דרוש א' להתחלת מדרש ועסק התורה

לכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל - בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ (דברים לד, יב) - (בראשית א).

ברכות פ״ט (דף סד.), א״ר אלעזר א״ר חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר וכל בניך למודי ה׳ ורב שלום בניך (ישעיה נד, יג). אל תקרי בניך אלא בוניך. שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול (תהלים קיט, קסה). יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך (שם קכב, ז). למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך (שם ח). למען בית ה׳ אלקינו אבקשה טוב לך (שם ט). ה׳ עוז לעמו יתן ה׳ יברך את עמו בשלום (שם כט, יא). ע״כ.

יכין החרש והאומן החכם כלי אומנותו להוציא כלי למעשהו כי מבלתם לא יצלח לכל, שלכן אמרו המושלים אין חכם בלא ספרים ואין אומן בלא כלים. ועל זאת גזרו רבותינו בפ״ו דערכין (משנה ג), כשהיו מסדרין לבעל חוב ז״ל, אם היה אומן נותנין לו שני כלי אומנות מכל מין ומין. חרש נותנין לו שני מעצדין ושתי מגירות ע״כ. וקשה שכיון שאמר בכולל ׳אם היה אומן נותנין לו ב׳ כלי אומנות׳ די בזה, ולמה לו לתנא לפרט בחרש נותנין לו שני מעצדין וב׳ מגירות. מלבד שיקשה למה פרט כלים אלו שהרי גם כלים אחרים צריכים לחרש, וכמ״ש התי״ט לאו דוקא אלו בלחוד אלא לסימנא בעלמא. אמנם יובן עם מ״ש הר״ב ריש פי״ב דשבת (ר״ב. שבת פי״ב, משנה א), שמעצד הוא קופיץ קטן. וכן מצאתי בשרשים ע׳ עצד חרש ברזל, מעצד הוא הקורדום וכו׳. ומ״ש אם היה חרש נותנין לו שני מעצדין הוא הגדול והקטן ע״כ. ואע״פ שהר״ב פי׳ במ״א (ר״ב. ערכין פ״ו, משנה ג) שמחליקים בה פני הלוח, פי׳ כל א׳ לפי ענינו. אך האמת כן הוא שהחרש צריך לקופיץ גדול וקטן, ולכן הוצרך התנא לפרט שנותנין לו שני מעצדין, לפי שהייתי אומר שכיון ששניהם מלאכתם לחתוך עצים די בא׳, לכן הוצרך לומר שנותנין לו שנים דהיינו גדול וקטן כיון ששניהם צריכים לו, וכן בשתי מגירות גדולה וקטנה ודוק. ובזה נבין פסוקי ישעיהו סי׳ מ״ד. חרש ברזל מעצד ופעל בפחם ובמקבות יצרהו וכו׳ (ישעיהו מד, יב). חרש עצים נטה קו וכו׳ (שם יג). דקשה והלא המעצד הוא מכלי החרש עצים כדלעיל ואיך כתב זה בחרש ברזל, אשר על כן הוכרח רש״י ז״ל לפרש (רש״י. ישעיהו מד, יב), מעצד הוא אחד מכלי הנפחים. אמנם כל המפרשים (אבן עזרא. מצודת דוד) ובפרט הרד״ק ז״ל פי׳ שהוא כלי ברזל שחותך בו חרש עצים, וא״כ הדרא קושיא לדוכתין. אשר על כן צריך להקדים מ״ש שם קודם זה, כה אמר ה׳ וכו׳ אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים וכו׳ (ישעיהו מד, ו). היש אלוק מבלעדי ואין צור בל ידעתי (שם ח). שיובן עם מ״ש בב״ר פ׳ א׳. אימתי נבראו המלאכים, רבי יוחנן אמר בשני וכו׳. ר״ח אמר בחמישי וכו׳. הכל מודים שלא נברא ביום ראשון כלום, שלא יאמרו מיכאל היה מותח בדרומו של רקיע וגבריאל בצפונו והב״ה באמצע, אלא אנכי ה׳ עושה כל וכו׳ (שם כד. אנכי ה׳ עשה כל נטה שמים לבדי רקע הארץ מאתי). מי אתי כתיב, מי היה שותף עמי בבריתו של עולם ע״כ. והוא אצלי מה שכתוב בנחמיה ט׳. אתה הוא ה׳ לבדך אתה עשית את השמים וכו׳ הארץ וכל אשר עליה וכו׳ (נחמיה ט, ו). כלומר אתה הוא ה׳ לבדך, דהיינו ביום ראשון שעדין לא נבראו המלאכים אז אתה עשית את השמים וכו׳, שפי׳ בב״ר פ׳ י״ב. שהכל נברא ביום ראשון אלא שיצא כל א׳ וא׳ בזמנו. וכן פי׳ רש״י ע״פ יהי מאורות יע״ש (מיום ראשון נבראו וברביעי צוה עליהם להתלות ברקיע, וכן כל תולדות שמים וארץ נבראו ביום ראשון וכל אחד ואחד נקבע ביום שנגזר עליו, הוא שכתוב את השמים לרבות תולדותיהם, ואת הארץ לרבות תולדותיה). לדרך זה אמר כאן אני ראשון שבראתי העולם לבדי וכו׳, היש אלוק מבלעדי ואין צור בל ידעתי (ישעיהו מד, ח). שהוא מובן עם מ״ש פ״ק דמגלה (דף יד.), ואין צור כאלקינו (שמואל א׳ ב, ב). אין צייר כאלקינו, ב״ו צר צורה על גבי כותל ואינו יכול להטיל בה רוח ונשמה קרבים ובני מעים, אבל הב״ה צר צורה בתוך צורה ומטיל לתוכה רוח ונשמה קרבים ובני מעים, ז״ש ואין צור בל ידעתי, כי הנה יוצרי פסל כלם תהו וכו׳ (ישעיהו מד, ט). מי יצר אל ופסל נסך (שם י). כלומר הלא בוש יבושו בראותם כי לא לעזר ולא להועיל המה להם, והתחיל בגנות הן כל חבריו יבושו (שם יא), כי לעשות הפסל צריך שיתאספו הרבה אנשים ביחד, שהרי וחרשים המה מאדם, אם הם למדו מעשה חרש מאדם אחר הרי הוצרכו לאיש אחר, ולכן יתקבצו כלם יעמודו וכו׳. ותחלה צריך חרש ברזל (שם יב) כדי לעשות המעצד לכרות לו עצים לעשות הפסל, ופעל בפחם לחמם הברזל באש, ובמקבות יצרהו. הכל שייך אל המעצד שצריך ויפעלהו בזרוע כחו להקיש על הברזל, גם רעב ואין כח ועכ״ז צריך להתמיד במלאכתו, ועל כן ברב הפעמים לא שתה מים וייעף מרב היגיעה והטורח, ומכל אלה לא ינצרהו אלוקו. ואחר שנעשה המעצד חרש עצים נטה קו וכו׳. ואין כאן מקום להאריך. רק שלמדנו שאין אומן בלא כלים. ושנינו בפ״ה דאבות (אבות פ״ה, משנה ו), וי״א אף צבת בצבת עשויה. וקשה שדי שיאמר אף הצבת. אך בפ״ד דפסחים (דף נד.) איתא רי״א אף הצבת, הוא היה אומר צבתא בצבתא מתעבדא וצבתא קמייתא מאן עבדה, אמרו לו אפשר יעשנה בדפוס ויקבענה כיון, ע״כ. כי הנה הנעשית בדפוס אינה עולה יפה, כי המובחר הוא לעשותה ע״י צבת אחרת, והראשונה נעשית בידי שמים, ולכן אמר התנא אף צבת בצבת עשויה.

ובב״ר פ׳ א׳. דבר אחר אמון (משלי ח, ל). אומן, התורה אומרת אני הייתי כלי אומנותו של הב״ה, בנוהג שבעולם מלך ב״ו בונה פלטין אינו בונה אותה מדעתו אלא מדעת האומן, והאומן אינו עושה אותה מדעת עצמו אלא דפתראות ופנקסאות יש לו לדעת היאך הוא עושה חדרים היאך הוא עושה פשפשין. כך היה הב״ה מביט בתורה ובורא את העולם. והתורה אמרה בראשית ברא אלקים (בראשית א, א.). ואין ראשית אלא תורה, המד״א ה׳ קנני ראשית דרכו (משלי ח, כב). עכ״ל. וקשה שהתחיל באומן ואח״כ אמר אני הייתי כלי אומנותו, וכ״ש שיקשה במשל שהביא שם ג׳ דברים. האומן שבהכרח צריך לכלי אומנותו, והדפתראות להראות אומן איך יעשה מלאכתו. ובנמשל לא נזכר אלא האומן שהוא הב״ה והתורה שדומה לדפתראות שבה היה מביט ובורא את העולם. והיכן נזכרו כלי אומנות, שהתחיל התורה אומרת אני הייתי כלי אומנותו של הב״ה. אמנם הוקשה לו לבעל המ׳ פ׳ בראשית ברא אלקים, שלפי הדקדוק היה לו לומר ׳בראשונה׳ כי בראשית הוא סמוך, כמ״ש רש״י ז״ל בפי׳ התורה (שאם בא להורות כך היה לו לכתוב בראשונה ברא את השמים וגו׳, שאין לך ׳ראשית׳ במקרא שאינו דבוק לתיבה שלאחריו, כמו בראשית ממלכת יהויקים (ירמיה כו, א). ראשית ממלכתו (בראשית י, י). ראשית דגנך (דברים יח, ד). אף כאן אתה אומר בראשית ברא אלהים וגו׳ כמו בראשית ברוא. ודומה לו תחלת דבר ה׳ בהושע (הושע א, ב). כלומר תחלת דבורו של הקב״ה בהושע ויאמר ה׳ אל הושע וגו׳.), לכן הביא פ׳ ואהיה אצלו אמון. שהיא התורה המדברת כן לומר שהיא אומן אצלו ית׳ בבריאת העולם, ולפי שיקשה והלא הב״ה הוא האומן לכן אמר התורה אומרת, כלומר שאלמלא קרא כתיב א״א לאמרו, כי מי ידע מה שהיה קודם הבריאה אלא התורה שקדמה לעולם אלפים שנה (בראשית רבה. פ׳ ח׳.), והיא אומרת אני הייתי כלי אומנותו, כי מאחר שאין אומן בלא כלים הרי היא נק׳ אומן ג״כ, ולכן לא אמר בפירוש ואהיה אצלו אומן כי בלי ספק הב״ה הוא האומן, אלא כלי אומנותו היא התורה, ולכן אמר אמון. ולפי שעדין יקשה שהיה לו להזכיר האומן שהוא העיקר. ועוד שהרי כתוב בדבר ה׳ שמים נעשו (תהלים לג, ו.). ואינו צריך לכלי אומנות. לכן הביא המשל בנוהג שבעולם מלך ב״ו בונה פלטין. כי הנה המלך גם הוא ידים לו כשאר בני אדם, אך מפני הכבוד אינו בונה אותה מדעתו אלא מדעת האומן כי זהו כבודו להשתמש באומן. ואף גם זאת אין האומן עושה מדעת עצמו אלא על פי התורה אשר יורוהו, כי להיותו פלטין של מלך צריך לבנותו בשלם שבפנים. וזהו הנמשל שהב״ה שהוא האומן היה מביט בתורה שהיא כלי האומנות, שבדבר ה׳ שמים נעשו ובה היה בורא את העולם, וגם בזה אמר ׳והתורה אמרה׳ לפי שאין מי שיכול לידע זה אלא התורה שקדמה לעולם. והשתא אתי שפיר בראשית ברא אלקים, כלומר עם הראשית שהיא התורה שקדמה לכל ברא אלקים וכו׳. אך צריך לידע למה הוצרך ההסתכלות הזה ואיך היה, ויובן עם מ״ש בב״ר פ׳ ב׳. ר׳ אבהו אמר מתחלת בריתו של עולם צפה הב״ה במעשיהן של צדיקים ובמעשיהן של רשעים, והארץ היתה תהו ובהו (בראשית א, ב) אלו מעשיהן של רשעים, ויאמר אלקים יהי אור (שם ג) אלו מעשיהן של צדיקים וכו׳. והכונה כי מפני הרשעים לא היה ראוי לבריאה אך מפני הצדיקים שעושים מעשיהם על פי התורה היה צריך להבראות, וכמ״ש בזהר פ׳ ויקרא דף י״א ע״ב ז״ל, עשרה מאמרות במעשה בראשית ועשרה מאמרות במתן תורה, בגין דעלמא לא אתברי אלא בגין אורייתא, וכל זמנא דישראל מתעסקי באורייתא עלמא מתקיימא וכו׳. ושם בזהר התחיל מויאמר אלקים יהי אור. וכמ״ש בפר״א פ״ג. בעשרה מאמרות נברא העולם, ואלו הן ויאמר אלקים יהי אור וכו׳ (בעשרה מאמרות נברא העולם ואלו הן, ויאמר אלהים יהי אור (בראשית א, ג). ויאמר אלהים יהי רקיע (שם ו). ויאמר אלהים יקוו המים (שם ט). ויאמר אלהים תדשא הארץ (שם יא). ויאמר אלהים יהי מארת (שם יד). ויאמר אלהים ישרצו המים (שם כ). ויאמר אלהים תוצא הארץ (שם כד). ויאמר אלהים נעשה אדם (שם כו). ויאמר אלהים הנה נתתי לכם (שם כט). ויאמר אלהים לא טוב היות האדם לבדו (בראשית ב, יח)). ואע״ג דבר״ה פ״ד (דף לב.), א״ר יוחנן בראשית נמי מאמר הוא. הנה זה מאמר כולל, ולדרכנו הם דברי התורה שהקדימה להראות כי בשבילה נברא העולם, כדלעיל במ׳ והתורה אמרה וכו׳. הנה כי כן בהתחיל הבריאה ממאמר יהי אור צפה הב״ה שרשעים עומדים בעולם ואינם כדאים להשתמש באור הראשון שכן נגנז, אמנם כשנסתכל בתורה שכתוב בה אנכי ה׳ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים (שמות כ, ב), שבזה מתוקן העדר האור, שהרי ביציאתם ממצרים קבלו התורה שכלה אור, ונאמר בהוציאך את העם ממצרים וכו׳ (בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה (שמות ג, יב)). בזה מתוקן פגם האור. ועוד כי ע״י התורה גם בזמן הזה משמש האור הראשון, והוא לעוסקים בתורה בחצות לילה, שחוט של חסד משוך עליהם ביום (ע״א ג:), והוא חוט מן האור הראשון, כמ״ש בזהר פ׳ תרומה דף קמ״ח ב׳ וקמ״ט א׳ ז״ל, ויאמר אלקים יהי אור וכו׳. ובכל אתר דלעאן תמן באוריתא בליליא, חד חוטא נפיק מההוא אור גניז ואתמשיך על אינון דלעאן בה, הה״ד יומם יצוה ה׳ חסדו וכו׳ (תהלים מב, ט.). עוד איתא בזהר פ׳ בא דף ל״ח א׳. ותנא הוה נהיר ליליא כיומא דתקופה דתמוז, וחמא כל עמא דינוי דקב״ה, הה״ד ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה (תהלים קלט, יב.). הרי שביציאת מצרים שימש האור הראשון. ולכן כשנסתכל בפ׳ אנכי ה׳ אלקיך וכו׳. ברא האור.

המאמר השני ויאמר אלקים יהי רקיע וכו׳ (בראשית א, ו.). וכבר אז״ל בפ״ב דחגיגה (דף יב:), רקיע שבו חמה ולבנה ככבים ומזלות קבועים בו, שנאמר ויתן אותם אלקים ברקיע השמים (בראשית א, יז.). ואז עלה במחשבה לפניו שלא לבראתו כיון שעתידי׳ א״ה לעבוד ע״א, ובפרט לחמה ולבנה ככבים ומזלות לקראתם אלקות, וכמו שהיה בדור אנוש ודומיהם, וכשנסתכל בתורה שכתוב בה לא יהיה לך אלקים אחרים על פני (שמות כ, ב.). לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל וכו׳ (שם ג.). שישראל קדושים הם מצווים שלא להשתחוות להם ולא לעבדם, ברא הרקיע.

המאמר השלישי ויאמר אלקים יקוו המים וכו׳ ותראה היבשה וכו׳ (בראשית א, ט.). כתוב בזהר פ׳ יתרו צ״ח ב׳ ז״ל, דקב״ה כד שתיל עלמא אטבע גו תהומי צרורא חדא חקיקא בשמא דא, וכד מיא בעאן לסלקא חמאן רזא דשמא קדישא חקיקא על ההוא צרורא ותייבין ומשתקעין וכו׳, ובשעתא דאומאן בני נשא אומאה לשקרא ההוא צרורא סלקא וכו׳, ומיין בעאן לסלקא לחפייא עלמא ולאהדרא ליה כמלקדמין וכו׳. הנה כי כן בשביל שצפה הב״ה שעתידין הרשעים להשבע לשקר ולהחזיר העולם מים במים כבראשונה לא היה ראוי להבראות. אמנם בהביטו בתורה שכתוב בה לא תשא את שם ה׳ אלקיך לשוא (שמות כ, ו.). שהכונה שלא יגרמו להגביה אותו הצרור שחקוק עליו השם הקדוש, מל׳ וישאו את התבה (בראשית ז, יז.). שלכן לא נאמר לא תשבע, וזהו חומר השבועת שוא ושקר כי לא ינקה ה׳ וכו׳ (שמות כ, ו.). לפי שבשביל עון זה ראוי להחריב העולם, שכן בדור המבול שלא נחתם דינם אלא על הגזל (סנהדרין קח.), וע״י זה באים לידי שבועת שוא ושקר, כמ״ש פן אשבע וכחשתי וכו׳ (משלי ל, ט.). אפשר שע״י זה גרמו להסיר אותו הצרור החקוק על התהום, ונאמר נבקעו כל מעינות תהום רבה (בראשית ז, יא.). וכשישראל מקיימים את התורה נזהרים משבועת שוא ושקר ולכן ראוי לברא העולם.

המאמר הרביעי ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא וכו׳ (בראשית א, יא.). הנה ביום זה נברא עץ הדעת שטעם עצו ופריו שוה כנודע (בראשית רבה פ׳ ט״ו. מה היה אותו האילן שאכל ממנו אדם וחוה וכו׳, רבי אבא דעכו אמר אתרוג היה, הה״ד ותרא האשה כי טוב העץ וגו׳ (בראשית ג, ו). אמרת צא וראה איזהו אילן שעצו נאכל כפריו ואין אתה מוצא אלא אתרוג.). שלכן אמר עץ פרי, ולפי שבאת לאדם תקלה על ידו לא היה ראוי להבראות, ועוד שברבות הטובה רבו אוכליה (קהלת ה, י.), וכתיב וישמן ישורון ויבעט (דברים לב, טו.). וכמ״ש כרמים וזיתים וכו׳ ואכלת ושבעת (דברים ו, יא.). ורם לבבך (דברים ח, יד.). אמנם כשראה בתורה זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ, ז.). וכתוב בס׳ שפתי כהן על התורה (בראשית ג, א.). שאם היה אדה״ר ממתין עד שיכנס שבת היה עץ הדעת כלו טוב והיה ראוי לאוכלו. וכ״כ בס׳ ילקוט ראובני על התורה. א״כ בזה מתקן פגם עץ הדעת. ועוד כי ראוי להתענג בשבת באכילה ושתיה וכל מיני תענוגים, ולפי זה היה ראוי לברא העולם.

המאמר החמישי ויאמר אלקים יהי מאורות (בראשית א, יד.). גם בזה עלה הקטרוג שלא לברא את העולם כיון שגם ישראל יחטאו בזה לעשותן אלקות כמו שהיה בזמן מלכי ישראל שהיו עובדין לבעל ולאשרה, שהם השמש והירח, כמ״ש בזהר פ׳ בראשית דף מ״ט א׳ ז״ל, ת״ח כל אינון פלחי שמשא אקרון עובדין לבעל, ואינון דפלחין לסיהרא אקרון עובדי אשרה וכו׳. ועוד לפי מ״ש שם דף מ״ט ב׳. דאתברי אסכרה לרביי דאתחזון לאתענשא בחובי דאבוהון וכו׳. אך כשנסתכל בתורה שכתוב בה כבד את אביך ואת אמך (שמות כ, יא.). הוצרך לבראתו. וזה כי בפ״א דקדושין (דף לא.), דרש עולא וכו׳, מ״ד יודוך ה׳ כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך (תהלים קלח, ד.). מאמר פיך לא נאמר אלא אמרי פיך, בשעה שאמר הב״ה אנכי ולא יהיה לך, אמרו אומות העולם לכבוד עצמו הוא דורש, כיון שאמר כבד את אביך ואת אמך חזרו והודו למאמרות הראשונות ע״כ. והמ׳ הזה יפורש במקומו בה״ו. אך עתה די להורות כי ע״י כבד את אביך ואת אמך נודע ה׳ לאלוק ואין אלוק מבלעדו. ועוד במ״ש בזהר פ׳ ויקרא דף י״ב א׳. אלין מאורות אינון אביך ואמך, אביך דא שמשא אמך דא סיהרא, ואין שמשא אלא קב״ה ולית סיהרא אלא כנסת ישראל, ועל דא כלא חד. הרי שע״י המאורות מכיר אדם כי ה׳ הוא האלקים אין עוד. ועוד איתא בב״ר פ׳ ו׳. ר׳ עזריה בשם ר׳ חנינא אמר לא נברא להאיר אלא גלגל חמה בלבד, א״כ למה נבראת לבנה אלא מלמד שצפה הב״ה שעתידין א״ה לעשותן אלקות, אמר הב״ה מה אם מי שהן שנים ומכחישין זה את זה א״ה עושין אותן אלוקות, אילו היו אחד עאכ״ו. הנה כי כן כשם שברא הב״ה אדם ואשתו, כדי שלא יאמרו שהוא יחיד בעולמו ויעבדוהו לאלוק, כן ברא שמש וירח כדי שלא יעשו אותן אלוקות. וגם על מה שנבראת אסכרה לרביי יש תיקון בכבד את אביך ואת אמך. וזה כמ״ש בזהר פ׳ קדושים פ״א ב׳. ות״ח בזמנא דאשתכח בר נש בזווגא חד דכר ונוקבא ואתכוון לקדשא כדקא יאות וכו׳, כדין קב״ה שארי באחד ואפיק רוחא דקדושה בההוא אתר ואלין אקרון בנין דקב״ה, ובגין כך קדושים תהיו וכו׳ (ויקרא יט, ב.). איש אמו ואביו תיראו וכו׳ (שם ג.). כי כיון שאביו ואמו כיונו לזרע קדוש ודאי שלא ישלט בהם נזק כלל.

המאמר הששי ויאמר אלקים ישרצו המים וכו׳ (בראשית א, כ.). הנה כתוב בחבקוק א׳. ותעשה אדם כדגי הים (חבקוק א, יד.). ופי׳ רז״ל בפ״ק דע״א (דף ד.), מה דגים שבים כל הגדול מחבירו בולע חבירו, אף בני אדם אלמלא מורא מלכות עליהם כל הגדול מחבירו בולע חבירו. והיינו דא״ר חנינא סגן הכהנים, הוי מתפלל בשלומה של מלכות וכו׳. עוד אמרו בפר״א פ״ט ז״ל, לא על המים בלבד אמר שישרצו אלא אף על א״ה שנמשלו כמים, וכשם ששרצו המים ביום חמישי כך עתידים א״ה לשרוץ בעולם, ונלחמים אלו עם אלו להשחית וכו׳. ועל כל אלה היה ראוי שלא לברוא הדגים וכ״ש לרמז האומות, וכמ״ש בזהר פ׳ בראשית מ״ו ב׳. את התנינים הגדולים (בראשית א, כא.). אלין אינון ע׳ ממנן רברבין על ע׳ אומין. אך כשנסתכל בתורה שכתוב בה לא תרצח (שמות כ, יג.), ומי ששופך דמו של אדם גם הוא יהרג על פי ב״ד, וכמ״ש ג״כ בזהר פ׳ יתרו צ״ג ב׳. ׳לא׳ פסקא טעמא, ואי לאו דפסקא טעמא יהא אסיר לן לקטלא נפשא אע״ג דיעבור על אורייתא, אבל במה דפסקא טעמא אסיר ושרי. הרי א״כ שיש תקון בתורה שלא יבלעו איש את רעהו, כי יש דין למטה לעשות בהם משפט כתוב. ובזה ברא את העולם במאמר חמישי הנ״ל.

המאמר השביעי ויאמר אלקים תוצא הארץ נפש חיה למינה וכו׳ (בראשית א, כד.). הנה כתוב שם בזוהר ויקרא י״ב א׳ ז״ל, מכאן אוליפנא דלא ישקר בר נש באנתו דאחרא דלאו איהי בת זוגיה, וע״ד כתיב תוצא הארץ נפש חיה, דלא תוליד אתתא אלא ממינה, ומאן איהו מינה דא בת זוגו. הנה כי כן כשבא הב״ה לברוא בהמות וחיות צפה שיבא המבול, שאז אפילו בהמה חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן (רש״י. בראשית ו, יב.), ולפיכך לא היו ראויים להבראות. אך כשהביט בתורה שכתוב בה לא תנאף (שמות כ, יג.), שאין ניאוף אלא באשת איש (רש״י שם.). וכל הנואף חייב מיתה, וא״כ יש בתורה אזהרה שלא לידבק בשאינו מינו. ואדרבא מצוה לידבק באשתו, וכמ״ש בזהר יתרו צ״ג ב׳. לא תנאף, אי לאו דפסקא טעמא אסיר אפילו לאולדא או למחדי באתתיה חדוה דמצוה, ובמה דפסקא טעמא אסיר ושרי. בזה עלה בדעתו לבראת העולם.

המאמר השמיני ויאמר אלקים נעשה אדם וכו׳ (בראשית א, כו.). לא נעלם מעין כל כמה קטרוגים היו בבריאת האדם, ובפרט מהמלאכים שהיו אומרים מה אנוש כי תזכרנו (שבת פח:). וכשבא לבראתו וצפה שבאותו היום עצמו עתיד לחטוא, כי הכל צפוי והרשות נתונה (אבות ג, יט.), לא היה ראוי לעשותו. ואיתא בב״ר פ׳ ט״ו. בשעה שאכל אדם הראשון מאותו האילן טרדו הב״ה והוציאו חוץ לג״ע, והיה מחזר על כל האלנות ולא היו מקבלין אותו, ומה היו אומרים לו, א״ר ברכיה הא גנבא דגנב דעתיה דברייה. וכ״כ שם פ׳ י״ט ע״ש (וישמעו, אל תקרי וישמעו אלא וישמיעו, שמעו קולן של אילנות שהיו אומרים הא גנבא דגנב דעתיה דברייה.). ועוד שגנב מעץ הדעת, שלא הרשהו ליטלו ולאכול ממנו. אמנם כשנסתכל בתורה שכתוב בה לא תגנוב (שמות כ, יג.), שבקבלת התורה ישמור האדם עצמו שלא יגנוב רצה לבראתו. וכנגד שרצה לגנוב דעתו ית׳ במ״ש את קולך וכו׳ (בראשית ג, י.). שרצה להסתר ולגנוב דעת העליונה, אמרו בזהר יתרו צ״ג ב׳. לא תגנוב, אי לאו דפסקא טעמא הוה אסיר אפילו למגנב דעתא דרביה באורייתא וכו׳, ובמה דפסקא טעמא אסיר ושרי. וא״כ במה שנסתכל בלא תגנוב דשרי למגנב דעתא דרביה, יש תיקון למה שאדה״ר גנב דעתא דברייה ולפיכך בראו.

המאמר התשיעי ויאמר אלקים הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע וכו׳ (בראשית א, כט.). בב״ר פ׳ כ׳ איתא ז״ל, ותאכל מן העץ אשר צויתיך לאמר (בראשית ג, יז.). מהו לאמר להזהיר את הבהמה ואת החיה ואת העופות, לא דייך שלא הזהרת אותם אלא שנתת להם ואכלו ע״כ. וצריך להבין היכן מצינו אזהרה זאת, אמנם בפסוקים אלה נראה באר היטב, וזה כי שם בב״ר פ׳ ט״ו. אמרי מה היה אותו האילן שאכלו ממנו אדם וחוה, ר׳ אבא דעכו אמר אתרוג היה, הה״ד ותרא האשה כי טוב העץ וגו׳ (שם ו.). אמרת צא וראה איזהו אילן שעצו נאכל כפריו, אין אתה מוצא אלא אתרוג, ע״כ. לכן אמר הכתוב הנה נתתי לכם וכו׳ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאכלה (בראשית א, כט.). ולכל חית הארץ וכו׳ (שם ל.). דקדק בצוויו לומר ואת כל העץ אשר בו פרי עץ, לאפוקי שלא יהיה עצו נאכל כפריו, כמ״ש תדשא הארץ דשא וכו׳ עץ פרי עושה פרי למינו (שם יא.). שפי׳ רש״י ז״ל, שיהא טעם העץ כטעם הפרי. ולכן לא אמר כאן ואת כל עץ פרי רק ואת כל העץ אשר בו פרי עץ, לאסור להם אכילת עץ הדעת שהיה עץ פרי, ולכן פי׳ רש״י ז״ל, לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ, השוה להם בהמות וחיות למאכל, הרי שבכאן הורה הכתוב להזהיר את הבהמה ואת החיה ואת העופות, והוא עבר על הצווי שנתן להם לאכול, כמ״ש ותתן גם לאישה (בראשית ג, ו.). לרבות בהמה וחיה. שאע״פ שחוה היא שנתנה להם לאכול עכ״ז היה לו לאדה״ר למחות בידה, וכיון שראו שהוא אכל אכלו גם הם, ואין לך עדות שקר גדולה מזו, ולכן לא היה ראוי לבראת מזונות לאדם ולכל הנבראים, אך כשנסתכל בתורה שכתוב בה לא תענה ברעך (שמות כ, יג.). וכתוב עליו בזהר (זהר שמות פ׳ יתרו, דף צ״ג ע״ב.), הכא לא פסקא טעמא בגין דאסיר הוא כלל כלל ע״כ. כי מכאן ואילך יזהרו בזה וברא אותם.

המאמר העשירי לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו (בראשית ב, יח.). ומאז צפה הב״ה כי עתידין לחטוא ולהזדווג לשאינן מינן כמו שהיה בדור המבול וגם אחרי כן, ואנשי סדום רעים וחטאים (בראשית יג, יג.), ועל זה לא היה ראוי לבראת האשה, אמנם כשנסתכל בתורה שכתוב בה לא תחמוד אשת רעך (שמות כ, יד.), עלה בלבו לבראתה כי לא יכנס בלב האדם חימוד אשת איש כלל כיון שיש לו פת בסלו. הרי בכל אלה טעם מספיק שהתורה היתה כלי אומנותו של הב״ה שבה היה מביט וברא את העולם. נשאר עדין לבאר מ׳ ז״ל בב״ר פ׳ א׳ וז״ל:

ריב״ל בשם ר׳ לוי אמר זה שהוא בונה צריך ששה דברים: מים ועפר ועצים ואבנים וקנים וברזל. וא״ת עשיר הוא ואין צריך לקנים הרי הוא צריך לקנה המדה, שנאמר ופתיל פשתים בידו וקנה המדה (יחזקאל מ, ג.). כך התורה קדמה אותן שש קדימות: קדם ומאז ומעולם ומראש ומקדמי תרין בפרשת ה׳ קנני (ה׳ קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז (משלי ח, כב). מעולם נסכתי מראש מקדמי ארץ (שם כג).). עכ״ל. וקשה שלא הביא הדברים כסדרן, שהרי תחילה צריך לקנה המדה, ואח״כ צריך אבנים לבנין, ואח״כ עצים לעשות התקרה, והוא אמר עצים ואבנים וקנים. ועוד כמה דברים אחרים צריכים לבנין שלא הביאם כלל, ומה ענין השש קדימות לדברים הצריכים לבנין, ומהי כוונתו באמרו בפרשת ה׳ קנני, דזיל קרי בי רב הוא. ותחלה נאמר כי הביא הדברים האלה על סדר הבריאה, שהרי ביום שני נאמר יהי רקיע בתוך המים וכו׳ (בראשית א, ו.). ויבדל בין המים וכו׳ (שם ז.). הרי המים, וביום השלישי ותראה היבשה (שם ט.). הרי עפר. ובו ביום ברא כל עץ פרי ובכללם אילני סרק לבנין, לפי שמתחלה לא נזכרו מהטעם שכתוב בת״כ פ׳ בחקותי, ומנין שאף אילני סרק עתידים להיות עושים פירות, ת״ל ועץ השדה יתן פריו (ויקרא כו, ד.). ופי׳ שם בעל קרבן אהרן וז״ל, וגם זה היה במעשה בראשית שלא נזכרו שם אילני סרק, שלא היו אילני סרק עד שנתקללה הארץ ע״כ. הנה כי מבריאת יום שלישי נתהוו אח״כ אילני סרק לבנין, ועוד אם לא היו אילני סרק מותר להשתמש בעץ מאכל, שהרי אמרו בפ׳ החובל (בבא קמא צא:), שאם היה מעולה בדמים לבנין משל פירות מותר לקוצצו. וביום השלישי ג״כ בהראות היבשה נמצאו האבנים. וביום החמישי נבראו הקנים שנמצאים בנהרות ובאגמים. ובששי נברא האדם שמוצא הברזל ומוציא כלי למעשהו. וגם קנה המדה נאמר בגבריאל שנברא בחמישי, שכתוב בו ועוף יעופף (בראשית א, כ.). דא גבריאל. בפ׳ בראשית בזהר מ״ו ב׳. 

וכדי להבין מ׳ זה על מכונו צריך לבאר מ׳ אחר שם בב״ר פ׳ א׳ ז״ל, בראשית ברא אלקים (בראשית א, א.). ששה דברים קדמו לבריאת העולם, התורה וכסא הכבוד נבראו. תורה מנין, שנאמר ה׳ קנני ראשית דרכו (משלי ח, כב.). כסא הכבוד מנין, דכתיב נכון כסאך מאז וכו׳ (תהלים צג, ב.). האבות וישראל ובית המקדש ושמו של משיח עלו במחשבה להבראות. האבות מנין, שנאמר כענבים במדבר מצאתי ישראל כבכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם (הושע ט, י.). ישראל מנין, שנאמר זכר עדתך קנית קדם (תהלים עד, ב.). בית המקדש מנין, שנאמר כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו (ירמיה יז, יב.). שמו של משיח מנין, שנאמר יהי שמו לעולם לפני שמש ינון שמו (תהלים עב, יז.). ר׳ זעירא בר אהבה אמר אף התשובה, שנאמר בטרם הרים יולדו וכו׳ (תהלים צ, ב.). מאותה שעה תשב אנוש עד דכא (שם ג.). עכ״ל. אלה איפוא הם הו׳ דברים הנז׳ במ׳ הקודם הצריכים לבנין ובכללם התשובה, כי הנה כבר הוכחנו שבתורה היה מסתכל וברא העולם, וא״כ לא נברא העולם אלא בשביל התורה, וכשאין ישראל עוסקים בתורה אין ראוי להתקיים, אך הקדים הב״ה התשובה שבזה יש קיום לעולם, וכן מצינו בזהר פ׳ תולדות דף קל״ד א׳ ז״ל, ת״ח כד בעא קב״ה למברי עלמא הוה מסתכל באורייתא וברא ליה וכו׳, כד בעא למברי אדם אמרה תורה קמיה אי בר נש יתברי ולבתר יחטי ואנת תדון ליה אמאי יהון עובדי ידך למגנא וכו׳, א״ל קב״ה הא אתקינית תשובה עד לא בראתי עלמא וכו׳. הנה כי כן התורה והתשובה הכל דבר אחד, והם משולים למים, שכן התורה כתוב בה הוי כל צמא לכו למים (ישעיה נה, א.). והתשובה נאמר בה שפכי כמים לבך (איכה ב, יט.). ואמרו ביומא פ״ח (דף פו.), א״ר לוי גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד. וזה נמשל לעפר, שכן אמרו בשמות רבה פ׳ י״ג. נטל הב״ה עפר מתחת כסא הכבוד וזרק על המים ונעשית ארץ וכו׳. הרי שגם בכסא הכבוד שייך עפר, הרי אלו שני דברים הצריכים לבנין שהם מים ועפר, ובפרטן הם ג׳ עם התשובה, ולפי שאלו הג׳ נבראו דוקא, לכך כללם הכתוב בפסוק א׳, ה׳ קנני ראשית דרכו (משלי ח, כב.). היא התורה שנק׳ ראשית, בראשית ברא אלקים (בראשית א, א.). ואין ראשית אלא תורה כדלעיל. קדם היא התשובה, שנאמר בטרם הרים יולדו וכו׳ (תהלים צ, ב.). תשב אנוש עד דכא (שם ג.). מאז הוא כסא הכבוד, נכון כסאך מאז (תהלים צג, ב.). והאחרים נכללו בפ׳ שני, מעולם נסכתי מראש וכו׳ (משלי ח, כג.). לפי שאלו עלו במחשבה להבראות וכל א׳ נעשה בזמנו. והנה ישראל שקבלו את התורה, כשחוטאים ועושים תשובה אע״פ שילכו בגלות למרק חטאתם, בזכות התשובה יגאלו כנודע (סנהדרין צז: אמר רב כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים.), והיא התשובה המגעת עד כסא הכבוד (יומא פו.), (שנאמר) שובה ישראל עד ה׳ אלקיך (הושע יד, ב.). והגאולה תהיה בזכות אבות, שבזכותם ג״כ היו ג׳ בתי מקדשות (פסחים פח. ואמר ר׳ אלעזר מאי דכתיב והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה׳ אל בית אלהי יעקב וגו׳ (ישעיה ב, ג). אלהי יעקב ולא אלהי אברהם ויצחק, אלא לא כאברהם שכתוב בו הר, שנאמר אשר יאמר היום בהר ה׳ יראה (בראשית כב, יד). ולא כיצחק שכתוב בו שדה, שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה (בראשית כד, סג). אלא כיעקב שקראו בית, שנאמר ויקרא את שם המקום ההוא בית אל (בראשית כח, יט). מהרש״א. ד״ה בו הר כו׳. מבואר במדרש (ילקוט מיכה ד׳, רמז תקנ״ב), משל למלך שהיו לו ג׳ אוהבים ובקש לבנות פלטין, הביא לראשון אמר זכור הייתי אותו הר היה מתחלה, הביא לשני אמר זכור הייתי שדה היה, הביא לג׳ אמר זכור הייתי פלטין היה מתחלה. א״ל המלך חייך שאני בונה אותו לשמך, שנאמר בית אלהי יעקב. והכוונה כמ״ש שהאבות הם סימן לבנים, ואברהם אוהב האחד שאמר זכור הייתי הר היה. הוא סימן לבית ראשון שהשכינה היתה שומרת בו כשומר בראש ההר מיהו שמירת עראי ולא קבע, ועליו נאמר על הר ציון ששמם. ואוהב הב׳ שהוא יצחק שאמר זכור הייתי שדה היה. הוא סימן לבית שני שהיה בו שמירה פחותה ביותר שלא היו בו כמה דברים שהיה בבית ראשון, ועליו נאמר ציון שדה תחרש. ואוהב השלישי שאמר פלטין היה מתחלה, ר״ל קודם שנברא העולם, כמ״ש פרק מקום שנהגו (פסחים נד.). וכו׳ .), שגם הם נחרבו השנים והשלישי יהיה קיים, והכל יהיה ע״י משיח צדקנו שגם הוא יבא בזכות התשובה, כמ״ש בב״ר פ׳ ב׳. ורוח אלקים מרחפת (בראשית א, ב.). זה רוחו של משיח, באיזו זכות בזכות התשובה שנמשלה כמים, שנאמר שפכי כמים לבך (איכה ב, יט.). והמשיח נמשל לעצים, שכן כתוב ויצא חטר מגזע ישי וכו׳ (ישעיהו יא, א.). וכתיב קח לך עץ א׳ וכו׳ (יחזקאל לז, טז.). שהם השני משיחים בן יוסף ובן דוד כמ״ש במקומו. ולכן בעל המ׳ נקט עצים ל׳ רבים לרמוז לשניהם, וגם בזכריה י״א כתוב ואקח לי שני מקלות וכו׳ (זכריה יא, ז.). ע״ש בתרגום ((דבריה) [ומניתי] פרנסיא על עמא ואינון שלטו בהון כענא לנכסתא מסכינו וטלטילו ית עמי ואתפליגו קדמי לתרתין פלגון, אתפליגו בית ישראל על דבית יהודה וקצו במלכותא דבית דוד די בהון רעוא קדמי למהוי פרנסין על עמי.). וכתיב יהי שמו לעולם (תהלים עב, יז.). שכן כתוב ודוד עבדי נשיא להם לעולם (יחזקאל לז, כה.). ולכן נרמז בכתוב מעולם. ובבא המשיח יבנה הבית השלישי שכתוב בו ג״כ כסא כבוד מרום מראשון (ירמיה יז, יב.). לפי שהוא הראשון שיבנה על ידו ית׳, כי השנים אחרים היו ע״י ב״ו ולכן לא נתקיימו, ומתחלה היה ראוי להיות כן, כמ״ש מכון לשבתך פעלת ה׳ (שמות טו, יז. זהר פ׳ פנחס דף רכ״א א׳. מכון לשבתך פעלת ה׳ דא בית ראשון. מקדש אד׳ כוננו ידיך דא בית שני. ותרוייהו אומנותא דקב״ה אינון. ומדארגיזו קמיה במדברא מיתו וכו׳, וביתא אתבני על ידא דבר נש ובגין כך לא אתקיים, ועד כען בניינא דקב״ה לא הוה בעלמא, דכתיב בונה ירושלם ה׳ (תהלים קמז, ב).). ולכן נרמז במלת מראש, כמו מרום מראשון (ירמיה יז, יב.), מעולם נסכתי מראש (משלי ח, כג. מעולם נסכתי מראש מקדמי ארץ.), ואלה הם האבנים הצריכים לבנין לפי שמשם הושתת העולם (יומא נד:), מציון מכלל יופי אלקים הופיע (תהלים נ, ב.). ועל זה נאמר בילקוט תהלים (ילקוט תהלים נ׳. רמז תשנ״ט.) ז״ל, וכשיחדש הב״ה עולמו מציון הוא מחדשו, שנאמר והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה׳ וכו׳ (ישעיהו ב, ב.). והאבות וישראל רמוזים בתיבת מקדמי ששניהם עלו במחשבה קודם שנברא העולם, לפי שעליהם העולם עומד וקיים. והאבות נפקא להו מפ׳ כענבים במדבר מצאתי ישראל כבכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם (הושע ט, י.). ששניהם נזכרים שם. אך לישראל מביא פ׳ שנזכר בו ראשית, זכור עדתך קנית קדם (תהלים עד, ב.). הרי מקדמי. וישראל הם הקנים הצריכים לבנין, שכן נמשלו לשפלותם וסבלותם עול מלכות ושעבוד מלכיות, שכן כתוב והכה ה׳ את ישראל כאשר ינוד הקנה במים (מלכים א׳ יד, טו.). ודרשו בפ״ג דתעניות (דף כ.) על פסוק זה, מה קנה זה עומד במקום מים וגזעו מחליף ושרשיו מרובין, כך ישראל עומדים במים היא התורה ע״ש (מה קנה זה עומד במקום מים וגזעו מחליף ושרשיו מרובין ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו אלא הולך ובא עמהן, דממו הרוחות עמד הקנה במקומו.). וגם ישראל הם קנה המדה, כדגרסי׳ במדרש (ילקוט חבקוק ג׳, רמז תקס״ג.), מדד הב״ה את כל האומות ולא מצא אומה שראויה לקבל את התורה אלא ישראל, ופירשנוהו במקומו. והאבות הם הברזל, שזכותם עומדת לעד כברזל ובזה כורתים מישראל כל מסטין ומקטרג. ודורשי רשומות אמרו כי ברזל ר״ת בלהה רחל זלפה לאה. שבזכותן נגאלו אבותינו ממצרים ועתידין ליגאל, ומהן באו י״ב שבטים שבטי י״ה עדות לישראל (תהלים קכב, ד.), שבזכותן נברא העולם. וסיים המ׳ כך התורה קדמה אותן שש קדימות וכו׳. כי היתה כלי אומנותו של הב״ה, ועל ידם באו השש דברים הנ״ל לידי מעשה, והם קדם ומאז ומעולם ומראש ומקדמי תרין, שבזה הם ששה דברים. ולפי שהכתוב אומר ה׳ קנני ראשית דרכו (משלי ח, כב.), ובזה הם ז׳ כשנמנה ראשית עמהם, לכן הוצרך לומר בפרשת ה׳ קנני, שהם דברי התורה שהיא המדברת כי בשבילה נבראו כלם, והיא אומרת ה׳ קנני ראשית דרכו לפי שקדם מפעליו מאז, כמו שפירשנו.

ואחרי שפירשנו הדברים הצריכים לבנין והכלי אומנות, נבאר מי הם הבונים שהציג הב״ה בעולם. והוא מ״ש רז״ל בסוף מסכת ברכות (דף סד.), והוא המ׳ שהקדמנו. אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם וכו׳. וקשה דהיל״ל עושים שלום בעולם, מאי מרבים. ועוד שהפ׳ אומר ורב שלום בניך, דהיינו הת״ח עצמם, ואיך אמר שמרבים שלום בעולם. ועוד מי הכריחו לומר אל תקרי, שגם אם יאמר בניך כפשוטו יכון מאד על הת״ח שהם בנים לה׳. אמנם איתא בפ״ב דמציעא (דף כג:), אמר רב יהודה בהני תלת מילי עבדי רבנן דמשנו בדיבורייהו, במסכתא בפוריא ובאושפיזא. וע״ש פירש״י (במסכתא. יש בידך מסכת פלוני סדורה בגירסא או לאו, ואע״ג שסדורה היא לו יאמר לו לאו, ומדת ענוה היא. בפוריא. שימשת מטתך, יאמר לאו, מדת צניעות הוא. באושפיזא. שאלוהו על אושפיזו אם קבלו בסבר פנים יפות, יאמר לאו, מדה טובה היא כדי שלא יקפצו בו בני אדם שאינן מהוגנין לבא תמיד עליו ויכלו את ממונו.). וכתבו התוספות והא דלא חשיב הכא מותר לשנות מפני דרכי שלום, משום דהני נמי משום דרכי שלום הן, ורגילים יותר מאחרים לכך נקט הני. ז״ש ת״ח מרבים שלום בעולם, שלא לדבר טוב על אושפיזא כדי שלא יקפצו עליו אחרים ויבאו לידי קטטה, וכן בפוריא ובמסכתא שייך בהו דרכי שלום. ומביא ראיה מהכתוב וכל בניך למודי ה׳ (ישעיהו נד, יג.). דאיתא ביבמות פ״ו (דף סה:), תנא גדול השלום שאף הב״ה שינה בו, דמעיקרא כתיב ואדוני זקן (בראשית יח, יב.). ולבסוף כתיב ואני זקנתי (שם יג.). ע״כ. ז״ש וכל בניך למודי ה׳. שלומדים מהב״ה לשנות מפני השלום, ולפי שיקשה לכתוב שהיל״ל וכל בניך למודי ה׳ ורב שלומם, ולמה חזר ואמר ורב שלום בניך, לכן הוצרך לומר אל תקרי בניך אלא בוניך, כי הנה הכל א׳ שב׳ של בניך נקודה בקמץ שאחריו א׳ מאותיות יהו״א כמו באניך, והא׳ מתחלפת בו׳ הרי בוניך, וזה לפי מ״ש הרמב״ם במשנה ו׳ פ״ה דפאה, על זה נאמר אל תסג גבול עולים ע״ש (ומה שאמר עולים והפסוק אומר עולם (משלי כב, כח). לא יקשה בעיניך, שזה נאמר על דרך דרש ומעיקרי לשון הקדש, כי אותיות המשך והנוח יתחלפו קצתם עם קצתם, והם נופלות מן הכתיבה להקל.). וקראם בוניך לפי שאמרו בס׳ יצירה, שתי אבנים בונות ששה בתים וכו׳. כי אותיות התורה נק׳ אבנים, והת״ח שדורשים וגורעין ומוסיפין נק׳ בונים. ועוד לדרכנו שהת״ח שעוסקים בתורה הם הבונים, וצריכים ששה דברים שהם המים הרומזים לתורה ותשובה, לכן הביא הפסוקים האלה, כי כנגד התורה וכל בניך למודי ה׳ (ישעיהו נד, יג.). וכנגד התשובה שלום רב לאוהבי תורתך (תהלים קיט, קסה.). דהיינו שלום בין שני יצרים ע״י התשובה שכתוב בה, שלום שלום לרחוק ולקרוב (ישעיהו נז, יט.). זה בעל תשובה שנתקרב (ברכות לד:). ואין למו מכשול זה יצר הרע שנק׳ מכשול כנודע (זהר שמות פ׳ פקודי, דף רס״ג ע״א. דכמה סטרין ודרגין אית ליצר הרע, נחש עקלתון, שטן, מלאך המות, יצר הרע. והא אוקמוה דאף על גב דבשמהן אלין אקרי שבע שמהן אינון ליה, שטן, טמא, שונא, אבן מכשול, ערל, רע, צפוני.). יהי שלום בחילך וכו׳ (תהלים קכב, ז.). זהו העפר שהוא כסא הכבוד שכל נשמות ישראל חוצבו משם, ולכן יש שלום ביניהם, וזהו שלום בחילך, מל׳ וישראל עושה חיל (במדבר כד, יח.). שאף שרבים הם כלם ממקור א׳ חוצבו, וזה גורם שלוה בארמנותיך, כמ״ש ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ (דה״א יז, כא.). וכתוב בזהר פ׳ אמר דף צ״ג ב׳. בירושלם דלתתא יקרון ישראל אחד וכו׳, לא אקרון אחד אלא בארץ. למען אחי ורעי הם האבות וישראל שהם הקנים והברזל, כי אחי הם האבות שאיחו כל באי העולם לקב״ה, ורעי הם ישראל שהם ריעים להב״ה ושותפים עמו בבריאת העולם וקיומו. למען בית ה׳ אלקינו זה ב״ה, ואלו הם האבנים כי משם הושתת העולם. ה׳ עוז לעמו יתן (תהלים כט, יא.). זה שמו של משיח. ה׳ בעוזך ישמח מלך (תהלים כא, ב.). ויתן עוז למלכו (שמואל א׳ ב, י.). ואז יברך את עמו בשלום (תהלים כט, יא.). שלא יחצו עוד לשתי ממלכות רק המלכות תשוב לבעליה ורועה אחד יהיה לכלם (יחזקאל לז, כד.). ודוד עבדי נשיא להם לעולם (שם כה.), והם העצים הנרמזים בשני משיחים כדלעיל, לכן שפיר קאמר א״ת בניך אלא בוניך ודוק. ובסוף מ׳ יבמות (דף קכב:), ג״כ הביא ברייתא זו, אר״א אר״ח וכו׳, עד א״ת בניך אלא בוניך. ולא הביא כל הפסוקים. ונלע״ד שהטעם הוא משום דתנן התם בפי״ב (משנה ו.), מצות חליצה בא הוא ויבמתו לב״ד, והן נותנין לו עצה ההוגנת לו. ואמרו על זה בגמ׳ (יבמות קא:), מאי עצה ההוגנת לו, שאם הוא ילד והיא זקנה, הוא זקן והיא ילדה, אומרים לו מה לך אצל ילדה, מה לך אצל זקנה, הלך אצל שכמותך ואל תכניס קטטה לתוך ביתך ע״כ. ז״ש ר״א בסיום מס׳ יבמות, שנק׳ כן משום דקיי״ל מצות יבום קודמת ((יבמות לט:) תנן התם מצות יבום קודמת למצות חליצה בראשונה שהיו מתכוונין לשם מצוה, עכשיו שאין מתכוונין לשם מצוה אמרו מצות חליצה קודמת למצות יבום וכו׳, אמר רמי בר חמא א״ר יצחק חזרו לומר מצות יבום קודמת למצות חליצה.), עכ״ז כשאינה שוה לו משיאין לו עצה שלא ישאנה. וזהו בכוון מרבים שלום בעולם. עוד יובן עם מ״ש בזהר וישב קפ״ז ב׳ ז״ל, ת״ח זכאה שלים דמית בלא בנין, אתתיה בעיא ליבומי או לא. ודאי בעיא ליבומי בגין דלא ידעינן אי איהו שלים בעובדוי אי לאו, ואי אתיבמת לא הוה ברקנייא, דהא ב״נ הוה בעלמא ומית בלא בנין, ופרוקא לא הוה ליה בעלמא, כיון דמית האי זכאה שלים ואתתיה אתייבמת, אתא ההוא בר נש ואשתלים הכא ע״כ. לכן אר״א ת״ח מרבים שלום בעולם, שע״י יבום נשותיהם מתקנים אותם הנפשות שהיו משוטטות בעולם לפי שלא היה להם מנוחה כנ״ל, ומביא ראיה מפ׳ וכל בניך למודי ה׳ (ישעיהו נד, יג.). שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא ע״י הת״ח, שורב שלום בניך, שבונים אותו ההרוס שאין לו בנים, כמ״ש רז״ל (בראשית רבה פ׳ מ״ה.) ע״פ ואבנה גם אנכי ממנה (בראשית ל, ג.). כל מי שאין לו בנים נק׳ הרוס. והת״ח בונים אותו ומרבים את שלומו. גם בסוף מס׳ נזיר (דף סו:) איתא להך ברייתא. ונלע״ד משום דאיכא פלוגתא בתעניות פ״א (דף יא.), אמר שמואל כל היושב בתענית נק׳ חוטא, שנאמר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש (במדבר ו, יא.). וכי באיזו נפש חטא אלא שציער עצמו מן היין וכו׳. ר׳ אלעזר אמר נקרא קדוש, שנאמר קדש יהיה גדל פרע וכו׳ (במדבר ו, ה.). ויש דרך לישב אלו המאמרים דמר אמר חדא ומא״ח ולא פליגי, כמ״ש שם (תעניות יא:), אין ת״ח רשאי לישב בתענית מפני שממעט ממלאכת שמים. ז״ש ר״א בשם ר״ח ת״ח מרבים שלום בעולם, שכן אוכלים לקיום גופם, ובזה יש שלום בעולם בין יצ״ט ויצה״ר. ובסוף מ׳ כריתות (דף כח:) ג״כ הביא, אר״א אר״ח ת״ח וכו׳. וזה למאי דתנן התם סוף כריתות (דף כח.), האב קודם לאם בכל מקום וכו׳. וכן בת״ת אם זכה הבן לפני הרב הרב קודם את האב בכל מקום, מפני שהוא ואביו חייבין בכבוד רבו. והכבוד הזה הוא מאי דתנן בפ״ב דמציעא (בבא מציעא פרק ב, משנה יא.), אבידת אביו ואבידת רבו של רבו קודמת וכו׳ וע״ש (שאביו הביאו לעולם הזה, ורבו שלימדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא.). וכדי שלא נאמר שזה גורם קטטה ושנאה לבן בפני אביו, לכן אר״א ת״ח מרבים שלום בעולם, שנאמר וכל בניך למודי ה׳ (ישעיה נד, יג.). שכלם צריכים למארי חיטייא (בבא בתרא קמה:), וגם האב צריך לת״ח, ובשביל כך מוחל על כבודו ומרבים שלום בעולם. וסי׳ לאלו הד׳ מסכתות בני״ך, ב׳רכות נ׳זיר י׳במות כ׳ריתות, שבאלו הד׳ מורה לכבודן של ת״ח, ורב שלום בניך.

ועל זה הקדמנו ולכל היד החזקה וכו׳ (דברים לד, יב.). שדרשו בספרי, ולכל היד החזקה זו מכת בכורות, ולכל המורא הגדול זו קריעת ים סוף. וקשה דבשלמא קריעת ים סוף א״ל הב״ה למשה נטה את ידיך על הים וכו׳ (שמות יד, כו.). ויט משה את ידו על הים (שם כז.). אך מכת בכורות כתוב וה׳ הכה כל בכור (שמות יב, כט.). וכתוב ועברתי וכו׳ והכיתי כל בכור (שמות יב, יב.). אני ולא המלאך וכו׳ (ילקוט שמות פ׳ בא. רמז קצ״ט.). אמנם בשמות רבה פ׳ ט״ו ז״ל, ושחטו אותו (שמות יב, ו.). אתם שוחטי׳ פסח ואני שוחט בכורים. עוד שם פ׳ י״ט. לא בקשו ישראל למול במצרים, אלא כלם בטלו המילה, מה עשה הב״ה קרא למשה וא״ל לך ומהול אותם. והרבה מהם לא היו מקבלים עליהם למול, אמר הב״ה שיעשו הפסח וכיון שעשה משה את הפסח, גזר הב״ה לד׳ רוחות העולם ונושבות בג״ע, ומן הרוחות שבג״ע הלכו ונדבקו באותו הפסח, והיה ריחו הולך מהלך מ׳ יום, נתכנסו כל ישראל אצל משה, א״ל בבקשה ממך האכילנו מפסחך מפני שהיו עייפים מן הריח וכו׳ מיד נתנו עצמן ומלו ע״כ. הרי שע״י משה שעשה הפסח הרג הב״ה בכורי מצרים, ולכן שפיר קאמר ולכל היד החזקה זו מכת בכורות אשר עשה משה. ולכל המורא הגדול זו קריעת ים סוף, שכבר דרשו בהגדה, ובמורא גדול זה גלוי שכינה. ואמרו ראתה שפחה על הים וכו׳ (ילקוט שמות פ׳ בשלח. רמז רמ״ד.). והיו מורין באצבע זה אלי ואנוהו, וגם זה אשר עשה משה שע״י שלקח ארונו של יוסף הים ראה הים וינוס (ילקוט תהלים קיד. רמז תתע״ג.). לעיני כל ישראל, שאע״פ שלא היו ראויים לראות במפלתן של מצרים כיון שהרשיעו עמהם עכ״ז זכותו של משה גרם שהיה לעיני כל ישראל. והוא האומן שבנה העולם ע״י שקבל תורה מסיני ונתנה לישראל, ובזכות זה בראשית ברא אלקים את העולם. הוא יזכנו לראות בבנין ההיכל והאולם. והשמים יתנו טלם. ב״ב אכי״ר. בילא״ו.