דרוש כ"ה לפרשת שמיני

ואת שעיר החטאת דרוש דרש משה והנה שורף ויקצוף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הנותרים לאמר (ויקרא י, טז).

יומא פ׳ שמיני (פז.): אשריהן צדיקים, לא דיין שזוכין לעצמן אלא שמזכין לבניהם ולבני בניהם עד סוף כל הדורות. הרבה בנים היו לו לאהרן שראויין לישרף כנדב ואביהוא, שנאמר הנותרים (ויקרא י, יב). אלא שזכות אבותם עמדה להם, אוי להן לרשעים, לא דיין שמחייבין עצמן אלא שמחייבין לבני בניהם עד סוף כל הדורות. הרבה בנים היו לו לכנען שהיו ראויין ליסמך כטבי עבדו של רבן גמליאל אלא שחובת אביהם גרמה להם ע״כ.

יכאב הלב ואחרית השמחה. יגון ואנחה. כמש״ה משלי י״ד. יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות (שם יב). גם בשחוק יכאב לב ואחריתה שמחה תוגה (שם יג). תחלה יובן עם מ' ז"ל הובא בילקוט ריש פ' ראה: משל לא' שהיה יושב בפרשת דרכים והיו לפניו שני שבילין, א' שתחלתו מישור וסופו קוצים וכו'. וכבר פי' מ' זה במקומו יע"ש (ח"א דרוש מ"ט). ועם זה יובנו הכתובים באר היטב, וגם עם מ' אחר ע"פ טוב כעס משחוק (קהלת ז, ג). הובא בילקוט קהלת ז'. טוב כעס שכעס הב"ה על דור המבול משחוק ששחק עליהם וכו' ע"ש (שאילו כעס עליהם קימעא היה מביאם לידי מוטב, אלא שחק עליהם כדי לאבדן מן העולם, דכתיב וימח את כל היקום וכו'). ז"ש יש דרך ישר לפני איש, שהרשעים בעה"ז נחים ושקטים כי היצה"ר שלהם מראה להם שטוב להתענג בתענוגים, וכמ"ש אתיו אקחה יין ונסבאה שכר וכו' (ישעיה נו, יב). אמנם ואחריתה דרכי מות, שלבסוף יענשו בגיהנם אחר המות. ולא זו בלבד אלא גם בעה"ז יקבלו עונשם, כמו שאירע לדור המבול ולאנשי סדום, שעליהם נאמר גם בשחוק יכאב לב, ששחקה עליהם מדת הדין, ואחריתה שמחה תוגה. שהביא עליהם את מי המבול, ולאנשי סדום המטיר גפרית ואש. עוד יובנו הפסוקים עם מ"ש במדרש רבתי דקהלת ז' ע"פ טוב שם משמן טוב. משל לשתי ספינות פורשות לים הגדול, אחת יוצאה מן הלמן ואחת נכנסת ללמן, היוצאה מן הלמן הכל שמחין, והנכנסת ללמן לא שמחו לה. היה שם פקח א' א"ל חילוף הדברים אני רואה. זו שהיתה יוצאה מן הלמן לא צריכין לשמוח עמה, שאין יודעין באיזה פרק עומדת, כמה ימים מזדווגות לה, כמה עלעולין הם מזדווגות לה. ושנכנסת ללמן הכל צריכין לשמוח שנכנסה לשלום. כך מת אדם הכל צריכין לשמוח ולשבח שנפטר בשם טוב מן העולם וכו'. וכמ"ש במקום אחר פי' הפסוקים השמחים אלי גיל וכו' (איוב ג, כב). יע"ש (ח"א דרוש י"ד. אבות עולם א' י"ג). ז"ש יש דרך ישר לפני איש, שנראה להם בנסוע הספינה שיש להם דרך ישר ולשמוח בצאתם, ואינם מבינים כי ואחריתה דרכי מות, כי כמה ימים מזדווגין לה. ולכן גם בשחוק, כשאדם נולד שהכל שמחין ושוחקין, אדרבא יכאב לב כי אינם יודעים מה יארע לו, שהרי ואחריתה שמחה תוגה. כי אין שמחה שלא ישתתף עמה תוגה. ולכן אמר המשורר במזמור קכ"ו. הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע (תהלים קכו, ו). כי כשנולד אדם צריכין לבכות לפי שאינן יודעין מה יהיה סופו, אך בא יבא ברנה, כשהולך אל בית עולמו אומרים עליו בא יבא ברינה לפי שנושא אלומותיו של מצות ומעשים טובים שעשה בעה"ז ובהמה שמן חלקו. ובמשלי י"ו. חזר ואמר יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות (משלי טז, כה). כי שם מדבר בדברי תורה, כמו שהקדים לב חכם ישכיל פיהו וכו' (שם כג). צוף דבש אמרי נועם וכו' (שם כד). יש דרך ישר וכו' (שם כה). ויובן היטב עם מ"ש בירושלמי דנזיר פ"ז (ה"א, דף לד.): המוצא מת מצוה הרי זה מיטפל בו וקוברו במקומו. אמר רבי עקיבא כך היתה תחלת תשמישי לפני חכמים, פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי מת מצוה ונטפלתי בו כארבעת מיל עד שהבאתיו למקום הקברות וקברתיו, וכשבאתי אצל ר"א ור' יהושע אמרתי להם את הדבר, אמרו לי על כל פסיעה ופסיעה שהיית פוסע מעלין עליך כאילו שפכת דמים. אמרתי אם בשעה שנתכוונתי לזכות נתחייבתי, בשעה שלא נתכוונתי לזכות עאכ"ו, באותה שעה לא זזתי מלשמש חכמים ע"כ. זש"ה יש דרך ישר לפני איש, כר"ע שנתכוון לזכות באותו הדרך שהביא מת מצוה לבית הקברות, ואחריתה דרכי מות שהעלו עליו כאילו שופך דמים. והנכון עם מ"ש בזהר פ' בראשית דף ה' א' ז"ל: זכאין אינון דמשתדלי באורייתא, ואי תימא דמלה דכל ב"נ דלא ידע עביד דא. ת"ח ההוא דלאו אורחיה ברזין דאורייתא וחידש מילין דלא ידע על בורייהון כדקא יאות, ההיא מלה סלקא ונפיק לגבי ההיא מלה איש תהפוכות לשון שקר וכו' וקטלת כמה אלפין ורבוון וכו', ועל דא כי רבים חללים הפילה וכו' (משלי ז, כו). זהו בכיוון יש דרך ישר לפני איש, שרוצה לחדש בתורה וכל דרך איש ישר בעיניו. אך ואחריתה דרכי מות כשאינו יודע לחדש מילין על בורייהון, שגורם לקטלא בני נשא, הרחמן יצילנו:

נחזור לעניננו שבשחוק יכאב לב וכו'. ועם זה נבאר מאמרם ז"ל בפ"ה דברכות ז"ל (לא.): מר בריה דרבינא עבד הלולא לבריה, חזנהו לרבנן דהוו קא בדחי טובא, אייתי כסא דמוקרא בת ת' זוזי ותבר קמייהו ואעציבו. רב אשי עבד הלולא לבריה, חזנהו לרבנן דהוו קא בדחי טובא אייתי כסא דזוגיתא חוורתא ותבר קמייהו ואעציבו. ופרש"י כסא דמוקרא, כוס של זכוכית לבנה ע"כ. ואם כן יקשה כיון ששני מעשים אלו שוים למה הביא שניהם. ועוד כי רבינא ורב אשי היו בדור א' כנודע, ומר בריה דרבינא דעבד הלולא לבריה, ודאי שהיה אחר רב אשי, וא"כ למה הקדים עובדא דמר בריה דרבינא דעבד הלולא לבריה לרב אשי שקדם אליו. אלא ודאי שכונת המ' היא כך. הנה מר בריה דרבינא ראה רבנן דהוו קא בדחי טובא, וזה יובן עם מ"ש לעיל קודם מ' זה, ר' ירמיה הוה יתיב קמיה דרב, חזייה דהוה בדח טובא. ופרש"י דבדח טובא: יותר מדאי שנראה כפורק עול ע"כ. ולכן אייתי כסא דמוקרא, היינו כוס של זכוכית שנוח להשבר, להראות שאין לאדם לשמוח בעה"ז שאחריתה שמחה תוגה, והוא המשל לכלי זכוכית שכשהוא שלם הוא שוה הרבה, אך בהשברו אינו שוה כלום. כך האדם בהיותו חי וירא ה' אין לו ערך, אך אם ימות ויחלש אינו שוה כלום. ולפי שיקשה שהרי הוא עובר על בל תשחית, לכן הביא אח"כ עובדא דרב אשי שממנו למד מר בריה דרבינא לעשות כן, וגם רב אשי אייתי כסא דזוגיתא חוורתי. שהוא מ"ש בפ' ב' דחגיגה (טו.): מאי דכתיב לא יערכנה זהב וזכוכית (איוב כח, יז). אלו ד"ת שקשין לקנותן ככלי זהב ונוחין לאבדן ככלי זכוכית. ולפיכך רצה להראות להם שאין לשמוח יותר מן הראוי, שנראה כפורק עול תורה כיון שנוחין לאבדן ככלי זכוכית. ואין בזה משום בל תשחית, שהרי אמרו בשבת פ' י"ג (קה:): המקרע בגדיו בחמתו והמשבר כליו בחמתו וכו' יהא בעיניך כעובד ע"א, ואי עבד למירמא אימתא אאינשי ביתיה שרי. וכשאמרה תורה לא תשחית את עצה (דברים כ, יט). לא אסרה אלא דרך השחתה אבל כשיש בדבר תועלת מותר. וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות מלכים ע"ש (לא אסרה תורה אלא דרך השחתה). וכן היתה להם לאנשים השלימים הנ"ל, שהרי הועילו במעשיהם, שנעשתה רצונם ואעציבו. עוד שם: אמרי ליה רבנן לרב המנונא זוטי בהלולא דמר בריה דרבינא, לישרי לן מר, אמר להו ווי לן דמייתינן ווי לן דמייתינן. אמרי ליה אנן מה נענה בתרך, אמר להו אי תורה ואי מצוה דבטלי מינן. איכא דאמרי הכי קאמר להו הי תורה והי מצוה דמגנו עלן ע"כ. וקשה והלא כלל גדול בידינו מצוה לשמח חתן וכלה (שו"ע אה"ע ס"ה). ואיתא בפ"ק דברכות (ו:): כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות וכו'. וגם בפ"ב דשבת (ל:): ושבחתי אני את השמחה (קהלת ח, טו). זו שמחה של מצוה. ופרש"י ז"ל כגון הכנסת כלה. ואיך יאמר רב המנונא דברים של עצבות, והא קיימא לן מעבירין את המת מלפני הכלה (כתובות יז.). ועוד למה כפל ווי לן דמייתינן, וכי לא די לו באחת מהנה. ומה היא כונתם של רבנן באמרם אנן מה נענה בתרך. כי על הראשונים אנו מצטערין והם באו להוסיף עליהם. ורש"י ז"ל פי' (ברכות לא.): לישרי לן מר, ל' שיר. הי תורה, איזו תורה עסקנו, והיכן מצות שאנו מקיימים שיגינו עלינו מדינה של גהינם. וצריך להבין מה כוונתו. אמנם גם זה מורה באצבע למה שאמרנו, כי תחלה הביא מה שעשה מר בריה דרבינא בהלולא דבריה, ולמד ממה שעשה רב אשי בהלולא דבריה, וגם מה שהיה בנשואיו דמר בריה דרבינא עצמו, שודאי קדמו נשואיו לנשואי בנו, וגם מזה למד מר לעשות בהלולא דבריה מה שעשה, והוא שאמרו רבנן לרב המנונא לישרי לן מר, כי ודאי היתה כוונתם לשמח חתן וכלה. אך בשמוע רב המנונא דאמרי לישרי לן, דנראה דכוונתם היתה על עצמם, לכן הרע בעיניו ואמר ווי לן דמייתינן. ולכן נשמר רש"י שפי' לישרי ל' שיר. שמפני שאמר לישרי לן, הייתי מפרש מלשון פתיחה והתחלה, כמו לשרי חגריה ברישא. וכן היה נראה לפרש משום דאמרי ליה אנן מה נעני בתרך, לכן פי' רש"י שהוא לשון שיר, ולפי שאמרו לישרי לן, וחשב שמא ישמחו יותר מדאי ויראו כפורקי עול, לזה אמר ויי לן דמייתינן שתי פעמים, הא' על הגוף והא' על הנפש, כי אם נשמח יותר מן הראוי נבא לפרוק עול ויגרום מיתה גם לנפש. והם השיבוהו אנן מה נעני בתרך, כי הם דייקו דבריו שאמר ויי לן, דווקא לן כי הוכיחם על שאמרו לשרי לן, וכן אמר ווי לן. כלומר אם זאת השמחה היא לשמח חתן וכלה, לא היה ראוי לכם לומר לישרי לן, והם אמרו כי לא להם נתכוונו רק בעבור חתן וכלה, ולכן מה נענה בתרך לשמח חתן וכלה, ואמר להו אי תורה ואי מצוה דבטלי מינן, לפי שבמ' הקודם שר' ירמיה הוה יתיב קמיה דרב, חזייה דהוה קא בדח טובא אמר וגילו ברעדה כתיב (תהלים ב, יא). א"ל תפילי מנחנא. ופרש"י ז"ל: והם עדות שממשלתו ושררותו עלינו ע"כ. כלומר ובזה לא נראה כפורקי עול. ולפי זה עתה שלא היו עליהם תפילין, אמר להו אי תורה ואי מצות דבטלי מינן, אם נשמח יותר מדאי לא יש מצוה ותורה שתגין עלינו, כי מ"ש כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו. ר"ל בדברי תורה המשמחים לב האדם, פקודי ה' ישרים משמחי לב (תהלים יט, ט). וכנגד זה זוכה לתורה שניתנה בחמש קולות אם משמחן כאמור שם. ולפי שכפל ב' פעמים ווי לן דמיתינן, אמר דבר אחר ואיכא דאמרי, כי כנגד מה שאמר ווי לן דמייתינן על הגוף, אמר אי תורה ואי מצוה דבטלי מינן, כי בהבטל הגוף מתורה גורם לו מיתה, כי בתורה נאמר כי הוא חייך ואורך ימיך (דברים ל, כ). וכנגד הנפש אמר אי תורה ואי מצוה דמגנו עלן. היינו אחר המות, כמ"ש רש"י שיגינו עלינו מדינה של גהינם:

עוד יפורשו דברים אלו עם מ"ש בפ"ג דמועד קטן (כח:): תניא היה ר' מאיר אומר (קהלת ז, ב): טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה וגו'. מאי והחי יתן אל לבו. דברים של מיתה, דיספד יספדוניה דיקבר יקברוניה ע"כ. הנה כי כן רצה רב המנונא להראותם זה, כי טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה, כי ברוב השמחה יש לחוש שמא יקל ראשו בכך ויבא לחטוא, אך בבית אבל יש מצות הרבה לספוד ולקבור, ויש הנאה לגוף שיעשו כן אליו במותו. ולכן כששאלוהו אנן מה נענה בתרך, השיבם אי תורה ואי מצוה דבטלי מינן, כי לכן יש להצטער על המיתה, כי כיון שאדם מת נעשה חפשי מן המצות (שבת קנא:). וכן הי תורה והי מצוה דמגנו עלן. כי במיתה לא יש תורה, כי אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו (פסחים נ.). ובמדרש רבתי דקהלת (פ' ז') ע"פ טוב ללכת אל בית אבל וכו'. מצינו בני אדם שהלכו אל בית משתה ולא נתפרש שמותם, ויעש אברהם משתה גדול (בראשית כא, ח). משתה גדולים היו שם, מי היו שם ועבר, ולא נתפרש שמותם וכו'. שלשת ריעי איוב הלכו לבית האבל ונתפרשו שמותם. וז"ש שם באיוב ג'. השמחים אלי גיל ישישו כי ימצאו קבר (שם כב). כלומר יותר טוב שילכו לבית אבל מלכת אל בית משתה, כי בלכתם למשתה, לגבר אשר דרכו נסתרה וכו' (ויסך אלוה בעדו, שם כג). שלא נתפרשו שמותם, מה שאין כן כי ימצאו קבר שנתפרש שמותם. הנה מכל זה למדנו שאחריתה שמחה תוגה אז, וזה דוקא בשמחה שאינה של מצוה כי בשמחת מצוה אינו כן, כמ"ש במזמור ה'. וישמחו כל חוסי בך לעולם ירננו (שם יב). שלא תהפך שמחתם לתוגה לפי שלעולם ירננו, כי ותסך עלימו, להגן עליהם מן הפורענות, שכל מצוה שקבלו עליהם ישראל בשמחה עדיין מתקיימת בידם בשמחה, כגון מילה (שבת קל.). וזהו ויעלצו בך אוהבי שמך. כי במילה משלים שמו של הב"ה בישראל. וכתוב בנחמיה ח'. לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים וכו' ואל תעצבו וכו' (שם י). כי אעפ"י שתאכלו ותשתו ותשלחו מנות איש לרעהו, אין שמחה זו אלא שמחה של מצוה. ואל תעצבו כי לא תהיה אחריתה תוגה לפי כי היא שמחת מצוה, וזהו כי חדות ה' היא מעוזכם:

ובויקרא רבה פ' כ'. על פסוק אמרתי להוללים אל תהולו וכו' (תהלים עה, ה). אמר להם הב"ה לרשעים, הצדיקים לא שמחו בעולמי ואתם מבקשין לשמוח. אדם הראשון לא שמח בעולמי, תפוח עקבו של אדם הראשון היה מכהה גלגל חמה, קלסתר פניו עאכ"ו. א"ר לוי בשם ר' חמא בר חנינא י"ג חופות קשר לו הב"ה בגן עדן וכו', ואחר כל השבח הזה כי עפר אתה ואל עפר תשוב (בראשית ג, יט). אברהם לא שמח בעולמי ואתם מבקשין לשמוח, נולד לו בן למאה שנה ולבסוף אמרתי לו קח נא את בנך וכו' (בראשית כב, ב). לא הספיקה לגמור הדבר עד שמתה, הה"ד ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה (בראשית כג, ב). ישראל לא שמחו בעולמי, שמח ישראל בעושיו אינו אומר אלא ישמח (תהלים קמט, ב). עתידין הן לשמוח במעשיו של הב"ה לעתיד לבא. כב יכול הב"ה לא שמח בעולמו, שמח ה' במעשיו אינו אומר אלא ישמח (תהלים קד, לא). עתיד הב"ה לשמוח במעשיהן של צדיקים לעתיד לבא. אלישבע בת עמינדב לא שמחה בעולם, שראתה חמשה שמחות כתרים ביום אחד, יבמה מלך, אחיה נשיא, בעלה כהן גדול, שני בניה סגני כהונה, פנחס בן בנה משוח מלחמה, כיון שנכנסו בניה להקריב נשדפו. נהפכה שמחתה לאבל, הה"ד אחרי מות שני בני אהרן (ויקרא טז, א). עכ"ל. וקשה איך מביא ראיה מאדם הראשון שהרי חטאו גרם, ואילו לא חטא היה שמח בעולמו, ולא היה נגזר עליו כי לעפר תשוב, ועוד למה לא הביא גם שאר צדיקים ששמחו בעולם, כמו וישמח שם שאול. בשמואל א' י"א (שם טו). כשמלך, שגם הוא לא שמח אח"כ שנמאס ממלך, וכן דוד בשמואל ב' ו'. ויעל את ארון האלקים מבית עובד אדום עיר דוד בשמחה (שם יב). וגם היא לא היתה שמחה שלימה שמיכל בת שאול נשקפה וכו' (שם טז). ובעבור זאת מתה כמ"ש בהפטרת היום (שם כג). ועוד יקשה מ"ש אלישבע בת עמינדב לא שמחה בעולם וכו'. למה לא נקט אהרן שגם הוא ראה אותם השמחות. האמנם כונת המ' היא זאת, כי הצדיקים הגם שיש להם לשמוח בשמחה הבאה להם כמנהגו של עולם, עכ"ז אינם מבקשים לשמוח לפי שיודעים שאין שמחתם שלימה, כי אחרית שמחה תוגה, ולכן אמר צדיקים לא שמחו בעולמי, כי יודעים שהעה"ז אינו שלהם, כי הוא כפרוזדור בפני העה"ב (אבות ד, כא). והוא עולם המעשה לא עולם הגמול, מה שאין כן בעה"ב שהוא שלהם, כי מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת (ע"א ג.). והנה מנהגו של עולם הוא שאדם שמח ביום חתונתו, כדכתיב ביום חתונתו וביום שמחת לבו (שה"ש ג, יא). ולכן אמר אדה"ר לא שמח בעולמי. שאע"פ שנברא בשלם שבפנים, שתפוח עקיבו של אדם היה מכהה גלגל חמה, ובו ביום שנברא ויבן ה' אלקים את הצלע לאשה וכו'. וי"ג חופות קשר לו הב"ה בג"ע, כמ"ש בעדן גן אלקים היית כל אבן יקרה מסוכתך וכו' (יחזקאל כח, יג). וגם על פסוק זה דרשו שם בב"ר פ' י"ח. ויביאה אל האדם (בראשית ב, כב). משקשטה בכ"ד מיני תכשיטין אח"כ הביאה לו כמנין ויבא"ה. ועוד כתוב במדרש, שהב"ה נעשה לו שושבין (עירובין יח:), ומלאכי השרת היו מרקדין לפניהם. וי"ג חופות הנ"ל הם כמנין אח"ד, והיו לבשר אחד (בראשית ב, כד). וכמנין אהב"ה שהיתה בניהם, שכן אמר זאת הפעם עצם מעצמי וכו' (שם כג). ואחר כל השבח הזה נאמר לו כי עפר אתה ואל עפר תשוב (בראשית ג, יט). שזה גרמה לו האשה, כמ"ש האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל (שם יב). כלומר אני מעצמי לא הייתי חוטא כדלקמן בדרוש תזריע ומצורע (דרוש כ"ו). וע"כ לא שמחתי באשה זאת, כי לא היתה שמחתי שלימה. אברהם לא שמח בעולמי ואתם מבקשין לשמוח. הוסיף זה בכאן לפי מ"ש בזהר פ' בראשית דף י' ב'. מאן לן בעלמא גדול מאברהם דעבד טיבו לכל בריין, ביומא דעבד משתייא מה כתיב ויגדל הילד ויגמל ויעש אברהם משתה גדול וכו' (בראשית כא, ח). נחת מקטרגא וקם על פתחא כגונא דמסכנא ולא הוה מאן דאשגח ביה, אברהם הוה משמש לאינון מלכין ורברבין, שרה מוניקת בנין לכלהו וכו', מיד סליק ההוא מקטרגא קמי קב"ה וכו' ולא זז מתמן עד דבלבל כל ההוא חדוא, ופקיד קב"ה למקרב ליצחק לקרבנא ואתגזר על שרה דתמות על צערא דברה וכו'. ז"ש אברהם לא שמח בעולמי, אע"פ שהיה לו לשמוח שנולד לו בן למאה שנה, כי אע"פ שנולד ישמעאל הנה נק' בן האמה (בראשית כא, יג). אך יצחק שהיה צדיק נאמר נולד לו דווקא, ולמאה שנה כדי שיצא מטיפה קדושה, שלכן בן צ"ט שנה נימול אברהם ולק' שנה נולד יצחק, וזאת היא שמחה גדולה לאדם, כדכתיב בירמיה כ'. אשר בישר את אבי לאמר נולד בן זכר שמח שמחהו (שם טו). ואז נגזר עליו להעקד על גבי המזבח וששרה תמות בצער זה כדלעיל. וא"כ כל מעשיו של אברהם היו לשם שמים ועכ"ז לא שמח בעולמי. ואתם שאין מכוונים בשמחתכם לשם שמים אלא לשמחת הגוף ואתם מבקשין לשמוח. ישראל לא שמחו בעולמי, כי הנה יש לאדם שמחה גדולה כשנוקם נקמתו או רואה בפיד משנאו, כמ"ש באיוב ל"א. אם אשמח בפיד משנאי וכו' (שם כט). וכבר פירשנוהו באר היטב וכו'. בנפול אויבך אל תשמח (משלי כד, יז). ואע"פ שישראל ראו נקמת אויביהם, כפרעה וסנחריב ודומיהם, לא היתה שמחתם שלימה כי עדין לא הטהרו מעונותיהם, וזה גרם שלא שמחו כי נשארו מהאומות בעולם וזה יניחנו וזה יקחנו (ילקוט פ' בחקותי, רמז תרע"ב). אמנם לעתיד לבא ישמח ישראל בעושיו וכו' (תהלים קמט, ב). וכתיב אחריו לעשות נקמה בגוים (שם ז) אלו ששעבדו בישראל, תוכחות בלאומים שלא שעבדו בהם, שעכ"ז יחדיו יסופו נאם ה' (ישעיה סו, יז). ואותם שישארו יתגיירו לקיים מה שנאמר לקרוא כלם בשם ה' ולעבדו שכם אחד (צפניה ג, ט). כב יכול הב"ה לא שמח בעולמו וכו'. כי כן כתוב בן חכם ישמח אב (משלי טו, כ), ולהפך כעס לאביו בן כסיל (משלי יז, כה). ולכן כב יכול לא שמח בעולמו מפני רשעים שבישראל. אך לעתיד לבא שכלם יהיו טובים ישמח ה' במעשיו. ואמר עתיד הב"ה לשמוח במעשיהן של צדיקים לעתיד לבא. שיובן עם מ"ש בזהר פ' בראשית ה' א'. ע"פ ואשים דברי בפיך וכו' (ישעיה נא, טז). שהצדיקים בחדושי תורה שמחדשים עושים שמים חדשים וארץ חדשה, לא כן בעה"ז, כי שמים כעשן נמלחו וארץ כבגד תבלה (שם ו). שלא שמח במעשיו מפני מעשיהן של רשעים שעושים רקיעי תהו וארצות שוא, אך לעתיד לבא ישמח ה' במעשיו כדלעיל:

אלישבע בת עמינדב לא שמחה בעולם וכו'. הנה מה שלא הזכיר אהרן יובן במה שנבאר מאמרם ז"ל בתנחומא ריש פ' זו ז"ל: ויהי ביום השמיני (ויקרא ט, א). זש"ה שומר מצוה לא ידע דבר רע (קהלת ח, ה). מי היה זה אהרן, שנאמר ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים (ויקרא ח, לג). ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה (שם לה). אמר להם משה לאהרן ולבניו, שמרו אבלות שבעת ימים עד שלא יגיע בכם, ושמרתם את משמרת ה' (שם). שכך שמר הב"ה שבעת ימים אבלות עד שלא הביא את המבול וכו', שנאמר ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ (בראשית ז, י). וכן הוא אומר לאהרן ולבניו כשם שנתאבל על עולמו עד שלא הביא את המבול. אף אתם שמרו את ימי האבל עד שלא יגע בכם. היו משמרים ולא היו יודעים על מה משמרים. למה שנאמר שומר מצוה לא ידע דבר רע וכו' (קהלת ח, ה). כיון ששמרו שבעת ימי האבל ובא יום השמיני, נכנסו נדב ואביהוא להקריב ופגעה בהם מדת הדין ונשרפו וכו', בא משה ואמר לאהרן הוא אשר דבר ה' לאמר וכו' (ויקרא י, ג). ועכשיו אני יודע כי הם גדולים ממני וממך, וידום אהרן. הוה לו הדבר לנחמה, לכך נאמר שומר מצוה לא ידע דבר רע ע"כ. המ' הזה כלו מקשה ולא נאריך רק נבקש לבא עד תכונתו. ואען ואומר כי הוקשה לבעל המ' מאי ויהי ביום השמיני דהוא לשון צרה, דאילו על שריפת נדב ואביהוא היה לו להמתין לאמרו למטה בענין קריבתם ומיתתם, ולא לפתוח פה לשטן בתחלת הפרשה, ב' מאי השמיני דאילו למלואים לא יצדק זה, שהרי בפ' הקודמת אמר שבעת ימים ימלא את ידכם (ויקרא ח, לג). ולא שמנה. עוד למה קרא לזקני ישראל, דאילו לפי' רש"י, להשמיעם שעל פי הדיבור אהרן נכנס ומשמש בכהונה גדולה, ולא יאמרו מאליו נכנס. היה לו לקרות לכל ישראל לא לזקני' בלבד, ועוד שכבר כתוב בפ' צו: ואת כל העדה הקהל (שם ג). ואמרו על זה בתורת כהנים: עשה במעמד כל העדה שיהו נוהגים קדושה בכהונה. וכ"כ בתנחומא פ' צו ע"פ זה, א"ל הב"ה למשה, חלוק לו כבוד כנגד כל ישראל כדי שיראוהו היום נכנס לכהונה גדולה, והתרה בהם התראה שלא יחלוקו על הכהונה. הנה על כל אלה בא בעל המ' להשיב, והתחיל בפסוק 'שומר מצוה לא ידע דבר רע' דמאי אתא לאשמועינן, דפשיטא דאם הוא עוסק במצוה לא יארע לו שום רע, ועוד מאי 'שומר' עושה מבעי ליה. ועוד מאי 'לא ידע דבר רע' היה לו לומר לא יאונה לו דבר רע, ומאי 'דבר' דסגי שיאמר לא ידע רע. אלא הכונה כי בסוף פ' צו הקודמת כתוב, ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים וכו' כי שבעת ימים ימלא את ידכם (שם לג). כאשר עשה וכו' (שם לד). ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים ושמרתם את משמרת ה' ולא תמותו וכו' (שם לה). והרי זה כפל ענין במלות שונות. לכן פי' שומר מצוה וכו'. וזה כי אהרן נתחייב במעשה העגל, כמ"ש ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו (דברים ט, כ). ותפלתו של משה כיפרה מחצה, ומצינו בדהע"ה כשעשה מעשה בת שבע וחלה בנו הנולד לו, אמר בעבור הילד חי צמתי ואבכה כי אמרתי וחנני ה' וחי הילד (ש"ב יב, כב). אף כאן אמר משה לאהרן, ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים עד יום מלאת ימי מלואיכם (ויקרא ח, לג). זהו ציווי המלואים, כדתנן (יומא א, א): שבעת ימים קודם יום הכפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פלהדרין וכו'. כאשר עשה וכו' (ויקרא ח, לד). כמו שפי' רז"ל. אמנם ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים (שם לה). כדי שתעשו תשובה לכפר עליכם שלא תמותו כאשר נגזר מתחלה, וזהו שמרו אבלות ז' ימים עד שלא יגיע בכם. ואם תאמרו דיה לצרה בשעתה. ושמרתם את משמרת ה'. שכך שמר הב"ה ז' ימי אבלות עד שלא הביא את המבול. וכמ"ש בזהר פ' בראשית דף נ"ז א'. ות"ח כד עבד קב"ה דינא בחייבי עלמא אע"ג דאינון חטאן קמי קב"ה לא בעי לאובדא להו מעלמא, וכד אשגח בעובדיהון אתנחם עלייהו על דאינון עובדי ידוי ואוריך לון בעלמא, וכד בעי למעבד בהו דינא חדוון לא תעול קדמוהי וכו'. וכן עשה בדור המבול, ויהי לשבעת הימים (בראשית ז, י). שנתאבל על אבדן שלהם ושינה בהם סדרי בראשית כדי שיעשו תשובה. אף אתם שמרו את ימי האבל כדי שלא יגע בכם הפורענות. היו משמרים ולא היו יודעים וכו'. כי לא עלה על לבם שמדה"ד פוגעת בהן, ולמה כן לפי שכתוב שומר מצוה לא ידע דבר רע (קהלת ח, ה). ואהרן ובניו היו שומרי מצוה, כי שומר הוא מלשון המתנה, כמו ואביו שמר את הדבר (בראשית לז, יא). אף כאן היו ממתינים לכהונה לשמור משמרת ה' בעבודת המשכן, ולכן לא עלה על לבם שהפורענות תשלוט בהם, וזהו לא ידע דבר רע. אמנם מרע"ה שא"ל הב"ה ונקדש בכבודי (שמות כט, מג). שכתוב בכבדי. שידע שעתיד הבית להתקדש באדם גדול, לכן ועת ומשפט ידע לב חכם (קהלת ח, ה). שהיה מפחד מן הפורענות, ולכן ויהי ביום השמיני. לשון צרה, שכיון שעברו ז' ימי אבלות, פחד משה ממדת הדין, כמו שהיה במבול שאחר השבעת ימים באה עליהם הפורענות, אף כאן אחר עבור ז' ימי המלואים ובא יום השמיני לאבלות, שלכן כתוב ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה ז' ימים (ויקרא ח, לה). כדרך האבלות שצריך לשמור יומם ולילה לא ישבותו. ולפי שידע משה שבאדם גדול הוא מקדשו, קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל, כלם אנשים ראשי בני ישראל, כי בא' מהם יתקדש הבית, ולכן רצה שכלם יהיו מזומנים, ובפרט כי ידע משה שגם הזקנים ראויים היו ליענש, מפני שגם בהם כתוב ויראו את אלקי ישראל (שמות כד, י). שנסתכלו והציצו ונתחייבו מיתה, כמ"ש רש"י ז"ל שם בפ' משפטים. ולכן ביום זה קרא משה לכלם. הנה כי כן הוא הדין והוא הטעם שאמר אלישבע בת עמינדב לא שמחה וכו'. כי אהרן ודאי לא שמח, שאע"פ שנתקרב לכהונה וראה בכבודו ובכבוד בניו ולא היה מתירא מן הפורענות, עכ"ז כיון שא"ל משה שמרו את האבל עד שלא יגע בכם. וכמ"ש ע"פ קרב אל המזבח (ויקרא ט, ז). שהיה בוש וירא מפני העגל, לא שמח בלבו, אך אלישבע שהיתה אשה, והנשים לא נתנו נזמיהן לעגל, ואפשר שלא נודע לה מה שאמר משה לאהרן ולבניו, שמרו את ימי האבל וכו'. לכן לה יאתה השמחה ביום זה שראתה חמשה שמחות ביום א'. והקדים יבמה מלך וכו'. כי הנה כל זמן שאהרן לא נכנס לעבודה היה משה משמש תחתיו, וידענו שאין המלכות והכהונה ראויים להיות כא', כמ"ש לינאי המלך דייך כתר מלכות, הנח כתר כהונה (קדושין סו.). וא"כ לא הוקבע משה לכתר מלכות עד היום הזה, שאז נבחר אהרן לכהונה גדולה ומשה הוקבע למלכות, ולכן הקדים יבמה מלך דוקא ביום הזה, אך מעולם נבחר למלכות, וכן אחיה נשיא, דהיינו שהקריב ראשון לכל הנשיאים, שכן אמרו בקהלת רבתי ע"פ לשחוק אמרתי מהולל (קהלת ב, ב). נחשון אחיה נשיא ראש לכל הנשיאים. וזה בעבור שקדש שמו ית' שקפץ לתוך הים תחלה, כמ"ש ע"פ היתה יהודה לקדשו וכו' (תהלים קיד, ב). וז"ש במדרש רבה פ' י"ג. ולפיכך הגדיל הב"ה שמו של נחשון בישראל שזכה להקריב ראשון, שנאמר ויהי המקריב ביום הראשון וכו' (במדבר ז, יב). ואלו היו קודם יום השמיני, שכבר נבחר משה למלך ונחשון לנשיאות, אלא שביום זה נודעה גדולתם. אמנם ובעלה כהן גדול דווקא ביום הזה, ולפיכך איחרו. שני בניה סגני כהונה, אלו נדב ואביהוא ששניהם היו נפש אדם כנודע (ח"א דרוש כ"ז. כבר אמרו בסתרי תורה להאר"י זלה"ה, שעליהם נאמר ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם (במדבר ט, ו). אלו נדב ואביהוא, ששניהם היו נפשו של אדם הראשון, כי להיות שלא היו נשואי אשה נחשבו לתרי פלגא גופא ובין שניהם נפש אחת). פנחס בן בנה משוח מלחמה, אתיא כמה דכתיב בזהר פ' פינחס רי"ד א'. דזכה לכהונה עד לא עבד עובדא דא, אלא שכהן שהרג את הנפש פסול לכהונה, ופינחס מן דינא פסול לכהונה הוה, ובגין דקינא לקב"ה אצטריך ליחסא ליה כהונת עלמין. ולפיכך מתחלה היה כהן משוח מלחמה, ואחר מעשה זמרי זכה לכהונה גדולה, ככתוב שם בזהר פ' פינחס רכ"א ב' ע"ש (ושם איש ישראל המכה וגו'. אמר רבי יצחק, האי קרא הכי הוה ליה למכתב, ושם איש ישראל אשר הכה פנחס, ולא המכה אשר הכה, לא נאמר אלא בארח סתים. אלא הכי אמר רבי אלעזר (נ"א רבי שמעון), כיון דסלקיה קודשא בריך הוא לפנחס לכהנא רבא, לא בעא לאדכרא ליה לפנחס בקטלנותא דבר נש. דהא לא אתחזי לכהנא רבא, עד לא סלקיה לכהנא רבא אדכר ליה, ואמר וירא פנחס ויקח רמח וגו', וידקור את שניהם וגו'. כיון דסלקיה לכהנא רבא לא אדכר שמיה בקטלנותא, דלא אתחזי ליה, וחס עליה יקרא דקודשא בריך הוא, דכהנא רבא לא אתחזי לאדכרא בקטלנותא). ועל כל אלה כיון שנכנסו בניה להקריב נהפכה שמחתה לאבל, כי אין שמחה שלימה בעה"ז. ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה תמימים וכו' (ויקרא ט, ב). ואל בני ישראל תדבר לאמר קח שעיר עזים לחטאת ועגל וכבש בני שנה תמימים לעולה (שם ג). ושור ואיל לשלמים וכו' (שם ד). וקשה היכן מצינו שצוה הב"ה למשה קרבנות אלה, דודאי לא עשה משה מדעתו לאמר לאהרן קח לך וכו'. ועוד למה צוה לאהרן ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו וכו'. ולא דבר אליהם משה בעצמו ככל מצות התורה שהיה מדבר משה לישראל. ועוד למה לאהרן צוה להקריב חטאת ועולה ולבני ישראל גם השלמים. ועוד יקשה מה שהקשה בזהר פ' זו דף ל"ח א'. ואיל לעולה תמימים (שם ב). תמים מבעי ליה, אי תימא דעל איל ועגל קאמר, לאו הכי דהא תרוייהו לא סלקין לעולה, דהא כתיב לעולה תמימים. ועגל לחטאת סלקא וכו'. ותירץ לפי דרכו ע"פ הסוד. וגם אנחנו נתרץ כפי הפשט. ולכן נלע"ד שהכל יובן עם מ"ש בתנחומא פ' תצוה ז"ל: לקח פר אחד (שמות כט, א). לכפר על העגל שהוא פר. אלים שנים, כנגד שני בניו שעתידין למות, שכל בניו ראויין למות וכו', כיון שנתפלל משה עליו מתו שנים ונשתיירו שנים וכו'. הכל נכון עם מה שפירשנו שא"ל משה לאהרן ולבניו, שמרו את ימי האבל עד שלא יגע בכם. ולכן רצה הב"ה שגם ביום הזה יקריבו קרבנות להגין עליהם מהפורענות, מלבד מה שהקריבו בז' ימי המלואים. והב"ה שהיה יודע מה שיארע לשני בני אהרן בעבור שחטאו בנפשם להקריב אש זרה, לא רצה לצוות על זה בפירוש. רק אמר למשה שיאמר לאהרן קח לך. כלומר להנאתך ולטובתך, עגל בן בקר לחטאת לכפר על העגל, ואע"פ שבימי המלואים צוהו לקח פר א'. עתה ביום השמיני לא איכפת לו להזכיר העגל להדיא, לפי שביום הזה יכפר עליו מכל וכל. ולפי שמתחלה צוהו אלים שנים כנגד שני בניו שראויין למות, הנה ביום זה אמר ואיל לעולה תמימים. לרמוז על הפגם שפגמו, ולכן הפורענות נגעה בהם, והוא מ"ש בזהר פ' צו ל"ג ב'. ת"ח אע"ג דבני אהרן מיתו בההיא שעתא, יאות הוה בכמה גוונין, חדא דלא הוה שעתא דקטרת וכו', ועוד דדחקו שעתא בחיי דאבוהון, ועוד דלא אנסיבו והוו פגימין, דמאן דלא אנסיב פגים הוא וכו'. וע"ש בפ' זו ל"ז ב' בארוכה. לכן אמר הכתוב ואיל לעולה. לפי שהיו תרי פלגי גופא כיון דלא אינסיבו, ולכן לא הזכיר אלא איל, ואמר תמימים לרמוז שהיו שנים, אבל לא אחד בהם שיקראו שני אלים. ואל בני ישראל תדבר לאמר וכו' (ויקרא ט, ג). אמרו בתורת כהנים: ושמא תאמר אין צריך כפרה אלא אני, והלא אף ישראל צריכים כפרה. וכי מה ראו ישראל להביא יותר מאהרן. אלא אמר להם, אתם יש בידכם בתחלה, וישחטו שעיר עזים (בראשית לז, לא). ויש בידכם בסוף, עשו להם עגל מסכה (שמות לב, ח). יבא שעיר עזים ויכפר על מעשה עזים. יבא עגל ויכפר על מעשה עגל ע"כ. וזה כי אהרן עשה העגל ולכן הוצרך להביא עגל לחטאת, אך ישראל צריכים לכפר כפרה אחרת, והוא מה שחטאו במכירת יוסף. ואף שכונתם טובה, כי עשו כן לבער גלולים מן הארץ באמרם עתיד זה להשיאנו לבעלים (ילקוט פ' וישב, רמז קמ"א). והיינו עגלי ירבעם. עכ"ז כיון שעשו עגל במדבר, זה גרם לעגלי ירבעם, כמ"ש במ' חקור דין ח"ג פ' כ"ב. שאלמלא חטאו בעגל לא נחלקה מלכות בית דוד ולא טעו אחרי חטאת ירבעם. ולכן א"ל אתם יש בידכם בתחלה וישחטו שעיר עזים במכירת יוסף, וזה גרם שבסוף עשו להם עגל מסכה. ולכן אמר הכתוב ואל בני ישראל תדבר לאמר. דבור לשון קשה על מכירת יוסף, לאמר על העגל שהם לא עשו אך לא מיחו בערב רב, וגלו דעתייהו דניחא להו בע"א, ולכן רצה הב"ה שאהרן ידבר אליהם להיות לו לכסות עינים שגם ישראל צריכים כפרה, ולא יאמר משוא פנים יש בדבר, ולכן ושור ואיל לשלמים, כי ישראל לא הקריבו עד היום הזה, ובזה נתכפר להם בכל מכל כל, וכמ"ש בזהר פ' זו ל"ז ב'. בההוא יומא אתעבר ההוא חובא מן עלמא ואשתכחו כהנא וישראל מתדכאן מיניה ע"כ. ויקחו את אשר צוה משה אל פני אהל מועד ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה' (ויקרא ט, ה). ואיתא בת"כ ויקחו וכו' בזריזות, ויקרבו וכו' קרבו כלם בשמחה ועמדו לפניו. למדו לומר כן מדיוק הכתוב שהיל"ל ויקחו כל העדה את אשר צוה משה ויקרבו ויעמדו לפני ה'. אלא בא ללמדנו על זריזותם, שלא המתינו ליקח הקרבנות עד שנקהלו כל העדה רק תכף שנצטוו ויקחו וכו'. ואח"כ ויקרבו כל העדה בשמחה ויעמדו לפני ה':