דרוש ג' לפרשת מקץ וחנוכה והפטרה

ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם והנה עומד על היאור (בראשית מא, א).

במדרש (ב"ר פ' פ"ט): ויהי מקץ שנתים ימים. קץ שם לחושך (איוב כח, ג.). זמן נתן לעולם כמה שנים יעשה באפלה, ומאי טעמיה קץ שם לחשך, שכל זמן שיצר הרע בעולם אופל וצלמות בעולם. נעקר יצר הרע מן העולם אין אופל וצלמות בעולם. ד"א קץ שם לחושך. זמן נתן ליוסף כמה שנים יעשה באפלה בבית האסורים, כיון שהגיע הקץ חלם פרעה חלום ע"כ.

יענש האיש ואדם החוטא כאשר יושת עליו במשפט צדק. והמוסיף להכותו יותר מן הדין עליו ליתן את הדין. כן שנינו במכות פ"ג (משנה י"ד), הוסיף לו עוד רצועה אחת ומת הרי זה גולה על ידו. וכתב שם בעל תי"ט ז"ל, ורצועה אחת דתנן הוא כינוי להלקאה, וכלומר שהלקהו עוד אחת ולא שהוסיף רצועה על הד' רצועות ע"כ. וכ"כ הרמב"ם סוף פ' י"ו מהלכות סנהדרין. ואמנם קשה לי למה לא תנא בפירוש הוסיף עליו מכה אחת. ונלע"ד לתרץ עם מ"ש על זה בגמ' (מכות כג.), ת"ר מכה רבה (דברים כה, ג.). אין לי אלא מכה רבה, מכה מועטת מנין, ת"ל לא יוסיף. א"כ מה ת"ל מכה רבה, לימד על הראשונות שהן מכה רבה ע"כ. בזה נלע"ד ליתן טעם לתנא שאמר רצועה אחת שר"ל מכה כל דהו, לפי שאם היה אומר הוסיף לו עוד מכה אחת הייתי אומר דוקא מכה רבה, לכך אמר רצועה אחת דהיינו כל שהוא, ואעפ"י שהיא מכה מועטת עכ"ז בהוספה כל דהו מצטרפת עם הראשונות להיות מכה רבה, וזה כי כשלוקה המלקות הידוע שאמרה תורה לא ירע בעיניו כל כך, אך בהכותו מכה יתירה נראה שמעבירים עליו את הדרך ורע בעיניו הרבה. עוד תנן התם (משנה י"ב.), ורצועה של עגל בידו כפולה, אחת לשנים ושנים לארבעה, ושתי רצועות עולות ויורדות בה. ובגמ', תנא של חמור, כדדריש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא, ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו (ישעיה א, ג.). אמר הב"ה יבא מי שמכיר אבוס בעליו ויפרע ממי שאינו מכיר אבוס בעליו ע"כ. וקשה למה לא דרש כן על ורצועה של עגל בידו, יבא מי שיודע קונהו ויפרע ממי שאינו יודע קונהו. ונלע"ד שיובן עם מאי דגרסי' התם, אמר רב ששת משום ראב"ע מנין לרצועה שהיא של עגל, דכתיב ארבעים יכנו (דברים כה, ג.). וסמיך ליה לא תחסום שור בדישו (שם ד.). הנה כי כן לרצועה של עגל אין צריך דרשה שנלמד מן הסמיכות שהיא של עגל כגזרת הכתוב. אך ושתי רצועות דתנא של חמור צריך לתת טעם מהדרש יבא מי שמכיר וכו'. ומביא ראיה מהכתוב ידע שור קונהו וכו'. דשם נזכרו שניהם של שור ושל חמור. ועוד שטעם יבא מי שמכיר אבוס בעליו וכו', שייך גם לעגל. ואמנם למה נצרכו שניהם יובן עם מ"ש בפ"ק דע"א (דף ה:), אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור (ישעיה לב, כ.). אשריהם ישראל בזמן שעוסקים בתורה ובג"ח יצרם מסור בידם ע"כ. וזה כי בשתים יעבור האדם החוטא, אם להתרשל במ"ע שלזה נמשל לחמור שהוא עצל הרבה מאד, ואפי' בתקופת תמוז קריר ליה (שבת נג.). ואם להתחמם לעבור על מצות ל"ת, שלכן המשילו לשור שמזיק בדחיפה ונשיכה ונגיפה. ואלה הם תורה וג"ח, כי התורה נמשלה לאש, הלא כה דברי כאש (ירמיה כג, כט.). מימינו אש דת למו (דברים לג, ב.). וכנגד זה היתה רצועה של עגל, כי בעון העגל חזר יצה"ר שנתבטל בקבלת התורה למקומו. ושל חמור רמז לג"ח, שהיצה"ר מתעורר עליו שלא יזדרז בעשיית המצוה רק יתעצל מעשות צדקה וחסד בין בגופו בין בממונו. והם שתי רצועות כנגד ב' מ"ע שיש בהם כרת והם הפסח והמילה. ותנן (מכות פרק ג משנה טו.), כל חייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתותן.

כן הדבר הזה שדן הב"ה את ישראל שירדו במלכיות למרק חטאתם, אך במשפט צדק ולא להכביד עליהם, והם לא ידמו לעשות כן רק כונתם להחטיא אותם למען לא ימצאו פדיון לנפשם וישבו תחת ידם לעד לעולם. אשר על כן כתוב בזכריה א'. וקצף גדול אני קוצף על הגוים השאננים אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה (זכריה א, טו.). דקשה דהיה לו לומר והמה הוסיפו לרעה, דמה עזרה היא זו. אלא ודאי שהכונה שעשו עצמם עוזרים לישראל להעבירם על דת לומר נהוי כלנא לעמא חד, אבל כונתם רעה להעמידם תחת ידם כל הימים ולא תהיה להם גאולה, והנה אמרו בפ"ק דיומא (דף ט:), מקדש ראשון מפני מה חרב מפני שהיו בו ע"א ג"ע וש"ד, ועל כלם ויתר הב"ה ולא ויתר על מאסה של תורה. וכדי למרק עונות אלה הביאם בכור הברזל של המלכיות, כי תחלה גלו לבבל לכפר על ע"א שעבדו, וכן כתוב ביחזקאל כ"ג. ותוסף אל תזנותיה ותרא וכו' צלמי כשדים וכו' (יחזקאל כג, יד.). לכן אהליבה וכו' הנני מעיר את מאהביך עליך וכו' (שם כב.). בני בבל וכל כשדים וכו' (שם כג.). ועשו אותך בחימה וכו' (שם כה.). ע"ש כל הענין. ולכן בגלות בבל היו שם חמו"ע שמסרו עצמם להשרף בכבשן האש שלא להשתחוות לצלם נבוכדנאצר, כמ"ש במדרש חזית ע"פ זאת קומתך דמתה לתמר (שה"ש ז, ח.). ע"ש (על דעת רבנן עבדו ישראל עבודת כוכבים בימי נבוכדנצר, על דעת רבי שמעון בן יוחאי לא עבדו ישראל עבודת כוכבים בימי נבוכדנצר. על דעת רבנן עבדו ישראל עבודת כוכבים, כיצד, נבוכדנצר העמיד צלם והפריש עשרים ושלשה מכל אמה ואמה, ועשרים ושלשה מכל ישראל. על דעת רבי שמעון לא עבדו ישראל עבודת כוכבים, הא כיצד, נבוכדנצר העמיד צלם והפריש מכל אמה ואמה שלשה שלשה, ושלשה מכל ישראל, וחנניה מישאל ועזריה שהיו השלשה מישראל עמדו ומחו על עצמן ולא עבדו עבודת כוכבים, הלכו להם אצל דניאל, אמרו לו רבנו דניאל נבוכדנצר העמיד צלם והפריש מכל אמה ואמה שלשה שלשה, ולנו הפריש מכל ישראל מה אתה אומר לנו נסגוד ליה או לא, אמר להם הנה הנביא לפניכם לכו אצלו, הלכו להם מיד אצל יחזקאל, אמרו לו כמו שאמרו לדניאל נסגוד ליה או לא, אמר להם כבר מקבל אני מישעיה רבי, חבי כמעט רגע עד יעבר זעם (ישעיה כו, כ). אמרו ליה מה את בעי, דיהון אמרין הדין צלמא סגדין ליה כל אמיא, אמר לון ומה אתון אמרין, אמרו ליה אנן בעינן נתן ביה פגם דניהוי תמן ולא נסגוד ליה, בגין דיהון אמרין הדין צלמא כל אמיא סגדי ליה לבר מישראל. אמר להם אם כדעתכם המתינו לי עד שאמלך בגבורה, הדא הוא דכתיב באו אנשים מזקני ישראל לדרש את ה' וישבו לפני (יחזקאל כ, א). ומי היו, אלו חנניה מישאל ועזריה, אמר לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם חנניה מישאל ועזריה מבקשים לתן נפשם על קדשת שמך, מתקים את עליהן או לא, אמר לו איני מתקים עליהם, הדא הוא דכתיב בן אדם דבר את זקני ישראל ואמרת אלהם וגו' הלדרש אתי אתם באים (יחזקאל כ, ג). מאחר שגרמתם לי להחריב ביתי ולשרף היכלי ולהגלות בני לבין האמות ואחר כך אתם באים לדרשני, חי אני אם אדרש לכם (יחזקאל כ, ג). באותה שעה בכה יחזקאל וקונן והיליל בעצמו ואמר וי לשונאי ישראל אבדה שארית יהודה, שלא נשתיר מיהודה אלא אלו בלבד, שנאמר ויהי בהם מבני יהודה דניאל חנניה מישאל ועזריה (דניאל א, ו). וזו תשובה באה להם, והוה בכי ואזיל, כיון דאתא אמרו ליה מה אמר לך הקדוש ברוך הוא, אמר להם אינו מתקים עליכם, אמרו לו בין מתקים בין שאין מתקים אנו נותנין נפשותינו על קדשת שמו, תדע לך שהוא כן, שעד שלא באו אצל יחזקאל מה אמרו לו לנבוכדנצר, לא חשחין אנחנא על דנה פתגם להתבותך הן איתי אלהנא די אנחנא פלחין יכל לשיזבותנא (דניאל ג, טז - יז). לאחר שבאו אל יחזקאל ושמעו התשובה, אמרו לנבוכדנצר, והן לא ידיע להוא לך מלכא בין מציל בין לא מציל ידיע להוא לך מלכא די לאלהך לא איתנא פלחין ולצלם דהבא די הקימת לא נסגד (דניאל ג, יח). מן דנפקין מן גביה דיחזקאל נגלה הקדוש ברוך הוא ואמר לו יחזקאל מה את סבור שאיני מתקים עליהם, מתקים אני עליהם בודאי, הדא הוא דכתיב כה אמר ה' אלהים עוד זאת אדרש לבית ישראל (יחזקאל לו, לז). אלא שביק להון ולא תימר להון מידי, אשבוק להון מהלכין על תמם, הדא הוא דכתיב הולך בתם ילך בטח וגו' (משלי י, ט). מה עשו הלכו ופזרו עצמן בין האכלוסין והוון אמרין והן לא מציל ידיע להוא לך, הדא היא דברייתא משתבעין ואמרין במאן דאקים עלמא על תלתא עמודים, אית דאמרי אברהם יצחק ויעקב אינון, ואית דאמרין אלו הן חנניה מישאל ועזריה. זאת קומתך דמתה לתמר, מה תמר נגזרה עליה שרפה ולא נשרפה, אף אלו נגזר עליהם שרפה ולא נשרפו, כיצד נעשה להם האור, רבי אלעזר ורבי שמואל בר נחמיה, רבי אלעזר אמר כמין טלנס, ורבי שמואל אמר כמין אוקיי.). אך פגמו בג"ע שהושיבו נשים נכריות כמ"ש בעזרא, ולכן כשגלו למדי לא זכו לתקן חטא זה רק על עון שפיכות דמים, שלכן גזר עליהם המן הרשע להשמיד להרוג ולאבד. לכפר על מה שעשו בזמן המקדש, וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד (מלכים ב' כא, טז.). וגם שם עמד מרדכי הצדיק שמסר נפשו להריגה על שלא השתחוה להמן אלא שהצילו ה' ולקח נקמתו ממנו. כי לכן קם המן הרשע מזרעו של עשו, שנאמר בו ועל חרבך תחיה (בראשית כז, מ.). ונמסר בידו של מרדכי, שבקולו קול עוז שהיה עוסק בתורה, גבר על חרבו של המן, והקול קול יעקב גבר על הידים ידי עשו. וכדי למרק עון ג"ע נמסרו ביד מלכות יון הרשעה, שגזרו שיבעלו נדות וביטלו מהם מקוה טהרה, וגזרו כתבו לכם על קרן השור וכו'. להזכיר עון העגל שהיה כמו ג"ע, כמ"ש (שבת פח:), עלובה כלה שמזנה בתוך חופתה. והגלות הד' על ביטול תורה כמו שנפרש לקמן, ולכן נרמז שקוהי די פרזל (דניאל ב, לג.). עם מ"ש בזהר פ' וישלח קע"א א'. ומאן דלעי באורייתא ולית מאן דסמיך ליה, על דא אורייתא קא משתכחא בכל דרא ודרא וכו' (ואתחלש תוקפא דאורייתא כל יומא ויומא, בגין דלית לון לאינון דלעאן בה על מה דסמכין, ומלכו חייבא אתתקף בכל יומא ויומא.). ת"ח כמה גרים חובא דא וכו' (ובגין דלית מאן דאסמיך לאורייתא כדקא יאות, אינון סמכין חלשין.), וגרמין לאתקפא לההוא דלית ליה שוקין ורגלין לקיימא עלייהו ע"כ. וכל זה ראה נ"נ בחלומו כמ"ש בדניאל ב'. הוא צלמא רישיה די דהב טב (דניאל ב, לב.). שזהו נ"נ, אנת הוא רישא די דהבא (שם לח.). כנגד ע"א שהיא ראש לכל העונות, שכל המודה בה כופר בכל התורה כלה. ואמונות כוזבות של ע"א הם בראש. חדוהי ודרעוהי די כסף. הם מלכות מדי ופרס שהם הזרועות, איש חרבו על זרועו לשפוך דם חנם. מעוהי וירכתיה די נחש, ששם אבר התשמיש, זה גלות יון לכפר על ג"ע, שלכן היא של נחשת שמכפר על ג"ע, כמ"ש ויעש את הכיור במראות הצובאות וכו' (שמות לח, ח.). ע"ש פי' רש"י (בנות ישראל היו בידן מראות, שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס משה בהן, מפני שעשוים ליצר הרע, אמר לו הקב"ה קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות  במצרים, כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם, ונוטלות המראות, וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה,  ומשדלתו בדברים, לומר אני נאה ממך, ומתוך כך מביאות לבעליהם לידי תאוה, ונזקקות להם, ומתעברות ויולדות שם, שנאמר תחת התפוח עוררתיך (שיר השירים ח, ה.), וזה שנאמר במראות הצובאות.). שקוהי די פרזל כנגד מלכות רביעית שהיא על בטול תורה, כמ"ש בזהר חדש פ' בראשית דף י"ג א' (ר' יוסי בן חלפתא הוה יתיב קמיה דר' יצחק, אמר ליה מידי שמיע ליה למר על מה אתארך יומא דמשיחא מן גלותא דא. אמר ליה, לא אתארך אלא על ביטול אורייתא. דהכי שמענא מרב המנונא סבא, תלתא גליות גלו ישראל, וחזרו בזכותהון דתלתא אבות. וגלותא רביעאה בזכותא דמשה יתחזרון. תא ואחזי לך, לא איתגלו ישראל אלא על ביטול תורה. שנאמר ויאמר ה' על עזבם את תורתי (ירמיה ט). אמר הקדוש ברוך הוא, בגליות הראשונות חזרו בזכות אברהם יצחק ויעקב, עכשיו הם חטאו בתורה שנתתי למשה ונקראת על שמו, שנאמר זכרו תורת משה עבדי (מלאכי ג). כד יתובין ויתעסקון בתורתו, בזכות משה אני גואלם. על כן נאמר בתורה תורה צוה לנו משה (דברים לג). כדי לשמרה ולעסוק בה. ואם לאו מורשה קהלת יעקב, מורשה דא מסכנותא הוא. כמה דאת אמר ה' מוריש ומעשיר (שמואל א' ב). מלמד דלא אתיא מסכנותא לברתיה דיעקב אלא על דלא אתעסקו בפיקודין דאורייתא.). והתורה נמשלה לברזל, ברזל בברזל יחד (משלי כז, יז.). וגם שם בדניאל סי' ז' ראה את המלכיות, קדמיתא כאריא (דניאל ז, ד.). שהוא מלך על החיות, כן הע"א היא ראש לכל העונות כדלעיל, תנינא דמיא לדוב (שם ה.). ששופך דמו של אדם, ולדב כתיב שהוא הזאב שטורף ואוכל. ומלכות יון נמשלה לנמר שהוא ממזר, לפיכך גלו ישראל תחת ידו לכפר על ג"ע. וארו חיוא רביעאה דחילא ואמתני תקיפא (שם ז.), שבה גלו ישראל על עזבם את התורה שנקראת עוז, ה' עוז לעמו יתן (תהלים כט, יא.). ובזהר פ' בהר סיני קי"א ב'. אמר שאברהם תיקן ע"א שמסר עצמו לכבשן האש, ויצחק אתתקן מחובא תנינא דא ש"ד, ודא גרם נסיונא דיצחק בסכינא. לבתר אתא יעקב לתקן ג"ע ע"ש (ובגין דא, חובא דאדם עבר, על ויצו ה' אלהים (בראשית ב). ואוקמוה, אין צו אלא עבודה זרה, אעבר עליה, ארכיב ליה בטפת תרח, דביה רתח לקודשא בריך הוא, דעבר על צו מעבודה זרה. הדר בתיובתא, ותבר צולמין דעבודה זרה, וכל מזוני דיליה. הוא תקין במה דחב, ותבר חובא, ובניינא בישא דבנה, ואמליך ליה לקודשא בריך הוא ושכינתיה. על עלמא. במאי. בגין דקדיש שמיה יתברך ברבים, ועאל בנורא לאתוקדא גרמיה. לקיים ביה פסילי אלהיהם תשרפון באש (דברים ז). ולא עוד אלא דלאבוי תרח אהדר בתיובתא, ואעיל ליה ולאמיה, ולכל מארי דההוא דרא בגן עדן. והכי אתלבן בנורא ככספא, דאיהי מוני"טא דמלכא, ושקר לה בעופרת, אעיל ליה בנורא, ונפק העופרת לבר, ישמעאל. ובגין דא נפק, מצחק בעבודה זרה. ואשתאר אדם מלובן, והאי איהו שינוי השם. דכד אתגלגל אדם, בעי למעבד ליה שנוי השם, שנוי מקום, ושנוי מעשה. לבתר אתא יצחק, ואתתקף ביה, מחובא תניינא, דאתמר ביה על האדם, דדא שפיכות דמים, ודא גרם נסיונא דיצחק בסכינא. ואתברר ביה, כמאן דבריר אוכל מגו פסולת, ונפיק פסולת לבר, עשו שופך דמים. לבתר אתא יעקב, וארכיב ליה בלבן, ואתעביד עבד לגביה, הדא הוא דכתיב אעבדך שבע שנים ברחל (בראשית כט). ובההיא סבה דאחלף לה באחותא, עבד שבע שנים אחרנין. לאפקא תרין טפין דזרק אדם באתר נוכראה, ודא גלוי עריות, והאי איהו לאמר. ואפיק לון מן לבן הארמי, נחש.).

ובב"ר פ' צ"ט איתא ז"ל, כי לא יעשה ה' אלקים דבר וגו' (עמוס ג, ז.). יעקב זיוג שנים כנגד שנים, ומשה זיוג שנים כנגד שנים. יהודה כנגד מלכות בבל, זה נמשל כאריה, גור אריה יהודה (בראשית מט, ט.). וזה נמשל כאריה, קדמיתא כאריה (דניאל ז, ד.). ביד מי מלכות בבל נופלת, ביד דניאל שהוא בא משל יהודה. בנימין כנגד מלכות מדי, זה נמשל כזאב, בנימין זאב יטרף (בראשית מט, כז). וזו נמשלת כזאב, זאב ערבות ישדדם (ירמיה ה, ו). ביד מי מלכות מדי נופלת, ביד מרדכי שהוא בא משל בנימין. לוי כנגד מלכות יון, זה שבט שלישי וזו מלכות שלישית וכו' (זה אותיותיו משלשין וזו אותיותיה משלשין. אלו תוקעי קרנים ואלו תוקעי סולפירים. אלו לובשי כובעים ואלו לובשי קיסים. אלו לובשי מכנסים ואלו לובשי פמלליא. אלו מרבים באכלוסין ואלו מועטין באכלוסין). באו מרובים ונפלו ביד מועטים, באיזו זכות מברכתו של משה, שנאמר מחץ מתנים קמיו (דברים לג, יא). ביד מי מלכות יון נופלת, ביד בני חשמונאי שהם משל לוי. יוסף כנגד מלכות אדום, זה כתיב בו את האלקים אני ירא (בראשית מב, יח). וזה כתוב בו ולא ירא אלקים (דברים כה, יח). ביד מי מלכות אדום נופלת, ביד משוח מלחמה שהוא בא משל יוסף ע"כ. וקשה למה לא זווג יעקב את כלן. ועוד מהיכן מצינו שמלכות בבל נפלה ביד דניאל, אמנם שני מיני אויבים היו לישראל, וכמ"ש במזמור י"ז. שמרני כאישון בת עין וכו'. שהכונה כי יש שונאים לישראל בענין הגוף שרוצים להעבירם מן העולם כי כקוצים היו בעיניהם. ויש שרוצים להעבירם על דת, כי אין שנאה כשנאת הדת. לכן לראשונים אמר שמרני כאישון בת עין. שכתוב כל הנוגע בהם כנוגע בבבת עינו (זכריה ב, יב). הרי זה כנגד המזיקים אותם בגוף. ויש שרוצים להזיקם בנפש, וזהו בצל כנפיך תסתירני. שהם המצות, כמ"ש בפ' י"ט דשבת (קל.), מה יונה זו כנפיה מגינות עליה כך ישראל מצות מגינות עליהם. ופירש ואמר מפני רשעים זו שדוני, דהיינו אותם של הגוף שבאים לשודדנו, אבל העיקר אויבי בנפש יקיפו עלי, להעבירנו מחקי רצונך. כן הדבר הזה השתי מלכיות ראשונות בבל ומדי, בקשו לקעקע ביצתן של ישראל להיותם תמיד תחת ידם, כי נ"נ עשה עמהם כמה רעות כמ"ש בנביאים ובאיכה. וכמו כן המן הרשע בקש להשמיד להרוג ולאבד. אך יון ואדום הם אויבי הנפש שבקשו להעבירם על דת, שהיו רוצים לבטל מהם המצות, וכן באדום דורו של שמד גזרו לבטל התורה והמצות, ולכן יעקב שעדין לא ניתנה תורה בימיו זיוג שנים כנגד שנים, דהיינו אויבי הגוף. ובתחלה יהודה שנמשל לאריה מלך שבחיות, כנגד מלכות בבל מלך על כלם, אנת הוא רישא די דהבא. ונקרא אריה כנודע שבא ממלכת שבא כשגיירה שלמה ובא עליה (מאמר אם כל חי, ח"ב סי' כ"ג ז"ל, ולא זכה נ"נ להקרא אריה, אלא דמבית דוד קאתי, מזרעו של שלמה ממלכת שבא אחרי שגיירה וכו'.). ודניאל שנק' אריה, גור אריה יהודה, שנאמר במדרש על דניאל, וניצול מגוב אריות, נפלה מלכות בבל בידו, וזה כלפי מ"ש בזהר פ' תרומה קע"ה א' ז"ל, נ"נ עבד צלם וכו' (די דהב רומיה אמין שתין, פתיה אמין שית.), אמר צלמא דחמינא הוה רישא דדהבא מעוי דכסף, אנא אעביד כלא דדהבא, ותנא בההוא יומא כנש כל אומיא ולישניא למפלח לההוא צלמא, ונטל מנא ממני מקדשא דהוה גליף ביה שמא קדישא, ועייל ליה בפומיה והוה ממלל רברבן, עד דאתא דניאל וקריב גבי ההוא צלמא ואמר אנא שליחא דמרי עלמא גוזרני עלך למיפק מהכא, אדכר שמא קדישא ונפק ההוא מנא ונפל צלמא ואתבר, היינו דכתיב והוצאתי את בלעו מפיו (ירמיה נא, מד). ועיין במדרש חזית על פסוק אמרתי אעלה בתמר (אמר רבי אבדימי דמן חיפה, ששה נסים נעשו באותו היום, צף הכבשן, ונפרץ הכבשן, ונשרפו ארבע מלכיות, ונעשה נבוכדנצר אימוס שירוף, והפילה הרוח את הצלם, והחיה יחזקאל המתים בבקעת דורא. וכו'. הפילה הרוח את הצלם מנין, אמר רבי יצחק מן הדא קרא, כרע בל קרס נבו (ישעיה מו, א). וכו'. אמר רבי אלעזר אותו היום שבת ויום הכפורים היה. ורבנן אומרים כמה הוה נבוכדנצר מפתהו לדניאל ואומר לו לית את סגיד לצלמא דרידא ליה ואית ליה ממשא, אמר ליה תא חמי מהו עביד ואת מן גרמך את סגיד ליה, מה עשה אותו רשע נטל ציצו של כהן גדול ונתנו לתוך פיו, וכנס כל זני זמרא והוו מקלסין קדמוהי והוא אומר אנכי ה' אלהיך, כיון דחמא דניאל כן אמר ליה לית את יהיב לי רשותא למסק ולמנשק הדין צלמא דידך על פומיה, אמר ליה ולמה על פומיה, אמר ליה דהוא טעים משתעי, מיד נתן ליה רשות וסלק מיסלק, אישתבע לציצא ואמר ליה בשר ודם אני ושלוחו של הקדוש ברוך הוא אני אלא הזהר שלא יתחלל בך שם שמים וגוזר אני עליך שתבוא אחרי, בא לנשקו והוציא בלעו מתוך פיו, מן דנחת מתכנשין כל זני זמרא והוו מקלסין קדמוהי ולא הוה עביד כלום, באותה שעה הפיל הרוח את הצלם. כיון שראו אמות העולם נסים וגבורות שעשה הקדוש ברוך הוא עם חנניה וחבריו, הוו נסבין ית טעותהון ומתברין יתהון ועבדין יתהון זוגין פעמונין, ותלן יתהון בכלביהון ובחמוריהון, והוו מקרקשין בהון ואמרון אתון חמון למה הוינן סגדין, לקים מה שנאמר: כרע בל קרס נבו היו עצביהם לחיה ולבהמה.) (שה"ש ז, ט). בזה מדוייק ביד מי מלכות בבל נופלת, שנפל אותו צלם ובזה בטלה מלכות בבל שחשב נ"נ למלוך עולמית, וכיון שנשבר אותו הצלם נגזר עליו לבטל מלכותו. בנימין כנגד מדי, זה נמשל לזאב וכו'. כי נק' זאב על שנבנה ב"ה בחלקו, כמ"ש בב"ר פ' צ"ט ע"ש (רבי פינחס פתר קריא במזבח, מה הזאב הזה חוטף, כך היה המזבח חוטף את הקרבנות. בבקר יאכל עד, את הכבש אחד תעשה בבקר. ולערב יחלק שלל, ואת הכבש השני תעשה בין הערבים (במדבר כח, ד).). ומדי נק' זאב ששם המן גזר גזרות על ישראל כזאב הטורף, כך היה רוצה לטרוף את ישראל, ועמלק נק' זאב ככתוב אצלנו במקומו. והמן בן המדתא האגגי היה משל עמלק, והוא ובניו היו צרי יהודה שביטלו בנין בית המקדש כדכתיב בס' עזרא, וכנגדו מרדכי שרצה לבנותו, כמ"ש בדרוש ראשון לפרשת זכור יע"ש (חלק א' - דרוש נ"ה לפרשת זכור.). ולכן ביד מי מלכות מדי נופלת, ביד מרדכי שבא מבנימין שלא רצה להשתחוות להמן, בעבור שגם בנימין לא השתחוה לעשו שהיה במעי אמו כנודע. וגם כי נבנה בית המקדש בחלקו. ואח"כ משה שנתן תורה לישראל רצה לבטל האויבים של הנפש שרצו להעביר את ישראל על דת, ובפרט מלכות יון שבקשו לבטל ג' מצות שבת ר"ח ומילה, שר"ת שלהם מש"ה, מיל"ה שב"ת החד"ש. כי הוא נענש על המילה כנודע, וגם הוא בחר את השבת תחלה במצרים ככתוב אצלנו, וגם הוא התחיל לקדש החדש, החדש הזה לכם ראש חדשים, ולכן אמר זה שבט שלישי, זה אותיותיו משולשין, שכן שלשה מעידים זה על זה, הב"ה והשבת וישראל. וגם עיבור החדש בשלשה. ואמר באיזה זכות לפי שלפי הטבע לא היה אפשר לחמשה בני חשמונאי להיות נוצחים ליון, שבאו על ישראל עם רב כחול אשר על שפת הים לרוב, ולכן ודאי שזכות גדול עמדה להם. וזהו מברכתו של משה שאמר מחץ מתנים קמיו, כי לפי החלום של נ"נ, מעוהי וירכיתיה די נחש, מלכות יון הוא במתנים. ולכן בירכם משה, ברך ה' חילו, שהיו מועטים וברכת ה' גרמה להם שנצחו מועטים את המרובים, ובזה בטלה מלכיות יון שכל כחם במתנים, מחץ מתנים קמיו. ולפי שיעקב בקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה. לכן בא משה וזווג יוסף כנגד מלכות אדום, כי אליו יאתה יען כי מסורת בידינו שאין בני עשו נופלים אלא ביד בניה של רחל, אם לא יסחבום צעירי הצאן וכו' (ירמיה נ, מה). זה כתוב בו את האלקים אני ירא (בראשית מב, יח). שאע"פ שאחיו בקשו להרגו לא רצה להזיק להם. וזה כתוב בו ולא ירא אלקים (דברים כה, יח). שראה כמה נסים נעשו לישראל בצאתם ממצרים, כי נמוגו כל יושבי הארץ מפניהם. והוא לא כן ידמה כי לא ירא אלקים, ויבא עמלק וילחם עם ישראל. וכן בניו לא יראו אלקים, ולכן ביד מי נופלת ביד משוח מלחמה, זה משיח בן יוסף שיבא לקבץ נדחי ישראל והוא יחזיר המלוכה לבעליה, ועיין בדרוש לפ' ויגש (חלק א' - דרוש י"ג לפרשת ויגש והפטרה.) שנתבאר דבר זה באר היטב.

ואלה איפוא הם דברי המשורר סי' קי"ח. הודו לה' כי טוב כל"ח (א). על שם יהודה שתפס פלך הודאה, הפעם אודה את ה' (בראשית כט, לה). כי לעולם חסדו, בגלות בבל אשר גאלנו משם, יאמר נא ישראל כל"ח, שכל ישראל היו בגזרת המן, ואלו השנים זיוג יעקב, ולכן יאמר נא ישראל כל"ח, להצילם ע"י מרדכי, יאמרו נא בית אהרן כל"ח, אלו הכהנים בני חשמונאי שבאו מזרעו של אהרן, והם עמדו כנגד מלכות יון, שבאהבתו ובחמלתו הוא גאלם. וגם יאמרו נא בית אהרן, לפי שהיה מצטער על שלא הקריב עם הנשיאים, ונתן לו הב"ה חנוכת בני חשמונאי כנז' בדרוש הקודם, יאמרו נא יראי ה' כל"ח, אלו בני יוסף שכתוב בו את האלקים אני ירא, ומבניו יהיה משיח בן יוסף שיגאל את ישראל לעתיד.

ובזה נבא לביאור ההפטרה שמפטירין בחנוכה בזכריה ב'. רני ושמחי בת ציון וכו' (יד). דקשה דאם ענין המנורה הכתובה בנבואה זו היא שייכא לחנוכה, למה לו להתחיל מכאן, ובפרט ענין יהושע הכהן הגדול היה לו להתחיל וישב המלאך הדובר בי וכו' (זכריה ד, א). ויאמר אלי מה אתה רואה ואומר ראיתי והנה מנורת זהב כלה וגו' (שם ב). ולהמשיך הספור עד ויאמר אלה שני בני היצהר (שם יד). שהוא ענין למנורה ולא להשמיטו. אמנם יובן עם מ"ש בשוחר טוב סי' ל"א. זש"ה ישראל נושע בה' תשועת עולמים (ישעיה מה, יז). א"ל הב"ה לשעבר לפי שגאולתכם ע"י בשר ודם, היום כאן ומחר בקבר, לפיכך גאולתכם גאולת שעה, ועכשיו אני גואל אתכם על ידי עצמי שאני חי וקיים לעולם, לפיכך גאולתי גאולת עולם, שנאמר ישראל נושע בה' תשועת עולמים וכו'. ז"ש רני ושמחי בת ציון, רני בגאולה העתידה, שאז תהיה שמחה שלימה, וזהו ושמחי. למה כי הנני בא ושכנתי בתוכך. ולא יהיה אחריה גלות כי אני ה' חי וקיים לעולם, וזהו נאם ה'. ונלוו גוים רבים וכו'. חזר ואמר ושכנתי בתוכך. כי הנה איתא בקדושין פ"ד (ע:), זו מעלה יש בין ישראל לגרים, דאילו בישראל כתיב והייתי להם לאלקים והם יהיו לי לעם (יחזקאל לז, כז). ואילו בגרים כתיב מי הוא זה ערב אל לבו לגשת אלי נאם ה' (ירמיה ל, כא). והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלקים (ירמיה לב, לח). ופרש"י ז"ל, בישראל כתיב והייתי להם לאלקים, אע"פ שאינן לי לעם, ומתוך שאני מקרבן הם יהיו לי לעם, אבל גרים אין מקרבין אותן מן השמים אלא אם כן הם מקריבין עצמן תחלה להיות טובים ע"כ. ז"ש רני ושמחי בת ציון כי הנני בא ושכנתי בתוכך, תחלה קודם שאתם תהיו לי לעם. אך ונלוו גוים רבים, הם הגרים שצריך שיתעוררו תחלה והיו לי לעם, ואע"פ שמקבלין גרים, ושכנתי בתוכך ולא בתוכם, ובזה תכירו ההפרש שאני עושה ביניכם ובין האומות, וזהו וידעת כי ה' צבאות שלחני אליך. וביחזקאל מ"ז כתוב, וחלקתם את הארץ הזאת וכו' (כא). והיה תפילו אותה בנחלה לכם ולהגרים הגרים בתוככם והיו לכם כאזרח בבני ישראל אתכם יפלו בנחלה וכו' (כב). והיה בשבט אשר גר הגר אתו שם תתנו נחלתו (כג). ופרש"י אותו שנתגייר תחלה בתוך אותו שבט. וכתיב מי גר אתך (ישעיה נד, טו). בעניותך עליך יפול (רש"י יבמות כד:). שר"ל שיהיה לו חלק בארץ, וז"ש ונלוו גוים רבים וכו'. שגם להם יהיה חלק בארץ. ולא בשביל זה יתמעט חלק יהודה וישראל, שלכן אמר ונחל ה' את יהודה חלקו על אדמת הקדש. ונקט יהודה לפי שהיה הראשון שנטל חלקו בחלוקת הארץ, כמ"ש ביהושע ט"ו. והנה ביהושע י"ט כתוב, ויצא הגורל השני לשמעון ויהי נחלתם בתוך נחלת בני יהודה. ועוד שם מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון וכו' (יהושע יט, ט). שכן אמר יעקב אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל (בראשית מט, ז). לכן ביחזקאל מ"ז כתוב, ונחלתם אותה איש כאחיו (יד). ופרש"י ז"ל לא כראשונה איש לפי פקודיו אלא עכשיו כל השבטים שוין ואין שני שבטים ברצועה אחת. לפי זה כתוב ונחל ה' את יהודה חלקו (זכריה ב, טז). ולא יהיה בחלקו שבט שמעון. עוד יובן פ' זה עם מ"ש ביחזקאל מ"ח. ועל גבול יהודה תהיה התרומה אשר תרימו חמשה ועשרים אלף רוחב וכו' והיה המקדש בתוכו (ח). ופרש"י ז"ל, כי לעתיד לא יהיה המקדש בירושלים רק התרומה תתחלק לג' רצועות, הא' כ"ה אלפים אורך ועשרת אלפים רוחב לכהנים וכה יהיה המקדש. והשנית ללויים כמו כן. והשלישית לא תהיה רחבה רק חמשת אלפים ובה תהיה עיר ירושלים. לכן אמר ונחל ה' את יהודה חלקו על אדמת הקדש. כלומר שחלק יהודה יהיה סמוך לאדמת הקדש, שהיא רצועת הכהנים שנקראת תרומת הקדש כמ"ש שם. ויהיה על סמוך, כמו ועליו מטה מנשה (במדבר ב, כ). ואע"פ שרצועת הלוים מפסקת בין ירושלים ובין המקדש, לא יהיה זה בשביל העדר קדושתה, שהרי ובחר עוד בירושלים (זכריה ב, טז). והטעם שלא יהיה המקדש בירושלים, מפני מה שכתוב ביחזקאל מ"ג. ויאמר אלי את מקום כסאי ואת מקום כפות רגלי וכו'. ולא יטמאו עוד בית ישראל שם קדשי המה ומלכיהם בזנותם (ז). בתתם סיפם את סיפי ומזוזתם אצל מזוזתי והקיר ביני וביניהם (שם ח). ופרש"י שהיו בתיהם סמוכין לבית הקברות, ופעמים שהיו קוברין אותם בגן ביתם וכו'. עתה ירחקו את זנותם ופגרי מלכיהם ממני. ופרש"י על כרחם ירחקו את זנותם, שהבדלתי לי היקף גדול סביב. וז"ש ובחר עוד בירושלים. וא"ת למה לא יהיה המקדש בירושלים כמו שהיה מקדם. לזה אמר הס כל בשר מפני ה' (זכריה ב, יז). ותרגם יונתן ספו כל רשיעיא מן קדם ה'. כלומר שהרחיקם מבית המקדש, כי נעור ממעון קדשו. ר"ל שנתעורר על היות מעון קדשו סמוך לפגרי מלכיהם, ואין עוד לעתיד דבר זר כזה.

ויראני את יהושע הכהן הגדול עומד לפני מלאך ה' (זכריה ג, א). עתה נתן טעם למה לא היתה גאולת בבל גאולה שלימה. ויובן עם מ"ש בעזרא י'. וימצא מבני הכהנים אשר הושיבו נשים נכריות מבני ישוע בן יוצדק ואחיו וכו' (יח). כי הנה ודאי שהוא היה צדיק גמור אך בניו חטאו בזה, ולכן כתוב כאן ישוע בלא ה', וכן יוצדק שבמקומות אחרים כתוב יהושע בן יהוצדק. וזה כלפי מ"ש בקדושין פרק ד' (ע:), כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו, כשהב"ה משרה שכינתו מעיד על כל השבטים ואינו מעיד עליו, שנא' ששם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל (תהלים קכב, ד). אימתי הוי עדות לישראל, בזמן ששבטים שבטי יה, כי הנה י' באיש וה' באשה (סוטה יז.), וכשנושא אשה שאינה הוגנת לו נחסר ה', ולכן נחסרה ה' בישוע וגם ביוצדק. וכתב רש"י ז"ל ביחזקאל מ"ג. ראויה היתה ביאה שנייה של עזרא כביאה ראשונה של יהושע לבא בזרוע ובנס, ובנין זה מאז היה ראוי להיות כשעלו מן הגולה וגאולת עולם, אלא שגרם החטא שלא היתה תשובתם הוגנת וכו' (על מנת שלא לחטוא ויצאו ברשות כורש ובנו לעצמן.), וי"א בבבל נכשלו בנשים נכריות ע"כ. על כן סמך לזה ענין יהושע, שבשביל בניו ושאר אנשים שחטאו בנשים נכריות לא זכו לגאולת עולם. ואע"פ שגם מהלויים ומישראל חטאו, עשה עיקר מהכהנים שהיה להם להיות נזהר יותר מהשאר, כמ"ש קדושים יהיו לאלקיהם (ויקרא כא, ו). אשה זונה וחללה לא יקחו וכו' (שם ז). ואמנם ענין זה של יהושע כ"ג הובא בפ' חלק (סנהדרין צג.), ע"פ כה אמר ה' אל אחאב בן קוליה ואל צדקיהו בן מעשיה וכו' (ירמיה כט, כא). ז"ל, אזול לגבי ברתי דנ"נ וכו' (אחאב אמר לה כה אמר ה' השמיעי אל צדקיה, וצדקיה אמר כה אמר ה' השמיעי אל אחאב, אזלה ואמרה ליה לאבוה, אמר לה אלהיהם של אלו שונא זימה הוא, כי אתו לגבך שדרינהו לגבאי, כי אתו לגבה שדרתינהו לגבי אבוה, אמר להו מאן אמר לכון, אמרו ליה הקדוש ברוך הוא, והא חנניה מישאל ועזריה שאלתינהו ואמרו לי אסור, אמרו ליה אנן נמי נביאי כוותייהו, לדידהו לא אמר להו לדידן אמר לן.), אמר להו אנא בעי דאבדקינכו כי היכי דבדקתינהו לחמו"ע, א"ל אינהו תלתא הוו ואנן תרין, אמר להו בחרו לכו מאן דבעיתו בהדייכו, אמרי יהושע כהן גדול וכו' (סברי ליתי יהושע דנפיש זכותיה ומגנא עלן, אחתיוהו שדינהו, אינהו איקלו יהושע כהן גדול איחרוכי מאניה, שנאמר ויראני את יהושע הכהן הגדול עומד לפני מלאך ה' וגו' (זכריה ג, א). וכתיב ויאמר ה' אל השטן יגער ה' בך וגו' (שם ב). א"ל ידענא דצדיקא את, אלא מאי טעמא אהניא בך פורתא נורא, חנניה מישאל ועזריה לא אהניא בהו כלל, א"ל אינהו תלתא הוו ואנא חד, א"ל והא אברהם יחיד הוה, התם לא הוו רשעים בהדיה ולא אתיהיב רשותא לנורא, הכא הוו רשעים בהדי ואתיהיב רשותא לנורא, היינו דאמרי אינשי תרי אודי יבישי וחד רטיבא, אוקדן יבישי לרטיבא.), מ"ט איענש, א"ר פפא שהיו בניו נשואין נשים שאינן הגונות לכהונה ולא מיחה בהם, שנ' ויהושע היה לבוש בגדים צואים (זכריה ג, ג). וכי דרכו של יהושע ללבוש בגדים צואים, אלא מלמד שהיו בניו נשואין וכו' (נשים שאינן הגונות לכהונה ולא מיחה בהן.). וכ"כ בזהר פ' וירא דף קי"ג א' ז"ל, ת"ח ויראני וכו' (זכריה ג, א). ודא הוא בשעתא דאעיל ליה נ"נ לאשא עם אינון נביאי השקר, והאי הוה מסטין לעילא בגין דיתוקד עמהון וכו' (דהכי הוא ארחוי דלאו איהו מקטרג אלא בזמנא דסכנה ובזמנא דצערא שריא בעלמא, ואית ליה רשו למסטי ולמעבד דינא אפלו בלא דינא כמא דאת אמר, ויש נספה בלא משפט (משלי יג). מהו לשטנו, דהוה אמר או כלהו ישתזבון או כלהו יתוקדון. דהא בשעתא דאתייהיב רשותא למחבלא לחבלא לא אשתזיב זכאה מן חייביא, ובגין כך בשעתא דדינא שרייא במתא בעי בר נש לערקא עד לא אתפס תמן, דהא מחבלא כיון דשרי הכי נמי עביד לזכאה כחייבא. וכל שכן דהוו תלתיהון כחד. והוה תבע דיתוקדון כלהו או ישתזבון כלהו. בגין דכד אתעביד ניסא, לא אתעביד פלגו ניסא ופלגו דינא, אלא כלא כחדא, או ניסא או דינא.). אמנם בזהר פ' בלק דף קפ"ו א' ז"ל, ת"ח ויראני את יהושע הכהן הגדול וכו' (זכריה ג, א). סליקו ליה לדינא גו ההוא מתיבתא דרקיעא, בשעתא דאתפטר מהאי עלמא וכו' (עומד לפני מלאך ה', דא הוא ההוא נער, ריש מתיבתא, דאיהו חתיך דינא על כלא. והשטן, מאן והשטן. ההוא דממנא, על נפשתא בגיהנם, דתיאובתיה למיסב ליה, ותדיר קיימא ואמר הב הב, הבו חייבין לגיהנם. לשטנו, לאדכרא חובוי. כדין ויאמר ה' אל השטן יגער בך השטן ויגער ה' בך, תרין גערות אמאי. אלא חד לדומה. וחד, לההוא דנפקא מגיהנם, דקיימא תדיר לאסטאה.). וקשה דבין בפ' וירא ובין בפ' בלק, ר' חייא הוא האומר הדברים הנזכרים, ואיך יהיו דבריו סותרים זה את זה, דבפ' וירא אמר שהיה בעה"ז כשהטילוהו לכבשן האש עם אותן נביאי השקר, ובפ' בלק כתב דהוא אחרי פטירתו, וגם בפ' שלח בזהר דף קע"ד ב' (ויראני את יהושע הכהן הגדול. מאי קא חמא, דהוה קאים קמי מלאכא, ומתלבש בלבושין מלוכלכין, עד דכרוזא נפיק, ואמר הסירו הבגדים הצואים מעליו. אמר רבי יצחק, כתיב הכא ועומד לפני המלאך, מאי לפני המלאך. דהוה דאין דינוי, ההוא דכתיב ביה, ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא (קהלת ה). מאי קא משמע לן. דכל בר נש דלא זכי בהאי עלמא, לאתעטפא בעטופא דמצוה, ולאתלבשא בלבושא דמצוה. כד עייל בההוא עלמא, קאים בלבושא טנופא, דלא אצטריך, וקאים בדינא עליה.), נראה שהיה אחרי מיתתו. והגם שנוכל לומר שכן היה הקטרוג תחלה בעה"ז וגם אחרי מותו. והפסוקים מורים על זה, שתחלה כתוב ויראני את יהושע הכהן הגדול עומד וכו' (זכריה ג, א). ויאמר ה' אל השטן וכו' (שם ב). שזה היה בעה"ז. ואח"כ חזר ואמר ויהושע היה לבוש בגדים צואים ועומד לפני המלאך וכו' (שם ג). שזה היה אחרי מותו, ועוד כפל הגערות, יגער ה' בך השטן ויגער ה' בך. שהראשון בעה"ז והשני לאחר מיתתו, שהרי אמר הלא זה אוד מוצל מאש. כלומר כבר בעה"ז קבל ענשו שהושלך לכבשן האש ונחרבו בגדיו. וכמו כן ינצל מאשו של גהינם. עכ"ז נלע"ד שאפשר שהכל היה בפעם אחת. וזה במ"ש בזהר פ' נח בתוספתא דף נ"ט ב', כל צדיק וצדיק די בעלמא אית ליה תרין רוחין, רוחא חדא בעלמא דין, ורוחא חדא בעלמא דאתי וכו' (והכי תשכח בכלהו צדיקי משה משה, יעקב יעקב, אברהם אברהם, שמואל שמואל, שם שם.). גם אנחנו נאמר כי בהיותו בעה"ז היה הקטרוג עליו בעבור בניו וכנז', ובאותה שעה ג"כ היה נדון בב"ד שלמעלה ברוחא דעלמא דאתי, ואע"ג דאמר בשעתא דאתפטר מהאי עלמא, הכונה על הרוח דעלמא דאתי, שהיה נדון כמו שנפטר מהעה"ז ממש. והאמת יורה דרכו. יהיה מה שיהיה כתוב ויראני את יהושע הכהן הגדול עומד לפני מלאך ה'. זהו מיכאל שהוא הכהן הגדול של מעלה, ונק' מלאך ה' לפי מ"ש בסתרי תורה בזהר פ' וירא ק"א ב'. בכל מקום שהשכינה הולכת מיכאל אסתליק בהדה. וודאי שמיכאל היה לימינו של יהושע, והשטן עומד על ימינו, כלומר כנגד ימינו, וכגון ויבאו בני האלקים להתיצב על ה' (איוב א, ו). אף כאן על ימינו, לקטרג כנגד מיכאל העומד לימינו, וזהו לשטנו. ויאמר ה' אל השטן יגער ה' בך השטן, כנגד רוחו של העה"ז, כי באמת לא חטא יהושע. ויגער ה' בך הבוחר בירושלים, דקאי אל השטן, דאם לקב"ה היל"ל ויגער ה' הבוחר בירושלים בך. ומדלא אמר כן כונתו אל השטן, וזה כמ"ש בסוכה פ"ה (נב.), ואת הצפוני ארחיק מעליכם (יואל ב, כ). זה יצר הרע, פניו אל הים הקדמוני, שנתן עיניו במקדש ראשון והחריבו וכו', ועלה באשו. שמניח א"ה ומתגרה בהן בישראל, כי הגדיל לעשות, ובת"ח יותר מכלן. לכן אמר ויגער ה' בך, שאתה בוחר בירושלים לקטרג עליה ולהחריב בתי מקדשות שבה, וגם הצדיקים שנקראים בשם ירושלים, כדכתיב הבוטחים בה' כהר ציון וכו' (תהלים קכה, א). הלא זה אוד מוצל מאש, מאשו של יצה"ר, שהוא לא חטא ולכן נצול גם מכבשן האש. וחזר ואמר ויהושע היה לבוש בגדים צואים כנגד רוחו של מעלה, ועומד לפני המלאך. לא אמר כאן מלאך ה' כדלעיל לפי שאין זה מיכאל הנז' למעלה שהיה מליץ בעדו, רק זה המלאך הוא בב"ד של מעלה שדנוהו שם. ולפי שכבר קבל ענשו בעה"ז, שהפילוהו לכבשן האש ונתחרכו בגדיו נצול מעונש של מעלה, ויען ויאמר הסירו הבגדים הצואים מעליו וכו' (זכריה ג, ד). ולפי שכתוב בכל עת יהיו בגדיך לבנים (קהלת ט, ח). לכן והלבש אותך מחלצות. וכנגד ושמן על ראשך אל יחסר. ואומר ישימו צניף טהור על ראשו. ויעד וכו' (זכריה ג, ו). כה אמר וכו' אם בדרכי תלך ואם את משמרתי תשמור (שם ז). להזהיר את בניך שלא יכשלו באיסור זה, וכתוב בפ' אחרי מות, את משפטי תעשו ואת חקותי תשמרו (ויקרא יח, ד). דהיינו חקות העריות. וגם את משמרתי תשמור, דהיינו מ"ש ז"ל (מועד קטן ה.), ושמרתם את משמרתי (ויקרא יח, ל). עשו משמרת למשמרתי. דהיינו שניות לעריות. וגם אתה תדין את ביתי, לפי שבמקדש שם היתה סנהדרי גדולה של ישראל יושבת ודנה את הכהונה, ועיקר הסנהדרין היו כהנים, כדכתיב ובאת אל הכהנים הלויים (דברים יז, ט). והנה בפ"ט דסנהדרין (פב.) איתא ז"ל, יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה (מלאכי ב, יב). לא יהיה לו ער בחכמים ועונה בתלמידים, ואם כהן הוא לא יהיה לו בן מגיש מנחה. לכ"א וגם אתה תדין את ביתי, 'גם' לרבות בניו שיהיו חכמים ודנין בסנהדרין. וגם תשמור את חצרי, דהיינו בן מגיש מנחה לה'. ויובן היטב 'וגם תשמור את חצרי' עם מאי דתנן בפ"ב דמדות, לפנים ממנו סורג גבוה עשרה טפחים, וי"ג פרצות היו שם שפרצום מלכי יון, חזרו וגדרום וגזרו כנגדם י"ג השתחויות. וכתב שם בעל תי"ט בשם הרא"ש, שהסורג נעשה לטלטול שבת. כי הנה היונים הרשעים כיונו לבטל מישראל השבת כדלעיל, ולכן פרצו בו י"ג פרצות כדי שלא יוכלו לטלטל במקדש. וגם לפי הטעם שנתן בעל תי"ט, שהוא לתת מקום והבדל בין הנכרים הנכנסים להתפלל בבית ה' ובין ישראל, כמו ששנינו בפ"ק דכלים, החיל מקודש ממנו שאין גוים וטמאי מתים נכנסים לשם. גם זה אתי שפיר שלכן פרצו בו י"ג פרצות, כנגד י"ג בריתות שבטלו בהטמאם בנשים נכריות. ובאו הכהנים בני חשמונאי וחזרו וגדרום, וגזרו כנגדם י"ג השתחויות. וע"כ נאמר ליהושע וגם אתה תדין את ביתי וגם תשמור את חצרי, כנגד הכהנים בני חשמונאי, שתקנו בגלות יון עון ג"ע במה שמסרו נפשם על זה, כדמוכח במגלת אנטיוכוס ושאר מקומות. וזהו ונתתי לכם מהלכים, דהיינו בניו שהיו כהנים גדולים. בין העומדים האלה (זכריה ג, ז). דהיינו המלאכים כדתרגם יונתן, בין שרפיא האלין. שמע נא יהושע הכהן הגדול וכולי (שם ח). יובן עם מ"ש ביומא פ"ז (סט:), ויקם על מעלה הלוים ישוע וקדמיאל וכו' (נחמיה ט, ד). שנמסר בידם יצרא דע"א ובקשו רחמים על יצרא דעבירה, כחלינהו לעיניה ושבקוה, ואהנו ביה כי היכי דלא מיגרי ליה לאיניש בקרובתא. ז"ש שמע נא וכו' אתה וריעיך שמבקשים לעקור יצה"ר. כי הנה האבן (זכריה ג, ט), זהו אבן נגף הוא יצה"ר שיחזקאל קראו אבן, והסירותי את לב האבן מבשרכם (יחזקאל לו, כו). אשר נתתי לפני יהושע שנמסר בידם. על אבן אחת שבעה עינים, אלו שבע שמות שיש לו ליצה"ר על שבעה גופי עבירה כמ"ש במקומו. ואע"פ שעדין יצרא דעבירה קיים, יבא זמן שגם הוא יתבטל מן העולם. והוא מ"ש יחזקאל, והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר (יחזקאל לו, כו). שפירשו ז"ל, לב לעשות בשר. דהיינו שיבוער הרע וישאר הטוב. ואז ביום ההוא וכו' תקראו איש לרעהו וכו' (זכריה ג, י). הרי שגם פסוקים אלו יש בהם שייכות עם החנוכה. וכתוב עוד שם, ואמר ראיתי והנה מנורת זהב כלה וכו' (זכריה ד, ב). שכבר פירשנו פסוקים אלה בפ' בהעלותך (חלק א' - דרוש ל"ה לפרשת בהעלותך והפטרה.), ודי בזה לעניננו.

דוד המלך ע"ה בראותו ברוח הקדש קושי גלות יון, והכהנים בני חשמונאי שהכניעו אותו, אמר בסי' ס"ט. למנצח על שושנים לדוד (שם א). הושיעני אלקים כי באו מים עד נפש (שם ב). אלו בני חשמונאי שפרחו כשושנים ונצחו מועטים את המרובים. והנה ביחזקאל מ"ז כתוב, וימד אלף ויעבירני מי מתנים (שם ד). ואמרו על זה ביומא פ"ח (עז:), מכאן שמותר לעבור עד מתנים, מכאן ואילך נחל אשר לא יעבר (יחזקאל מז, ה). והנה כבר פי' לעיל שמלכות יון היא במתנים, שלכן אמר משה, מחץ מתנים קמיו (דברים לג, יא). על כל אלה אמר הושיעני אלקים מגלות זה, כי באו מים עד נפש, שהגיעו מים שהם האומות עד נפש, שמכאן ואילך הוא סכנת מות. והאומות נמשלו למים, כי כן כתיב בישעיה ח', יען כי מאס העם הזה את מי השלוח ההולכים לאט ומשוש את רצין ובן רמליהו (שם ו). ולכן הנה אדני מעלה עליהם את מי הנהר העצומים והרבים את מלך אשור וכו' (שם ז). ואמרו בפ' חלק (סנהדרין צד:), חלף דקץ עמא הדין במלכותא דבית דוד דמדברין לון בניח וכו'. כי המלכות נמשלה למים, כדכתיב יזל מים מדליו (במדבר כד, ז). ודרשו שם (סנהדרין קה:), בקש שלא יהיה להם מלך בן מלך. ובילקוט פ' בלק, זה מלכות של שאול, כדלי שיש לו הפסק. וזרעו במים רבים, זה מלכות דוד שאין לו הפסק לעולם ועד, לכן אמר יען מאס העם הזה את מי השלוח ההולכים לאט, זה מלכות בית דוד. המשולים למי השלוח שהוא מעין שאין לו הפסק, ומשוש וכולי. שהם כמי נהר שיש לו הפסק. ולכן הנה אדני מעלה עליהם את מי הנהר העצומים והרבים את מלך אשור. ועלה על כל אפיקיו, שתחלה הגלה לראובן וגד. ואח"כ והלך על כל גדותיו, שהגלה את כל עשרת השבטים. וחלף ביהודה שטף ועבר (ישעיה ח, ח). שכונתו היתה לשטוף הכל, וזה היה גרמא לנפילתו, שכן אמרו בפ' חלק (סנהדרין צד:), מ"ט איענוש, נביא אעשרת השבטים אתנבי, הוא יהיב דעתיה על כלא ירושלם. ולא עוד אלא עד צואר יגיע, זהו בית המקדש שנקרא צוארן של ישראל, כמ"ש במדרש חזית ע"פ כמגדל דוד צוארך. והיה מוטות כנפיו כמלא רוחב ארצך. הוא מ"ש בתרגום, עוד היום בנוב (ישעיה י, לב). אורכא דמשרייתיה ארבע מאה פרסין. וידענו שא"י היתה ארבע מאה פרסאות. הרי בדיוק והיה מוטות כנפיו, דהיינו נטיית מחנהו, כמלא רוחב ארצך דהיינו ת' פרסה על ת' פרסה. וזהו רועו עמים וחותו (ישעיה ח, ט). שכלם נפלו תחת ירושלים. עוצו עצה ותופר וכו' (שם י). שא"ל אצטגניניו אי אזלת האידנא יכלת לה (סנהדרין צה.). דברו דבר ולא יקום כי עמנו אל, ה' הפיר עצת גוים.

עוד יפורשו פסוקי ישעיה י"ז. הוי המון עמים רבים כהמות ימים יהמיון ושאון לאומים כשאון מים כבירים ישאון (שם יב). לאומים כשאון מים רבים ישאון וגער בו ונס ממרחק ורודף כמוץ הרים לפני רוח וכגלגל לפני סופה (שם יג). לעת ערב והנה בלהה בטרם בקר איננו זה חלק שוסינו וגורל לבוזזינו (שם יד). והנה פסוקים אלו כפולים ומכופלים, אמנם יובנו תחלה עם מ"ש בתרגום ע"פ עוד היום בנוב (ישעיה י, לב). והוא בפ' חלק (סנהדרין צה:), שכל אוכלוסין שבאו עם סנחריב, כן באו על אברהם במלחמת המלכים, וכן עתידים לבא עם גוג ומגוג. ז"ש הוי המון עמים רבים כהמות ימים יהמיון, כשבאו על אברהם אז במלחמת המלכים, ויבאו אל עין משפט היא קדש (בראשית יד, ז). עין שעשתה מדת הדין בעולם וכו' (ב"ר פ' מ"ב). כמו שפירשנו במקומו (חלק ג' - דרוש ל"ד לפרשת קרח.). או כד רמיו יתיה לגו אתון נורא יקידתא. כמ"ש שם בתרגום (ישעיה י, לב). לפי שהיה מקדש שמו ית' ברבים. ושאון לאומים כשבאו עם סנחריב, ואתי שפיר כשאון מים כבירים ישאון, שכתוב שם בתרגום שבהעברה ראשונה שתו כל ימי הירדן. לאומים כשאון מים רבים ישאון על גוג ומגוג, שלפי דברי הזהר בפ' בשלח נ"ח ב' ע"פ וזאת תהיה המגפה אשר יגוף ה' את כל העמים אשר צבאו על ירושלים (זכריה יד, יב). אשר יצבאו לא כתיב אלא אשר צבאו וכו' (רבי אבא אמר משמיה דרב ייסא סבא, והכי אמר רבי שמעון, זמין קודשא בריך הוא לאחייא לכל אינון מלכין דעקו לישראל ולירושלים, לאנדריאנוס, ללופינוס, ונבוכדנצר, ולסנחריב, ולכל שאר מלכי עמין דחריבו ביתיה, ולשלטאה לון כקדמיתא, ויתכנשון עמהון שאר עמין, וזמין קודשא בריך הוא לאתפרעא מנייהו באתגלייא סחרני ירושלם. הדא הוא דכתיב, וזאת תהיה המגפה אשר יגוף ה' את כל העמים אשר צבאו על ירושלים. אשר יצבאו לא כתיב אלא אשר צבאו. כדין כתיב, וברוב גאונך תהרוס קמיך, ודא לזמנא דאתא משיחא כתיב, ושירתא דא שירתא דעלמין היא. וברוח אפיך נערמו מים (שמות טו). בההוא זמנא. ובגין כך אית בההוא זמנא, ולזמנא דמלכא משיחא, ולזמנא דגוג ומגוג.). אותם ממש שצרו על ישראל יחזרו בגלגול לימי גוג ומגוג, ושם ישתו מנת כוסם על כל אשר עשו. וזהו כשאון מים רבים, שהיו בימי אברהם. וגער בו ונס ממרחק, כמ"ש סוס ורוכבו רמה בים (שמות טו, א). שכלם נחשבים לפניו ית' כסוס אחד, וכן אברהם וירדפם עד חובה (בראשית יד, טו). ורודף כמוץ הרים לפני רוח, זהו בסנחריב שכתוב בפ' חלק (סנהדרין צה:), וגם נשף בהם ויבשו (ישעיה מ, כד). בחוטמו נפח בהם ומתו. וכגלגל לפני סופה בגוג ומגוג, שאז יהא עושה בהם דין להכריתם עולמית, כעבור סופה ואין רשע. וזהו סופה מל' סוף, שיהיה סוף וקץ לכל צרותינו. וחזר ואמר לעת ערב והנה בלהה, באברהם דכתיב ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם (בראשית יד, טו). בטרם בקר אז איננו, בימי סנחריב, וישכימו בבקר והנה כלם פגרים מתים (ישעיה לז, לו). זה חלק שוסינו וגורל לבוזזנו, שכתוב אם שנותי ברק חרבי וכו' (דברים לב, מא). אשכיר חצי מדם וכו' מראש פרעות אויב (שם מב). שאז יפרע מכל צרי ישראל על מה שבזזו ממונם והרגום.

אמנם יובנו פסוקים אלה על יון שבאו על ישראל שלש פעמים בעם כבד וביד חזקה, וכמ"ש במגילת אנטיוכוס, שבראשונה בא ניקנור עם חיל כבד לרוב מאד, ונהרג ע"י יוחנן כהן גדול. וזהו הוי המון עמים רבים וכו'. וניקנור גי' ע"ה תי"ז, שלכן הכהנים המשוחים בשמן זי"ת גברו עליו והרגוהו ונעשה להם נס בשמן זית, ואח"כ בא בגרי"ס הרשע שעשה עמהם רע"ה כמנין שמו, וזהו ושאון לאומים וכו'. לאומים כשאון מים רבים ישאון, כשבא אנטיוכ"ס שגימ' קנ"ו כמנין קנא"ה, שלבשו קנאה גדולה חשמונאי ובניו וגברה ידם והכו את כל חילו עד בלתי השאיר לו שריד, ועליו נאמר וגער בו ונס ממרחק. שהוצרך לילך למדינת הים כמ"ש במגילת אנטיוכוס, והיו קורין אותו בורח. ורודף כמוץ הרים, זה בגריס שרדפו אחריו ב' פעמים ושרפוהו. וכגלגל לפני סופה זה ניקנור. לעת ערב והנה בלהה, דהיינו יון שהחשיכה עיניהם של ישראל, ובטרם בקר איננו, שעבר הגלות הדומה ללילה, ואתא בקר ונעשה להם נס שנהרגו כלם. זה חלק שוסינו וכו'. כן יאבדו כל אויביך ה'. הרי הוכחנו שהאומות נקראו מים, ולכן אמר הושיעני אלקים כי באו מים עד נפש, אויבי בנפש יקיפו עלי. ועוד נמשלו למים לפי שרצו לבטל מישראל שבת ר"ח ומילה שנרמזו במים, כי מ' ראשונה רמז לשבת שבו נאסרו ל"ט מלאכות והם ארבעים, שכן מונה רבי יהודה אף השובט כמ"ש בגמ' (שבת צז:). והי' היא המילה שבה מתגלה י' של שד"י. ומ' אחרונה סתומה, רמז ללבנה כשהיא במלואה דומה לס' סתומה. ולפי שהשמן עולה על כל המשקים, נמשלו ישראל לשמן, שגברה ידם עליהם ונצחום ע"י חשמונא"י שבו אותיות שמ"ן, ונשאר חוא"י גי' כ"ה, שבכ"ה בכסליו היה הנס, וכן מתתי"ה גי' תתנ"ה כמנין ניקנו"ר בגרי"ס אנטיוכו"ס והכולל. ואף זו מן ההוכחות במזמור ס"ט. כי באו מים עד נפש, ע"י שרצו לבטל מהם אלו הג' מצות שנרמזו במים. טבעתי ביון מצולה ע"י בגריס. באתי במעמקי מים בפעם הג', והאחרון הכביד ושבולת שטפתני. כי אז רבו משערות ראשי שונאי חנם, שבאו על עסקי חנם, וזהו אשר לא גזלתי אז אשיב, שבאו לזכור עון מכירת יוסף. וכל המזמור מדבר בזה. עד שכתוב תחשכנה עיניהם מראות, לפי שנקראת חשכה, שהחשיכה עיני ישראל בגזרותיה, וכנגד זה תחשכנה עיניהם מראות. ומתניהם שהם תלויים במתנים, ומהם בא לידם להכניעם. גם במזמור ס"ו הזכיר כל ד' מלכיות באמרו. כי בחנתנו אלקים בבבל, את הוא רישא די דהבא. וכתיב ובחנתים כבחון את הזהב (זכריה יג, ט). צרפתנו כצרף כסף במדי. הבאתנו במצודה ביון. שמת מועקה במתנינו, ע"ד שפירשנו מחץ מתנים קמיו. הרכבת אנוש לראשנו באדום, ומכלם ותוציאנו לרויה.

ועל הכל נפרש המזמור שנהגו לאומרו בימים האלה ובזמן הזה, סי' ל'. ארוממך ה' כי דליתני וכו' (שם ב). שיש בו כפל ענין במלות שונות. אמנם איתא בפ"ב דשבת (ל.), אמר דוד לפני הב"ה מחול לי על אותו עון, א"ל מחול לך, א"ל עשה עמי אות בחיי, א"ל בחייך איני מודיע בחיי בנך אני מודיע, כשבנה שלמה את בית המקדש בקשו להכניס הארון לבית קדש הקדשים דבקו שערים זה בזה, כיון שאמר זכרה לחסדי דוד עבדך מיד נענה וכו' (באותה שעה נהפכו פני כל שונאי דוד כשולי קדירה, וידעו כל העם וכל ישראל שמחל לו הקב"ה על אותו עון.). והטעם שרצה להמתין לעשות זה בימי שלמה הוא פשוט, כי הנה היו מליזים על שלמה שבנה של בת שבע היה וכשנבנה הבית לא שרתה בו שכינה, ולכן היו ממלמלים על שלמה ככתוב בילקוט מלכים א' ב'. ולכן רצה הב"ה לעשות אות בימי שלמה, להורות כי לו יאתה המלוכה ולא חטא דוד בבת שבע כלל, ולכן הראה הב"ה האות הזה ע"י השערים שהיו מעשה דוד כנודע, וז"ש עשה עמי אות לטובה, מלשון ועשתה את צפרניה (דברים כא, יב). שרוצה לומר תיקון, כלומר שיתוקן אות ברית קדש לטובה, ויראו שונאי ויבושו כי אתה ה' עזרתני, בבת שבע שראויה היתה לי מששת ימי בראשית, ויהיה עזרתני מל' אעשה לו עזר כנגדו (בראשית ב, יח). ובזה נחמתני ממה שהייתי מצטער על אותו עון. והוא מ"ש במזמור קי"ח. יסור יסרני יה, שקבל דוד יסורין. ולמות לא נתנני. ולכן פתחו לי שערי צדק, כשהכניס שלמה הארון לבית קדש הקדשים, אבא בם אודה יה, הוא השם המורה על טהרתן של ישראל, שבטי יה עדות לישראל. איש ואשה שזכו, י' באיש וה' באשה, להורות כי ראויה בת שבע לדוד והיא אשתו, ולכן זה השער לה' צדיקים יבאו בו, הם החתומים באות ברית קדש שנק' צדיקים, ככתוב בזהר פרשת לך לך דף צ"ג א'. ז"ש ארוממך ה' כי דליתני. שהגבהת אותי בהראות אלי כי בזכותי יכנס הארון לבית קדש הקדשים. וזהו דליתני לשון דלת, שהדלתות נפתחו בשבילי, ולא שמחת אויבי לי. שהיו אומרים אין ישועתה לו באלקים סלה. ה' אלקי שועתי אליך ותרפאני. ה' שהוא מדת הרחמים, ואלקי במדת הדין, שקבלתי עלי את הדין להתיסר ביסורין, ומן הכל ותרפאני. ה' העלית מן שאול נפשי. בזהר פ' פקודי דף רס"ו ב' איתא ז"ל, בהיכלא חמישאה דאקרי שאול וכו', והאי רוחא ממנא על בני נשא דמחבלי ארחייהו ולא חיישי ליקרא דמריהון למיטר את קיימא קדישא, והאי אעיל לון לגהינם לההוא אתר דאקרי שאול. ז"ש ה' העלית מן שאול נפשי. שאע"פ שכתוב כן יורד שאול לא יעלה (איוב ז, ט). להורות שלא פגמתי בריתי בבת שבע, העלית מן שאול נפשי. וכמו כן חייתני מירדי בור, ששם רס"ג א' כתוב ז"ל, האי היכלא אקרי בור וכו', בהאי היכלא קיימא חד ממנא ודומ"ה שמיה, ותחות האי ממנא קיימא חד ממנא אחרא, ואסטי ליה לאסתכלא ולעיינא במה דלא איצטריך ליה בכמה זנונין ובכמה נאופין, והנה כתוב בדוד וירא אשה רוחצת וכו' (שמואל ב' יא, ב). שמזה בא לידי מעשה לשכב עם בת שבע. ולפי שהיתה ראויה לו והוא לא חטא, לכן חייתני מירדי בור. זמרו לה' חסידיו אלו בעלי תשובה. כי רגע באפו כשאדם חוטא, חיים ברצונו בשובו מדרכיו וחיה, בערב ילין בכי שהוא העיקר לתשובה, שערי דמעה לא ננעלו. ולבקר רינה, כדוד שנאמר בו בדמעתי ערשי אמסה (תהלים ו, ז), ולבקר שמח בחלקו לכפר עונו, וכר"א בן שמעון שהיה אומר ליסורין בערב אחי ורעי בואו ובבקר אחי ורעי לכו (בבא מציעא פד:). ואני אמרתי בשלוי וכו'. יובן עם מ"ש בפ' חלק (סנהדרין קז.), שאמר דוד רבש"ע מפני מה אין אומרים אלקי דוד, אמר אינהו מינסו לי את לא מנסת לי, א"ל רבש"ע נסני וכו'. והיינו דכתיב בחנת לבי פקדת לילה צרפתני בל תמצא. מי יתן זמותי בל יעבור פי. ז"ש ואני אמרתי בשלוי, דהיינו שהייתי בשלוה ממלחמת יצה"ר שתמיד עושה מלחמה, אמרתי אני בלבי בחנני ה' ונסני, כי הייתי עומד בנסיון ובזה בל אמוט לעולם. אך לא היה כן אלא ה' רצונך העמדת להררי עוז, אתה נתת כח ליצרי שנק' הר, כמ"ש בפ' החליל (סוכה נב.), צדיקים נדמה להם להר גבוה. וזהו להררי, דהיינו יצרי הרע, שנתת לו עוז ותעצומות לקום כנגדי. ולכן הסתרת פניך ממני, שהנחתני ביד יצרי, שהרי אז"ל שם, יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, ואלמלא הב"ה עוזרו אין אדם יכול לו. ולי אני עבדך הסתרת פניך ולא רצית לעוזרני, ולכן הייתי נבהל. ולכן אליך ה' אקרא. שאמרו שם בפ' חלק (סנהדרין קז.), מאי דכתיב לך לבדך חטאתי (תהלים נא, ו). אמר דוד לפני הב"ה, מחול לי על אותו עון, גלוי וידוע לפניך דאילו בעינא למכפייה ליצרי הוה כייפנא ליה, אלא אמינא דלא לימרו עבדא זכי למריה. וכ"כ בזהר פ' משפטים דף ק"ז א'. ולכן מה בצע בדמי ברדתי אל שחת, דאיתא בזהר פ' פקודי רס"ד א'. בהיכלא תנינא דאקרי שחת ז"ל, פתחא תנינא ביה קיימא ממנא אחרא, והאי איהו ממנא על כל אינון דמחבלי ארחייהו דאושדי זרעא באינון עריות וכו'. ולכן פחד דוד שמא ירד שם ושב בתשובה, ולכן אמר מה בצע בדמי ברדתי אל שחת, הלא טוב לך שמע ה' וחנני. ה' היה עוזר לי לקבלני בתשובה, כמ"ש (פסחים קיט.) ע"פ וידי אדם מתחת כנפיהם (יחזקאל א, ח). שידו של הב"ה פרושה תחת כנפי החיות לקבל בעלי תשובה מפני מדת הדין שאינה נותנת לקבל אותם. ואז הפכת מספדי למחול לי וכו'. למען יזמרך כבוד ולא ידום. היינו מ"ש שם, דלא לימרו עבדא נצח למריה. ועוד כמ"ש (ע"ז ד:), לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד שעשה תשובה. ועל כן ה' אלקי לעולם אודך. שכן אמרו עליו (מועד קטן פ"ג דף טז:), נאם הגבר הוקם על (שמואל ב' כג, א). שהקים עולה של תשובה.

ולפי שבמלכות יון כיפרו על ג"ע כדלעיל, לכן נאה לומר מזמור זה בחנוכה, וגם כי המשכן נשלם בכ"ה בכסלו, ולכן קוראים בפ' הנשיאים בחנוכה, וזהו מזמור שיר חנוכת הבית לדוד. שאע"פ שבנאו שלמה נק' על שם דוד יען חשב לבנותו, אלא שלא רצה הב"ה שהוא יבנהו כדבריהם ז"ל, ולדרך שאמרנו לעיל שג"פ באו עליהם היונים, לכן אמר ארוממך ה' כי דליתני. כי שחה לעפר נפשם בבא נקנור, והב"ה הגביהם בהריגתו. ויובן ג"כ עם מ' ז"ל בתנחומא פ' תבא, אם זכיתם הרי אתם למעלה מד' אצבעות, שכבר פירשנוהו בס' אלון בכות שלנו דף ט' א' ע"ש (איכה א' י"ז. (פי' ראשון). ויובן עם מ"ש בספר מגלה עמוקות אופן קמ"ז. בפירוש מדרש התנחומא פ' תבא ז"ל, ונתנך ה' אלקיך עליון (דברים כח, א). אמר רבי לוי, מהו עליון, כאליון הזה (פי' בהן), אם זכית הרי אתה למעלה מד' אצבעות, ואם לאו למטה מד' אצבעות. ופירושו כי הגודל למעלה מד' אצבעות היד, כך ישראל הם נפרדים מד' מלכיות, וזרת הוא הקטן לקבל עשו, ראשי תיבות ז'רוע ר'מה ת'שבר ע"כ.). וזהו כי דליתני. שאנו למעלה מד' אצבעות, הם הד' מלכיות שגברה ידינו עליהם, ולא שמחת אויבי לי. לירד מטה מטה. אח"כ בא בגריס הרשע וביטל מהם הג' מצות הנז', וע"ז אמר ה' אלקי שועתי אליך ותרפאני. מזה החולי הגדול שבאו לכלותינו ולבטל המצות. ה' העלית מן שאול נפשי, כשבא אנטיוכוס ואז נשפלה מלכות יון לגמרי, חייתני מירדי בור. שהיו נחבאים בבורות שיחין ומערות כדי לשמור שבת ולקיים המצות. א"נ כנגד ר"ח אמר ארוממך ה' כי דליתני, כי בזה נגדלים ישראל בעיני האומות, וכמ"ש כי היא חכמתכם ובינתכם וכו' רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה (דברים ד, ו). וכנגד השבת ה' אלקי, שישראל מעידים על הב"ה בשמירת השבת שברא עולמו לששת ימים, שועתי אליך ותרפאני, ממה שהיו רוצים שאחלל שבת. ה' העלית מן שאול נפשי בשמירת המילה, שמי שהוא מהול אינו יורד לגהינם (עירובין יט. זהר פ' לך לך דף צ"ד א'. תנא בשעתא דב"נ נפיק מעלמא כמה חבילי טהירין אתפקדן עליה, זקפין עינא וחמאן האי את דהוא קיימא דקודשא, אתפרשן מיניה ולא אתיהיב בידוי דדומה לנחתא לגהינם, ומהאי את דחלין עלאין ותתאין, ודינין בישין לא שלטין ביה בבר נש אי איהו זכי לנטורי ליה להאי את וכו'.), זמרו לה' חסידיו. שיובן עם מ"ש בזהר פ' ויצא דף קמ"ח ב'. וחסידך ירננו. ולוייך ירננו מבעי ליה ע"ש (תא חזי, דוד זמין ליה למלכא ולמטרוניתא לנייחא, מה עבד, שני בדיחי דמלכא, בגין רופינוס. ומאן נינהו, דכתיב כהניך ילבשו צדק וחסידיך ירננו (תהלים קלב). וחסידיך ירננו, לוייך ירננו מבעי ליה, דהא ליואי אינון בדיחי מלכא. והשתא דוד דזמין ליה לנייחא, עבד כהני וחסידי דליהוו אינון בדיחי מלכא. אמר ליה קודשא בריך הוא, דוד, לא בעינא לאטרחא עלך. (אלין) (נ"א אמר ליה קודשא בריך הוא, דוד, לאו הכי) אמר ליה דוד, מארי (לאו הכי אלא), כד אנת בהיכלך, את עביד רעותך. השתא דזמיננא לך, ברעותי קיימא מלה לאקרבא אלין, דאינון חשיבי יתיר, אף על גב דלאו ארחייהו בהאי. מכאן אוליפנא, דמאן דאיהו בביתיה, יסדר אורחיה ועובדיה כרעותיה. אי מזמנין ליה, יעביד רעותיה דאושפיזיה, כמה דמסדר עלוי. דהא דוד אחלף ליואי וסדר כהני, וקודשא בריך הוא אוקים מלה כרעותיה.). אף כאן הכהנים שהם ממדת החסד הוצרכו להתלבש בגבורה ולהרוג חיל היונים, וגם לזמר לפני האל בעבור הישועה שעשה להם, ועוד יובן עם מ"ש בש"ע ריש הלכות חנוכה ז"ל, רבוי הסעודות שמרבים בהם הם סעודות הרשות, שלא קבעום למשתה ושמחה. וכתב הרב המגיה, ונוהגים לומר זמירות ושבחות בסעודות שמרבים בהם ואז הוי סעודת מצוה ע"כ. ז"ש זמרו לה' חסידיו. כי בזמירות ותשבחות שאומרים נעשו חסידים שאכילתן לשם שמים. כי רגע באפו וכו'. בערב ילין בכי ולבקר רינה. שיובן עם מעשה יהודית הידוע שהביאה ראשו של אוליפרנה כנודע. ה' ברצונך העמדת להררי עוז וכו'. דהיינו בית המקדש שפרצו בו י"ג פרצות וחזרו וגדרום. וכשם שעשית עמהם נס כן תעשה עמנו ותצילנו ותקבצנו גם עתה, ונודה לשמך הגדול סלה.

והנה הוכחנו במישור איך המלכיות נמשלו למים ובפרט מלכות יון, שהרמז במלת מים על מה שבקשו לבטל מהם ג' מצות הנ"ל. ועתה נבאר המ' שהקדמנו בב"ר פ' פ"ט. והמ' הזה קשה להולמו שנראין דברים שאין להם שחר, ולאו רישיה סיפיה ולא סיפיה רישיה. אמנם הוקשה לו בכתוב ויהי מקץ שנתים ימים וכו'. דהיה לו לומר ויחלום פרעה חלום והנה עומד וכו'. ולמה אמר ויהי לשון צרה, והלא באה רוחה לצדיק בזה, וישלח פרעה לקרוא את יוסף וכו'. ולכן הביא פ' קץ שם לחשך, דכתיב לעיל מיניה באיוב כ"ח. כי יש לכסף מוצא ומקום לזהב יזוקו (שם א). ברזל מעפר יוקח ואבן יצוק נחושה (שם ב). קץ שם לחשך וכו' (שם ג). הנה אלה רשעים המכונים לד' מלכיות כמו שהתחלנו, כי הזהב הוא בבל, ומדי הכסף וכו', ועליהם אמר כי יש לכסף מוצא, התחיל במדי ואחר כך בבבל כדי לסומכו לאדום, ברזל מעפר יוקח, לפי ששתיהן החריבו בית המקדש, והשלים ואבן יוצק נחושה, דהיינו יון דכתיב בתריה קץ שם לחשך, שאעפ"י שכלן נקראו חשך, עכ"ז יון נקראת חשכה בפרט לפי שהחשיכה עיני ישראל בגזרותיה. וכבר אז"ל (ב"ר פ' צ"ו), למה פרשה זו סתומה, לפי שנסתמו עיניהם של ישראל מצרת השעבוד. שלכן כל המלכיות נקראו חשך. ואמר ביון אב"ן, ר"ת אנטיוכוס בגריס ניקנור, שהיו אבן נגף לישראל, ואח"כ שלשתם ידמו כאבן כדלעיל. וא"כ אחרי שהמלכיות ישלטו על ישראל זמן קצוב יתבערו מן העולם, וזהו קץ שם לחשך, שזמן נתן לעולם כמה שנים יעשה באפלה תחת המלכיות, ועוד דייק בלישניה יעשה באפלה, דהיינו שיעשו עבירות הגורמים החשך, שכן ועין נואף שמרה נשף לאמר לא תשורני עין (איוב כד, טו). והיה במחשך מעשיהם, שאינם הולכים בדרכי התורה שנק' אור, כי נר מצוה ותורה אור. שכל זמן שיצה"ר בעולם אופל וצלמות בעולם, שהיצה"ר גורם שיעשו מעשיהם חשך ולא אור. דכתיב אבן אופל וצלמות, שהיצה"ר נקרא אבן, וזה גורם שילכו באפלה בעה"ז ויורשים גהינם שהוא צלמות, והוא מ"ש בזהר פ' נח דף ס"ג א'. קץ כל בשר בא לפני (בראשית ו, יג). דא קץ דאחשך אנפייהו דברייתא, מכאן אוליפנא חייבי עלמא מקדימין ליה ומשכאן ליה עלייהו לאחשכא לון, דכיון דיהבי ליה רשותא נטיל נשמתא. והוא מ"ש ז"ל הוא יצר הרע שיורד ומסטין להחטיא הבריות, הוא שטן שעולה ומקטרג למעלה ושואל דין, הוא מלאך המות שיורד ונוטל נשמה. וזהו קץ שם לחשך, שמחטיא הרשעים בסתר בחשכה יתהלכו. ולכל תכלית הוא חוקר, שעולה ומסטין להענישם על חטאתיהם. ואח"כ אבן אופל וצלמות, להמיתם בעה"ז ובעה"ב. ולמלכות יון בפרט. קץ שם לחשך, לאותה אומה שנקראת חשך, גם עליה עבר כוס התרעלה ובא קיצה. ולכל תכלית הוא חוקר, דייק ולכל דהיינו בין לגוף בין לנפש, אב"ן אופל כדלעיל. ואמר כמה שנים יעשה באפילה, דהיינו שהיו נחבאים במערות במחשכים כדי לעשות המצות. ולפי שכתבנו בדרוש הקודם שאז נזכר עון מכירת יוסף, לפי שבזכירת מעשה העגל שאמרו כתבו לכם על קרן השור וכו', נזכר עון מכירת יוסף כנז' שם. לכן חזר ואמר ד"א קץ שם לחשך, זמן נתן ליוסף כמה שנים יעשה באפלה בבית האסורים. ויובן עם מ"ש בזהר פ' וישב דף קפ"ט ב' וז"ל, ויהי אחר הדברים האלה. מאי היא, הא אוקמוה אתר דא דיצר הרע מקטרג, בגין דיוסף יהב ליה דוכתא לקטרגא, דאמר ומה אבוי דאיהו מתאבל עליה ויוסף מקשט גרמיה ומסלסל בשעריה, כדין אתגרי ביה דובא וקטריג ליה. וגם בב"ר פרשת פ"ד איתא, יוסף בן שבע עשרה שנה. ואת אמר והוא נער, אלא שהיה עושה מעשה נערות, ממשמש בעיניו מתלה בעקבו מתקן בשערו. וקשה מאד איך יוסף הצדיק היה עושה דברים אלו, והרי בבראשית רבה פ' כ"ב. א"ר אמי אין יצה"ר מהלך לצדדים אלא באמצע פלטיא, ובשעה שהוא רואה אדם ממשמש בעיניו מתקן בשערו מתלה בעקבו, הוא אומר הדין דידי. ואיך סלקא דעתין שיוסף הצדיק ימסר ביד יצר הרע, שהרי עמד בנסיון ולא שמע אליה וכו'. והנה לכאורה היינו יכולים לומר על מ"ש והוא נער, שהיה עושה מעשה נערות, כי בכונת מכוין היה עושה כן כדי להוציא מלב אחיו שלא ישנאוהו על חלומותיו ועל דבריו, ויאמרו כי הוא נער ומעשיו מוכיחים עליו שעושה מעשה נערות ואין בדבריו ממש. אבל על מ"ש בזהר הנז', שגם בבית פוטיפר היה עושה כן קשה. וכן בב"ר פ' פ"ז והביאו רש"י ז"ל, כיון שראה עצמו מושל, התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו, אמר הב"ה אביך מתאבל ואתה מסלסל בשעריך, אני מגרה בך את הדוב, מיד ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף ע"כ. והדרא קושיא לדוכתין. לכן נלע"ד שלכונה טובה נתכוון, והוא מ"ש שם בב"ר פר' פ"ז. אמר יוסף אבא נתנסה, זקני נתנסה, ואני איני מתנסה, א"ל הב"ה חייך שאני מנסה אותך יותר מהם ע"כ. בעבור זה היה יוסף מתלה בעקבו ומסלסל בשערו כדי להתגרות ביצה"ר ולעמוד בנסיון. והוא לפע"ד מ"ש ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו, דהיינו מה שהיה רגיל לסלסל בשערו ובעיניו, ומיד ותתפשהו בבגדו, שבא זמן נסיונו. ז"ש מאמרנו זמן נתן ליוסף כמה שנים יעשה באפלה בבית האסורים, שגם שם לא הונח לו מיצר הרע, כמ"ש במדרש ב"ר סוף פ' פ"ז, שהיתה אשת פוטיפר משדלתו בדברים לעשות צרכיו עמה, עד היכן עד שנתנה שרתוע של ברזל תחת צוארו שיתלה עיניו ויביט בה. וכיון שהגיע הקץ, קץ שם לחשך של יצה"ר, חלם פרעה חלום שע"י זה יצא יוסף מבית האסורים ונתגדל. וזש"ה ויהי מקץ שנתים ימים, ויהי לשון צרה, שנתוספו לו שתי שנים כנודע. ולכן לא נאמר ויחלום פרעה חלום, רק ופרעה חולם לשון הווה, לפי שכבר היה ראוי להיות כך משתי שנים קודם.

ולהורות על כל הנאמר בראש דרושנו, איתא בפ"ק דמגלה (יא.), במתניתא תנא לא מאסתים בימי כשדים, שהעמדתי להם דניאל חנניה מישאל ועזריה. ולא געלתים בימי יוונים, שהעמדתי להם שמעון הצדיק וחשמונאי ובניו. לכלותם בימי המן, שהעמדתי להם מרדכי ואסתר. להפר בריתי אתם בימי רומיים, שהעמדתי להם של בית רבי וחכמי דורות. כי אני ה' אלקיהם, לעתיד לבא שאין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהם ע"כ. זו היא הנסחא המדוייקת, והיא הנותנת שאמת אתנו כמו שאמרנו, שבבבל כיפרו על ע"א על ידי דניאל שהפיל צלם נ"נ לארץ כמו שזכרנו, וחנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמם לכבשן האש לעמוד בנסיון שלא לעבוד ע"א ושלא להשתחוות לצלם. ולכן כתיב לא מאסתים שהוא על ע"א שמטמאה במשא כנדה שהוא דבר מאוס, צא תאמר לו. ולא געלתים בימי יון שכיפרו על ג"ע ע"י שמעון הצדיק, שנקרא כן בשביל שמירת בריתו בטהרה, כדכתיב בזהר ע"פ ועמך כלם צדיקים. שזכרנו לעיל. והג"ע הוא גיעול וטומאה, כדכתיב ביחזקאל מ"ה. אשר געלו אנשיהן. ולכן הכהנים בני חשמונאי שכתוב בהם כי שמרו אמרתך, נצחו את היוונים והכריתום. לכלותם בימי המן שנגזר עליהם כליון חרוץ כדי לכפר על שפיכות דמים, והעמיד להם מרדכי ואסתר שמסרו עצמם, כי מרדכי היהודי לא רצה להשתחוות להמן ושם נפשו בכפו למרות דבר מלכות כי כן צוה לו המלך, ועכ"ז ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה, ואסתר לא רצתה להתגאל בפתבג המלך וביין משתיו, כדכתיב וישנה ואת נערותיה. ופי' רז"ל שהאכילה מאכל יהודי. להפר בריתי אתם, בימי רומיים שגזרו שלא לעסוק בתורה, לכפר על ביטול תורה שנקראת בריתי, ואני זאת בריתי אותם אמר ה' וכו'. שהוא טעם הגלות הזה הארוך כנזכר בזהר חדש פ' בראשית דף י"ג א'. והעמדתי להם של בית רבי שכתב המשנה משום עת לעשות לה' הפרו תורתך, וחכמי הדורות שהעמיד בכל דור ודור, למען לא תשכח מפי זרעו, וכל זה היה בעה"ז שהיו הגאולות על ידי ב"ו ולכן לא היו של קיימא. אך לעתיד לבא אני ה' אלקיהם, שישראל נושע בה', ולכן תהיה תשועת עולמים, שאין כל אומה ולשון שולטת בהם. והיה ה' עמהם. והשיב אותם אל ארץ אבותיהם. כן יהיה ב"ב אמן. בילא"ו.