דרוש כ' לפרשת תצוה

והיה על אהרן לשרת ונשמע קולו בבואו אל הקדש לפני ה׳ ובצאתו ולא ימות (שמות כח, לה).

ירושלמי שבת פ״א (ה״ג, דף ט.): תני בשם רבי מאיר כל מי שהוא קבוע בארץ ישראל ואוכל חוליו בטהרה ומדבר בלשון הקדש וקורא את שמע בבקר ובערב, מובטח לו שהוא מחיי העולם הבא ע״כ.

יסגרו הדלתות ושערי העיר אשר תבא במצור למען לא יכנס האויב ותפול העיר בידו, ועיקר שמירתה היא לחזק בריחי שעריה במשמרות נטועים ושם ינוחו היותר נאמנים ואנשי חיל להיות מעיר לעזור לבל יקרב איש זר, הלא ראינו מ״ש בשופטים א׳. ויתירו בית יוסף בבית אל ושם העיר לפנים לוז (שופטים א, כג). אמר ויתירו ע״י אחרים, כי כמו שיאמר לא היה אדם יכול להכנס שם כי לא נודע מאין יכנסו. ולפיכך ויראו השומרים איש יוצא מן העיר. כי היו עומדים שם לשמור העיר ולראות מי יוצא ממנה, ויאמרו לו הראנו נא את מבוא העיר (שם כד). כי אמרו בב״ר פ׳ ס״ט. לוז היה עומד על פתחה של מערה, והיה לוז חלול והיו נכנסים דרך הלוז למערה ודרך המערה לעיר ע״כ. ולכן הוצרך לומר ושם העיר לפנים לוז בשביל פתח העיר כנז׳. ויראם את מבוא העיר וכו׳ (שם כה). וילך האיש וכו׳ ויבן עיר ויקרא שמה לוז הוא שמה עד היום הזה (שם כו). ועל זה אמרו בגמ׳ פ״ט דסוטה (דף מו:): תנא היא לוז שבא סנחריב ולא בלבלה בא נ״נ ולא החריבה ואף מלאך המות אין לו רשות לעבור בתוכה וכו׳. וצריך להבין מה טעם זכה האיש ההוא כל כך. ונלע״ד שהטעם כמ״ש בפ׳ חלק (סנהדרין קב:): א״ר יוחנן מפני מה זכה עמרי למלכות מפני שהוסיף כרך א׳ בא״י, שנ׳ ויקן את ההר שומרון וכו׳ ויבן את ההר וכו׳ (מ"א טז, כד). אף כאן לפי שאיש זה גרם שעיר לוז תהיה ביד ישראל ותקרא על שם א״י, לכן זכה לבנות עיר אחרת שאין מ״ה נכנס שם, כי כשם שא״י נקראת ארץ החיים כך עירו כלה חיים. וכן כתוב ביהושע ו׳. ויריחו סוֹגרת ומסוגרת מפני בני ישראל אין יוצא ואין בא (יהושע ו, א). וקשה הכפל סוגרת ומסוגרת, ועוד דכתיב סוגרת בחולם ולא בשורק ולמה כן. ועוד קשה דהיל״ל אין בא ואין יוצא, דעיקר הדבר הוא שלא היו מניחים ליכנס בתוכה אדם מפני פחד אויב. אמנם במדבר רבה פ׳ ט״ו איתא ז״ל, נתכנסו ליריחו ז׳ אומות וכו׳. א״ר שמואל בר נחמני יריחו נגרה (פי׳ המעריך. נגר. בפ׳ בהעלותך יריחו נגרה של ארץ ישראל. פי׳ בריח, כדתנן בסוף עירובין נגר הנגרר. וכמו שהבריח הוא שמירת כל הבית, כך היתה יריחו שמירת כל א״י, ובילמדנו גרסינן סיגרה) של א״י, אם נכבשת יריחו מיד כל הארץ נכבשת לפיכך נתכנסו לתוכה ז׳ אומות. ועוד פי׳ רש״י ע״פ ראו את הארץ ואת יריחו (יהושע ב, א). והלא יריחו בכלל ולמה יצתה שהיתה קשה כנגד כלם לפי שהיתה יושבת על הספר ע״כ. לכן אמר ויריחו סוגרת את כל א״י, לפיכך היתה מסוגרת יותר מכלן מפני בני ישראל שהיו צרים עליה, אין יוצא להשלים עם ישראל כי נפל פחדם עליהם ואין בא מישראל לשאול להם לשלום. ועוד יאמר אין יוצא כמו שעשה סיחון שבטח על גבורתו, ויאסוף סיחון את כל עמו ויצא לקראת ישראל המדברה (במדבר כא, כג). וכמו כן ואין בא. שגם ישראל לא שלחו לקרות לו לשלום כמו שעשו לסיחון לפי שהיו צריכים לכבוש את יריחו שהיתה יושבת על הספר. ויונתן תרגם ויריחו אחידא בדשין דפרזלא ומתקפא בעברין דנחש. ר״ל שהדלתות היו של ברזל והבריחים של נחשת. וקשה והלא במזמור ק״ז כתוב כי שבר דלתות נחשת ובריחי ברזל גדע (תהלים קז, טז). ולמה שינה התרגום מהכתוב כאן. אך נלע״ד שיובן עם מ״ש בס׳ שפתי כהן על התורה ריש פ׳ שמות, שמצרים היתה סתומה בכל מיני כשופים כדי שלא יצא משם שום עבד, ומה עשו היו לה עשר פתחים ועשו בכשוף על כל פתח צורה מהצורות הנמצאות במדינה, כמו צורת אריה צורת טלה וכו׳. כי בכשוף עשו שאם יצא מאיזה פתח שאותה צורה צועקת מיד וכל אותם הבהמות שהם מאותה המין צועקים כלם, ובזה ידעו מאיזה פתח ברח וירדפו אחריהם ע״כ. ז״ש כי שבר דלתות נחשת. דהיינו פתחי העיר שנעשו בכשוף, ונחש ל׳ נחשת, כי היתה מצרים מלאה כשפים. אך ובריחי ברזל. דהיינו חוזק העיר מצד הטבע לא היתה כל כך, כי מצרים עיר גדולה ויותר נוח לכבשה, ולכן המשיל זה לבריחי ברזל שגם הם גידע, והמזמור ההוא כלו יפורש על מצרים שיצאו ישראל משם כנז׳ אצלנו בדרושים הבאים. אך ביריחו לא כן כי היא היתה עיר בצורה וחזקה מאד להיותה מנעולה של א״י שהיו לה ז׳ חומות כנז׳ במדרש, ולכן היא הות אחידא בדשין דפרזלא, שהיתה קשה לכבוש כברזל מפני חזקה. אך ומתקפא בעברין דנחש, לפי שגם בה היו כשופים גדולים, כמ״ש בס׳ כלי יקר ע״פ וסבותם את העיר (יהושע ו, ג). יע״ש (הרד״ק ז״ל כתב שאין לשאול טעם לבורא למה היתה ההקפה, וטעם להיות ז׳ כהנים וז׳ שופרות וז׳ הקפות הוקפה, וטעם בתרועה להבהיל העם, והחומה תפול תחתיה למען ידעו כל עם הארץ כי שם ה׳ נקרא על ישראל, והוא נלחם להם לא בחרב ולא בחנית, ומספר השבעה ידוע סודו אצל מביני מדע וכן ז׳ מזבחות וז׳ פרים וז׳ אלים, והשביעי הוא הנברא בימים ובחדשים ובשנים עכ״ל. ושבעה נרות המנורה יאירו זה. ואני אומר כי להיות חומות יריחו ז׳, לכך הוצרך להקיפם בכל יום ז׳ ששה ימים, וביום הז׳ שבעה הקפות, והא׳ מהם עולה לכאן ולכאן לתשלום הז׳ שבז׳ הימים ותחלת הז׳ שביום הז׳ כדי להפיל ז׳ החומות, אבל עדיין צריכים אנו למודעי, ומ״ש הרד״ק ז״ל שיודעי דעת יבינו סוד זה, ודבריו כנים כי בלי ספק אנשי יריחו העמיקו מה׳ לסתיר עצה, להמשיך אל יריחו טומאה מן הז׳ כחות של טומאה אשר מהן הושפע גהינם בז׳ שמות, וכנגד ז׳ שמות של יצר הרע, ושש הנה שנא ה׳, והשביעית תועבת נפשו, והענין הוא כיגם את זה לעומת זה עשה האלהים, שכמו שבקדושה האציל ז׳ ספירות כנודע בפסוק לך ה׳ הגדולה וכו׳. והם רמוזים בז׳ קני מנורה, כך אלה הטמאים המשיכו מכוחות הטומאה לעומתם, ובנו ז׳ חומות ביריחו, כעין כונת בלעם בז׳ מזבחות אשר בנה, והעלה עליהם שבעה פרים ושבעה אלים, להמשיך כח טומאה עליו. לכך להחלישם באו הקפות ז׳ וז׳ כהנים וז׳ שופרות, ובכלל הו׳ הקפות שבו׳ הימים בתוך ההקפה של יום הז׳, ולכך הקיפו ביום הז׳ ז׳ הקפות, ולכך התחילו ביום ראשון ונגמרו ביום הז׳ שבת קדש לה׳ף להגביר הקדושה ביום גדול וקדוש, ולהחליש כח הטומאה יריחו וז׳ חומותיה. ולכך נאמר וסבותם את העיר כל אנשי המלחמה הזאת, שהם הקדושים הנגשים אליה, שאין בידם עבירה קלה, ואפילו שח בין תפלה לתפילה, עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה, ולכך קראם אנשי המלחמה אף על פי שעל החלוץ מדבר, ולא קראם בשם החלוץ להורות כי כעת משמשים בכח אלהי ולא בכח חלוץ). אמנם לא היו כל כך כמצרים, כמו שאמרו למשה (שמות רבה פ׳ ט׳): תבן אתה מכניס לעפריים עיר שכלה תבן. ולפיכך לא המשיל זה אלא לעברין דנחש דהיינו הבריחים.

ומצאתי בספרים שלהם שהיתה ברומי שער אחת שבעיר שממנה היו מוציאין החייבים מיתה, ולכן היתה אצלם טמאה והיו מוציאין משם כל האשפות והזבלים. ולעומת זה היו נזהרים שלא להוציא משם דבר שהיה קדש אצלם כי היו אומרים שכל העובר שם נק׳ טמא. ויגעתי ומצאתי שזה לקוח מאתנו ממה ששנינו בעדיות פ״א משנה ג׳. עד שבאו שני גרדיים משער האשפות שבירושלים. ופי׳ שם הר״ב ז״ל, הזכיר התנא שם אומנותן ושם שכונתן לומר לך שלא ימנע אדם עצמו מבית המדרש, שאין לך אומנות פחותה מן הגרדי ואין שער בירושל׳ פחותה משער האשפות והכריעו בעדותן לכל חכמי ישראל ע״כ. וכן בעזרה היה שער טדי, ששנינו במס׳ מדות פ״א, טדי מן הצפון לא היה משמש כלום. ובסוף הפרק תנן, אירע קרי בא׳ מהם וכו׳ יוצא והולך לו בטדי. ובפ״ב משנה ב׳ שנינו כל השערים שהיו שם היו להם שקופות חוץ משער טדי שהיו שם שתי אבנים מוטות זו על גב זו להורות על פחיתותה. ובס׳ שבילי אמונה דף נ״ה א׳ כתוב, כי האדם עשוי ונטוי כאהל והפה הוא פתח האהל. על זה אני אומר שכשם שכל שמירת העיר תלוי בשמירת השער לבל יכנס צר ואויב ולא יצא ממנה דבר טמא. כך כל האדם תלוי בשמירת פיו שלא להכניס בה דבר פגול ושלא להוציא מפיו דבר מגונה, וכמ״ש שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו (משלי כא, כג). ובמזמור ג׳ כתוב ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חקי וכו׳ (תהלים ג, טז). שיובן עם מ״ש בזהר פ׳ פקודי דף רס״ג ב׳ ז״ל, ומהאי רוחא בישא תליין כמה גרדינין אחרנין דאינון ממנן לאחדא מילה בישא או מלה טינופא דאפיק בר נש מפומיה ולבתר אפיק מילין קדישין, ווי לון וכו׳ ומסאבי לההיא מלה קדישא וכו׳. זהו בכיוון ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חקי וכו׳ (תהלים נ, טז). ואתה שנאת מוסר ותשלך דברי אחריך (שם יז). וכל זה בעבור כי פיך שלחת ברעה (שם יט), לומר דבר שאינו הגון. ולשונך תצמיד מרמה, לחבר דברי קדש אל דברי טומאה, ובזה גורם להכניס הטומאה אל מקום קדש רחמנא ליצלן.

זאת היתה לו למשורר מזמור נ״ח. באמרו למנצח אל תשחת לדוד מכתם (תהלים נח, א). כי ידענו שלשון הרע הורג שלשה (ערכין טו:), לכן חילה פני ה׳ אל תשחת לדוד. שהיה מך ותם על מה שאויביו קמו עליו לספר לשון הרע אל שאול להמיתו. האמנם אלם צדק תדברון, קשה שאם הוא אלם איך ידבר ויפתח פיו, אמנם איתא בירושלמי דפאה פ״א (ה״א, דף ד:): חנותא דכיתנאי הוה לון צומות והוה תמן חד מתקרי בר חובץ ולא סליק, אמרי מה אנן אכלין יומא דין, אמר חד חובצין אמר ייתי בר חובץ. א״ר יוחנן זה אמר לה״ר בהצנע. בלווטין דציפורין הוה להון צומות והוה תמן חד מתקרי יוחנן ולא סליק, אמר חד לחד לית אנן סלקין מבקרא לר׳ יוחנן יומא דין, אמרין ייתי יוחנן. אר״ש בן לקיש זה אמר לה״ר בצדק. ופי׳ בעל יפה מראה, צומות קבוץ שהמלך מקבץ בעלי האומנות לאנגריא ע״כ. ז״ש האמנם אלם, שזה אמר לה״ר בהצנע בהזכירו חובץ. וזה שאמר יוחנן לא היה בהצנע אבל היה בצדק, לעשות צדקה לבקר את ר׳ יוחנן עכ״ז שניהם נתכוונו לדבר עבירה כי בלבם ישימו ארבם הגם כי האמנם באמת אלם צדק תדברון. וכן מישרים תשפטו בני אדם, כהא דגרסינן בערכין פ״ג (דף טו:): היכי דמי לישנא בישא, כגון דאמר איכא נורא בי פלניא וכו׳. ועוד שם (דף טז.): מאי דכתיב מברך רעהו וכו׳ (משלי כז, יד). כגון דאקלע לאושפיזא וטרחו קמיה שפיר, למחר נפיק יתיב בשוקא ואמר רחמנא לברכיה לפלניא דהכי טרח קמאי, ושמעי אנשי ואזלי ואנסי ליה. ז״ש מישרים תשפטו בני אדם. לספר בשבחו ולברכו. אף בלב עולות תפעלון. הנה אע״פ שאלם צדק תדברון הנה בלב עולות תפעלון לגרום היזק לחבירכם. וכנגד מישרים תשפטו בני אדם. אתם גורמים היזק בממונו, בארץ חמס ידיכם תפלסון, אין חמס אלא גזל, שבאים לביתו וגוזלים את ממונו. זורו רשעים מרחם וכו׳ (תהלים נח, ד). הנה כתבו הראשונים (רש״י תענית ח. ד״ה ולך מה הנאה יש לך. שאתה נושך בני אדם והורגן והוא אומר מה יתרון לבעל הלשון שמספר לשון הרע אע״פ שאין לו הנאה, ולפיכך מביאו הקב״ה בדין אצל נחש כדי שיתבייש מפני שהשיא אדם הראשון ומתביישין עמו מספרי לשון הרע. רבינו גרשום. ערכין טו: ד״ה אין יתרון לבעל הלשון. דמה הנאה לבעל הלשון הרע שאומר לשון הרע, הרי מצא לו חבר) כי עון לה״ר גדול מאד שאין לו הנאה ככל שאר עבירות. וכן איתא בירושלמי דפיאה פ״א (ה״א, דף ה.): ארשב״ן אומרים לנחש מה הנייה יש לך שאתה נושך, אריה טורף ואוכל, זאב טורף ואוכל, את מה הנייה יש לך, כן בעלי לה״ר אין להם הנאה, ומה יתרון לבעל הלשון. ז״ש חמת למו כדמות חמת נחש וכו׳ (תהלים נח, ה). אלקים הרס שינימו בפימו (שם ז). שאמרו בערכין פ״ג (דף טו:): אמר הב״ה ללשון כל איבריו של אדם זקופין ואתה מוטל, כל איבריו של אדם מבחוץ ואתה מבפנים, ולע״א שהקפתי לך שתי חומות אחת של עצם וא׳ של בשר, מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה (תהלים קכ, ג). שדקדקו בכתוב הכפל מה יתן לך ומה יוסיף לך. ולכן פי׳ מה יתן לך על השיניים שהם של עצם לשמור פיו מלה״ר, ועוד מה יוסיף לך על השפתים שהם של בשר. לשון רמיה מל׳ רמה בים (שמות טו, א). ורמיו לגו אתון נורא (דניאל ג, כא). שהוא מ״ש כל איבריו זקופין ואתה מוטל. ועל זה אמר אלקים הרס שינימו בפימו. כיון שאינו מועיל הקפת השינים. גם במזמור ס״ד מדבר על זה שמע אלקים קולי בשיחי (תהלים סד, ב). שיובן עם מ״ש בפ״ה דברכות (דף לד:): שר״ע בקש רחמים על בנו של ריב״ז שהיה חולה, הניח ראשו בין ברכיו ובקש עליו רחמים וחיה, אמר ריב״ז אלמלא הניח ראשו בן ברכיו בן זכאי כל היום לא השגיחו עליו, אמרה לו אשתו וכי הוא גדול ממך, א״ל לאו אלא הוא דומה כעבד לפני המלך ואני דומה כשר לפני המלך. ויובן עם מ״ש בזהר פ׳ שמות ט״ו א׳. על ענין כזה שהיה בין ר״א ור״ע וא״ל ר״א דמי לרחימא דמלכא דרחים ליה יתיר וכד עאל קמי מלכא ניחא ליה ולא בעי למיתן ליה בעותיה בבהילו כי היכי דלא לתפרש מיניה דניחא ליה דלשתעי בהדיה, ואנא דמי לעבדא דמלכא דבעא בעותיה קמיה ולא בעי מלכא מיעול לתרעי פלטרין וכ״ש דלשתעי׳ בהדיה, אמר מלכא הבו ליה בעותיה בבהילו ולא ליעול הכא ע״כ. לכן חילה המשורר שמע אלקים קולי בשיחי ואל תבוז אותי שלא לשמוע בקולי, ובזה מפחד אויב תצור חיי. ובזה יובן הכתוב מזמור ק״ד. יערב עליו שיחי (תהלים קד, לד), שלא יגרשני בתת שאלתי מיד כדי שלא ארבה בתפלה, ובזה אנכי אשמח בה׳, שלא בזה ולא שיקץ ענותי, וכן במזמור קמ״ה. רצון יריאיו יעשה. ולא זו בלבד אלא ואת שועתם ישמע ויושיעם (תהלים קמה, יט). והוא מ״ש במזמור צ״א. יקראני ואענהו (תהלים צא, טו). מיד כשהוא בצרה, עמו אנכי בצרה. אחלצהו ממנה ואז ואכבדהו לשמוע בקולו. תסתירני מסוד מרעים (תהלים סד, ג), שמבקשים להמתיק סוד נגדי ולספר לה״ר עלי לעורר שנאת שאול ולבקש מיתתי. מרגשת פועלי און שר״ל חבור, מל׳ בבית אלקים נהלך ברגש (תהלים נה, טו). שר״ל באסיפת עם. והוא מ״ש במשנה (סנהדרין ח, ה), כנוס לרשעים רע להם ורע לעולם. ונלע״ד שז״ש קרבו רודפי זמה מתורתך רחקו. שכל כנוסם אינו אלא להתרחק מדרכי התורה ולעשות זמה. אשר שננו כחרב לשונם (תהלים סד, ד). כי הלשון היא צורת חרב רחבה מלמטן וצרה מלמעלה. דרכו חצם הם השינים, כמ״ש שיניהם חנית וחצים (תהלים נז, ה). לירות במסתרים תם וכו׳ (תהלים סד, ה). יחזקו למו דבר רע (שם ו). אמרו בפ״ז דסוטה (דף לה.): כל לשון הרע שאין אומרים דברי אמת בתחלתו אינו מתקיים בסופו. ז״ש יחזקו למו דבר רע. שמחזיקים הדבר רע בדברי אמת מתחלה, ויורם אלקים וכו׳ (תהלים סד, ח). בב״ר פ״א כתוב תאלמנה שפתי שקר (תהלים לא, יט). יתפרכן ישתתקן יתחרשן. יתחרשן כמד״א או מי ישום אלם או חרש (שמות ד, יא). יתפרכן כד״א והנה אנחנו מאלמים אלומים (בראשית לז, ז). ישתתקן כמשמעו. אלה הם מ״ש (ערכין טו:) לשון הרע הורג שלשה האומרו והמקבלו והנאמר עליו. כי על הנאמר עליו יתפרכן, שפי׳ מל׳ נפרך בצפורן (חולין מו:), ל׳ כריתה. אך מביא ראיה מפ׳ והנה אנחנו מאלמים אלומים. שר״ל קשרים, שגורם בעל לה״ר לאגוד אגודה על הנאמר עליו להמיתו. יתחרשן על המקבלו שיכבידו אזניו משמוע. ישתתקן על האומרו. ולכן על הנאמר עליו אמר חץ פתאום היו מכותם (תהלים סד, ח). וגם הם יכוו בגחלתו, ויורם אלקים (שם). מלשון: או מי ירה אבן פנתה (איוב לח, ו). שיזרוק חיציו עליהם. ויכשילוהו עלימו לשונם כנגד האומרו. יתנודדו כל רואה בם כנגד המקבלו, מלשון רואה אני את דברי ר״א בן ערך וכו׳ (אבות ב, יא). שהוא המקבל לה״ר ורואה דברי המספר ומקבל דבריו. ואם ככה את עושה להם וייראו כל אדם, שיקחו מוסר ולא יתמידו לעשות הדבר הרע הזה וישמרו לפיהם מחסום.

ובבבא בתרא פרק י׳ (דף קסד:): אמר רב עמרם ג׳ עבירות אין אדם נצול מהן בכל יום, הרהור עבירה ועיון תפלה ולשון הרע. לשון הרע סלקא דעתך, אלא אימא אבק לשון הרע. אמר רב יהודה אמר רב: רוב בגזל ומיעוט בעריות והכל בלשון הרע, סלקא דעתך אלא באבק לה״ר ע״כ. וקשה שכיון שאמר ג׳ עבירות אין אדם נצול מהן בכל יום א״כ גם הרהור עבירה ועיון תפלה בכלל מ״ש והכל בלה״ר. והיל״ל והכל בהרהור עבירה וכו׳. אך נלע״ד שמ״ש אין אדם נצול מהן בכל יום, ר״ל שלא בכל הימים אפשר להנצל מהן, דכיון שנראים קלים בעיני בני אדם לא בכל יום נצול מהן כי א״א שלא יכשל בהן בא׳ מן הימים, ובלה״ר דהיינו אבק לה״ר אין גם א׳ שיוכל להזהר ממנו.

ובזה יובן מ״ש בפסיקתא זוטרתי פ׳ תצא, ונשמרת מכל דבר רע (דברים כג, י). אפי׳ מלשון הרע. דקשה אטו לה״ר מילתא זוטרתי היא. אך הכונה שבשעת מלחמה צריך לישמר מכל חטא ואשמה ואפילו מלה״ר שא״א ליזהר ממנו בכל יום, בשעת מלחמה צריך להשמר ממנו. כי ה׳ אלקיך מתהלך בקרב מחניך (שם טו), ולכן צריך מאד ליזהר מלה״ר, ולא יראה בך ערות דבר. דהיינו דבור רע, ושב מאחריך.

ובמדרש ש״ט מזמור ז׳. ר׳ אלעזר בשם ר״י בר אלעאי שלשה דברים נצטוו ישראל בכניסתן לארץ ועשו שתים אבל לא בנו בית המקדש למה שהיה בהן דלטורין, ריב״ל בשם ר׳ יוסי אומר תנוקות שהיו בימי שאול ושמואל היו דורשין את התורה והיה דוד מתפלל עליהם אתה ה׳ תשמרם (תהלים יב, ח). נטר אורייתא בלבהון. מן הדור זו שחייבין כליה, אחר כל השבח הזה היו יוצאין למלחמה ונופלין על שהיו בהן דלטורין וכו׳. וצריך להבין למה בשביל לה״ר לא בנו בה״מ והיו יוצאין למלחמה ונופלין, אך בילקוט פ׳ תצא ע״פ ונשמרת מכל דבר רע (דברים כג, י). איתא ז״ל, כמה קשה לה״ר, משל לנכה רגלים שהיה מרעיש את המדינה, אמרו אילו היה שלם עאכ״ו. כך הלשון מחותך ומונח בתוך הפה והוא מרעיש את העולם, למה הדבר דומה לכלב שהוא קשור בשלשלת וחבוש ונתון לפנים בג׳ בתים והוא מנבח וכל העם מתיראין ממנו, אילו היה בחוץ מה היה עושה, כך לשון הרע נתון לפנים מן הפה ולפנים מן השפתים ומכה שאין סוף אילו היה בחוץ עאכ״ו ע״כ. והכונה כי יש שני מיני לה״ר, והוא מש״ה במזמור י״ב. שוא ידברו איש את רעהו (תהלים יב, ג). שמספר לה״ר על חבירו. והב׳ שמדבר א׳ בפה וא׳ בלב, שפת חלקות בלב ולב ידברו (שם). שאע״פ שהלשון שליח הלב עכ״ז בלב ולב ידברו. כאילו היו להם שני לבבות, והא׳ טמון בלבו של אדם, והלשון מדבר על פי לב אחר. ועל שניהם הוא אומר יכרת ה׳ כל שפתי חלקות (שם ד). שמדבר א׳ בפה וא׳ בלב, והב׳ לשון מדברת גדולות. ואלה הם שני משלים הנ״ל, כי על הראשון אמר משל לנכה רגלים וכו׳. שהלשון מחותך ומונח בתוך הפה שכן אין לו רגלים, ואדם אומר לשון הרע כאן והולך למרחוק, שלכן נמשל לחץ. והמספר א׳ בפה וא׳ בלב דומה לכלב שבנביחתו מזיק אע״פ שהוא נתון לפני לפנים, ויש לו ב׳ חומות השינים והשפתים. ז״ש אשר אמרו ללשוננו נגביר. שאע״פ שיש לפניהם חומה של עצם הם השיניים, אמרו נגביר לצאת החוצה ולשבור בריח דלתיים, וכל שכן חומה של בשר הם השפתים, שפתנו אתנו כי בקל הם נפתחים. והם הג׳ בתים שאומר המ׳ שהלשון בין החיך העליון והתחתון ועוד השינים והשפתים. משוד עניים וכו׳ (שם ו). דאיתא בפ״ג דערכין (דף טו:), כל המספר לה״ר אמר הב״ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנאמר אותו לא אוכל (תהלים קא, ה). ולכן לא בנו ב״ה בשביל שהיו בהן דלטורין, כי בה״מ הוא בשביל השראת שכינה, וכשיש לה״ר רומה על השמים אלקים (תהלים נז, ו), וזה גורם שיוצאין למלחמה ונופלין, לפי שכתוב ונשמרת מכל דבר רע (דברים כג, י) כדלעיל, ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך (שם טו). ובזה נופלין ביד אויביהם. ובזהר פ׳ ויקרא דף ט׳ א׳. וכד אשכח בצורת בעלמא וכפנא אתתקף על מסכני, כדין בכאן וגעאן קמי מלכא, וקב״ה קריב לון יתיר מכלא, הה״ד כי לא בזה ולא שיקץ ענות עני (תהלים כב, כה). וכדין פקיד קב״ה על עלמא ואתיא מותנא או כפנא לעלמא. ז״ש משוד עניים מאנקת אביונים (תהלים יב, ו). דהיינו הרעב והמות, זה גורם עתה אקום יאמר ה׳ וכו׳. שאומר שם, כדין כתיב שמוע אשמע צעקתו (שמות כב, כב). תרי זמני, חד לאשגחא בקליהון וחד לאתפרעא מאינון דגרמין לון האי. וזהו אשית בישע (תהלים יב, ו). כלפי העניים שיקום להושיעם. יפיח לו להעניש לאינון דגרמין לון האי. ולפי שאמרו בערכין פ״ג (דף טו:): מה תקנתם של מספרי לה״ר, אם ת״ח הוא יעסוק בתורה. ר׳ אבא אמר סיפר אין לו תקנה שכבר כרתו דוד ברוח הקדש אלא מה תקנתו שלא יבא לידי לה״ר, אם ת״ח הוא יעסוק בתורה. לכן אמר אמרת ה׳ אמרות טהורות וכו׳ (תהלים יב, ז). אתה ה׳ תשמרם (שם ח). ק׳ שהתחיל ל׳ רבים תשמרם ואח״כ תצרנו ל׳ יחיד, לכן פי׳ תשמרם נטר אורייתא בלבהון, שבזה לא יבאו לידי לה״ר. וזה לפי שאמרו על דואג שלא מת עד ששכח תלמודו (סנהדרין קו:), ולכן לאלו לא יארע כן רק נטר אורייתא בלבהון, ובזה תצרנו מן הדור זו לעולם, שלא יצאו למלחמה ונופלין, ולמה כן לפי שסביב רשעים יתהלכון אלו המספרי לה״ר, ואיתא בברכות פ״א (דף ו:), מאי כרום (תהלים יב, ט), כי אתא רב דימי אמר עוף א׳ יש בכרכי הים ושמו כרום וכיון שחמה זורחת עליו מתהפך לכמה גוונים. אלה איפוא הם המדברים א׳ בפה וא׳ בלב ומדברים לה״ר, ולכן כרום זולות לבני אדם, שמאבדים סגולת האדם שהוא חי מדבר ונמשלים לבהמה, וכשהחמה זורחת עליו, לפי שכתוב הוי חושבי און ופועלי רע על משכבותם באור הבקר יעשוה (מיכה ב, א). שכל הלילה חושבים תועה ובבקר יוצאים לשוק ומדברים לה״ר (רש״י. הושע ז, ד. ד״ה מלוש בצק עד חומצתו. משחשב בלבו את הרעה כיצד יעשה אותה הוא שובת וישן עד הבוקר שהוא יכול לעשותה, כמו שהאופה שובת מלוש בצק עד שהחמיצה שהוא יכול לאפות, וכן הוא אומר הוי חושבי און ופועלי רע כל משכבותם באור הבקר יעשוה (מיכה ב, א)) ולכן פניהם משתנות ככרום, ע״ד אין חיה רעה שולטת באדם אלא א״כ נדמה לו כבהמה (שבת קנא:), וזהו כרום זלות לבני אדם (תהלים יב, ט).

מי לנו גדול בלשון הרע כדואג האדומי שנאמר עליו מזמור נ״ב. למנצח משכיל לדוד (תהלים נב, א). בבא דואג האדומי ויגד לשאול ויאמר לו בא דוד אל בית אחימלך (שם ב). שיש בו כפל ענין במלות שונות, והקדים למנצח משכיל לדוד, להורות כי לא משנאתו לדואג דבר. רק על פי רוח הקדש וזהו משכיל לדוד, ששרתה עליו רוח הקדש ואמר שירה זו. בבא דואג האדומי ויגד לשאול ויאמר לו. קשה מהו האריכות הזה שהיל״ל בבא דואג האדומי ויאמר לשאול בא דוד וכו׳, מאי ויגד ויאמר לו. אלא יובן עם מ״ש בילקוט שמואל א׳ כ״ב. א״ר לוי דואג לא נטרד אלא שהיה ממרה ב״ד, אמר לשאול אין נשאלין אלא למלך בלבד, א״ל אבנר ועמשא אמרו רבותינו נשאלין למלך ולב״ד ולמי שהצבור צריך לו ודוד צורך הצבור היה בו, והיה ממרה ואומר אין נשאלין אלא למלך בלבד. ובמדרש שוחר טוב ע״פ זה ויגד לשאול. א״ל עשה לדוד מלך בחייך. לפי שאין נשאלין באורים ותומים אלא למלך ודוד הוא נשאל באורים ותומים, וכיון שא״ל את הדבר נכנס בלבו רוח קנאה וגו׳. זש״ה בבא דואג האדומי. שבא מלשאול בב״ד אם נשאלין למלך בלבד או למי שהצבור צריך לו. והוא בא ושקר בפיו לומר אין נשאלין אלא למלך בלבד, וזש״ה ויגד לשאול. אין הגדה אלא דבר חכמה ((זהר בראשית, פ׳ ויחי, דף רל״ד ע״ב). ואגידה לכם (בראשית מט, א). מאי ואגידה, רזא דחכמתא איהו. ר׳ יוסי שאיל לר״ש א״ל ואגידה או ויגד או ויגידו וכן כלהו, ודתנינן דרזא דחכמתא איהו, אמאי במלה דא רזא דחכמתא. א״ל בגין דאיהו מלה דאתיא בגימ״ל דל״ת בלא פירודא, והאי איהו רזא דחכמתא. מלה דאתיא בשלימו ברזא דאתוון, הכי הוא כד אינון בחכמתא), שהיה ממרה ואומר אין נשאלין אלא למלך, ובזה ויאמר לו בא דוד אל בית אחימלך. לשאול באורים ותומים. מה תתהלל ברעה הגבור (תהלים נב, ג). קראו כן לפי מה שאמר שם בש״ט, ראה איזה גבורה היה לו שלא סייעו אדם בעולם אלא הוא עצמו הרגן, ולא אלו בלבד אלא ואת נוב עיר הכהנים הכה לפי חרב (שמואל א׳ כב, יט). הרי שהיה גבור, חסד אל כל היום. הנה הכהנים הם ממדת החסד שנקרא אל, ואתה דנת אותם בגבורה. כנגד זה גם אל יתצך לנצח (תהלים נב, ז). לא מבעיא שם אלקים שהוא דן בגבורה אלא גם אל שהוא מדת החסד, כגבור יצא לנתצך מן העולם כמו שנזכיר. הוות תחשוב לשונך (שם ד). כלומר לא היום הזה בלבד למדת לשונך לדבר שקר ולספר לה״ר, כי לעולם הוות תחשוב לשונך כתער מלוטש לחרוש רע תמיד. והוא מ״ש שם במדרש ש״ט, ולמה נקרא שמו אדומי, ר׳ אבא בר כהנא אמר על שהתיר דמן של נוב עיר הכהנים. רב נחמן אמר על שהתיר דמו של דוד, שאמר לשאול בן מות הוא ודמו מותר ואשתו מותרת לינשא לאחר. בר קפרא אמר שאסר דמו של אגג לשאול וא״ל כתוב בתורה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד (ויקרא כב, כח), ואתה הולך להמית נער וזקן טף ונשים ביום א׳. ז״ש אהבת רע מטוב (תהלים נב, ה). כי הם אמרו (ילקוט שמואל א׳ טו. רמז קכ״א), כל המרחם על אכזרים סופו נעשה אכזר על רחמנים. שכן שאול ריחם על אגג ולבסוף ואת נוב עיר הכהנים הכה לפי חרב. הנה כי כן אהבת רע שהוא אגג, מטוב אחימלך הכהן, שאסרת לשאול דמו של אגג והתרת דמו של אחימלך, וכמו כן מטוב זה דוד שהיה טוב רואי (שמואל א׳ טז, יב). שקר מדבר צדק סלה (תהלים נב, ה). שכתוב שם בילקוט (ילקוט שמואל א׳ כב. רמז קל״א), שמואל שא״ל שאול חזור על כל הסנהדראות, וחזר ואמר לו כשם שאמרו אבנר ועמשא ולא שמע אליהם, ויפגע הוא בכהנים (שמואל א׳ כב, יח). ז״ש שאהבת שקר לומר לשאול אין נשאלין אלא למלך. מדבר צדק סלה, כמ״ש שנשאלין גם למי שצורך הצבור בו. אהבת כל דברי בלע (תהלים נב, ו), לשון אם אבלע ואם אשחית (שמואל ב׳ כ, כ). שרצה לבלע נחלתו של דוד לומר לשאול שדמו מותר והרי הוא כמת ובזה אשתו מותרת לינשא לאחר. גם אל יתצך לנצח (תהלים נב, ז). יובן עם מ״ש בפ׳ חלק (סנהדרין קו:), א״ר יצחק מ״ד גם אל יתצך. אמר הב״ה לדוד ניתי דואג לעלמא דאתי, אמר לפניו גם אל יתצך לנצח. לימרו שמעתתא בי מדרשא משמיה, יחתך ויסחך מאהל. להוו ליה בני רבנן. א״ל ושרשך מארץ חיים סלה. וקשה ומי אבעי ליה לקב״ה ליקח רשות מדוד להביא דואג לעה״ב. וגם לדוד יקשה שהרי כתוב, גם ענוש לצדיק לא טוב (משלי יז, כו). אמנם דינא יתיב וספרין פתיחו דמוציא שם רע לא ניתן לימחל (ירושלמי בבא קמא פ״ח, הלכה ז׳. דף לו:), כמ״ש בטור א״ח סי׳ תר״ו. ודואג הוציא שם רע על דוד, כדגרסי׳ בפ׳ הערל (כתובות עו:), שאמר שאול בן מי זה העלם (שמואל א׳ יז, נו). אי מפרץ קאתי אי מזרח קאתי, א״ל דואג האדומי עד שאתה משאיל עליו אם הגון הוא למלכות אם לאו שאל עליו אם ראוי לבא בקהל אם לאו, מ״ט משום דקאתי מרות המואביה, א״ל אבנר תנינא עמוני ולא עמונית מואביה ולא מואבית וכו׳. הרי שדואג הוציא שם רע על דוד ואינו חייב למחול לו מהטעם שאמרו שם דאיכא דשמע ואזיל ליה לעלמא, ולכן אינו בר מחילה. ומפני זה שאל הב״ה לדוד ניתי דואג לעלמא דאתי. ועוד נלע״ד שיובן עם מ״ש בערכין פ״ג (דף טו:), אמר ר׳ חמא בר חנינא מאי תקנתם של מספרי לה״ר, אם ת״ח הוא יעסוק בתורה, שנאמר מרפא לשון עץ חיים (משלי טו, ד). ר׳ אבא בר חנינא אמר סיפר אין לו תקנה שכבר כרתו דוד ברוח הקדש, שנאמר יכרת ה׳ כל שפתי חלקות וגו׳ (תהלים יב, ד). וגם שם, על שבעה דברים נגעים באים על לשון הרע וכו׳, והאמר ר׳ ענני בר ששון וכו׳ מעיל מכפר על לה״ר וכו׳, ל״ק הא דאהנו מעשיו נגעים באים עליו, ואי דלא אהנו מעשיו מעיל מכפר. ופרש״י דאהנו מעשיו, שנתקוטטו על ידו. ובע״י פי׳ שבא הפסד לזה על לה״ר שסיפר. ואפשר שגם ר׳ חמא בר חנינא מודה בזה דכיון שאהנו מעשיו אין לו כפרה בעסק התורה.

ובזה מובן אצלי מ׳ ז״ל בפ״ד דברכות (דף כח.), תנא אותו היום סלקוהו לשומר הפתח וניתנה רשות לתלמידים ליכנס, שהיה רבן גמליאל מכריז ואומר כל ת״ח שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש, וראב״ע היכא דקים לן שאינו הגון. ויש להקשות למה אמר ר״ג כן ולמה לא אמר כל תלמיד שאינו הגון אל יכנס לבה״מ, כמ״ש עוד שם, כל השונה לתלמיד שאינו הגון וכו׳. אלא ודאי כי ר״ג היה לו סברת ר׳ אבא ב״ח שמי שסיפר לשון הרע אין לו תקנה שכבר כרתו דוד בר״ה. ור״ג היה מזרע בית דוד. ולכן היה מכריז כל ת״ח שאין תוכו כברו רק שלום את רעהו ידבר ובקרבו ישים ארבו והוא מספר לה״ר, אין לו תקנה בתורה ולכן אל יכנס לבית המדרש. כי ת״ח מרבים שלום בעולם (ברכות סד.). וזה שמספר לה״ר מרבה קטטה בעולם. וראב״ע סבר כר׳ חמא ב״ח אם ת״ח הוא יעסוק בתורה, שנאמר מרפא לשון עץ חיים (משלי טו, ד). שהרפואה היא במקום שיש חולי. ולכן שאל לו הב״ה לדוד ניתי דואג לעלמא דאתי, כי כיון שעוסק בתורה מרפא לשון עץ חיים. א״ל דוד גם אל יתצך לנצח. דכיון דאהנו מעשיו שהרג אנשי נוב עיר הכהנים אינו מן הראוי שיבא לעה״ב, שאין לו תקנה רק יכרת ה׳ כל שפתי חלקות. א״ל לימרו שמעתתא מפומיה בי מדרשא, ובזה יהיו שפתותיו דובבות בקבר כנודע (סנהדרין צ:), א״ל יחתך ויסחך מאהל. כי לפי שכששלחו שאול לחזר על הסנהדרין אם נשאלין באורים ותומים למלך בלבד או למי שהצבור צריך בו, והוא בא והגיד שקר כדלעיל, לכן אין ראוי דלימרו שמעתתא מפומיה בי מדרשא, כי כת שקרנים הוא מאותם שאינן מקבלין פני שכינה (סנהדרין קג.). וכנגד שהתיר אשתו של דוד שלא יהיו לו בנים ממנה, לכן אמר ושרשך מארץ חיים סלה, דלא ליהוו ליה בני רבנן, כי ברא מזכי אבא (סנהדרין קד.). ואליו אין ראוי שיהיה תקנה, ואפשר שלא לשאול לו לדוד אמר הב״ה כן כי לה׳ המלוכה ודינו דין אמת אלא שרצה הב״ה לעורר דין על דואג מפיו של דוד, ואמר לו בתמיה ניתי דואג לעלמא דאתי, והשיב דוד שכבר דינו חרוץ גם אל יתצך לנצח וכו׳. ומדה כנגד מדה לא בטלה (בראשית רבה פ׳ ט׳).

ובזה נבין ג״כ מ״ש שם בפ׳ חלק (סנהדרין קו:), א״ר יוחנן שלשה מלאכי חבלה נזדמנו לו לדואג, א׳ ששכח תלמודו וא׳ ששרף נשמתו וא׳ שפיזר עפרו בב״כ ובב״מ. כי כנגד שהיה מורה בתורה שלא כהלכה שכח תלמודו, וכנגד שרצה להבדיל בין דוד לאשתו וסיפר לה״ר שרפו נשמתו, כי איש ואשה שזכו שכינה ביניהם י׳ באיש וה׳ באשה (סוטה יז.). וכיון שאין שלום ביניהם מסיר שמו מבינותם ונשארו אש, ואש עד אבדון תאכל (איוב לא, יב). וגם כי לה״ר הוא אש, חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים (תהלים קכ, ד). ולפי שחזר על הסנהדראות ולא רצה להודות על האמת פיזר עפרו בב״כ ובב״מ למען יראו יקחו מוסר, וז״ש ויראו צדיקים וייראו ועליו ישחקו (תהלים נב, ח). כי יאמרו כלם הנה הגבר לא ישים אלקים מעוזו (שם ט), שהוא מש״ה אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתנו אתנו מי אדון לנו (תהלים יב, ה), שכפר בעיקר. ויבטח ברוב עשרו, שהיה חכם גדול בתורה. יעוז בהותו שגאותו טרדתו מן העולם. ואם תאמר והלא כל מי שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הב״ה (שבת קמט:). לז״א ואני כזית רענן בבית אלקים (תהלים נב, י), כי לא אדחה ממחיצתו רק בטחתי בחסד אלקים עולם ועד. לפי שדואג סיפר לה״ר והוא גרם לעצמו כדלעיל. אודך לעולם כי עשית (שם יא), שעשית עמדי חסד להחיותני משאול ודואג. ואקוה שמך כי טוב נגד חסידיך, אלו הכהנים ששפך דמם כמים. ואקוה לראות נקמת דם עבדיך השפוך מהכהנים שהם חסידיך, כדכתיב תומיך ואוריך לאיש חסידיך (דברים לג, ח).

ובמדרש שוחר טוב מזמור ז׳. נפשי בתוך לבאים (תהלים נז, ה) זה אבנר ועמשא שהיו לבאים בתורה. אשכבה לוהטים זה דואג ואחיתופל שהיו לוהטים אחר לה״ר. בני אדם שיניהם חנית וחצים אלו אנשי קעילה, שנאמר היסגירוני בעלי קעילה בידו (שמואל א׳ כג, יא). ולשונם חרב חדה אלו הזיפים, שנאמר בבא הזיפים וכו׳ (תהלים נד, ב). וקשה לדרוש על אבנר ועמשא כן. אך כבר אמרו רז״ל (סנהדרין כ.) שלכך נענשו אבנר ועמשא שהיה להם למחות בנוב עיר הכהנים ולא מיחו. ולכן התחיל נפשי בתוך לבאים, שבטחתי בהם שימחו בשאול ועכ״ז אשכבה לוהטים אלו דואג ואחיתופל שהיו שורפים בארס שביניהם. ועל אנשי קעילה אמר בני אדם כפויי טובה (בראשית רבה פ׳ ל״ח), בני אדה״ר שכפה בטובתו של הב״ה ואמר האשה אשר נתת עמדי (בראשית ג, יב), אף כאן ויושע דוד את יושבי קעילה (שמואל א׳ כג, ה). והם בקשו למוסרו ביד שאול. ולשונם חרב חדה אלו הזיפים, שמעצמם באו להגיד לשאול הלא דוד מסתתר עמנו (תהלים נד, ב).

עוד יובן פ׳ זה בביאור מ׳ ז״ל הובא בילקוט פ׳ וזאת הברכה ז״ל, ד״א וזאת ליהודה (דברים לג, ז). מלמד שנתפלל משה על דוד, אמר לפניו רבש״ע כל זמן שדוד מלך ישראל שרוי בצער ומתפלל לפניך אתה מעלה אותו מתוכה. ואל עמו תביאנו (שם). שהחזירו אצל אחיו לשלום. ידיו רב לו. בשעה שהרג את גלית. ועזר מצריו תהיה. בשעה שאמר אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי (תהלים קכא, א). ע״כ. ק״ל לבעל המ׳ מאי וזאת ליהודה מה שלא מצינו בכל השבטים, שבכלם אמר לבנימין אמר (דברים לג, יב). וליוסף אמר (שם יג). וכן כלם. לכן פי׳ שנתפלל משה על דוד, כלומר שהיא תפלה וברכה מיוחדת לזרעו של יהודה, ולא מצינו דברים אלו אלא בדוד. ופי׳ ואמר כל זמן שדוד מלך ישראל, כלומר שלהיותו מלך ישראל בזמן שהוא שרוי בצער הרי כל ישראל שרויים בצער, ולכן שמע ה׳ קול יהודה, שצעקתו ישמע אל כי תבא אליו צרה. וזה היה כשהלך להלחם עם גלית שהיה שרוי בצער, כמ״ש שם בילקוט שמואל א׳ י״ז. היה דוד מסתכל בגלית הפלשתי ורואה אותו גבור ומזויין בכל כלי זיין, אמר מי יוכל לזה, כשראה אותו מחרף ומגדף אמר אני יכול לו וכו׳. ועוד שם ר׳ יודן אמר נתאוה לדוד שהיה יפה עינים, אמר דוד אל תתן ה׳ מאויי רשע (תהלים קמ, ט). אמר דוד אם תחנה עלי מחנה פלשתים לא יירא לבי, אם תקום עלי מלחמתן של פלשתים בזאת אני בוטח (תהלים כז, ג), כמו שכתבת בתורה וזאת ליהודה ע״כ. והב״ה הצילו ושמע תפלתו ואל עמו תביאנו, שהחזירו אצל אחיו לשלום, שהיו מפחדים שמא יהרגנו גלית. ואדרבא ידיו רב לו בשעה שהרג את גלית, שנתן הב״ה כח בידיו לזרוק האבן במצחו של גלית, כמ״ש ע״פ המלמד ידי לקרב (תהלים קמד, א). ע״ש (מדרש (תהלים) שוחר טוב. מזמור קמ״ד. לדוד ברוך ה׳ צורי כו׳ (תהלים קמד, א). אמר שלמה בכל דרכיך דעהו (משלי ג, ו). מהו בכל דרכיך דעהו. הוי נותנו בלבך לפניך בכל דרך שאתה הולך כשם שהיה דוד עושה. היה מלך ואמר איני מלך הוא מלך והוא המליכני. וכה״א וידע דוד כי הכינו ה׳ למלך על ישראל (שמואל ב׳ ה, יב). היה גבור ואמר איני גבור. היה עשיר ואמר איני עשיר. וכן הכריז ואמר לך ה׳ הגדולה והגבורה וכו׳ (דה״א כט, יא). וכה״א ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו (שמואל ב׳ ח, טו). ירד למלחמה ונצח ואמר לא מגבורתי נצחתי אלא הוא עזרני והוא הנצחני ונצחתי ויצרני להיות עושה מלחמה. וכה״א האל המאזרני חיל (תהלים יח, לג). לכך אמר ברוך ה׳ צורי וגו׳. אימתי למד את אצבעותי (למלחמה) כשהרגתי את גלית. וכה״א וישלח דוד את ידו ויקח את האבן וכו׳ (שמואל א׳ יז, מט). וכך הוא הדרך, מי שהוא מכה את אדם מלפנים אינו צריך שיפול האבן אלא מלאחריו, ולמה זה נפל מלפניו. אלא מלאך הלך עם האבן והשליכו בכונה על פניו. ולא עוד אלא כובע נחושת על ראשו והיאך טבע האבן בנחשת. אלא שהיה הקב״ה עמו. לכך נאמר ברוך ה׳ צורי וכו׳. ולא הייתי יודע מלחמה אלא שמו של הקדוש ברוך הוא יהי מבורך, הוא למדני. וכן שאול אומר לו לך וה׳ יהיה עמך (שם לז). וכה״א ה׳ עמך גבור החיל (שופטים ו, יב). ואומר ברוך אתה ה׳ למדני חוקיך (תהלים קיט, יב). איני יודע כלום אלא את למדתני. שנאמר אלקים למדתני מנעורי וכו׳ (תהלים עא, יז). וגם עד זקנה ושיבה אלקים אל תעזבני (שם יח). לכך נאמר ברוך ה׳ צורי). ועזר מצריו תהיה (דברים לג, ז). בשעה שאמר אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי (תהלים קכא, א), שאז בשובו מהכות את הפלשתי א״ל דואג לשאול אם ראוי לבא בקהל כדלעיל, והחזירו לבית דינו של שמואל וא״ל עמוני ולא עמונית וכו׳. וז״ש אשא עיני אל ההרים. כמו אל ההורים שפי׳ בב״ר פ׳ ס״ח. למלפני ולמעבדני. מאין יבא עזרי. שנקבעה הלכה שהוא כשר לבא בקהל. ולכן אמר דוד ואני כזית רענן (תהלים נב, י), שכשם שהזית אינו מקבל הרכבה, כך הוא היה כשר כי יצתה הגזרה מואבי ולא מואבית (יבמות עו:), ולכן בטחתי בחסד אלקים עולם ועד.

הרי הוכחנו כמה כחו גדול של לשון הרע, והוא מגונה בעיני אלקים ואדם, ולכן גדול ענשו עד מאד, והנה בפ׳ זו יבואר תקונו של לשון הרע. והוא מ״ש ועשית את מעיל האפוד כליל תכלת (שמות כח, לא). וקשה דאם האפוד נתון עליו לחגורה, א״כ המעיל הוא עיקר והאפוד טפל לו, ולמה א״כ קראו מעיל האפוד, אדרבא היל״ל אפוד המעיל בהזכירו את האפוד ולא לעשות העיקר טפל. ועוד למה היה כלו תכלת והרמונים שבשוליו היו תכלת וארגמן ותולעת שני, ולמה צוה הכתוב כפי תחרא (שם לב). שהרי כיון שאמר והיה פי ראשו בתוכו די. ומה היו רומזים פעמון זהב ורמון וכו׳ (שם לד). אמנם כבר פי׳ לעיל מ׳ ז״ל (ערכין טז.), שהמעיל מכפר על לשון הרע. ואמרו בערכין פ״ג (דף טו:), כל המספר לה״ר כאילו כופר בעיקר, שנאמר אשר אמרו ללשוננו נגביר וכו׳ (תהלים יב, ה). ועוד אמרו שם, כל המספר לשון הרע מגדיל עונות כנגד ג׳ עבירות ע״א ג״ע וש״ד. והוא לפע״ד מ״ש דהע״ה מכל פשעי הצילני חרפת נבל אל תשימני (תהלים לט, ט). כי בנבל כתוב וימת לבו בקרבו ויהי לאבן (שמואל א׳ כה, לז). לפי שסיפר לה״ר כנגד דוד שאמר היום רבו עבדים המתפרצים וכו׳ (שם י). ולכן כתוב שם בשמואל א׳ כ״ה. ברוך ה׳ אשר רב את ריב חרפתי מיד נבל (שם לט). לכן אמר מכל פשעי הצילני. כשאשמור לפי מחסום מלה״ר, שחרפת נבל אל תשימני, כי בשמירת פי מלה״ר אני נצול מג׳ עבירות גדולות, וזהו נאלמתי לא אפתח פי, כי אתה עשית פה לאדם כדי שיעסוק בתורה ולא יספר לה״ר. ובזה הסר מעלי נגעך. כי הנגעים באים על לה״ר (ערכין טז.). והנה בזבחים פ״ט (דף פח:), איתא שהאפוד מכפר על ע״א. לכן נק׳ מעיל האפוד, שהמעיל מכפר על לה״ר, שהוא כופר בעיקר וכמו האפוד שמכפר על ע״א. והיה כליל תכלת להורות כי הלה״ר הורג שלשה, וגם למ״ש לעיל סיפר אין לו תקנה, יכרת ה׳ כל שפתי חלקות. ותכלת ר״ל תכלית וכליון. ועוד כמ״ש (מנחות מג:), מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין, שהתכלת דומה לים וכו׳, ורקיע דומה לכסא הכבוד. ומי שמספר לה״ר יזכור כי יש אלוק בעולם שעתיד ליסרו ובזה ישוב מחטאתו. והיה פי ראשו בתוכו. לרמוז ללשון שנתון בפנים והקיף לה השינים. וכמו כן שפה יהיה לפיו סביב. היא מחיצת השפתים. כפי תחרא יהיה לו וכו׳. לרמוז למ״ש בפ״ק דפאה בירושלמי (ירושלמי פאה פ״א הלכה א׳. דף ד:), דורו של דוד ע״י שהיו בהם דלטורין היו יוצאין למלחמה ונופלין. ולכן נמשל לחצי גבור שנונים, ולהנצל מהחצים צריך ללבוש שריון קשקשים, והוא הרמז כפי תחרא לא יקרע, שכשהוא נשמר מלה״ר ינצח במלחמה. ועשית על שוליו רמוני תכלת (שמות כח, לג). לרמוז כי צריך לדבר בד״ת, כי לא כל הדבור אסור, אדרבא יש הדבור המצווה דהיינו בתורה ומצותיה. ולכן היו הפעמונים זהב, רמז לד״ת הנחמדים מזהב וצריך להשמיע קולו בהם. וכמו כן במצות התורה שאפילו ריקנים שבישראל מלאים מצות כרמון (ברכות נז.). והיה על אהרן לשרת ונשמע קולו בבואו אל הקדש (שמות כח, לה). לכפר על בעל לה״ר. והמס׳ רמזה כל זה שהיא בפ׳ משפטים. ונשמע ב׳ פתחין וא׳ קמץ. כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמָע (שמות כד, ז). קמץ שצריך לקמוץ כמה מצות כרמונים שמלאים מצות. וכמו כן ונשמַע פתגם המלך (אסתר א, כ). היא התורה שצריך לפתוח פיו, כמ״ש כי חיים הם למוצאיהם (משלי ד, כב). למוציאיהם בפה (עירובין נד.). ובזה ונשמַע קולו בבואו אל הקדש (שמות כח, לה). ולא ישמיע קולו בלה״ר ובדברי הבאי.

ובילקוט פ׳ זו (ילקוט שמות כ״ח. רמז שפ״א), ת״ר מעיל כלו של תכלת, ומביא ע״ב זגין ובהם ע״ב ענבלין, ותולה בו ל״ו מצד זה ול״ו מצד זה. א״ר ענני בר ששון כמחלוקת כאן כך מחלוקת במראות נגעים, דתנן מראות נגעים ר׳ דוסא בן הרכינס אומר ל״ו היו. עקיבא בן מהללאל אומר ע״ב היו. וקשה מה בא ר׳ ענני להשמיענו. אך זהו ר׳ ענני דאמר בזבחים (דף פח:), שהמעיל מכפר על לשון הרע. וידענו שהנגעים באים על לה״ר, ולכן כשם שחלקו ר׳ דוסא ועקביא במראות נגעים כך במעיל שהוא מכפר על לה״ר, ת״ק אומר שהרמונים ופעמונים היו ע״ב, וכן מראות נגעים שהמעיל מכפר עליהם. ור׳ דוסא ס״ל שמראות נגעים ל״ו וכנגדן היו במעיל ל״ו פעמונים ורמונים.

ונבא לביאור המ׳ שהתחלנו והוא בירושלמי דשבת פ״ק (ירושלמי שבת פ״א הלכה ג׳. דף ט.). וצריך לדקדק למה לא אמר מובטח לו שהוא בן העה״ב, ומהו מחיי העה״ב. אך בזהר פ׳ שלח קס״ט ב׳. איתא אי הוה הכי בהאי עלמא, ב״נ דאתחזי בההוא גופא כגוונא דאתון קיימין בההוא עלמא, דכתיב ותלבש אסתר מלכות (אסתר ה, א). אתלבשת בדיוקנא דההוא עלמא וכו׳. ובפ׳ חקת קפ״ג ב׳. ותלבש אסתר מלכות. ודאי לבשה ר״ה, מ״ט בגין דנטרת פומה, דכתיב אין אסתר מגדת וכו׳ (אסתר ב, כ). ודברים אלו ה״ה כתובים במגלה פ״א (דף יד:), שלבשתה ר״ה. וכן בילקוט ע״פ זה (ילקוט אסתר ה׳. רמז תתרנ״ו), הלבישה הב״ה חיל מן החיל של מעלה, וכה״א מלכותך מלכות כל עולמים (תהלים קמה, יג). ע״כ. זכתה אסתר להתלבש בלבוש העה״ב גם בהיותה בעה״ז בעבור שנשמרה מלה״ר, כי מרדכי צוה עליה אשר לא תגיד (אסתר ב, י), וכן נשמרה מלהתגאל במאכלות אסורות, כמ״ש בילקוט (ילקוט אסתר ב׳. רמז תתרנ״ג. אמר רב שהאכילוה מאכל יהודים. ושמואל אמר כתלי דחזירי (רש״י חולין יז. ד״ה כתלי דחזירי. חזירים יבשים שקורין בקונ״ש). ורבי יוחנן אמר זרעונים. וכן הוא אומר ויהי המלצר נושא את פת בגם ויין משתיהם ונותן להם זרעונים וגו׳ (דניאל א, טז)) ע״פ וישנה וכו׳ (אסתר ב, ט). וגם נזהרה מליטמא בביאה, שהרי חכמים הגידו שהיתה משמשת במוך (אסתר רבה פ׳ ח׳). ומי שנזהר מג׳ אלו נק׳ קדוש, שהשומר בריתו נק׳ קדוש, קדושים תהיו (ויקרא יט, ב). וכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה (ויקרא רבה פ׳ כ״ד. ילקוט ויקרא י״ט. רמז תר״א. ולמה נסמכה פרשת עריות לפרשת קדשים תהיו, ללמדך שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, וכל מי שגודר עצמו מן הערוה נקרא קדוש). ובלה״ר כתיב ולא יראה בך ערות דבר (דברים כג, טו). שפי׳ ערות דבור (ילקוט ויקרא י״ט. רמז תר״ג), ובזה והיה מחניך קדוש. ובמאכלות כתיב ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו (שמות כב, ל). הנה כי כן ר׳ מאיר שבתורתו כתוב כתנות אור (ילקוט בראשית ג׳. רמז ל״ד), דהיינו לבוש הקדוש של עה״ב, דרש ותני שכל מי שהוא קבוע בא״י שנק׳ ארץ קדושה. ואוכל חוליו בטהרה, שמקדש פיו במותר לו, כ״ש שנזהר ממאכלות אסורות. ומדבר בלשון הקדש, רמז שאינו פוער פיו בלשון הרע ובנבול פה, רק מדבר בדברי קדושה. וקורא ק״ש בבקר ובערב, שהוא מקיים מצות לא ימוש ספר התורה הזה מפיך (יהושע א, ח). כמ״ש ז״ל (מנחות צט:). ובזה ניצול מחטוא בברית קדש בבא יצה״ר לפתותו, כי לכבוש יצרו יקרא ק״ש, מובטח לו שהוא מחיי העה״ב. ר״ל שגם בעה״ז יזכה להתלבש בלבוש קדושה של העה״ב כאסתר וכיוצא, ולכן לא אמר מובטח לו שהוא בן העה״ב כי זה פשיטא, אלא ר״ל שזוכה בעה״ז להתלבש בלבוש של קדושה שהוא מחיי העה״ב, דהיינו הצדיקים הנק׳ חיים שהם בעה״ב. והוא יזכה לזה גם בהיותו בחיים חייתו. תרב גדולתו. ולו יאיר כל חמתו. ונזכה ונגילה ונשמחה בישועתו. ב״ב אכי״ר. בילא״ו.