שלא יתגיירו הם כי הרשות נתונה. רק שישראל לא יקבלום. ומה שלמדום תורה, משום דהא על כלם אמרינן בגמרא הא איתמר עלה אמר רבי יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב, הלכה כדברי האומר כלם גרים הם. ומעתה מתיהדים משמע הכי ומשמע הכי, לזרעו של עמלק מראים עצמם ולאחרים מתיהדים ממש. ואלו ואלו יהודים הם. ונכתב זה כמו שהקדמנו למעלה, להורות עצמת אומת עם בני ישראל, כי עם שנגזר עליהם גזרת חרב הרג ואבדן והמרת הדת, כמו שתראה בסמוך, לא נסוג אחור לבם ולא א׳ נמצא בהם שימיר דתו ויברור לו דת אחרת, אין דובר אליו דבר, כאשר קרה לנו בגלותנו כי בהיותנו גולים באדום אין רשות לשום אדומי להתגייר, והישמעלי רשאי, ועכשיו שאנו תחת ישמעאל הדבר בהפך. ולא אמר המן להכריח כל האומות לדת המלך, רק עם בני ישראל מפני שדתיהם שונות מכל עם.). ועל כן יצתה בת קול ואמרה אל תהי צדיק הרבה, לעשות יותר מצוויו ית׳, כי הוא ידע מתי שוא. וכנגד מ״ש אם אדם חטא בהמה מה חטאה, ואל תתחכם יותר, כמו שנאמר למה תשומם (קהלת ז, טז). שנלקחה ממנו המלכות, וזה כי הלא פירש רש״י ז״ל משור ועד שה (שמואל א׳ טו, ג). שהיו בעלי כשפים ומשנין עצמן ודומין לבהמה. ובזה יובן הכתוב במשלי י״ב. יודע צדיק נפש בהמתו ורחמי רשעים אכזרי (י). דמה ענין זה לזה. ועוד היל״ל ורחמי רשעים אכזריות ולא אכזרי. האמנם אמרו ז״ל (ילקוט), על פסוק ויחמול שאול והעם על אגג (שמואל א׳ טו, ט). אמר ריב״ל כל שהוא רחמן על אכזרים לסוף נעשה אכזר על רחמנים, להלן כתיב ואת נוב עיר הכהנים הכה לפי חרב (כב, יט) ע״כ. זהו שאמר הכתוב יודע צדיק. היינו הב״ה שהוא צדיקו של עולם, נפש בהמתו של עמלק, ולפיכך צוה לשאול והמתה וכו׳ משור ועד שה מגמל ועד חמור. ושאול ריחם עליהם וזה גרם שנעשה אכזר על הכהנים, וזהו ורחמי רשעים, שריחם שאול על הרשעים של עמלק. גרם שנעשה אכזרי על נוב עיר הכהנים. ועוד יפורש יודע צדיק, זה שמואל שכתוב שם ויחר לשמואל ויזעק אל ה׳ כל הלילה, לפי שאמרו במגלה פ״א (יג.), שאלמלא לא חיה אגג וקטליה שאול, לא הוה מתיליד המן וגרם להו צערא לישראל. ואיתא במדרש כי באותו הלילה שהחיה שאול לאגג הביאו לו שפחה וממנה נולד המן. ונלע״ד שלכן נקרא המן בן המדתא האגגי, לפי שנולד מאגג, ז״ש ויחר לשמואל על שא״ל נחמתי כי המלכתי את שאול למלך, שיבטלו מעשה ידיו בחייו, וגם ויזעק וכו׳. כי באותו הלילה נולד שטן לישראל. וגם אפשר שראה ברוח הקדש מה שכתוב באסתר רבתי על פסוק ויאמר המן אף לא הביאה וכו׳ (אסתר ה, יב). ז״ל, לאחר שעשה העץ הלך אצל מרדכי ומצאו שהיה יושב בבית המדרש, ומצא שם כ״ב אלף תינוקות יושבים לפניו, והיו צועקים ובוכים עד שעלתה שועתם למרום, ושמע הב״ה קול בכיתם ואמר, מה קול הגדול הזה שאני שומע כגדיים וטלאים ע״כ. וזהו שכתוב ויזעק אל ה׳ כל הלילה. על אותו הלילה שנצטערו ישראל. ועל זה אמר לשאול, ומה קול הצאן הזה באזני וקול הבקר אשר אנכי שומע. דקשה הכפל דליערבינהו וליתנינהו, ומה קול הצאן והבקר אשר אנכי שומע, ועוד אשר אנכי שומע ולא אחרים, והלא כל אשר יש לו אזנים היה שומע. אלא ודאי שעל ידי שהחיה את אגג גרם לאותם ילדים לזעוק כל אותו הלילה והיו נראים כגדיים וטלאים, וז״ש ומה קול הצאן הזה באזני. שאני שומע ואתם לא שומעים, וכן וקול הבקר אשר אנכי שומע, מאותם של עמלק שנשתנו לבהמה. וזה גרם לשאול שנתאכזר על רחמנים, שאמר לדואג סוב פגע בכהנים, ואז יצתה בת קול ואמרה אל תרשע הרבה. כי כבר הרשעת להחיות את אגג מלך עמלק, ואל תרשע הרבה להמית את הכהנים. ואל תהי סכל, שיובן עם מ״ש בילקוט שמואל א׳ כ״ב. שא״ל דואג לשאול אין נשאלין באורים ותומים אלא למלך, ודוד נשאל באורים ותומים, ולכן אמר מות תמות אחימלך, א״ל אבנר ועמשא, אמרו רבותינו נשאלין למלך ולבית דין ולמי שהציבור צריך בו, ודוד צורך הציבור היה בו, ולכן א״ל ואל תהי סכל, שלא לשמוע לאבנר ועמשא שהורו שנשאלין לדוד גם כן, וזה גרם מיתתו של שאול, כמ״ש בילקוט שמואל א׳ ל״א. עמד נא עלי ומתתני כי אחזני השבץ (שמואל ב׳ א, ט). קטגוריא של נוב עיר הכהנים אוחזת אותי, ואין השבץ אלא בגדי כהונה, שנאמר משובצים זהב יהיו במלואותם ע״כ. לכן נאמר לו למה תמות בלא עתך ודוק. ועל כן א״ל שמואל, הלא אם קטון אתה בעיניך. ששמעת לדואג שאסר דמו של אגג וא״ל ושור או שה אותו ואת בנו וכו׳. ודואג היה ראש סנהדרין. ראש שבטי ישראל אתה, שאתה מלך וימשחך ה׳ למלך וכו׳. וישלחך ה׳ בדרך, שכן צוה בתורתו תמחה את זרע עמלק. ולכן צוה לך והחרמת את החטאים את עמלק, דהיינו הבהמות שיש בהם אותם של עמלק, ונלחמת בו עד כלותם אותם, שהריבוי רומז לאדם ובהמה. ועוד יאמר הלא אם קטון אתה בעיניך וכו׳. עם מ״ש בפרק ב׳ דמציעא (לג:), והגד לעמי פשעם (ישעיה נח, א). אלו תלמידי חכמים ששגגות נעשות להם כזדונות. ולהיות כי ראש שבטי ישראל אתה, הלא עונך גדול, כי כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו. וז״ש באיוב כ״ב. הלא רעתך רבה ואין קץ לעונותיך, כי להיות שאתה גדול ויצרך גדול, לכן ואין קץ לעונותיך כי רבו פשעיך נגדי, כיון ששגגות נעשות כזדונות. וזה גרם מ״ש לבסוף, כי חטאת קסם מרי (שמואל א׳ טו, כג). כי להחיות של עמלק שהיו קוסמים ומכשפים, הרי זה נחשב לך כקסם, על ידי שמרית את דברי שצויתי לך והחרמת וכו׳. והמתה מאיש וכו׳ משור ועד שה וכו׳. וגרם זה שעל ידי שהרגת את הכהנים הוצרכת לשאול באוב ואמרת לאשה קסמינא לי באוב. ואון ותרפים הפצר, שיובן עם מה שכתוב בויקרא רבה פ׳ כ״ו. למה הרגזתני להעלות אותי. א״ל שמואל לא היה לך להרגיז את בוראך, אלא כי עשיתני ע״א, אין אתה יודע כשם שנפרעין מן העובדין כך נפרעין מן הנעבדין, וזהו לע״ד ואון ותרפים הפצר, שאמר עוד שם לא חנם עשה לך הב״ה זה, אלא על אשר לא שמעת בקול ה׳ אלקיך, ולא עשית חרון אפו בעמלק. הרי הוכחנו כי ירדוף האויב עד כלותו ולא ישוב עד ירד מטה מטה, כדי שלא יחליף כוחו ויקום עליו לאורב.

ועם זה נבא לביאור מזמור ז׳ שנהגו לאמרו בימי הפורים האלה. שגיון לדוד אשר שר לה׳ על דברי כוש וכו׳. מזמור זה מדבר על שגיונו של שאול להחיות את אגג, שממנו נולד איש צר ואויב המן הרע הזה, וכבר אמרו בפ״ג דמ״ק (טז:), על דברי כוש. והלא שאול שמו. אלא מה כושי משונה בעורו אף שאול משונה במעשיו ובמראיו. ונלע״ד כי הנה כוש״י עם הכולל גי׳ שאו״ל. ונאה לדוד לדרוש כן לפי מ״ש במגלה פ״א (יב:), משפחת יהודי אומרת אני גרמית דמתיליד מרדכי, דלא קטליה דוד לשמעי בן גרא. ובילקוט שמואל ב׳ י״ט, היום יומת איש וגו׳ (כג). ראה דוד ברוח הקדש אדם עומד ממנו ועתיד לעשות תשועה גדולה, ונק׳ איש יהודי בזכותו ניצל. אמר הב״ה לדוד, אתה הצלת את שמעי בשביל שיוליד את הצדיק, על שמך אני כותבו, שנא׳ איש יהודי וכו׳. ובזה יובן מ״ש בילקוט תהלים ק״ו. זכרני ה׳ ברצון עמך. אמר דוד רבש״ע כשתעשה ישועות על ידי מרדכי זכרני, א״ל חייך אנא מדכר לך קדמי, איש יהודי. שהיה משבט יהודה, ואח״כ ושמו מרדכי. ע״כ אמר דהע״ה זכרני ה׳ ברצון עמך, שיזכר שמי על תשועה זו, פקדני בישועתך. ולהפך לפי ששאול גרם שנולד המן, לא נזכר שמו שם, דכתיב בן יאיר בן שמעי בן קיש. ולא הזכיר לשאול רק לאביו. וכיון דאתא לידן פ׳ זה נימא ביה מלתא. איש יהודי היה וכו׳. שאמר על זה בילקוט, רש״א וכי לא היה יהודי אחר בשושן הבירה, והלא כתיב והיהודים אשר בשושן. אלא לפי שהיה בן אבות מזרע המלוכה והיה עוסק בתורה כל ימיו, ולא נטמא בפיו מכל מאכל טמא, ולא נהנה מסעודתו של אותו רשע, נקרא יהודי ע״כ. דק״ל מאי איש יהודי, היל״ל יהודי היה בשושן הבירה, מאי איש שנראה יחיד, לכן פי׳ שנקרא כן לפי שהיה יחיד בדורו, שאע״פ שהיה מזרע המלוכה, ועל כן היה יושב בשער המלך. היה עוסק בתורה ולא רצה להתגאל בפתבג המלך וביין משתיו, וכיון דאתא לידן נימא מילתא על מאי דאיתא בפ״ק דמגלה (טז:), תני רב יוסף, לרוב אחיו. ולא לכל אחיו, מלמד שפירשו ממנו קצת סנהדרין, וא״ר יוסף גדול ת״ת מהצלת נפשות, דאילו מעיקרא קחשיב למרדכי בתר ארבעה, לבסוף בתר חמשה וכו׳, והקשה בעל מאור עינים למה לא למד זה מדכתיב לרוב אחיו ולא לכל אחיו, כמו שהזכיר תחלה רב יוסף גופיה ותירץ כדרכו. ואני בעניי אתרץ כי באמרו כאן לרוב אחיו לא נוכל ללמוד דגדול ת״ת וכו׳, שהרי לא מצינו בכתוב שהיה מתחלה רצוי לכל אחיו והדר לרוב אחיו, ללמוד מזה שגדול ת״ת יותר מהצלת נפשות. ואע״פ שאמר כן רב יוסף, אין הכרח ללמוד כן דגדול ת״ת וכו׳, ולכן הכריח זה מן הכתובים, דמעיקרא חשיב ליה בתר ארבעה לפי שהיה עוסק בתורה, ולבסוף שהניח ת״ת כדי להציל נפשות, נגרע מערכו וחשיב ליה בתר חמשה ודוק. ולא זו בלבד אלא ולא נהנה וכו׳. שאע״פ שהיה יכול לאכול מסעודתו, שכן כתוב לעשות כרצון איש ואיש. לא רצה לישב שם וליהנות אפילו בראייה בעלמא, ועוד דבילקוט שם, ׳היה׳. מלמד שהיה שקול כאברהם שנאמר בו ׳היו יהיה׳. אברהם מסר עצמו על קדושת ה׳, אף מרדכי כן ע״כ. וזה כי היה מכריז שלא ילכו לאותו משתה כמ״ש שם במדרש, וזה היה כנגד צוויו ורצונו של מלך, ובזה היה מחייב ראשו למלך. ועוד איש יהודי. כלפי מ״ש במדרש שמואל פרשה א׳. כשהב״ה רואה לדור שירשע, הוא מבקש אפי׳ צדיק א׳ שיתלה בשבילו, שנא׳ שוטטו בחוצות ירושל׳ וכו׳ אם תמצאו איש וכו׳. ועוד בילקוט, איש יהודי. מלמד שיחד שמו של הב״ה בעולם בשעה שלא כרע להמן, אל תקרי יהודי אלא יחידי, לפי שהוקשה לו שכיון שבא מבנימין למה קראו יהודי, ולכן הוצרך לומר ׳אל תקרי׳, וזה כי ׳יהודי׳ ו׳יחידי׳ שניהם אחד, כי אותיות אחה״ע מתחלפות, וגם הו׳ מתחלפת בי׳ באותיות יהו״א. והזכיר ג׳ דורות לבד לדרוש אותם, כי יאיר הוא מרדכי, שהאיר עיניהם של ישראל שהיו נתונים בחשך של מדי שנק׳ חשיכה, שהחשיכה עיני ישראל בגזרותיה. וכן הוא בפ״ק דמגלה (יב:), בן שהאיר עיניהם של ישראל בתפלתו. בן שמעי, בן ששמע אל תפילתו. כמ״ש באסתר רבתי שא״ל משה לאליהו, כלום יש אדם כשר באותו הדור, א״ל יש ושמו מרדכי, א״ל לך והודיעו כדי שיעמוד הוא משם בתפלה, ואני מכאן ונבקש רחמים על ישראל לפני הב״ה. וזהו שאמרו שם במגלה, בן קיש, שנקש על דלתי רחמים ופתחו לו, ור״ת ג׳ אלה יש״ק, כי מרדכי על פיו ישק כל עמו.

נחזור לפי׳ המזמור, שלכן דוד התפלל על ישועתן של ישראל והצלתן מיד המן הרשע. ואמר בשם כ״י ה׳ אלקי בך חסיתי (תהלים ז, ב). שאע״פ שחטאו בצלם ובסעודה, עכ״ז בה׳ בטחתי הושיעני מכל רודפי והצילני. כי כבר אז״ל בפ״ק דמגלה (יד.), אמר ר׳ אבא בר כהנא, משל דאחשורוש והמן, למה הדבר דומה, לשני בני אדם, אחד יש לו תל בשדהו, וא׳ יש לו חריץ בתוך שדהו, אמר בעל התל מי יתן לי חריץ זה בתוך שדי, ובעל חריץ אומר מי יתן לי תל זה בתוך שדי, לימים נזדווגו שניהם, א״ל בעל החריץ לבעל התל מכור לי תלך, א״ל הלואי טול אותו בחנם, ע״כ. כונת המ׳ להורות כי אחשורוש היה שונא לישראל כהמן, אלא שהיה ירא ליטול את שלו מתחת ידיהם, כמ״ש עוד שם שא״ל אחשורוש להמן מתיירא אני, שכל המתגרה בהם אלקיהם עושה עמו דין. וכ״כ באסתר רבתי. ולכן המשילם לתל לפי שהיה מתיירא להזיקם כי הם מושגחים מאתו ית׳, ומתוך גדלם הוא מעניש המזיקים אותם, כמ״ש כל הנוגע בהם כנוגע בבבת עינו. אך המן היה מחזיקם כנבזים ושפלים להיותם בגלות, וכמדומה לו שהסיר השגחתו מהם. ולכן המשילם לחריץ. ולפי שכתוב אמלאה החרבה (יחזקאל כו, ב). ואמרו ז״ל (מגלה ו.), קסרי וירושלים, מלאה זו חרבה זו. לכן אמר בעל החריץ הוא המן, לבעל התל הוא אחשורוש, מכור לי תלך, כדי למלאות נפשו מהם ולהשלים מה שחסר במה שיגרה בישראל, ואחשורוש שהיה שונאם ג״כ אלא שנתיירא לשלוח בהם יד, אמר טול אותו בחינם ופגע בהם אתה. ז״ש הושיעני מכל רודפי, אחשורוש והמן. והצילני מידם. פן יטרוף כאריה נפשי. יובן עם מ״ש בפרקי רבי אליעזר פ״כ, רבי יוסי אומר אסטרולוגוס גדול היה המן, וכתב אגרות פתקין והפיל גורלות וכו׳ להשמיד להרוג וכו׳. בי״ג לחדש שנים עשר הוא חדש אדר. ביום השלישי במזל אריה וכו׳. ז״ש פן יטרוף כאריה נפשי. ועוד כבר אמרנו בדרושים אחרים שנבוכדנאצר נקרא אריה לפי שמבית דוד קאתי, והוא רצה להחטיא את ישראל בעון הצלם, וכן עשו אחשורוש והמן בדבר הסעודה, ולכן אמר פן יטרוף כאריה זה נבוכדנאצר נפשי. וכוונת המן היתה למה שבירך יצחק את עשו וא״ל והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צוארך. וזהו פורק, שרצה שיפרקו עולו ית׳, כדי שואין מציל, שלא יצילם ה׳. ה׳ אלקי אם עשיתי זאת, כי שאול לא מלבו עשה זה להחיות את אגג, כי דואג האדומי נתן לו עצה זו כמ״ש לעיל. ולכן אמר אם יש עול בכפי, אם גמלתי טובה למי שגמלני רעה, וזהו שולמי רע. ואחלצה צוררי ריקם, שהצלתיו במלחמה, ירדוף אויב נפשי זה המן וישג וכו׳. קומה ה׳ באפך הנשא בעברות צוררי וכו׳. דאיתא בפרקי רבי אליעזר פ׳ מ״ט, רבי פינחס אמר צפה הב״ה שעתיד לעמוד מאגג איש צר ואויב זה המן הרשע וכו׳, עמד שמואל מתפלל ואומר רבון כל העולמים אל תשכח צרת עשו הרשע שעשה לאביו, ולקח נשים נכריות מזבחות ומקטרות לע״א למרר חיי אבותיו, זכור חטאתו על בניו ועל בני בניו עד סוף כל הדורות ע״כ. ז״ש הנשא בעברות צוררי. שאע״פ שחטא ישראל עכ״ז גבהו מהם חטאת עשו וזרעו. ועורה אלי משפט צוית, כי מחה אמחה את זכר עמלק. ועדת לאומים תסובבך אלו ישראל, ועליה למרום שובה, שכשישראל עושים תשובה הב״ה מתגדל למעלה בין מלאכי מרום, באמרו עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. ואין כאן מקום להאריך רק בסוף המזמור כתוב ולו הכין כלי מות, שעשה העץ למרדכי ונתלה עליה הוא בעצמו, חציו לדולקים יפעל, שאמר למלך להרוג את ושתי ומלכותה יתן המלך וכו׳. ונכנסה אסתר וגרמה מיתתו. בור כרה ויחפרהו. יובן הכפל עם מ״ש רש״י ז״ל בפרשת משפטים ע״פ וכי יפתח איש בור וכו׳ (שמות כא, לג). אם על הפתיחה חייב, על הכרייה לא כל שכן, אלא להביא כורה אחר כורה שהוא חייב. ר״ל שאם אחד כרה בור עמוק ט׳ טפחים ובא אחר והשלימו לעשרה, האחרון חייב והראשון פטור. וזה היה להמן שנתן עצה לאחשורוש לעשות משתה להחטיא את ישראל, וא״כ אחשורוש היה הראשון ואח״כ המן ויחפרהו. אי נמי שתיהם על המן, שהוא גרם לאחשורוש לעשות סעודה ומשתה, והוא גזר אחר כך להשמיד וכו׳. והכל לרעתו שע״י זה נהרגה ושתי ונכנסה אסתר, שעשתה שהמלך צוה להמיתו, וזהו ויפול בשחת יפעל. ישוב עמלו בראשו. זהו מה שהפילה בתו על ראשו עציץ צואה כמ״ש בפ״ק דמגלה (טז.). ועל קדקדו חמסו ירד. שנתלה בראשו. ועי״כ אודה ה׳ כצדקו וכו׳.

הרי הוכחנו כי בנפול אויביך צריך להשמידו עד כלה, ולהורות את בני ישראל הדבר הזה, איתא במכילתא פרשת בשלח על פסוק ויאמר מצרים אנוסה מפני ישראל וכו׳ (שמות יד, כה). ז״ל, ולא במצרים בלבד אלא בכל המצירים להם לישראל לדורות, שנאמר ויך צריו אחור חרפת עולם נתן למו (תהלים עח, סו). ואומר כמעט אויביהם אכניע (תהלים פא, טו). ואומר לשבור אשור בארצי וגו׳ (ישעיה יד, כה). ואומר וסרה קנאת אפרים וצוררי יהודה יכרתו וגו׳ (ישעיה יא, יג). כך היא מדה מהלכת על פני הדורות, שנאמר זאת העצה היעוצה על כל הארץ וכו׳ (ישעיה יד, כו). מפני מה, כי ה׳ צבאות יעץ ומי יפר וידו הנטויה ומי ישיבנה (כז) ע״כ. וצריך לתת טעם למה לו להביא כל כך ראיות. ועוד למה חזר וכפל לשונו, כך היא מדה מהלכת, שנראה מיותר. אמנם התחיל ואמר רבי יוסי אומר מנין אתה אומר במכות שהיו לוקין אלו על הים, כך היו אלה שבמצרים לוקין והיו רואין אלו את אלו, לכך נאמר ויאמר מצרים אנוסה מפני ישראל כי ה׳ נלחם להם במצרים. ולא במצרים וכו׳. משום דהוקשה לו לרבי יוסי מאי במצרים, שהרי היו חונים על הים, והי׳ די שיאמר כי ה׳ נלחם להם. ולכן פירש שגם אותם שבמצרים היו לוקין, להראות לישראל שרצה להכניעם לגמרי, לקיים מה שאמר להם כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם (שמות יד, יג). ועוד פירש רבי יוסי כי במצרים רוצה לומר לאותם המצרים להם לישראל לדורות. ולכן הביא כמה פסוקים. והתחיל בפסוק ויך צריו אחור (תהלים עח, סו). שיובן על מלכות בבל, וזה עם מה שכתוב במדרש חזית על פסוק כמעט שעברתי מהם (שיר השירים ג, ד). שמספר והולך איך נהרג בלשצר, ואמר שניתותרו מעיו כל אותו הלילה, ועם זה נהרג ע״ש בארוכה (כורש ודריוש שוערין של בלשאצר היו, וכיון ששמע הכתובים הללו אמר לון כל מאן דמתחמי הכא ליליא הדין אפלו דהוא אמר לכון דאנא הוא מלכא ארימון ליה ראשיה, ואין דרכן של מלכים להיות מניחים בית הרעי שלהם לפנים מטרקליניהון אלא חוץ לטרקליניהון. נתותרו מעיו כל אותו הלילה ונפק מנפק ולא ארגשון ביה, מכי עייל ארגשון ביה, אמרו ליה מאן את, אמר לון אנא הוא מלכא, אמרין ליה ולאו כן פקיד מלכא דכל מאן דמתחמן הכא ליליא דין אפלו אמר לכון דאנא הוא מלכא ארימון רישיה, מה עשו נטלו פרחה של מנורה ופצעו את מחו, הדא הוא דכתיב, בה בליליא קטיל בלאשצר מלכא כשדאה (דניאל ה, ל). באיזו שעה נהרג, רבי אלעזר ורבי שמואל בר נחמן, רבי אלעזר אמר בשעת מחליית שינתא, ורבי שמואל אמר כבין דבו לכלב, ולא פליגין, דמאן דאמר בשעת מחליית שינתא, עבד מפרפר כל ההוא יומא מה שהיה מתבקש לו מן המלכות, ומאן דאמר כבין דבו לכלב, דהוה מדמדם כל ההוא ליליא שהיה מתבקש לו מן המלכות (שיר השירים רבה פ״ג).). וגם לושתי בא גבריאל ועשה לה זנב, וזהו בכיוון ויך צריו אחור חרפת עולם נתן למו, לקיים מה שכתוב והכרתי לבבל שם ושאר וכו׳ (ישעיה יד, כב). וכנגד מדי ופרס אמר כמעט אויביהם אכניע (תהלים פא, טו). שלא אמר אהרוג לפי שלא נכרתו מכל וכל בזכות שבנו בית המקדש שני. ועל צריהם אשיב ידי. זה המן צורר היהודים ובניו שעיכבו בנין בית המקדש כנודע. וכנגד מלכות יוון אמר לשבור אשור בארצי (ישעיה יד, כה). שכבר נודע מה שכתוב במעשה יהודית שהרגה לאוליפרנה שהיה ראש צבא מלך אשור, וכנגד מלכות רביעית אמר וסרה קנאת אפרים (ישעיה יא, יג). שיבא משיח בן יוסף תחלה ויכניע האומות וימסור המלכות למשיח בן דוד, ואז וצוררי יהודה יכרתו, דהיינו אותם האומות שהחריבו שני בתי מקדשות. ואז יהיו לאחדים המלך והמשנה, אפרים לא יקנא את יהודה וכו׳. וחזר ואמר כך היא מדה מהלכת וכו׳ על גוג ומגוג, שעליהם אמר כי ה׳ צבאות יעץ ומי יפר (ישעיה יד, כז). כמו שכתוב שם, ושובבתיך וששאתיך וכו׳ (יזחקאל לט, ב). ופירש במקומו כי מאת ה׳ היתה זאת, למען יטלו את שלהם אותם המלכים שהרעו לישראל, שעתיד להחיותם ולהפרע מהם, ע״ש (חלק ב׳, דרוש ל״ו לשבת חול המועד סכות והפטרה.) בהפטרת חול המועד של סוכות. וחזר ואמר עוד, הא לא במצרים בלבד אלא בכל המצרים להם לדורות. כי לאו דוקא בד׳ מלכיות לבד עושה כן אלא בכל מי שקם עלינו לכלותינו, בין יחיד בין רבים הקב״ה נפרע מהם ומכניעם לגמרי כדי שלא תהיה להם תקומה. ואמנם צריך לתת טעם מה שייכות יש לפרשה זו עם פרשת תצוה, שרוב השנים פשוטות אירע שבת זכור עם פרשת תצוה. ונלע״ד כי הנה כתוב בפרשת תצוה, ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת (שמות כח, ב). וקשה על מה צוה ה׳ ככה, שהרי הכהן העומד לשרת את ה׳ היה צריך שיהיה עניו מאד, כמו אהרן שלא קינא בגדולת אחיו, ואיך ילבש בגדי מלכות כאלה, וכל שכן לכתוב עליו לכבוד ולתפארת. ועוד קשה שתחלה צוה למשה ועשית בגדי קדש. ואחריו כתוב ואתה תדבר אל כל חכמי לב ועשו וכו׳. ועוד אשר מלאתיו רוח חכמה, היה לו לומר אשר מלאתים, דלגבי דידהו מדבר, ועוד נראה כפל לשון שכיון שקראם חכמי לב, לא היה לו לומר אשר מלאתיו רוח חכמה. שהחכמה מאין תמצא אם לא ממנו ית׳, כמ״ש יהב חכמתא לחכימין (דניאל ב, כא). ועוד למה חזר ואמר ואלה הבגדים וכו׳ ועשו בגדי קדש לאהרן אחיך ולבניו לכהנו לי שכבר נאמר. אך כבר אמרו ז״ל בזבחים פרק ט׳ (פח:), מה קרבנות מכפרים אף בגדי כהונה מכפרים. וכבר פירשנו בפ׳ תצוה מה טעם לאלו הכפרות, ואמרנו שכל אותם העבירות היו בעגל. ולהראות לכל באי עולם שאהרן לא חטא בעגל כי לכוונה טובה נתכוון. לזה צוה להלבישו באלה הבגדים כדי לכפר בעד בית ישראל. בעבור זה רצה הב״ה להראות ענותנותו של אהרן, ואחריו כל ישרי לב שיזכו לשרת בקדש, ולכן אמר ואתה תצוה וכו׳ באהל מועד וכו׳ יערוך אותו אהרן ובניו וכו׳. שצוהו על הדלקת הנרות שהיא עבודה ראויה לעבדי המלך, ולא לשרים הרואים פני המלך היושבים ראשונה במלכות. אשר על כן אמר ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו מתוך בני ישראל לכהנו לי, כלומר כל ישראל חטאו בעגל אם לא במעשה במחשבה או שלא מיחו בידם, ועל כן הנה הנם ראויים לשרת בקדש, אך מתוכם הבדלתי והקדשתי את אהרן ובניו לכהן לי דווקא, ולא נטה לבם לחטוא בעגל, ולכן חזר ואמר אהרן נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר בני אהרן, כלומר דומים אליו בענוה ובושת פנים. ואעפ״י שצויתי להם לערוך את הנרות, שלכאורה נראית עבודת הדיוט, אני מצוך ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך. דומה לך בגדולה לכבוד ולתפארת, כדי שיהיה לו לכבוד ולתפארת שיראו שלא חטא בעגל, אדרבא בגדים אלו ילבש אותם לכפר על העגל. ואם תאמר דילמא נפיק מינה חורבה, שבלבישת בגדים אלו יגבה לבו עד להשחית ח״ו, לכן ואתה תדבר אל כל חכמי לב, שלא יחשבו תועה בלבבם על אהרן שבלבישת בגדים אלו יתגאה. שאין הדבר כן רק אשר מלאתיו רוח חכמה, דהיינו לאהרן הנזכר, כי אין הגאוה שורה אלא בלב פנוי מן החכמה, כהא דאמרינן (בבא מציעא פה:), איסתירא בלגינא קיש קיש קריא. אמנם ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי. הנה כשאמרתי ועשית בגדי קדש היינו למשה. זה היה להראות לו כי אהרן אחיו קדוש הוא ולא יצטער על אשר עשה את העגל, כי אדרבא ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך בדומה לך לכבוד ולתפארת. אך להפיס לב העם, אתה תדבר אל כל חכמי לב וכו׳. שבלבישת בגדים אלו יתקדש יותר. ועוד לכהנו לי, כי מגדולת העבד גדולת האדון נודעת, וזהו גם כן לכבוד ולתפארת אליו ית׳. ואלה הבגדים אשר יעשו חשן ואפוד וכו׳. קשה שהרי בצווי העשיה הקדים האפוד לחשן כדלקמן. וגם בפ׳ זו כשצוה על הלבשת אהרן הקדים האפוד, ולקחת את הבגדים והלבשת וכו׳ ואת האפוד ואת החשן. וגם המופת יוכיח שהחשן היה תלוי באפוד. אמנם כבר אמרו בשבת פרק כ׳ (קלט.), בזכות וראך ושמח בלבו (שמות ד, יד). זכה בחשן המשפט על לבו. ולכן אחר שהקדים שלא יתגאה בבגדי כהונה אלו, אמר ואלה הבגדים וכו׳. כי זכה ללבוש בגדים אלו בשביל ענותנותו ששמח בגדולת אחיו הקטון ממנו ולא נתקנא בו ולכן הקדים החשן. ולהראות כי גם כן אשרי בניו אחריו שילכו בעקבותיו, חזר ואמר ועשו בגדי קדש לאהרן אחיך ולבניו לכהנו לי.

והנה במאמר שהקדמנו והוא בפ״ק דמגלה (יב.), קשה למה לא נענש אחשורוש כמו שנענש בלשצר על שנשתמש בכלי קדש. וכן ושתי שנהרגה בעבור זה, כמ״ש לעיל בדרושים לפרשה זו (חלק א׳, דרוש נ״ה לפרשת זכור.). אך מדברי המדרש עצמו למדנו תשובה נכונה על זה. בדיוק דבריו שאמר שלבש בגדי כהונה ונתעטף ועמד, שהוא כפל לשון. אלא שבא להורות שאעפ״י שלבש בגדי כהונה לא נהג בהם בזיון רק נתעטף ועמד, דהיינו שנהג בהם כבוד ועמד בעמידה לכבוד הבגדים, דומיא דמאי דאמרינן בגמרא פרק א׳ דשבת (י.) על משנת לא ישב אדם לפני הספר וכו׳. מאימתי התחלת דין משיתעטפו הדיינים. וכתב הר״ב שם לשבת לדין באימה וביראה. לכן דייק בלישניה ונתעטף ועמד, שלא נהג בהם קלות ראש כבלשצר ששתה בהם יין נסך. ולכן מביא ראיה, כתיב הכא ואת יקר תפארת גדולתו (אסתר א, ד). וכתיב התם לכבוד ולתפארת (שמות כח, ב). שכפי פירושנו ר״ל לכבודו ית׳ לא לכבוד עצמו, אף כאן נתכוון אחשורוש להראות גדולתו ית׳, שמגדולת העבד גדולת האדון נודעת. ואפשר ג״כ שכיוון לכפר על העבירות שמכפרים בגדי כהונה בלבישתם וברוך היודע. ולפי שלכוונה טובה נתכוון לכן לא נענש. ולכן בזכרנו את כל הקורות בימי אחשורוש. אנו קוראין בפרשת תצוה שבה נזכרו בגדי כהן גדול, ודוק.

ואחרי שפירשנו שייכות פרשיות אלה, נחזור לעניננו שצריך להשמיד האויב עד כלותו. וכן עשה ה׳ בהמן וזרעו שנכרתו לגמרי, לקיים מה שנאמר תמחה את זכר עמלק וכו׳ (דברים כה, יט). ותחלה נבאר מאמרם ז״ל באסתר רבתי ע״פ ויאמר ממוכן (אסתר א, טז) ז״ל, רבי יוחנן אמר תלתא אמוראין. חד אמר על ידי שהיתה מסטרתו בקורדיקון שלה על פניו לכאן ולכאן. וחרינא אמר על ידי שלא הזמינה את אשתו לסעודת נשים. וחרינא אמר על ידי שהיתה לו בת והיה מבקש להשיאה למלכות. מאן דאמר על ידי שהיתה מסטרתו וכו׳, שאמר לא על המלך לבדו עותה ושתי המלכה. ומאן דאמר על ידי שלא הזמינה את אשתו, שאמר כי יצא דבר המלכה על כל הנשים להבזות בעליהן בעיניהן, הדא היא דלא הות תמן. מאן דאמר על ידי שהיתה לו בת וכו׳, שנאמר ומלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה (אסתר א, יט). דקדקו רז״ל בכתובים מאיזה טעם ממוכן קפץ בראש, אחרי שהיה לו להבין מדברי המלך שרצונו להציל את ושתי. שכן אמר כדת מה לעשות במלכה ושתי, והכוונה שיש להבין כי היא מלכה וגם היא ושתי בתו של מלך, ובעבור זה לא נאה להענישה עונש מיתה. ועוד לא מרתה את פי המלך עצמו רק אשר לא עשתה את מאמר המלך ביד הסריסים, ובשביל זה לא שמה אל לבה כי גזירת מלך היא. ואלולי שיד הסריסים באמצע אפשר שלא תזיד למרות עיני כבודו. ועל כל אלה היה לו לממוכן להקל עליה ולא להחמיר. ועוד שמדבריו נראה שלא עשה חשבון מהמלך, באמרו לא על המלך לבדו עותה ושתי המלכה וכו׳. ננקוט מיהא שאם על המלך לבדו עותה לא היה כל כך עונש בדבר. על כל אלה באו תלתא אמוראין להורות כי שנאה תעורר מדנים כנגד ושתי. הא׳ אמר שהיתה מסטרתו וכו׳, כלומר שכל כך הגיע רוע לבבה לבזות סריסי המלך וחכמיו, שהיתה מכה אותו בסנדלה על פניו. להורות כי עקב סולייתה גדול מכל פני המן. ועכ״ז הרי זה בזיון למלך וראויה ליענש. וזהו שכתוב לא על המלך לבדו עותה ושתי המלכה. כי זה דרכה להבזות גם השרים ועבדי המלך. ועוד כי יצא דבר המלכה על כל הנשים להבזות בעליהן בעיניהן. הרי זו רעה חולה כי לא כנשים המצרות והמבזות לבעליהן, דבר המלכה עם המלך כי בת מלך היא. אלא ודאי כי צר לו על שלא הזמינה את אשתו לסעודת נשים. ולכן אמר כי יצא דבר המלכה על כל הנשים, אף שלא נמצאו אתה עמה. וכל שכן דפקרי טפי באמרם המלך אחשורוש אמר להביא את ושתי המלכה לפניו ולא באה, כאילו המלך עצמו אמר לה. לפי שלא ראו הסריסים שבאו לה, והן לא ידעו אמיתותן של דברים שהיה ביד הסריסים. ובאמרו ומלכותה יתן המלך וכו׳. מראה בטוב טעם כי בת היתה לו והיה מבקש להשיאה למלכות. דאם לא כן למה נתן עצה למלך, והוא לא כן ידמה להרוג את ושתי וליקח במקומה אחרת. אלא ודאי שהיה מבקש להשיא בתו למלכות. כי זאת היתה לו לאחשורוש לקבץ בתולות רבות, וכמ״ש במגלה פ״א (יב:), אמר רב נחמן אמר רבא, מאי דכתיב כל ערום יעשה בדעת וכו׳ (משלי יג, טז). כל ערום יעשה בדעת זה דוד מלך ישראל דכתיב ביה, יבקשו לאדוני המלך נערה בתולה (מלכים א׳ א, ב). וכל מאן דהוה ליה ברתא אתייה ניהליה. וכסיל יפרוש אולת זה אחשורוש דכתיב ביה, ויפקד המלך פקידים (אסתר ב, ג). דמאן דהוה ליה ברתא אטמרא מיניה ע״כ. הוקשה לו בכתוב מאי כל ערום, ולמה בכסיל לא אמר כל. ומאי יפרוש אולת, היל״ל יעשה אולת כמו שהקדים יעשה בדעת. אלא ודאי שפסוק זה מדבר בשני בני אדם שעשו דבר א׳ בשוה, אך זה הלך בתומו וזה באולתו, כי הנה כל ערום יעשה בדעת, זה דוד ועבדיו שעשו בדעת לומר יבקשו בלשון בקשה, וגם לא בקש אלא אחת שתהי לו סוכנת. אך וכסיל יפרוש אולת זה אחשורוש, שמתחילה פירש אולתו לומר יבקשו למלך נערות בתולות כי רבים המה, ואין מן הראוי שתיכנס למלכות רק אחת מהן. ולכן כל א׳ היה מסתיר את בתו, וזש״ה במשלי י״ג. שכל טוב יתן חן (טו). כדוד שאמרו לו עבדיו בדרך חן, יבקשו נערה יפה וכו׳. ודרך בוגדים איתן, שעושים מעשיהם בכח גדול וביד חזקה, ולכן בגדו כמו נחל, שאין עולה יפה. גם זו מן ההוכחות שרצו ישראל לאבד זכרו של המן הרשע, דאמרינן התם פ״ק דמגלה (טז.), שא״ל המן למרדכי כשנצטוה מאחשורוש, מהר קח את הלבוש ואת הסוס וכו׳. אמר ליה קום לבוש הני מאני ורכיב האי סוסיא דקא בעי לך מלכא, אמר ליה לא יכילנא עד דאזילנא לבי בני ואשקול במזייא, דלאו אורח ארעא לאשתמושי במאני דמלכותא הכי. אדהכי והכי שדרת אסתר ואסתרתינהו לכלהו בי בני ולכלהו אומני, עייליה איהו לבי בני ואסחיה ואזל ואייתי זוגא מביתיה וקשקיל במזייה וכו׳. וקשה לי מאד מה ראתה אסתר לעשות כן. וגם למרדכי יקשה, שהרי משנה שלימה שנינו בע״א פרק ב׳, ואין מסתפרין מהם בכל מקום. איברא שלזה יש תירוץ ממאי דגרסינן שם בגמרא (כט.), תנו רבנן ישראל המסתפר מגוי רואה במראה, היכי דמי אי ברשות הרבים למה לי מראה. ואי ברשות היחיד כי רואה מאי הוי, לעולם ברשות היחיד, וכיון דאיכא מראה מתחזי כאדם חשוב. ופירש רש״י ז״ל במראה לראות אם מסתפר יפה באומנות, וסבר הגוי כיון דקפיד אהכי, חשוב הוא ומתיירא להורגו ע״כ. וכן כתב הרמב״ם בפרק י״ב מהלכות רוצח וז״ל, ואסור להסתפר מהן ברשות היחיד שמא יהרגנו. אם היה אדם חשוב מותר מפני שמתיירא להרגו ע״כ. וכתב התוספות שם והלכה למעשה דאסור להסתפר מגוי אלא א״כ רואה ואפילו ברשות הרבים, ודוקא בתער דשכיח ביה היזקא בקל, אבל במספרים דלא שכיח בהו היזקא שרי אם יש עמו אחר עכ״ל. הרי בזה דלמרדכי היה מותר דהוה ליה כרשות הרבים, שהיו עמו כ״ב אלף תלמידים ככתוב שם באסתר רבתי. ועוד שהיה מפחד להרגו שהיה אדם חשוב יושב בשער המלך, וכל שכן בעת ההיא שצוהו המלך להלבישו בגדי מלכות ולקרות לפניו ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו. ויותר נכון עם מה שכתוב בתוספות שבמספרים מותר, שהרי אמרו אייתי זוגא מביתיה. אמנם לפי מה שכתוב בזהר פ׳ ויחי רי״ט ב׳, דלא לאתערבא צולמא דיליה בצולמא דגוי. ופירש האר״י זלה״ה וז״ל, טוב לאדם שלא ירחץ ושלא יסתפר ביד גוי וכו׳. יקשה מאד למרדכי איך יניח להמן לרחצו ולספרו. אשר על כן נלע״ד שרצו מרדכי ואסתר להכניע המן הרע הזה. וזה במה שאמרו שם בפ״ק דמגלה (טז.), שא״ל מרדכי עבדא דקנה נכסים, עבד דמאן נכסי דמאן. ועוד שם, אמר רב פפא וקארו ליה עבדא דאזדבן בטולמי דנהמא. ופירש רש״י שמכר המן עצמו למרדכי קודם לכן ימים רבים בככר לחם. והובא בתרגום שני דאסתר על פסוק וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כורעים ומשתחוים להמן (אסתר ג, ב) ע״ש (וכל עבדי מלכא די בתרע בית מלכא גחנין לאנדרטא די הקים בהדיה וסגדין ליה להמן, ארום כן פקיד עלוהי מלכא, ומרדכי לא הוה גחין לאנדרטא ולא הוה סגיד להמן, על די הוה ליה עבד פלח ואזדבן ליה בטולמא דלחם.). ובספר מנות הלוי דף קנ״ה ב׳ (וגופא דעובדא הכי הוה, בשתא דתרתין למלכא אחשורוש מרד עלוי קרתא דשמא הינדיקא, וכנש אוכלוסין סגיאין למכבשה יתה, ושדר יתהון בבהילו עלה, ומני עלוי פלגותהון ית מרדכי ויהב להון זוודין, ומני להמן על פלגותהון, ויהב להון זוודין וכל צרכיהון בשוה למיזן תלת שנין. אזלו ואעיקו על קרתא דהינדיקא. מרדכי וחילוותיה ממדינחא. והמן וחילוותיה ממערבא. אזל המן ואפיק לממוניה וכל זוודין דיהב ליה לפרנסא בשתא חדא. ומרדכי הוה מצמצם לממוניה ופרנס דמן זוודין דיהב ליה מלכא לפרנס פלגות אוכלוסין, אמר המן חבול לי השתא, דאילו אנן מתעכבין בקרבא לא יהא לן למיכליה, אזל גבי מרדכי ואמר ליה, כלהו זוודין דיהיב לי מלכא לפרנסא אוכלוסין דאנא מתמני עליהון לרישא, נפקו ואזלו מן ידי, השתא לית לן מה למיכל ונימות בכפנא. אמר ליה מרדכי לא בשוה לפלגות יהב לן מלכא ית כל דיהב לן. השתא אית בידי תרין חולקין מכל מה דיהב מלכא, ואנת בזבזת חולקך. אמר ליה המן, אי ניחא קמך אוזיף לי ואנא אפרע לך על חד תרין. א״ל מרדכי משום תרין לא אוזיף לך. חדא דאין אנא יהיב לך מזוני דאוכלוסי, אינון ממה יתזון. ותוב לית אנא מוזיף בריבית לך, דאנא מן יעקב ואת מן עשו. ועשו ויעקב אחי׳ הוו, ורחמנא אמר לבר עממין תרבי ולאחוך לא תרבי. ולא הוה אלא לאשתמוטי מן ידוי דהמן. כיון דמטא זמן דסעודתא, אתו אוכלוסי דהמן. אמרו ליה הב לן וניכול, ולא הוה ליה מה למיתן. בעו למקטליה, הדר גבי מרדכי ואמר ליה, אוזיף לי ואפרע לך חד עשרה. אמר ליה לית אנא מוזיף כלל בריביתא. אי את בעי למיזבן לי גרמך, אנא מפרנס אוכלוסי ואוכלוסיך, א״ל המן לחיי, בעו ניירא למכתב עלוהי שטר זבינתא ולא אשכחו, אזל למרדכי וכתב זבינתא בטרקליטי על ארכובתיה, והכין כתיב ומפרש. אנא המן בר המדתא דמזרעית אגג, שדר יתי מלכא אחשורוש בקרבא על קרתא דהינדיקא, ומני יתי מלכא על שית רבוון אוכלוסין ויהב לי מלכא זוודין לפרנסתהון. וכן עבד למרדכי בר שמעי דמן שבטא דבנימין. ואנא בזבזית נכסוי דמלכא דנפקו מתחות ידי, ולא הוה בידי ממון לפרנסא אוכלוסי מלכא, אזלית למיזף מן מרדכי ברביתא ואמר דאסור למוזפי ברביתא מטול דעשו ויעקב אחי הוו, ולא יכילית למיפק מן תחות ידוי עד דאזדבנית ליה לעבדא. ואי מעכבנא מלמהוי ליה לעבדא, או דילמא אי לית אנא מודה דאנא עבדיה, או דילמא מסרב אנא למפלח ליה יומא חד בשבתא כל ימי חיי, ובני ובני בני עד סוף כל יומיא. או דילמא אין אנא נטיר דבבו על עיסק דאזדבנית ליה, היכמא דנטר עשו ליעקב על עיסק בכירותא דזבן ליה, יתנסח אע מן ביתי וזקיף יתמחי עלוהי וקבלית אנא המן בר המדתא דמזרעית אגג למיהוי עבד פלח למרדכי יהודאה ככל מה דכתיב באיגרתא הדא, ברעותי ובצביון נפשי ע״כ. וענין המכר כתוב כמו כן בספר ילקוט השמעוני. ועוד כתב המתרגם בתוספתא של פסוק זה וז״ל, וכד חזא המן ית מרדכי וית טפליא דעסיקין בפתגמי אורייתא בסנהדרין דעבדת להון אסתר בתרע מלכא. ומרדכי לא קם מן קדם אנדרטיה ולא רתת מיניה. אילהין פשט ית רגל ימיניה ואחוי ליה שטר זבינתיה דאזדבן ליה בטולמא דלחם דמיכתבא באיסטרקליליה כל קבל ארכובתיה, מיד תקיף רוגזיה ואיתמלי המן עלוי דמרדכי ריתחא ע״כ.), וגם בילקוט ע״פ זה (פעם אחת נתן המלך ממון ושגרם בראשי גייסות לכבוש את המדינה, נטל המן ממון שלו ואכלו ולא נשתייר לו ממון, כשבא להוציא על בעלי מלחמה לא היה בידו כלום, אבל מרדכי חצי של ממון היה בידו, בא המן אצל מרדכי אמר לו הלויני ממון זה שבידך, אמר לו אין אני מלוך אלא א״כ תמכור נפשך לעבד לי, קבל על נפשו והלוהו, וכתב לו הרי המן עבדו של מרדכי זבין נפשיה למרדכי בטולמא דנהמא, היינו דאמר ליה מרדכי להמן, עבדא דקנא כנסי עבדא דמאן נכסי דמאן. (ילקוט שמעוני אסתר ה׳, רמז תתרנ״ו).). והוסיף שכתב מרדכי שטר המכירה על בתי שוקיו. ונלע״ד שהטעם כי כיון שמלאכו של עשו כשנתאבק ביעקב, וירא כי לא יכול לו ויגע בכף יריכו (בראשית לב, כו). רצה מרדכי לתקן זה, כי כשם שעשו אביו מכר את בכורתו ליעקב בלחם ונזיד עדשים, כך המן בן בנו נמכר למרדכי בלחם, ועיין בזהר משפטים דף קי״ב ב׳ (תא חזי, דאית לאהדרא סבא במלין קדמאין, דהכי הוו עבדי ישראל עד דאשתתפו בדרגין תתאין, ירך דקא אמרן, סגי אתקיפו לון ישראל בההוא ירך. מרדכי הוה אחמי לההוא רשע דהמן ההוא ירך דיליה, ועל דא הוה רגיז מלה דאתחזי ליה, ואיהו ארגיז ליה בהדיה. חמו חברייא, מה כתיב ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדל החמודות וגו׳ (בראשית כז). באלין לבושין דיליה, גזל דיליה ואפיק ליה מכל ברכאן דיליה ומבכירותא. ובגין כך, עילה דקא אשכחו רתיכין דיליה לרבנן איהו, דחופיא דלהון למאני דרבנן תדיר. לירכין דלהון ולמאנין דלהון. ואלין תרין מילין דסטר אחרא הוו, וכל דא בגין דגזלו לון מיניה. לית להו עילה אלא לרבנן. ובגין כך, הני מאני דרבנן דקא בלו מחופיא דלהון איהו, והני ברכי דשלהי, מנייהו הוא ודאי. ומדלהון הוו, ומנהון נטלי עילה, וממה דהוו מנייהו. בעאן לרבנן דאינון כללא דההוא יושב אהלים, ועל דא לית עילה בלא עילה, ועל דא לית מלה בלא דינא, וכל מלה תב לאתריה.). וכתוב בטור יו״ד סי רמ״ז ז״ל, בענין עבד כנעני. וחזקה הוא שישתמש בו, כגון שיתיר לו מנעלו או ינעילנו או שהוליך כליו לבית המרחץ או הפשיטו ורחצו וסכו או גרדו, ודוקא כיוצא באלו שימוש של גופו, אבל עשה לו מלאכה, כגון שתפר לו בגדיו וכיוצא בזה לא, עכ״ל. וכן כתב הרמב״ם פרק ב׳ מהלכות מכירה. הנה כי כן רצתה אסתר שהמן יספר למרדכי וירחצו, כדי שיחזיק בו כעבד לקיים לעולם בהם תעבודו (ויקרא כה, מו). ובזה ייכנע לפני מרדכי, ובזה יתקיים ויכחשו אויביך לך ואתה על במותימו תדרוך (דברים לג, כט). ומוצל אותו צדיק מחטא ואשמה. ונביא לבב חכמה. והיתה עת צרה להמן וזרעו, וממנה יושע ישראל עם קרובו. כמ״ש בסוף אסתר רבתי ז״ל. אמר רבי ברכיה, הב״ה כתב גאולת ישראל בתורה, דכתיב וכי תשיג יד גר ותושב עמך (ויקרא כה, מז). יד גר ותושב זה המן שנתגדל ונתעשר, והשיגה ידו לשקול עשרת אלפים ככר כסף, ונקרא גר תושב שהוא מזרעו של עמלק, והיה גר במדי ופרס. ומך אחיך אלו ישראל שהיו דלים ומכים. ונמכר לגר תושב, שמכרם אחשורוש להמן להשמיד להרוג ולאבד. או לעקר משפחת גר, שעשה עצמו ע״א, הדא הוא דכתיב כורעים ומשתחוים להמן (אסתר ג, ב). אחרי נמכר גאולה תהיה לו, שגאלם הב״ה מידו והצילם מגזרתו ופדאם. אחד מאחיו יגאלנו זה מרדכי, דכתיב ורצוי לרוב אחיו. או דודו או בן דודו יגאלנו זו אסתר, שהיתה בת דודו ונגאלו ישראל על ידה. כי מחה אמחה את זכר עמלק. מחה בעה״ז אמחה לעה״ב. את זכר עמלק זה המן, קרי ביה זכר עמלק עכ״ל. לא נאריך בקושיות כי רבות הנה. רק נבא לביאור המ׳, שבא להורות מדת טובו ית׳ שאינו מכה ישראל עד שמקדים ובורא להם רפואה תחילה כאשר כתבנו במקומו. ולכן כתב בתורה גאולת ישראל קודם בא גזרת המן הרשע, למען נחם אותם שידעו שכבר הכין כלי מות לאויב שלהם והגואל שיגאלם. וזה משום דקשיא להו יתור הכתובים, וכי תשיג יד גר ותושב עמך, דהיל״ל וכי ימוך אחיך ונמכר לגר תושב וכו׳. וגם בפסוקים הבאים מהו שהאריך לומר או דודו או בן דודו יגאלנו, שכבר אמר אחד מאחיו יגאלנו ודי בזה. לכן פירש רבי ברכיה שזה רמז על גאולת ישראל, ולכן הקדים וכי תשיג יד גר ותושב, זה המן שנתגדל ונתעשר. כי להיותו מזרע עמלק, בנו של עשו שכתוב בו ולאום מלאום יאמץ (בראשית כה, כג). כשזה קם זה נופל, והוא דבר הנוהג תמיד, לכן אמר וכי תשיג יד גר ותושב, כי היה תושב מזרעו של אברהם, אך וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו. ואז נעשה גר, וכן המן היה גר במדי ופרס. ומי גרם לו זה דיבוקו עמך כמ״ש שם רש״י ז״ל (ויקרא כה, מז). וזה בזמן שהחיה שאול את אגג, שממנו נולד המן שנתגדל מאחשורוש, ונתעשר שמצא (אוצרותיו של יוסף) [אוצרות מלכי יהודה] כמ״ש במדרש (פדר"א נ'). ומך אחיך אלו ישראל מהטעם האמור כשזה קם זה נופל, וכמ״ש מי גרם לזה שיעני דיבוקו עמו, שבשביל שישראל נתדבקו בו דהיינו שהלכו למשתה אחשורוש בעצתו של המן, וגם שנדבקו בנשים נכריות והשתחוו לצלם והיו דלים ומכים. הכפל לומר שהיו דלים מן המצות כמ״ש לעיל. ומכים מן הנכסים, שהיו בגלות בלי כסף ובלי מחיר. ומי גרם זה ונמכר לגר תושב, שהוא בעצמו נמכר ע״י שאכלו מלחמם טמא. וזה כמ״ש בזהר פ׳ שמות ג׳ א׳ ז״ל, דאי כד נחתו ישראל למצרים לא יטעמון נהמא דמצראי, לא אשתבקו בגלותא ולא יעיקון לון מצראי. למדנו מזה שאכילת ישראל מהעמים גורם שיגלו תחתיהם ויצרו להם. אף כאן לפי שנהנו מסעודתו של אותו רשע, נתקיים בהם ונמכר לגר תושב שמכרם אחשורוש להמן. או לעקר משפחת גר, שעשה עצמו ע״א והיו כורעים ומשתחוים לו, ובזה נזכר גם כן מה שהשתחוו לצלם של נ״נ, אחרי נמכר גאולה תהיה לו, שגאלם הב״ה מידו וכו׳. אריכות לשון זה להורות כי גם אחרי שנחתם גזר דינם שנכתבה המגילה להשמיד וכו׳, כמ״ש באסתר רבתי, עכ״ז גאולה תהיה לו שגאלם הב״ה מידו בלי כסף ובלי מחיר, שכן לשון גאולה הוא בלי מחיר, וזה על ידי מרדכי שכיפר על עון הצלם במה שלא רצה להשתחוות להמן ושם נפשו בכפו, שכן בחטא הצלם לא עשו אלא לפנים, ואף הב״ה עשה עמהם לפנים והצילם מגזרתו. אך בעון הסעודה הוצרכה אסתר ליכנס לבית המלך, וזהו ופדאם. כי הפדיון הוא ע״י דבר אחר שניתן תמורתו. אחד מאחיו יגאלנו זה מרדכי שהיה מישראל, אחד מיוחד, כמ״ש לעיל על פסוק איש יהודי. שהיה יחיד בדורו ע״ש. או דודו וכו׳ זו אסתר שעמדה בנסיון, וגם שזימנה את המן לקיים מה שנאמר אם רעב שונאך האכילהו לחם (מלכים א׳ כב, כז). כמ״ש בפ״ק דמגלה (טו:). ונגאלו ישראל על ידה, שע״י המשתה נתגלה חרפתו של המן והמלך צוה להמיתו, ולכן סמך לזה כי מחה אמחה, מחה בעה״ז אמחה לעה״ב. את זכר עמלק זה המן, כי לא נותר מאותו זרע הארור רק המן ובניו, כי השאר החרים שאול. וקראו זכר עמלק לפי שנולד מאגג שהיה מלך עמלק, ובנפול המלך נאבדו כלם. ונמחו מן העולם.

עוד במגלה פרק א׳ (יא.), רב נחמן בר יצחק פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא, שיר המעלות לדוד לולי ה׳ שהיה לנו בקום עלינו אדם (תהלים קכז, א). אדם ולא מלך ע״כ. וקשה מה הוסיף רב נחמן על הכתוב, וכל שכן שיקשה לרש״י ז״ל שפירש אדם ולא מלך זה המן. כי מה חפצו של רש״י לזה, שכיון שמדבר במגילת אסתר, פשיטא שבקום עלינו אדם הוא המן. ועוד קשה במאמר למה לו להביא הפ׳ הראשון, שיר המעלות לדוד. ולא השלים אותו ומביא הפ׳ השני, והיה די שיאמר לולי ה׳ שהיה לנו בקום עלינו אדם לא זולת. אך פירש רש״י ז״ל בתחילת המאמר פתח לה פתחא וכו׳. כשהיה רוצה לדרוש באגרת פורים היה מתחיל לדרוש במקרא זה. ובעל מנות הלוי פירש כי כל אלה הפתיחות היתה הכוונה בהם לתרץ ספק א׳ שנולד בענין סיפור הנס הזה, אשר המה ראו כן תמהו סיבות מונעות הנסים ההם, וכל א׳ שם מעייניו בספק א׳ ופירש כולם לדרכו. ואני בעניי נלע״ד כי הנה כמו זר נחשבה שאלת אסתר לאחשורוש, יכתב להשיב את הספרים מחשבת המן בן המדתא האגגי אשר כתב לאבד את היהודים (אסתר ח, ה). שהרי דת למדי ופרס די לא תעדא, כי כתב אשר נכתב בשם המלך וכו׳ אין להשיב. ולכן צריך להתישב בדבר איך מלאה לבה לאסתר לשאול כדברים האלה, והמלך קרב אליה ואמר ואתם כתבו וכו׳. אשר על כן נלע״ד לדקדק בכתובים ותוסף אסתר ותדבר לפני המלך ותפול לפני רגליו ותבך ותתחנן לו וכו׳. דקשה מהו ותוסף שעדין לא דברה כלום. ועוד מה המה אלה ותדבר ותפול ותבך ותתחנן לו. אמנם כבר התחילה אסתר לדבר אל המלך, תנתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי. ולפי שהמלך קם בחמתו ממשתה היין וכו׳ ונתלה המן, והגדיל למרדכי ונתן לאסתר את בית המן. לא היה לה זמן ראוי להשלים דבורה להעביר את רעת המן אשר כתב לאבד את היהודים. ולכן עתה שכתוב ויסר המלך את טבעתו אשר העביר מהמן ויתנה למרדכי. ראתה אסתר כי לית דין צריך בשש, ולכן ותוסף אסתר, היינו על מה שכבר התחילה להתחנן על עמה בחיי המן. ותדבר לפני המלך, שדברה קשות על המן ורעתו. ותפול לפני רגליו כנגד מה שצוה להשמיד, דהיינו להעבירם על דת. ותבך על ההריגה. ותתחנן לו על הממון שצוה לאבד ממונם, ועל כלם אמר להעביר את רעת המן וכו׳. ויושט המלך לאסתר את שרביט הזהב. אות הוא שרצונו לעשות רצונה. ותקם אסתר, קימה היתה לה. ותעמוד לפני המלך בפנים צהובות וברוח נדיבה. ותאמר אם על המלך טוב ואם מצאתי חן לפניו וכשר הדבר לפני המלך וטובה אני בעיניו. הדברים האלה הם לכאורה שלא כסדר, שהיה לה לומר אם על המלך טוב וכשר הדבר לפני המלך. ואם מצאתי חן לפניו וטובה אני בעיניו. כי בזה היו שתים כנגד שתים למלך ולמלכה. אמנם שתים היו בעוכריה, שמהם פחדה שלא יעשה המלך בקשתה. הא׳ כי היא לא ידעה היותו שונא לישראל ג״כ כהמן, וכמשל בעל התל והחריץ שביארנו לעיל. והב׳ כי דתי מדי ופרס אין המלך יכול להסירם, וכשהדבר יצא מפי המלך וכל שכן מפי כתבו אין ביכלתו להשיבו. לכן סדרה דבריה כתקונם. אם על המלך טוב שלא לשפוך דם נקי ולעשות קרחה במלכות, כי מן הטוב לא יצא רק טוב, ואם לא בגינם עשה בגיני, ואם מצאתי חן לפניו. ועל דבר האגרות שנכתבו לא ימנע דרך להשיבם, וזהו וכשר הדבר לפני המלך. וכל שכן שגם אני בכלל הגזרה ואין רצונך להמיתני, וזהו וטובה אני בעיניו. כי בזה יש לך התנצלות, שלא ידעת הדבר הזה, ובהבטל הגזרה במקצת בטלה כלה מעצמה. יכתב להשיב את הספרים וכו׳. הלא זה הדבר אשר דברתי אליך, שיש לך טעם נכון והגון לכתוב אגרות אחרות ולבטל הראשונות. וזה כי בראשונה כתוב ויקראו סופרי המלך וכו׳ ויכתב ככל אשר צוה המן וכו׳. ובאסתר רבתי ע״פ אם על המלך טוב. יש נוסח האגרות ההם וזה לשונם, יוודע לכם שאדם אחד יש בינינו, ולא ממקומנו הוא אלא מזרע המלוכה הוא, ומזרעו של עמלק והמן שמו, ושאל ממנו שאלה קטנה וקלה על עם א׳ וכו׳. הנה כי זדון לבו השיאו לכתוב האגרות בשמו, ואעפ״י שמסיים הכתוב בשם המלך אחשורוש נכתב, עכ״ז נוסח האגרות הוא שהמלך עשה כן לבקשת המן כי לא מלבו, וזהו שאמרה אסתר למלך, יכתב להשיב את הספרים מחשבת המן בן המדתא האגגי אשר חשב לאבד את היהודים, כי שנאה כבושה היתה בלבו, ואין הצר שוה בנזק המלך. וכשמוע המלך הדבר הזה הודה ולא בוש כי האמת כן הוא, ויש בזה די והותר להשיב את הספרים. ולכן אמר ואתם כתבו על היהודים כטוב בעיניכם בשם המלך, כלומר אל תזכירו שם אחרים רק הכל בשם המלך, כי כתב אשר נכתב בשם המלך ושם אחרים לא תזכירו אין להשיב, ובזה אתי שפיר כי כתב הוא נתינת טעם לאגרות שניות שיהיו של קיימא, לא כאלה הראשונות שנכתבו ונזכרו בשם המן. ולכן חזר ואמר ויכתוב בשם המלך אחשורוש ויחתום בטבעת המלך. כי הכל נכתב ונחתם בשם המלך ולא נזכר באגרות שם מרדכי ואסתר כלל וכלל. כל זה ראיתי ונתון אל לבי שהיא כונת רב נחמן בר יצחק להשיב על הספק העצום, איך מלאה לבה של אסתר לבקש מאת המלך יעשה דברו פלסתר. ולכן פתח בשיר המעלות לדוד, כי בימיו נעשתה הרעה הגדולה הזאת שהחיה שאול את הגג, ואז צץ המטה פרח הזדון, המן הרע הזה. וה׳ הפיר עצת גוים, שהחיה דוד את שמעי שנולד ממנו מרדכי הצדיק שהיה שטנו של המן, וכמה מעלות טובות היו לישראל בימיו, שהעיקר היה בקום עלינו אדם ולא מלך, דהיינו מה שאמרנו שפיו הכשילו לכתוב האגרות לבקשת המן, ולא מהמלך לבדו נהיה הדבר, והוא מעצמו נוסח האגרות כדלעיל, יוודע לכם שאדם א׳ וכו׳. וזהו בכיוון בקום עלינו אדם ולא מלך. שאילו היו ח״ו בשם אחשורוש לבד לא היה אפשר להשיבם. אך זאת העצה היעוצה מאת ה׳ בקום עלינו אדם זה המן, וזהו שפירש רש״י ז״ל זה המן. כדי שלא נבין שנאמר על אחשורוש שמלך מעצמו ולא היה ראוי למלכות, כי אין הדבר כן, אלא זה המן שבשמו נכתבו האגרות וכנזכר. הרי אלה מקצת דרכיו ית׳ להציל את עמו וצאן מרעיתו מיד הקמים נגדו. כי גבר עלינו חסדו. ונשירה ונזמרה לכבודו. כן יוסיף שנית ידו. לקבץ פזורנו אל עיר קדשו, ושם נקריב קרבן התמיד במועדו. ולבש הכהן מדו. ונשגב ה׳ לבדו. במהרה בימינו אמן. בילא״ו.