אבות עולם פ"ו - משנה ב

רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כלו כדאי הוא לו, נקרא ריע, אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות, משמח את המקום, משמח את הבריות, ומלבשתו ענוה ויראה, ומכשרתו להיות צדיק חסיד ישר ונאמן, ומרחקתו מן החטא, ומקרבתו לידי זכות, ונהנין ממנו עצה ותושיה בינה וגבורה, שנאמר לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה (משלי ח, יד). ונותנת לו מלכות וממשלה וחקור דין, ומגלין לו רזי תורה, ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק, והוי צנוע וארך רוח ומוחל על עלבונו, ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים.

אלה הדברים אשר דבר התנא, זוכה לדברים הרבה. אין אלו הדברים שהזכיר, שהרי לא יכון לומר ולא עוד אלא, רק היה לו לומר זוכה לדברים הללו, שכל העולם כלו כדאי הוא לו וכו'. גם יקשה אמרו חסיד ישר ונאמן, כי חסיד הוא העושה לפנים משורת הדין, ואם הוא חסיד כל שכן שהוא ישר ונאמן, עוד קשה אמרו ונהנין ממנו עצה ותושיה וכו'. שהרי אלה דברי הכתוב שהביא, (משלי ח, יד): לי עצה ותושיה וכו'. ומה חידש התנא וכמה קושיות אחרות אשר יתורצו מתוך דברינו. אמנם איתא בילקוט משלי ח' ז''ל (רמז תתקמ''א): בי מלכים ימלוכו וכו' (משלי ח, טו). כל עצמם של שני כתרים הללו, כתר כהונה וכתר מלכות, אין באים אלא מכחה של תורה, שנאמר בי מלכים ימלוכו (משלי ח, טו). בי שרים ישורו (שם טז). הוי כל מי שזוכה לתורה מעלה עליו הכתוב כאילו שלשתן מונחים וזוכה לכלם, וכל מי שאינו זוכה לתורה מעלה עליו הכתוב כאילו שלשתם מונחים ולא זכה לאחת מהן עכ''ל. אלה איפוא הן דברי ר' מאיר כל העוסק בתורה לשמה, אע''פ שאינו מלך וכהן זוכה לשלשתם וזהו דיוק כל, ואמר זוכה לדברים הרבה. כלשון המדרש זוכה לכלן. וזה דוקא כשעוסק בתורה לשמה, דאילו בעוסק לשם שררה או גדולה ודאי שלא יזכה להן, כההיא דאיתא בפ' במה מדליקין (שבת ל''א ע''א): גיירני על מנת שתשימני כהן גדול, שדחפו שמאי מטעם זה, והלל קרבו לפי שהיה מובטח בו שיתגייר אח''כ לשם שמים כנז' שם. ולא עוד אלא שכל העולם כלו כדאי הוא לו וכו'. זה יובן עם מ''ש בפרקי רבי אליעזר פרק ג' ז''ל: ארבע רוחות בעולם וכו', רוח פנת הצפון בנה ולא גמרו, אמר שכל מי שיאמר שהוא אלוק יבא ויגמור את הפנה הזאת שהנחתי וידעו הכל שהוא אלוק וכו'. ונלע''ד שזהו מה שאמר הכתוב בקהלת ז'. ראה את מעשה האלקים כי מי יוכל לתקן את אשר עותו. דקשה מאד איך יתכן לומר כלפי מעלה את אשר עותו, דפשט הכתוב לא יופשט שאשר עותו הוא כלפי מעשה האלקים שהזכיר, אעפ''י שרש''י ז''ל פירשו כלפי האדם להשמר מזה, אך בהקדמה זו מובן כמין חומר, שאמר החכם ראה והבן איך העולם כלו הוא מעשה האלקים, שהרי מי יוכל לתקן את אשר עותו, שבכונה מכוונת הניח פנת הצפון ולא גמרו כדי שמי שיאמר שהוא אלוה יבא ויגמור הפנה הזאת, ועוד הארכתי בזה בדרושי (גבול בנימין ח''א, דרוש ב' למעלת הצדיקים המקיימים את העולם). והנה הצדיקים יש להם כח להשלים פנת צפון על ידי התורה שעוסקים בה, שעל כן אמרו בב''ר פ''ח. בנפשותיהם של צדיקים נמלך וברא את העולם, שנאמר (דה''א ד, כג): המה היוצרים יושבי נטעים וגדרה עם המלך במלאכתו ישבו שם. ע''כ הוצרך לומר כן לפי שכשראה הב''ה מעשיהם של רשעים לא היה ראוי לבראת העולם לפי שבשבילם נשאר פרוץ צד צפון, אך כשראה מעשיהן של צדיקים שעל ידי עסקם בתורה משלימים אותו נמלך עמהם ובראו, ומפיק לה מדכתיב המה היוצרים, כי כיון שהעולם נשאר פרוץ והם משלימים אותו, אין המלאכה נקראת אלא על שם הגומרה, ובעבור זה המה דוקא היוצרים. ופי' מהו זה לפי שהם יושבי נטעים, שעל ידי תורתם ומעשיהם זוכים לישב בגן עדן שנטע הב''ה, כדכתיב (בראשית ב, ח): ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם, וזוכים לגדור פרץ צפון, וזהו וגדרה. ובשביל זה עם המלך במלאכתו ישבו שם, שנעשים שותפים להב''ה בבריאת העולם, ואין כאן מקום להאריך כי כבר הארכנו בזה במקומו יע''ש. על כן אמר התנא על כל העוסק בתורה לשמה, ולא עוד (אלא) שזוכה לג' כתרים כאשר אמרנו, אלא עוד זו שכל העולם כלו כדאי הוא לו, שהוא כאילו הוא עצמו בראו לכלו כיון שהשלימות שלו תלוי בו, ובזה נקרא ריע, שנעשה שותף להב''ה במעשה בראשית, ולפי שדרך העולם שכל אומן שונא בני אומנותו, לכן אמר כי לא כן הצדיקים שהם בעלי אומנותו ית', שהגם שנקרא ריע כנז', עכ''ז הוא אהוב למעלה ונחמד למטה, לפי שגם הוא אוהב את המקום ואינו נוטל גדולה לעצמו, וכן אוהב את הבריות. דהיינו לצדיקים כמותו שהם בעלי אומנותו, כמ''ש ז''ל ע''פ (תהלים קכז, ה): לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער. בקדושין פ''א (ל' ע"ב): א''ר חייא בר אבא אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער א' נעשו שונאין זה את זה ואינן זזין משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר (במדבר כא, יד): את והב בסופה. אל תקרי בְּסוּפָה אלא בְּסוֹפָה עכ''ל. והכונה כי אע''פ שאמרו (סנהדרין ק''ה ע''ב): בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו. עכ''ז מתחלה נעשין אויבין זה את זה, וז''ש אפילו האב ובנו, אמנם בסוף אוהבים זה את זה, ולפי שאמרו בחגיגה פ''א (ה' ע"ב): ת''ר שלשה הב''ה בוכה עליהם בכל יום, על מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק. לכן אמר משמח את המקום, שמי שעוסק בתורה לשמה משמח אותו ית', וכמו כן משמח את הבריות, שכלם נהנים לשמוע מפיו תורה המשמחים חדושיו לב שומעם, ומלבשתו ענוה ויראה, אע''פ שהעובד מאהבה גדול מהעובד מיראה כנודע. וכבר הקדים אוהב את המקום. יובן עם מ''ש בזהר פרשת בראשית דף י''ב א' ז''ל: אהבה איהי בסטרא חד טב, דיהב עותרא וטב ואורכא דחיי ובני ומזוני, כדין אצטריך לאתערא יראה ולמדחל דלא יגרום חובא, ועל דא כתיב (משלי כח, יד): אשרי אדם מפחד תמיד. בגין דהא כליל יראה באהבה וכו'. לכן אחרי שאמר שהוא אהוב מהב''ה וודאי ישפיע עליו טובה וברכה, והוא אוהב את המקום לא בשביל זה נעדר מיראה והוא ירא מה' שמא יגרום החטא, וזהו בכיוון ומלבשתו ענוה ויראה. שאחרי האהבה עודנו ירא את ה'. והקדים ענוה ליראה, כהא דתנן בפ''ט דסוטה (משנה ט"ו): וענוה מביאה לידי יראת חטא. שכן כתוב (משלי כב, ד): עקב ענוה יראת ה'. שאחרי הענוה באה היראה. ועוד שם: ויראת חטא מביאה לידי חסידות. לפי זה אמר ומכשרתו להיות צדיק חסיד ישר ונאמן. דהיינו כשהוא ירא את ה' אז התורה מכשרתו להיות צדיק, דהיינו העושה כל מעשיו בצדק כפי הדין, ואח''כ על ידי היראה מביאתו לידי חסידות. לעשות לפנים משורת הדין, לפי ששנינו בפ''ב (משנה ה'): אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד. לכן דייק התנא בלישניה ומכשרתו להיות צדיק, דהתורה מכשרתו וכו'. דאם אין לו תורה אי אפשר לו להיות צדיק שבא על ידי היראה, דאין בור ירא חטא. וגם בלא תורה אי אפשר להיות חסיד, דאין עם הארץ חסיד. ישר במה שבין אדם לחבירו, ונאמן ג''כ עם הבריות, שלא ישנה דבורו, כמ''ש בפ''ח דיומא (פ''ו ע''א): שיהא דבורו בנחת עם הבריות, ומשאו ומתנו נאה כדי שיהיו הבריות אומרים אשרי מי שלמד תורה, ויאמר עליו ישראל אשר בך אתפאר. ומרחקתו מן החטא, לפי שאמרו בפ''ג דסוטה (כ''א ע''א): תורה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא מיצר הרע. ואיתא בילקוט משלי ח' (רמז תתק"מ): אין יצר הרע שולט במי שבלבו תורה, שנאמר (תהלים לז, לא): תורת אלקיו בלבו וכו'. וכן דוד אומר (תהלים קיט, יא): בלבי צפנתי אמרתך למען לא אחטא לך. ומובן כל זה כמ''ש בזהר ויקרא דף כ''ג ב' ז''ל: ומאן דקאים בליליא למלעי באורייתא, אורייתא קא מודעא ליה חוביה ולא באורח דינא אלא כאימא דאודעא לברה במלה רכיך, והוא לא אנשי ליה ותב בתיובתא קמי מריה. ז''ש לא בלבד מרחקתו מן החטא אלא זאת ועוד שאם יחטא, כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, התורה מודיעתו כדי שישוב, וזהו ומקרבתו לידי זכות. וזה כשיעשה תשובה שאז זדונות נעשות לו כזכיות, לפי שאמרו (יומא פ''ו ע''ב): היכי דמי בעל תשובה, שבא דבר עבירה לידו ונצול הימנה. ותנן בסוף פ''ג דמכות (משנה ט"ו): כל היושב ולא עבר עבירה, דהיינו שיושב במקום העבירה ואינו עובר, נותנין לו שכר כעושה מצוה. ובזה מדוקדק ומקרבתו לידי זכות ונהנין ממנו עצה ותושיה וכו'. זה יובן היטב עם מ''ש בפ' חלק (סנהדרין צ"ט ע"ב): אמר רבי אלכסנדראי כל העוסק בתורה לשמה, משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה, שנאמר (ישעיה כז, ה): או יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי. רב אמר כאילו בנה פלטרין של מעלה ושל מטה, שנאמר (ישעיה נא, טז): ואשים דברי בפיך וגו' לנטוע שמים וליסוד ארץ. ר' יוחנן אמר אף מגין על כל העולם כלו, שנאמר (שם): ובצל ידי כסיתיך. ולוי אמר אף מקרב את הגאולה, שנאמר (שם): ולאמר לציון עמי אתה ע''כ. וכיון דאתא לידן המ' הזה נימא ביה מילתא, וזה עם מאי דגרסי' במציעא פ''ז ז''ל (פ"ו ע"א): קא מפלגי במתיבתא דרקיעא אם בהרת קדמה לשער לבן טמא, ואם שער לבן קדם לבהרת טהור, ספק. הב''ה אומר טהור וכלהו מתיבתא דרקיעא אמרי טמא. אמרי מאן נוכח, נוכח רבה בר נחמני וכו', כי הוה קא ניחא נפשיה אמר טהור טהור, יצתה בת קול ואמרה אשריך רבה בר נחמני שגופך טהור ויצאת נשמתך בטהור ע''כ. והנה אמר טהור ב' פעמים, כנגד ישיבה של מעלה ושל מטה, ולכן יצתה בת קול ואמרה אשריך שגופך טהור, ונשמתך ג''כ יצתה בטהרה. ועל כן אמר טהור טהור ב' פעמים. וזש''ה או יחזק במעוזי. שכן הב''ה אומר על רבה שהחזיק סברתו לומר טהור כדבריו ית', ובזה יעשה שלום לי בפמליא של מעלה, ואח''כ שלום יעשה לי בפמליא של מטה. ומ''ש כאילו בנה פלטרין וכו'. שעל ידי חדושי תורה שמחדש בשעה שעוסק בתורה לשמה עושה רקיעים וארצות, כאמור בזהר פ' בראשית דף ד' ב'. והם אלו הפלטרין של מעלה ושל מטה ע''י סודות התורה ופשטיה כנז' שם. ר' יוחנן אמר אף מגין על כל העולם כלו, שמשלים צד צפון שמשם תפתח הרעה וכדלעיל, וכשעוסק בתורה לשמה ומשלים הפרצה אין רעה באה לעולם, ולוי אמר אף מקרב את הגאולה. שכן כתוב גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם. וכמו שפי' למעלה (פ''ה משנה י''ד; בשם הזהר חדש פ' בראשית דף י''ג א') שגלות זה הוא על ביטול תורה, וכשעוסק בתורה מקרב את הגאולה. על כל אלה אמר התנא ונהנין ממנו עצה וכו'. שכשעוסק בתורה לשמה נהנין ממנו עצה להכריע כשיש מחלוקת בישיבה של מעלה ושל מטה שהוא מכריע ביניהם, ותושיה שבונה עולמות רקיעים וארצות, ולכן אמר ותושיה שבזה יש אותיות י''ה, שהעה''ז דהיינו ארצות נבראו בה', ובי' ברא העה''ב שהם הרקיעים. בינה להבין דבר מתוך דבר להגין על העולם כלו, וגבורה להביא הגאולה קודם זמנה, שלכן אמר אף מקרב את הגאולה, דהיינו שמביא אותה, שמקרב אותה קודם זמנה, וזוהי גבורתו שמתגבר על יצרו לעסוק בתורה שמתשת כחו של אדם (סנהדרין כ''ו ע''ב), ומביא ראיה מהכתוב שאומרת התורה לי עצה ותושיה וכו'. דקשיא ליה בכתוב שהיה לו לומר לי עצה ותושיה בינה וגבורה, מאי אני בינה ואח''כ לי גבורה, אלא ודאי שהכוונה כמו שאמרנו שעל ידי התורה לו עצה, להשלים בין פמליא של מעלה כנ''ל, ותושיה לברא עולמות. ולפי שבאים מכח התורה אמר לי, אך בבינה להגין על כל העולם, אמר אני בינה, שהיא בעצמה היא הבינה להשלים צד צפון, שלכן בינה הוא לשון בנין, שבונה צד צפון הפרוץ, שכן היה מסתכל בתורה ובורא את העולם, ובזה לי גבורה לקרב את הגאולה, שעל ידי לימוד תורה תבא הגאולה קודם זמנה, ונותנת לו מלכות וממשלה וחקור דין, קשה מה המה אלה שהרי פירשנו למעלה, זוכה לדברים הרבה, כתר מלכות וכתר כהונה. ועוד צריך להבין שכל המשנה מדברת שלא לנוכח, ואם כם מאי והוי צנוע וארך רוח לנוכח. ועוד היל''ל ומחול על עלבונך, ולמה חזר ואמר ומוחל על עלבונו שלא לנוכח, וכן ומגדלתו ומרוממתו, שאם נותנין לו מלכות וממשלה, איזו גדולה יש יותר מזה. ואפשר דתני והדר מפרש, שתחלה אמר זוכה לדברים הרבה, ולפי שהוצרך לומר ולע''א שכל העולם כלו כדאי הוא לו ודאביזריה, האריך בזה ואח''כ חזר על הראשונות ופירש מה הם הדברים הרבה שהזכיר מתחלה, דהיינו ונותנת לו מלכות וממשלה. וכמו שאמרו בגיטין סוף פ' הנזקין (ס''ב ע''א): מנא לן דרבנן איקרו מלכי, דכתיב (משלי ח, טו): בי מלכים ימלוכו. אמנם היה אפשר לומר דאפילו הכי שנקראו מלכים לא שיש בהם כח מלכות, לכן אמר וממשלה. והוא מ''ש בפ''ז דיומא (ע''ב ע''ב): א''ר יוחנן שלשה זירים הם, של מזבח של שלחן של ארון, של מזבח זכה אהרן ונטלו, של שלחן זכה דוד ונטלו, של ארון עדין הוא מונח, כל הרוצה ליטול יבא ויטול, שמא תאמר פחות שבהן הוא, ת''ל בי מלכים ימלוכו וכו'. ועוד שם, ועשו ארון עצי שטים (שמות כה, י). מכאן לת''ח שבני עירו מצווין לעשות מלאכתו עכ''ל. לפיכך אמר ונותנת לו מלכות שהוא כתר תורה, ואם תאמר כיון שכל הרוצה ליטול יבא ויטול, הייתי אומר שהוא פחות מכלן, לכן אמר וממשלה. שאדרבא הוא מושל על כלן, וכמ''ש רש''י ז''ל, בי מלכים ימלוכו. וגדול הוא הממליך מן המלך. וכדתנן שלשה כתרים הם, כתר תורה וכתר כהונה וכו'. ופי' לעיל בפ''ד (משנה י''ז): שלכן אמר כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות וכו'. לפי שכלם נמשכים מכתר תורה ע''ש. וחקור דין, לפי שהמשפט לאלקים הוא, ואיתא במדרש רבתי דקהלת י''א ע''פ כאשר אינך יודע וכו' כעצמים בבטן המלאה. ז''ל, שבעה דברים מכוסים מבני אדם, וא' מהם עומק הדין וכו'. לכן אמר שנותנת התורה לאדם ענין לחקור הדין ולבא על אמתתו, ולא זו בלבד אלא עוד ומגלין לו רזי תורה. ובזה נעשה כמעין המתגבר וכו'. כי הנה שנינו בסוף בבא בתרא (קע''ה ע''ב): א''ר ישמעאל הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות וכו' שהן כמעין הנובע. לכן כנגד חקור דין אמר כמעין המתגבר, וכנגד ומגלין לו רזי תורה אמר וכנהר שאינו פוסק והולך, שהוא התורה שנקראת נהר, כמובא בזהר פרשת בראשית דף כ''ו א'. ונהר דא עמודא דאמצעיתא. וכבר ידוע ליודעי חן שזה הוא התורה. ועוד בתקוני הזהר חדש דף ל''ב ב'. נהר יוצא מעדן, ומאי ניהו מצות עשה ומצות לא תעשה כחושבן נה''ר. ונלע''ד שזהו מילוי נה''ר נו''ן ה''א ר''ש גימטריא עם הכולל תרי''ג, ובגימטריא ברי''ת, שכן הנהר הוא סוד היסוד אות ברית קדש, והוא ר''ז גימטריא או''ר. הרי בכוון ומגלין לו רזי תורה ונעשה כנהר שאינו פוסק. שהוא משפיע תמיד ואינו פוסק לעולם, ולכן נקרא כל, כדכתיב (בראשית לג, יא): כי חנני אלקים וכי יש לי כל. וגם הוא סוד תורה, דגוף וברית חשבינן חד, ודי בזה למבין. וכל זה לפי הנסחא שמצאתי בדרך חיים ובכמה משניות, ואף לנסחאות אחרות דגרסינן ונעשה כמעין שאינו פוסק וכנהר שמתגבר והולך. גם כן יבא היטב ודוק. אך הנסחא הראשונה עיקר, שכן בפ''ב (משנה י'): ר''א בן ערך מעין המתגבר. ולפי שאמרו בפסחים פ''ו (ס"ו ע"ב): כל המתיהר אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו. וכן מצינו, בא לכלל כעס בא לכלל טעות, ומצינו במשה שבשביל שכעס על פקודי החיל נתעלמה ממנו הלכות גיעולי גוים וכן שאר דכרים, לכן הזהיר והוי צנוע, שלא להתיהר ולהתנהג בענוה וצניעות שבזה חכמתו מתקיימת, וארך רוח שלא לכעוס, וכנגד מ''ש שמגלין לו רזי תורה הזהיר על הצניעות, שלכן נק' רזי תורה שצריך להצניעם ושלא לגלותם לכל אדם, וכנגד וחקור דין הזהיר על הכעס, שבבא בעלי דינין לפניו לא יכעוס כדי שלא יתעלם ממנו עומק הדין, ואחר שהזהיר על שתים אלה חזר על התורה ואמר ומוחל על עלבונו. כלומר שא' מהמדות שנותנת לו התורה היא להיות מוחל על עלבונו, שכן מצינו ביומא פרק ב' (כ''ג ע''א): כל ת''ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת''ח וכו', והא תניא הנעלבין ואינן עולבין וכו' ועליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו וכו', דמפייסין ליה ומפייס. ופי' רש''י דמפייסי לבקש מחילה ע''כ. ז''ש ומוחל על עלבונו, שמבקשין ממנו מחילה ומתפייס ומוחל על עלבונו. ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים, הוא מ''ש בפ''ט דברכות (נ''ח ע''א): על בן זומא שראה אוכלוסא בהר הבית. ופי' רש''י חיל גדול של ששים רבוא. אמר ברוך חכם הרזים וברוך שברא כל אלה לשמשני. ופרש''י ז''ל, עשיר היה והכל באים אצלו לסחורה. וקשה מאד וכי בן זומא היה עוסק בסחורה, ועוד איך יבאו אליו ששים רבוא לסחורה. לכן נלע''ד שיובן עם מאי דאיתא בסוטה פ''ט (מ''ט ע''א): משמת בן זומא בטלו הדרשנים. וכתב בעל מגלה עמוקות אופן ט': ששים רבוא פרצופים יש בעולם כנגד ששים רבוא אותיות התורה. ובאופן קפ''ו כתב כי לכל א' מישראל יש אות אחת מס''ר אותיות התורה, ולכן מרע''ה כלול מס''ר נשמות ישראל, כי הוא היה הצנור ליתן שפע לכל הדור יע''ש בארוכה. ושנינו בפ''ק דברכות (משנה ה): אמר ראב''ע אני הייתי כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא. לכן כשראה בן זומא אוכלוסא בהר הבית שהם ס' רבוא אמר ברוך חכם הרזים. ופרש''י שיודע מה שבלב כל אלו, דהיינו שבהם יש כל רזי התורה שיש בה ס''ר אותיות כדלעיל, וברוך שברא כל אלה לשמשני, שעל ידם היה מחדש כל חדושי תורה, כיון שהוא היה גדול בדורו וראש הדרשנים, והוא היה הצנור להשפיע לכלם מחכמתו ולדרוש טעמי תורה, בזה אתי שפיר מ''ש רש''י ז''ל, שלא מרבו יתירא דאית ביה אמר שברא כל אלו לשמשני, אלא שהיה חכם גדול ועשיר בתורה, ע''ד שפי' רש''י ז''ל בפ' דברים (דברים א, יג): חכם דומה לשלחני עשיר וכו'. והכל באים אצלו לסחורה, לחדש על ידו דברי תורה, כי טוב סחרה מסחר כסף (משלי ג, יד). ובזה יפורש ומגדלתו ומרוממתו, שכל העוסק בתורה לשמה זוכה להיות גדול בדורו, ואף גם זאת לכל המעשים, דהיינו ס' רבוא פרצופים שיש בעולם, שהוא גדול מכלם על ידי התורה שעוסק בה לשמה, וזהו הכפל ומגדלתו בתורה עד שנעשה ראש לכלם, ומרוממתו על כל המעשים.