דרוש ס''ב לפרשת ויקהל ופקודי והחדש

ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את משכן אהל מועד (שמות מ, ב).

במדרש (שמות רבה פ׳ ט״ו.). ד״א החדש הזה לכם (שמות יב, ב.). הה״ד אשרי הגוי אשר ה׳ אלקיו (תהלים לג, יב.). משבחר הב״ה בעולמו קבע בו ראשי חדשים ושנים, וכשבחר ביעקב ובניו קבע בו ראש חדש של גאולה שבו נגאלו ישראל ממצרים ובו עתידין ליגאל, שנאמר כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות (מיכה ז, טו.). ובו נולד יצחק ובו נעקד ובו קבל יעקב את הברכות ובו רמז להם לישראל שהוא ראש להם לתשועה, שנאמר ראשון הוא לכם לחדשי השנה (שמות יב, ב.). ע״כ.

יבא הזמן ויגיע היום  המוכן לטוב או למוטב כי עצומו של יום גורם להיטיב או להרע, כאשר שמענו כן ראינו שכתוב כי ביום הזה יכפר עליכם (ויקרא טז, ל.). דייק בַיום ב׳ נקוד פתח להורות כי היום גורם לכפר עליהם לפי שהוא יום נבחר לטובה שבו נימול אברהם, כמ״ש בפרקי ר״א פרק כ״ט ז״ל, ביום הכפורים נימול אברהם, ובכל שנה ושנה רואה הב״ה דם הברית של מילה של אאע״ה ומכפר על כל עונותינו, שנ׳ כי ביום הזה יכפר עליכם וכו׳. ובו עקד אברהם את יצחק בנו, כמ״ש במ׳ חקור דין ח״ב סוף פ״א. שבו נימול אברהם בבקר ובו נעקד יצחק בשעת המנחה ובו ניתנו לוחות שניות וכו׳. ולפע״ד הוא הטעם שאמרו ביומא פ״ח (דף פו.), עבר אדם על מצות לא תעשה ועשה תשובה תשובה תולה ויה״כ מכפר. לפי שחומר מצות ל״ת גורם שלא יתכפר החוטא ועובר עליהם, רק בהגיע יום המעותד להזכיר זכות אבות לכפר בעד בית ישראל. ולכן איתא בערכין פ״ב (דף יא:), ר׳ יוסי אומר מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב, אמרו כשחרב בית ראשון אותו היום תשעה באב היה וכו׳ וכן בשנייה. כי הנה שנינו בתעניות פ״ד (דף כו:), חמשה דברים אירעו את אבותינו בי״ז בתמוז וה׳ בט׳ באב, בי״ז בתמוז נשתברו הלוחות בשביל שעשו העגל, וישתחוו לו ויזבחו לו (שמות לב, ח.). ולכן כשגרם החטא בוטל התמיד, וכנגד שכתוב וישמע יהושע את קול העם ברעה (שם יז.). שפי׳ בהריעו, כמו ותבקע הארץ (לקולם) [בקולם] (מלכים א׳ א, מ.). לכן בעון זה הובקעה העיר. ולפי שע״י זה שיבר משה הלוחות על כן בו ביום שרף אפוסטומוס את התורה, ולפי שוישתחוו לו ויאמרו אלה אלקיך לכן העמיד צלם בהיכל. ואתי שפיר מ״ש ברעה בה׳ דהיינו שמאז נגזר חמש פורעניות אלה ביום רעה זה. ובמס׳ פ׳ תשא. ענות ב׳. קול ענות אנכי שומע (שמות לב, יח.). יום ענות אדם נפשו (ישעיה נח, ה.). כי משה ראה שעתידי׳ לגזור תענית ביום זה בשביל חמשה דברים שאירעו בו, וכמו כן בט׳ באב בעון המרגלים נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ. ולפי שכתוב ויבכו העם בלילה ההוא (במדבר יד, א.). לכן חרב הבית בראשונה ובשניה, בכו תבכה בלילה (איכה א, ב.). כלומר בשביל אותו הלילה ויבכו וכו׳. ולפי שבני ביתר לא נתאבלו על החרבן אדרבא שמחו בחרבנה של ירושלים, כנז׳ לרז״ל בגיטין פ״ה (דף נז.), לפיכך נלכדה ביתר. ואח״כ נחרשה העיר. ועל כל אלה מגלגלין חובה ליום חייב. וזהו שכתוב בירמיה כ׳. ארור היום אשר יולדתי בו יום אשר ילדתני אמי אל יהי ברוך (ירמיה כ, יד.). ארור האיש אשר בישר את אבי לאמר יולד לך בן זכר שמח שמחהו וכו׳ (שם טו.). דקשה למה קלל יומו וכ״ש לקלל את האיש אשר בישר לאביו את לידתו, שהרי כתוב לא תקלל חרש (ויקרא יט, יד.). אמנם שם בילקוט (ילקוט ירמיה כ׳, רמז ש״א.) נאמר, ארור היום אשר יולדתי בו, זה יום העבור. אשר ילדתני אמי זה יום הלידה. אפשר חלקיהו אדם צדיק היה עושה דבר זה, אלא לפי שהיתה איזבל הורגת את הנביאים בא ושימש מטתו ביום וברח עכ״ל. ויש עוד במדרש שירמיהו נולד ביום ט׳ באב. ורש״י ז״ל פי׳ שם, אשר יולדתי בו היא שעת הריון וע״י אונס שמש חלקיהו אביו מטתו ביום, שהיה בורח מפני מנשה שהיה הורג את הנביאים ושמש מטתו וברח עכ״ל. אפשר שגרסא אחרת נזדמנה לו לרש״י לומר שברח מפני מנשה ולא מפני איזבל, לפי שירמיהו נולד בימי יאשיהו, כדכתיב אשר היה דבר ה׳ אליו וכו׳ בשלש עשרה שנה למלכו (ירמיה א, ב.). ואמר הנה לא ידעתי דבר כי נער אנכי (שם ו.). וא״כ אין לומר שחלקיהו היה בימי איזבל כי משם עד יאשיהו היה זמן מרובה. הנה כי כן להיות שאמרו באיכה רבתי, קשה סלוקן של צדיקים לפני הב״ה יותר מחרבן בה״מ. לכן ביום שברח חלקיהו מפני הרג הנביאים אמר ארור היום אשר יולדתי בו. שהוא יום ההריון. וביום ט׳ באב שנולד היה חרבן בה״מ שהוא פחות, לכן אמר ׳אל יהי ברוך׳ ולא אמר ׳ארור׳. ובזה יובן מ״ש רז״ל בב״ק פ״א (דף טז:), כי כרו שוחה ללכדני (ירמיהו יח, כב.). ר״א אומר שחשדוהו מזונה, ר״ש בר נחמני אמר שחשדוהו מא״א. כי להיות שביום עיבורו ברח חלקיהו חשבו שאמו זינתה, ומ״ד מזונה הוא מה שסיפרו על בתו שנתעברה באמבטי וחשדוהו שבא עליה ונולד בן סיר״א שגי׳ ירמיה״ו. ולפיכך קלל ירמיהו יום לידתו ויום עבורו לפי שמגלגלין חובה ליום חייב. ולפי זה גם מגלגלין חובה ע״י חייב, והוא הטעם שאמר ארור האיש אשר בישר את אבי לאמר יולד לך בן זכר. שכיון שבימיו נחרב הבית וכל דברי נבואותיו אינם אלא צרות רבות ורעות, לכן מגלגלין חובה ע״י חייב שבישר לאבי, שאפשר שעדין היה מבחוץ מפני מנשה. והרד״ק ז״ל כתב כי נודע לו כי פשחור בן מלכיה היה המבשר. ונלע״ד שצריך לומר פשחור בן אימר, שכתוב שם בירמיה כ׳. וישמע פשחור בן אימר הכהן וכו׳ (ירמיה כ, א.). ויכה פשחור את ירמיהו הנביא וכו׳ (שם ב.). ויאמר אליו ירמיהו לא פשחור קרא ה׳ שמך וכו׳ (שם ג.). ולכן קללו ירמיהו והיה האיש ההוא כערים אשר הפך ה׳ ושמע צעקה בבקר וכו׳ (שם טז.). לפי מה שנתנבא עליו ואתה פשחור וכל יושבי ביתך תלכו בשבי וכו׳ (שם ו.). וחזר על הראשונות ארור היום וכו׳ (שם יד.). ואמר אשר לא מותתני מרחם (שם יז.). דהיינו על יום העיבור שלא יקלוט הזרע או שימות במעי אמו, וזהו ותהי לי אמי קברי ורחמה הרת עולם. וכנגד יום הלידה אמר, למה זה מרחם יצאתי לראות עמל ויגון (שם יח.). הכונה ׳למה זה׳, כלומר ביום זה שהוא יום מקולל מפני הפורעניות שאירעו בו למה זה נולדתי בו לראות עמל ויגון ויכלו בבשת ימי. הלא זה דברי כי כשם שיש יום מעותד לפורענות כך יש יום מוכן לטובה, אשר על כן יום הולדת המלכים עושין זכרון לאותו יום, וכן בעת שמולכים, כמ״ש במלכים א׳ י״ב. ויעש ירבעם חג בחדש השמיני בט״ו לחדש וכו׳ (מלכים א׳ יב, לב.). וכתב הרד״ק ז״ל, ואפשר כי באותו זמן היה תחלת מלכותו וכו׳. הוצרך לומר כן לפי שאם כונת ירבעם היתה לבד על מ״ש שם, אם יעלה העם הזה ירושל׳ וכו׳ (שם כז.). היה לו לקבוע אותו המועד בחג הסוכות ממש כדי שלא יעלו ישראל לרגל, אלא ודאי שקבע מועד זה בחדש חשון להיות אז תחלת מלכותו. אך עיקר כונתו לבטלם מלעלות לרגל. ונכשל בזה לפי מ״ש בפ׳ חלק (סנהדרין קא:), א״ר יוחנן מפני מה זכה ירבעם למלכות, מפני שהוכיח את שלמה, ומפני מה נענש מפני שהוכיחו ברבים, שנ׳ וזה הדבר אשר הרים יד במלך שלמה בנה את המלוא סגר את פרץ עיר דוד אביו (מלכים א׳ יא, כז.). א״ל דוד אביך פרץ פרצות בחומה כדי שיעלו ישראל לרגל וכו׳. הרי מכ״מ הוא הוכיח את שלמה על שגרם עיכוב לעולי רגלים והוא חטא באותו ענין עצמו שהושיב שומרים שלא יעלו ישראל לרגל, ועליו נאמר אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו (אבות פרק ב׳ משנה ה׳.).

והנה בר״ה פ״א (דף יא.), תניא ר״א אומר מנין שבתשרי נברא העולם, שנא׳ ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי וגו׳ (בראשית א, יא.). איזהו חדש שהארץ מוציאה דשאים ואילן מלא פירות הוי אומר תשרי וכו׳. ר׳ יהושע אומר מנין שבניסן נברא העולם, שנא׳ ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו ועץ עושה פרי (שם יב.). איזהו חדש שהארץ מליאה דשאים ואילן מוציא פירות הוי אומר זה ניסן וכו׳. ואידך נמי הא כתיב עץ פרי, ההוא כדריב״ל דאריב״ל כל מעשה בראשית לקומתן נבראו, לדעתן נבראו, לצביונן נבראו. ופרש״י תדשא הארץ, שתתכסה ותתלבש בדשאים. ועץ פרי שנגמר פריו. ותוצא הארץ ולא כתיב ותדשא הארץ. ועץ עושה פרי ולא עץ פרי גמור עכ״ל. וקשה שכשם שאמר ואידך הא כתיב עץ עושה פרי, ואידך וכו׳. כך היה לו להקשות ואידך הא כתיב ותוצא, ואידך הא כתיב תדשא. ועוד איך יחלוקו ר״א ור״י במציאות. אך נלע״ד שיובן עם מ׳ אחר פ״ג דחולין ז״ל (דף ס.), דרש ר׳ חנינא בר פפא יהי כבוד ה׳ לעולם וכו׳ (תהלים קד, לא.). פסוק זה שר העולם אמרו, בשעה שאמר הב״ה למינהו באלנות, נשאו דשאים ק״ו בעצמן, אם רצונו של הב״ה בערבוביא למה אמר למינהו באילנות, ועוד ק״ו ומה אלנות שאין דרכן לצאת בערבוביא אמר הב״ה למינהו אנו עאכ״ו. מיד כל א׳ וא׳ יצא למינו, פתח שר העולם ואמר יהי כבוד וכו׳. וע״ש פרש״י (שר העולם. מלאך הממונה, באילנות. נאמר למינהו, עושה פרי למינו (בראשית א, יא). אבל בזרעים לא נאמר בצוואתם למינו, אבל ביציאתם נאמר מזריע זרע למינהו, (יב), שאין דרכן לצאת בערבוביא. שהרי גדולים הן וענפיהן מרובין ואין ראויין ליגדל רצופים ותכופים כי אם מפוזרים, אמר הקב״ה למינהו. שיצא כל אילן בעצמו ברחוק מחבירו שיהא לו היכר, אנו. שרבים אנו ודרכנו לצאת תכופין ומעורבבין, ואם אין נזהרים לצאת כל עשב לבד, הרי אין אנו ניכרין זה מזה על אחת כמה וכמה.). וקשה שאם רצונו של הב״ה שהדשאים יצאו למיניהם שהרי שמח על זה, למה לא צוה להם שיצאו למיניהם כמו שצוה לאלנות. ולכן נלע״ד שכונת המ׳ היא במה שנודע שהצדיקים נמשלים לאלנות, כדכתיב צדיק כתמר יפרח וכו׳ (תהלים צב, יג.). והרשעים נמשלים לעשבי השדה, כדכתיב בפרוח רשעים כמו עשב וכו׳ (שם ח.). והנה ישראל נמשלו לאלנות לכן צום שיצאו למיניהם, ובפרט הצדיקים שבהם, כדכתיב הן עם לבדד ישכון וכו׳ (במדבר כג, ט.). שלא יתערבו בגויי הארצות. אך א״ה שדרכן להתערב זה בזה, לכן לא אמר בהם למינהו. ולכן נשאו קל וחומר בעצמן, כי כיון שאנו רואים שצוה לישראל להיות דבקים למיניהם, מזה נראה שאין רצונו בערבוביא. ואם ת״ל שלישראל צוה כן, אך לא״ה לא איכפת לו אם יצאו בערבוביא, למה הוצרך לצוות לישראל כן שהרי מטבעם הם יוצאים כל אחד למינהו, אלא ודאי שרצה הב״ה להראות שרצונו הוא שכל א׳ יצא למינהו, ולכן יצאו גם הדשאים כן, ואז פתח שר העולם יהי כבוד ה׳ לעולם. כלומר אע״פ שבזמן הזה כל אומה מתערבת בחברתה, שבא סנחריב ובלבל כל האומות (ידים פרק ד משנה ד.), יבוא זמן שכל א׳ יצא למינו, כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה וכו׳ (צפניה ג, ט.). ולכן אמר יהי כבוד ל׳ עתיד. ישמח ה׳ במעשיו לעתיד לבא. אף אנו נאמר שמתחלה אמר תדשא הארץ דשא, כמ״ש רש״י ז״ל, תתמלא ותתכסה לבוש עשבים כלן בערבוביא, ולפי שנשאו ק״ו בעצמן ויצאו כל א׳ למינו אמר אח״כ ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו, כל א׳ למינו, ומפני זה לא הקשה ואידך הכתיב ותוצא וכו׳. לפי שכך היה מעשה. ועוד יתורץ הכל עם מאי דגרסינן בר״ה (דף כז.) על משנת שוה היובל לר״ה וכו׳. א״ר שמואל בר יצחק כמאן מצלינן האידנא זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון, כמאן כר״א דאמר בתשרי נברא העולם. והקשו התוס׳ תימא הא קיל״ן כר׳ יהושע דבניסן נברא העולם, ואומר ר״ת דאלו ואלו דברי אלקים חיים דאיכא למימר דבתשרי עלה במחשבה להבראות, ולא נברא עד ניסן וכו׳. ובזה מתורצין הקושיות כלן כי לכך נאמר תדשא כשעלה במחשבה לברא העולם, שאז לא עלה במחשבה שיהיו הדשאים למיניהם. אך במעשה שמעצמן עשו כן כתיב ותוצא, ולכן לא הקשה מאידך לאידך כי בהכרח לומר תדשא ואח״כ ותוצא ודוק.

למדנו מכל האמור כי בניסן נברא העולם ולכן החדש הזה כלו מקודש, ונקרא ניסן לפי שהוא ניסן של ישראל שבו יצאו ממצרים ובו נצולו מגזרת המן, שבו בחדש נתלה ונתבטלה גזרתו להשמיד וכו׳. ולכן גם למפרע הוא ניסן, כי בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל (מכילתא דרשב״י.). ובפרט יום ר״ח ניסן בו הוקם המשכן ונטל עשר עטרות. שנלע״ד שהם כנגד עשרה מאמרות, מאחר שבניסן נברא העולם. ואיתא בת״כ ריש פ׳ שמיני ז״ל, אותו היום נטל עשר עטרות. ראשון למעשה בראשית. ראשון לנשיאים. ראשון לכהונה. ראשון לעבודה. ראשון לירידת האש. ראשון לאכילת קדשים. ראשון לאיסור הבמות. ראשון לראשי חדשים. ראשון לשכון שכינה בישראל. ראשון לברך את ישראל ע״כ. כי הנה איתא בילקוט ריש פ׳ בהעלותך (ילקוט שמעוני במדבר ח׳, רמז תשי״ט.) ז״ל, אמר רב יהודה בר שלום מצינו שהיה המשכן שקול כנגד מעשה בראשית, כיצד ביום הראשון נבראו שמים וארץ, וכתיב בהם נוטה שמים כיריעה (תהלים קד, ב.). ובמשכן כתיב ועשית יריעות עזים לאהל וכו׳ (שמות כו, ז.). ביום ב׳ יהי רקיע ויהי מבדיל (בראשית א, ו.). ובמשכן והבדילה הפרוכת (שמות כו, לג.). בג׳ יקוו המים (בראשית א, ט.). ובמשכן ועשית כיור נחשת וגו׳ ונתת שמה מים (שמות ל, יח.). בד׳ יהי מאורות (בראשית א, יד.), ובמשכן ועשית מנורת זהב (שמות כה, לא.). בה׳ ועוף יעופף (בראשית א, כ.). ובמשכן והיו הכרובים פורשי כנפים (שמות כה, כ.). בשישי תוצא הארץ נפש חיה בהמה (בראשית א, כד.). ובמשכן אדם כי יקריב מכם וגו׳ מן הבהמה (ויקרא א, ב.). בז׳ היה כלו אור. ובמשכן כיון שנכנס האלקים לתוכו התחיל מבהיק מן השכינה ע״כ. ויובן זה עם מ״ש במדבר רבה פ׳ י״ב. אמר הב״ה למשה אם אתה עושה מה שלמעלה למטה, אני מניח סנקליטין שלי של מעלה וארד ואצמצם שכינתי ביניהם למטה. למעלה שרפים עומדים (ישעיה ו, ב.). אף למטה עצי שטים עומדים (שמות כו, טו.). מה למעלה ככבים אף למטה ככבים. אמר ר׳ חייא בר אבא מלמד שהיו קרשי זהב נראין במשכן כככבים הקבועים ברקיע ע״כ. הנה כי כן להיות שהראשונים העלו השכינה למעלה מז׳ רקיעים, ומרע״ה בימיו הורידה למטה, לכן הוצרך לעשות מה שלמעלה למטה להיות שם משכן שכינה, ולכן אמר ביום הא׳ נבראו שמים וארץ, וכתיב נוטה שמים כיריעה (תהלים קד, ב.). שאע״פ שאינו מביא ראיה אלא מהשמים אתי שפיר כי הכונה לעשות במשכן כדמות שמים, וזה ביריעות עזים העשויות לאהל. ביום שני יהי רקיע ויהי מבדיל (בראשית א, ו.). שעיקר הרקיע להבדיל בין המים העליונים לתחתונים, כי העליונים יותר מקודשים להיותם סמוכים לשכינה יותר מן התחתונים, וכנגד זה והבדילה הפרוכת לכם וכו׳ (שמות כו, לג.). שלא יכנסו לבית קדש הקדשים ויתחייבו מיתה, וכמו שהככבים נראים ברקיע כך היו הקרסים מכוונים לפרוכת כככבים הנראים ברקיע. בג׳ יקוו המים (בראשית א, ט.). שמהם מקוה מים לטהר את הטמאים, כך במשכן היה הכיור לטהר את הכהנים קודם גשתם אל המזבח להקריב. בד׳ יהי מאורות (בראשית א, יד.). שנבראו להאיר לעולם. ובמשכן ועשית מנורת זהב (שמות כה, לא.). שמשם יוצאת האורה לעולם כמ״ש ז״ל (בראשית רבה פ׳ ג׳.), מהיכן נבראת האורה ממקום בה״מ, דכתיב והארץ האירה מכבודו (יחזקאל מג, ב.). שהוא בה״מ, כסא כבוד וכו׳ מקום מקדשנו (ירמיה יז, יב.). בה׳ ועוף יעופף (בראשית א, כ.). שהם המלאכים כמ״ש בזהר פ׳ בראשית, ועוף דא מיכאל, יעופף דא גבריאל. דף מ״ו א׳, ע״ש (ישרצו המים שרץ נפש חיה. אמר רבי אלעזר הא אוקמוה דאינון מיין רחישו ואולידו כגוונא דלעילא והא אתמר. ועוף יעופף על הארץ. יעוף מבעי ליה מהו יעופף. אמר רבי שמעון רזא הוא. ועוף דא מיכא״ל. דכתיב ויעף אלי אחד מן השרפים. יעופף יעוף מבעי ליה אלא דא גבריא״ל, דכתיב והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון מועף ביעף. ודא הוא יעופף. על הארץ דא מלאך המות דהוא חשוך ארעא. על פני רקיע השמים. כדקאמרן עולה ומסטין וכו׳. אמר רבי אבא והא מלאך המות בשני אתברי. אלא על הארץ דא רפא״ל דאיהו ממנא לאסוותא דארעא, דבגיניה אתרפיאת ארעא וקיים בר נש עלה ורפי לכל חיליה. על פני רקיע השמים דא אוריא״ל, וכלא הוא בקרא, ובגין כך כתיב בתריה ויברא אלהים את התנינים הגדולים. אמר רבי אלעזר הא אוקימנא אלין לויתן ובת זוגו. ד״א אלין אינון שבעין ממנן רברבן על שבעין עמין, ובגין כך אתבריאו כלבו למהוי שליטאן על ארעא.). ובמשכן והיו הכרובים פורשי כנפים (שמות כה, כ.). דאל״כ יקשה שהכרובים היו פני אדם ומה הביא ועוף יעופף, אלא הכונה על המלאכים שלמעלה שעשו דוגמתן למטה, הכרובים פורשי כנפים כמלאכים. בו׳ תוצא הארץ נפש חיה בהמה (בראשית א, כד.), שעיקר תקונם הוא בקרבנות שמהם מקריבין ע״ג המזבח. בז׳ היה כלו אור, שכן כתוב בילקוט (ילקוט תהלים קל״ט, רמז תתפ״ח.) ע״פ ואומר אך חושך ישופני (תהלים קלט, יא.). כיון ששקעה החמה בלילי שבת התחילה האורה והיתה משמשת וכו׳, ל״ו שעות שמשה אותה האורה, י״ב של ע״ש וי״ב של ליל שבת וי״ב של שבת ע״כ. ובמשכן התחיל מבהיק מן השכינה שכלה אור, שכן כתוב ונהורא עמיה שרא (דניאל ב, כב.). ולפי שנתקלקלו המאמרות בחטאו של אדה״ר, לכן במשכן חזרו ונתקנו, וזה היה ביום הקים את המשכן שהיה ר״ח ניסן. והנה המ׳ הראשון שהוא יהי אור שנברא ביום ראשון, נתקלקל שגנזו לצדיקים לע״ל כדי שלא ישתמשו בו הרשעים. אך ביום הקים את המשכן כסה הענן וכו׳ (במדבר ט, טו.). שלכן היה ראשון למעשה בראשית שבו שרתה שכינה במשכן ונתקן פגם האור. בשני יהי רקיע. שאז נברא המחלוקת כנז׳ בזהר בראשית י״ז א׳. וכנגד זה ראשון לנשיאים שהסכימו כלם לדעת אחת בקרבנותיהם, שהתחילו לחנוכת המזבח ביום זה והיו כלם שוים בלי מחלוקת מי יקדים ומי יאחר כי על פי הדבור הקריבו לסדר הדגלים. ולפי שבו ביום נבראו המים, ויש מי המרים המאררים, לכן בבארה של מרים היה נתקן פגם המים, והנשיאים היו עומדים על גבה בחנייתם והיו מושכים אותה כל א׳ לשבטו, כנז׳ בילקוט (ילקוט שמעוני פ׳ חקת, רמז תשס״ד. כרוה נדיבה העם וגו׳. שהיו הנשיאים עומדין על גבה ומושכין במטותיהן כל אחד ואחד לשבטו ולמשפחתו, ואשה שהיתה צריכה לילך אצל חברתה מדגל לדגל היתה הולכת בספינה, שנאמר הלכו בציות נהר (תהלים קה, מא). ואין ציות אלא ספינות, שנאמר וצי אדיר לא יעברנו (ישעיה לג, כא). והמים היו יוצאין ומקיפין אותם, שנאמר ינחני במעגלי צדק (תהלים כג, ג). ומגדלין מיני דשאים ואילנות שאין להם סוף, שנאמר בנאות דשא ירביצני על מי מנוחות ינהלני (שם ב).) ע״פ כרוה נדיבי העם במחוקק במשענותם (במדבר כא, יח.). בשלישי יקוו המים ותראה היבשה. ובב״ר פ״ה. מתחלת בריתו של עולם לא היה קלוסו של הב״ה עולה אלא מן המים, הה״ד מקולות מים רבים וכו׳ (תהלים צג, ד.). עמד דור המבול ומרד בו, עמד דור אנוש ומרד בו, דור הפלגה ומרד בו, אמר הב״ה יפנו אלו ויבאו אותן, הה״ד ויהי הגשם וכו׳ (בראשית ז, יב.). וכנגד זה ראשון לכהונה שהם העומדים על הפקודים לשרתו ולברך בשמו, ולפי שקרח חלק על הכהונה לכן ותפתח הארץ את פיה וכו׳ (במדבר טז, לב.). לרמוז שע״י שחלק על הכהונה שעל ידם תראה היבשה בשביל שמקלסים אותו ית׳ תבא הארץ ותבלענו. בו ביום נאמר תדשא הארץ דשא. ולפי שבחטא אדה״ר נתקללה הארץ, ותחת חטה יצא חוח ותחת שעורה באשה (איוב לא, מ.). בא נח והקריב קרבן וירח ה׳ את ריח הניחוח ויאמר לא אוסיף לקלל את האדמה בעבור האדם (בראשית ח, כא.). וכן עבודת בית המקדש היתה גורמת להשפיע שפע שבע רצון לעולם כנודע. ובילקוט חבקוק ג׳ ע״פ כי תאנה לא תפרח (חבקוק ג, יז.). איתא ז״ל, כי תאנה לא תפרח משבטלו הבכורים. ואין יבול בגפנים משבטלו הנסכים. כחש מעשה זית משבטל שמן המאור. ושדמות לא עשה אוכל משבטלו הבכורות, משבטל לחם הפנים. גזר ממכלה צאן משבטל התמיד. ואין בקר ברפתים משבטלו הקרבנות וכולי. ראה מה היו הקרבנות יפים שכל מה שהיה קרב ע״ג המזבח היה מברך את מינו עכ״ל. ולכן כנגד מאמר זה אמר ראשון לעבודה. ברביעי יהי מאורות חסר, שנתמעטה הלבנה ומשם בא אסכרא לרביי, שהיא נוק׳ דסמא״ל כנודע, ונזכר בזהר בראשית י״ט ב׳. וכנגד זה ראשון לירידת האש, שכתוב בזהר פ׳ צו כ״ז ב׳. ולא אשתצי ולא אתבטל ההוא רוח מסאבא אלא באשא דמדבחא, דההוא אשא מבערא רוח מסאבא וזינין בישן מעלמא. בחמישי ישרצו המים, שנבראו הדגים שמצוה לאוכלם בשבת להעלות הצדיקים שמתגלגלים בדגים הטהורים (מגלה עמוקות אופן נ״ב.). ובזהר בראשית דף מ״ז א׳. ואת כל [נפש] [ה]חיה הרומשת (בראשית א, כא.). אלין אינון ישראל, ואקרון גוי א׳ בארץ. אשר שרצו המים למיניהם, דאינון משתדלין באורייתא. ואת כל עוף כנף למינהו אלין צדיקייא דבהון. וכנגד זה ראשון לאכילת קדשים שבאכילתם מתתקנים הנצוצות של קדושה שבהם. בששי תוצא הארץ וכו׳ שמהם מקריבים קרבנות, ומשנבחרה ירושלים נאסרו הבמות (ילקוט שמות פ׳ בא, רמז קפ״ז.) לפי ששם שער השמים. וכן משהוקם המשכן ג״כ נאסרו הבמות, ולכן ראשון לאיסור הבמות. בו ביום נברא אדה״ר, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו (בראשית א, כו.). כנגד זה ראשון לראשי חדשים, שלאדה״ר נמסר סוד העבור (ילקוט בראשית ה, רמז מ״א.), ומשם בא לישראל כי היא חכמתכם ובינתכם וכו׳ (דברים ד, ו.). ובו ביום ג״כ נאמר פרו ורבו ומלאו את הארץ (בראשית א, כח.). וכנגד זה ראשון לשכון שכינה בישראל, כי אין השכינה שורה על פחות משני אלפים ושני רבבות מישראל כמו שאמרו ז״ל (יבמות סד.). ובו ביום ג״כ נאמר הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע (בראשית א, כט.). וכנגד זה ראשון לברך את ישראל, כי בברכת כהנים נאמר יברכך ה׳ (במדבר ו, כד.). בריבוי מזונות, לתקן מה שנתקללה הארץ, ויהי ברכת ה׳ שורה עלינו. הנה כיוננו עשרה קדושות אלו כסדרן שנסדרו בת״כ כנגד י׳ מאמרות, אע״פ שיש דרך אחר לכוונם ביותר עכ״ז לסדרן שנכתבו הכל עולה יפה. ולמדנו שהיום קדוש לאדוננו, שנטל עשר עטרות.

ובזה נבא לכוין פ׳ החדש שנוסיף בשבת זו עם שתי פרשיות ויקהל ופקודי, שכן בראשונה נאמר ויקהל משה את כל עדת בני ישראל וכו׳ (שמות לה, א.). ואיתא בילקוט ריש פ׳ ויקהל (ילקוט פ׳ ויקהל, שמות ל״ה, רמז ת״ח.) ז״ל, רבותינו אומרים מתחלת התורה ועד סופה אין בה פרשה שנאמר בראשה ויקהל אלא זו בלבד, אמר הב״ה עשה לך קהלות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהלות בכל שבת ושבת, ולהכנס בבתי מדרשות ללמד ולהורות את בני ישראל דבר תורה איסור והיתר, כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני וכו׳. וקשה מה זו שאלה שאין פרשה שנאמר בראשה ויקהל אלא זו בלבד. פשיטא שכך הוצרך לומר לפי שהקהיל משה את כל ישראל. אמנם במדבר רבה פ׳ בהעלותך ע״פ אספה לי וכו׳ (במדבר יא, טז.). נאמר ז״ל, נכנסו כל ישראל לאהרן, שנ׳ ויקהל העם על אהרן (שמות לב, א.). ורוח הקדש צווחת שנאתי קהל מרעים וכו׳ (תהלים כו, ה.). והנה אז״ל (שבת קיח:), כל המשמר את השבת אפי׳ עובד ע״א כאנוש מוחלין לו. לכן הוצרך משה ללמד את בני ישראל שיקהילו קהלות בשבת לדרוש בהלכות שבת כדי שיתכפר להם מה שעשו ויקהל העם על אהרן, תבא קהלה ותכפר על קהלה, ולפי שיש בתורה כמה פרשיות שנאמרו בהקהל, ובפרט פ׳ קדושים שכתוב בה דבר אל כל עדת בני ישראל (ויקרא יט, ב.). ופרש״י ז״ל שם, מלמד שנאמרה פ׳ זו בהקהל מפני שרוב גופי תורה תלויים בה. ועכ״ז לא פתח כמו בזו ויקהל משה וכו׳. לכן שפיר קאמר מתחלת התורה ועד סופה אין בה פרשה שנאמר בראשה ויקהל אלא זו בלבד וכו׳. כדי שיתקנו בהקהיל את הקהל לדבר מצוה ולא לדבר עבירה כבתחלה, וזהו שאמר אלה הדברים אשר צוה ה׳ לעשות אותם (שמות לה, א.). לכפר על מה שאמרו אלה אלקיך ישראל (שמות לב, ד.). ולפי שכתוב בעגל, ואשליכהו באש ויצא העגל הזה (שם כד.). לכן התחיל בהבערה, לא תבערו אש בכל מושבותיכם (שמות לה, ג.). ודוק.

ובפ׳ שנייה כתוב ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את משכן אהל מועד (שמות מ, ב.). דמלת ׳ביום׳ מיותר דהיל״ל בחדש הראשון בא׳ לחדש. אמנם כתוב עוד למטה ויהי בחדש הראשון בשנה השנית בא׳ לחדש הוקם המשכן (שם יז.). דקשה מאי ויהי. ועוד גם כאן היה לו לומר בקצור באחד לחדש הראשון בשנה השנית הוקם המשכן. אך איתא בילקוט מלכים א׳ ו׳ (ילקוט מלכים א׳ ו׳, רמז קפ״ד.). ז״ל, בכ״ה בכסלו נגמרה מלאכת המשכן ועשה מקופל עד א׳ בניסן, והיו ישראל ממלמלין על משה וכו׳, והב״ה חשב לעכב שמחת המשכן בחדש שנולד בו יצחק. ובתנחומא מוסיף מפני שחשב הב״ה לערב שמחת המשכן בשמחת היום שנולד בו יצחק, לפי שבא׳ בניסן נולד יצחק ע״כ. ולי יקשה דבשלמא בית ראשון שנבנה בזכות אברהם, שפיר עבד לעכב חניכתו בחדש שנולד בו אברהם כמ״ש שם בילקוט, אך לעכב שמחת המשכן ליום שנולד בו יצחק מה ענין זה לזה. אך יובן במ״ש במדבר רבה פ׳ י״ב. א״ר סימון בשעה שאמר הב״ה לישראל להקים את המשכן רמז למלאכי השרת שיעשו אף הם משכן, ובעת שהוקם למטן הוקם למעלן, והוא משכן הנער ששמו מטט׳ שבו מקריב נפשותיהם של צדיקים לכפר על ישראל בימי גלותם. ולכך כתב ׳את המשכן׳, שמשכן אחר הוקם עמו וכו׳. הרי שהמשכן רמז לימי הגלות בחרבן בית שני שנבנה בזכות יצחק, ולפי שהוא מדת הדין לכך נחרב, ולכן חסרו בו ה׳ דברים, כמ״ש בפ״א דיומא (דף כא:), ואלו הן ארון וכפרת וכרובים אש ושכינה ורוח הקדש אורים ותומים. ופרש״י ז״ל, ארון וכפרת וכרובים כלהו חדא הן. וז״ש אלה פקודי המשכן. מל׳ ולא נפקד ממנו איש (במדבר לא, מט.). ה׳ משכן, ומה המה אלה משכן העדות, דהיינו ארון וכפרת וכרובים והשכינה, שכל אלה הם עדות לישראל שהשכינה שורה בהם, וגם אש ואורים ותומים הם עדות להשראת שכינה שמקבל קרבנותיהם ומודיע להם העתידות. ועוד כבר אמרנו שבו ביום ראשון לעבודה, שכן הקרבנות הם בשביל עקדת יצחק שבאותה שעה תיקן הב״ה לישראל שני כבשים כנז׳ במקומו (ח״א דרוש ל״ט לפ׳ בלק והפטרה. בשם הילקוט שמעוני פ׳ וירא, רמז צ״ט.). ועוד איתא בזהר פ׳ פקודי דף ר״מ ב׳ ז״ל, בההוא יומא דאתקם משכנא, כד שרי משה לאקמא ליה בחד בניסן הוה, ובההוא זמנא תקיפו דס״א הוה בעלמא, דהא ביומי ניסן ריש תורא בדיקולא תנינן וכו׳ (ברכות לג.). הנה כי כן בעת שסמ׳ היה מקטרג על העגל רצה הב״ה לזכות את ישראל שיקימו את המשכן לכפר על העגל, וזהו ויהי ל׳ צרה, לפי שאלולי חטא העגל היה ראוי להקימו בשנה ראשונה, כמ״ש בזהר משפטים קכ״ו א׳. ובההיא שעתא אתכשרו למיהוי בינייהו מקדשא. וכן בפ׳ פקודי רכ״ד א׳. שהתנדבו למשכן קודם עשיית העגל. ולכן ויהי עת צרה ליעקב, להמתין בחדש הראשון בשנה השנית, שאלולי זה היה ראוי להקימו בשנה ראשונה. ונתן טעם למה בשנה השנית לפי שבא׳ לחדש נולד יצחק ובזכותו הוקם המשכן שבו נעשים קרבנות לה׳ לכפר בעד בית ישראל בזכות עקידת יצחק. אף כאן אמר ביום החדש הראשון, דהיינו שעיצומו של יום גורם להקים המשכן ביום שנולד בו יצחק, שמגלגלין זכות ליום זכאי. ועוד טעם אחר להמתין עד יום א׳ בניסן, לפי שכשעשו העגל היה יום י״ז בתמוז, וישבו נזופים עד יום הכפורים שבו כיפר עונם וירד משה רבינו ע״ה עם לוחות שניות, הרי שהיו נזופים ג׳ חדשים, חצי תמוז ואב ואלול עד י׳ בתשרי שהם ג׳ חדשים בקרוב. ולכן הוצרכו להמתין להקים את המשכן אחר עשייתו ג׳ חדשים, טבת שבט אדר, והוקם באחד בניסן לכפר עליהם.

ובשמות רבה פ׳ ט״ו כתוב המאמר שהקדמנו, וצריך להבין מאי קשיתיה בפ׳ החדש הזה לכם. וכן בפ׳ אשרי הגוי וכו׳ (תהלים לג, יב.). ועוד מהו ׳משבחר בעולמו׳ היל״ל משברא את עולמו. ועוד המ׳ כלו כפול ומכופל. אך קשיא ליה החדש הזה לכם מאי ׳לכם׳ כי החדשים הם לכל. ואם כונתו שישראל יתחילו למנות מניסן, יאמר ראשון הוא לכם ולמה כפל דבריו. והקושיות האלה עצמן בפ׳ אשרי הגוי אשר ה׳ אלקיו, שהרי כתוב מלך אלקים על גוים (תהלים מז, ט.). כלומר לכל, ולמה אמר הגוי מיוחד, ואם הכונה על ישראל שבחר בהם מכל העמים, הלא אמר אח״כ העם בחר לנחלה לו (תהלים לג, יב.). לכן לתרץ כל זה אמר משבחר הב״ה בעולמו, כי זה מדבר אחר המבול כי מתחלה היו כל הדורות חוטאים עד שהביא עליהם את מי המבול ולא שמשו המאורות כלל, ולכן נתבטלו קביעות ראשי חדשים ושנים. אך בהקריב נח קרבן וירח ה׳ [את] ריח הניחוח וכו׳ (בראשית ח, כא.). אמר עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וכו׳ (שם כב.). ולכן אמר משבחר הב״ה בעולמו דהיינו אחר המבול שנשבע שלא להביא עוד מבול לעולם, קבע בו ראשי חדשים ושנים, שפיר קאמר ׳קבע׳ שלא ימוטו לעולם. וזה היה לכל העולם בכללו. אמנם כשבחר ביעקב ובניו דהיינו בצאת ישראל ממצרים, ששלח לפרעה בני בכורי ישראל (שמות ד, כב.), קבע בו ראש חדש של גאולה, דהיינו שבו ביום צוה לישראל על עשיית הפסח, דברו היום בראש חדש שיקחוהו בעשור לחדש (רש״י שמות יב, ג. בשם המכילתא.), כדי שיהיה כל החדש בקדושה, ולז״א שבו נגאלו ישראל ממצרים שתכף שצום על הפסח שבזכותו יגאלו הוי כאילו בו ביום נגאלו, ולפי שמגלגלין זכות ליום זכאי בו עתידין ליגאל, וכל זה לפי שבו נולד יצחק כדלעיל ובו נעקד. ואע״פ שאמרנו לעיל שביה״כ נעקד. נלע״ד לתרץ זה עם מ״ש בזהר פ׳ בראשית דף י״א א׳ ז״ל, מאן לן בעלמא גדול מאברהם דעבד טיבו לכל בריין, ביומא דעבד משתייא מה כתיב ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק וכו׳ (בראשית כא, ח.). וזה היה ביום מילתו, כמו שדרשו (תוס' שבת קל.) ביום ה״ג מל, דהיינו ביום השמיני שמל בשר ערלתו ולא ביום שנגמל מחלב, שהרי אמר שם (הקדמת הזהר דף י״א, ע״א.), שרה אוניקת בנין לכלהו וכו׳. וכמ״ש הניקה בנים שרה (בראשית כא, ז.). שזה היה בניסן, וההוא מקטרגא על פתחא אמרה צחוק עשה לי אלקים, מיד סליק ההוא מקטרגא קמי קב״ה וכו׳. ותו אמרת שרה דחייכת בה וכו׳, ולא זז מתמן עד דבלבל כל ההיא חדוא ופקיד קב״ה למקרב ליצחק קרבנא וכו׳. הרי שפיר קאמר ובו נעקד שמאז נגזרה גזרה על עקידת יצחק, ודברו של הב״ה כאילו עשויה. ובו קבל יעקב את הברכות, שכן אמרו (ב״ר פ׳ ס״ה.), קח לי משם שני גדיי עזים (בראשית כז, ט.). א׳ הקריב פסח וא׳ הקריב חגיגה (חלק ג׳ דרוש י״ג לפ׳ שמות.). ובו רמז להם לישראל שהוא ראש להם לתשועה (שמות רבה פ׳ ט״ו.), ובו דייקא בשמו של ניסן יש רמז לניסים שעשה להם בחדש הזה, כמפלת סנחריב וסיסרא והמן, ולכן אמר לתשועה ולא לגאולה, רמז לכמה תשועות שנעשו להם בחדש זה. וזהו כוונת הפ׳ החדש הזה לכם ראש חדשים ליגאל ממצרים, וזהו לכם דווקא, וכן ראשון הוא לכם לחדשי השנה, שבו נעשו לכם כמה נסים, והוא מ״ש אשרי הגוי אשר ה׳ אלקיו (תהלים לג, יב.), שמשגיח בהם ביחוד השגחה פרטית יותר מכל האומות, ואע״פ שהוא אלקי העמים ג״כ עכ״ז העם בחר לנחלה לו ביחוד פרטי, כי חלק ה׳ עמו (דברים לב, ט.). ויעש למען שמו. ברוך כבודו ממקומו.