דרוש מ''ט לפרשת נצבים והפטרה

כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו (דברים ל, יד).

תענית פרק שני (טו.), הזקן שבהם אומר לפניהם דברי כבושין אחינו לא נאמר באנשי נינוה וירא אלקים את שקם ואת תעניתם אלא וירא אלקים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה (יונה ג, י). ובקבלה הוא אומר וקרעו לבבכם ואל בגדיכם (יואל ב, יג) ע״כ.

יהיו הפה והלב השוין בכל דבריהם ולא ידברו אחת בלב ואחת בפה שכן צוה ינאי לאשתו בעת פטירתו כדגרסי׳ בפ״ג דסוטה (כב:), אמר ליה ינאי מלכא לדביתהו לא תתיראי לא מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין אלא מן הצבועין שדומים לפרושים שמעשיהם כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפינחס. וע״ש פרש״י (אל תתיראי מן הפרושין. שהפרושין היו שונאין אותו לפי שהרג מן החכמים הרבה ונהפך להיות צדוקי, כדאמר בקידושין (דף סו.), וכשמת היתה אשתו יראה מהן שלא יעבירו המלוכה מבניה, והיתה אומרת לו לבקש מלפניהם עליה, ואמר לה אל תתיראי מן הפרושין שצדיקים הן ולא יגמלוך רעה ולא לבניך שלא חטאו להם. ולא ממי שאינן פרושין. שהם אוהביי. אלא מן הצבועים. כלומר שאין מראיתם כתולדותם, אלא צבועין מבחוץ ואין תוכן כברם. שמעשיהם כמעשה זמרי. שהן רשעים ומבקשים שכר כפנחס, אומרים לבריות לכבדן כפנחס, ואיכא דמפרש לה לענין צניעותא.). וכן אמר החכם במשלי י״א. בפה חנף ישחית רעהו ובדעת צדיקים יחלצו. שיובן עם מ״ש ביבמות פי״ב (קג.), א״ר יוחנן משום רשב״י כל טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים, שנ׳ השמר לך מדבר עם יעקב מטוב עד רע (בראשית לא, כט). בשלמא רע לחיי אלא טוב אמאי לא אלא ש״מ כל טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים. בשלמא התם דילמא מדכר ליה שמא דע״א. ופרש״י למה גנבת את אלקי ע״כ. וקשה למה הועיל צוויו ית׳ שהרי הזכיר שם ע״א שאמר למה גנבת את אלקי, אך יובן עם מ״ש בזהר פ׳ וישלח דף קס״ז א׳ ז״ל, פן תדבר. פן תעשה מבעי ליה אלא לבן לא רדף אבתריה דיעקב בחילא דגבורין לאגחא ביה קרבא דהא חילא דיעקב ובנוי רב מיניה אלא למקטליה בפומיה ולשיצאה כלא וכו׳. וכן בלעם בן בנו בא אליהם בכחו שבפיו לכן א״ל הב״ה לא תלך עמהם וגו׳ כי ברוך הוא. אינן צריכין לברכתך. כי יודע האלקים כונתו של אותו רשע לקללן אע״פ שלכאורה היה מברכן. ולכן הזהיר ג״כ ללבן שלא ידבר מטוב עד רע כי אין פיו ולבו שוין. וכשם שבלעם לא שמר צוויו של מקום והלך עם שרי בלק כך לבן א״ל למה גנבת את אלקי ולא שמר צוויו ית׳ שצוהו שלא יזכיר לו שמא דע״א, ומזה באה תקלה לאותו צדיק שהשיבו עם אשר תמצא את אלקיך לא יחיה. ומתה רחל בעבור זה. זש״ה בפה חנף ישחית רעהו. שלפי שלבם לא נכון עם פיהם כחנף ששלום את רעהו ידבר ובקרבו ישים ארבו, רצו להשחית את ישראל. אך ובדעת צדיקים יחלצו. שדעת הוא רוח הקדש, שהקדים לצוות לבלעם ואך את הדבר וכו׳. וכן ללבן השמר לך כדלעיל, ועוד כתוב במשלי כ״ו. כסף סיגים מצופה על חרש שפתים דולקים ולב רע. שכבר אמרו רז״ל (סנהדרין קה:), מברכותיו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו לקללן. ולכן כלם חזרו לקללה, וזהו כסף סיגים. שהיו דבריו ככסף אך בלבו ישים ארבו, וזהו ג״כ שפתים דולקים, מל׳ כי דלקת אחרי, שמבקשים לברך את ישראל אך ולב רע. בשפתיו ינכר שונא וכו׳ (משלי כו, כד). והכל מובן לעניננו.

ובזה נבין פסוקי ישעיה סי׳ ה׳. הוי האמרים לרע טוב ולטוב רע שמים חשך לאור ואור לחשך שמים מר למתוק ומתוק למר. הוי חכמים בעיניהם וכו׳ הוי גבורים וכו׳ מצדיקי רשע וכו׳. דקשה למה לא אמר ג״כ האומרים לחשך אור ולאור חשך וכן למתוק מר כמו שהתחיל האומרים לרע טוב. או יאמר תחלה הוי השמים רע לטוב וטוב לרע. עוד קשה שהרי כלל גדול בידינו לעולם יתחיל אדם בדבר טוב ויסיים בדבר טוב, וא״כ היל״ל הוי אומרים לטוב רע ולרע טוב וכן כלם. ועוד למה האריך בג׳ דברים שהיה יכול לכוללם יחד, שכן האור הוא טוב ומתוק, כמ״ש וירא אלקים את האור כי טוב (בראשית א, ד). וכתוב בקהלת (י״א), ומתוק האור. האמנם איתא בב״ר פ׳ י״ט. ר״י בן זמרא אמר שלשה דברים נאמרו באותו אילן טוב למאכל יפה לעינים ומוסיף חכמה ושלשתם נאמרו בפסוק א׳, ותרא האשה כי טוב (בראשית ג, ו). מכאן שהוא טוב. וכי תאוה הוא לעינים, מכאן שהוא יפה לעינים. ונחמד העץ להשכיל, מכאן שמוסיף חכמה ע״כ. ואלה הם ג׳ דברים טוב ערב ומועיל, כי טוב למאכל ר״ל שהוא טוב לגוף שאינו מזיק כשאר פירות. ותאוה הוא וכו׳ הוא הערב. ונחמד העץ להשכיל הוא המועיל. ואם היה אדם ממתין לשבת שאז היה גם הוא מותר כמ״ש במקומו (מאמר חקור דין. ח״ג פרק ט׳. וכן אמר האר״י ז״ל שאילו שמר אדה״ר מצוה אחת כמאמרה היה הכל מתוקן מיד וכו׳, על פחזותו של אדם הראשון במצוה ראשונה שנצטוה בה והיא פרו ורבו, כי הנה בתחילת תשמישו נזקק לאשתו בחול וביום ובשעת התגבר הדין ובפרסום, והוליד ערלתו זה קין את פריו זה הבל.), יהיו בו הג׳ טובות הנז׳, וכשאכלה פגה נמשכו מזה כל העונות כנודע. אלו הם ג׳ חלקי הכתוב הוי האומרים לרע טוב, שתרגם יונתן ווי דאמרין לרשיעייא דמצלחין בעלמא הדין אתון טביא ולענותניא אמרין אתון רשיעייא. ולכן הוצרך להתחיל בזה הוי האומרים לרשע שהוא טוב, שזהו מה שאמרנו בפה חנף ישחית רעהו. בראותם שהרשע שעתו מצלחת, אך בזה יש להם התנצלות, והוא מ״ש מהר״ם אלשיך בפי׳ משלי ע״פ אומר לרשע צדיק אתה ולמוכיחים ינעם. ז״ל, שמעתי בשם הקדמונים אומר לרשע צדיק אתה שיתגאה הרשע ויתפקר לעשות רע. אך למוכיחים את הרשעים להביאם למוטב ינעם להם לאמר לרשע צדיק אתה ולא נאמין למעבירי הקול עליך ובעשותם כדבר הזה במקום שלבלתי מוכיחים יקבוהו עמים, על אלה תבא ברכת טוב ע״כ. הנה בזה יאמרו שטוב לומר לרשע צדיק אתה ואין להוכיחם על שאומרים לרע טוב. אך באמרם לטוב רע אין בזה שום התנצלות ובזה יש הוכחה שגם מה שאומרים לרע טוב הוא מרוע לבבם שמואסים בטוב ובוחרים ברע. וזהו כנגד חלק הטוב. וכנגד המועיל שמים חשך לאור, והוא שעושים עיקר מהעה״ז שדומה ללילה, וכמ״ש במציעא פ״ז (פג:), תשת חשך ויהי לילה (תהלים קד, כ). זה העה״ז שדומה ללילה. כי להיות שהעה״ב עין לא ראתה לכן שמים חשך לאור. וגם בזה יש להם התנצלות לומר מי סני להו לצדיקי דאכלי תרי עלמי (הוריות י:), כי כן כתוב בקהלת ה׳. גם כל האדם אשר נתן לו האלקים עושר ונכסים והשליטו לאכול ממנו ולשאת את חלקו ולשמוח בעמלו זו מתת אלקים הוא. לכן אמר ואור לחשך שכופרים לגמרי בעה״ב ואומרים הרוצה לשקר ירחיק עדיו לית דין ולית דיין ולית עולם אוחרן. וכנגד הערב שמים מר למתוק, כי בפ״ט דמציעא (קז:), אמרו, והסיר ה׳ ממך כל חולי (דברים ז, טו). זה יצה״ר שראשו מתוק וסופו מר. והיצה״ט הוא מתוק והם עושים עיקר מהיצה״ר ושומעים לו יותר מיצה״ט. ואף גם זאת מתנצלים לומר שהנה כתוב והנה טוב מאד זה יצה״ר, שאלמלא יצה״ר אין אדם בונה בית ולא נושא אשה כי הוא מוכרח לקיום העולם. גם בזה אמר שאין אמת אתם שהרי ומתוק למר, שאומרים שיצה״ט הוא מר ואין לשמוע בקולו ולדבקה בו. על כל אלה כיון הכתוב באומרו הוי האומרים לרע טוב. שמתנצלים לומר שאומרים כן לפנים אבל לא כיונו לזה בפועל. וכן שמים חשך לאור שמים בעצם לעשות עיקר מהעה״ז והעה״ב טפל להם. וחזר ופירש מאין יצא זה שפוקרים בג׳ דברים הנ״ל. הוי חכמים בעיניהם, כי למראה עיניהם ישפוטו לומר לרע טוב, שרואים הרשעים מצליחים בעה״ז ואין רוצים להבין כי עושה זה הב״ה כדי שיקבלו שכרם בעה״ז ויאכלו חלקם בעה״ב. ונגד פניהם נבונים לומר לטוב רע, שדנים אותו לכף חובה לומר שאין סתרו כגלויו, ואלו הם תרי דסתרן אהדדי, כי לרשע אומרים שהוא טוב במה שרואים בעיניהם ששעתו מצלחת, ואינם מבינים דבר מתוך דבר לומר שעושה כן לטורדו מהעה״ב. ולצדיק הם נבונים לומר שהוא רע בעבור כי בקרבו ישים ארבו ומבינים דבר מתוך דבר לדונו לחובה. הוי גבורים לשתות יין שמתענגים בעה״ז הדומה לחשך, כמ״ש אתיו אקחה יין ונסבאה שכר (ישעיה נו, יב). ושמים חשך לאור. ואנשי חיל למסוך שכר (ישעיה ה, כב). שכל יגיעם אשר חטא לאכול ולשתות, ובזה שמים אור לחשך שאומרים אכול ושתה ומחר נמות ואין דין וחשבון בשאול אשר הוא הולך שמה. מצדיקי רשע עקב שוחד. שמצדיקים הרשע שהוא יצה״ר לפי שמראה להם שוחד תאוות העה״ז ונמשכים אחריו, וזהו שמים מר למתוק. ולהפך מזה וצדקת צדיקים יסירו ממנו (כג). שהיצה״ט שהוא שופט צדיק יסירו ממנו לפי ששמים מתוק למר ואומרים מה לנו עם היצה״ט שהוא גורם לנו פורענות. ומה שאמר יסירו ממנו, והיה לו לומר יסירו מהם דהיינו מהצדיקים שהזכיר, יובן עם מ״ש ז״ל (סנהדרין ו:), ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו (ש״ב ח, טו). משפט לזה שהחזיר לו ממונו וצדקה לזה שהוציא גזלה מתחת ידו. ז״ש וצדקת צדיקים. שהיו שניהם צדיקים התובע והנתבע, יסירו ממנו מן החייב שנשאר רשע בדינו שלא הוציא גזילה מתחת ידו, וגם האחר לא החזירו לו ממונו, וזה בשביל שהשחד יעוור פקחים. ובזה שמים מר למתוק ומתוק למר. עוד יובן הכתוב הוי האומרים וכו׳. עם מאי דתנן ריש פ״ד דכריתות (יז:), חלב ושומן לפניו אכל את אחד מהם ואינו יודע איזה מהם אכל מביא אשם תלוי. והנה הרשעים שאין נותנים לבם לשוב ולהתרחק מן העבירה אומרים לחלב שהוא רע אומרים שהוא שומן כדי להנצל מהביא קרבן, וכן לטוב שהוא שומן אומרים שזה אכלו ונשאר הרע שהוא החלב. וכן שמים חשך לאור. שנינו שם, שבת ויום חול ועשה מלאכה בא׳ מהם ואינו יודע באיזה מהם עשה. דהיינו מ״ש הרב תי״ט בשם התוספות, כגון עשה מלאכה בין השמשות דספק חול ספק שבת, זהו בכיוון שמים חשך שהוא ליל שבת לאור לומר שהוא ע״ש ועדין יום ואין חייבין אשם תלוי, וכן אור שהוא בין השמשות של מוצאי שבת אומרים שהוא חשך ומותר בעשיית מלאכה. עוד שם, אשתו ואחותו עמו בבית שגג בא׳ מהם ואינו יודע באיזה מהן שגג, כי האשה נק׳ מר, כדכתיב ומוצא אני מר ממות את האשה (קהלת ז, כו). וזהו שמים מר שהיא אחותו הערוה למתוק לומר שבא על אשתו, ראה חיים עם אשה אשר אהבת. וכן ומתוק למר. כלומר שאשתו שלא בא עליה אומר שהיא אחותו ואם בא על אשה היא אשתו ואינו חייב קרבן.

אלה הם דברי הפרשה, ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע (דברים ל, טו). אשר אנכי מצוך היום לאהבה את ה׳ אלקיך וכו׳ (שם טז). וקשה מאי היום, שהרי זה ארבעים שנה שקבלו את התורה, ואיך יאמר אשר אנכי מצוך היום. ועוד מאי נתתי לפניך, שהרי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות לג:), ואם נתן לפניו המות ואת הרע, כל א׳ יברח מפניהם. ועוד קשה שמתחלה אמר את החיים ואת הטוב וכו׳. וחזר ואמר החיים והמות הברכה והקללה כלם יחד. וכדי לבא אל הביאור נקדים מ׳ ז״ל בילקוט ריש פ׳ ראה ז״ל, ברכה וקללה למה נאמר, לפי שנאמר החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה, שמא יאמרו ישראל הואיל ונתן הב״ה לפנינו שני דרכים דרך החיים ודרך המות נלך באיזו מהם שנרצה, ת״ל ובחרת בחיים וכו׳. משל לא׳ שהיה יושב בפרשת דרכים והיו לפניו שני שבילין א׳ שתחלתו מישור וסופו קוצים וא׳ שתחלתו קוצים וסופו מישור, והיה מודיע את העוברים ואת השבים ואומר להם אתם רואים שביל זה שתחלתו מישור, בשתים ושלש פסיעות אתה מהלך במישור וסופו לצאת בקוצים. ואתם רואים שביל זה שתחלתו קוצים, בשתים ושלש פסיעות מהלך בקוצים וסופו לצאת במישור. כך א״ל משה לישראל, אתם רואים את הרשעים שהם מצליחים, בשנים ושלשה ימים הם מצליחים בעה״ז וסופן לידחות באחרונה, שנאמר כי לא תהיה אחרית לרע (משלי כד, כ). ואומר והנה דמעת העשוקים וגו׳ (קהלת ד, א). ואומר הכסיל חובק את ידיו (ה). ואומר דרך רשעים כאפלה (משלי ד, יט). ואתם רואים את הצדיקים שמצטערים בעה״ז, בשנים ושלשה ימים הם מצטערים וסופן לשמוח באחרונה, שנאמר להטיבך באחריתך (דברים ח, טז). ואומר טוב אחרית דבר מראשיתו (קהלת ז, ח). ואומר כי אנכי ידעתי את המחשבות אשר אני חושב (ירמיה כט, יא). ואומר אור זרוע לצדיק (תהלים צז, יא). ואומר ואורח צדיקים כאור נוגה (משלי ד, יח) ע״כ. והקושיות רבו מהרבה ולכן לא נאריך בהם רק נקדים איזה הקדמות. גרסינן במנחות פ״ג (כט:), ומפני מה נברא העולם בה׳, מפני שדומה לאכסדרה שכל הרוצה לצאת יוצא. מ״ט תליא כרעיה דה׳, דאי הדר בתשובה מעיילי ליה. וליעיילוה בהך לא אסתייעא מילתא, ארשב״ל מ״ד אם ללצים הוא יליץ וכו׳. בא ליטמא פותחין לו, בא ליטהר מסייעין אותו ע״כ. וקשה שכיון שמסייעין אותו למה לא יסייעוהו ג״כ ליכנס בפתח שיצא ממנו ולא יצטרך לילך לפתח צר של ראש הה׳, ורש״י ז״ל הרגיש בזה ופי׳ דהבא ליטהר בעי סיועא מפני יצה״ר, הילכך עבדי סיועא פתח יתירה. ועדין לא הרוה צמאוננו, למה לא יסייעוהו ליכנס מפתח התחתון. אשר על כן נלע״ד שיובן עם מאי דאיתא בפ׳ ערבי פסחים (פסחים קיט.), מ״ד וידי אדם מתחת כנפיהם (יחזקאל א, ח). ידו כתיב, זה ידו של הב״ה שהיא פרושה תחת כנפי החיות כדי לקבל בעלי תשובה מפני מדת הדין. ופרש״י ז״ל, מפני מדה״ד שמקטרגת ואומרת לא תקבלם, והוא מקבלם בסתר ע״כ. והשתא אתי שפיר שכיון שצריך סיוע מפני מדת הדין, אינו ראוי שיכנס בפתח שיצא בו, שאז יהיה מקום לבעל דין לקטרג ולומר שאין קטיגור נעשה סניגור, ולכן יש פתח אחר נסתר, כדי שיכנסו משם בעלי תשובה. עוד איתא בפ׳ יום הכפורים (יומא פו:), תניא עבר אדם עבירה פעם ראשונה מוחלין לו, שניה מוחלין לו, שלישית אין מוחלין לו, שנ׳ הן כל אלה יפעל אל וכו׳ (איוב לג, כט). והתניא שלישית מוחלין לו, רביעית אין מוחלין לו, ל״ק הא ביחיד הא בצבור. וזוהי גרסת הרי״ף ז״ל. וכן כתב הרמב״ם ז״ל בפ״ג מהל׳ תשובה. אע״פ שבעין ישראל לא גריס הכי. ובזה נבא לביאור המ׳, כי הוקשה לו בפ׳ ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. שהרי הברכות והקללות הנם כתובים בפ׳ תבא. ועוד למה אמר ברכה וקללה לשון יחיד, ז״ש ברכה וקללה למה נאמר. ותירץ לפי שנא׳ החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה. שגם בזה יש קושיא, שהרי כבר אמר ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וכו׳. ועוד שהיל״ל החיים והמות הברכה והקללה נתתי לפניך, ולמה הפסיק ביניהם ואמר החיים והמות נתתי לפניך ואח״כ הברכה והקללה. לכן אמר שמא יאמרו ישראל הואיל והב״ה נתן לפנינו ב׳ דרכים דרך החיים ודרך המות, שזהו מה שאמר החיים והמות נתתי לפניך, שאתה תבחר באיזה דרך תרצה לילך, כי כן שנינו הכל צפוי והרשות נתונה. ת״ל ובחרת בחיים. ועדין יקשה שאם אמר נתתי לפניך, שהאדם יברור מה שייטב בעיניו מהו ובחרת בחיים. לכן הביא המשל לא׳ שהיה יושב בפרשת דרכים, זה הב״ה שלפניו הכל צפוי, והיה לפניו שני שבילים וכו׳, והיה מודיע את העוברין, דהיינו העוברים עבירה ושבים בתשובה. אתם רואים שביל זה שתחלתו מישור, דהיינו הדרך הרעה שבה האדם רוצה ליהנות בעה״ז. והוא מ״ש בנמשל שהרשעים הם מצליחים. בשתים ושלש פסיעות אתה מהלך במישור, כי ראשונה ושנייה מוחלין לו ביחיד ושלשה בציבור, ופסיעות הוא מלשון פשע וחטאה, דהיינו פשיעות וחטאות כי אותיות זסשר״ץ מתחלפות. וסופו לצאת בקוצים, שהב״ה מאריך אפיה וגבי דיליה, וזה השביל הוא התחתית של ה׳ שמשם יוצא לתרבות רעה וסופו יורש גהינם. ומביא לזה ד׳ פסוקים. שיובן עם מ״ש בעל העיקרים מ׳ ד׳ פ׳ י״ב. שהטוב יגיע לרשע מד׳ סיבות, הא׳ מצד ההשגחה הכוללת, כאלו תאמר מצד כללות האומה שנגזר עליה שתשב בשלוה והשקט. או מצד הוראת המערכה הפרטית עליו כשלא יהיה רשע באופן מהרוע שתנוצח המערכה ותהפך עליו מטוב אל רע. וכנגד זה נלע״ד שזהו שבעל המ׳ הביא ראיה מפ׳ כי לא תהיה אחרית לרע נר רשעים ידעך. במשלי כ״ד. כלומר אם אתה רואה הרשעים ששעתן מצלחת לא תעשה כמעשיהם, כי לא תהיה אחריתם טובה, כי סוף סוף נר רשעים ידעך, אף כי מצד המערכה נגזר עליהם טובה. השנית לגומלו טוב על איזה זכות שיש לרשע כדי לטורדו משכר הנפש ונעימותה. וכנגד זה הביא פ׳ והנה דמעת העשוקים, שפי׳ רש״י ז״ל בקהלת ד׳. את כל העשוקים, הנעשים עשוקים בגהינם, בוכים על נפשותם העשוקות ביד מלאכי משחית. וזהו מ״ש וסופו לצאת בקוצים, כי יאכלו מפרי דרכם בעה״ז לקבל פורענותם בעה״ב. והשלישית שיגיעו טובות אל הרשעים בסבת ההשגחה על האחרים, כמו שהצליחו נכסי לבן בעבור יעקב, וכן ויברך ה׳ את בית המצרי בגלל יוסף. כנגד זה הביא פ׳ הכסיל חובק את ידיו. שאינו יגע ואינו עושה מלאכה לפי שסומך על זכות אחרים שבשבילם יאכל בעה״ז, אך מרה תהיה באחרונה. והרביעית שהשם משפיע להם טובה כדי לחזק את לבם שלא ישובו בתשובה לפניו. וכמו שהיה בפרעה כי אני הכבדתי את לבו וכו׳. וכנגד זה דרך רשעים כאפלה, דהיינו שכל כך הרגילו ברשע כי אינם יודעים שעושים רע. לא ידעו במה יכשלו כי טח מראות עיניהם. ואינן נותנין לב לשוב מחטאתם. עוד שם, ואתם רואים שביל זה שתחלתו קוצים, בשתים ושלש פסיעות מהלך בקוצים. ז״ש (יומא פו:), היכי דמי בעל תשובה, שבא דבר עבירה לידו פעם ראשונה ושניה ופירש הימנה. ואלו הם הפסיעות, שאע״פ שבאת לידו העבירה שתים ושלש ופירש מהם, דהיינו שפסע עליהן ולא שינה בם, וגם פסיעות הם באותו מקום, באותה אשה ובאותו פרק. לכן סופו לצאת במישור. כי כן אמרו בפ״ג דיומא, כיון שבא לאדם דבר עבירה לידו פעם ראשונה ושנייה ולא חטא, שוב אינו חוטא שנ׳ רגלי חסידיו ישמור. והפסוקים שהביא יובנו ג״כ במ״ש בעל העיקרים במ׳ ד׳ פ״ה ז״ל, כבר יקרו אל הצדיק רעות לד׳ סבות, דומות אל הד׳ שזכרנו ברשע וטוב לו. הא׳ מצד הטבע הכולל או בהוראת המערכת. וכנגד זה הביא בעל המ׳ להטיבך באחריתך. כי זה נאמר על כללות ישראל, וכנגד המערכת אמר טוב אחרית דבר מראשיתו, שאע״פ שמצד המערכה נגזר על הצדיק איזה רע, סופו שיתהפך לטובה, והוא הפך מ״ש ברשעים, כי לא תהיה אחרית לרע כדלעיל. השנית לפי שאדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ולא נתן אל לבו לשוב, לכן מביא עליו יסורין כדי שיהא נקי לעולם הבא. או כי יבואו עליו יסורין לשמרו מן החטא וכו׳. וכנגד זה הביא פ׳ כי אנכי ידעתי את המחשבות אשר אני חושב עליכם לתת לכם אחרית ותקוה. כי זה מדבר בגלות בבל שגלו שם ישראל למרק עונותיהם וסוף סוף יגאול אותם, וכן לכל צדיק מיסרו בעה״ז כדי שיהא נקי לעה״ב, הפך הרשעים שמשפיע להם שלוה בעה״ז כדי להורישן גהינם, כמ״ש לעיל והנה דמעת העשוקים. השלישית שהאבות היו רשעים ונגזר עליהם ועל זרעם עונש מה, כמו שנמשך העונש על כל זרע עלי הכהן בעבור חטא אבותם. וכנגד זה אור זרוע לצדיק. שכבר פירשנו כמה פעמים שזהו טעם ליסורי הצדיקים בעה״ז, כדי שגם פירות המצות שלהם יעשו קרן לעה״ב, ואם האבות חטאו ובניהם סובלים ענשם, כל שכן שיגדל שכרם לעה״ב. הפך מהרשע שעליו פירשנו הכסיל חובק את ידיו כנז׳. והרביעית הם הנקראים יסורין של אהבה, לנסותו אם עובד את ה׳ מאהבה, או כדי להרבות שכרו לעה״ב, וזהו ואורח צדיקים כאור נוגה. הפך מן הרשעים שכתוב בהם דרך רשעים כאפילה. והצדיק הולך ואור עד נכון היום, הוא היום העתיד. זש״ה ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה, כי הנה כתוב בסוף הפ׳ הקודמת, ולא נתן ה׳ אליכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה. מהטעם שכתב שם רש״י ז״ל, שהראו חיבתם לתורה. לכן היום הזה אנכי נותן לפניכם ברכה וקללה, דהיינו שתדעו לבחור בטוב, את הברכה אשר תשמעו, ולמאוס ברע, והקללה אם לא תשמעו. ולכן גם בפ׳ זו אמר כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו, דהיינו שיהיו פיו ולבו שוין ולא ידבר אחת בפה ואחת בלב, ובזה ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, כי היום הזה שאתם צדיקים, אתם יודעים להבחין איזהו טוב ואיזהו רע. והוא מ״ש באיכה רבתי ע״פ מפי עליון לא תצא וכו׳ (איכה ג, לח). אר״א משעה שאמר הב״ה ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב וכו׳. לא יצאת טובה לעושה רעה ורעה לעושה טובה, אלא טובה לעושה טובה ורעה לעושה רעה. הכונה כי תחלת יציאתם ממצרים, שעדין לא ידעו דרכי הטובה והרעה, לא היו יודעים להבחין בין טוב לרע. אך אחרי שניתנה תורה ונתחדשה הלכה להורות את בני ישראל הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, ידעו כי הטוב הוא העיקר ובו תלוי החיים, וכן את המות ואת הרע. אך מכאן ולהבא העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ, כי טח מראות עיניהם מהשכיל לבותם, ולכן החיים והמות נתתי לפניך, כלומר בבחירתך הדבר תלוי, ובזה תרוח הברכה והקללה, כי אם תשמרו את דרך עץ החיים הרי הברכה, ואם תרדו חדרי מות הרי הקללה, ואני יודע כי ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך. 

ובפסוקי ההפטרה יש די לעניננו במ״ש בישעיה ס״א. שוש אשיש בה׳ תגל נפשי באלקי כי הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כליה כי כארץ תוציא צמחה וכו׳. שצריך להבין כפל הענין במלות שונות, שוש אשיש בה׳ תגל נפשי באלקי. ועוד תחלה בה׳ מדת הרחמים ואח״כ באלקי מדת הדין. ומאי בגדי ישע ומעיל צדקה. ולמה דימה אותם לחתן וכלה, ובפרט שאמר יכהן פאר, דלאו בכהנים משתעי קרא. אמנם כל הפסוק יובן במ״ש בזהר פ׳ אמור ק״א א׳ וז״ל, תנינן דעובדין טבין דב״נ עביד בהאי עלמא, עבדין ליה בההוא עלמא לבושא יקירא עלאה לאתלבשא בהו. וכד ב״נ אתקין עובדין טבין וגברין עליה עובדין בישין, ואשגח ביה קב״ה ועובדוי בישין סגיאין, ותוהא על אינון טבאן דעבד בקדמיתא. מה עביד קב״ה מאינון טבאן דעביד האי חטאה בקדמיתא, אית צדיק דאזיל באורחוי דמלכא עלאה ואתקין לבושוי מעובדוי, קב״ה אשלים ליה מאינון עובדין דאביד האי רשע חטאה, ואשלים לבושוי לאתתקנא בהו בההוא עלמא, הה״ד יכין וצדיק ילבש וכו׳ (איוב כז). ז״ש שוש אשיש בה׳. שעושה חסד לצדיק שלא יכול להשלים לבושו בעה״ז, ונותן לו המצות שעשה הרשע ותהא עליהם כדי שישלים לבושו. אמנם תגל נפשי באלקי, כשאני משלים לבושי בעצמי ואיני צריך לאחרים, כי אז מדת הדין נותנת שתגל נפשי באלקי, ולכן בתחלה אמר לשון כפול שוש אשיש, דהיינו ממה שעשה תחלה המצות ואח״כ החמיץ, דבתחלה שוש מקור, לפי שיצבור ולא ידע מי אוספם, ואח״כ בבא הצדיק וזוכה אליהם, אז אשיש אני בעצמי, אך תגל נפשי לבד באלקי, כשאהנה מיגיע כפי ולא אצטרך לאחר, כי בזה הלבישני בגדי ישע, היינו ממה שעשיתי לי לבושי כבוד ממה שנושעתי מיצה״ר והשלמתי לבושי. וכשאני צריך להשלים לבושי ע״י אחר, מעיל צדקה יעטני, מעיל דוקא ולא בגדי כבראשונה, לפי שאני נהנה מן הצדקה, ולא הלבישני רק יעטני. כחתן יכהן פאר, לפי שהכהן היה מתלבש משל צבור, כדתנן ביומא פ״ג, אלו משל צבור. ואיתא שם בגמ׳, כהן שעשתה לו אמו כתונת, לובשה ועובד בה עבודת יחיד, ובלבד שימסרנה לצבור, פשיטא מהו דתימא ניחוש שמא לא ימסרנה יפה יפה קמל״ן. וכ״כ הרמב״ם בפרק ד׳ מהלכות שקלים, בגדי כהונה, בין בגדי כהן גדול בין שאר הכהנים שעובדין בהן במקדש, הכל מתרומת הלשכה ע״כ. ולכן אמר כחתן יכהן פאר, שאין לו במה להתנאות ביום חופתו, ששואל מאחרים כמו הכהן שמתלבש מן הצבור. וככלה תעדה כליה דוקא שהם שלה, כי גנאי הוא ללבוש משל אחרים. זהו כנגד כי הלבישני בגדי ישע, משלי ולא משל אחרים ודוק. וכל זה בשביל שלא אמרתי לטוב רע ולרע טוב, אלא הלכתי בדרך תמים, ולכן הלבישני בגדי ישע, שאהבתי הטוב במה שהוא טוב. ולפי שהזכיר מעיל צדקה, אמר כי כארץ תוציא צמחה וכו׳. ופי׳ על זה בספר החסידים סי׳ שכ״א ז״ל, הנותן צדקה לשם שמים, הב״ה זורעה בג״ע כמה תבואה יכולים לקנות במעות וצומחים בכל שנה ושנה מכניסם לאוצר ונהנה מהם לעה״ב, שנאמר כי כארץ תוציא צמחה וכו׳. ולדרך זה נלע״ד להבין שארית הפסוק, כן ה׳ אלקים יצמח צדקה ותהלה נגד כל הגוים (יא). לפי שאמרו בפ״ק דב״ב (י:), כל צדקה וחסד שעושין א״ה אין עושין אלא להתיהר או להתגדל, ולכן שכרן בעה״ז, שכן אמרו בכמה מקומות ומשלם לשונאיו אל פניו, שלעכו״ם משלם שכרן בעה״ז, וזהו נגד כל הגוים, כלומר להפך מהגוים שמבקשים שכר צדקה שעושים בעה״ז. ולישראל גונזו לעה״ב. עוד שם, נשבע ה׳ בימינו ובזרוע עזו אם אתן את דגנך עוד מאכל לאויביך ואם ישתו בני נכר תירושך אשר יגעת בו. יש לדקדק למה אמר ביין אשר יגעת בו, שהרי גם בדגן יש יגיעה, כמ״ש (ברכות נח.), עשר יגיעות יגע אדה״ר עד שמצא פת לאכול. אלא ודאי שזה מדבר באיסור סתם יינם, שמגע גוי אוסר גם יין שלנו, ולכן ביין צריך שאתה יגעת בו, לדרוך ענבים ולשתות יינם, כדכתיב (יחזקאל לד, יט), וצאני וגו׳ מרפש רגליכם תשתינה. מה שאין כן בלחם שלא נאסר אלא משום חתנות, ולכן פת של פלטר מותר. עברו עברו בשערים פנו דרך העם סלו סלו המסילה סקלו מאבן וכו׳. הנה ה׳ השמיע אל קצה הארץ וכו׳. איתא בפ׳ במה מדליקין (שבת כג:), רב הונא הוה רגיל דהוה חליף ותני אפתחא דרבי אבין נגרא, חזייה דהוה רגיל בשרגא טובא וכו׳, רב חסדא הוה רגיל דהוה חליף ותני אפתחא דרב שזבי וכו׳. שנראה שהיה דרכם של גדולי ישראל לעבור על פתחי האנשים לראות אם היו זריזים במצות, לכן אמר עברו עברו, כמו דהוה חליף ותני, שבזה פנו דרך העם. ועוד עברו עברו בשערים. אלו שערי ב״כ ובתי מדרשות, כי בזה סלו סלו המסילה סקלו מאבן. הוא מ״ש רז״ל (סוכה נב:), אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נמוח. שאם הוא מתעצל בשמירת מצות עשה, שזהו אבן נימוח. ואם ברזל הוא, לעבור על מצות ל״ת, מתפוצץ ע״י האש, זו תורה וזו שכרה, בראתי יצה״ר בראתי לו תבלין. ולכן אמר סלו סלו כנגד מ״ע ומל״ת, תחלה סלו המסילה, שלא יעצר בם היצה״ר, וגם סקלו מאבן כנגד מ״ע, ובזה הרימו נס על העמים, כי הנה ה׳ השמיע אל קצה הארץ, אמרו לבת ציון הנה ישעך בא, כי זכו אחישנה. הנה שכרו אתו, ששכר מצות לישראל הוא לעה״ב, לפי שפעולתו לפניו, שפעלו בעה״ז, ומי שטרח בע״ש יאכל בשבת. חסדי ה׳ אזכיר תהלות ה׳ כעל כל אשר גמלנו ה׳ וכו׳. שנינו בפ׳ הרואה (ברכות נד.), ונותן הודאה לשעבר וצועק על העתיד לבא. ר״ל כי כשאדם נותן הודאה לבוראו על החסדים שעושה עמו, אז יכול לצעוק על העתיד לבא. לא כן כשהוא כפוי טובה שאינו נותן הודאה לשעבר, אין לו לזעוק על העתיד לבא, כי לא ימלא ה׳ משאלות לבו, יען אינו מודה על החסדים שעושה עמו. ואמנם יש דרך שאינו יכול להודות, כשאינו מכיר בניסו, וכמ״ש לעושה נפלאות גדולות לבדו. אפילו בעל הנס אינו מכיר בניסו, לכן אמר חסדי ה׳, הנה הם חסדים כפולים, כשאכיר בניסו ית׳ שבזה אזכיר תהלות ה׳, וכשאני נותן לו הודאה, כעל כל אשר גמלנו ה׳ ירבה להיטיב, וזהו חסדי ל׳ רבים. ועוד חסדי לשון רבים, שאזכה לקבל חסדיו ית׳ וגם להודות לו עליהם, הרי אלה חסדים כפולים. ובזה מובטח אני ורב טוב לבית ישראל, שיתמיד להרבות טובתו עמנו. עוד יובן ורב טוב לבית ישראל אשר גמלם כרחמיו וכרוב חסדיו, עם מ״ש בזהר פ׳ חיי שרה דף קכ״א ע״ג ז״ל, ודינא הוא בתרין גוונין, דהא לא דיינין ליה לב״נ על בישין דאיהו עתיד וזמין למעבד, אלא לאוטבא ליה על אינון טבין דהשתא, ועל זכיין דאיהו זמין למעבד, ובגינייהו אשתזיב אע״ג דאיהו השתא חייבא וכו׳. וזהו ורב טוב לבית ישראל, שמדה טובה מרובה, יען כי אשר גמלם כרחמיו, שלא לדונם על הרעה שעתידים לעשות, וכרוב חסדיו שדן אותם על זכיות העתידים. ויאמר אך עמי המה, כי אך ממעט שאע״פ שממעטים מהיות עמי מרוב עונם, עכ״ז אהבתו עליהם כאב על בן, וקורא אותם בנים לא ישקרו ויהי להם למושיע, וכן אמר שם בילקוט, לא הושיעם כבני אדם שהן עתידין לשקר, אלא כבני אדם שאין עתידין לבגוד בו עולמים. דהיינו שאינו מזכיר להם עונות שעתידים לחטוא, אלא דן אותם על הזכיות שעתידין לעשות. והעיקר בנים לא ישקרו, שאינם מדברים א׳ בפה וא׳ בלב, כמו שהוא עיקר דרושנו, כי אז ויהי להם למושיע. בכל צרתם לו צר. כתיב לא וקרינן לו, שהכונה עם מ״ש בדברים רבה פ׳ ואתחנן, א״ר יוחנן כל צרה שישראל וא״ה שותפין בה, צרה, וכל צרה של ישראל עצמן אינה צרה, כגון צרתן בשושן ע״כ. לפי שהב״ה מרחם על ישראל והוא עמהם בצרה וזהו לו, קרי עמו אנכי בצרה, ולכן לו צר, שאינה צרה כי הוא מצמיח להם ישועה. והילקוט גריס להיפך, ועיין באלון בכות שלנו דף ח׳ א׳ (אלון בכות – איכה א׳ י״ב. (פי׳ א׳).). וגם לא צר, לפי שמלאך פניו הושיעם, כי זה הוא מיכאל, שבכל מקום שהשכינה שם מיכאל שם, ככתוב בזהר פ׳ חיי שרה דף ק״א א׳. א״נ מטט׳ שהוא נק׳ שר הפנים. ואז באהבתו ובחמלתו הוא גאלם ממצרים, אעפ״י שלא היו בידם מצות שיגאלו. ועוד ומלאך פניו, זה משה שכתוב בו אשר ידעו ה׳ פנים אל פנים, ונגלה אליו הב״ה בסנה ולא מאילן אחר, לקיים עמו אנכי בצרה, ואז באהבתו ובחמלתו הוא גאלם. ובילקוט הושע י״א. לאחד שהיה מהלך בדרך והיה בנו לפניו, באו לסטים לשבותו, נטלו מלפניו ונתנו לאחריו, בא זאב מאחריו נטלו על זרועותיו וכו׳, בכה נתנו על כתפו וכו׳. ז״ש ומלאך פניו הושיעם, דהיינו כשהוא לפניו, ואח״כ וינטלם מאחוריו, ולקחו על זרועותיו וינשאם על כתפו כאשר ישא האומן את היונק. והוא מ״ש בישעיה מ׳. כרועה עדרו ירעה לפניו בזרועו יקבץ טלאים, כשנטלו על זרועותיו. ובחיקו ישא על כתיפו עלות ינהל, לשון עלייה. וכן במזמור י״ח. יצילני מאויבי עז. זה עוזא שר של מצרים, ומשונאי כי אמצו ממני, זה פרעה וכל מצרים. יקדמוני ביום אידי ויהי ה׳ למשען לי, שנטלן על זרועותיו. ויוציאני למרחב על כתיפו, ובזה יחלצני כי חפץ בי. וכן במזמור קי״ח. כל גוים סבבוני מלפניו ומלאחריו, ובשם ה׳ כי אמילם. סבוני גם סבבוני, נטלן על זרועותיו. סבוני כדבורים וכו׳, ונתנן על כתיפו.

ואחרי שיצאנו מן המכוון נחזור לעניננו, שצריך שיהיו פה ולב שוין ואין לעשות תשובה של רמאות, להראות כניעה ושפלות ובקרבו ישים ארבו, שלכן שנינו בתעניות פ״ב, והוא המ׳ שהקדמנו, וקשה למה לא די בראיה ראשונה של אנשי נינוה, שהוצרך להביא וקרעו לבבכם הכתוב ביואל ב׳, ועוד הקשו התוספות למה קרא לפסוק השני ובקבלה הוא אומר, ולא בפסוק הראשון שגם הוא מדברי קבלה ביונה ג׳ ותירצו כדרכם. ונלע״ד לתרץ עם מה שכתוב בפ״ק דבבא בתרא (י:), כל צדקה וחסד שעושין אומות העולם, חטאת הוא להם שאין עושין אלא להתגדל בו וכו׳, ומאן דעביד הכי לאו מעליותא היא, והתניא האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני, הרי זה צדיק גמור, לא קשיא כאן בישראל כאן באומות העולם. ופירש רש״י ז״ל ישראל שדעתם לשמים בין יחיו בין לא יחיו אין מהרהרין אחר מדת הדין, אבל ע״א אינו נותן אלא על מנת כן ואם לאו מתחרט ע״כ. והנה מתחלה הביא מנינוה שכתוב בהם ויקרא צום וילבשו שקים מגדולם ועד קטנם, וכתוב בפרקי רבי אליעזר פ׳ מ״ג ז״ל, והיו אנשי נינוה כותבים כתבי עמל וגוזלים איש לרעהו ובאים איש אל רעהו במשכב זכור. וקשה דבשלמא גזל כתיב וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם. אך משכב זכור היכא רמיזא. ונלע״ד שז״ש מגדולם עד קטנם, שאם גדולים חטאו קטנים מה חטאו, אלא ודאי שזה מדבר במשכב זכור שמשתמשים בקטנים, ולפי שגם הם היו באותו עון החמירו עליהם לעשות תשובה. וגם באמרו וישובו איש מדרכו הרעה נרמז זה, כי המשכב נקרא דרך, ודרך גבר בעלמה (משלי ל, יט). ואף הם את זכר שכבו משכבי אשה. ולכן כשחזרו בתשובה לא נאמר וירא אלקים את שקם ואת תעניתם, רק וירא אלקים את מעשיהם, כי לא על ההוראה מבחוץ הקפיד המקום, רק על מה שבסתר בתווני דלבא, כי שבו בלב שלם ולא היתה תשובה של רמאות. וז״ש אומר להם דברי כבושין, דהיינו שבאים ממעמקי הלב שהוא כבוש ומכוסה, ולא מפה ולשון הגלויים בלבד. ולפי שעדין יש פתחון פה לבעל הדין לחלוק ולומר כי להיותם מאומות העולם לא די בשקם ותעניתם, אך בישראל יש בהם די והותר מהטעם שאמרנו לעיל האומר סלה זה לצדקה בשביל שיחיה בני הרי זה צדיק גמור, לפי שדעתם לשמים והם שבים בכל לב, לא כן באומות העולם. לכן הביא ראיה מפסוק וקרעו לבבכם ואל בגדיכם שנאמר בישראל. שגם בהם צריך להראות תשובתם שלימה בלב ונפש ולא בהוראה חיצונית לבד. ולכן אמר כאן ובקבלה הוא אומר, לפי שהנביא דיבר עם ישראל עם קדוש שקבלו תורה מסיני, לא כן בנינוה שהיו מאומות העולם שלא קבלו את התורה. ולהביא זה הפסוק לבד לא שוה לו, לפי שפירשו בו (ילקוט יואל ב׳), אמר רבי יהושע בן לוי אם קרעתם לבבכם בתשובה אי אתם קורעים בגדיכם על בניכם ועל בנותיכם. ולפי זה לא היינו לומדים הלימוד שלנו, שהיינו מפרשים הכתוב כך, לכן הביא תחילה מבני נינוה שכתוב להדיא וירא אלקים את מעשיהם. וממנו למדנו פירוש הפסוק וקרעו לבבכם ואל בגדיכם. שלא לעשות תשובה של רמאות רק שיהיו פה ולב שוים. ישובו אל אל ואיליו יהיו משתחוים. והוא בחסדו לא ישכח ענוים. ולבית הבחירה שיבנה במהרה בימינו יהיו נלוים. ואליו יהיו קווים. אמן. בילא״ו.