משנה ד

הלומד מחבירו פרק אחד או הלכה אחת או פסוק אחד או אפילו אות אחת, צריך לנהוג בו כבוד, שכן מצינו בדוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד, קראו רבו אלופו ומידעו, שנאמר ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי (תהלים נה, יד). והלא דברים קל וחומר, ומה דוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד עשאו רבו אלופו ומיודעו, הלומד מחבירו פרק אחד או הלכה אחת או פסוק אחד או אפילו אות אחת, על אחת כמה וכמה שצריך לנהוג בו כבוד, ואין כבוד אלא תורה, שנאמר כבוד חכמים ינחלו (משלי ג, לה). ותמימים ינחלו טוב (משלי כח, י). ואין טוב אלא תורה, שנאמר (משלי ד, ב): כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו.

מה המה אלה הד' דברים שהזכיר, דבחד סגי שיאמר הלמד מחבירו אפילו אות אחת צריך לנהוג בו כבוד, וכל שכן הלמד פסוק או הלכה או פרק, ועוד הק''ו יש לו פרכא, דמה לדוד לפי שלמד מאחיתופל שני דברים, תאמר במי שלמד אות אחת שצריך לנהוג בו כבוד, עוד קשה בפ' שהביא כבוד חכמים ינחלו. שהוא במשלי ג'. ומסיים וכסילים מרים קלון. ומביא ותמימים וכו'. שם במשלי כ''ח. משגה ישרים בדרך רע בשחותו הוא יפול ותמימים ינחלו טוב. ולהבין כל זה צריך להקדים מאי דגרסי' בפ' אלו מציאות על משנת (מס' ב''מ ב, יא): אבידת אביו ואבידת רבו של רבו קודמת. (ב''מ ל''ג ע''א): תנו רבנן: רבו שאמרו רבו שלימדו חכמה ולא רבו שלימדו מקרא ומשנה דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר כל שרוב חכמתו הימנו. ר' יוסי אומר אפילו לא האיר עיניו אלא במשנה אחת זהו רבו. אמר רבא כגון רב סחורא דאסברן זוהמא ליסטרון. ופרש''י ז''ל שלימדו חכמה: סברת טעמי המשנה וכו' והוא נקרא גמרא. מקרא: תורה נביאים וכתובים. משנה: כמו שהן שנויות ואין טעמן מפורש בהן. כל שרוב חכמתו הימנו: אם מקרא אם משנה אם גמרא. האיר עיניו: שהודיעו טעם משנה אחת שלא יכול להבין. זוהמא ליסטרון: בסדר טהרות היא שנויה, ולא הייתי יודע מה כלי הוא, והודיעני שהוא כף וכו'. הנה כי כן הברייתא הזאת סוברת שכל דברי התנאים הנז' הם אמת, ועל כלם צריך לנהוג כבוד במי שלמד הימנו, אך מחלוקתם אינה אלא ברבו שנאמר במשנה שאבידתו קודמת לשל אביו, אך בענין הכבוד כלם מודים שצריך לנהוג בו כבוד, ולכן אמר הלמד מחבירו, כלומר אע''פ שאינו רבו מובהק עכ''ז הלמד ממנו פרק א' דהיינו בגמרא, או הלכה אחת, זו היא משנה שנק' הלכות כנז' במקומו. וזהו מ''ש שלא האיר עיניו אלא במשנה אחת, וזהו בתורה שבע''פ. או פסוק א' בתורה שבכתב, או אפילו אות אחת, צריך לנהוג בו כבוד. ולכן הביא כל המחלוקות, לומר שאין כלם שוין רק לכל אחד צריך לנהוג בו כבוד כפי שלמד הימנו, ולכן אמר צריך ולא חייב, כי אין החיוב רק ברבו מובהק, אך לכל אלה צריך לנהוג בו איזה כבוד, ולכן אמר לנהוג ולא אמר צריך לכבדו, לפי שלא כלם שוין רק כל א' כפי שלמד הימנו, שכן מצינו בדוד מלך ישראל, כי דוד בעצמו היה אדם גדול בתורה שהלכה כמותו בכל מקום, ועוד שהיה מלך ישראל, ואע''פ שלא למד מאחיתופל שהיה רשע אלא שני דברים בלבד, לפי שלא היה רבו מהטעם שאמרו: אם הרב דומה למלאך ה' צבאות תורה יבקשו מפיהו, ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו. כדאיתא בפ''ב דחגיגה (ט''ו ע''ב). ואלו השני דברים שלמד היו באקראי בעלמא כמו שנאמר, ועכ''ז עשאו רבו אלופו ומיודעו, שנאמר (תהלים נה, יד): ואתה אנוש כערכי. אמר עשאו רבו, כלומר אע''פ שלא היה ראוי לכך, עכ''ז כשלמד ממנו שני דברים בלבד עשאו רבו וכו'. וקשה שמן הכתוב לא נראה אלא שעשאו אלופו ומיודעו, ואם בכללם נשמע שעשאו רבו, למה הביא התנא ג' דברים רבו אלופו ומיודעו, אך נלע''ד שבאמרו ואתה אנוש כערכי נלמד שעשאו רבו, וזה דתנן במכילתין פ''ד (משנה ט''ו): וכבוד חבירך כמורא רבך. ואם כן כיון שאמר ואתה אנוש כערכי, שהוא שוה אליו והוי כחבירו, ממילא נלמד שעשאו רבו, שהרי בהיותו חבירו חייב בכבודו כמורא רבו, ויתר על כן קראו גם כן אלופו ומיודעו כדי שלא נשמע מאמרו ואתה אנוש כערכי, שהוא שוה אליו ולא יותר, לכן אמר בפי' אלופי מלשון (איוב לג, לג): ואאלפך חכמה. ומיודעי שהודיעו מה שלא ידע, והם השני דברים שכנגד שניהם אמר אלופי ומיודעי, ומה המה אלה השני דברים, פירש הכתוב ואמר (תהלים נה, טו): אשר יחדיו נמתיק סוד בבית אלקים נהלך ברגש. ופרש''י ז''ל: סמוך להאי קרא דואתה אנוש כערכי (תהלים נה, יד), סמיך אידך קרא אשר יחדיו נמתיק סוד (שם טו). לפי שמצאו אחיתופל לדוד שהיה יושב יחידי ועוסק בתורה, א''ל למה אתה לומד יחידי, והלא כבר נאמר (ירמיה נ, לו): חרב אל הבדים ונואלו. שוב פעם אחרת מצאו שהיה נכנס לבית מדרשו בקומה זקופה, א''ל והלא כבר נאמר ומקדשי תיראו. שצריך לו לאדם ליכנס שם במורא כדי שתהא אימת שמים עליו, וכה''א (תהלים נה, טו): בבית אלקים נהלך ברגש. לשון אימה ופחד. ובפי' הרמב''ם הוסיף: וי''א שהיה נכנס לבית המדרש יחידי, וא''ל בבית אלקים נהלך ברגש, שחייב אדם להכנס שם בקבוץ עם, לפי שנאמר (משלי יד, כח): ברוב עם הדרת מלך. ורגש הוא לשון אסיפה, כמו (תהלים ב, א): למה רגשו גוים. עכ''ל. ויש להקשות לדהע''ה מה היתה סברתו ללמוד או ליכנס לביה''מ יחידי וכן לילך בקומה זקופה, שהרי אמרו ז''ל (ברכות מ''ג ע''ב): כי ההולך בקומה זקופה כאילו דוחק רגלי שכינה. אמנם נלע''ד שיובן עם מ''ש בפ''ד דברכות (כ''ח ע''א): תנא אותו היום סילקוהו לשומר הפתח וניתנה רשות לתלמידים ליכנס, שהיה רבן גמליאל מכריז ואומר כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש, משום דאמרינן כל השונה לתלמיד שאינו הגון כאילו זורק אבן למרקוליס. ור' אלעזר בן עזריה הני מילי היכא דקים לן שאינו הגון, וראב''ע דרש לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות שלא לשמן שמתוך שלא לשמן בא לשמן. ונלע''ד שמחלוקתם תלוי במ''ש בערכין פ''ג (ט''ו ע''ב): א''ר חמא בר חנינא מאי תקנתם של מספרי לשון הרע, אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה, שנאמר (משלי טו, ד): מרפא לשון עץ חיים. ר' אבא בר חנינא אמר סיפר אין לו תקנה שכבר כרתו דוד ברוח הקדש, שנאמר (תהלים יב, ד): יכרת ה' כל שפתי חלקות וכו'. כי הנה ר' גמליאל שהיה מזרע בית דוד סבר סיפר אין לו תקנה שכבר כרתו דוד ברוח הקדש, ולכן כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו, שהוא בעל לשון הרע ובפיו שלום את רעהו ידבר ובקרבו ישים ארבו, אל יכנס לבית המדרש שאין לו תקנה בתורה, כי הנה תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם. וזה גורם קטטה בעולם לכן אל יכנס לבית המדרש, אך ראב''ע סבר שבתורה יש תקנה ללשון הרע כר' חמא, שנאמר (משלי טו, ד): מרפא לשון עץ חיים. גם בזה נאמר שדוד ידע שהיו בדורו דלטורין, ובפרט דואג ואחיתופל שהיו בעלי לשון הרע כנודע, ולכן היה עוסק בתורה יחידי, כי הוא סבר סיפר אין לו תקנה. ולכן מי שהיה מספר לה''ר לא יכנס לבית המדרש וטוב ללמוד יחידי, א''ל אחיתופל וחלא כבר נאמר (ירמיה נ, לו): חרב אל הבדים ונואלו. כלומר אתה סבור להנצל מחרב בעל לה''ר וללמוד יחידי, אינו כן שהרי כבר נאמר חרב אל הבדים ונואלו. כי לא בלבד ששולט בם חרבו של בעל לה''ר, אלא שהחרב ממש יהיה עונש הלומד יחידי, וניצול מחרב ונידון בחרב, וקבל ממנו דבר זה, וקראו רבו בעבור שלמד ממנו כי טוב להניח ליכנס כמה תלמידים בבה''מ, ופעם אחרת מצאו שהיה נכנס לבית מדרשו בקומה זקופה, כי סבר דוד כיון שאמרו ז''ל: מצוה לרוץ לדבר מצוה אפילו בשבת, וכ''ש ליכנס לבית הכנסת, כדאמרי' בפ''ק דברכות (ו' ע''ב): א''ר זירא אגרא דפרקא ריהטא. הרץ אינו יכול ליזהר מללכת בקומה זקופה, וא''ל אחיתופל בבית אלקים נהלך ברגש, לשון אימה ופחד. וזה כמ''ש בשם האר''י זלה''ה (שער הכונות דף ג' ע''ג): שאע''פ שמצוה לרוץ עכ''ז בהגיעו לפתח בית הכנסת ישהא מעט, לקיים בבית אלקים נהלך ברגש. וליש אומרים שמצאו שהיה נכנס לבית המדרש יחידי, הוא מ''ש בס' אלון בכות שלנו (פי' על ט''ו שיר המעלות, תהלים קל''ד) על פסוק (משלי יד, כח): ברוב עם הדרת מלך. שיובן עם מ''ש בזהר פ' תרומה קל''א א': ת''ח ההוא קדמאה דאשתכח בבי כנשתא זכאה חולקיה, דאיהו קיימא בדרגא דצדיק בהדי שכינתא וכו', למלכא וכו' אוף הכא כיון דחד אקדים ואשתכח בבי כנישתא ושכינתא אתייא ואשכח ליה, כדין אתחשב כאילו כלהו אשתכחו תמן וכו', ע''ש כי הענין ארוך וערוך לעניננו. שלכן היה מקדים ליכנס לב''ה יחידי, וכמ''ש (שה''ש א, ד): משכני אחריך נרוצה. שהראשון שנכנס לב''ה יש לו שכר כלם לפי שכלם באים אחריו, וזהו משכני לשון יחיד, לפי שאחריך נרוצה יחד כלנו, הביאני המלך חדריו לב''כ ולב''מ. וז''ש פדה בשלום נפשי. שהיא התפלה שנקראת נפש, כדכתיב (איוב יח, ד): טורף נפשו באפו. שפירש על התפלה, ואף על פי שאני יחיד פדה תפלתי שלא יאחזוה החצונים, יען כי ברבים היו עמדי. שכלם באים אחרי, וזאת היתה כונת דוד וא''ל אחיתופל שראוי ליכנס ברגש, ל' רגשו גוים, שר''ל אסיפת עם, כי טוב ליכנס בעשרה תחלה, ועל שני דברים אלה שלמד מאחיתופל קראו רבו אלופו ומיודעו, והלא דברים ק''ו ומה דוד מלך ישראל שהיה גדול בסנהדרין וגם היה מלך ישראל ולמד מאחיתופל הרשע שני דברים בלבד עשאו רבו וכו', הלמד מחברו שאינו גדול ממנו שעל זה קראו חבירו, אע''פ שאינו לומד אלא פרק א' וכו' עאכ''ו שצריך לנהוג בו כבוד. לא אמר שיעשנו רבו אלא שינהוג בו כבוד אפי' כל דהו וכמו שפירשנו. ואין כבוד אלא תורה. בכמה נסחאות יש ואין כבוד אלא לחכמים. משום דקשיא להו שחזר ואמר ואין טוב אלא תורה. ועוד דקרא כתיב (משלי ג, לה): כבוד חכמים ינחלו. אך אין אנו צריכין לזה שכבר פרש''י ז''ל: ואין כבוד אלא תורה: כלומר אלא לתורה, והכי קאמר אין כבוד בא לו לאדם אלא על עסקי תורה עכ''ל. ולכן נקט ראש הפסוק כבוד חכמים ינחלו, שהכבוד בא להם בנחלה, על דרך מ''ש בסוף הברייתא הקודמת, וממתנה נחליאל. שבתחלה ניתנה לו במתנה ואח''כ בירושה שאין לה הפסק. ולהורות שנחלה זו היא בשביל התורה, מביא סוף פסוק שנאמר על התורה, דכתיב שם משלי כ''ח. מסיר אזנו משמוע תורה וכו' (משלי כח, ט). משגה ישרים בדרך רע (שם י). שבשביל שמסיר אזנו משמוע תורה, ובאים לשאול ממנו איזו הוראה, משגה ישרים בדרך רע, שאומר על איסור מותר ועל מותר אסור, ולכן בשחותו הוא יפול, ולהפך מזה ותמימים שעוסקים בתורת ה' תמימה, ינחלו טוב שנוחלים לעולם הבא שכלו טוב, ואין טוב אלא תורה. שכיון שעוסקין בה תמיד הם נוחלין אותה, שנאמר (משלי ד, ב): כי לקח טוב נתתי לכם. בתחלה במתנה שיש לה הפסק. אמנם תורתי אל תעזובו, שאז ינחלו אותה בירושה שאין לה הפסק, ושוב אין תורה פוסקת מהם.