דרוש ב' לפרשת מקץ וחנוכה

ויאמר אליהם ישראל אביהם אם כן אפוא זאת עשו קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה מעט צרי ומעט דבש ולוט בטנים ושקדים (בראשית מג, יא).

(ב"ר פ' צ"א): ואת אחיכם קחו (בראשית מג, יג), אמר להם הרי הכסף והרי הדורון והרי אחיכם, צריכים אתם מילתא אוחרי, אמרין ליה צלותך אנן בעיין, אמר להון אם צלותי אתון בעיין, ואל שדי יתן לכם רחמים (שם יד) ע"כ.

יחפוץ האיש וערבה המנחה כשתהיה ראויה בכמות ובאיכות, כמו שמצינו ביעקב אבינו ע"ה בפ' וישלח, וילן שם בלילה ההוא ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו (בראשית לב, יד). דקשה ויקח מן הבא בידו מה רוצה לומר, דפשיטא שהיה נותן ממה שבידו, ועוד מאי לעשו אחיו, דהיל"ל לעשו או לאחיו, שכבר אמר אל עשו אחיו, וכן באנו אל אחיך אל עשו (שם ז). הצילני נא מיד אחי מיד עשו (שם יב). והנה כבר אמרנו במקום אחר מה כונתו. אך עתה נפרש לפי דרכנו עם מ"ש רש"י ז"ל, ויקח מן הבא בידו (בראשית לב, יד). אבנים טובות ומרגליות שאדם צר בצרור ונושאן בידו ע"כ. כי רצה יעקב להביא דורון לעשו מעט המחזיק את המרובה, ולכן תחלה לקח מן הבא בידו מעט הכמות ורב האיכות, אבנים טובות ומרגליות, לפי שהיתה מנחה לעשו אדם גדול, ועוד שהוא אחיו והיה ראוי לכבדו בשלם שבפנים. ועוד בכמות עזים מאתים וכו' (בראשית לב, טו). וכבר פי' שם מה היו כל המספרים האלה ומה כונתם. ולכן ויתן ביד עבדיו עדר עדר לבדו. ועוד וריוח תשימו בין עדר ובין עדר (שם יז), לתווהו על רבוי הדורון. ואמרת לעבדך ליעקב (שם יט). קשה דהיל"ל מעבדך יעקב. אך יובן עם מ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ה מהלכות אישות ז"ל, האשה שאמרה הא לך דינר זה מתנה ואתקדש לך ולקחו ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאה זו שקבלתי ממך מתנה, אם אדם חשוב הוא הרי זו מקודשת, שהנאה יש לה בהיותו נהנה ממנה, ובהנאה זו הקנית עצמה לו ע"כ. ז"ש ואמרת לעבדך ליעקב. כלומר המתנה היא לי בהנאה שאני נהנה שאתה מקבל ממני מתנה זו, וזהו מנחה היא שלוחה לאדוני לעשו (בראשית לב, יט). שאתה אדוני להיותך עשו אחי הגדול. ועוד והנה גם הוא אחרינו, כי אפשר שיסרב עשו לקבל המנחה מהאנשים ההם להיותם עבדים פחותי הערך, לכן צוה שיאמרו והנה גם הוא אחרינו, כי הוא בעצמו בא להקריב המנחה, וחזר ואמר ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו, לחזור ולזרזם על זה, פן יכעוס עשו בראותו שאין יעקב מתראה פנים אליו. ונתן טעם כי אמר אכפרה פניו וכולי (בראשית לב, כא). כי ידענו (פסחים פו:), מסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול. ואם עשו היה מסרב תחלה ליעקב עצמו לא היה עוד מקבל המנחה משום אדם. ולכן אמר יעקב טוב שאשלח תחלה עבדי, שאם יסרב להם אני אבא אחריהם ולא יסרב אלי. וז"ש אכפרה פניו וכו' תחלה, ואח"כ אראה פניו אולי ישא פני ולא יסרב ממני. וכן הוה שמתחלה סירב ואמר אחי יהי לך אשר לך (בראשית לג, ט), ואח"כ כשיעקב א"ל אם נא מצאתי חן בעיניך ולקחת מנחתי מידי דווקא, אם לא לקחתה מיד העבדים. ובזה ויפצר בו ויקח (בראשית לג, יא). מהטעם הנ"ל שמסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול.

כן ראינו בשמואל א' כ"ה. שאמרה אביגיל לדוד, ועתה הברכה הזאת אשר הביא שפחתך לאדוני וניתנה לנערים המתהלכים ברגלי אדוני (כז). והקושיא מפורסמת שהיל"ל אשר הביאה שפחתך בלשון נקבה. ופי' המפרשים שעל הנער המוליך אותה נאמר. וזה דוחק לפי שהיו עמה כמה נערים כמ"ש שם, ותאמר לנעריה עברו לפני (שם יט). ולכן נלע"ד כי זאת היתה לה מה ששנינו (ב"ב נא:), שאין מקבלין מן הנשים. וודאי שדוד לא יקבל המנחה ממנה. לכן התחכמה ואמרה לו ועתה וכו', כי היא אמרה לדוד ועתה יהיו כנבל אויביך (ש"א כה, כו). ופרש"י ז"ל, נתנבאת ברוח הקדש שלא יאריך ימים ע"כ. ז"ש ועתה שכבר אמרתי לך שנבל לא יחיה, כי המורד במלכות בית דוד חייב מיתה. הנה הברכה הזאת אשר הביא שפחתך, הרי היא כאילו נבל עצמו מביאה לך, כיון שאני יורשו ועומדת במקומו, כי כל יש לו ישאר בידי כיון שהוא כמת. א"נ לפי שכתוב לעיל ולאביגיל אשת נבל הגיד נער א' מהנערים לאמר הנה שלח דוד וכו' (ש"א כה, יד). ועתה דעי וראי מה תעשי כי כלתה הרעה אל אדוננו ועל כל ביתו וכו' (שם יז). כלומר הנה הוא בסכנת מות, ולכן לך נאה לבדך במתנה הגונה לדוד כדי להציל את נבל מהמות, ואין זה נגד הדין לפי שהוא בן בליעל מדבר אליו ולא ישמע לקולך, ויש כאן פקוח נפש. לכן אמרה ועתה הברכה הזאת, כלומר אף שאין מקבלין מן הנשים, ועתה ראוי לך לקבלה כאילו הביא נבל עצמו, כי אשתו כגופו, וחסה אני לחייו פן תצא כאש חמתך, וכמו ששמעה דבריו שאמר אם אשאיר מכל אשר לו עד אור הבקר משתין בקיר. ולפי שיודעת אני שאין המנחה הזאת ראויה לאדם גדול כמוך, וניתנה לנערים המתהלכים ברגלי אדוני, כי כן היתה שאלתך מתחלה, תנה נא את אשר תמצא לעבדך ולבנך לדוד. ותהי זאת לעבדיך. ולכן שא נא לפשע אמתך אם מעט היא לפי כבודך, ויקח דוד מידה אשר הביאה לו, כלומר להיותה אשה חשובה קבל מידה ולא מיד נבל, וזהו את אשר הביאה לו היא עצמה ולא לשם נבל כי כבר הוא כמת. והפעם הזאת הותר לו לקבל מידה ממש מהטעמים האמורים, כי גם הוא הודה לדבריה כי מחכמה דברה לו.

ובויקרא רבה פ' ז'. וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם כימי משה. וכשנים קדמוניות כימי שלמה. ר' אומר כימי עולם כימי נח, וכשנים קדמוניות כימי הבל שלא היתה ע"א בימיו. ק"ל בכתוב מאי כימי עולם וכשנים קדמוניות, דמלבד שהוא כפל יש שינוי ביניהם. לכן פי' כימי עולם כימי משה. שיובן עם מ"ש בויקרא רבה שם פ' ז'. משל למלך שהיה מהלך במדבר ובא אוהבו וכיבדו בכלכלה אחת של תאנים וחבית אחת של יין, א"ל זה כיבוד גדול, א"ל אדוני המלך לפי שעה כבדתיך, אבל כשאתה נכנס לתוך פלטין שלך אתה רואה במה אני מכבדך, כך אמר הב"ה לישראל, זאת תורת העולה היא העולה (ויקרא ו, ב). אמרו לפניו רבון העולמים לפי שעה הקרבנו לפניך, אבל לכשתטיב ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלים אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל. וקשה שהרי זאת תורת העולה הוא צוויו ית', וא"כ למה מתרעם על ישראל שאם צום יותר היו מקריבים יותר. אמנם יובן עם מ"ש בחגיגה פ"א (ז.), ר' לוי רמי כתיב הוקר רגלך מבית רעך (משלי כה, יז). וכתיב אבא ביתך בעולות (תהלים סו, יג). ל"ק כאן בחטאות ואשמות, כאן בעולות ושלמים. ופרש"י שלא תחטא ותהא זקוק להביא חטאות ע"כ. ז"ש הב"ה לישראל זאת תורת העולה היא העולה, כלומר אין לי חפץ בחטאות ואשמות רק בעולה שכלה כליל היא העולה לרצון לפני. והשיבו לפי שעה הקרבנו לפניך, כלומר לפי השעה שיש יצה"ר בעולם, הקרבנו לפניך חטאות ואשמות לכפר על חטאתינו, אך לעתיד לבא שאין יצה"ר בעולם, אז תחפוץ זבחי צדק. דהיינו שלמים וכן עולה וכליל, אז יעלו על מזבחך פרים, בני בקר לעולה, וזהו הטיבה ברצונך את ציון, מחיצה לקדשי קדשים שהם נאכלים בבית המקדש ולא חוץ לעזרה. תבנה חומות ירושלים שהיא מחיצה לקדשים קלים שנאכלים בכל העיר. ויכון בזה המשל שכיבדו בכלכלה של תאנים, שהוא רמז לעון הראשון שממנו נמשך יצה"ר בעולם, שכן ויתפרו עלה תאנה (בראשית ג, ז). שבה חטאו, וכן היין, סחטה ענבים ונתנה לו (ב"ר פ' יט). על כל אלה אמר כימי עולם כימי משה שהיו הקרבנות מעט, אך בימי שלמה הקריב אלף עולות ביום א' כמ"ש במלכים א' ג'. ועוד שם א' ח', ויזבח שלמה את זבח השלמים בקר עשרים ושנים אלף וצאן מאה ועשרים אלף. וא"כ אתי שפיר כימי עולם שהקריב משה בימי המלואים שבעת ימים קרבנות מועטים, וכשנים קדמוניות שהקריב קרבנות הרבה. וכן התמידו שנים הרבה כל ימי היות בית ה' להקריב קרבנות בשופע. אך קשה לרבי לדרוש וכשנים קדמוניות לימי שלמה, שהרי משה קדם לשלמה הרבה שנים. לכן דרש כימי עולם כימי נח, ויקח מכל הבהמה הטהורה וכו' (בראשית ח, כ). שהיו רבים הקרבנות, וזהו כימי עולם שאז בימי נח הושתת העולם אחרי שנחרב בימי המבול. וכשנים קדמוניות בימי הבל שלא הקריב אלא מבכורות צאנו, וישע ה' אל הבל ואל מנחתו. שלא היתה ע"א בימיו, כי בימי אנוש בלבד הוחל לקרוא בשם ה'. אך התנא קמא לא רצה בזה כי היו קודם מתן תורה, ולכן פירש כימי משה וכימי שלמה שהיו אחר שניתנה תורה ונתחדשה הלכה ודוק.

ככל הדברים האלה מצאנו ראינו במדבר רבה פי"ג ז"ל, כשהוקם המשכן הקריבו לו הנשיאים דורון וקרבן קערה ומזרק וכף, פר א' שעיר א' וכו', א"ל הב"ה כך הוא כבוד, א"ל רבון העולמים במדבר אנו נתונים ולפי המדבר הקרבנו לפניך, כשתכנס לפלטרין שלך אתה רואה כמה קרבנות וכמה פרים נקריב לפניך, הה"ד הטיבה ברצונך את ציון וכולי, אז תחפוץ זבחי צדק וכו' אז יעלו על מזבחך פרים ולא פר א' ע"כ. והנה בזה לא יקשה מה שהקשינו לעיל, שהרי שם בפ' י"ב נאמר קח מאתם. מאתם היה הדבר, הא הסכימה דעתם לדעת העליונה. הרי שכאן הקריבו מדעתם ולא נצטוו מאתו ית', ואף שהסכימה דעתם לדעת העליונה לא בא מאתו הצווי, ולכן שפיר קאמר כך הוא כבוד, כדי שישיבו מה שהשיבו ויראה כונתם הטובה. כי לא מהעדר כבודו ית' עשו זה רק כי השעה צריכה לכך.

ובזה נבאר הפסוקים שבפ' נשא, כי רבו ההרגשות הנופלות בהם, ושם נאמר ויקריבו נשיאי ישראל ראשי בית אבותם וכו'. ויביאו את קרבנם לפני ה' שש עגלות צב וכו' ויקריבו אותם לפני המשכן ויאמר ה' אל משה לאמר קח מאתם וכו'. ויקריבו הנשיאים את חנוכת המזבח וכו'. ויאמר ה' אל משה נשיא אחד ליום וכו'. וקשה מהו הכפל ויקריבו נשיאי ישראל, ואח"כ הם נשיאי המטות וכו', שיאמר בקצור ויקריבו נשיאי ישראל נשיאי המטות העומדים על הפקודים. ועוד למה לא הביאו הכל כאחד, שהרי היה זה ביום א', שכן כתוב ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וימשח אותו וכו'. וכתיב ויקריבו הנשיאים את חנוכת המזבח ביום המשח אותו. הרי שהכל היה ביום אחד, ועוד קשה שאמרו שם במדבר רבה פ' י"ב. באו ועמדו לפני המשכן ולא קבל מהם משה, עד שנאמר לו מפי הגבורה קח מאתם. ולמה לא קבל מהם משה מתחלה. וכל שכן שיקשה יותר למ"ש עוד שם, ויקריבו הנשיאים את קרבנם לפני המזבח. באו ועמדו לפני המזבח ולא קבל מהם משה, עד שא"ל הב"ה יקריבו את קרבנם לחנוכת המזבח ע"כ. שכיון שראה משה שנתקבל קרבנם מתחלה שא"ל הב"ה קח מאתם, למה לא הקריב קרבנם תכף ומיד עד שא"ל הב"ה יקריבו וכו'. אמנם שם בפ' י"ב ז"ל, למה נזדרזו הנשיאים לבא ולהקריב תחלה, ובמלאכת המשכן נתעצלו ולא הביאו אלא אבני שהם ואבני מלואים באחרונו', לפי שבשעה שאמר משה כל נדיב לב יביאו תרומת ה' למלאכת המשכן, ולא אמר לנשיאים היה רע בעיניהם, אמרו יביאו העם מה שיביאו ומה שיחסר נמלא אנחנו. שמחו כל ישראל במלאכת המשכן והביאו בשמחה ובזריזות, ולשני בקרים הביאו כל הנדבה, בקשו הנשיאים להביא נדבתם ולא יכלו, שכבר צוה משה ויעבירו קול במחנה וכו'. והיו הנשיאים מצירים וכו'. אמרו הואיל ולא זכינו בנדבת המשכן ניתן בבגדי כ"ג וכו', כיון שנגמר המשכן הביאו קרבן בזריזות וכו', כיון שנעשה המשכן ולא היה חסר כלום, אמרו מה יש לנו להביא, הלכו והביאו עגלות שיהיו נושאין עליהן את המשכן וכו'. וקשה למה נענשו הנשיאים שנחסר אות משמם כאשר נזכיר, אם אמרו יביאו העם מה שיביאו ומה שיחסר נמלא אנחנו. אך יובן עם מ"ש עוד שם ז"ל, את מוצא בשעה שהכריז משה ואמר קחו מאתכם תרומה, מה עשו הנשיאים, אמרו לא היה יודע משה לומר לנו שנעשה את המשכן, מה עשו לא נתנו נדבה, אמרו אלו עושין את המשכן ולנו אומר שניתן נדבה, א"ל הב"ה חייכם שאני מודיע לכם שאיני צריך לכם, מה כתיב אליו עוד נדבה בבקר בבקר, א"ר יוחנן לשני בקרים הביאו כל נדבת המשכן שם, והם הביאו והותירו ע"כ. ועוד שם, אמר הב"ה בני שנזדרזו יכתב שהביאו והותר, והנשיאים שנתעצלו חיסר אות אחת משמם, שכן כתיב והנשאם חסר י'. הרי כי שתים רעות עשו הנשיאים, הא' שנתגאו ואמרו לא היה יודע משה לומר לנו. והב' שלא הביאו נדבה. כי חשבו שלא היו יכולים ישראל להביא כל המצטרך למלאכת המשכן. והם לא ידעו מ"ש בשמות רבה פ' ל"ג. שכשאמר הב"ה ועשו לי מקדש. א"ל משה וכי יכולים ישראל לעשותו, א"ל הב"ה אפילו א' מישראל יכול לעשותו, שנאמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו וכו' (שמות כה, ב). כמ"ש במ"א כי מחשבה טובה הב"ה מצרפה למעשה ע"ש (חלק א' - דרוש כ"א לפרשת תרומה והפטרה.). ולכן נאמר והנשיאים חסר, לפי שחסרו ולא הביאו נדבה, וגם אבני שהם שהביאו נאמר שם שהיו באים עם העננים, שלכן נאמר והנשיאים חסר, להורות על העננים שנקראו כן, מלשון נשיאים ורוח וכו' (משלי כה, יד). שגם בזה לא רצה הב"ה שיביאו משלהם כיון שלא רצו מתחלה לתת נדבה. על כל אלה כשהוקם המשכן רצו להזדרז, ובו ביום שנמשח ויקריבו נשיאי ישראל. שכאן כתוב מלא לפי שנזדרזו, ואמר הם נשיאי המטות, להורות שבדקו בשמם, שלכן נקראו נשיאים שעליהם משא העדה, ואליהם יאות להביא עגלות שיהיו נושאין עליהם את המשכן. ולכן כפל דבריו הם נשיאי המטות, שהיו ממונים עליהם במצרים, ויוכו שוטרי בני ישראל (שמות ה, יד). הם העומדים על הפקודים, כמו שכתוב ונשאו אתך במשא העם (במדבר יא, יז). ויביאו את קרבנם לפני ה' שש עגלות צב. אמר רב הונא שש מצות שהמלך מצווה עליהן בכל יום, אלו הן לא ירבה לו נשים, סוסים, וכסף וזהב, לא תטה משפט, לא תכיר פנים ולא תקח שוחד. כי להם המשרה לעשות משפט לעם. ותחלה ויקריבו אותם לפני המשכן, כי לא קבל מהם משה בעבור שנתעצלו מתחלה בנדבת המשכן ולא רצו להביא נדבה כדלעיל. כי כשם שישראל נזדרזו והביאו כל המצטרך למלאכת המשכן. כך ראוי שהם יביאו העגלות לשאת אותו, א"ל הב"ה קח מאתם. שהסכימה דעתם לדעת העליונה, כי לכך נקראו נשיאים, שלהם המשרה להתנדב העגלות לישא את המשכן. כיון שגם מתחלה לא היתה דעתם להשמט מליתן לנדבת המשכן, אלא שחשבו שלהם היה ראוי לצוות ולא לכל ישראל. וכשראו הנשיאים שקבל הב"ה מידם. ויקריבו הנשיאים את חנוכת המזבח וכו'. ואיתא שם במדרש, כשם שנתנדבו הנשיאים למלאכת המשכן כך נתנדבו לחנוכת המזבח, כלומר שנתנדבו מעצמם אע"פ שלא נצטוו. ואף כאן ויקריבו הנשיאים את קרבנם לפני המזבח. כי לא רצה משה לקבל מהם. וזה משני טעמים שניהם כא' טובים, הא' כמ"ש לעיל שלא הקריבו אלא מעט, ולכן סבר משה שלא יקובל קרבנם. וזה על פי מ"ש בזהר פ' ויקרא דף ט' א' ז"ל, עובדא בההוא עתירא דאקריב קמי כהנא תרין יונין, כד חמא ליה כהנא א"ל לאו דידך הוא האי קרבנא וכו', והא מן מסכנא הוא ולאו דידך, דהא כתיב ואם דל הוא ואין ידו משגת. אלא קריב קרבנך, א"ל מאי איהו, א"ל חד תורא. מטעם זה לא רצה משה לקבל קרבנם, כי מעט הוא לפי גדולתם להיותם נשיאי ישראל, ולכן כפל הכתוב ויקריבו הנשיאים את חנוכת המזבח ביום המשח אותו. וחזר ואמר ויקריבו הנשיאים את קרבנם. כלומר להיותם נשיאים הקריבום לפני המזבח, כי לא רצה משה לקבל מהם. ויאמר ה' אל משה נשיא אחד ליום וכו'. כלומר לא די שתקבל קרבנם אלא כל א' יקריב יומו ולא ביום א', לפי שעריבים עלי קרבנותיהם כאלף עולות שעתיד שלמה להקריב ביום א'. ולהורות על זה נלע"ד שלכן נכתבו כלם אף שהיו שוים, והיה לו לקצר ולומר זה קרבן נחשון בן עמינדב, וכן ביום השני הקריב נתנאל בן צוער. וכן כלם מבלי שיאריך לכתוב כל א' בפרטות. ועוד טעם אחר שכתוב בילקוט סוף פ' נשא, ר' ישמעאל אומר מה ת"ל מאת נשיאי ישראל. אלא מלמד שהתנדבו מעצמן כלם בשוה, ולא הקריב א' מהם יותר על חבירו, שאילו הקריב א' מהם יותר על חבירו לא היה א' מהם דוחה את השבת, א"ל המקום, אתם חלקתם כבוד כל א' לחבירו ואני חולק לכם כבוד, נשיא א' ליום. למדנו מזה שכל א' הקריב בלא ידיעת חבירו, שזהו שהתנדבו מעצמן, כלומר בלי נטילת עצה מחבירו, וכיונו כלם כאחד להיות שוה לחבירו, שלכן השלים הב"ה רצונם שלא הקריב א' מהם יותר על חבירו, ולכן נתן להם רשות להקריב בשבת הגם שאין קרבן יחיד דוחה את השבת, שאם הקריב א' יותר על חבירו לא היה א' מהם דוחה את השבת, כי מן הראוי היה שאותו שהקריב יותר יקריב בשבת, ובזה היה מטיל קנאה בסעודה. ולכן לא היה א' מהם דוחה שבת. אך לפי שהקריבו בשוה א"ל כל א' יקריב יומו, נשיא א' ליום נשיא א' ליום ואפי' בשבת. ועוד במדבר רבה פ' י"ד. א"ל הב"ה ליוסף, אתה שמרת מצות לא תנאף שהיא שביעית בדברות, ולא תגנוב שהיא שמינית, שלא גנבת ממונו של פוטיפר ולא גנבת מקור אשתו, למחר כשיבאו הנשיאים להביא בחנוכת המזבח, יהיו נשיאי שני בניך א' מקריב ביום שביעי והשני ביום שמיני, ואין שבט א' מפסיק בין שני בניך וכו'. ולכן אמר נשיא אחד ליום נשיא א' ליום, לרמוז על אפרים ומנשה ששניהם הקריבו זה אצל זה ודחו את השבת שלא להפסיק ביניהם, שלכן ביום השביעי הקריב נשיא אפרים שהיה בשבת ככתוב שם.

עוד מטעם אחר לא רצה משה לקבל מידם עד שנאמר לו מפי הגבורה, והוא מ"ש במדבר רבה פ' י"ג. א"ר שמעון בר יוסינה שלשה דברים כתובים כאן, אריתי מורי עם בשמי, אכלתי יערי עם דבשי, שתיתי ייני על חלבי. כנגד ג' דברים שעשו הנשיאים שלא כהוגן וקבלם הב"ה ואלו הן. בכל מקום אין היחיד מתנדב בקטורת, והנשיאים הביאו כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת. בכל מקום אין היחיד מביא חטאת אלא אחר ידיעת חטאו, ואלו הביאו שעיר שלא בחטא. בכל מקום אין קרבן יחיד דוחה את השבת וכאן קרבן יחיד דוחה את השבת, הא למדנו כמה קרבן נשיאים חביב לפני הב"ה עכ"ל. ונלע"ד לכוין דברים אלו עם הכתוב, כי הנה אריתי מורי עם בשמי זה הקטרת שהיה כלו בשמים, וכ"כ במדרש חזית, מורי עם בשמי זה קטרת הסמים. וכן א' מהבשמים שלו מור וקציעה וכו'. וזהו אריתי מורי של קרבן הנשיאים שהיה קרבן יחיד, עם בשמי זה הקטרת של כל ישראל, וכן פירשו שם במדרש חזית, מקוטרת מר ולבונה מכל אבקת רוכל זה הקטרת. אכלתי יערי עם דבשי זה קרבן חטאת, שאמרו במדבר רבה פ' י"ג. שעיר עזים א' לחטאת, לכפר על קבר התהום שהיא טומאת ספק, וזהו שאמר ואלו הביאו שעיר שלא בחטא. וזהו אכלתי יערי, כמו היער שאינו מן הישוב כך החטאת שלא בחטא הוא כמקריב בחוץ, עם דבשי החטאת שבא על חטא, כי החטא נראה מתוק מצד היצה"ר שראשו מתוק, שהוא ממתיק לחוטא מעשה העבירה. שתיתי ייני עם חלבי, שהקריבו בשבת קרבן יחיד, כי כשם שהיין רובו מזיק והחלב להפך שהוא טוב, כך שתיתי ייני, שקרבן שבת של יחיד הוא מזיק שאינו דוחה את השבת, וכאן נתרצה לקבלו עם חלבי שהוא קרבן צבור שדוחה את השבת. שלשה המה נפלאו ממרע"ה ולכן לא היה רוצה לקבל קרבנות הנשיאים עד שא"ל הב"ה נשיא א' ליום וכו' יקריבו את קרבנם לחנוכת המזבח. ואיתא שם במדבר רבה. א"ר ברכיה משל למלך שעשה סעודה והזמין אורחים, ונח השרץ לתוך התמחוי ופשט המלך את ידו, ופשטו הכל את ידיהם, שאילו משך המלך את ידו משכו הכל את ידיהם ע"כ. המשל מורה על מה שאמרנו, כי להיות שבקרבן הנשיאים היו דברים שלא כהוגן, הרי זה כשרץ שנפל לתוך התמחוי שאין ראוי עוד לאוכלו. כך לא היה מן הראוי לקבל קרבנות אלו. ופשט המלך את ידו, שצוה למשה לקבל קרבנם וכו'. וז"ש אכלו ריעים, שהם משה ואהרן שקבלו הקרבנות והקריבום. וקראם ריעים כלפי מ"ש פ' י"ג. למה קרא לנשיאים רעים, שמכיון שהיה א' מהם מקריב קרבן וקרבנו מתקבלת, היה עושה י"ט לאוהביו לרעיו ולקרוביו. והנה שם פי"ג ז"ל, מה ראו הנשיאים להקריב קרבנות בענין הזה, רבנין אמרין אע"פ שקרבן שוה הקריבו כלן, על דברים גדולים הקריבו, וכל א' וא' הקריבו לפי דעתו ע"כ. וזה טעם אחר למ"ש לעיל, על מה האריכה תורה לשנות כל קרבן בפרטות אף שדומין זה לזה. כי להיות שכל א' הקריב על כונה פרטית אף שהשוו בקרבנות, לכן כל א' נכתב לעצמו. ואמר עוד שם, למה בראשון וקרבנו, א"ר יהודה העלה עליהם הב"ה כאילו כלם הקריבו ביום ראשון, ללמדך שאין זה גדול מזה. והיה מסורת ביד שבט יהודה ביד חכמיהם וגדוליהם מן יעקב אבינו, כל מה שעתיד ליארע לכל שבט ושבט עד ימות המשיח, וכן היה ביד כל שבט ושבט מסורת כל מה שיארע לו עד ימות המשיח מן יעקב אביהם ע"כ. הרי ששבט יהודה היה יודע כל מה שיארע לו ולכל שבט ושבט. והשבטים האחרים היו יודעים מה שיארע להם בלבד. ולכן בקרבן נחשון כתיב וקרבנו, כי הוא היה כולל את כלם. ונלע"ד כי כל אחד וא' בדק בשמו ועל שמו הקריב כל א' יומו. וזה על פי המדרש הנז' שם. התחיל נחשון והקריב על סדר המלוכה, במה שהמליכו אביו על אחיו וכו' ע"ש ((במדבר רבה פ' י"ג), שניהם מלאים (במדבר ז, יג). שלשלמה הביאו האמות מנחות, וכן עתידים להביא למלך המשיח, כמה דתימא מלכי שבא וסבא אשכר יקריבו (תהלים עכ, י). ואין מלאים אלא לשון דורון, כמה דתימא וימלאום למלך (שמואל א יח, כז). סלת (במדבר ז, יג). כמה דתימא המסלאים בפז (איכה ד, ב). בלולה בשמן (במדבר ז, יג). כמה דתימא טוב שם משמן טוב (קהלת ז, א). ואומר שמן תורק שמך (שיר השירים א, ג). שהיה שמם הטוב יוצא בכל העולם. למה היו של כסף, כמא דתימא כסף נבחר לשון צדיק (משלי י, כ). כף אחת עשרה זהב (במדבר ז, יד). כנגד עשרה דורות מן פרץ ועד דוד, שנאמר ואלה תולדות וגו' וחצרון הוליד וגו' ועמינדב הוליד את נחשון וגו' ועבד הוליד וגו', וישי הוליד את דוד וגו' (רות ד, יח כב). כף אחת, שהיו יד אחת, כלם צדיקים גמורים, הוי מלאה קטרת (במדבר ז, יד). שמעשיהם היו נעימים כריח הקטרת. פר אחד בן בקר (במדבר ז, טו). כנגד אברהם שהיה עקר היחוס, שעליו נאמר ואל הבקר רץ אברהם (בראשית יח, ז). איל אחד (במדבר ז, טו). כנגד יצחק שנאמר בו, ויקח את האיל ויעלהו לעלה תחת בנו (בראשית כב, יג). כבש אחד (במדבר ז, טו). כנגד יעקב שנאמר בו, והכשבים הפריד יעקב (בראשית ל, מ). שעיר עזים אחד לחטאת (במדבר ז, טז). כנגד יהודה, שהוא הביא לאביו כתנת הפסים של יוסף שהטבילוהו בדם השעיר, שנאמר וישחטו שעיר עזים וגו' (בראשית לז, לא). ויהודה הביאה לאביו, ואמר הכר נא הכתנת בנך וגו' (בראשית לז, לב). לכך נמדד לו באותה מדה, שאמרה לו תמר, הכר נא למי החתמת והפתילים (בראשית לח, כה). ולכך נאמר בזה החטאת, שהביאוהו כפרה עליו על שצער את אביו. ולזבח השלמים בקר שנים (במדבר ז, יז). אלו דוד ושלמה, שהם התחילו במלכות, שאין בקר אלא לשון מלכות, כמא דתימא חמאת בקר וחלב צאן וגו' (דברים לב, יד). ומתרגמינן יהב להון בזת מלכיהון. שלמים, שהיו צדיקים גמורים, והיו ישראל בימיהם משלמין, ובימי שלמה היה המלכות שלמה, שנאמר וישב שלמה על כסא ה' (דברי הימים א כט, כג). ושניהם בנו בית המקדש, דוד עשה היסוד ושלמה בנאו. אילם חמשה עתודים חמשה כבשים בני שנה חמשה (במדבר ז, יז). הרי חמשה עשר כנגד חמשה עשר מלכים שהיו מן רחבעם ועד צדקיהו מלך בן מלך, מהם היו צדיקים גמורים, מהם בינונים, מהם רשעים גמורים. זה קרבן נחשון בן עמינדב (במדבר ז, יז). כיון שראה הקדוש ברוך הוא שהקריב על סדר האבות ושלשלת המלוכה, התחיל מקלס את קרבנו, זה קרבן נחשון בן עמינדב.). הנה כי כן רצה נחשון להודות לה' על שנתן המלכות ליהודה הגם שראובן הבכור. ומהיכן זכה למלכות, אמרו במכילתא פרשת בשלח, כיון שעמדו שבטים על הים זה אומר אין אני יורד תחלה לים, וזה אומר אין אני יורד תחלה, מתוך שהיו עומדין ונוטלין עצה קפץ נחשון בן עמינדב ונפל לים וכו', מה שכר נטלו שבטו של יהודה זכו למלכות. בעבור זה נלע"ד שנק' שמו נחשון, רמז לנחשול שבים, כי אותיות דטלנ"ת מתחלפות, ובשביל שקפץ לתוך נחשול שבים, זכה להיות מלך על ישראל שנק' עמי נדיב, וזהו נחשון בן עמינדב. וכן תרגם הפ' מרכבות עמי נדיב (שיר השירים ו, יב). אמליך בנפשי לאוטבותהון ולשואה יתהון גותנין ברתיכי מלכין. ויכוונו כל הדברים על זה, וע"ש במדרש שהאריך על כל פרט ופרט (דבר אחר, וקרבנו וגו', מה ראו הנשיאים להקריב קרבנות בענין הזה, רבנן אמרין אף על פי שקרבן שוה הקריבו כלם, על דברים גדולים הקריבו, וכל אחד ואחד הקריבו לפי דעתו, התחיל נחשון והקריב על סדר המלוכה כמה שהמליכו אביו על אחיו, כמה דתימא יהודה אתה יודוך אחיך וגו'. גור אריה יהודה וגו' (בראשית מט, ח ט). וכן הוא אומר כי יהודה גבר באחיו ולנגיד ממנו וגו' (דברי הימים א' ה, ב). והיה מסרת ביד שבט יהודה חכמיהם וגדוליהם מן יעקב אבינו, כל מה שעתיד לארע לכל שבט עד ימות המשיח, וכן היה ביד כל שבט ושבט מסרת כל מה שיארע לו עד ימות המשיח מן יעקב אביהם. וקרבנו וגו', הקערה והמזרק הקריב כנגד מלכי בית דוד שעתידים לעמד ממנו שמלכו בכפה בים וביבשה, כגון שלמה ומלך המשיח. שלמה מנין, דכתיב כי הוא רדה בכל עבר הנהר מתפסח ועד עזה (מלכים א' ה, ד). רב ושמואל חד אמר תפסח בסוף העולם ועזה בסוף העולם. וחד אמר גבי הדדי הוו קימי, וכשם שמלך על תפסח ועל עזה, כך מלך על העולם כלו, ואומר וכל הארץ מבקשים את פני שלמה לשמע את חכמתו וגו' והמה מביאים איש מנחתו וגו' (מלכים א' י, כד כה). ומנין שהיה שולט בים, דכתיב וגם אני חירם אשר נשא זהב מאופיר וגו' (מלכים א' ה, יא). כי אני תרשיש למלך בים עם אני חירם אחת לשלש שנים וגו' (מלכים א' ה, כב). ואומר ושמתי בים ידו ובנהרות ימינו (תהלים פט, כו). מלך המשיח מנין, דכתיב וירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ (תהלים עב, ח). בארץ מנין, דכתיב וישתחוו לו כל מלכים כל גוים יעבדוהו (תהלים עב, יא). ואומר וארו עם ענני שמיא וגו'. ולה יהב שלטן וגו' (דניאל ז, יג יד). ואבנא די מחת לצלמא הות לטור רב ומלאת כל ארעא (דניאל ב, לה). ולכך הקריב קערה כנגד הים שהוא מקיף את העולם כלו ודומה לקערה, למה היה שלשים ומאה משקלה (במדבר ז, יג), לפי שכשהקוה הקדוש ברוך הוא ביום השלישי של יצירת העולם כל המים למקום אחד קראן ימים, שנאמר ולמקוה המים קרא ימים (בראשית א, י). וימים בגימטריא הוא מאה, יו"ד יו"ד עשרים, מ"ם מ"ם שמונים, הרי מאה. בא שלמה והוסיף ים אחד למלאכת המקדש לטבל בו הכהנים, כמה דתימא ויעש את הים מוצק עשר באמה משפתו עד שפתו וגו' (מלכים א' ז, כג). וכנגד אותן שלשים אמה שהיה קו הים שעשה שלמה סביב, הוסיף על משקל הקערה שלשים שקלים, כנגד הים של שלמה, הרי מאה ושלשים שקל משקל הקערה, כנגד הימים וים של שלמה. מזרק אחד כסף (במדבר ז, יג). כנגד העולם שהוא עשוי ככדור הנזרק מיד ליד, למה משקלו, שבעים שקל (במדבר ז, יג). ששלטו שניהם על שבעים אמות שהם מסוף העולם ועד סופו. ומנין שהים עשוי דוגמת קערה והעולם עשוי ככדור, כההיא דתנינן, וחכמים אומרים אינו אסור אלא כל שיש בידו מקל או צפור או כדור קערה וסיף ועטרה וטבעת. מקל, שהוא רודה בו את העולם. צפור, ותמצא כקן ידי לחיל העמים (ישעיה י, יד). כדור שהעולם עשוי ככדור.). וסוף דבר כיון שראה הב"ה שהקריב על סדר האבות ושלשלת המלוכה, התחיל מקלס את קרבנו, זה קרבן נחשון בן עמינדב ע"כ. הרי זה טעם נכון למה חזר ואמר זה קרבן נחשון שהוא יתור נפיש. אך בא להורות שקלסו הב"ה על טוב כונתו. בא נשיא יששכר והקריב על שם התורה, לפי שהם אהבו את התורה יותר מכל השבטים. הרי זה טעם למ"ש עוד שם, למה נאמר בו הקריב, לפי שבא ראובן וערער, אמר די שקדמני יהודה למסעות, אקריב אני לתולדות, א"ל משה מפי הב"ה נאמר לי להקריב למסעות. והנה לפחות היה לו להקריב אחר נשיא יהודה, לכך א"ל משה מפי הב"ה שיקריבו לסדר המסעות, ויששכר בא אחרי יהודה, וגם הוא בדק בשמו נתנאל בן צוער, שנתן הב"ה את התורה לישראל ולא לא"ה, לפי שנאמר בהם לא מרובכם מכל העמים וכו'. חושקני בכם, שאפי' בשעה שאני נותן לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני. וכשם שבחר בסיני ליתן עליו את התורה להיותו שפל מכל ההרים כך בחר בישראל כנז', וזהו בן צוער להיותם בני אברהם יצחק ויעקב שמיעטו עצמם, מלשון הלא מצער היא (בראשית יט, כ). א"נ בן צוער, שכך היא דרכה של תורה, וחיי צער תחיה, אין התורה מתקיימת אלא במי שמצער עצמו עליה, וכן יששכר ויט שכמו לסבול (בראשית מט, טו). עול תורה.

ביום השלישי נשיא לבני זבולון. איתא שם, למה בכל הנשיאים מזכיר נשיא שבטם ואח"כ מזכיר שמותם, וביהודה ויששכר מזכיר שם נשיאיהם תחלה ואח"כ מזכיר שמותם, לפי שנחשון היה מלך ונתנאל היה מלכה של תורה, ובכל מקום המלך מקדים לעמו. הכוונה כי ביהודה ויששכר כתוב שם הנשיא לבד מבלי קרוא עליו תיבת נשיא, כי ביהודה לא נזכר נשיא כלל, שכתוב ויהי המקריב וכו' נחשון בן עמינדב למטה יהודה. וביששכר אומר הקריב נתנאל בן צוער ואח"כ נשיא יששכר. ופי' הטעם לפי שהיו שניהם מלכים, כי נחשון היה מלך על ישראל להיותו משבט יהודה, ונתנאל עוסק בתורה שכתוב בה בי מלכים ימלוכו (משלי ח, טו). ולכן מן הראוי שיקדים כל א' לעמו, כי מעצמם היו ראויים למלכות. אך בשאר השבטים הכבוד בא להם מצד שבטם, ולכן הקדים נשיא לבני זבולון לשמו, אליאב בן חילון. והטעם הנכון הוא לפי דרכנו כי נחשון הקריב על שם המלוכה, ונתנאל על שם התורה, שבדקו בשמם כנ"ל, ולכן מן הראוי ששמם הרומז למלכות ותורה יקדים לשבטם. אך בשאר השבטים שכל א' בדק בשמו והקריב לשם שבטו כמו שנזכיר, ראוי להקדים נשיא זבולון לשמם, להורות שכל א' הקריב על שם שבטו. ואיתא שם, למה זכה זבולון להקריב שלישי, לפי שחיבב את התורה והרחיב ידיו לפזר ממונו ליששכר כדי שלא יתבטל מלעסוק בתורה, לפיכך זכה זבולון להיות שותף לתורה והיה חבירו של יששכר, לפיכך הקריב אחריו. כי הנה הגם שהקריב על התורה לא היתה כונתו בשביל התורה ממש, רק להזכיר זכות שבטו שפיזר ממונו ליששכר כדי שיעסוק בתורה, וכמ"ש שמח זבולון בצאתך לפרקמטיא, בשביל שיששכר באהליך. והכונה כי במדרש רבתי דקהלת איתא על פסוק טוב שם משמן טוב ז"ל, משל לשתי ספינות פורשות לים הגדול, אחת יוצאה מן הלמן ואחת נכנסת, היוצאת מן הלמן הכל שמחין והנכנסת לא שמחו לה, היה שם פקח א', א"ל חלוף הדברים אני רואה, זו שהיתה יוצאת מן הלמן אין צריכין לשמוח עמה, שאין יודעין באיזה פרק עומדת, כמה ימים מזדווגות לה, כמה עלעולין מזדווגות לה. ושנכנסת ללמן הכל צריכין לשמוח שנכנסה לשלום, זש"ה שמח זבולון בצאתך לפרקמטיא, שאתה יכול לשמוח אף בצאת ספינתך מן הלמן, לפי שזכות תורתו של יששכר מגינה עליך שלא יזדווגו לך לא רוחות רעות ולא עלעולין בישין, וזהו ויששכר באהליך. וכמ"ש עץ חיים למחזיקים בה ותומכיה מאושר. ככתוב אצלנו במקומו. ואיתא שם, בא נשיא זבולון והקריב קרבנו על השותפות שהיה לו עם יששכר אחיו. כי בדק בשמו אליאב, כלומר גם אני אב בתורה בעבור שאני מספיק ממון לאחי כדי שיעסוק בתורה, וזהו בן חילון, מלשון עשה לי את החיל הזה (דברים ח, יז). וז"ש שם יזבחו זבחי צדק. שיששכר וזבולון היו מקריבים ביחד זבחי צדק בקרבנות הנשיאים, בעבור כי שפע ימים יינקו, ונותנים ממונם ליששכר כנז'.

ביום הרביעי נשיא לבני ראובן. איתא שם, כיון שגמר דגל יהודה, התחיל נשיא ראובן להקריב שהיה בכור, והקריב קרבנו על שבחו של ראובן שהוא היה עיקר הצלה, וישמע ראובן ויצילהו מידם וכו' (בראשית לז, כא). כנגד התשובה שהיה עוסק בה בעת שנמכר יוסף, ובשביל שביקר שני מעשים טובים, הצלת יוסף והתשובה, נעשה שלם ונמנה עם אחיו. וגם זה בדק בשמו אליצור בן שדיאור. כי הוא הציל את יוסף לעשות רצון האל, ולא זכר שלקח בכורתו רק כל מעשיו היו לשם שמים, למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו, וזהו אלי צור, שלעשות רצון האל היה צור ומחסה ליוסף, ונתן עצה השליכו אותו אל הבור הזה וכו'. אע"פ שהיו בו נחשים ועקרבים, כי בוטח בצורו יצילהו מהם, וכמ"ש בזהר פ' וישב דף קפ"ה א'. ויצילהו מידם דווקא ע"ש (מכאן אמרו, יפיל בר נש גרמיה לאשא או לגובא דנחשין ועקרבין ולא יתמסר בידא דשנאוי, דזעירין אינון דיכלין לאשתזבא, ובגין כך אמר למען הציל אותו מידם דווקא, ולא כתיב למען הציל אותו ותו לא.). ולכן שדיאור רומז על זה, כי ירה בים. תרגומו שדי בימא, ואור הוא לשון בקע ובור, כמ"ש רש"י ז"ל סוף פ' נח, אור כשדים (בראשית יא, כח). כל בקע עמוק קרוי אור. וגם על התשובה ירמוז אליצור, שהכיר את רבו ועשה תשובה על שבלבל יצועי אביו כדי להנצל מדינה ואשה של גהינם, וזהו בן שדי אור, פדה נפשו מעבור בשחת ולא שכנה דומה נפשו.

ביום החמישי נשיא לבני שמעון. שם בא נשיא שמעון והקריב על סדר מעשה המשכן דוגמת מעשה שמעון אבי השבט, לפי ששמעון קינא על הזנות והרג כל אנשי שכם וכו'. וכן המשכן היה הורג בנואפים ובסוטות, כמה דתימא ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן וכו' (במדבר ה, יז). ולכך הקריב שלומיאל קרבנו על סדר מעשה המשכן, זכרון למעשה שמעון ע"כ. והנה גם הוא בדק בשמו, שלומיאל בן צורי שדי. כי לכך אמרה תורה ימחה שמו על המים כדי להטיל שלום בן איש לאשתו, וזה על ידי המשכן שמשים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים. כי בשתיית מי סוטה ונקתה ונזרעה זרע, וזהו שלומיאל, כלומר האל ב"ה צוה שימחה שמו על המים בשביל שלומי עם נשותינו, בן צורי שדי, לפי שברוך ה' צורי, ורוצה שאיש ואשה שזכו שמו ביניהם, ובפריה ורביה מתקנים שם שדי הממונה על זה, כדכתיב ואל שדי יברך אותך ויפרך וירבך (בראשית כח, ג). וגם אות ברית קדש רומז לשם שדי, שבגילוי העטרה נשלם שם שדי כנודע. ולכן כשחטא נשיא זה בשיטים נשתנה שמו ונקרא זמרי בן סלוא, שפגם בשם שדי לטמא בריתו עם הנכרית. וחתך הי' של שדי שחזרה להתכסות, וזהו זמר י', מלשון זמיר עריצים (ישעיה כה, ה). בן סלוא, שהסליא עון משפחתו כמ' ז"ל (תנחומא פ' פנחס). וגם נלע"ד לומר שהקריב על המשכן לפי מ"ש אצלנו בפ' תשא, ע"פ מ"ש בזהר פ' פנחס דף רל"ז א'. דע"ר אתערבו בנשין דשבטא דשמעון בתר דאתגיירו ואולידו בנין. וידוע שבן בתך הבא מן הנכרי קרוי בנך, כ"ש בתר דאתגיירו, ולפי שהע"ר הם הם שעשו העגל, והמשכן בא לכפר על העגל, לכן נשיא שמעון הקריב על מעשה המשכן.

ביום הששי נשיא לבני גד. אמר רבי ברכיה כנגד יציאת מצרים הקריב נשיא גד, ולמה כן לפי שבירכו אביו בגדודים, שנאמר גד גדוד יגודנו (בראשית מט, יט), ודבר זה אמר יעקב על שהיה עתיד לעבור חלוץ למלחמה את הירדן, וליוצאי מצרים נחלקה הארץ, ובני גד סייעו להם עד שנכבשה הארץ ונחלקה לכלם וכו', זה שמו אליסף בן דעואל, שהאל ית' יסף לעשות עמהם חסד לאספם מגלות מצרים ולהכניסם לא"י, בן דעואל, לפי שידעו אל, שבשביל ד' דברים נגאלו אבותינו ממצרים, שלא שינו את שמם ולא שינו את לשונם ולא נמצא א' מהם פרוץ ערוה, שידעו אל שהוא שונא זמה. ועוד נלע"ד שיובן עם מ"ש שם ג"כ קערת כסף אחת כנגד יוכבד אם משה. מזרק א' כסף, זה משה שנזרק ליאור וכו'. כל הקרבן נדרש על משה שהוציא את ישראל ממצרים. ולכן בדק בשמו אל יסף, שמשה קבור בחלקו, שנאמר כי שם חלקת מחוקק ספון (דברים לג, כא). והב"ה קבל נשמתו, כמ"ש כבוד ה' יאספך (ישעיה נח, ח). וזהו אל יסף, ולא ידע איש את קבורתו (דברים לד, ו). רק הב"ה שקבר אותו, ולכן אמר בן דעו אל, כי ידעו ה' פנים אל פנים, והוא לבדו יודע היכן משה קבור.

ביום השביעי נשיא לבני אפרים. זה הקרבן הקריב לשם יעקב שהקדימו למנשה ולשם יוסף, שבעבור אהבתו בירכן יעקב כל אותן הברכות וכו'. וע"ש כל הקרבן על שם יוסף, זהו שבדק בשמו אלישמע בן עמיהוד, שכתוב על זה בתנחומא, אלי שמע ולאדונתו לא שמע. בן עמיהוד, עמי היה הודו ולא הודו עם הרשעים. והכוונה כי הברית מילה הוא הודו של אדם, כי הדרת פנים זקן, ומי שאינו חתום באות ברית קדש אין לו הדרת פנים, וגם הברית נק' הדר כידוע ליודעי חן, ולכן יוסף ששימר בריתו בטהרה במה שאלי שמע ואל אדונתו לא שמע, לכן עמי היה הודו שרומז להב"ה, ולא הודו עם הרשעים שמטמאים בריתם. וז"ש יוסף ירד למצרים ונגדרו כל האנשים בזכותו, וזהו בן עמי הוד, שגרם לעמו ישראל לשמור הוד בריתם בטהרה. ולהיות שהקריב על שם יעקב ג"כ יאמר אלי שמע, על יעקב ששמע לאביו ולאמו, וילך פדנה ארם ליקח אשה מבנות משפחתו, וזכה לבן שזיכה לעמו בהוד ברית קדש כנז'.

ביום השמיני נשיא לבני מנשה. גם הוא הקריב לשם יעקב ויוסף כנז' שם בארוכה. וזהו גמליאל, שאמר יעקב גם לי אל העונה אותי בעת צרתי, ויהי עמדי בדרך אשר הלכתי (בראשית לה, ג). כמו שהיה עם אבותי, שלאברהם אמר אלקים עמך בכל אשר אתה עושה (בראשית כא, כב). וליצחק ראה ראינו כי היה ה' עמך (בראשית כו, כח). ולכן אמר ליעקב ויברכני ה' בגללך (בראשית ל, כז). וכן א"ל הב"ה והנה אנכי עמך וכו' (בראשית כח, טו). בן פדה צור, שפדאו צורו מחמש צרות שבאו עליו, צרת עשו, צרת לבן, צרת דינה, צרת שכם, צרת יוסף. וגם פדה צורו, הוא אברהם שנק' צור, הביטו אל צור חוצבתם (ישעיה נא, א). שכן כתוב אל בית יעקב אשר פדה את אברהם (ישעיה כט, כב), שפדאו מצער גדול בנים לפי שהיתה מטתו שלימה. וכנגד יוסף איתא בתנחומא, אמר יוסף גמל לי אל גמולים טובים, נצרני בבית הסהר וגמלני. שכן כתיב ויהי ה' את יוסף (בראשית לט). וגמל לו טובה על שעמד בנסיון, פדה נפשו מעבור בשחת, לפי שהיה כצור חזק שלא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה.

ביום התשיעי נשיא לבני בנימין. קרבנו קערת כסף אחת, כנגד רחל שהיתה עקרת הבית, ואומר מתה עלי רחל, כסף אחת, שמתפלתה נולד בנימין וכו', לכן בדק בשמו אבידן בן גדעוני, כי להיות שיעקב איחר את נדרו מתה עליו רחל בדרך, זהו אבי דן, שהב"ה דן את אבי יעקב. בן גדעוני, שגדע בחרי אף את ימי רחל. ולפי שבזכותם יבנה ב"ה לעתיד, כדכתיב רחל מבכה על בניה וכו' (ירמיה לא, טו). והוא בחלקו של בנימין, לכן הקריב קרבנו כנגד רחל, ובדק בשמו שנזכר מיתתה.

ביום העשירי נשיא לבני דן. הרי זה הקריב קרבנו כנגד שמשון, לפי שברכת יעקב לדן לא היתה אלא על שם שמשון וכו', הרי זה שמו של הנשיא אחיעזר בן עמי שדי, לפי ששמשון היה אח טוב לישראל לעזרם ולהצילם מיד פלשתים, שכן יעקב חשבו למשיח, שאמר לישועתך קויתי ה'. מפני גבורתו. והגם שנשא אשה מבנות פלשתים, העיד עליו הכתוב כי תואנה הוא מבקש להנקם מפלשתים ולא לטמא בריתו, וזהו בן עמי שדי, שכונתו היתה להיות בתוך עמו ולהשמר מלפגום בשם שדי שהוא ברית קדש. ולכן יש לו חלק לעה"ב, כמ"ש ע"פ ואנקמה נקם אחת משתי עיני (שופטים טז, כח). כי השנית מתוקנת לעולם הבא.

ביום עשתי עשר יום נשיא לבני אשר. כשבא נשיא אשר להקריב הקריב קרבנו על שם הבחירה שבחר הב"ה בישראל מכל האומות, כמ"ש ואשרו אתכם כל הגוים כי תהיו אתם ארץ חפץ (מלאכי ג, יב). ולמה בחר בהם הב"ה, שכל האומות פסלו את התורה ולא רצו לקבלה. זה שמו אשר קראו לו, פגעיאל בן עכרן, כלומר פגע בי הב"ה אל אמת, שתורתו אמת לפי שקבלנו אותה, ועכר את האומות שלא רצו בה. ובעבור זה כתוב עשתי עשר יום ולא אחד עשר. מהטעם שכתוב בזהר פ' תרומה קס"ד ב. לסטרא אחרא יהבי חושבנא יתיר ואיהו במנינא בגריעו, כגון עשתי, והא אוקמוה. ובכל אתר דאתוון אתוספן כגוונא דא איהו לגריעותא, כגון האמינון אחיך וכו' (שמואל ב' יג, כ). ולכן עשתי עשרה יריעות עזים, דאינון בקליפה דמחפיא על מוחא, כמ"ש שם. ולכן הקריב כנגד האומות, ורמזה התורה כן במה שכתבה עשתי עשר יום.

ביום שנים עשר יום נשיא לבני נפתלי. ר' יודן אמר כנגד האבות והאימהות הקריב נשיא נפתלי, למה כן לפי שנפתלי כיבד את אביו יותר מדאי, שהיה אביו שולחו לכל מקום שירצה והיה זריז בשליחותו, והיו אמריו נעימים עליו ע"כ. הכי קרא שמו נפתלי, כלומר נפת לי, שהיו אמריו נעימים ליעקב מדבש ונופת צופים, ובפרט כשהלכו במערת המכפלה לקבור את יעקב שבא עשו וערער, כמ"ש בפ"ק דסוטה (יג.), שהלך נפתלי להביא שטר המכירה שהיה במצרים, ובין כך הרג חושים בן דן לעשו ונשרו עיניו ככתוב שם. לכן בדק בשמו אחירע בן עינן, שעשו שהיה אחי רע ליעקב, הכהו בערפו ונשרו עיניו, וזהו בן עינן. א"נ דבר על ישראל, כשהם רעים למקום זוכר הב"ה ברית אבותם ועונה אותם בעת צרתם, כמ"ש טרם יקראו ואני אענה (ישעיה סה ,כד).

הרי פירשנו טעמים נכונים על פי המדרש לקרבנות הנשיאים, שלכן האריכה התורה לפרטם א' לא', הגם שהיה יכול לקצר שכלם שוים לטובה. נשאר לנו לבאר מה טעם קורין אלו הקרבנות בימי חנוכה. והגם שנשלמה מלאכת המשכן בכסלו, כמ"ש בילקוט מלכים א' ו' ז"ל, א"ר חנינא בכ"ה בכסלו נגמרה מלאכת המשכן, ועשה מקופל עד א' בניסן, לעכב שמחת המשכן בחדש שנולד בו יצחק. עכ"ז לא הקריבו הנשיאים אלא בי"ב ימי ניסן כנודע. אמנם עוד שם בילקוט, ומעתה הפסיד כסליו שנגמרה בו המלאכה, אמר הב"ה עלי לשלם. מה שילם לו הב"ה חנוכת חשמונאי ע"כ. ויובן עם מ"ש במדבר רבה פ' ט"ו ז"ל, מה כתיב למעלה מן הענין, ויהי ביום כלות משה ויקריבו נשיאי ישראל, ואח"כ דבר אל אהרן בהעלותך את הנרות. זש"ה יראו את ה' קדושיו וכו'. את מוצא למעלה י"א שבטים הקריבו, ושבט אפרים הקריב, וכל הנשיאים הקריבו חוץ מנשיאו של לוי, ומי היה נשיאו של לוי זה אהרן, שנאמר ואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי, אהרן לא הקריב עם הנשיאים, והיה אומר אוי לי שמא בשבילי אין הב"ה מקבל שבטו של לוי, א"ל הב"ה למשה לך אמור לו לאהרן אל תתירא, לגדולה מזו אתה מתוקן, לכך נאמר דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות. הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הם נוהגים אבל הנרות לעולם, אל מול פני המנורה יאירו. וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלין לעולם ע"כ. וקשה מה זו קושיא מה כתיב וכו', שכן היה סדר הדברים. ועוד למה לא אמר בקיצור י"ב שבטים הקריבו. ולמה פרט ושבט אפרים הקריב, שהרי כלם הקריבו בשוה, ולמה חזר ואמר וכל הנשיאים הקריבו. ועוד קשה על אהרן שהיה מצטער על שלא הקריב, ומי אמר לו שלא יקריב. ומה השיב לו הב"ה לגדולה מזו אתה מתוקן, הנרות לעולם וכו'. שהרי בזמן שאין בה"מ קיים גם כן לא היה מדליק נרות המנורה, ומאי שייטיה דברכת כהנים לכאן, שאמר וכל הברכות וכו' אינן בטלים לעולם. אמנם הוקשה לו למה נאמרה פר' בהעלותך אחר קרבנות הנשיאים, שהרי בא' בניסן הוקם המשכן, ובו ביום התחיל אהרן להדליק את המנורה בלי ספק. וא"כ למה לא הקדימה. וכל שכן שכבר בפ' אמור נאמר צווי זה, ולמה חזר לכותבו כאן. ולכן אמר מה כתיב למעלה ויהי ביום כלות משה ויקריבו נשיאי ישראל, וקודם זה היה ראוי לכתוב פ' המנורה, ולמה המתין לומר אח"כ בהעלותך את הנרות, ואמר זש"ה יראו את ה' קדושיו. דקשה וכי אין להם לירא את ה' אלא הקדושים, ועוד מאי כי אין מחסור ליראיו, וכי בשביל זה יש להם לירא את ה' לפי שאין להם מחסור, והלא הזהיר אנטיגנוס (אבות פ"א), אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס. לכן פי' את מוצא למעלה י"א שבטים הקריבו, לא נעדר א' מהם, שמעצמם הקריבו בלא צוויו של מקום, שלכן לא רצה משה לקבל מידם עד שנאמר לו מפי הב"ה קח מאתם. ושבט אפרים הקריב, היינו שהקריב בשבת, כמ"ש שם במדבר רבה, ולכן ייחדו לעצמו לומר שקבל הקב"ה קרבנם, שהרי אמר נשיא אחד ליום אף בשבת, אע"פ שאין קרבן יחיד דוחה את השבת. וכל הנשיאים הקריבו. לא אמר וכל השבטים כמתחלה. להורות על מ"ש לעיל, כי כל אחד בדק בשמו והקריב על דבר שבטו כשם הנשיא ממש, ולכ"א וכל הנשיאים הקריבו, שנצנצה בהם רוח הקדש וכלם הקריבו בשוה, אך כונתם היתה משונה זה מזה. חוץ מנשיאו של לוי שהוא אהרן, שאעפ"י שאלצפן בן עוזיאל היה נשיא נשיאי הלוי, עכ"ז צוה הב"ה ואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי (במדבר יז, יח), ולא עלה על לבו להקריב עם שאר הנשיאים על פי רוח הקדש שנצנצה בהם כנז', ולכן אמר אוי לי שמא בשבילי אין הב"ה מקבל שבטו של לוי, כי חטאו נגדו תמיד זה חטא העגל, ואעפ"י ששבט לוי לא חטאו, כדכתיב מי לה' אלי וכו'. עכ"ז שמא בשבילי אין שבט לוי בכלל הנשיאים, ואז א"ל הב"ה למשה שיאמר לאהרן, אל תתירא שמא חטאך גרם. שהרי לגדולה מזו אתה מתוקן, כי הנשיאים הקריבו לפי שעה כמ"ש לעיל. והקרבנות אינן אלא בזמן שב"ה קיים. אבל נרות חנוכת בית חשמונאי שהב"ה צוה בשביל נס שנעשה בשמן, שכן נתן בלב חכמי הדור לתקן לכל ישראל ידליקו נרות לזכור הנס הנעשה לכהני ה' חשמונאי ובניו, וגם בזה יש זכר לחנוכת המשכן שנשלם בכ"ה בכסלו, שלכן נק' חנוכה מלשון חינוך, שהיה ראוי לחנך המשכן באותן הימים, אלא שרצה להמתין לחדש שנולד בו יצחק. וחנוכה זו אינה בטלה לעולם. ומביא ראיה מהכתוב אל מול פני המנורה יאירו, שאע"פ שזה מדבר במנורת המקדש, רמז הכתוב ג"כ לנרות חנוכה, שהרי היה לו לומר יאירו ששת הנרות, כי מנורת המקדש לא היתה אלא שבעה, ואם מול פני המנורה הוא הנר האמצעי כמ"ש רש"י ז"ל (במדבר ח, ב). היה לומר שכנגדו יאירו ששה נרות האחרים, אמנם רמז רמז הכתוב לנרות חנוכה, שאל מול פני המנורה, דהיינו שלא נמצא שמן בפך אלא להדליק לילה א' ונעשה נס להדליק שמנה לילות, וזהו אל מול פני המנורה, שהיא נדלקת באותו שיעור השמן, יאירו שבעת הנרות האחרים, דהיינו ז' לילות, כי מצות חנוכה נר איש וביתו, היינו נר אחד בכל לילה, כמ"ש לעיל בדרוש הקודם. ואלו הנרות הם נוהגות לעולם אף בזמן שאין בה"מ קיים, ולפי שהקדים ברכת כהנים לקרבנות הנשיאים כנז' שם בפ' נשא, לכך הזכיר כאן ברכת כהנים, וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלות לעולם כמו הקרבנות שבטלים בחרבן הבית, הרי כי קודם שהזכיר קרבנות הנשיאים וכן ולאחריהם, הזכיר גדולת אהרן ובניו, שבכל מקום ובכל זמן נוהגין ברכת כהנים ונרות חנוכה, מש"כ בקרבנות ודוק.

ולענין שהתחלנו שהמנחה השלוחה לאדם גדול צריכה שתהיה גדולה בין בכמות בין באיכות. כן ראינו בפ' זו, ויאמר אליהם ישראל אביהם אם כן אפוא זאת עשו קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה מעט צרי ומעט דבש נכאת ולוט בטנים ושקדים. וקשה דהיה לו לומר קחו מזמרת הארץ בכליכם מעט צרי וכו', ואח"כ יאמר והורידו לאיש מנחה. אך בב"ר פ' צ"א. קחו מזמרת הארץ בכליכם. ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי דברים שהם מזמרין בעולם, חלזון חמר קטף ומור. מעט צרי בלסם קטף. מעט דבש, דבש קשה כאבן, נכאת שעוה. ולוט מצטכי. בטנים ושקדים, משח דבטנים ומשח דשקדים. הרי מכאן שמזמרת הארץ אינו מה שכתוב אח"כ מעט צרי וכו', אלא דברים אחרים שהם יקרים מאד. לכן אמר קחו מזמרת הארץ בכליכם, ר"ל בהצנע ובהסתר כדי שלא ישלוט בהם עין הרע להיותם דברים גדולי הערך מאד, הרי גודל המנחה באיכות וגם בכמות, מעט צרי ומעט דבש וכו'. ולפי שיקשה אמרו מעט צרי ומעט דבש, שלהוריד המנחה היה צריך הרבה ולא מעט, ועוד בטנים ושקדים הם דברים פחותים, לכן פירשו שהם דברים גדולים מאד, כי לא צרי ודבש הנמצאים הם אלו, רק דברים יקרים שיש מהם מעטים בעולם, שלכן הם חשובים מאד, וזהו מעט צרי ומעט דבש, כלומר הנמצאים מעט בעולם לרוב חשיבותם, ולכן פירש שהם בלסם, היינו צרי הנוטף מעצי הקטף שהוא יקר מאד, וכן הדבש אינו הדבש הנמצא בעולם רק דבש קשה כאבן שיש ממנו מעט, וכן בטנים ושקדים אינו הפרי ממש שאינו כ"כ חשוב, רק ר"ל שמן בטנים ושמן שקדים, שהוא גודל הערך. ולהורות על זה אמר והורידו לאיש מנחה, כי לא די מה שאמרתי קחו מזמרת הארץ בכליכם שהוא גדול האיכות. אלא אף זו מעט וכו' גודל הכמות, לפי שצריך להוריד לאיש הידוע שהוא מלך ואתם צריכים לו, ולכן צריך שתהא מנחה ראויה לאיש כמוהו, גדולה באיכות ובכמות.

ובב"ר סוף פ' צ"א יש המ' שהקדמנו, וזה כי הוקשה להם שלמה איחר הכתוב זאת שהיא עיקר הכל, ואין ואיך יעקב הצדיק רמזה באחרונה, שנראה שעשה עיקר מהמנחה והכסף, ואח"כ טפלה להם ואל שדי וכו'. ועוד מאי ואל עם ו' החבור, היה לו לומר ה' אלקיכם יהיה עמכם וכיוצא. אמנם יעקב בלי ספק כל מעיניו היו בו יתברך, ובלכת בניו מאתו יברכם ויתפלל עליהם כל הימים, כי זה דרכן של צדיקים לשום בטחונם בה', ולכן הקדים כל הדרכים הראויים כפי טבע העולם ליתן ביד בניו, כי מה שהיה לו לעשות לגבי קונו, לא היה צריך לומר להם כי הוא יעשה את שלו. ועוד הרגישו רז"ל שהיה לו לומר תחלה ואל שדי יתן לכם רחמים וכו', ואח"כ יאמר וקומו שובו אל האיש. ולא להקדים זה לואל שדי וכו', ולכן פירשו שיעקב לא אמר זה מעצמו אלא א"ל הרי הכסף והרי הדורון והרי אחיכם, אין מחסור כל דבר, וקומו שובו אל האיש. והם אמרו לו צלותך אנן בעיין, קודם שנשים פעמינו לדרך צריך שזכותך תבא עמנו ותתפלל עלינו, כדי להתקין עצמם לג' דברים לדורון ולמלחמה כדי למצוא את יוסף, שכן אמרו לכך באנו להרוג או ליהרג. ולתפלה של יעקב אביהם כי הוא ראוי להתפלל עליהם, ואז א"ל ואל שדי. כלומר מלבד מה שנתתי לכם הכסף והמנחה והנחתי לבנימין לבא עמכם. אני מתפלל עליכם שיתן הב"ה לכם רחמים לפני האיש. ובב"ר פ' צ"ב. ואל שדי יתן לכם רחמים (בראשית מג, יד). ר' יאשיה בן לוי פתר קרא בגליות, ואל שדי יתן לכם רחמים. ויתן אותם לרחמים (תהלים קו, מו). לפני האיש, הב"ה, שנאמר ה' איש מלחמה ה' שמו (שמות טו, ג). ושילח לכם את אחיכם (בראשית מג, יד), אלו עשרת השבטים. אחר ואת בנימין, זה שבט יהודה ובנימין. ואני כאשר שכולתי בחרבן ראשון, שכלתי בחרבן שני, לא אשכל עוד ע"כ. וקשה איך יפרש לפני האיש על הב"ה, שהרי כבר אמר ואל שדי יתן לכם רחמים, שהוא הנותן אותם לרחמים. ועוד ושלח לכם את אחיכם הוא ל' יחיד, ואיך יפרשוהו על עשרת השבטים. ועוד מהיכן למדו לומר לא אשכל עוד, שאין זה מפורש בכתוב. אמנם דקדק ר' יאשיה בכתוב שכיון שאמר וקומו שובו אל האיש, היה לו לומר ואל שדי יתן לכם רחמים לפניו, ולמה חזר ואמר לפני האיש. ועוד מאי ושילח, והרי הם הולכים אצלו, שלכן נשמר רש"י ז"ל והביא לשון התרגום ויפטר לכון. ומהו הכפל כאשר שכולתי שכלתי. לכן פירש שיעקב צפה כי ירידה זו היתה התחלת הגלות, והוא היה קשה לו גלות רביעית יותר מהכל, לכן התפלל עליו, כי כל מה שאירע לאבות סימן לבנים. ואמר ואל שדי, כמ"ש לו יצחק אביו בלכתו לפדן ארם, ואל שדי יברך אותך (בראשית כח, ג). ואיתא בב"ר פ' פ"ה. א"ל בא ואברכך ברכות של גליות, שיחזיר עליך הב"ה ויקבצך מבין הגליות. ונלע"ד שזה להזכיר זכות המילה שבה נשלם שם שדי, וכתיב גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך וכו' (זכריה ט, יא). שבזכותה יגאלו ישראל, ובזה אתי שפיר ואל שדי יתן לכם רחמים, שזכות המילה שנק' שד"י יתן לכם רחמים לפני הב"ה, שנאמר ה' איש מלחמה, שאעפ"י שהוא איש מלחמה כשהוא זעוף עם בריותיו, ה' שמו לרחם עליהם, כמ"ש במדרש ע"פ זה, ופירשנו במקומו. ושילח לכם את אחיכם אלו עשרת השבטים, שם במדרש פי' ושילח לכם את אחיכם זה יוסף, אחר זה שמעון, ואת בנימין כמשמעו. וזה דק"ל שהיה לו לומר ושילח לכם את אחיכם, מאי אחר, לכן פי' את אחיכם על יוסף, ובזה יובן אמרו, את אחיכם על עשרת השבטים, וזה כמ"ש בהפטרת ויגש, קח לך עץ א' וכולי. ופירשנו שם שתחלה יבא משיח בן יוסף ויקבץ נדחי ישראל. והוא ימסור אותם למשיח בן דוד שהוא יהיה מלך א' לכלם ולא יחצו עוד לשתי ממלכות. והשתא אתי שפיר שאמר את אחיכם על יוסף, שהוא יקבץ עשרת השבטים ויביאם אל ירושלם, ואז יתאחדו עם שבט יהודה ובנימין, וזהו אחר על יהודה ובנימין כמשמעו, ואחר הוא כמו אחר בפתח, שאחרי משיח בן יוסף יבא משיח בן דוד שבא מיהודה והיו לאחדים. וזהו את אחיכם, שאת מרבה עשרת השבטים, עם אחיכם זה יוסף. וגם אתי שפיר אחר כמשמעו על יהודה, לפי מ"ש בב"ר פ' כ"ג. כי שת לי אלקים זרע אחר (בראשית ד, כה). זה זרע הבא ממקום אחר, ואיזה זה מלך המשיח. ועיין מה שפירשנו בס' אלון בכות שלנו דבר נאה ומתקבל (אלון בכות. איכה ג'. י - יא - יב (פירוש ב').). וא"כ יאמר נא אחר על משיח הבא מיהודה, ואת בנימין רמז על כל הבאים עמו מהגלות. ועל מה אני אומר לכם כן, לפי שיודע אני כי כאשר שכולתי בחרבן ראשון שכלתי בחרבן שני, אך אחרי כן לא אשכל עוד, כי הבית השלישי לא יחרב עוד ויהיה בנוי לעולמים. בנין כמו רמים. ויהיה בן ישי חי כל הימים. חבלים נפלו לו בנעימים. ובהר ציון תהיה פליטה כי כל העמים. יקראו בשם ה' לילך בדרך תמים. יודע ה' ימי תמימים. ב"ב אמן. בילא"ו.