דרוש נ״ט לחג השבועות ורות

דרוש נ"ט לחג השבועות ורות

ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה וישב משה את דברי העם אל ה׳ (שמות יט, ח).

שבת פרק תשיעי (פח.), דרש רבי סימאי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע. וכיון שחטאו ישראל ירדו ק"כ ריבוא מלאכי חבלה ופרקום, שנאמר ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב (שמות לג, ו) ע"כ.

יתגדל המצווה ועושה המצוה ממי שאינו מצווה ועושה, כדגרסינן בפ"א דקדושין (לא.), אמר רב יוסף מריש הוה אמינא מאן דהוה אמר לי הלכה כרבי יהודה דאמר סומא פטור מן המצות עבידנא יומא טבא לרבנן, אמינא אנא לא מפקידנא והא עבידנא, השתא דשמענא להא דאמר רבי חנינא גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, מאן דאמר לי אין הלכה כרבי יהודה עבידנא יומא טבא דרבנן, מאי טעמא כי מפקידנא אית לי אגרא טפי ע"כ. והכוונה כי הסברא נותנת שגדול שכרו של מי שאינו מצווה ועושה, שמורה שעובד מאהבה ולא מיראה, כי כיון שלא נצטוה אין לנו עונש אם יעבור, ולכן מתחלה סבר רב יוסף שאם הלכה כר"י שסומא פטור מן המצות, הוא אינו מצווה ועושה ובזה יגדל שכרו. ומ"ש עבידנא יומא טבא לרבנן, הוא בי"ט דוקא דהיינו חג השבועות, והוא מ"ש בפ"ו דפסחים (סח:), רב יוסף ביומא דעצרתא עבדי ליה עגלא תילתא, אמר אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא. השתא דשמענא וכו׳, כי מפקידנא אית לי אגרא טפי. וקשה שהרי שנינו (אבות א, ג), אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס. אך יובן עם מאי דאיתא פ"ק דע"א (יז:), ר׳ חנינא ור׳ יונתן הוו אזלי באורחא, כי מטו להנהו תרי שבילי, חד הוה מטי אפתחא דע"א וחד הוה מטי אפתחא דזונות, א"ל חד לחבריה ניזיל אפתחא דע"א דנכיס יצריה, א"ל אידך ניזיל אפתחא דזונות ונכפייה ליצרין ונקבל אגרא וכו׳. כי אין השכר המקווה בשביל שמירת המצוה, כי אין לעבוד ע"מ לקבל פרס, אלא לפי מה ששנינו (אבות ה, כג), לפום צערא אגרא. כי הצער לכפות את יצרו הוא השכר הראוי כפי טרחו, וכן רב יוסף אמר כי מפקידנא אית לי אגרא טפי, לפי הצער שאני מצטער לכפות היצר. והוא הטעם שכתבו התוס׳ שם בקדושין פ"א (לא.), דמי שמצווה ועושה עדיף לפי שדואג ומצטער יותר פן יעבור ממי שאינו מצווה ועושה שיש לו פת בסלו שאם ירצה יניח. וכן כתבו ג"כ בע"א פ"א (ג.), מפני שהוא דואג תמיד לבטל יצרו ולקיים מצות בוראו. וכיוצא בזה כתב הר"ן ז"ל בדרוש ששי מדרשותיו דף מ"א א׳ ז"ל, שמן הידוע כי כגודל הצער אשר יגיענו בעבודתו יגדל שכרו, וידוע כי מי שאינו מצווה ועושה לא יתקפהו היצר שלא לעשות אותו מעשה אחרי אשר לא צווה בו כמו שיתקפהו למי שנצטוה בו. זאת ועוד אחרת לפי שידוע שיש מן המצות שנצטוו בהם הכהנים ולא נצטוינו אנחנו בהם, ולפיכך מי שאינו מצווה ועושה לא יגדל שכרו, כי אפשר שאין רצון השי"ת בו ובמינו אחרי שלא נצטוה בו עכ"ל. ואלו הם דברי המשורר סי׳ קי"ט. אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה׳ (שם א). אשרי נוצרי עדותיו בכל לב ידרשוהו (שם ב). דכלל גדול כתב מהר"ם אלשיך, דבכל מקום שכתוב ב׳ פעמים אשרי, השני גדול מן הראשון, כמו אשרי נשוי פשע וכו׳. אשרי אדם לא יחשוב ה׳ לו עון וכו׳ (תהלים לב, א-ב). אף אנו נאמר אשרי תמימי דרך. דהיינו שהלכו בדרך תמים מעצמם בלי שנצטוו, כמו האבות הקדושים ששמרו התורה מבלי שנצטוו, שכן אברהם נאמר התהלך לפני והיה תמים (בראשית יז, א). וכן נח איש צדיק תמים (בראשית ו, ט). לפי ששמרו המצות מחמת תמימותם הגם שלא נצטוו. האמנם יותר מאושרים הם אותם שנצטוו, וזהו אשרי נוצרי עדותיו. ששומרים המצות לפי שנצטוו בהם. ונתן טעם בכל לב ידרשוהו, שכופים את יצרם להיות עם היצה"ט, תמימים ושוים לעבודתו ית׳, וזהו בכל לב, שגם היצה"ר יהיה דורש לעשות המצות. אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו (תהלים קיט, ג). כי המצווים ועושים יגדל שכרם לפי שכך רצונו ית׳ שיתעסקו בעבודתו, משא"כ אותם שאינם מצווים שאם ירצו לעשות יפעלו עולה, כזר הבא לעבוד עבודה במקדש, שכתוב והזר הקרב יומת (במדבר יח, ז). וכן ע"א ששבת חייב מיתה (סנהדרין נח:). עוד יובן עם מ"ש (ספרא), מנין שלא יאמר אדם אי אפשי לאכול חזיר וכו׳, אבל יאמר אפשי ואפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי. ז"ש אשרי תמימי דרך. שמטבעם הם תמימי דרך. האמנם ההולכים בתורת ה׳. שעושים כן לפי שהם מצווים ועושים, וזה מדבר על מ"ע וגם על מצות ל"ת, אשרי נוצרי עדותיו. שלא ללבוש שעטנז, שלא לבא על הערוה, ולא שטבעם נוטה לזה רק לפי שבכל לב ידרשוהו. שמכניעים את יצרם הרע להיות גם הוא כאחיו, הוא היצר הטוב ושניהם כאחד טובים. אף לא פעלו עולה וכו׳. הוא מה ששנינו בפ"ג דמכות (כג:), כל היושב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה. דקשה מאי היושב, יאמר בקצור כל שאינו עובר עבירה. אך הכונה שבא דבר עבירה לידו וניצול הימנה, וזהו כל היושב, שיושב לעבור עבירה ולא עבר, אז נותנין לו שכר כעושה מצוה, וז"ש אף לא פעלו עולה, מעלה עליהם כאילו בדרכיו הלכו. ובהקדמה זאת נבא אל הענין לפרש כמה פסוקים במגלת רות. אך תחלה נקדים מ"ש בב"ר פ׳ ל"ט. אמר רבי אלעזר בן זמרא אם מתכנסין כל באי עולם לבראת אפילו יתוש אחד אינם יכולים לזרוק בו נשמה, ואת אמר ואת הנפש אשר עשו (בראשית יב, ה), אלא אלו הגרים שגיירו. וא"כ למה אמר עשו, אלא ללמדך שכל מי שמקרב את הנכרי ומגיירו כאילו בראו. ויאמר אשר עשה למה נאמר אשר עשו, אמר רב הונא אברהם היה מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים ע"כ. וקשה מהו זה הכינוס לבראת בריה. אמנם ק"ל לר"א על הפ׳ שאומר ויקח אברהם את שרי אשתו וכו׳ ואת כל רכושם וכו׳ ואת הנפש אשר עשו בחרן. דאם כונתו על העבדים שקנו, כמו עשה את כל הכבוד הזה (בראשית לא, א). קשה דהא בכלל כל רכושם יהיו העבדים ג"כ. ועוד מאי אשר עשו ל׳ רבים. לכן אמר ר"א אם מתכנסין כל באי העולם, כלומר אם ׳אשר עשו׳ קאי לשרי ולוט שהיו עם אברהם לעשות נפשות, זה אינו שהרי אם מתכנסין כל באי העולם וכו׳, אלא אלו הגרים שגיירו, ולכן לא יוכללו באמרו ׳ואת כל רכושם אשר רכשו׳, כי זה נאמר על הגופים, אך ׳ואת הנפש׳ הוא על הגרים שגיירו שתקנו נפשם, כמו ועשתה את צפרניה (דברים כא, יב). שהוא לשון תקון. וחזר והקשה א"כ למה אמר עשו היל"ל להדיא שגיירו. אלא ללמדך שכל מי שמקרב את הנכרי ומגיירו, דייק בלישניה ׳שמקרב את הנכרי׳, לפי שמתחלה צריך להרחיקו, כמ"ש (יבמות מז:), דאי פריש נפרוש. אך כשרואה שבא לש"ש, כיתרו שא"ל הב"ה למשה, אדם זה שבא אצלך לא בא אלא לש"ש, אף אתה קרבהו ואל תרחיקהו (שמות רבה פ׳ כז). וכמ"ש אצלנו במקומו (חלק ג׳‏, דרוש י"ז לפרשת יתרו.). ואז מגיירו הרי הוא כאילו בראו. ויאמר אשר עשה. כלומר השתא דמוקמת לקרא דאשר עשו, ר"ל על הגרים שגיירו, יאמר אשר עשה דקאי אל אברהם, שעל לוט ודאי לא נאמר שהרי סופו הוכיח על תחלתו, שיצא לתרבות רעה בהתחברו לרשעים אנשי סדום. א"ר הונא אברהם היה מגייר את האנשים ושרה הנשים, ולכן אמר אשר עשו.

ובזה נבא לביאור הפסוקים של מגלת רות א׳. ותצא מן המקום אשר היתה שמה ושתי כלותיה עמה ותלכנה בדרך לשוב אל ארץ יהודה (שם ז). ותאמר נעמי לשתי כלותיה לכנה שובנה אשה לבית אמה וכו׳ (שם ח). ותאמרנה לה כי אתך נשוב לעמך (שם י). ותאמר נעמי שובנה בנותי למה תלכנה עמי וכו׳ (שם יא). שובנה בנותי לכן כי זקנתי מהיות לאיש וכו׳ (שם יב). וקשה למה הניחתם נעמי לצאת ממקומן, ואח"כ אמרה להן לכנה שובנה. דהיה לה לומר כן מתחלה קודם יציאתן. ועוד קשה כי תחלה אמרה לכנה שובנה, ובסוף אמרה שובנה בנותי. ועוד חזרה ואמר שובנה בנותי לכן. ועוד למה לא חזרה ערפה מתחלה אלא שלבסוף הפכה עורף לחמותה. אמנם איתא ברות רבתי, ותלכנה בדרך (רות א, ז). היו עסוקות בהלכות גרים. משום דקשה להו שהיה לו לכתוב לומר ותצא מן המקום אשר שמה ושתי כלותיה עמה לשוב אל ארץ יהודה, וא"כ ותלכנה בדרך הוא מיותר. לכן פירשו שהיו עסוקות בהל׳ גרים. והוא מ"ש במכילתא פ׳ יתרו, והודעת להם את הדרך ילכו בה (שמות יח, כ) זה תלמוד תורה. ויובן עם מ"ש בפ"ק דתעניות (י:), שני ת"ח שמהלכין בדרך ואין ביניהם דברי תורה ראויים לישרף, שנאמר ויהי המה הולכים הלוך ודבר (מ"ב ב, יא). טעמא דאיכא דבור וכו׳. וכן איתא בילקוט שם, מכאן אמרו שני בני אדם שמהלכין בדרך ועוסקין בתורה שאין דבר רע שולט בהם, שנאמר ויהי המה הולכים הלוך ודבר ע"כ. משום דהיל"ל ויהי המה הולכים ומדברים, ומאי הלוך ודבר. אלא ודאי שהיו הולכים ממש, וגם הלוך ודבר שהיו עוסקין בהלכה, שנאמר הליכות עולם לו (חבקוק ג, ו). א"ת הליכות אלא הלכות (נדה עג.). ע"ד אם בחקותי תלכו (ויקרא כו, ג). ולפי שנעמי ורות היו הולכות ועוסקות בתורה, לכן אמר ותלכנה בדרך. שהיו עוסקות בתורה, ומהו העסק הזה, שהיו עסוקות בהלכות גרים, דדבר הלמד מענינו הוא זה. ומה הנה הלכות גרים, כבר אמרו ביבמות פ"ד (מז.), ת"ר גר שבא להתגייר בזמן הזה, אומרים לו מה ראית להתגייר, אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דווים וכו׳, אם אמר יודע אני ואיני כדאי, מיד מקבלין אותו ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות, מ"ט דאי פריש נפרוש, ומודיעין אותו עון לקט שכחה ופיאה ומתנות עניים. ומודיעין אותו עונשן של מצות, אומרים לו הוי יודע שעד שלא באת למדה זו אכלת חלב אי אתה ענוש כרת, חללת שבת אי אתה ענוש סקילה. עכשיו אכלת חלב אתה ענוש כרת, חללת שבת אתה ענוש סקילה, וכשם שמודיעין אותו ענשן של מצות, כך מודיעין לו מתן שכרן וכו׳. ומה המה מצות קלות וחמורות, איתא בפ"ק דשבועות (יב:), קלות עשה ולא תעשה, חמורות כריתות ומיתות ב"ד. והיינו עריות שיש בהן כרת ומיתות ב"ד. ואמר אכלת חלב, חללת שבת. לפי שיש בהן אזהרות הרבה, וגם כתוב להדיא עונש שלהן, כי כל אוכל חלב וגו׳ ונכרתה הנפש האכלת מעמיה (ויקרא ז, כה). ובשבת כל העושה בו מלאכה יומת (שמות לה, ב). הנה כי כן כתוב, ותקם היא וכלותיה ותשב משדי מואב (רות א, ו). ואח"כ ותצא מן המקום אשר היתה שמה ושתי כלותיה עמה (שם ז). כי הנה מתחלה היו כולן בלב א׳, לפי כי שמעה בשדה מואב כי פקד ה׳ את עמו לתת להם לחם. אך בשמוע ערפה כי כוונת נעמי היתה לגיירן נהפך לבה, ולכן אמר ותצא מן המקום אשר היתה שמה ושתי כלותיה, לא אמר וכלותיה רק ושתי כלותיה, כי כל אחת לבה חלוק מחברתה לפי שותלכנה בדרך, שלימדה להן נעמי הלכות גרים. ואז ותאמר נעמי לשתי כלותיה, כי הכירה נעמי כי לא היה לבם שוה, ולכן אמרה לכנה לגבי רות שכונתה לילך עמה. אך לגבי ערפה שובנה אשה לבית אמה, אמנם דברה בלשון רבים כלפי שתיהן, כי כן הדין נותן כדלעיל, ולהורות שלאחת מהן אומרת שובנה, אמר אשה לבית אמה דהיינו ערפה לבדה, שלכן לא אמר שובנה לבית אמכן. וכן יתן ה׳ לכם ומצאן מנוחה (שם ט). ואיתא במדרש ומצאן כתיב, אחת מצאה שנית לא מצאה. דייק מדכתיב ומצאן בלא ה׳, ולכן אחת מצאה, דהיינו רות שאמרה לה נעמי, הלא אבקש לך מנוח אשר ייטב לך (רות ג, א). אך ערפה לא מצאה מנוח, כי לכן נקראת הרפה, שהכל דשין בה כריפות. כדברי רז"ל (ילקוט ש"א, י"ז). ותאמרנה לה כי אתך נשוב לעמך (רות א, י). שמתחלה אמרו שתיהן כן, ולזה השיבתו שובנה בנותי למה תלכנה עמי. ואמרו על זה (ילקוט רות סי׳ תרא), למה ג׳ פעמים, מכאן שממאנים את הגר עד ג׳ פעמים. כי תחלה אומרים לו מה ראית להתגייר וכו׳, ועל זה אמרה נעמי לכנה שובנה וכו׳. ואח"כ מודיעין אותו מקצת מצות קלות וכו׳ דאי פריש נפרוש. ולזה אמרה נעמי שובנה בנותי למה תלכנה עמי. ובפעם השלישית מודיעין אותו ענשן של מצות וכו׳. לזה אמרה שובנה בנותי שהוא כלפי שתיהן. אך לכן בלא ה׳, שמדברת עם רות לבדה, שראתה נעמי שרצונה ללכת עמה. ותשנה קולן כתיב בלא א׳, לרמוז שאחת היתה שנשאה קולה, שהרי ותשק ערפה לחמותה נשיקה של כרישות, ורות לבדה דבקה בה.

ותאמר הנה שבה יבמתך וכו׳. יש כאן מקום דקדוק, שהרי ברות רבתי ע"פ וישאו להם נשים מואביות. אמר רות וערפה בנות עגלון היו. וכן הוא בילקוט. וגם במדרש הנעלם של רות בזהר חדש דף ל׳ ד׳. אמר רבי רחומאי בנות עגלון מלך מואב היו. וא"כ היה לה לומר הנה שבה אחותך. ועוד מ"ש אשה לבית אמה, קשה שהיה לו לומר לבית אמכן. אך על זה יכולים אנו לומר שבנות שתי נשים עגלון היו. וגם אפשר לומר שלכך אמר במדרש אשה לבית אומתה. משום דק"ל שאם היו אחיות היל"ל לבית אמכן. וכמו שפי׳ רש"י ז"ל בפ׳ וירא, וגם אמנה אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי (בראשית כ, יב). שאין אבות לגוי, והרן מאם אחרת היה. אף אנו נאמר ששתיהן בנות עגלון היו, אך לפי שהיו בני שתי אמהות ואין אבות לגוי, לכן אמרה שובי אחרי יבמתך ולא אחרי אחותך. ואפשר עוד שלפי שערפה הפכה עורף לחמותה ורות דבקה בה, לכן לא קראה אחותך אלא יבמתך. עוד איתא שם ביבמות (מז:), אמרה לה אסיר לון תחום שבת, באשר תלכי אלך. אסיר לון יחוד, באשר תליני אלין. מפקדינן תרי"ג מצות, עמך עמי. אסיר לון ע"א, ואלקיך אלקי. ד׳ מיתות נמסרו לב"ד, באשר תמותי אמות. ב׳ קברים נמסרו לב"ד, ושם אקבר ע"כ. וקשה שכיון שאמרה מפקדינן תרי"ג מצות, למה הוצרכה לפרט אסיר לן תחום שבת, אסיר לן יחוד, אסיר לן ע"א, דבכלל מאתים מנה. אמנם המה ראו כן תמהו בכתוב ותאמר רות אל תפגעי בי וכו׳ כי אל אשר תלכי אלך וכו׳ (רות א, טז). דמהו אריכות זה, היה לה להשיב כי אתך אשוב כמ"ש תחלה. לכן פירשו כי כל אלה הם תשובות לדברי נעמי, כי גם זה שם, אומרים לו הוי יודע שהעה"ב אינו עשוי אלא לצדיקים, וישראל בזמן הזה אינן יכולים לקבל לא רוב טובה ולא רוב פורענות. כלפי מ"ש עוד שם, מפני מה גרים בזמן הזה מעונים ויסורין באים עליה׳, מפני שאין בקיאין בדקדוקי מצות כישראל. לכן אומרים לו שהעה"ב אינו עשוי אלא לצדיקים שבקיאים בדקדוקי מצות לעשותן כתקונן, ולכן צריך להתיסר ביסורין כדי לזכות לעה"ב, ודרך חיים תוכחות מוסר. על כל אלה השיבתה רות אל תפגעי בי לעזבך בעה"ז, לשוב מאחריך לעה"ב. כי אל אשר תלכי אלך, וגם אני אזהר בדקדוקי מצות כמותך. ולפי שהיו הולכות בדרך, ואפשר שבא שבת וצריכות לקנות שביתה, לכן אמרה לה אסיר לן תחום שבת, דהיינו שאסור לנו לילך יותר מאלפים אמה לכל רוח, ולפי שתחומין מדרבנן, לכן אמרה אסיר לן, הגם שאינו כתוב בתורה להדיא. וכן אסיר לן יחוד, היינו יחוד פנויה, כי מן התורה לא נאסר אלא באשת איש בלבד, כמ"ש בטור א"ה סי׳ כ"ב. וגם זה אינו כתוב בהדיא רק נרמז בפ׳ כי יסיתך אחיך בן אמך (דברים יג, ז). וכ"כ הרמב"ם בסוף פ׳ כ"א מהלכות אסורי ביאה. איסור יחוד העריות מפי הקבלה. וכן אסיר לן ע"א, לפי שבני נח אינן מוזהרין על השיתוף. ועוד ידענו כי כל המודה בע"א כופר בכל התורה כלה, כי כל המצות מומר לאחת מהן אינו מומר לכל התורה כלה, אך בע"א המודה בה כופר בכל המצות. ולכן הגם שאמרה מפקדינן אתרי"ג מצות, דהיינו שלכל מצוה צריך שימור, אמנם מומר לאחת אינו מומר לכלן. אך המומר לע"א מומר לכל התורה כלה, ולכן פרט אותה. ולפי שב"ד מכין ועונשין שלא מן הדין, כדאיתא שם ביבמות פרק י׳ (צ:). לכן אמרה ד׳ מיתות נמסרו לב"ד, כלומר אף שלא מן הדין נמסרו להם, כמו שייטב בעיניהם לעשות סייג לצורך שעה. וכן שתי בתי קברות להרוגי ב"ד. והכל להודיעה חומר שמירת התורה, כדי שאם תרצה לפרוש תפרוש. ולכן בסימן ב׳ כשאמר לה בועז אל תלכי ללקוט בשדה אחר וכו׳. אמרה לו מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני ואנכי נכריה. כלומר מקהל גרים, ומה טיבך לעשות לי טובה. ויען בועז ויאמר לה הוגד הוגד לי כל אשר עשית את חמותך אחרי מות אישך. דבשלמא בחיי בעליך היית חייבת בכבודה. אבל היתה טובתך רבה במה שעשית עמה אחרי מות אישך, ועל הכל ותעזבי אביך ואמך וארץ מולדתך וכו׳. אלו הם שתי הגדות, ולעומתם חייב אני לעשות עמך חסד. ישלם ה׳ פעלך וכו׳. כי הנה אמרו ע"פ מי הקדימני ואשלם (איוב מא, ג). מי עשה צדקה עד שנתתי לו ממון, וכיוצא (מדרש תהלים ל). ואת לא כן שהקדמת לבא להתגייר עד שלא נעשה בך שום טובה, לכן תהי משכורתך שלימה, כי אין את בכלל מי הקדימני ואשלם. ולפי שתפסת אומנות ישראל רחמנים בני רחמנים, גומלי חסדים בני גומלי חסדים, לכן אמר ותהי משכורתך שלימה מעם ה׳ אלקי ישראל. עוד יאמר ישלם ה׳ פעלך וכו׳. בעה"ז, ולא בשביל זה יחסר משלחנך לעה"ב כמו שאירע לר"ח בן דוסא, שראה בחלומו שהיה חסר רגל א׳ משלחנו לפי שקבל רגל זהב (תענית כה.). זהו ישלם ה׳ פעלך גם בעה"ז, כי הג"ח הוא מהדברים שאדם אוכל פירותיהן בעה"ז והקרן קיימת לו לעה"ב (פאה א). וזהו ותהי משכורתך שלימה ולא חסרה. ועוד לדרכנו ותהי משכורתך שלימה, כי אעפ"י שכתוב ראה ויתר גוים (חבקוק ג, ו). שהתיר להן ז׳ מצות שלהן (ב"ק לח.). שלא יהיו מקבלין שכר אלא כמי שאינו מצווה ועושה. את עתה אינך בכלל זה, רק ותהי משכורתך שלימה כמצווה ועושה. אשר באת לחסות תחת כנפיו, ועתה הנך בכלל ישראל המצווים ועושים. ואיתא בילקוט ע"פ זה אמר לה מי שעתיד לשלם שכרם לצדיקים הוא יתן שכרך, ותהי משכורתך שלמה. שלמה רמז לה, שלמה יעמוד ממך. וקשה למה לא ישלם שכרה, שהוצרך בועז לומר לה כן. אמנם ביבמות פ"ד (מח:) אמרו, מפני מה גרים בזמן הזה מעונים ויסורין באין עליהם וכו׳, אחרים אומרים מפני ששהו עצמן להכנס תחת כנפי השכינה. א"ר אבהו מאי קראה, ישלם ה׳ פעלך וכו׳ אשר באת לחסות תחת כנפיו (רות ב, יב). ופי׳ רש"י שמיהרת ולא אחרת ע"כ. ז"ש מי שעתיד לשלם שכרם לצדיקים, כלומר בלי שתסבול יסורין בעה"ז, יתן שכרך לפי שמהרת ולא איחרת, כי אם באת קודם לא היינו מקבלים אותך, כמ"ש בילקוט ותלכי אל עם אשר לא ידעת תמול שלשום (שם יא). שאילו באת אצלנו תמול שלשום לא היינו מקבלים אותך, שעדין לא נתחדשה הלכה עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית. ועל הכל השיבתו אמצא חן בעיניך אדוני כי נחמתני בדברים אלה, ולפי שבאמור לה שלמה יצא ממך, נראה שכונתו לישא אותה לאשה, אמרה ואנכי לא אהיה כאחת שפחותיך, וכדרך שאמרה אביגיל לדוד, הנה אמתך לשפחה לרחוץ רגלי אדוני (ש"א כה, מא).

עוד שם בסי׳ ג׳. ורחצת וסכת ושמת שמלותיך עליך וירדת הגורן וכו׳. קשה מאד איך צדקתה וצניעותה של נעמי תתן עצה לרות לעשות מעשה זר כזה לגלות מרגלותיו של בועז, וכדי בזיון וקצף לאשה חשובה כמוה, אך בב"ר סוף פ׳ נ"א. ר׳ הונא בר פפא ור׳ סימון, ר׳ הונא אמר מתחלת עיבורו של מואב לא היה לשם זנות אלא לש"ש, שנאמר לא כן בדיו עשו לש"ש אלא לשם זנות, שנאמר ויחל העם לזנות אל בנות מואב (במדבר כה, א). ר׳ סימון אמר מתחלת עיבורו של מואב לא היה לש"ש אלא לשם זנות, שנאמר ועברתו לא כן בדיו (ישעיה טז, ו). לא עשו כן בדיו לשם זנות אלא לש"ש, שנאמר ותרד הגורן ותעש ככל אשר צותה חמותה (רות ג, ו) ע"כ. וזהו שדקדקו בפסוק ירמיה מ"ח. שמענו גאון מואב וכו׳ (כט). אני ידעתי נאם ה׳ עברתו ולא כן בדיו לא כן עשו (ל). שקשה מאד הבנת הכתוב הזה. אמנם הנה מצינו בבנות מואב שלש פעמים דבר זה הנראה לעינים שפתחו בזנות. הראשון בבנות לוט שאמרו לכה נשקה את אבינו יין ונשכבה עמו (בראשית יט, לב). אך הפסוק עצמו הראה כונתם הטובה, שאמרו ואיש אין בארץ לבא עלינו (לא). שחשבו שכל העולם נחרב כמו בדור המבול, ולכן אמרו בנזיר פרק ד׳ (כג:), לעולם יקדים אדם עצמו לדבר מצוה, שבשביל לילה א׳ שקדמתה בכירה לצעירה זכתה וקדמתה ד׳ דורות למלכות. השני וישב ישראל בשיטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב (במדבר כה, א). אך בראותנו שלא נתרחקו מלבא בקהל רק האנשים, ש"מ שגם אז בנות מואב לא כיונו לזנות, וכן אמרו בזהר חדש דרות דף ל׳ ד׳ וז"ל, בהכרח עמדו בנות מואב באותו מעשה, דא"ר חלקיה האנשים באים ומביאין אותן בעל כרחן, ואותה שלא קבלה הורגין אותה, עד שנמצאו מואביות כלן שם בהכרח. וע"ד ודאי האנשים אסורין והנשים מותרות ע"ש (רבי בון אמר, אלמלא הוינא התם כד אתקיימא הלכה, מואבי ולא מואבית, פליגנא עליו, ואמינא מואבית ולא מואבי. ומה מאן דכתיב בהו, (במדבר כה) ויחל העם לזנות אל בנות מואב ותקראנה לעם לזבחי אלהיהן. וכתיב, (במדבר לא) הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם ותהי המגפה בעדת ה׳. אינון גרמין כולי האי, וגוברין אסירי בגלותא ואינון שריין. מיד אמר הדרי בי, ומה משה ואלעזר קבלון. דכתיב, (שם) אשר לא ידעו משכב זכר החיו לכם. מאי טעמא, בהכרח עמדו בנות מואב באותו מעשה, דאמר רבי חלקיה אמר רבי אסיא בן גוריון, האנשים באין ומביאין אותן בעל כרחן, וההיא שלא קבלה הורגין אותה, עד שנמצאו מואביות כולן שם בהכרח. ועל דא ודאי האנשים אסורים, והנשים מותרות. ועוד, כתיב באורייתא תרי טעמי, על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, ואשר שכר עליך את בלעם, עיקרא דמילתא גוברין הוו. אמר רבי חיסדאי, והא תנינן דנחל שיטים מגדל הניאוף דנשים הוא, ואת אמרת בעל כרחן עמדו שם. ואמר רבי אושעיא, מאי דכתיב, (יואל ד) ומעין מבית ה׳ יצא והשקה את נחל השטים, שבאותו זמן עתיד הקדוש ברוך הוא לרפאות את כל העולם, ומפני שנחל שטים מרבה ניאוף, יצא מעין מבית ה׳ לרפאות אותו הנחל. אם כן הרי לך כי בשביל הניאוף הן באות מעצמן. אמר רבי מנסיא, חס ושלום. גלוי וידוע, דבמקום שבעליהם ואביהם שם, שאינן באות מעצמן בפרהסיא, אלא הם הפקירו אותן בעל כרחן בעצת בלעם.). ואעפ"י שכתוב הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם (במדבר לא, טז). כבר אמרו בזהר פ׳ בלק דף קפ"ט ב׳. ות"ח דכלא הוה אמרין וכו׳, ואפקירו נשייהו ובנתייהו, דהא על נשי מדין כתיב הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם, וכלא ממדין הוה ע"כ. השלישי ענין רות עם בועז, שבלי ספק כונתה לשמים. ז"ש ר׳ הונא תחלת עיבורו של מואב, דהיינו מה שעשו בנות לוט, לא היה אלא לשם שמים, אך בניו דהיינו בשטים לא היה אלא לשם זנות, דכתיב ויחל העם לזנות אל בנות מואב. אך רבי סימון ס"ל דגם מתחלה לא היה לש"ש אלא לשם זנות, וזה במ"ש בנזיר פ"ג (כג:), לתאוה יבקש נפרד (משלי יח, א) זה לוט. וכבר פירשנוהו במקומו (חלק ג׳‏, דרוש ל"ו לפרשת בלק.). ועוד שם, לוט לא נתכוון אלא לשם עבירה וכו׳. לא כן בדיו זה מעשה רות עם בועז, שכן ראינו שאמרה נעמי, בתי הלא אבקש לך מנוח אשר ייטב לך. כלומר לא כראשונים שנתכוונו לשם זנות, אך עתה אשר ייטב לך, דהיינו לש"ש. וזהו ועתה הלא בועז מודעתנו (רות ג, ב). כלומר לא כראשונים שנתכוונו לשם זנות, אך עתה הלא בועז מודעתנו, הוא פנוי ואת פנויה. הנה הוא זורה את גורן השעורים הלילה. שפי׳ ז"ל (תנחומא פ׳ בהר), שהיה שוכב שם בגורן שלו. ורחצת וסכת ושמת. וכתיב ושמתי וירדת ג"כ כתוב בי׳, ופי׳ רז"ל זכותי ירד עמך, כדי שלא יאמרו רחילא בתר רחילא אזלא, כעובדי אימא כן עובדי ברתה. ותאמר אליה כל אשר תאמרי אלי אעשה. וקשה דהיה לה לומר כל אשר אמרת אלי אעשה, שכבר אמרה לה ורחצת וסכת וכו׳. ועוד אלי קרי ולא כתיב ולמה כן. אך יובן במ"ש בשבת פ׳ ט"ו (קיג:), תן לחכם ויחכם עוד (משלי ט, ט). א"ר אלעזר זו רות המואביה, דאילו נעמי קאמרת לה ורחצת וסכת וכו׳ וירדת הגורן. ואילו בדידה כתיב ותרד הגורן. והדר ותעש ככל אשר צותה חמותה. ופרש"י ז"ל והדר ותעש שם סכה ולבשה שמלות נאות, שלא יפגשו בה כשהיא מקושטת ויאמרו זונה היא ע"כ. לכן אמרה כל אשר תאמרי אלי אעשה ולא כל אשר אמרת, כי יודעת אני שדברי יכנסו באזניך, וגם את תודה לדברי, שלא טוב הדבר לירד מקושטת בדרך, ולכן לא כתיב אלי, כי לא נכנסו דבריה באזניה. וברות רבתי אלי קרי ולא כתיב, אמרה לה שמא יבא א׳ מן הכלבים ויזדווג לי, ואעפ"כ עלי לישב הדברים ע"כ. יובן עם מ"ש שם, א"ר יצחק כל אותו הלילה שפירשה ערפה מחמותה, נתערבו בה עריות גוים של מאה בני אדם, ר׳ תנחומא אמר וכלב אחד, דכתיב ויאמר הפלשתי אל דוד הכלב אנכי וכו׳ (ש"א יז, מג). וכבר פירשנו בס׳ אלון בכות שלנו דף פ"ד ב׳, שהכונה על איש מזרע עמלק שנק׳ כלב, וממנו נולד גלית. ונלע"ד שהוא מ"ש בשמואל א׳ י"ח. אין חפץ למלך במוהר כי אם במאה ערלות פלשתים. שרמז לו שדוד הרג לגלית שהיה בן מאה ערלות פלשתים, ועתה רוצה שיהרוג מאה פלשתים ממש, ולכן רות אמרה שמא יבא א׳ מן הכלבים, דהיינו מזרעו של עמלק שהם כלבים עזי נפש, ויזדווג לי כמו שעשה לאחותי. ואמנם עלי לישב הדברים, דהיינו לירד תחלה הגורן ואח"כ לרחוץ ולסוך וללבוש בגדי שבת.

עוד שם, ותבא אל חמותה וכו׳ ותגד לה את כל אשר עשה לה האיש. קשה מאי ותגד, דאין הגדה אלא דבר חכמה ((זהר בראשית, פ׳ ויחי, דף רל"ד ע"ב). ואגידה לכם (בראשית מט, א). מאי ואגידה, רזא דחכמתא איהו. ר׳ יוסי שאיל לר"ש א"ל ואגידה או ויגד או ויגידו וכן כלהו, ודתנינן דרזא דחכמתא איהו, אמאי במלה דא רזא דחכמתא. א"ל בגין דאיהו מלה דאתיא בגימ"ל דל"ת בלא פירודא, והאי איהו רזא דחכמתא. מלה דאתיא בשלימו ברזא דאתוון, הכי הוא כד אינון בחכמתא.). ועוד קשה שכתב עוד ותאמר שש השעורים האלה נתן לי כי אמר אל (אלי קרי) אל תבואי ריקם אל חמותך. וכיון שכתב ותגד את כל אשר עשה לה האיש, יש בכלל מה שנתן לה שש השעורים, ולמה כתב זה בפרטות, ועוד גם כאן אלי קרי ולא כתיב ולמה זה. אך איתא ברות רבתי, ותאמר מי את בתי (רות ג, טז). וכי לא היתה מכירה, אלא אמרה לה מה את פנויה או אשת איש, אמרה לה פנויה, ותגד לה וכו׳. וזה כי כונת נעמי היתה שבעז יקדשנה בביאה, כי אעפ"י שרב הוה מנגיד אמאן דמקדש בביאה (יבמות נב.). יבמה שאני דכתיב יבמה יבא עליה וכו׳ (דברים כה, ה). וז"ש רות ופרשת כנפיך על אמתך כי גואל אתה (רות ג, ט). וכתוב ולא יגלה כנף אביו (דברים כג, א). ופי׳ (רש"י), בשומרת יבם הראויה לאביו, כי ביאת היבמה מקרי פרישת כנפים. ועוד רמזה ופרשת כנפיך על אמתך (רות ג, ט). על כנף הציצית שהוא מציל מהחטא של עריות (מנחות מד.), וכאן אין שום חטא, אדרבא מקיים מצות יבום, ובזה יכול אתה לפרוש כנפיך על אמתך שלא יעכבוך מלבא עלי, כי גואל אתה ופנויה וטהורה אני. ועל כן שאלה נעמי לרות, מי את בתי. כי חשבה נעמי שבועז יבא עליה ויעכבנה אצלו כאשר היא אשתו, וכשראתה שבאה לביתה שאלה מי את בתי, האם עדין את אלמנת מחלון בני, ואין אדם נמנע מלקרות לכלתו בתו. ולכן כתוב ותגד לה, דהיינו שהגידה לו דברי חכמה, מה שעשה לה בועז שלא רצה לבא עליה, ואמר לה ליני הלילה. ואיתא שם ברות רבתי, ותקם בטרם יכיר איש את רעהו, בטרום כתיב, מלמד שנשתהא שש שעות ולא נגע בה. ועוד שם כל אותו הלילה היה בועז שטוח על פניו ואומר, רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שלא נגעתי בה, כן יהי רצון מלפניך אל יוודע כי באה האשה הגורן ואל יתחלל בה ש"ש. כל זה רמוז באמרו את כל אשר עשה לה האיש. שיש שני רבויים. ועוד את כל אשר עשה לה האיש, דאיתא שם ברות רבתי ויבא העיר, לא הוה צריך למימר אלא ותבא העיר, אלא מלמד שהיה מהלך עמה שלא יפגע בה אחד מן הבחורים. ועל כל אלה ותגד לה את כל אשר עשה לה האיש. ותאמר שש השעורים האלה נתן לי וכו׳. איתא בפרק חלק (סנהדרין צג.), דרש בר קפרא בצפורי, מ"ד ותאמר שש השעורים האלה נתן לי (רות ג, יז). מאי שש השעורים, אלימא שש שעורים ממש, וכי דרכו של בועז ליתן מתנה שש שעורים, אלא שש סאין, וכי דרכה של אשה ליטול שש סאין, אלא רמז לה שעתידין ששה בנים לצאת ממנה שמתברכין בשש שש ברכות, ואלו הן דוד, ומשיח, דניאל, חנניה, מישאל ועזריה. וקשה למה לא דרש כן בפ׳ הקודם, וימד שש שעורים וישת עליה (רות ג, טו). שהרי ברות רבתי דרשו כן ע"פ זה, וימד שש שעורים וכו׳. דרש בר קפרא וכו׳. אמנם אלו ואלו דברי אלקים חיים, כי רצה בועז להראות צניעותה של רות שכונתה לש"ש, ואיתא בזהר פ׳ אמור בר"מ דף צ"ז א׳ שכבר כתבנוהו בדרוש הקודם, עומר דא מקרבין ישראל בדכיותא דלהון, וההוא קרבנא איהי מן שעורים, ודא אתקריב למיעל רחימו בין אתתא ובעלה וכו׳. לכן אמר בועז לרות הבי המטפחת אשר עליך (רות ג, טו). להורות על צניעותה, שכן אז"ל (בראשית רבה פ׳ ס׳), שתים הן שנתכסו בצעיף וילדו תאומים, רבקה ותמר. וכן רות עשתה מעשה תמר, שגם היא הזמינה עצמה ליהודה כרות לבועז, ולכן וימד שש שעורים וישת עליה. והתרגום תרגם זה הפסוק, וכל שית סאין דשעורין ושוי עלהא ואייתי לה כח מן קדם ה׳ לסוברותהון ומן יד אתאמר בנבואה דעתידין למיפק מינה שיתא צדיקי עלמא דכל חד וחד עתיד למהוי מתברך בשית ברכאן ע"כ. ובזה מובן הכתוב וימד שש שעורים. דהיינו שש סאין. וישת עליה הוא בעצמו, כדי שיהא לה כח לנושאם. ואמנם בפ׳ חלק (סנהדרין צג.) דרשו כן ע"פ ותאמר שש השעורים האלה נתן לי (רות ג, יז). לפי שאמר השעורים עם ה׳ הידיעה. ולהיות הרמז זה גדול על שש הצדיקים העתידין לצאת ממנה, לכן ותאמר וכו׳. הוא פסוק בפני עצמו ואמירה בפני עצמה. ונתן טעם כי אמר לא תבואי ריקם אל חמותך. ואלי קרי ולא כתיב, להורות על צניעותה שלא אמרה לנעמי שבועז דבר אליה לנוכח כאיש לאשתו, רק אמרה שלא לנוכח אל תבואי ריקם אל חמותך.

ומהפסוקים שביארנו נראה אמות הקדמתנו, שגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה. ונבא לביאור מ׳ ז"ל בפ׳ ר"ע (שבת פח.), א"ר אלעזר בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, יצתה בת קול ואמרה להם מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשים בו, דכתיב ברכו ה׳ מלאכיו גבורי כח עושה דברו לשמוע בקול דברו. ברישא עושי והדר לשמוע ע"כ. ופרש"י ז"ל עושי דברו לשמוע, מוכנים לעשות קודם שישמעו, ולא כדרך שאר עבדים ששומעים תחלה את הדבר לידע אם יכולין לקבל עליהם אם לא ע"כ. וצריך להבין מהו רז זה. אמנם כשאומר הקדוש ברוך הוא למשה שיאמר לישראל ועתה אם שמוע תשמעו בקולי, היה להם להשיב כל אשר דבר ה׳ נשמע ונקבל, והם השיבו כל אשר דבר ה׳ נעשה. והלא עדין לא צוה להם לעשות כלום. ובפ׳ משפטים כתוב ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע (שמות כד, ז). והלא כבר שמעו, וא"כ די שיאמר כל אשר דבר ה׳ נעשה. ועוד שכבר אמרו רז"ל גדול המצווה ועושה, וא"כ היה להם לומר נשמע ונעשה, שבזה נמצאו מצווים ועושים ויגדל שכרם. לכן בא ר׳ אלעזר להורות כונת ישראל במה שהקדימו נעשה לנשמע. כי זה מורה על עוצם התדבקותם בה׳ אלקיהם, שעושים דבריו קודם ששמעו, כמלאכי השרת שמכינין עצמם לעשות מה שיצום ה׳, דודאי אם לא נצטוו לא ידעו מה יעשו, אך הכונה שמזרזין עצמן לעשות תכף שישמעו, וכן אמרו ישראל כל אשר דבר ה׳ נעשה. וזהו הרז שמשתמשים בו מה"ש, שאף על פי שאין בהם יצר הרע שיסיתם שלא לשמור דברו ית׳, וישראל יש בהם יצה"ר, עכ"ז גם הם נשתמשו במה שמה"ש משתמשין בו ואמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע. ובפ׳ יתרו כתיב כל אשר דבר ה׳ נעשה. כי ידעו שא"א ליחיד לשמור את כל המצות, לכן יחד כלם יודו ויאמרו נעשה ונשמע, וזהו ויענו כל העם יחדיו ויאמרו, כלומר להיותם יחדיו אז ענו ואמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה לפי שהם יחדיו וישמרו כל התורה. לא כן בהיות כל א׳ לעצמו שא"א לשמור את כל דברי התורה כהלכתה. עוד שם בפרק ר׳ עקיבא, אמר ר׳ חמא בר חנינא, מ"ד כתפוח בעצי היער (שיר השירים ב, ג). מה תפוח זה פריו קודם לעליו, אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע, ההוא מינא דחזייה לרבא דקא מעיין בשמעתא ויתבא אבצעתיה תותי כרעיה וקא מייץ בהו וקא מבען אצבעתיה דמא, א"ל עמא פחיזא דקדמיתו פומא לאודנא, אכתי בפחזותייכו קיימיתו, ברישא אבעי לכו למשמע אי מציתו קבליתו ואי לא לא קבליתו. א"ל אנן דסגינן בשלימותא כתיב בן תומת ישרים תנחם, הנך אנשי דסגן בעלילותא כתיב בהו וסלף בוגדים ישדם ע"כ. וקשה מה שייכות יש לתפוח שהקדים פריו לעליו, למה שהקדימו נעשה לנשמע, ועוד מהו דקדמיתו פומא לאודנא, הוה ליה למימר דקדמיתו ידא, דנעשה הוא בידים. אך ידענו כי כבר איתא פלוגתא (קדושין מ:), אי תלמוד גדול אי מעשה גדול, ונמנו וגמרו תלמוד גדול שמביא לידי מעשה. וכבר פי׳ במ"א (‏אבות עולם פ"ד, ו׳.) דהיינו שלומד ע"מ לעשות. וזהו שהמשיל לימוד התורה לתפוח שפריו קודם לעליו, דהיינו מה ששנינו כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו (אבות ג, ט). דהיינו שלומד ע"מ להיות ירא שמים, וע"ש פי׳ הר"ב (אני שמעתי, שמקדים במחשבתו יראת חטאו לחכמתו, שהוא חושב בלבו אלמד בשביל שאהיה ירא חטא. וזה על דרך שאמרו תחלת המחשבה סוף המעשה.). אך הלימוד סתם נמשל לעלים, כמ"ש ועלהו לא יבול (תהלים א, ג). אפילו שיחתן של תלמידי חכמים צריכה תלמוד (ע"ז יט:). וזהו שהקדימו נעשה לנשמע, דהיינו שהקדימו יראת חטאם קודם לחכמתם, וזהו דקדמיתו פומא לאודנא, דהיינו שבפיהם אמרו שילמדו ע"מ לעשות, כי המעשה עצמו א"א לעשותו אלא אחר הלימוד, כי אין בור ירא חטא (אבות ב, ה). ועוד שצריך להיות מצווה ועושה כדלעיל, ולכן לא אמר דקדמיתו ידא רק פומא ודוק. וכבר פי׳ מ׳ זה בדרושים אחרים יע"ש.

והנה אנחנו קורין מגלת רות בחג השבועות הזה, לפי שזווג בועז עם רות היה באותו זמן, שכן כתוב והמה באו בית לחם בתחלת קציר שעורים (רות א, כב). ופרש"י ז"ל שהוא בפסח, זמן הקרבת העומר, וכתיב עד כלות קציר השעורים וקציר החטים (רות ב, כג). שבא"י הוא בזמן החג הזה, שלכן אז היו מביאין שתי הלחם מן החטים ומן החדש, כדתנן ריש פ"ח דמנחות (עז:), חוץ מהעומר ושתי הלחם שאינן באין אלא מן החדש. והזמן הזה הוא אשר בחר ה׳ בעמו, כחתן הבא אצל כלתו, כי אין אהבה עזה כמוה. והוא מ"ש בסנהדרין פ"ב (כב:), וימת אלימלך איש נעמי (רות א, ג). תנא אין איש מת אלא לאשתו, שנאמר וימת אלימלך איש נעמי. ואין אשה מתה אלא לבעלה, שנאמר מתה עלי רחל (בראשית מח, ז) ע"כ. משום דקשיא ליה אטו עדין לא ידענו שאלימלך איש נעמי, שכבר כתוב ושם האיש אלימלך ושם אשתו נעמי (רות א, ב). אלא ודאי בא ללמדנו כי מיתת אלימלך לא היתה אלא לאשתו שנשארה גלמודה ממנו, וכמו כן במות אשת נעורים אין מרגיש בה אלא בעלה, וכבר אמרו (סנהדרין כב.), כל מי שמתה לו אשתו ראשונה כאילו חרב בה"מ בימיו. כי כשם שהמקדש היה להשרות בו שכינה, כך איש ואשה שזכו, שיש בניהם אהבה ואחוה שלום וריעות, שכינה שרויה ביניהם, י׳ באיש וה׳ באשה (סוטה יז.). ולכן אמר יעקב מתה עלי רחל. שאין מרגיש במיתתה אלא אני שנשארתי לבדי. ולכן אמרו (ב"ר פ׳ כ), אין תשוקתה של אשה אלא לאישהּ, שנאמר ואל אישך תשוקתך (בראשית ג, טז).

ובילקוט ישעיה ס"א. שוש אשיש בה׳, משל למטרונא שהלך בעלה ובנה וחתנה למדינת הים. אמרו לה באו בניך, א"ל ישמחו כלותי. הרי חתניך ישמחו בנותי. כיון שאמרו לה הרי בעליך, אמרה להם הא חדו שלימה. כך הנביאים אומרים לה לירושלם, בניך מרחוק יבאו. והיא אומרת ישמח הר ציון, ובנותיך על צד תאמנה. והיא אומרת תגלנה בנות יהודה, וכיון שאמרו לה הנה מלכך יבא לך, היא אומרת הא חדו שלימה, שוש אשיש בה׳ ע"כ. קשה לו לבעל המ׳ מאי שוש אשיש, לכן הביא המשל למטרונא וכו׳. דודאי יש לה שמחה בביאת בניה וחתניה, אבל אין לה שמחה שלימה רק בביאת בעלה, וזהו שאמר הא חדו שלימה. והנה זהו הנמשל כי לעתיד יקבץ נדחי ישראל ויבאו לא"י, וזהו שאומר בניך מרחוק יבאו. דהיינו קבוץ גליות, והיא אומרת ישמחו כלותי. ולפי הדקדוק היל"ל תשמחנה כלותי, אך נלע"ד דקרינן יְשַׂמְח פועל יוצא, כלומר שהבנים ישמחו את כלותי, והנמשל היא אומרת ישמח הר ציון, דהיינו המקומות שנחרבו בא"י, וזהו כלותי מלשון כלה ונחרצה, יחזרו לאיתנם ויתישבו. ובפרט בה"מ שנק׳ הר ציון, בשוב ה׳ את שבות עמו יבנה ויכונן. אומרים לה הרי חתניך, שהוא הנמשל ובנותיך על צד תאמנה, שבאו בעליהן וישבו על צדן, כדכתיב נצבה שגל לימינך (תהלים מה, י). והיא אומרת ישמחו בנותי, שבביאתן יגרמו לשמח את בנותי, וזהו תגלנה בנות יהודה. הם הגרים שיתגיירו, ואז נאמר הרחיבי מקום אהלך וכו׳. וכמ"ש ונתתי אתהן לך לבנות (יחזקאל טז, סא). כיון שאמרו לה הרי בעליך, והוא הנמשל הנה מלכך יבא לך, שתשרה שכינה בישראל. אז שוש אשיש בה׳. שתהיה שמחה שלימה שתצטרף עם הקודמות, וזהו הכפל שוש אשיש. והנה בנשא רבה פ׳ י"ב ז"ל, ביום חתונתו זה סיני, חתונין היו, שנאמר וקדשתם היום ומחר (שמות יט, י). וביום שמחת לבו זה מתן תורה, שנאמר ויתן אל משה ככלותו (שמות לא, יח), ככלתו כתיב. ד"א ביום חתונתו זה אהל מועד, וביום שמחת לבו זה בית העולמים. ומנין לאוהל מועד שחתונין היו, דכתיב ביום כלת משה (במדבר ז, א). כלת כתיב, ביומא דעאלת כלה לגננא ע"כ. וקשה דמאי בינייהו לפרש כל א׳ בדרך אחר, אמנם איתא בשמות רבה פ׳ מ"ו. משל למלך שנטל אשה וכתב לה כתובה ונתנה ביד השושבין, לאחר ימים יצא עליה שם רע, מה עשה השושבין, קרע את הכתובה ואמר מוטב שתהא נדונית כפנויה ולא כאשת איש, כך עשה משה וכו׳. וקשה לפי מ׳ זה הקודם, שהרי בהר סיני נתקדשו, וקדשתם היום ומחר. ואיך בשיבור הלוחות תדון כפנויה. כיון שכבר קבלו קדושין. ויש לתרץ עם מ"ש בטור א"ח סי׳ ל"ח ז"ל, המקדש על תנאי, אם נתקיים התנאי מקודשת ואם לא נתקיים התנאי אינה מקודשת. והנה כתוב כה תאמר אל בית יעקב וכו׳ ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי וכו׳. ואז ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה. ובזה ויאמר ה׳ אל משה לך אל העם וקדשתם היום ומחר, הרי שהקדושין היו על תנאי שישמעו בקולו. ולכן כשעשו עגל בחורב ביטלו התנאי לא חלו הקדושין. וכשבא משה עם הלוחות וראה שחטאו בעגל, אז שיבר הלוחות ואמר מוטב תדון כפנויה, שאם היו מקבלים הלוחות אז ודאי היו מקודשים ונדונו כאשת איש, וז"ש בשמות רבה פ׳ מ"ג. למלך ששלח לקדש אשה אחת, עד שהסרסור הולך קלקלה עם אחר, הסרסור שהיה בקי מה עשה, נטל את כתובתה ומה שנתן לו המלך לקדשה וקרעה, אמר מוטב שתדון כפנויה ולא כאשת איש ע"כ. הרי שהלוחות היה הכתובה והקדושין. ועוד כי הב"ה אמר אם שמוע תשמעו בקולי דוקא, שיקבלו התורה מפיו, והם לא כן עשו רק אמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה. ואז דבר הב"ה למשה לבדו אנכי ה׳ אלקיך, לא יהיה לך. הכל בלשון יחיד, ובזה היה התנצלות למשה לומר לי צוית להם לא צוית. והשתא כל דברי חכמים קיימים. שמתחלה רצה הב"ה שבמעמד הר סיני יהיו הקדושין לישראל, ובמתן תורה הנשואין. אך כשנתבטל התנאי כדלעיל, נדונו כפנויה ולא כאשת איש, וחזר לקדשם באהל מועד, ביום כלת משה, והשמחה שלימה היתה בבנין בה"מ. וזה יתבאר במ"ש בילקוט שיר השירים ע"פ צאנה וראנה בנות ציון וכו׳ ז"ל, רשב"י שאל לר׳ ישמעאל ברבי יוסי, אפשר ששמעת מאביך מהו בעטרה שעטרה לו אמו, א"ל כך אמר אבא, משל למלך שהיתה לו בת יחידה והיה אוהבה ביותר, לא זז מחבבה עד שקרא אותה אחותי, שנאמר אחותי רעיתי, לא זז מחבבה עד שקרא אותה אמו, שנאמר הקשיבו אלי עמי ולאמי. ולאמי כתיב. לא זז מחבבה עד שקרא אותה בתי, שנאמר שמעי בת וראי וכולי. וקשה שהמשל מתחיל באמרו שהיתה לו בת יחידה, וא"כ איך יאמר בסוף לא זז מחבבה עד שקראה בתי, שהרי בת בתחלה היתה לו. ולכן במדרש חזית הוא בסגנון אחר וז"ל, א"ר יוחנן שאל רשב"י את רבי אלעזר בר יוסי, אפשר ששמעת מאביך מהו בעטרה שעטרה לו אמו, א"ל הן, היאך א"ל למלך שהיתה לו בת יחידה והיה מחבבה יותר מדאי והיה קורא אותה בתי, ולא זז מחבבה עד שקרא אותה אחותי, ולא זז מחבבה עד שקרא אותה אמי, כך היה מחבב יותר מדאי הב"ה לישראל וקראן בתי, הה"ד שמעי בת וראי. ולא זז מחבבן עד שקראן אמי, שנאמר הקשיבו אלי עמי ולאומי אלי האזינו, ולאמי כתיב, עמד רשב"י ונשקו על ראשו וכו׳. ונלע"ד כי שני מאמרים האלה אמת ושניהם צריכים. כי הנה מאמר הילקוט הוא כשחטאו ישראל ועכ"ז לא זז מחבבן. וזה כי מתחלה בחר ה׳ בישראל להיות לו לעם, וזה היה בימי האבות, בהנחל עליון גוים וכו׳ (דברים לב, ח). כי חלק ה׳ עמו (שם ט). וכדי לצרפם ולזכותם הגלה אותם למצרים. אך שם התחילו להחמיץ, ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם (תהלים קו, לה). אשר על כן הפך לבם לשנוא עמו, ועכ"ז לא הסתיר פניו מהם לגמרי, ואז קראם אחותי, וכ"כ בילקוט שיר השירים, אחותי במצרים, שנתאחו לי בשתי מצות, בדם פסח ובדם מילה. ואח"כ הוציאם ממצרים ונתן להם את התורה, ואז כתיב הקשיבו אלי עמי ולאמי אלי האזינו. שכתוב ולאמי והוא מלשון יש אם למקרא ואם למסורת. זה ולאמי, דהיינו לתורה שלי, ובזה תקראו אמי. כי תחלה נק׳ תורת ה׳, ואח"כ ובתורתו יהגה יומם ולילה. שכל אחד מחדש חלקו בתורה, וזהו ולאמי אלי האזינו. ואח"כ במעשה המשכן קראה בתו, וכן הוא בשמות רבה ריש פ׳ ל"ג. משל למלך שהיתה לו בת יחידית, ובא אחד מהמלכים ונטלה וכו׳, א"ל בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש הימנה איני יכול וכו׳, אלא זו טובה עשה לי שבכל מקום שאתה הולך, קיטון א׳ עשה לי שאדור אצלכם וכו׳. והנה כל אלה הם לפי סדר החיבה, שאדם מחבב לאחותו ויותר לאמו ועל הכל לבתו יחידית. אך מפני הכבוד אדם חייב בכבוד אמו, ומן הראוי גם לאחותו, אך לבתו אין לו לכבדה, וזהו ענין המדרש של מ׳ חזית, לא זז מחבבן עד שקראן אחותי, כי לבתו אינו מכבד אך לאחותו הוא מכבדה, וזהו לא זז מחבבה, כלומר אעפ"י שקראה אחותו, לא בשביל זה זז מחבבה, אך קראה אחותו, פתחי לי אחותי רעיתי, וזה היה אחר צאתם ממצרים, כי שם קראם בני בכורי ישראל. והיינו בתי ואח"כ בצאתם התחיל לצוות להם דינין ושבת, שהתחיל לאחות אותם אליו במצות, וזהו שקראה אחותו. אח"כ במתן תורה כיבדם ביותר וקראם אמי כדלעיל. והוסיף שם בילקוט, ביום חתונתו על הים, וביום שמחת לבו בירושלים, שזה כנגד החבה שהראה לישראל תחלה על הים ובסוף בירושלים, ששם היתה חיבה יתירה לישראל. ד"א ביום חתונתו בחורב, וביום שמחת לבו באהל מועד. זהו כנגד הכבוד שכיבדם במתן תורתו, שיצא לקראתם כחתן לקראת כלה, ובאהל מועד שקבל קרבנותיהם אף שהיו מועטים כנז׳ לרז"ל.

עוד חזון להבין המאמרים האלה עם מ"ש במועד קטן פ"ג (טז:), א"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן, מאי דכתיב נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על. שהקים עולה של תשובה, אמר אלקי ישראל לי דבר צור ישראל וכו׳. מאי קאמר, א"ר אבהו הכי קאמר, אמר דוד אלקי ישראל לי דבר צור ישראל אני מושל באדם. מי מושל בי, צדיק שאני גוזר גזירה והוא מבטלה, (לישנא אחרינא) צור ישראל אני, מי מושל באדם צדיק, שאני גוזר גזרה והוא מבטלה. וקשה מאי קשיתיה בכתוב שהוכרח להוציאו מפשוטו, ומאי איכא בין שני לשונות אלה. אמנם הכל יובן בהקדמה דאיתא בס׳ מגלה עמוקות אופן קי"ז. כי ג׳ דרגין יש לצדיקים בעה"ז, ולכלם זכה משה. מדרגת עבד, מדרגת בן, ומדרגת שותף, ככתוב עם המלך במלאכתו ישבו שם (דה"א ד, כג). ופי׳ רז"ל (ב"ר פ׳ ח), בנפשותיהם של צדיקים נמלך וברא את העולם. ואמר לו הב"ה למשה רב לך, יש לך מעלה גדולה משותף, שאתה הרב ואני מחוייב לעשות רצונך, כי צדיק מושל יראת אלקים, שהב"ה גוזר גזרה והצדיק מבטלה עכ"ל. בזה נבאר הכתוב אמר אלקי ישראל, היינו מדרגת עבד, שכן כתוב כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים אני ה׳ אלקיכם (ויקרא כה, נה). וכתוב ועבדו את ה׳ אלקיהם (ירמיה ל, ט). הרי שאלקי ישראל הוא לאותם שהם במדרגת עבדים, לי דבר צור ישראל (ש"ב כג, ג). היא מדרגת בן, כמ"ש צור ילדך תשי (דברים לב, יח). וכתיב הביטו אל צור חוצבתם (ישעיה נא, א). מושל באדם היינו מדרגת שותף, שכשם שהב"ה מושל באדם כך הוא הצדיק, וכמ"ש (ברכות ו:), כי זה כל האדם (קהלת יב, יג), כל העולם כלו לא נברא אלא לצוות לזה. דהיינו להתחבר לזה, שכלם צריכים לעשות עבודתו, לפי שהוא שותף להב"ה בבריאת העולם. צדיק מושל יראת אלקים. היינו מדרגת רב. ויובן היטב עם מ"ש בזהר פ׳ בראשית דף מ"ה ב׳. קב"ה גזיר ואיהו מבטל, סלקא דעתין דאיהו מקטרגא דמאריה, לאו הכי אלא בגין דכד איהו קשיר קשירין וידע ליחדא יחודא, וכל אנפין נהירין וכל שלימו אשתכח וכלא אתברכא כדקא יאות, כל דינין מתעברין ומתבטלין ולא אשתכח דינא בעלמא ע"כ. זהו בכיוון צדיק מושל יראת אלקים, דאין אלקים אלא דיין (ילקוט שמות פ׳ וארא, סי׳ קע"ו). והצדיק מעביר הדין ומבטלו בזכיותיו ותורתו. והנה דהע"ה זכה לארבעה מדרגות אלה, והוא מ"ש ואלה דברי דוד האחרונים (ש"ב כג, א). דהיינו בסוף ימיו שעשה תשובה וזכה לכלן. נאם דוד בן ישי. הוא מדרגת עבד, שכן נק׳ לעבד ה׳ לדוד (תהלים יח, א). למעני ולמען דוד עבדי (ישעיה לז, לה). ועבדי דוד מלך עליהם (יחזקאל לז, כד). ונאם הגבר הוקם על, שהקים עולה של תשובה. וזכה למדרגת בן, כדכתיב שובו בנים שובבים (ירמיה ג). משיח אלקי יעקב היא מדרגת שותף, שכן איתא במדרש (ילקוט ד"ה, אלף עה), עם המלך במלאכתו ישבו שם. אלו דוד ושלמה שנטפלו עם הב"ה בבנין בית המקדש. ועוד כי משיח צדקנו יקבץ נדחי ישראל ויתקן העולם על מלאתו. ונעים זמירות ישראל היא מדרגת רב. ויובן עם מ"ש בזהר פרשת ויצא דף קמ"ח ב׳ ז"ל, ת"ח דוד זמין ליה למלכא ולמטרוניתא לנייחא, מה עבד שני בדיחי דמלכא, ומאן נינהו, דכתיב כהניך ילבשו צדק וחסידיך ירננו (תהלים קלב, ט). ולוייך ירננו מבעי ליה וכו׳, א"ל דוד כד אנת בהיכלך את עביד רעותך, השתא דזמיננא לך ברעותי קיימא מלה, לאקרבא אלין דאינון חשיבי יתיר, וקב"ה אוקים מלה כרעותיה ע"כ. הרי בכיוון שעל ידי נעים זמירות ישראל היה במדרגת רב, שחילה פניו ית׳ לעשות רצונו, וכן אמרו בילקוט, יושב בשבת תחכמוני (ש"ב כג, ח). א"ל הב"ה הואיל והשפלת עצמך, תהא כמוני שאני גוזר גזרה ואתה מבטלה. עוד יש לפרש זה הפ׳ עם מאי דאיתא בפ׳ חלק (סנהדרין צד.), בקש הב"ה לעשות לחזקיה משיח, ועל שלא אמר שירה על מפלתו של סנחריב לא נעשה משיח. לכן אמר כי דוד יהיה משיח אלקי יעקב, בעבור כי הוא נעים זמירות ישראל, שריוה להב"ה בשירות ותשבחות. וכנגד ד׳ דברים אלה יש ד׳ מיני תשובה, דאיתא ביומא פ"ח (פו.). כתיב שובו בנים שובבים. וכתיב כי אנכי בעלתי בכם (ירמיה ג, יד). ל"ק כאן מאהבה ומיראה כאן ע"י יסורין. ופרש"י כתיב שובו בנים שובבים, אלמא בעלי תשובה קרויין בנים. וכתיב כי אנכי בעלתי בכם. אלמא עבדים מקרו. כאן מאהבה ויראה קרויין בנים, כאן ע"י יסורין, שלא שבו עד שנתיסרו קרויין עבדים ע"כ. עוד כתיב במ׳ חקור דין להרמ"ע זלה"ה חלק א׳ פ"ג, שיש תשובה מיראה המגעת עד כסא הכבוד. ובפי"ד כתב ז"ל, ואולם החלוקה השנית שהיא מאהבה תבחן בב׳ פנים, הא׳ על שמים, והב׳ יותר מעל שמים. הנה כי כן הגבר הוקם על, שהקים עולה של תשובה, לו יאתה תהלה, וזכה לד׳ מדרגות הנז׳, כי התשובה ע"י יסורין היא המדרגה פחותה והיא במדרגת עבד, שכשאינו עושה רצון רבו מיסרו ביסורין. והב׳ מיראה היא במדרגת בן. והג׳ מאהבה על שמים מדרגת שותף. והד׳ מעל שמים היא מדרגת רב. וזהו שאמר ר׳ אבהו אמר דוד אלקי ישראל לי דבר, היינו מדרגת עבד כדלעיל. צור ישראל אני, מדרגת בן כמו שפירשנו. מושל באדם, מדרגת שותף. מי מושל בי צדיק, מדרגת רב. אך לישנא אחרינא אינו סובר שהצדיק יהיה במדרגת רב בעה"ז, ולכן פי׳ מי מושל באדם צדיק, שהיא מדרגת שותף, שאני גוזר גזרה על האדם והוא מבטלה. אבל מי מושל בי צדיק אינו אלא במשיח צדקנו לעתיד לבא. והם דברי המזמור ק"ג. ברכו ה׳ מלאכיו גבורי כח עושי דברו וכו׳. דאיתא במדרש, מלאכיו אלו הצדיקים והנביאים. ולכן לא אמר כל כמו שכתוב בכתובים הנמשכים, כי ראה הב"ה שהצדיקים מועטים עמד ושתלן בכל דור ודור. וקראן מלאכיו לפי שאין יצה"ר שולט בהם כמלאכים, ולא מטבעם כי הם אין בהם יצר הרע כלל, אך הצדיקים יש להם יצה"ר, והם גבורי כח להכניע אותו, והם עושי דברו לשמוע בקול דברו, שמתחלה אמרו נעשה והדר נשמע כדלעיל, ולכן מלאכיו הם במדרגת עבדים, כמלאכים שמצווים ממנו ית׳ לילך בשליחות אל כל אשר יחפוץ. גבורי כח לבטל גזרותיו מצד מדרגת הרב. עושי דברו במדרגת שותף, שכן עושים גם הם ארצות ורקיעים במאמר פיהם ובחידושי תורתם כמו שעשה הב"ה, בדבר ה׳ שמים נעשו וכו׳ (תהלים לג, ו). לשמוע בקול דברו, כבן השומע לקול אביו. ואלה דברי המ׳ הנז"ל, כי תחלה כתיב כי לי בני ישראל עבדים (ויקרא כה, נה). ואעפ"י שנעשו עבדים לפרעה ולמצרים, ועבדום וענו אותם (בראשית טו, יג). כבר אמרו (סנהדרין קה.), עבד שקנה נכסים, עבד למי נכסים למי. אח"כ קראם בני בכורי ישראל, ואומר אליך שלח את בני ויעבדני (שמות ד, כג). ואח"כ קראם אחותי, שהיו במדרגת שותף כשהתחילו להתחנך במצות. ואח"כ כשקבלו התורה נקראו אמי, שהיא מדרגת רב ודוק. וז"ש ועתה אם שמוע תשמעו בקולי. כנגד מדרגת עבד. ושמרתם את בריתי, כבן השומר דברי אביו, והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ, ואתם במדרגת שותפים, וכנגד מדרגת רב, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש.

ועל הכל נהג הב"ה עם ישראל כחתן לכלה, והוא מ"ש בילקוט ישעיה ס"א. בעשרה מקומות נקראו ישראל כלה. שש ע"י שלמה, שנאמר אתי מלבנון כלה (שיר השירים ד, ח). לבבתני אחותי כלה (שם ט). מה יפו דודיך אחותי כלה (שם י). נופת תטופנה שפתותיך כלה (שם יא). גן נעול אחותי כלה (שם יב). באתי לגני אחותי כלה (שה"ש ה, א). ושלש ע"י ישעיה, ותקשרים ככלה (ישעיה מט, יח). וככלה תעדה כליה (ישעיה סא, י). והדין כמשוש חתן על כלה (ישעיה סב, ה). וא׳ ע"י ירמיהו, התשכח בתולה עדיה כלה קשוריה (ירמיה ב, לב). וצריך לתת טעם מאי נפקא לן מהא. ונלע"ד שיובן עם מ"ש בטור א"ה סי׳ ס"ט ז"ל, כשנושא אדם אשה בין בתולה בין בעולה בין קטנה או גדולה, יתחייב לה בעשרה דברים ויזכה בד׳ דברים, העשרה שמתחייב בהן שלשה מן התורה, שארה כסותה ועונתה. והז׳ מדברי סופרים, וכלם מתנאי בית דין, הא׳ מהם עיקר כתובה, והשאר נק׳ תנאי כתובה ואלו הן. לרפאתה אם חלתה, ולפדותה אם נשבית, ולקוברה אם מתה, ולהיות נזונית מנכסיו. ויושבת בביתו אחר מותו כל זמן אלמנותה. ולהיות בנותיה ממנו נזונית מנכסיו אחרי מותו עד שיתארסו. ולהיות בניה הזכרים ממנו יורשין כתובתה יתר על חלקם בירושה שעם אחיהם. והד׳ שזוכה בהם כלם מד"ס ואלו הן. מעשה ידיה ומציאתה, ואוכל כל פירות נכסיה בחייה. ואם מתה בחייו יירשנה וכו׳ יע"ש. וכד מעיינינן שפיר נוכל לכוין עשרה דברים אלו עם עשר מקומות שנקראו ישראל כלה. אתי מלבנון כלה, הרי זה מה שחייב הבעל לפדותה אם נשבית. שהרי אמרו (ב"ר פ׳ ז), כל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם. כדי שיהיו מובטחים שיגאלם ה׳, וכמו דאיתא בזהר פרשת בחקותי דף קט"ו א׳ ז"ל, והשתא אע"ג דישראל אינהו בגלותא, קב"ה אשתכח עמהון ולא שביק לון, והא אוקמוה דכתיב ושב ה׳ אלקיך את שבותך. וכד יפקון ישראל מן גלותא קב"ה יתוב עמהון עד כאן. ז"ש אתי מלבנון כלה. ופרש"י ז"ל כשתגלו מלבנון זה אתי תגלו, כי אני אגלה עמכם ע"כ. ובזה תשורי מראש אמנה זה אברהם, ראש לאבות שהאמין בה׳, והיה ה׳ עמו לפדותו מכל צרה, שהיו אויביו מבקשים להעבירו מן העולם כנודע. מראש שניר זה יצחק, וחרמון זה יעקב, כן אמרו במדרש חזית, שכלם הצלתי ממעונות אריות, מפרעה ואבימלך ולבן. מהררי נמרים זה עשו ואלופיו, שהיו כלם בני ממזרות, ולכן היו עזים כנמרים. ומכולם הצילם ה׳, וכל שאירע לאבות סימן לבנים. לבבתני אחותי כלה, איתא שם במדרש חזית, לב אחד היה לכם במצרים, ונתתם לי שתי לבבות, דם פסח ודם מילה. כי הנה ישראל היו חולים במצרים מטומאות המצריים, כדכתיב איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרי׳ אל תטמאו (יחזקאל כ, ז). ואז שלח משה עבדו לרפאתם, שאמר להם משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה, וע"י זה הוצרכו למול את עצמם. וזו היא רפואתם, כדכתיב ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי (יחזקאל טז, ו). דהיינו רפואה. וכמ"ש אם שמוע תשמע וכו׳ כי אני ה׳ רופאך (שמות טו, כו). וכן והסיר ה׳ ממך כל חולי (דברים ז, טו). זה יצר הרע. כדבריהם ז"ל (ויקרא רבה פ׳ י"ו).

מה יפו דודיך אחותי כלה. הוא מ"ש בטור א"ה סי׳ קי"א. מתנאי כתובה שיהו בניו הזכרים יורשין כתובת אמן ונדוניתה שהכניסה בתורת נכסי צאן ברזל וכו׳. כי הנה הכתובה היא התורה שבכתב, והנדוניא היא תורה שבע"פ שניתנה להם יותר מהאומות והיא יותר מהכתובה, שכן מיעוטה בכתב ורובה בעל פה. ואיתא במדרש חזית, כי טובים דודיך מיין (שה"ש א, ב). ערבים עלי דברי דודים יותר מיינה של תורה. וזהו מה יפו דודיך, אלו דברים שאמרו לך דודיך, אלו החכמים שבכל דור ודור. מה טובו דודיך מיין, זו תורה שבעל פה שבה שבעים פנים לתורה גי׳ יין. ועוד מיין הם שבעים אומות, שמכלם לא מצא שקבלו את התורה כי אם ישראל. נופת תטופנה שפתותיך כלה. הוא מה ששנינו בנן נוקבן דיהויין ליכי מינאי, יהויין יתבן בביתי ומתזנן מנכסי עד דתנסבן לגוברין. והוא מ"ש במדרש חזית ע"פ זה, רבי ברכיה בשם רבי חלבו אמר כשם שעמדו לישראל ששים רבוא נביאים, כך עמדו להם ששים רבוא נביאות, ובא שלמה ופרסמן, שנאמר נופת תטופנה שפתותיך כלה. הכונה כמ"ש עוד שם, כל נבואה שלא היה בה צורך לדורות לא נתפרסמה. לכן אמר נופת תטופנה, ל׳ נקבה, על הנביאות שעמדו להם. אך דבש וחלב תחת לשונך, שכל נבואה שלא היה בה צורך לדורות, אף כי היו דבריה דבש וחלב, נשארו תחת לשונך שלא נתפרסמה. הרי שגם לנקבות תשרה רוח הקדש, ותהיין בני ביתו כשאר נביאים. גן נעול אחותי כלה. זהו כנגד חיוב קבורתה, כי הגלות הוא להם במקום קבורה, וכמו שכתוב בזהר פ׳ תצא, בקבורתו של מרע"ה ע"ש בארוכה, ובפרט בדף ר"פ א׳. ועכ"ז גם בגלות אוגדים פתחם לבעליהם וקוראים בשם ה׳ אל עולם, וכן אמרו בפ׳ זה במדרש, שגדרו עצמן מן הערוה ועמדו בקדושתן. באתי לגני אחותי כלה. זהו את יתבא בביתי, שחייבין לתת לה מדור לפי כבודה, ולכן צוה ועשו לי מקדש וכו׳. שהוא משכן שלו ושלה. הרי אלו ששה דברים שהם תנאי כתובה מדרבנן. ועיקר כתובה הוא מ"ש בישעיה, כי כלם כעדי תלבשי ותקשרים ככלה (ישעיה מט, יח). דהפסוק מתחיל שאי סביב עיניך וראי כלם נקבצו באו לך וכו׳. דהיינו שישובו כלם לא"י, שהיא הכתובה והנדוניא שהבטיח הב"ה ליתן להם בעבור ישמרו חקיו. וככלה תעדה כליה הוא הכסות שחייב מן התורה. ומשוש חתן על כלה היא העונה, ששלש אלה לא יגרע לה. והמזונות הוא מ"ש בירמיה ב׳. הדור אתם ראו דבר ה׳ וכו׳ (לא). שפי׳ רש"י ז"ל, שהוציא להם את צנצנת המן וא"ל ראו אבותיכם שהיו במדבר במה נתפרנסו, אף אתם עסקו בתורה והב"ה מפרנס אתכם. ושם אמר התשכח אשה עדיה כלה קשוריה. כי כל אלה נכנסים בכלל מזונות ופרנסה כנודע. ואת כל אלה ידו ית׳ עשתה לישראל, תחלה פדה אותם ממצרים, ואח"כ ריפא אותם, מנין שלא היו בהם סומים, וכל העם רואים (שמות כ, יד). וכן לא היו בהם חרשים, נעשה ונשמע וכן כלם. וכ"כ בילקוט יתרו, בחדש השלישי (שמות יט, א). שהמתין להם עד שריפא אותם וכו׳. ואמר כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים, שגם להם נתן מצות, והוא תנאי כתובה בנן נוקבן וכו׳. וכן כתובת בנין דכרין, והייתם לי סגולה מכל העמים, שנתן להם התורה ולא לאומות. וכן מדור לפי כבודם, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. עיקר כתובה היא א"י כדלעיל. שאר הוא המן שהאכילם. כסות שמלתך לא בלתה מעליך. וגם בצאתם ממצרים, ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות. ועונה ואתם הדבקים בה׳ אלקיכם. וקבורה ויתיצבו בתחתית ההר, שכפה עליהם את ההר כגיגית וא"ל אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם.

ואחרי שהארכנו נחזור לענין הדרוש, שיגדל כח המצווה ועושה. והוא מ"ש בשבת פרק ר"ע (פח.) במאמר שהקדמנו, וקשה למה בקשירה היו שני כתרים לכל מלאך, ובפריקה היו ק"ך רבוא. האמנם כבר ידענו מ׳ ז"ל בפ"ג דסנהדרין (כו:), למה נקראת שמה תושיה, שמתשת כחו של אדם. ויובן זה במעשה רב המובא בקדושין פ"ד (פא:), רבי חייא בר אשי הוה רגיל כל עידן דהוה נפיל על אפיה, הוה אמר הרחמן יצילני מיצר הרע. יומא חד שמעתינהו דביתהו, אמרה מכדי הא כמה שני דפריש ליה מינאי, מ"ט קאמר הכי. יומא חדא הוה קא גריס בגינתיה, קשטה נפשה חלפא ותנייא קמיה, אמר לה מאן את, אמרה אנא חרותא דהדרי מיומא, תבעה אמרה ליה אייתי ניהלי להך רומנא דריש ציציתא, שוור אזל אתייה ניהלה, כי אתא לביתיה הות קא שגרא דביתהו תנורא, סליק וקא יתיב בגויה, אמרה ליה מאי האי, אמר לה הכי והכי הוה מעשה, אמרה ליה אנא הואי, לא אשגח בה עד דיהבא ליה סימנא, אמר לה אנא מיהא לאיסורא איכווני. כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער וכו׳. נלע"ד כי לא טוב עשה לפרוש מאשתו, ולכן בא מעשה לידו ונצטער עד שמת באותה מיתה. שהרי מרע"ה שפירש מאשתו היה זה ע"פ הדבור שא"ל ואתה פה עמוד עמדי (דברים ה, לא). ועכ"ז אהרן ומרים דברו בו. ועוד יומא חדא הוה גריס בגינתיה, ליהנות מהריח או מעשבי הגן, ועל זה מצא מקום היצר הרע להתגרות בו, וכההוא עובדא המובא בזהר חדש פרשת בראשית דף כ"א ב׳. רבי יצחק אזל לגבי רבי זירא, אשכחיה דהוה מטייל בגניה, פתח ואמר ובני יתרו חותן משה עלו מעיר התמרים וכו׳ (שופטים א, טז). אמרו בני יתרו אנן צריכין לאתעסקא באורייתא, ואורייתא אינה צריכה תענוגים, ניקום מכאן ונתעסק באורייתא ע"כ. ולא הוציאה אשתו שקר מפיה באמרה אנא חרותא דהדרי מיומא, לפי שהוציאה לחירות ועשאה כזונה לפרוש ממנה על לא חמס בכפיה. וכדי לנסותו אם פירש ממנה מחמת זקנה, אמרה לו אייתי לי להך רומנא דריש ציציתא. פרש"י ענף קטן שבגובה הדקל. לרמוז לו כי הדקל יש לו תאוה, כדאיתא בילקוט מזמור צ"ב ע"פ צדיק כתמר יפרח. וכן האדם יש לו תאוה, ולא יפה עשה לפרוש ממנה. מכאן למדנו כי היצה"ר מתגבר על האדם להחטיאו והתורה מתשת כחו, זה הוא יצה"ר שלו. וכמ"ש (סוכה נב:), אם פגע בך מנוול משכהו לבית המדרש. זאת היתה לישראל בשעה שהקדימו נעשה לנשמע. כדגרסי׳ בפ"ק דנדרים (ז:), אמר רב גידל אמר רב מנין שנשבעין לקיים את המצוה, שנאמר נשבעתי ואקיימה וגו׳ (תהלים קיט, קו). והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא, אלא קמל"ן דשרי ליה לזרוזי נפשיה. וזה כי כשהיצה"ר בא להחטיא לאדם מצוה שישבע ליצרו, כמו שעשה יוסף ובועז ודומיהם. זהו שאמרו ישראל כל אשר דבר ה׳ נעשה להשביע ליצרם, ואח"כ ונשמע כדי שלא ישמעו תחלה ויהיה קשה להם לשמור, והיצה"ר יפתה אותם לעבור על ד"ת, רק מתחלה נדרו לעשות, וכמ"ש שם רב גידל (נדרים ח.), האומר אשנה פרק זה או מסכתא זו, נדר גדול נדר לאלקי ישראל. כי אמירה לגבוה היא, ואמרו נעשה בלשון רבים, לרמוז שגם יצרם הרע יענה אמן בעל כרחו, לקיים ואהבת את ה׳ אלקיך בכל לבבך, בשני יצריך. וכן הוא בזהר פ׳ וישלח דף קס"ה ב׳ ז"ל, יצר טוב לימינא ויצר רע לשמאלא, ואלין אינון תרין מלאכין ממש ממנן, ואינון משתכחין תדיר בהדיה דבר נש, אתי בר נש לאתדכאה, ההוא יצר הרע אתכפיא קמיה ושליט ימינא על שמאלא, ותרוייהו מזדווגין לנטרא ליה לבר נש בכל ארחוי דהוא עביד, דכתיב כי מלאכיו יצוה לך וכו׳. וזה שכתוב בשיר השירים ד׳. לבבתני אחותי כלה. דהיינו שייחדו שני יצרים להיות לאחדים לעבדו שכם אחד, ולכן אמרו נעשה ונשמע, ולפיכך באו ששים רבוא מלאכי השרת, וכל אחד קשר לכל אחד מישראל שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, לפי שהיו יצריהם לאחדים. וזה שכתוב סור מרע ועשה טוב. דהיינו שהיצר הרע שדרכו לילך בדרך רע, יתחבר עם היצה"ט לעשות טוב, וזהו בקש שלום בין שני יצרים ורדפהו, אך כשחטאו ונפרשו היצר טוב והיצר הרע, זה לרשעו וזה לתומו, שחזר יצר הרע למקומו והיצר הטוב הוא לבדו נשאר. לכן באו ק"ך רבוא מלאכי חבלה ופרקום, כי כל אחד מהיצרים היה לבדו, וגם היצר טוב הוכרח לענות אמן בעל כרחו ולהסיר עדים של ישראל. ומה שבתחלה ויחן שם ישראל כנגד ההר. בלב אחד כאיש אחד. כי היצר הרע נקרא הר, לפי שמתגבר עליו להמיתו, וכשהיו לאחדים אז הוא נכנע ליצר הטוב. וכשחטאו אבותינו במדבר חזר יצר הרע לתקפו, ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב. ונתפרדה החבילה. אחלי יכונו השיבנו ה׳ אליך כבתחלה. ולא נלד לבהלה. ותכונן ותשים ירושלם תהלה. במהרה בימינו אמן. בילא"ו.