דרוש מ"ח

אל הלקח ארון האלקים המקובל האלקי וחכם הכולל. אין גומרין עליו את ההלל.
מורי ואלופי כמהר"ר משה זכות זצוק"ל שנפטר במנטובה יום שני של חג הסכות תנ"ח לפ"ק, ודרשתיהו פה ריגייו בפ' נח.

וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי (בראשית ח, כא).

סוטה פרק ראשון (יג:): מלמד שהיה משה מת מוטל בכנפי שכינה ומלאכי השרת אומרים צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל. והב"ה מאי אמר. רב אמר מי יקום לי עם מריעים מי יתיצב לי עם פועלי און. ושמואל אמר מי כהחכם ומי יודע פשר דבר. ורבי יוחנן אמר והחכמה מאין תמצא ואיזה מקום בינה. ורב נחמן בר יצחק אמר וימת שם משה עבד ה'. סמליון אמר וימת שם משה ספרא רבה דישראל ע"כ.

יבקר החולה ויקיז הדם תחלת כל דבר הרופא הנאמן והבקי כדי שלא יכבד החולי על החולה, שכן אמרו בבבא בתרא פ"ג (נח.): דאמרו לר' בנאה ליתי אבבא ונידון דינא, חזא דהוה כתיב אבבא דאבולא בראש כל מותא אנא דם, בריש כל חייא אנא חמר. אמר להו אלא מעתה דנפל מאגרא ומית, דנפיל מדקלא ומית דמא קטליה, ותו מאן דדרכיה למימת ומשקו ליה חמרא חיי, אלא הכי בעי למכתב בריש כל מרעין אנא דם, בריש כל אסוון אנא חמר ע"כ. ופרש"י ז"ל בריש כל מרעין אנא דם, כל תחלואי האדם ע"י הדם הם באים שלא הקיז. בריש כל אסוון, שאם שתאו במדתו וכראוי לו לא יבא לידי חולי ע"כ. ויש לדקדק שגם למ"ש ר' בנאה בריש כל מרעין אנא דם, יקשה למה זה כתבו על שער המשפט דבר זה. ונלע"ד שזאת היתה על שער העיר, כמ"ש בכתובות פ"ב (יז.), לענין הוצאות המת, עולא אמר כגון דחייצי גברא מאיבולא ועד סכרא. ופרש"י ז"ל משער העיר עד הקבר ע"כ. וידענו שדרכן היתה שהשופט יושב בשער העיר, כדכתיב ולוט יושב בשער סדום. ופרש"י אותו היום מינוהו שופט עליהם. וכן עשו לר' בנאה שמפני גודל חכמתו אמרו ליתיב אבבא ונידון דינא. וראה שכתב בשער העיר להזהיר לכל שיקיזו בזמנו, בריש כל מותא אנא דם. כלומר דאזלינן בתר רובא, שרוב בני אדם מתים בשביל רוב דם, ולא חיישי למיעוטא דנפיל מאגרא ומדיקלא ומית. ור' בנאה אמר שטוב לומר בריש כל מרעין, להזהר לרופאים המבקרים את החולים שיקיזו להם דם, שרוב החלאים באים מחמת רוב דם, וזה טוב יותר כי בזה ידעו מה יעשו. ובזהר פ' פינחס דף רי"ח א' ז"ל, בחובא דדרא ודאי מתפסין צדיקייא, אבל בשעתא דיתפסון צדיקייא במרעין או במכתשין, בגין לכפרא על עלמא הוי, כדין יתכפרון כל חובי דרא, מנלן מכל שייפי גופא, בשעתא דכל שייפין בעקו ומרע סגי שריא עלייכו, שייפא חדא אצטריך לאלקאה בגין דיתסון כלהו ומנו דרועא. דרועא אלקי ואפיקו מיניה דמא, כדין הוא אסוותא לכל שייפי גופא וכו'. ועיין עוד שם עמוד ב'. וזש"ה אין כאל ישורון רוכב שמים בעזרך וכו'. דאיתא בב"ר פ' ע"ז. אין כאל. ומי כאל ישורון. הנאים והמשובחים שבכם, אתה מוצא כל מה שהב"ה עתיד לעשות לעתיד לבא, הקדים ועשה ע"י הצדיקים בעה"ז וכו'. ז"ש רוכב שמים בעזרך. שהב"ה עוזר לישראל להקים להם צדיקים שעושים נסים לעת הצורך, ובגאותו שחקים, כמו שעושה בשחקים. מעונה אלקי קדם. שהב"ה שוכן במעון שלו בשמים, ואמנם גם בעה"ז יש דוגמא לזה, והיינו ומתחת, כלומר מתחת השמים, דהיינו בעה"ז יש מי שסומך ומקיים העולם, והם הצדיקים שנק' מצוקי ארץ, ואלו הם זרועות עולם, ונקרא זרועות לפי שכשם שהחולה מקיזים לו דם מהזרועות כדי לרפאת שאר האיברים, כך הב"ה מיסר את הצדיקים לכפר על הדור, ובזה ויגרש מפניך אויב ויאמר השמד למקטרגים, ואז וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב.

ובהושע ז' כתיב, וענה גאון ישראל בפניו ולא שבו אל ה' אלקיהם ולא בקשו ה' בכל זאת. הכונה שהב"ה מענה ביסורין את גאון ישראל, דהיינו הצדיק גאון הדור. ותרגם יונתן בפניו ואינון חזן, כדי שיתנו אל לבם ויאמרו אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו איזובי קיר. ולא הועיל כי ולא שבו אל אלקיהם שלא עשו תשובה. אדרבא ויהי אפרים כיונה פותה אין לב, כמ"ש הצדיק אבד ואין איש שם על לב. ועוד שם ואני יסרתי חזקתי זרועותם. דהיינו מ"ש בזהר הנזכר כי תחלה וענה גאון ישראל, הוא צדיק א' שמכפר על הדור בהקיז לו דם שמיסר הצדיק, ולפי שלא שבו כנז' אז צריך להקיז דם מהזרוע האחר, וזהו יסרתי חזקתי זרועותם, דהיינו ב' זרועות. וכן כתב בישעיה נ"ז. הצדיק אבד ואין איש שם על לב, זהו כשמיוסר לצדיק א', וכשרואה הב"ה שאין איש שם על לב, אז ואנשי חסד נאספים, שמתים צדיקים אחרים באין מבין, כלומר לפי שלא הבינו כי מפני הרעה נאסף הצדיק הראשון, וכשיראו שאנשי חסד נאספים אז יתנו אל לבם על מה עשה ה' ככה וישובו בתשובה. ז"ש ואני יסרתי חזקתי זרועותם. וגם בזה ואלי יחשבו רע באמרם מפני מה צדיק ורע לו, ואע"פ שאז עושים תשובה, ישובו לא על (הושע ז, טז). שיובן עם מאי דאיתא בפ"ד דפסחים (נ:), רבא רמי כתיב כי גדול מעל שמים חסדך (תהלים קח, ה), וכתיב כי גדול עד שמים חסדך (תהלים נז, יא). הא כיצד כאן בעושים לשמה כאן בעושים שלא לשמה. ז"ש ישובו לא על, שאינן עושים תשובה לשמה שהיא על שמים אלא היו כקשת רמיה, שעושין תשובה של רמאות, ולכן יפלו בחרב שריהם מזעם לשונם, כמו שאירע ליאשיהו שהיה צדיק גמור והחזיר את ישראל בתשובה. אבל לא מלבם, כמ"ש ואחרי הדלת והמזוזה שמת זכרונך (ישעיה נז, ח) ע"ש. זו לעגם בארץ מצרים, שגם שם כתוב ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו. ואח"כ חזרו לסורם ולא האמינו. ואתה נביא ה' אל חכך שופר (הושע ח, א). צריך אתה להוכיחם בשופר בתחלה קול פשוט ודברי ריצוי, כנשר על בית ה', כנשר שהוא רחמני על בניו ומעוררם בהכנסו לקינו שלא יכביד עליהם, וכך עושה הב"ה, וה' נתן קולו לפני חילו ע"ש. הן הנה דברי ישעיה נ"ב. הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד, בדברו על הצדיק העוסק בתורה לשמה. ולפי שדרכי התורה הם ד' סימנם פרד"ס, לכן אמר הנה ישכיל עבדי, שזה נאמר על מי שעוסק בפשט, כמ"ש בר"מ פ' בהר סיני דף קי"ב א'. מאן דישתדל באוריתא למנדע ליה לקב"ה באורח כלל, אית ליה למהוי עבד. כד אשתדל למנדע ליה בארח פרט ברזא דחכמתא, כדין אקרי בן וכו'. ירום ברמז, וכן ירם חסר ו' גימטריא רמ"ז עם האותיות. ונשא בדרש, וגבה מאד בסוד, שאז נקרא בן כנז'. ושם כתוב אכן חליינו הוא נשא ומכאובנו הוא סבלם ואנחנו חשבנוהו וכו'. דקשה מאי הוא, היל"ל אכן חליינו נשא וכו'. אלא יובן עם מ"ש במציעא פ"ז (פד:), דר' אלעזר בר שמעון קביל עליה יסורין, באורתא אמר להו אחי ורעי בואו, בצפרא וכו'. ז"ש אכן חליינו הוא נשא, שהוא היה מביאם עליו בעצמו לכפרת כל ישראל. ואנחנו חשבנוהו כי הן לא ידענו זה שחליינו הוא נשא, רק חשבנוהו כי עונותיו הטו אלה, או כי טבעו ומזגו הוא הגורם, וזהו נגוע מעצמו מוכה אלקים במדת הדין. ואינו כן רק והוא מחולל מפשעינו, דהיינו חלול ה' שאפי' השוגג נקרא פושע. מדוכא מעונותינו בכריתות ומיתות ב"ד, שיסורין ממרקין והוא סובל עונינו ופשעינו. מוסר שלומינו עליו כנגד לא תעשה שיש בהם מלקות, וכתיב ויסרו אותו זה מלקות, וזה מוסר שלומינו עליו, כי אנו יושבים בשלום והוא סובל את יסורין שאנו חייבים. וכנגד מ"ע שלא זז משם עד שמוחלין לו, ובחבורתו נרפא לנו, דהיינו חבורה להוציא ממנו דם, כדרך הצדיקים המתיסרי' על הדור, וה' הפגיע בו את עון כלנו. 

עוד שם, וה' חפץ דכאו החלי אם תשים אשם נפשו יראה זרע יאריך ימים וחפץ ה' בידו יצלח. ואמרו על זה בברכות פ"א (ה.), אמר רב הונא כל שהב"ה חפץ בו מדכאו ביסורין, שנאמר וה' חפץ דכאו החלי, יכול אפילו לא קבלן מאהבה, ת"ל אם תשים אשם נפשו, מה אשם לדעת אף יסורין לדעת, ואם קבלן עליו מאהבה מה שכרו, ירבה זרע יאריך ימים, ולא עוד אלא שתלמודו מתקיים בידו, שנאמר וחפץ ה' בידו יצלח ע"כ. והקשה בעל מעשה חייא דף ב' דהיל"ל יכול אפי' לא יקבלם מאהבה, דהא יסורין באים אחר שחפץ בו ה'. ותירץ דאפשר דזה מיירי במי שכבר יש לו יסורין, והב"ה חפץ בו ומכבידן עליו עכ"ל. ואני הצעיר מדייק בזה שזהו מדכאו ולא אמר מביא עליו יסורין, להורו' כי כבר היו עליו יסורין, ולפי שקבלם מאהבה הב"ה חפץ בו ומכבידם עליו. האמנם עדין הנה מקום אתי לתרץ בדרך אחר. ועוד קשה מהו שאמר יכול אפילו לא קבלן מאהבה, דמהיכא תיתי שאם לא קבלן מאהבה הב"ה חפץ בו. ומה היא המדה שאמר יראה זרע יאריך ימים, שהרי כמה צדיקים יש שמדוכאים ביסורין, ואין להם בנים ומתים בלא אריכות ימים. אמנם קשיתיה לרב הונא פ' וה' חפץ דכאו החלי, שהרי כלל גדול יש לנו אין הב"ה מיחד שמו על הרעה (ב"ר פ' ג'). ואע"פ שוה' הוא ובית דינו (ב"ר פ' נ"א). לעולם השם הוא רחמים. ומאי 'חפץ' שנראה שאין זה ראוי אך שהב"ה חפץ כן. ועוד היל"ל אם ישים אשם נפשו, שכל הפסוק מדבר עם הצדיק שלא לנוכח. על כל אלה אמר רב הונא כל שהב"ה חפץ בו, דהיינו שעושה חפצו ית', שהב"ה חפץ במי שמלמד סנגוריא על ישראל, וזה הצדיק מקבל עליו יסורין לכפר בעד בית ישראל. אז הב"ה מדכאו ביסורין, ששולח עליו יסורין רבים עד שתש כחו, מל' תשב אנוש עד דכא. שפרש"י ז"ל מביא אתה יסורין על האדם עד שאתה מחזירו להיות תשוש כח ע"כ. וזו היא כונת הכתוב וה' חפץ דכאו לצדיק, בעבור שהוא החלי את עצמו, והנכון כי אנכי סבותי ובשביל חולי שלי הראויה לבא עלי חפץ דכאו לצדיק. והשתא אתי שפיר יכול אפילו לא קבלן מאהבה, דהיינו שלא הקדים הוא עצמו לחפוץ ביסורין כדי לכפר על הדור. ת"ל אם תשים אשם נפשו, דת' של תשים קאי לנפשו, והוא כאילו אמר אם תשים נפשו אשם, שמוסר נפשו בשביל ישראל. מה אשם לדעת, שכן אמרו בברכות פ"ג (כג.), אל תהי ככסילים שחוטאים ומביאים קרבן וכו'. והיינו שאין עושין תשובה. כי החוטא ומביא קרבן צריך שיעשה תשובה. וכן יסורין לדעת שיעשה תשובה ויקבל עליו יסורין מאהבה. ואז יראה זרע יאריך ימים, כי ממנו ילמדו וכן יעשו לשוב בתשובה שלימה, ותלמידיו של אדם קרויין בניו וגם יאריך ימים לעה"ב. ולפי שהיסורין גורמים לאדם שמתבטל מן התורה, לכן אמר שאם קבלם מאהבה אז מביא עליו יסורין שאין בהם ביטול תורה ותפלה. א"נ ותלמודו מתקיים בידו, כמ"ש במדרש משלי ע"פ לא ירעיב ה' נפש צדיק, זה ת"ח שכל זמן שהוא מתעסק בחיים בדברי תורה, אם נתעלם ממנו פרק א' או דבר מתלמודו אינו נפטר מן העולם עד שבאים מלאכי השרת וסודרין לפניו בשביל שלא יהיה לו בשת פנים לפני הב"ה ל"ל ע"כ. זהו וחפץ ה' בידו יצלח, ע"ד אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו (פסחים פ"ג. דף נ.). מעמל נפשו יראה ישבע. יובן עם מ"ש בב"ר פ' ס"ב. כל מתן שכרן של צדיקים מתוקן להם ל"ל, ומראה להם הב"ה עד שהם בעה"ז מתן שכרן ונפשם שביעה והם ישנים, כד דמך ר' אבהו וכו' שכבר פי' אותו במקומו. ז"ש מעמל נפשו שיגע וטרח בעה"ז, יראה שכרו וישבע. והעיקר כי בדעתו יצדק צדיק עבדי לרבים, שקבל עליו שכר כלם לפי שבעבורו יצדיקו מעשיהם וממנו יראו וכן יעשו. ועונותם הוא יסבול ביסורין שבאו עליו. לכן אחלק לו ברבים, שיטול שכר כנגד כלם לפי שזיכה אותם. ואת עצומים יחלק שלל (ישעיה נג, יב). שפי' בסוטה פ"א (יד.), אלו אברהם יצחק ויעקב. כי הם טרחו להחזיר הרשעים בתשובה, וכמוהו כמוהם זיכה את הרבים. ואת פושעים נמנה, שנתיסר ביסורין קשים כמי שפשע והעוה הרבה. והוא חטא רבים נשא, שביסוריו נשא עונם ולפושעים יפגיע. כהא דאיתא בפ"ד דסנהדרין (לז.), הנהו בריוני דהוו בשבבותיה דרבי זירא, דהוה מקרב להו כי היכי דנהדרו בתשובה, כי נח נפשיה אמרו עד האידנא הוה קטינא חריך שקי דהוה בעי עלן רחמי, השתא מאן בעי עלן רחמי, הרהרו בליבייהו ועבדו תשובה ע"כ. 

כל מה שאמרנו היה בצדיק הזה שאנו מספידין עליו, ועליו יכון הנה ישכיל עבדי, שהיה בקי בכתובים ובפרט בחכמת הדקדוק, גם ברמזיו ודרושיו הנחמדים מזהב ומפז רב היה משמיע קולו לרבים, ועל הכל בחכמת האמת וסודות הזהר כאשר באזנינו שמענו ועינינו ל"ו ראו מתעסק בפירושיו לזהר, לא נתן שינה לעיניו ותנומה לעפעפיו, באהבתו אותה החכמה יפוצו מעינותיו חוצה, אשרי מי שזכה בהם. ובסוף ימים באו עליו יסורין קשים והיה הוא בעצמו סובלן ואומר שיהיו לכפרת כל ישראל, כאשר מפיו יקרא לכל איש אשר יקרב לבקרו. ולכבודו נבאר מ' ז"ל בברכות פ"ט (ס:), חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה וכו'. אמר רבא לא נצרכה אלא לקבולינהו בשמחה, מנא הני מילי א' רבה בר בר חנה א"ר יוחנן דקאמר קרא בה' אהלל דבר באלקים אהלל דבר. בה' אהלל דבר זו מדה טובה, באלקים אהלל דבר זו מדת פורענות. ר' אבהו אמר מהכא חסד ומשפט אשירה לך ה' אזמרה, אם לחסד אשירה אם למשפט אשירה. רבי תנחום אמר מהכא, כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא. רבנן אמרי אמר קרא ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך ע"כ. וקשה למה לן ד' ראיות דבחד מינייהו סגי. ועוד למה שינה סדר הפסוקים כי במזמור נ"ו כתוב באלקים אהלל דבר בה' אהלל דבר, וכן במזמור קי"ו כתוב תחלה צרה ויגון אמצא ואח"כ כוס ישועות אשא. ועוד יש לדקדק שבראשון ובאחרון אמר דאמר קרא ובאמצעיים אמר מהכא. אמנם כתוב במשלי ג'. מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה. הרי אלה ד' מיני יסורין. כי כשאדם חוטא מביא עליו יסורין לכפר עונו, והוא נקרא מוסר כמ"ש בתוכחות על עון יסרת איש. ולזה אמר מוסר ה' שנוהג בך מדת רחמים ליסרך בעה"ז כדי שתנקה לעה"ב. ויש יסורין שמביא על האדם כדי שיחזיק בדרך טובה ולא יסוג אחור, וזהו ואל תקוץ בתוכחתו, שלא תאמר הלא אנכי לא חטאתי ולמה מביא עלי יסורין, כי אין זה אלא כדי שלא תבעט מרוב טובה. הג' הם יסורין של אהבה, כדאיתא בפ"ק דברכות (ה.) ופי' שם רש"י ז"ל, הב"ה מיסרו בעה"ז בלי שום עון כדי להרבות שכרו בעה"ב יותר מכדי זכיותיו. וז"ש כי את אשר יאהב ה' יוכיח. והד' כדי לנסות האדם הילך בדרכיו ויעמוד בנסיון, כיסורי אברהם ודומיהם, וזהו וכאב את בן ירצה. כי זה דרכו של האב לנסות את בנו הישמור חקיו ומצותיו. אלה איפוא הם דברי המאמר שחייב אדם לקבל היסורין בשמחה בכל אופן שיבאו עליו יסורין, כי כן דוד אמר במזמור נ"ו. יום אירא אני אליך אבטח. דהיינו שהיה ירא מעון נוב עיר הכהנים, שאז ישבי שמו תחת קורת בית הבד כמ"ש ז"ל ופירשנוהו. ואז הצדיק עליו דין שמים ואמר באלקים אהלל דבר וכו'. ור' יוחנן הביא זה לראיה שצריך לקבולינהו בשמחה כאילו באו עליו כמה טובות, ולכן התחיל בה' אהלל דבר זו מדה טובה, וכמו כן באלקים אהלל דבר זו מדת פורענות, שכשם שבה' אהלל דבר לקבולינהו בשמחה, כך באלקים כשבאה מדת פורענות אהלל דבר. ור' אבהו דבר על היסורין הבאים למען יחזיק במוסר ולא יבעט, ולזה אמר חסד ומשפט אשירה, אם לחסד אשירה כשאתה משפיע לי טובה ואני מקבל אותה בשמחה, וכמו כן אם למשפט אשירה, כי יודע אני כי אתה עושה כן למען אשכילה בדרך תמים, שאחזיק דרך הטובה ולא אשית לנגד עיני דבר בליעל. ורבי תנחום כיון ליסורין של אהבה, והתחיל כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא, שאני שמח בטובה וכמו כן כשצרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא, שאני מקבל אותם בשמחה כמו שישפיע עלי טובה. ובזה שובי נפשי למנוחייכי כי ה' גמל עלייכי, שמיסרני בעה"ז להרבות שכרי לעה"ב, אתהלך לפני ה' בארצות החיים. ורבנן אמרי ה' נתן וה' לקח, שבאו לנסות לאדם, כאברהם שנתן לו את יצחק ואח"כ צוהו והעלהו שם לעולה, כך השטן אמר להקדוש ברוך הוא החנם ירא איוב אלקים וכו' אולם שלח נא ידך וכו'. ולפי שהראשון וכן האחרון כתובים בתורה, כי החוטא ראוי לעונש וכן היסורין הבאים לנסיון כלם ברורים בתורה, לכן אמר בהם דאמר קרא, אך היסורין שבאים למען יחזיק במוסר אל ירף, גם יסורין של אהבה להרבות שכרו בעולם הבא לא באו בתורה להדיא, לכן לא אמר דאמר קרא ודוק. 

ואיתא בפ"ק דברכות (ה.), כל יסורין שיש בהם בטול תורה ותפלה אינן יסורין של אהבה, א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן אלו ואלו יסורין של אהבה הן, שנאמר כי את אשר יאהב ה' יוכיח. בזה נבאר מ' ז"ל בפ' חלק, ת"ר כשחלה ר"א נכנסו ד' זקנים לבקרו וכו', נענה ר"ע ואמר חביבין יסורין, אמר ליה סמכוני ואשמעה דברי עקיבא תלמידי שאמר חביבין יסורין, א"ל עקיבא זו מנין לך, אמר מקרא אני דורש. בן שתים עשרה שנה מנשה במלכו וחמשים וחמש שנה מלך בירושל' ויעש הרע בעיני ה'. וכתיב גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה. וכי חזקיה מלך יהודה לכל העולם כלו לימד תורה ולמנשה בנו לא לימד תורה. אלא מכל טורח שטרח בו ומכל עמל שעמל בו לא העלהו למוטב אלא יסורין, שנאמר וידבר ה' אל מנשה ואל עמו ולא הקשיבו ויבא ה' עליהם את שרי הצבא אשר למלך אשור וילכדו את מנשה בחוחים וכו'. וכתיב ובהיצר לו חילה את פני ה' וכו'. הא למדת שחביבין יסורין ע"כ. וקשה איך מלאו לבו לומר לר"א רבו שנרא' שח"ו ר"א היה צריך יסורין, ולר"א יקשה שאמר מנין לך, והלא קרא כתיב אשרי הגבר אשר תיסרנו יה. ועוד מה לו לר"ע להביא פ' בן שתים עשרה שנה וכו'. כי לא למדנו מזה כלום. האמנם שם בפ' חלק קודם זה המ' איתא, כשחלה ר"א נכנסו תלמידיו לבקרו, א"ל חימה עזה יש בעולם, התחילו הם בוכים ור"ע משחק, א"ל לכך אני משחק שכל זמן שאני רואה רבי שאין יינו מחמיץ וכו', אמרתי שמא ח"ו קבל רבי עולמו, ועכשיו שאני רואה רבי בצער אני שמח, א"ל עקיב' כלום חסרתי מן התורה כלה, א"ל לימדתנו רבינו כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ע"כ. וקשה גם כאן מה שהקשינו על ר"ע שימלאנו לבו לומר כן לרבו, ומאי לימדתנו רבינו והלא קרא כתיב והם דברי קהלת ו'. אמנם ר"א ראה והנה קרבה פקודתו, ולכך אמר חימה עזה יש בעולם, דהיינו בגופו שנקרא עולם קטן. כי כן אמרו החכמים. ועוד ירמוז לכל העולם, שאפי' על צדיק א' העולם מתקיים, שנ' וצדיק יסוד עולם. ולכן התחילו הם בוכים ור"ע משחק. ופי' טעמו לפי שכתוב אשרי הגבר אשר תיסרנו יה, ואם אינו מתיסר בעה"ז נשאר לו למרק את חטאיו לעה"ב, וא"ל ר"א כלום חסרתי מן התורה כלה וקיימתי כל מצותיה. השיבו ר' עקיבא למדתנו רבינו וכו'. שיובן עם מעשה רב הובא בירושלמי דנזיר פ' כ"ג שאמר ר"ע, כך היה תחלת תשמישי לפני חכמים, פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי מת מצוה ונטפלתי בו כארבעת מיל עד שהבאתיו למקום הקברות וקברתיו, וכשבאתי אצל ר"א ואצל ר"י אמרתי להם את הדבר, אמרו לי על כל פסיעה ופסיעה שהייתי פוסע מעלין עליך כאילו שפכת דמים וכו'. בזה מדוייק לימדתנו רבינו באותו מעשה, שאעפ"י שהיתה כונתי לעשות מצוה חטאתי. וזהו כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב, ובאותו טוב עצמו אפשר שיחטא, וכמ"ש המלמד תורה לתלמיד שאינו הגון כאילו זורק אבן למרקוליס וכיוצא או נותן צדקה לעני. ואפשר שרמז לו ענין תנורו של עכנאי שלא רצה לחזור בו, וכתב הרמב"ן שאילו היה בזמן הבית היה נדון כזקן ממרא. ועל זה אמר הכתוב בתהלים סי' צ"א. ויהי נועם ה' אלקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו, שמה שאנו עושין בעה"ז נכוין אל האמת שכן יהיה למעלה, וזהו עלינו וגם למטה בעה"ז, ומעשה ידינו כוננהו שלא נטעה כר"ע. נחזור אל המדרש שלכן אמר ר"ע חביבין יסורין. וכלומר אף יסורין שיש בהם ביטול תורה ותפלה כמו שהיה ר"א שאמר חימה עזה יש בעולם. ופרש"י ז"ל על עצמו היה אומר שכעס עליו המקום והכביד חליו ע"כ. שהיה מצטער על שהכביד חליו ולא היה יכול לעסוק בתורה. ור"ע א"ל חביבין יסורין מכל מקום. וכששמע כן שמח ואמר סמכוני ואשמעה דברי עקיבא תלמידי שאומר דברים מצודקים נכוני' לשומעיהם. א"ל זו מנין לך שאתה אומר כן בלי חולק. אמר מקרא אני דורש, איני אומר זה מסברא אך אלמדנו מהכתוב. בדברי הימים ב' ל"ג. בן שתים עשרה שנה מנשה במלכו וכו', ואז לא היה עדין בר עונשין, וודאי שחזקיהו לימדו תורה, שהרי לכל העולם לימד תורה, כמ"ש בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ וכו'. ועכ"ז כתוב בו ויעש הרע בעיני ה'. שהתורה שלימדו חזקיהו זהו הטורח שטרח בו, ומכל עמל שעמל בו לחנכו במצו' לא העלהו למוטב, וכשנתיסר ביסורין כמ"ש שם, וילכדו את מנשה בחוחים וכו' חילה את פני ה'. הרי שהיסורין אף שיש בהם ביטול תורה הועילו להחזירו בתשובה ולקנות חיי העולם הבא, והתורה שלימדו אביו לא הועילה לו. ומזה אני לומד שחביבין יסורין מכל מקום. 

הרי הוכחנו כי היסורין הבאים על הצדיק אשר הם מזבח כפרה לישראל, הם חביבין ונקראים יסורין של אהבה אף שיש בהם ביטול תורה ותפלה. וכן הות ליה לצדיק הזה שהיה על ערש דוי הרבה זמן ונתיסר ביסורין קשים לכפר על בית ישראל. ולכבודו נבאר כמה פסוקים בשיר השירים ה'. ראשו כתם פז קווצותיו תלתלים שחורות כעורב עיניו כיונים וכו' חכו ממתקים וכו'. וקשה כיון שהתחיל מלמעלה למטה ואמר ראשו וכו', היה לו לסמוך חכו ממתקים אצל לחייו, ואח"כ שפתותיו שושנים ולא להמתין לומר חכו אחר כולם. 

ויובן עם מדרשם ז"ל בויקרא רבה פ' ל'. ד"א שובע שמחות את פניך, אלו ז' כתות של צדיקים שעתידים להקביל פני שכינה, ופניהם דומים לחמה וללבנה לרקיע ולככבים לברקים ולשושנים ולמנורה הטהורה שהיתה בבית המקדש. לחמה מנין שנ' ברה כחמה. ללבנה מנין שנ' יפה כלבנה. לרקיע מנין שנ' והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע. לככבים מנין שנ' ומצדיקי הרבים כככבים לעולם ועד. לברקים מנין שנ' מראיהם כלפידים כברקים ירוצצו. לשושנים מנין שנ' למנצח על שושנים. למנורה הטהורה מנין, שנ' ראיתי והנה מנורת זהב כלה ע"כ. ונלע"ד לפרש מ' זה עם מ' אחר במדרש משלי על פסוק לא ירעיב ה' נפש צדיק ז"ל. א"ר ישמעאל בא וראה כמה קשה יום הדין שעתיד הב"ה לדון את כל העולם כלו בעמק יהושפט, וכיון שת"ח באים לפניו אומר לו כלום עסקת בתורה, אמר הן א"ל הב"ה הואיל והודית אמור לפני מה שקרית ומה ששנית וכו', בא מי שיש בידו מקרא ואין בידו משנה והב"ה הופך את פניו ממנו ומצרי גהינם מתגברי' בו כזאבי ערב והם נוטלין אותו ומשליכין אותו לגהינם, בא מי שיש בידו שני סדרים או שלשה הב"ה אומר לו בני כל ההלכות למה לא שנית אותם, אם אומר להם הניחוהו מוטב ואם לאו עושין לו כמדרשו הראשון של ראשון. בא מי שיש בידו הלכות וא"ל בני תורת כהנים למה לא שנית שיש בו טומאה וטהרה, טומאת נגעים וכו' וכל דיני ישראל שהם דנים מתוכו. בא מי שיש בידו תורת כהנים והב"ה אומר לו בני חמשה חומשי תורה למה לא שנית שיש בהן ק"ש ותפילין ומזוזה. בא מי שיש בידו חמשה חומשי תורה א"ל למה לא למדת הגדה ולא שנית, שבשעה שחכם יושב ודורש אני מוחל ומכפר עונותיהם של ישראל. בא מי שיש בידו הגדה והב"ה אומר לו תלמוד למה לא למדת, שכל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא, ואיזה זה תלמוד. בא מי שיש בידו תלמוד והב"ה אומר לו בני הואיל ונתעסק' בתלמוד צפית במרכבה צפית בגאוה, שאין לי הנייה בעולמי אלא בשעה שת"ח יושבין ועוסקין בדברי תורה ומציצין ומביטין כסא כבודי היאך הוא עומד וכו', זהו הדרי זהו גדולתי שבני מכירין את כבודי ע"כ. ומבלי שנאריך בקושיות כי רבים המה, נבארהו כיד ה' הטובה עלינו. ותחלה יש לדקדק במ"ש בא מי שיש בידו מקרא ואין בו משנה, מה שלא אמר באחרים, כי די שיאמר בא מי שיש בידו מקרא, ועוד למה הב"ה הופך פניו ממנו וכו', והלא כמה פעמים נזכר בזהר מארי מקרא וכי זו אינה תורה. אלא ודאי שלא דבר אלא במי שיש בידו מקרא ולא חפץ במשנה כלל, כההוא דאתא לקמיה דשמאי ואמר גיירני על מנת שתלמדני תורה שבכתב. עד שבא להלל וגייריה כנז' שם. אבל זה לא רצה להאמין במשנה והרי הוא אפיקורוס, ולכן הב"ה הופך פניו ממנו. ונלע"ד שזה יובן עם מ"ש שם בפ"ב דשבת (לא.), שהלל גיירו ויומא קמא א"ל א"ב ג"ד, למחר אפיך ליה. שלימדו תשר"ק וא"ל לאו עלי דידי קא סמכת, דעל פה נמי סמיך עלי. וזהו מה ששנינו הפוך בה והפוך בה דכלא בה. ועיין באבות עולם שלנו. וא"כ זה שלא חפץ במשנה, ולא רצה להפוך ללמוד תורה שבע"פ שהיא המשנה. מדה כנגד מדה הב"ה הופך פניו ממנו ומסיר השגחתו מעליו ובזה משליכין אותו לגהינם. בא מי שיש בו שני סדרים וכו', גם בזה יש פנים לכאן ולכאן, כי אם למד שני סדרים לבד בעבור שתקפה עליו משנתו, או שמת בקוצר שנים ולא הספיק ללמוד כל שש סדרי משנה, אומר להם הניחוהו. ואם לאו שהיה יכול ללמוד ולא רצה, הרי הוא בכלל מ"ש בפ' חלק, תניא כי דבר ה' בזה וכו'. ואפילו אומר כל התורה כלה מן השמים חוץ מדקדוק זה, מק"ו זה וכו', זהו כי דבר ה' בזה. רבי נתן אומר כל מי שאינו משגיח על המשנה, לפיכך אמר עושין לו כמדרשו הראשון, שלא רצה ללמוד משנה על בלי היותו מאמין בה. כזה עושין למי שלא למד אלא מקצתה ולא האמין בכלה. בא מי שיש בידו הלכות, דהיינו שלמד כל שש סדרים, א"ל בני ת"כ למה לא שנית, כי אע"פ ששנינו לא עליך המלאכה לגמור, עכ"ז היה לך ללמוד ת"כ שיש בו כל דיני טומאה וטהרה זב וזבה נדה יולדת ומצורע וסדר עבודת יה"כ, וג"ש בפ' מצורע זו היא שיבה זו היא ביאה. וגם בפרשת קדושים יש כל דיני ישראל, וכן בפ' בהר ככתוב שם. בא מי שיש בידו ת"כ וא"ל חמשה חומשי תורה למה לא שנית, דהיינו מכילתא וספרי שהם כל שאר ספרי התורה, שיש בהם הלכות קריאת שמע תפילין ומזוזה כנראה באר היטב. בא מי שיש בידו ה' חומשי תורה, א"ל למה לא למדת הגדה ולא שנית, ר"ל ללמוד לעצמו ולשנות לאחרים, שבשעה וכו'. כן נאמר שם במדרש משלי ע"פ ברוב עם הדרת מלך. א"ר סימון באותה שעה שהן נאספים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ושומעין הגדה מפי חכם, אני מתעלה בעולמי ואומר למלאכי השרת באו וראו עם זו שיצרתי לי בעולמי, כמה הן משבחין אותי, באותה שעה הן מלבישין אותו הוד והדר וכו'. ומטעם זה אומר כאן שמכפר עונותיהם של ישראל, כיון שבהתאספם לשמוע דרשה מפי חכם מקדשין שמו ברבים. ועוד שלפי שהחכם דורש ומוכיח אותם מהרהרים תשובה בלבם והב"ה מוחל עונותיהם. בא מי שיש בידו הגדה ואומר לו תלמוד למה לא למדת, שכן אמרו בפ"ב דמציעא (לג:), אין לך מדה טובה הימנה. ולכן נמשל לים, לפי שנק' תלמוד בבלי, שהוא בלול במקרא במשנה והכל בו. בא מי שיש בידו וכו', וא"ל הואיל ונתעסקת וכו'. דוק שאמר הואיל וכו'. להורות שאין להכנס בחדרי מרכבה ולעסוק בסודות התורה אלא מי שכבר למד מקרא משנה וגמרא, ולכן דייק בלשונו הואיל וכו'. אלה איפוא הם ז' כתות של צדיקים הנזכר במ' ויקרא רבה, והם ממעלה למטה, כי העוסקים בסתרי מרכבה פניהם דומים לחמה, ומייתי לה מפ' ברה כחמה, שכן בר"ה גי' ר"ז, להורות שפניהם דומים לחמה, שכן אמרו פני משה כפני חמה. לפי שהיה יודע סודות התורה על בורים. אך במדרש שוחר טוב מזמור י"א אומר כחמה, שנאמר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. כי העוסקים בחכמת האמת הם העובדים מאהבה. ולפי שבחכמה זו צריך להזהר שלא להציץ יותר מדאי, כדאיתא בחגיגה פ"ב, באותו תלמיד שהיה מציץ בחשמל ויצתה אש ושרפתו, לכן נמשלו לשמש היוצא בגבורה, שאין להציץ בו יותר מדאי שלא יכהו עיניו. והעוסקים בגמרא דומים ללבנה, שנאמר יפה כלבנה. שהלבנה מקבלת אור מן החמה כנודע. ולכן אמרו בר"מ פ' פינחס דף רמ"ד ב'. ורבנן דמתניתין ואמוראין, כל תלמודא דלהון על רזין דאורייתא סדרו ליה. עוד נמשלו ללבנה לפי שכל חקי התורה וכל משפטיה תלויים בקודשי החדשים, כדאיתא בשמות רבה פ' ט"ו ע"ש. והגמרא כוללת כל החקים והמשפטים, ולכן נמשלו ללבנה שבה מקדשין ישראל את החדשים והמועדים, ובמדרש ש"ט אמר מהכא, כירח יכון עולם. והיינו הך. לרקיע אלו בעלי אגדה, שלכן נאמר והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע, לפי שגורמים שהב"ה מתעלה בעולמו, ואלו הם המשכילים לחדש חדושים בתורה, ומהם נעשים רקיעים כנז' בזהר פ' בראשית דף ה' א'. לככבים אלו הם שעוסקים בחמשה חומשי תורה, שנ' ומצדיקי הרבים כככבים. כי הנה הככבים הם ז', סימנם שצ"ם חנכ"ל. וחמה ולבנה כבר נמשלו לעוסקים בסודות ובגמ', נשארו חמש שהם כנגד חמשה חומשי תורה, וקאמר שיש בהם דיני ק"ש תפילין ומזוזה, ולכן נק' מצדיקי הרבים. שכן אמרו במנחות פ"ד (מג:), כל מי שיש לו תפילין בראשו וזרועו וכו' הכל בחוזק שלא יחטא. לברקים זה מי שיש בידו תורת כהנים, ומייתי לה מדכתיב כברקים ירוצצו. ופירשוהו בויקרא רבה פ' י"ט ז"ל, מראיהם כלפידים כברקים ירוצצו, אלו בני תורה שהן נראים כעורים שחורים בעה"ז, אבל ל"ל מראיהן כלפידים. כי באותו ענין כתוב הנה על ההרים רגלי מבשר וכו' כי שב ה' את גאון יעקב. ועליהם אמר מראיהן וכו'. כי כשם שהברק מראה פנים לכל צד, כך בתורת כהנים יש כמה חדושי תורה ומצות, ובפרט שנק' תורת כהנים כי יש בו כל דיני הקרבנות והכהונה, ונא' כי שפתי כהן ישמרו דעת וכו' כי מלאך ה' צבאות הוא. ומי שיש בידו הלכות דהיינו כל שש סדרי משנה נמשל כשושנים, שנאמר למנצח על שושנים. ודרשו רז"ל אל תקרי שושנים דהיינו המשנה, שנו חכמים בלשון המשנה. והיינו שש שונים. ומי שיש בידו שני סדרים נמשל למנורה, שלכן היו בה שתי הטבות, הטבת חמש נרות והטבת שתי נרות כנודע, וכן יש מי שיש בידו שני סדרים וכן מי שיש בידו חמשה חומשי תורה הנז', ואור של המנורה הוא פחות שבכלם לפי שמדליקין אותה מן המזבח ואין לה אור מצד עצמה. ואם עסק באלו בלבד מבלתי יכולת כדלעיל נמשל למנורה. אך בשוחר טוב אומר שנמשל ללפידים, לפי שיש פנים לכאן ולכאן. שאם כונתו לשמים הרי הוא כלפיד אש להאיר פניו, ואם לאו שלא רצה באחרים, לפיד אשו של גהינם דולקת בו. והוא מ"ש שעושין לו כמדרש הראשון. ושם בשוחר טוב אמר עוד ז"ל, והכת הראשונה יושבת לפני המלך ורואה את המלך ואת הפנים, שנא' ישבו ישרים את פניך. ואומר ישר יחזה פנימו. אלה הם העוסקים בסתרי תורה שמסתכלים באספקלריא המאירה, ועל זה אמר ישבו ישרים את פניך, שנהנים מזיו שכינה. ולפי שבאמרו את פניך נר' שצריך סעד לתומכם, כמ"ש בנח את האלקים התהלך נח. לכן מביא ראיה אחרת ישר יחזו פנימו. והכת שנייה אשרי יושבי ביתך. הם בעלי גמ' שעליהם נאמר אוהב ה' שערי ציון וכו'. ופי' ז"ל אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה יותר מב"כ וב"מ, כי אין לו להב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה. והוא בדיוק אשרי יושבי ביתך. והשלישית מי יעלה בהר ה'. הם בעלי הגדה הדורשים בבתי כנסיות שהם מקדש מעט, ומי יקום במקום קדשו, שהם במקום בית המקדש. נקי כפים ובר לבב, שמקיים בעצמו התקוששו וקושו, קשט עצמך ואח"כ קשט אחרים. שיוכל להוכיח ולא יאמרו לו נאה דורש ואינו נאה מקיים. אשר לא נשא לשוא נפשו, שמחדש בתורה מה שקבל מרבו או מפי ספרים. ולא עשה רקיעי שוא בחדושים שאינן כהגון, ע"ש בזהר פ' בראשית ה' א'. רביעית אשרי תבחר ותקרב. הם מי שיש בידו חמשה חומשי תור', שעל כן ישכון חציריך בתפילין וציצית, נשבעה בטוב ביתך במזוזה שעל פתח הבית. חמישית ה' מי יגור באהליך. מי שיש בידו תורת כהנים, שהכהנים עומדים בבית ה' לשרתו ולברך בשמו, ששית מי ישכון בהר קדשך. זה מי שיש בידו כל שש סדרי משנה, שתמיד שוקד על דלתות בית המדרש. שביעית ומי יקום במקום קדשו. שאין בידו אלא שני סדרים, ויש ספק אם לא הספיק ללמוד כלן או אם יכול ולא רצה, ולזה אמר ומי יקום במקום קדשו, שהוא ספק אם ישכון שם כמי שלמד כל השש סדרים. 

ועל כל אלה באו פסוקי שיר השירים הנ"ל. ראשו כתם פז. זהו מי שעוסק בסתרי תורה הנחמדים מזהב ומפז רב, כשם שהזהב עולה על כל המתכות כך הסוד הוא העולה על כל דרכי התורה. קווצותיו תלתלים. זה העוסק בגמ', על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות, שכן תלי"ם גי' תלמו"ד. שחורות כעורב. שצריך להשחיר פניו כעורב לירד לעמקה של הלכה. ובמדרש חזית שחורות כעורב אלו תלמודות של תורה שנראות כעורות ושחורות, אמר הב"ה עריבות הן עלי. עיני כיונים על אפיקי מים. הם העוסקים בהגדה שנאמר בה גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. ואין מים אלא תורה. וכשם שהיונה נאמנת לבעלה כך אין מוציאין מפיהם אלא דברים המצודקים דברי אמת. ועוד שם מה יונה זו הביאה אורה לעולם בימי נח, ותבא אליו היונה וכו'. אף את מביאה אורה לעולם ע"כ. כך בעלי הגדה מביאים אורה לעולם בחדושי תורה שמחדשים, רוחצות בחלב. כדכתיב דדיה ירווך בכל עת, מה תינוק זה כשיונק מדדי אמו מוצא בהם טעם חלב, אף בעלי הגדה לעולם מוצאים טעמים נכונים בתורה. יושבות על מלאת. שדברי תורה עניים במקום א' ועשירים במקום אחר והם ממלאים דבריהם. לחייו כערוגת הבשם. אלו שיש בידם חמשה חומשי תורה דהיינו מכילתא ספרי ושאר מדרשות, כערוגה זו שיש בה כמה זרעונים. וכמו ששנינו ערוגה שהיא ששה על ששה טפחים, אלו הלוחות שארכן ששה ורחבן ששה. זורעין בתוכה חמשה זרעונין אלו חמשה חומשי תורה שהכל היה בלוחות כנודע. שפתותיו שושנים. ששונים בהם ומוציאים בהם חדושי' רבים. נוטפות מר עובר. שחוזר על למודו ועובר עליו כמה פעמים. וכן הוא במדרש חזית, זה תלמיד שאינו רגיל במשנתו ששפתיו נוטפות מר, אעפ"כ עובר הוא וחוזר ומברר תלמודו. ידיו גלילי זהב. זה שיש בידו תורת כהנים שיש בו פ' קרבנות שנעשים בידים ממולאים בתרשיש, הם הכהנים העוסקים בעבודת בית אלקינו. מעיו עשת שן. שיש בו כל דיני אכילה, את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו. וכן כתוב שם מעיו עשת שן זו תורת כהנים, מה הכרס הזה הלב מכאן והכרעים מכאן והיא בתוך, כך ת"כ ב' ספרים מכאן וב' מכאן והיא באמצע. מה עשת שן אתה עושה ממנה כמה יתדות כמה רמחים, כך ת"כ יש בה כמה מצות כמה דקדוקין וכו'. מעולפת ספירים. שהיא קשה כספיר הזה, שוקיו עמודי שש. זהו מי שיש בידו הלכות שהם שש סדרי משנה, מיוסדים על אדני פז. שגם בהם יש כמה סודות שנק' פז כדלעיל, ואמר שם אלו פרשיותיה של תורה שנדרשות לפניהם ולאחריהם. מראהו כלבנון. שמי שיש בידו משנה פניו מאירים כלבנון. בחור כארזים. כמו רזי תורה, שמי שיש בידו שש סדרי משנה זוכה שמגלין לו רזי תורה כמו שאירע למהררי"ק ז"ל ככתוב בס' מגיד מישרים, שזכה למדרגות רבות בזכות שש סדרי משנה שהיה לומד תמיד. חכו ממתקים. זה מי שיש בידו שני סדרים, שאם לא למד כל המשנה בשביל שלא היה יכולת בידו, מקבלין אותם ממנו, וזהו חכו ממתקים, אך וכלו מחמדים, אם זוכה לכלם אז טוב לו. אך לפי שאפשר שזה לא למד בשביל שלא האמין בהם, אשר על כן מורידין אותו לגהינם כמשפט הראשון אשר בידו מקרא ואין בידו משנה כדלעיל. לכן הניח אותו לאחרונה. ועוד חכו ממתקים אלו בעלי מקרא שעיקר עסקם בה, אבל אם מאמינים בתורה שבע"פ זה ודאי כלו מחמדים, ועל כלם זה דודי וזה רעי, שמי שזוכה לכלם זוכה מכלם. ונקרא ריעי, אהוב למעלה ונחמד למטה. 

והצדיק הזה אשר אנו עוסקים בהספדו, איש שהכל בו, מקרא בקי בכתוב ובפרט בחכמת הדקדוק אין כמוהו בפלך. משנה שהיו לו בעל פה וגם חידש בהם כמה חדושים כנודע. בקי בכל המדרשות ודורש טוב לעמו בדברי הגדה המתישבים על הלב. גם היה בקי בחדרי הגמרא עוקר הרים בפלפולו. ועל הכל שהיה מקובל גדול שחידש כמה דברים במאמרי הזהר על פי הקדמות נכונות לדברי האר"י ותלמידיו. ועליו יכונו כל הכתובים הנזכר, ראשו כת"ם פז כהונה תורה מלכות ע"ד ובני דוד כהנים היו קווצותיו תלתלים שהיה דורש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות שחורות כעורב שהיה משחיר פניו לעסוק בתורה יומם ולילה לא ישבות משכים ומעריב לבית הכנסת. וגם בלילה לא שכב לבו. עיניו כיונים על אפיקי מים שהיה מביט בספרים ומנדד שינה מעיניו רוחצות בחלב לטעום טעם חלב בתורה יושבות על מלאת למלאת תאותו ולעמוד על סוף הדברים. לחייו כערוגת הבשם שהיו פניו מאדימות בדרשו אל העם את דברי התורה שפתותיו שושנים שהיה חוזר משנתו בכל יום. נוטפות מר עובר שהיה מוכיח את העם בדברי תוכחה. ידיו גלילי זהב יכתוב בהם טעמי תורה ולהשיב לשואלו דבר. עוד ידיו גלילי זהב ממולאים בתרשיש שהיו ידיו מלוכלכות בדם שפיר ושליא כדי לטהר אשה לבעלה וגם להורות באיסור והיתר בין בהמה כשרה לטריפה. מעיו עשת שן שהיה זהיר הרבה שלא להכניס במיעיו דבר שיש בו נדנוד עבירה וזהו עשת שן שהיה נזהר הרבה מאד שלא להכניס בתוך פיו דבר פגול וללעוס בשיניו שום ספק איסור. ועוד שהיה מסגף עצמו בתעניות לאין מספר עודנו בתקפו. שוקיו עמודי שש שהלך בנערותו לקצוי ארץ וכיתת רגליו כדי ללמוד תורה. מראהו כלבנון בשערו ובזקנו שלא נגע בה מעולם בין בתער בין במספרים. בחור כארזים שהיו כחו יפה כארז להעמיד התורה על תלה לא ישוב מפני כל. חכו ממתקים בפיוטיו שחבר וכלו מחמדים שאפי' שיחתו היתה צריכה תלמוד ולפי שזה אינו מדבר בתורה הניחו לאחרונה. 

והקדמנו מאמרם ז"ל בסוטה פ"א (יג:), והמדרש הזה אומר דרשני כי לא יובן כפשוטו, כי מהיכן למדו רבותינו לומר זה בכה וזה בכה, וכ"ש שקשה מה הוסיף סמליון על רב נחמן שתרגם הכתוב לבד ומה רצונו בזה. אך נלע"ד שדקדקו רז"ל בכתובים וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב, מכיון שכתב מקום מיתתו למה אמר שם, היל"ל וימת משה עבד ה' בארץ מואב, או שיאמר וימת שם משה עבד ה' בלבד, שכבר כתב ויעל משה מערבות מואב וכו'. ולמה חזר ואמר ויקבור אותו בגי בארץ מואב. לכן פירשו בסוטה פ"א (יג:), תניא אמר ר' יהודה אלמלא מקרא כתוב א"א לאומרו, היכן משה מת בחלקו של ראובן, והיכן משה קבור בחלקו של גד, דכתיב וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון. אותן ד' מילין מי הוליכו, מלמד שהיה משה מת וכו' זהו שבא הכתוב להשמיענו שלא נקבר מרע"ה במקום שמת כדי שלא ידע איש את קבורתו, ולכן נאמר וימת שם משה עבד ה'. דהיינו במקום שכתב תחלה ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו ראש הפסגה. שם מת משה. אמנם לא נקבר שם רק ויקבור אותו בגי בארץ מואב, שבזה ולא ידע איש את קבורתו. ואותם ד' מילים מי הוליכו, מלמד שהיה משה מת מוטל בכנפי שכינה ומ"ה אומרים וכו'. ויובנו דברי המ' עם מ"ש במדבר רבה פ' הברכה. רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה, מדבר במשה שנתעלה יותר מן הכל, כיצד אדם הראשון אומר למשה אני גדול ממך שנבראתי בצלמו של הב"ה, אמר לו משה אני נתעליתי יותר ממך, אתה כבוד שניתן לך ניטל ממך, שנ' ואדם ביקר בל ילין, אבל אני זיו הפנים שנתן לי הב"ה עמי הוא, שנ' לא כהתה עינו לא נס ליחה. ד"א נח אומר למשה אני גדול ממך שניצלתי מן המבול, א"ל משה אני נתעליתי יותר ממך, אתה הצלת את עצמך ולא היה בך כח להציל את דורך אבל אני הצלתי את עצמי והצלתי את דורי כשנתחייבו כליה בעגל. ד"א אברהם אומר למשה אני גדול ממך שהייתי זן לעוברים ושבים, א"ל משה אני נתעליתי יותר ממך, אתה היית זן בני אדם ערלים ואני הייתי זן בני אדם מהולים, ולע"א את הייתי זן בישוב ואני הייתי זן במדבר. יצחק אמר למשה אני גדול ממך שפשטתי צוארי ע"ג המזבח וראיתי את פני השכינה, א"ל משה אני נתעליתי יותר ממך שאתה ראית פני השכינה וכהו עיניך אבל אני הייתי מדבר עם השכינה פנים בפנים ולא כהו עיני. יעקב אמר למשה אני גדול ממך שנפגשתי עם המלאך ונצחתי אותו, א"ל משה אתה נפגשת עם המלאך בפירכורין שלך ואני עולה אצלן בפרכורין שלהם והם מתיראין ממני וכו'. בזה מובן המ' כי הנה המלאכי שרת הוקשה להם איך משה שעלה למרום ועשה כמה נסים בא לידי המות, ולכן אמרו צדקת ה' עשה. ועכ"ז ומשפטיו עם ישראל. שישראל גרמו לו למות כדי שיכניסם לארץ ל"ל, כמ"ש אצלנו בפ' ואתחנן ע"ש ע"פ ויתעבר ה' בי למענכם. והב"ה מאי אמר להספיד על משה, רב אמר מי יקום לי עם מריעים, כמו שעשה משה להתפלל בעד ישראל בזמן המרגלים, ולכן קראם מריעים שאמרו לשון הרע על הארץ, וגם כי הרעו לישראל שנגזר עליהם למות במדבר. מי יתיצב לי עם פועלי און בעון העגל, ואון ותרפים הפצר. והקדים המרגלים לפי שכתוב וביום פקדי ופקדתי. ודרשו ז"ל ביום פקדי במרגלי' ופקדתי על עון העגל, ולא כנח שלא היה בו כח להציל את דורו, ושמואל אמר מי כהחכם וכו'. ומרע"ה נק' חכם, כמ"ש חכם לב יקח מצות זה משה. ומי יודע פשר דבר, לעשות פשרה בין ישראל לאביהם שבשמים, חכמת אדם תאיר פניו. זה אדה"ר שנברא בצלמו ית' ותפוח עקיבו היה מכהה גלגל חמה כל שכן פניו. וכ"כ בקהלת רבתי ע"ש. אך ועוז פניו ישונא. כי כשחטא נשתנו פניו ככרום, ואדם ביקר בל ילין. לא כן מרע"ה כי חכמתו ניכרה בזיו פניו, כמ"ש קרן עור פניו. ועוז פניו ישונא משאר הבריות. ור"י אמר והחכמה מאין תמצא. דאיתא בסוטה פ"ג (כא:), אין ד"ת מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כאילו אינו. ועוד בפ"ו דחולין (פט.), גדול שנאמר במשה ואהרן יותר ממה שנאמר באברהם, דאילו באברהם כתיב ואנכי עפר ואפר. ואילו במשה ואהרן כתיב ונחנו מה. שאעפ"י שבזכות משה היה המן והענני כבוד בזכות אהרן, עכ"ז החזיקו עצמם כאין, וזהו והחכמה מאין תמצא. והוא מ"ש לאברהם אני הייתי זן בני אדם מהולים ובמדבר ועכ"ז לא החזיק טובה לעצמו רק אמר ונחנו מה. ורב נחמן אמר וימת שם משה עבד ה'. שכתוב אחריו לא כהתה עינו ולא נס ליחה. ולא כיצחק שכתוב בו ותכהין עיניו מראות. סמליון אמר, פרש"י שם חכם. אך התוס' וגם בערוך פי' שם מלאך. והוא מ"ש ליעקב שעלה למקום המלאכים ונתיראו ממנו, וזה היה במתן תורה, שמתחלה בקשו לפגוע בו ואח"כ כל א' נעשה לו אוהב ומסר לו דבר. וז"ש המלאך עצמו להספיד עליו, וימת שם משה ספרא רבה דישראל. שכן כתוב כי שם חלקת מחוקק ספון. ותרגם אנקלוס ארי תמן משה ספרא רבא דישראל קביר. הרי אלה טעמים מספיקים לכמה כתובים של המאמר והוא מובן בזה. 

ככה יאמר לאיש חיל רב פעלים אשר צדקת ה' עשה, הוא האדם הגדול אשר אנו מספידין עליו, שכל ימיו עסק בדרושיו הנחמדים ובתורתו הקדושה להצדיק הרבים. ומשפטיו עם ישראל, שסבל כמה יסורין לכפרת הדור. והב"ה אומר עליו מי יקום לי עם מריעים לעמוד בפרץ. מי יתיצב לי עם פועלי און, כי הוא מכאובינו סבלם. ומי כהחכם לראות את הנולד, ומי יודע פשר דבר, להשים שלום בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו, ולפשר בין בעלי הריב במשפט שיש בו שלום. והחכמה היא חכמת האמת, מאין תמצא כי אפסו העוסקי' בה. ואיזה מקום בינה, להבין דבר מתוך דבר כאשר היה מבין ומוציא הדין לאמתו, וכמו כן בפי' מאמרי הזהר כנודע לכל. וימת שם משה עבד ה'. ספרא רבא דישראל, סופר מהיר וכותב טעמי תורה כנתינתן מסיני. מי לנו גדול כמשה שזכה לכל הדברים האלה. ובלי ספק אין לנו תמורתו. 

משה עלה למרום וערבה לה' מנחת נפשו הקריבה על מזבחו הטהור, כמו שמקריב מיכאל כהן גדול של מעלה נפשותיהן של צדיקים, ולכן אמרנו וירח ה' את ריח הניחוח. מלבד מה שפירשנו במקומו יאמר על הצדיק הזה שנקרב קרבן אשה לה' ותורתו חדושיו יעלו לרצון לפניו ית', וזהו את ריח הניחוח. ותהי מיתתו כפרה לישראל, שלכן אמר ויאמר ה' אל לבו. אלו הצדיקים שנקרא לבו של מקום. וכמ"ש במדרש כי נגע עד לבך, אלו סנהדרין. לא אוסיף לקלל עוד את האדמה וכו'. כי במיתת הצדיק מכפר על הדור ואין פורענות בא עליהם. ולא אוסיף להכות את כל חי, אלו הצדיקים שאפי' במיתתם קרויים חיים (ברכות יח.). וזהו כל חי, שלעולם הם חיים וכלם חיים כאשר עשיתי לשלוח פורענות עליהם. כי הנה ימים באים בלע המות לנצח ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים. וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלקים במעין גנים. ונקומה ונעלה בית אל דשנים ורעננים. ב"ב אמן. בילא"ו.

טפ'לה לעני. ויקרא שמו ב"ן או"ני. כי יעטוף במר רוחו. ולפני אדוניו ישפוך שיחו. ביום הקריבו אי"ד שב"חו. הוכה בע"צב ויבאש ריחו. על פרצת הק"צף אשר המר שדי באפו ובחרונו. דודי ירד לגנו. וירא כי ה"ן איש אשכול הכופר. אלופנו מסובל. מתוקן ומקו"בל. אלוף יתיר שהכל תלוי בו ותורת אלקיו בקרבו. אלוף מב"צר. מן המצר. שמו נאה לו. כבוד אומר כלו. כמהר"ר משה זכות הכ"מ. ויקח אדוניו הו"דו ויתנהו אל בית הזו"הר. יפה פרי טוהר. מקום אשר אשו"רי המלך אשור"ים. לכפר על הנשארים. ביום שני לחג הסכות שנת נח"ת שלחנו מלא דשן. ומשה עלה אל השמים. חשך השמש בצהרים. נהפך חגנו לאבל וכל שירנו לקינה. ותעבור הרינה. אז אמרתי אריד בשיחי. אדברה בצר רוחי. ובכל זאת לא יחשך כאבי. כי לוקח ממני אבי. רחק ממני מנחם משיב נפשי. כבודי ומרים ראשי.