דרוש י"ח לפרשת בשלח והפטרה

נחית בחסדך עם זו גאלת נהלת בעזך אל נוה קדשך (שמות טו, יג).

במדרש (ילקוט תהלים מ״ח.), כשמך אלקים כן תהלתך (תהלים מח, יא). מלך בשר ודם נכנס למדינה והם מקלסים אותו שהוא גבור ואינו אלא חלש, שהוא נאה ואינו אלא כעור, שהוא רחמן ואינו אלא אכזרי, אבל הב״ה הוא יותר מקלוסו. מקלסין אותו שהוא גבור והוא גבור, שנאמר האל הגדול הגבור (נחמיה ט, לב). מקלסין אותו שהוא נאה והוא נאה, שנאמר דודי צח ואדום דגול מרבבה (שה"ש ה, י). שהוא רחום והוא רחום, דכתיב כי אל רחום ה׳ (דברים ד, לא). הוי כשמך אלקים כן תהלתך (תהלים מח, יא), ע״כ.

ירעו הרועים וינהיג המלך את העם המסתופפים בצלו בשלשה דברים, הלא הם כתובים בספר התורה פ׳ פינחס, יפקוד ה׳ אלקי הרוחות לכל בשר איש על העדה (במדבר כז, טז). אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם ולא תהיה עדת ה׳ כצאן אשר אין להם רועה (שם יז). שצריך לדקדק כמה יתורים באלו הכתובים, דהיה די שיאמר אשר יצא ויבא לפניהם ויוציאם ויביאם, אמנם הרי זה בא ללמד מה יהיה משפט המלך אשר ימלוך על ישראל. וזהו ששאל רועה נאמן יפקוד ה׳ וכו׳. דאיתא בערכין פ״ג (דף יז.), זה דור דורשיו (תהלים כד, ו). פליגי בה ר׳ יהודה נשיאה ורבנן. חד אמר דור לפי הפרנס, וחד אמר פרנס לפי דורו. וכבר פי׳ מ׳ זה במקומו (חלק א׳ - דרוש ל״ח לפרשת חקת והפטרה. ויובן היטב כל זה עם מ״ש בתיקוני זהר חדש דף ל״ט א׳ ז״ל, ואחזי לאדם אם דרא יהא זכאה, בר נש יקום למירת נשמתא מסטרא דחסד, ויהון זכאין מסטרא דחסד, ומטי לון כלפי חסד, ודרא דא יהון מארי חנא וחסדא, ואי לא מתנהגין בדרגא דילהון, דאיהו ממנא על דרא ופרנסין דיליה דיהון חסידים, קב״ה אעבר מנהון חסד ושליט עלייהו גבורה, מדת הדין למידן להו כפום עובדייהו וכו׳. בזה מובן המ׳ כי דור לפי הפרנס, אם הוא מצד החסד וגם דורו נוטים לצד החסד. אך אם מריעים מעשיהם, שאינם רוצים לעשות חסד, אז משתנה הפרנס והוא לפי הדור, וזש״ה דור דורשו. שמתמיד עליהם הפרנס הטוב, ואם משתנה הדור אז גם הפרנס משתנה, וזהו דור דורשיו, והיינו תוקפא וניחותא, דהיינו מצד הגבורה או מצד החסד). ואיתא עוד במדרש, אמר משה לפני הב״ה, רבש״ע אלקי הרוחות אתה ומבין מה בלב כל א׳ וא׳, מנה עליהן פרנס שיהא סובל כל א׳ וא׳ לפי דעתו ע״כ. זש״ה יפקוד ה׳ וכו׳. שהוא יודע טיבן של העדה אם הם תקיפים או נוחים וימנה עליהם פרנס הגון להם, ולפי שאז היו ישראל עדה שלימה שכבר כלו מתי מדבר, לכן אמר יפקוד וכו׳ איש על העדה. וזה לפי שכתוב בפשע ארץ רבים שריה (משלי כח, ב). ולא יכון המלכות אלא לא׳ ככתוב אצלנו במקומו (חלק א׳‏ - דרוש ל׳ לפרשת קדושים והפטרה. ואמר החכם במשלי כ״ח. בפשע ארץ רבים שריה ובאדם מבין יודע כן יאריך. שיובן במעשה רב הכתוב בספרים (ספר המעשיות לרבינו נסים גאון), שרבי יהושע בן לוי היה הולך עם אליהו ז״ל ללמוד מדרכיו והגיעו לערב למקום עשירים ולא כיבדום ולא נתנו להם לאכול, ויהי בבקר אמר להם אליהו ישימכם אלקים כלכם ראשים וילכו לדרכם. ויהי בערב הגיעו לעיר אחת ויקבלו אותם בסבר פנים יפות, ויאכלו וישתו וילינו שם בכבוד גדול, ובבקר השכם א״ל אליהו, לא יתן בכם הב״ה אלא ראש אחד. ויתמה רבי יהושע ויאמר אליו אליהו, כי רוב הראשים גורם רעה ומחלוקת והמקום נשחת ונחרב, על כן יאמרו המושלים ברוב חובלים תטבענה הספינות. ז״ש בפשע ארץ. כשהארץ נשחתה במעשי׳ רעים, ורבו פשעיה. אז רבים שריה. שבזה רב המחלוקת ביניהם והולכים ומתמעטים עד שכלים ואובדים. וכן אמר שם בילקוט, בעון הדור הכל נעשו שרים), לכן אמר איש דוקא על העדה, כמ״ש דוד לשלמה וחזקת והיית לאיש (מ״א ב, ב). אשר יצא לפניהם וכו׳. כי שלשה דברים צריכים לעם שבשבילם יקימו עליהם מלך, הם הדברים אשר שאלו ישראל בשמואל א׳ ח׳. ושפטנו מלכנו (ש״א ח, כ). דהיינו לשפוט את העם משפט צדק. ויצא לפנינו, ללמד דעת את העם לשמור התורה כי ממנו יראו וכן יעשו. ונלחם את מלחמותינו, כי כן דבר המלך להלחם על עמו. לזה אמר אשר יצא לפניהם במלחמה, שלכן נענש יהושע על שלא הלך לפני ישראל במלחמת העי וא״ל קום לך (יהושע ז, י). ודרשו בספרי, אמר משה כי הוא יעבור לפני העם הזה (דברים ג, כח). אם יעבור עוברים ואם לאו אין עוברים. ואשר יבא לפניהם בדבר משפט, וכמו שהיה אומר רב בצאתו לדין (סנהדרין ז:), ברעות נפשאי לקטלא נפיקנא ולואי שתהא ביאה כיציאה. ובמס׳ פ׳ פנחס, ואשר יבא ב׳. ואשר יבא לפניהם (במדבר כז, יז). ואשר יבא את רעהו ביער (דברים יט, ה.). שנלע״ד להבינה עם ההוא עובדא דפ׳ המקבל (בבא מציעא קז:), רבה בר רב הונא הוה ליה ההוא אבא (פי׳ יער) אגודא דנהרא, אמרו ליה ניקוץ מר, אמר להו קוצו עילאי ותתאי והדר ניקוץ אנא, היכי עביד הכי והכתיב התקוששו וקושו (צפניה ב, א.). קשוט עצמך ואח״כ קשוט אחרים, התם אבא דבי פרזק רופילא הוה ואמר אי קייצו קייצנא ואי לא קייצי אמאי איקוץ. ופרש״י אותו שלמעלן ושל מטן לא של ישראל היה שיכול לקצוץ, אותו יער של בית פרזק פחת פרסיים היה וידוע הוא שלא יקוצו, ומה תועיל קציצה שלי ע״כ. הרי שהיה רבה מקיים התקוששו וקושו, והיה קוצץ היער שלו אם לא שלא היה מועיל כלום, כיון שהעליונים ותחתונים של עכו״ם הן. ז״ש ואשר יבא לפניהם, שצריך הדיין לקשט עצמו תחלה, וכמו שיעשה אשר יבא את רעהו ביער, אם העליון והתחתון של ישראל רעהו שצריך שהוא יקוץ תחלה. וגם יאמר אשר יבא לפניהם, שילך הוא תחלה לבה״מ, כמו שנשתבחו גדולי החכמים (מגילה כז:, סוכה כח.), מימי לא קדמני אדם לבה״מ. ואשר יוציאם ואשר יביאם (במדבר כז, יז). ללמדם תורה ומצות, וכמ״ש (ספרי פ׳ פנחס) יוציאם ויביאם בזכיותיו. שבזה יקויים בו ובהם, ברוך אתה בבאך וכו׳ (דברים כח, ו), שתהא יציאתך בלא חטא כביאתך בלא חטא (בבא מציעא קז.). ובזה ולא תהיה עדת ה׳ כצאן אשר אין להם רועה.

ובספרי פ׳ פנחס, אשר יצא לפניהם בראש, ואשר יבא לפניהם בראש. דהיינו המשפט כדלעיל, שיקשט עצמו ואח״כ אחרים. אשר יצא לפניהם בגדוד, ואשר יבא לפניהם בגדוד. כמשמעו על המלחמה. אשר יצא לפניהם בכרך, ואשר יבא לפניהם בכרך. הוא ההנהגה בתורה ומצות, וכמ״ש במקום אחר (תנחומא פ׳ כי תבא.) ברוך אתה בעיר, במצות שאתה עושה בעיר. זה הדבר אשר צוה ה׳ בפ׳ שופטים, שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה׳ אלקיך בו (דברים יז, טו.). ודרשו ז״ל (כתובות יז.), שתהא אימתו עליך. זהו בדבר משפט, כי מלך במשפט יעמיד ארץ (משלי כט, ד.). אשר יבחר ה׳ אלקיך בו, שיהיה משבט יהודה הנבחר למלך על ישראל, כי שמו ית׳ בקרבו, כמ״ש בזהר חדש פ׳ לך לך דף מ׳ ע״ד. מאי קא חמא קב״ה למיהב שלטנותא ליהודה מכל שאר אחוי, אלא אסתכל קב״ה בשמיה הגדול דהוה רשים בשמיה דיהודה ובגיניה אשלטיה על כלא ושולטנותיה לא תעדי ע״כ. ותנן בסנהדרין פ״ב (דף יח.), מלך לא דן ולא דנין אותו. ואיתא שם (דף יט.), א״ר יוסף ל״ש אלא מלכי ישראל אבל מלכי בית דוד דן ודנין אותו וכו׳. וכנגד התורה שמלמד לעם אמר מקרב אחיך תשים עליך מלך. שהרי כתוב מגיד דבריו ליעקב וכו׳ (תהלים קמז, יט.). והנכרי אינו ראוי ללמד דעת את העם, שהרי כתוב תורה צוה לנו משה (דברים לג, ד.). וכנגד המלחמה לא תוכל לתת עליך איש נכרי (דברים יז, טו.). שהרי כל מי שהיה יוצא למלחמה היה ראוי להיות מיוחס, כמ״ש בקדושין פ״ד (דף עו:), והתיחשם בצבא למלחמה (דה״א ז, מ.). ודרשו רז״ל (קדושין עו:) כדי שתהא זכותם וזכות אבותם מסייעתן. וז״ש אשר לא אחיך הוא ואינו מיוחס, רק לא ירבה לו סוסים, כלומר אף שהנצחון עמו כי הב״ה משרה שכינתו על משפחות מיוחסות שבישראל (קדושין ע:). עכ״ז אל יבטח בסוסיו ובמרכבותיו רק יבטח בשם ה׳ כי לו המלחמה. סוס מוכן ליום מלחמה ולה׳ התשועה (משלי כא, לא.). ולא ירבה לו נשים שלא יסור לבבו מאחרי ה׳ וישמור תורתו ומצותיו. וכסף וזהב לא ירבה לו מאד, כדי שלא יקבל שוחד ולא יטה משפט. על כן בחר ה׳ בעמו והקים להם שופטים שהיו מדריכים אותם בדרך ישרה ולוחמים מלחמותיהם, אך היו נקראים שופטים לפי שעיקר צרכי עמו ישראל הוא המשפט שהוא עמוד העולם.

ובהפטרת הסדר שופטים ד׳. ודבורה אשה נביאה אשת לפידות היא שופטה את ישראל בעת ההיא (שופטים ד, ד.). והיא יושבת תחת תומר דבורה וכו׳ ויעלו אליה בני ישראל למשפט (שם ה.). ותשלח ותקרא לברק בן אבינועם וכו׳ (שם ו.). איתא בפ״א דמגלה (דף יד.), מה תומר זה צילו מועט אף ת״ח שבאותו הדור היו מועטים ע״כ. לפי זה הכתוב מתלונן על אותו הדור שבשביל שלא היו בו ת״ח הוצרכו שתהא אשה שופטה את ישראל, וזהו בעת ההיא, כלומר לא שהדין כך שתהיה אשה שופטה את ישראל אלא שהשעה צריכה לכך לפי שיושבת תחת תומר, כלומר בדור שהיו בו ת״ח מועטים. ובילקוט שם, ר׳ ברכיה אומר ארבע מילין, תלתא בעלמא וחדא באתתא. חשיך חייא דבעי למיתא, חשיך גיברא דבעי לחלשא, חשיך פתיחא דבעי לסמיא, חשיך דרא דאתתא דברייתא. ודבורה אשה נביאה (שופטים ד, ד.) ע״כ. וקשה למה לא אמר גם בזה של אשה כמו שאמר באחרים חשיך דרא דבעי לאתתא, ולמה שינה לשונו חשיך דרא דאתתא דברייתא, ובזה לא היה צריך לומר תלתא בעלמא וחדא באתתא רק היה אומר ארבע מילין בלבד. ועוד קשה במ״ש חשיך חייא דבעי למיתא, שהרי איתא בשבת פ״ב (דף ל:), ושבח אני את המתים (קהלת ד, ב.). אלו האבות שבזכותם נצולו ישראל כשעשו את העגל. ובזהר פ׳ שמות דף י״ו ב׳. שאמר מת א׳ אי לאו בעותא דילן על חיי לא יתקיימון פלגות יומא. לכן נלע״ד כי הוקשה לר׳ ברכיה מש״ה ודבורה וכו׳, למה לא אמר כמו שכתב ראשונה (שופטים ג, ט.), ויקם ה׳ מושיע לישראל דבורה אשה נביאה, שכן כתוב בעתניאל בן קנז, וכן ויקם ה׳ להם מושיע את אהוד בן גרא (שם טו.). ולמה אמר בלשון אחר ודבורה וכו׳ היא שופטה. ולכן אמר ד׳ מילין, תלתא בעלמא וחדא באתתא. כלומר שתלת מילין שיש בעולם הם כלם ברביעית שהיא באתתא, וזה ע״ד מ״ש שש הנה שנא ה׳ ושבע תועבות נפשו (משלי ו, טז.). דאיתא בויקרא רבה פ׳ י״ו. ושבע זו שביעית שקשה כנגד כלם. לפי שכוללת כל הששה. ולכן שינה לשונו באחרונה ואמר חשיך דרא דאתתא דברייתא. כלומר כל השלשה הנזכרים כלולים ונמצאים באשה המנהגת את הדור, חשיך חייא וכו׳. הנה בספר החסידים סי׳ תשצ״ז מצאתי כתוב ז״ל, על שלשה צריך לחמול יותר מכל אדם. דעתן ר״ל בר דעת שמנהיג אותו משוגע, צדיק שמושל בו רשע. ונכבד שצריך לנבל. צריכים צדיקים להתפלל עליהם שיושיעם הב״ה מידם. והנה צדיקים אפי׳ במיתתם קרויים חיים ורשעים אפי׳ בחייהם קרויים מתים (ברכות יח.). ולדרך ס׳ החסידים יאמר חשיך חייא דבעי למיתא, דהיינו צדיק שמנהיג אותו רשע, וזהו הדבר הראשון שצריך להנהיג את העם ללמד אותו תורה ומצות, וידענו שאשה פטורה מד״ת (קדושין ל.), שנאמר ושננתם לבניך (דברים ו, ז.). ולא לבנותיך (רש״י. קדושין לד.). וגם פטורה ממ״ע שהזמן גרמא (ברכות כ:). ולכן בענין זה האשה שפטורה מת״ת היא כמתה, במתים חפשי (תהלים פח, ו.). שפטור מן המצות (שבת ל.). כך האשה פטורה מת״ת ומכמה מצות, ולהפך האיש חייב בתלמוד תורה (ש״ע יו״ד סי׳ רמ״ו.) ונק׳ חי, כי הוא חייך ואורך ימיך (דברים ל, כ.). וכתוב אשר יעשה אותם האדם וחי בהם (ויקרא יח, ה.). א״נ חשיך חייא דבעי למיתא הוא מ״ש אח״כ חשיך דרא דאתתא דברייתא, דהיינו שאנשים שחייבים בת״ת צריכים להנהיגם אשה שפטורה מת״ת, וגם שאמרו (סוטה כ., שם כא:), המלמד את בתו תורה וכו׳ (כאילו לומדה תיפלות.). והדור צריך ללמוד מהאשה. וכנגד הדבר השני הצריך לעם להיות מי שנלחם מלחמותיהם, אמר חשיך גיברא דבעי לחלשא, וגם זה מן התוכחות חשיך דרא דאתתא דברייתא, כי האיש הוא גבור בטבעו והאשה חלושת הטבע, ואוי לדור שצריכים לאשה שתאזור חיל למלחמה, כמו דבורה שצותה לברק לרדת למלחמה עם סיסרא, ואמר לה אם תלכי עמי והלכתי כמו שנפרש. וזה לס׳ החסידים. ונכבד שצריך לנבל, כי האשה אינה ראויה למלחמה, וכמ״ש אותן הנשים לאלכסנדרוס מוקדון כד מטא לההוא מחוזא דכוליה נשי ובעא למעבד קרבא בהדייהו, אמרו ליה אי קטלת לן אמרי נשי קטל, אי קטילנא לך אמרי מלכא דקטלוה נשי, כדאיתא בתמיד פ״ד (דף לב.), וכן אבימלך אמר פן יאמרו אשה הרגתהו (שופטים ט, נד.). חשיך פתיחא דבעיא לסמיא, הוא הדבר הצריך לעם שיהא מלך שופט אותם כי יהיה ריב בין אנשים, והמשפט נקרא אור, כדכתיב בהושע ו׳. ומשפטיך אור יצא. ובצפניה ג׳. משפטו יתן לאור. ולהפך לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו (תהלים פב, ה.). וכשהדיין לוקח שוחד להטות משפט נאמר כי השוחד יעור פקחים (שמות כג, ח.). ולכן בחשן המשפט היו האורים שמאירים דבריהם, ולכן פסק בח״מ סי׳ ז׳. שהסומא פסול לדין. והנה דינא יתיב שם בח״מ סי׳ ז׳. שאשה פסולה לדון. ז״ש חשיך פתיחא שהוא האיש שראוי לדון, ולפי שאין שם אנשים שיודעים לדון צריכים לאשה שהיא כסומא שפסול לדון, וזהו מ״ש בס׳ החסידים, בר דעת שמנהיג אותו משוגע. וזהו ג״כ חשיך דרא דאתתא דברייתא. וזש״ה ודבורה אשה נביאה וכו׳. כי שם בח״מ סי׳ ז׳. ודבורה לא היתה דנה אלא מלמדת שופטי ישראל. וכתב שם הב״י בשם התוס׳ (בבא קמא טו. ד״ה אשר תשים לפניהם וכו׳.), וכ״כ הר״ן בשבועות, דקבלוה שאני כמו המקבל קרוב. ועוד כתבו התוס׳ (יבמות מה:) ע״פ הדיבור שאני. הרי אלה ג׳ טעמים, ואני מדייק הכתוב שרמז לכלם. כי הנה ודבורה אשה נביאה, ועל כן היא שופטה את ישראל, דהיינו ע״פ הדיבור להיותה נביאה. ועוד והיא יושבת תחת תומר דבורה, שהדור היה צלול מת״ח והיא היתה מלמדת לשופטי ישראל. ויעלו אליה בני ישראל למשפט, שקבלוה עליהם. ותשלח ותקרא לברק בן אבינועם וכו׳. במגלה פ״א (דף יד:), אמר רב נחמן לא יאי יוהרא לנשי, דכתיב ותשלח ותקרא לברק בן אבינועם (שופטים ד, ו.). ואילו איהי לא אזלה גביה ע״כ. וקשה למה דרשו זה לגנאי, שכיון שהיתה נביאה ראוי היה לברק לילך אליה, ועוד דאין דרכה של אשה לחזר אחר האיש (קדושין ב:). אמנם כבר אמרו במדרש (ילקוט שופטים פ׳ ד׳.), שברק היה בעלה של דבורה, וג׳ שמות היו לו ברק ומיכאל ולפידות וכו׳. ע״ש (וג׳ שמות יש לו: ברק ומיכאל ולפידות. ברק על שם שפניו דומות לברק. מיכאל ע״ש שהוא ממיך את עצמו, ד״א ע״ש מלאך. לפידות ע״ש שאשתו עושה פתילות והיא מתבוננת ועושה פתילות עבות כדי שיהא אורן מרובה.) בילקוט שופטים. ולהיותו בעלה היה ראוי לה לילך אליו, שכן כתוב ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך (בראשית ג, טז.). ותאמר אליו הלא צוה ה׳ אלקי ישראל לך ומשכת בהר תבור וכו׳ (שופטים ד, ו.). לא אמרה כה אמר ה׳ אלקי ישראל לפי שדבר זה מצווה מכמה שנים, שלכן פי׳ במכילתא, היכן צוה, כי החרם תחרימם (דברים כ, יז.). ונלע״ד עוד לומר ע״פ המדרש דאיתא בילקוט ע״פ אנכי לה׳ אנכי אשירה (שופטים ה, ג.). זש״ה כי כתבור בהרים וכו׳ (ירמיה מו, יח.). בשעה שבא הב״ה ליתן תורה שמעו תבור וכרמל ובאו להם, והב״ה צווח להם למה תרצדון הרים גבנונים (תהלים סח, יז.). בעלי מומין אתם, ההר חמד אלקים לשבתו זה סיני, ואעפ״כ פרע להם הב״ה שכרם, בתבור נפל סיסרא וחיילותיו ונעשה לישראל ישועה בראשו, ונאמר בו אנכי לה׳ אנכי אשירה. בסיני נאמר אנכי ובתבור נאמר שתי פעמים וכו׳. לכן אמרה דבורה הלא צוה ה׳ אלקי ישראל. דהיינו ביום מתן תורה שאז נודע ה׳ שהיה אלקי ישראל, ה׳ עוז לעמו יתן (תהלים כט, יא.). מאז צוה לך ומשכת לכמה אומות בהר תבור שבאו למלחמה ונפלו. עוד יאמר הלא צוה וכו׳. הוא הדבר אשר אמרו בפ׳ ערבי פסחים (פסחים קיח:), שאמר הב״ה על המצריים לשרו של ים, פלוט אותם ליבשה ואני נותן לך א׳ ומחצה שבהם, א״ל נחל קישון יהיה ערב וכו׳. ז״ש הלא צוה ה׳ אלקי ישראל. ובמס׳ שופטים ד׳. המונו ג׳ מלאים. וסי׳ ואת רכבו ואת המונו (שופטים ד, ז.). והמונו צחה צמא ישעיה ה׳ (ישעיה ה, יג.). אמור אל פרעה ואל המונו יחזקאל ל״א (יחזקאל לא, ב.). כי הנה בילקוט שופטים ה׳ איתא ז״ל, באו מלכים נלחמו, ל״א מלכים הלכו עם סיסרא ונהרגו עמו, למה שהיו מתאוים לשתות ממימי ישראל, שנאמר בצע כסף לא לקחו (שופטים ה, יט.) ע״כ. זש״ה ומשכתי אליך אל נחל קישון את סיסרא ואת רכבו ואת המונו (שופטים ד, ז.). ובאיזה אופן היה זה, והמונו צחה צמא, שהיו מתאוים לשתות מימי ישראל, וגם כי הככבים ממסילותם נלחמו עם סיסרא (שופטים ה, כ.), ונחות לאקרורי נפשייהו בנחל קישון כנז׳ שם בפ׳ ערבי פסחים (דף קיח:), ואז נחל קישון גרפם להשלים ערבותו שעשה לים כשצוהו הב״ה לים סוף לפלוט המצריים ליבשה, וזהו אל פרעה ואל המונו ודוק.

ויש לדקדק במ׳ הילקוט שנז׳ לעיל במ״ש בתבור נפל סיסרא וחיילותיו ונעשה לישראל ישועה בראשו, שהרי אומר הכתוב וירד ברק מהר תבור וכו׳ (שופטים ד, יד.). ועוד קשה למה הוצרך סיסרא לאסוף כל כך חיל עצום, כמ״ש ויזעק סיסרא את כל רכבו וכו׳ (שם יג.). ואיתא בילקוט, שבא עליהם בארבעים אלף ראשי גייסות, וכל א׳ היה עמו מאה אלף. אך נלע״ד כי הנה אמר הכתוב ויגידו לסיסרא כי עלה ברק בן אבינועם הר תבור (שם יב.). וידענו שאין הגדה אלא דבר חכמה ((זהר בראשית, פ׳ ויחי, דף רל״ד ע״ב). ואגידה לכם (בראשית מט, א). מאי ואגידה, רזא דחכמתא איהו. ר׳ יוסי שאיל לר״ש א״ל ואגידה או ויגד או ויגידו וכן כלהו, ודתנינן דרזא דחכמתא איהו, אמאי במלה דא רזא דחכמתא. א״ל בגין דאיהו מלה דאתיא בגימ״ל דל״ת בלא פירודא, והאי איהו רזא דחכמתא. מלה דאתיא בשלימו ברזא דאתוון, הכי הוא כד אינון בחכמתא.). וזה במ״ש במלכים א׳ כ׳, ועבדי מלך ארם אמרו אלקי הרים אלקיהם על כן חזקו ממנו ואולם נלחם אתם במישור אם לא נחזק מהם (מ״א כ, כג.). והטעם כי ידעו הגוים כי שליטתם היא בבקעה, כמו שמצינו בדור הפלגה, וימצאו בקעה בארץ שנער (בראשית יא, ב.). ואיתא בזהר פ׳ נח ע״ה א׳ ז״ל, ת״ח כד מטו להאי בקעה דאיהו רשו נוכראה וכו׳. ושם בסתרי תורה ז״ל, וימצאו בקעה. אתר מתקן להאי סטרא בישא וכו׳. ולכן נתנו עצה למלך ארם שלא להלחם בהרים רק בבקעה, ששם שולטת ס״א, ופיהם הכשילתם שכן כתוב שם, יען אשר אמרו ארם אלקי הרים ה׳ ולא אלקי עמקים הוא ונתתי את כל ההמון הגדול הזה בידך. ועם זה אני מבין מ״ש בפ׳ כי תשא, למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים (שמות לב, יב.). כי אמרו שבעמק לא יכול להרגם ולכן הוציאם ממצרים ברעה, דהיינו בכח מזל מאדים שהוא מורה על ההריגה להרגם בהרים. כי בעמקים שם כח הס״א ואין יכולת בידו להרגם שם.

נחזור לעניננו שלכן ויגידו לסיסרא כי עלה ברק להר תבור. ושם אין שליטה לס״א כמו בבקעה, ולכן ויזעק סיסרא את כל רכבו, כדי לעמוד נגד ישראל בהר תבור. ועוד כי לעולם אימת גבוה על הנמוך (רש״י. דברים לג, כז.), וזהו שאמרה דבורה לך ומשכת בהר תבור, דהיינו שבעלייתך להר תבור תמשוך אליך כל צבא סיסרא, וזהו ג״כ ומשכתי אליך אל נחל קישון, שהתאוו לשתות מנחל קישון, ובזה נמשכו שם ליפול ביד ברק. ואמנם וירד ברק מהר תבור להלחם במישור ולהראותם כי לה׳ התשועה בכל מקום. וז״ש בתבור נפל סיסרא וחיילותיו, שמכח הר תבור נפלו ביד ישראל, הגם שאח״כ היתה המלחמה במישור ודוק. ולקחת עמך עשרת אלפים איש מבני נפתלי ומבני זבולון (שופטים ד, ו.). הקדימה לנפתלי לפי שברק בעלה היה מקדש נפתלי. אך ברק מרוב ענותנותו, ויזעק ברק את זבולון ואת נפתלי (שם י.). הקדים זבולון לנפתלי כמו שראוי להיותו בן לאה. ובילקוט שם, וכי מה טיבו של שבט זבולון ונפתלי שבאת תשועה גדולה על ידיהם, אמרו נפתלי שימש את יעקב אבינו, וזבולון שימש את יששכר ונעשה לו אכסניא ע״כ. ואפשר שלזה כיונה רחל באמרה נפתולי אלקים נפתלתי עם אחותי גם יכולתי (בראשית ל, ח.). שנתחברו זבולון ונפתלי במלחמה זו, וזהו ויעל ברגליו עשרת אלפי איש. שרומז למ״ש נפתלי אילה שלוחה (בראשית מט, כא.). שהיה משמש את אביו ברגליו לילך בשליחותו לכל אשר יחפוץ. וגם זבולון היה הולך לפרקמטיא ליתן לתוך פיו של יששכר שהיה עוסק בתורה, וכמ״ש שמח זבולון בצאתך (דברים לג, יח.). כי בזכות אלו הרגלים די בעשרת אלפי איש להפיל את כל חיל סיסרא שהיה בלי מספר. ותעל עמו דבורה. שזכותה תסייע לנצח את אויביהם.

ובב״ר פ׳ מ׳. ר׳ פינחס בשם ר׳ אבון אמר שני בני אדם היו עיקר ועשו עצמן טפלה, אברהם וברק. ברק ותשלח ותקרא לברק וכו׳ (שופטים ד, ו.). ויאמר אליה ברק אם תלכי עמי והלכתי וכו׳ (שם ח.). ונעשה טפלה ותשר דבורה וברק וכו׳ (שם ה, א.). אברהם היה עיקר ויקח אברם את שרי אשתו (בראשית יב, ה.). עשה עצמו טפלה, אמרי נא אחותי את (שם יג.), ונעשה טפלה לה ולאברם היטיב בעבורה (שם טז.) ע״כ. ענותם של אלו הרבתם לעשות עצמן טפלה שלא כהוגן, כי שני בני אדם דהיינו גדולים ולא רצו לסמוך על זכותם, כי כיון שותשלח ותקרא לברק, ואמרה לו הלא צוה ה׳ וכו׳. לא היה לו לומר אם תלכי עמי והלכתי. ולזה השיבתו הלוך אלך עמך (שופטים ד, ט.), כמו שאמרה רבקה ותאמר אלך (בראשית כד, נח.). אף אם אינכם רוצים (בראשית רבה פ׳ ס׳.). כי ביד אשה ימכור ה׳ את סיסרא (שופטים ד, ט.). ודאי שכונתה על עצמה, אך לפי שלא יאי יהרותא לנשי לכן לא נתקיים בה רק ביד אשה שהיא יעל אשת חבר ימכור ה׳ את סיסרא. ולטעם זה חזר הכתוב ואמר ותעל עמו דבורה (שם י.). הגם שכבר כתב ותקם דבורה ותלך עם ברק קדשה (שם ט.). לסמוך אחריו וחבר הקני וכו׳ (שם יא.). שכבר הזמין הב״ה את יעל אשת חבר הקיני להיות תשועה זו על ידה. ולכן נעשה טפלה ותשר וכו׳ (שופטים ה, א.). שהיה לו לומר וישירו דבורה וברק אלא לא נזכר רק ותשר דבורה שהיא עיקר וברק טפל לה. וכן היה באברהם שאע״פ שהוא היה עיקר, ויקח אברם את שרי אשתו (בראשית יב, ה.). ועשה עצמו טפלה בהתחננו אליה, אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך (שם יג.). וכן הות ליה ולאברם היטיב בעבורה (שם טז.). והיתה הפטרה זו מכוונת לפ׳ בשלח, שנחל קישון היה ערב כדי שהים יעלה את מצרים ליבשה כדי שלא יאמרו ישראל כשם שעולין מצד זה כן יעלו המצריים לצד אחר (פסחים קיח:). וכאן פרע לים ע״י נחל קישון א׳ ומחצה שבהם.

עוד לאלוק מילין בכיוון ההפטרה עם הפרשה בביאור מ׳ ז״ל בפ׳ חלק (סנהדרין צה:), א״ר אבהו אלמלא מקרא כתוב א״א לאמרו, דכתיב ביום ההוא יגלח ה׳ בתער השכירה וגו׳ (ישעיה ז, כ.). אתא קב״ה ואדמי ליה כגברא סבא, א״ל כי אזלת לגבי מלכי מזרח ומערב דאייתיתינהו לבנייהו וקטלתינהו מאי אמרת להו. א״ל ההוא גברא בההוא פחדא נמי יתיב. א״ל היכי נעביד. א״ל זיל ושני נפשך. במאי אישני. א״ל זיל ואייתי ליה מספרא ואיגזייך. מהיכא אייתי. א״ל זיל לההוא ביתא ואייתי. אזל אשכחינהו מלאכי ואדמו ליה כגברי והוו קא טחני קשייתא, א״ל הבו לי מספרא, א״ל טחין חד גריוא דקשייתא וניתן לך. טחן חד גריוא דקשייתא ויהבו ליה מספרתא. עד דאתא איחשך, א״ל זיל אייתי נורא, אזל ואייתי נורא, בהדי דקא נפח איתלי ביה נורא בדקניה, אזל גזייה לרישיה ודקניה, היינו דכתיב וגם את הזקן תספה. המ׳ הזה סתום מאד וצריך ביאור, כי מה לו להב״ה לעשות כל הדברים האלה לסנחריב כי לא דבר ריק הוא. אשר ע״כ יגעתי ומצאתי הקדמה נפלאה בכתבי האר״י זלה״ה אשר בה נבין המ׳ וזו היא. סנחריב הוא נמרוד והוא סיסרא והוא פרעה, זה היה לו שש מאות רכב בחור, וזה תשע מאות. ובמקום אחר מ״כ שהמן היה משרש סיסרא, ולכן הככבים ממסילותם נלחמו (שופטים ה, כ.). ר״ת המ״ן ע״כ. והנה כל אלה חירפו וגדפו כלפי מעלה, הראשון היה נמרוד שעליו נאמר הוא היה גבור ציד לפני ה׳ (בראשית י, ט.). ופרש״י ז״ל, מתכוין להקניטו על פניו וכו׳. פרעה נאמר בו לא ידעתי את ה׳ (שמות ה, ב.). ובתנחומא פ׳ צו, אמר הב״ה כל מי שהוא מעלה עצמו סופו לילך באש, פרעה אמר מי ה׳ אשר אשמע בקולו (שם.), לפיכך על מוקדה, שכן הוא אומר מנגה נגדו (עביו עברו) ברד וגחלי אש (תהלים יח, יג.). וכן הוא אומר ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד (שמות ט, כד.). ואף סנחריב ביד מלאכיך חרפת ה׳ (מ״ב יט, כג.). לפיכך ותחת כבודו יקד יקוד כיקוד אש (ישעיה י, טז.). סיסרא שכתוב בו והוא לחץ את ישראל בחזקה (שופטים ד, ג.). בחירופין ובגדופין, לפיכך נידון באש מן שמים נלחמו וכו׳ (שם ה, כ.). ע״כ. וגם סנחרי״ב עם הכולל גי׳ סיסר״א. וכשם שסנחריב נשאר הוא לבדו מכל החיל שהביא עמו, כן כתוב בפרעה וכל חילו, לא נשאר בהם עד אחד (שמות יד, כח.). והוא פרעה שנשאר מכלם. וכן בסיסרא נאמר ויפול כל מחנה סיסרא לפי חרב לא נשאר עד אחד (שופטים ד, טז.). שהוא לבדו נשאר כדי שיפול ביד אשה. והנה כשנשאר סנחריב לבדו אדמי ליה קב״ה כגברא סבא, רצה הב״ה להדמות לו כפי דרכו שאומרים האומות כביכול הזקינו הדברים, כמ״ש המן לאחשורוש, ישן הוא אלקיהם ונעשה זקן ואין לו יכולת ((אסתר רבה פ׳ ז׳): מיד אמר לון המן, אלוה שטבע פרעה בים ועשה לישראל נסים וגבורות ששמעתם, כבר הוא זקן ואינו יכול לעשות כלום, שכבר עלה נבוכדנצר והחריב ביתו, ושרף את היכלו, והגלה את ישראל ופזרן בין האמות, והיכן כחו וגבורתו שכבר הזקין, שנאמר ויאמרו לא יראה יה ולא יבין אלהי יעקב (תהלים צד, ז). כיון שאמר להם כן כענין הזה, מיד קבלו דבריו והסכימה דעתם לכלות את ישראל, וכתבו אגרות וחתמו.). וכן אמר סנחריב מי מכל אלקי הארצות וכו׳ (מ״ב יח, לה.). א״ל כי אזלת וכו׳. שכיון שיראו אותך תש כח ונשארת לבדך יטלו נקמת בניהם ממך. זיל ושני נפשך, דהיינו שתשוב עד ה׳ והשפיל גאותך שמא תהיה תקומה למפלתך, ואיתא בילקוט שופטים ד׳. על סיסרא אמרו כשהיה יורד לרחוץ בנחל קישון היה עולה בזקנו כמה מאכל בני אדם דגים. ובמועד קטן פ״ג (דף יח.) איתא, פרעה שהיה בימי משה אמגושי היה, הוא אמה וזקנו אמה. כי לפי שהיו מחרפים ומגדפים כלפי מעלה היה זקנם גדול יותר מדאי. וכן סנחריב נק׳ כן לפי שסיחתו ריב (סנהדרין צד.) לחרף כלפי מעלה. לכן א״ל הב״ה זיל אייתי לי מספרא ואגזייך, להסיר ממנו כח הדבור הרע ויהיה תקונו. ובמצרים כתוב וה׳ הכה כל בכור מבכור פרעה עד בכור השפחה אשר אחר הריחים (שמות יא, ה.). ופי׳ בזהר פ׳ בא דף ל״ז ב׳. כי אלה הם הקשרים שקשרו לישראל כדי שלא יצאו ממצרים. וידענו שהטחינה רמז לתשמיש, כדכתיב בשמשון ויהי טוחן בבית האסורים (שופטים טז, כא.). כמ״ש במדרש, שכל א׳ היה מביא לו אשתו שתתעבר ממנו להוליד גבורים כמותו (ילקוט שופטים פ׳ טז.). וגם סיסרא מת ע״י יעל שבא עליה להתיש כחו, והוא נרדם ויעף וימות (שופטים ד, כא.). וגם לסנחריב א״ל טחין חד גריוא דקשיתא, שר״ל גרעיני תמרה, כי ישראל נמשלו לתמר (סוכה מה:), זאת קומתך דמתה לתמר (שה״ש ז, ח.). והגרעינים רמז לריקים שבהם שמלאים מצות כרמון ((עירובין יט.): דאמר ריש לקיש פושעי ישראל אין אור גיהנם שולטת בהן ק״ו ממזבח הזהב, מה מזבח הזהב שאין עליו אלא כעובי דינר זהב עמד כמה שנים ולא שלטה בו האור, פושעי ישראל שמליאין מצות כרמון, שנאמר כפלח הרמון רקתך (שה״ש ו, ז). ואמר ר״ש בן לקיש אל תיקרי רקתך אלא ריקתיך, שאפי׳ ריקנין שבך מליאין מצות כרמון עאכ״ו.), וארז״ל (מנחות נג:), מה זית זה אין מוציא שמנו אלא ע״י כתישה, אף ישראל אין חוזרין למוטב אלא ע״י יסורין. וא״כ רמזו לו שע״י שהרע לישראל כדי שיחזרו למוטב בא יומו עת פקודתו, וזהו עד דאתא אחשך, שבא עליו הפורענות, והוא האש שהצית זקנו, שמשם חירף וגידף ובו התחילה הפורענות, אזל גזייה לרישיה. רמז לשר שלו מלמעלה, ודקניה למטה, וז״ש בישעיהו ז׳. ביום ההוא יגלח ה׳ בתער השכירה. כי סיסר״א סנחרי״ב עם י״א אותיות גי׳ בתע״ר, ולכן כתוב יגלח אד׳ בשם אדנות שבמלואו גי׳ תרע״א (אל״ף דל״ת נו״ן יו״ד.) ועם הכולל הרי בתע״ר, כי רצה הב״ה לגמול להם כמדתם, וזהו השכירה כשכיר יקוה פעלו אם לטוב ואם למוטב, בעברי נהר במלך אשור (ישעיה ז, כ.), כי סיסרא נפל בנחל קישון וסנחריב בעברו בירדן. ובאו לידי מדה זו את הראש ושער הרגלים (שם.), כי סנחריב גילח את כל שערו וסיסרא נס ברגליו אל אהל יעל ששם נפל שדוד, וגם פי׳ הרד״ק, ושער הרגלים שער הערוה, לפי שמשם היתה מפלתו, בין רגליה כרע נפל (שופטים ה, כז.). וגם ירמוז את הראש לפרע״ה שהוא אותיות הער״ף. ושער הרגלים לסיסרא כדלעיל. וגם את הזקן תספה (שם.). זה סנחריב שנהרג ע״י בניו, הרי שפרעה וסיסרא יש להם שייכות זה עם זה, וזהו קשר ההפטרה עם הפרשה.

עוד כתוב בהפטרה, ותצא יעל לקראת סיסרא ותאמר אליו סורה אדוני סורה אלי אל תירא ויסר אליה האהלה ותכסהו בשמיכה (שופטים ד, יח.). איתא בויקרא רבה פ׳ כ״ג. שלשה הם שברחו מן העבירה ושיתף הב״ה שמו עמהם, ואלו הן יוסף ויעל ופלטי. יוסף מנין שנאמר עדות ביהוסף שמו (תהלים פא, ו.). י״ה מעיד עליו שלא נגע באשת פוטיפר. וזה שהוסיף לו ה׳ בשמו, שהוא רמז לשכינה שלא זזה ממנו לפי שלא חטא באשת פוטיפר, וגם כי ביה ה׳ צור עולמים (ישעיה כו, ד.). שנתן לו שכרו בעה״ז שמלך על מצרים וגם לעה״ב ((ילקוט בראשית סי׳ י״ט). בשתי אותיות ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו. העה״ז נברא בה׳ וכו׳. והעה״ב נברא ביו״ד וכו׳.). יעל דכתיב ותכסהו בשמיכה (שופטים ד, יח.). אמר ר״ל חזרנו על כל המקרא ולא מצינו כלי ששמו שמיכה, ומהו שמיכה, שמ״י כ״ה, שמי מעיד עליה שלא נגע בה אותו רשע. פלטי וכו׳ (ויקרא רבה פ׳ כ״ג.). מכל זה נראה שלא בא על יעל. ובגמ׳ פי״ב דיבמות (דף קג.) איתא, א״ר יוחנן שבע בעילות בעל אותו רשע באותו יום, שנאמר בין רגליה וכו׳ (שופטים ה, כז.). והא קא מתהניא מעבירה, א״ר יוחנן משום רשב״י כל טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים. ובעל כלי יקר דחק עצמו לומר שהיה דש מבפנים וזורה מבחוץ. והוא דוחק. והראיה שבא עליה שהרי בפ״ד דנזיר (דף כג:) אמרו, גדולה עבירה לשמה. ומייתי לה מיעל. וגם בפ׳ חלק (סנהדרין קה.) בענין שבלעם בא על אתונו אמרו, כתיב הכא כרע שכב (במדבר כד, ט.), וכתיב התם בין רגליה כרע וכו׳ (שופטים ה, כז.). ונלע״ד לתרץ בדיוק לשון המ׳, שלשה הן שברחו מן העבירה. כלומר שבאה עבירה לידם וברחו הימנה. שכן ביוסף כתוב ויבא הביתה לעשות מלאכתו (בראשית לט, יא.). וברח מן העבירה. וביעל נכון לומר מ״ש במגלה פ״א (דף יג:), מלמד שהיתה עומדת בחיקו של אחשורוש וטובלת ויושבת בחיקו של מרדכי. ופי׳ התוס׳ שהיתה משמשת במוך. אף אנו נאמר שז״ש ותכסהו בשמיכה. שמי מעיד שלא נגע בה אותו רשע לפי ששימשתו במוך. והלשון מורה על זה, סורה אדוני (שופטים ד, יח.). היינו באהל שלי, סורה אלי לבא אליה, וזה בדרך עקלתון, כמ״ש רש״י ז״ל פ׳ וירא, סורו נא אל בית עבדכם (בראשית יט, ב.). עקמו את הדרך לצד ביתי כדי שלא ירגישו בהם אנשי סדום. אף כאן ויסר אליה האהלה. שבא עליה אך בדרך עקלתון לפי שהיתה משמשת במוך. ותקח יעל אשת חבר את יתד האהל ותשם את המקבת בידה וכו׳ (שופטים ד, כא.). מהפ׳ הזה למדנו כי ח״ו לא עלה על לבה של יעל לחטוא בסיסרא, כי היתה אשת חבר הקיני, ואשת חבר הרי היא כחבר (ע״א לט.). וזה מורה באצבע כי מה שאמרה סורה אלי לא לעבירה רק להתיש כוחו כדי שיהא נקל לה להרגו ולא ירגיש במיתתו. ועוד מזה למדנו צניעותה של יעל, וזה במ״ש בילקוט ע״פ ידה ליתד תשלחנה (שופטים ה, כו.). זש״ה ידיה שלחה בכישור (משלי לא, יט.). זו יעל שלא הרגתו בכלי זיין אלא ביתד, ומפני מה לא הרגתו בכלי זיין, לקיים מ״ש לא יהיה כלי גבר על אשה (דברים כב, ה.). ע״כ. כי הנה דקדקו בכתוב ליתד תשלחנה. דלמה אמר לשון עתיד ולשון רבים כיון דכתיב ידה. לכן אמרו כי הרי זה בא ללמד צניעותה וכשרותה של יעל, שאע״פ שהיה ראוי לה להרגו בחרב שהיה מת תכף ומיד, עכ״ז כדי שלא לעבור על מ״ש לא יהיה כלי גבר על אשה. והתרגום אומר לא יהוי תקון זין דגבר על אתתא. בעבור זה ידה ליתד תשלחנה. כלומר שדרך נשים לה ששולחות ידיהן ליקח היתד בשמאל והמקבת בימין, וזהו וימינה להלמות עמלים (שופטים ה, כו.). וגם בזה הודיעה חכמתה, שאילו לקחה חרב בידה ירגיש סיסרא ויקום עליה להרגה, כי הוא גבור חיל אשר לבו כלב האריה, ולכן ותקח את יתד האהל ותשם את המקבת בידה (שופטים ד, כא.). שאעפ״י שלא היתה כונתה אלא להרוג לסיסרא, ותשם את המקבת שימה בעלמא, ולא לתקוע היתד בארץ רק לשומו ברקתו של סיסרא. ובזה נבין הפסוקים שאחרי שכתב ידה ליתד תשלחנה וכו׳ והלמה סיסרא וכו׳ (שופטים ה, כו.). כתב בין רגליה כרע נפל וכו׳ (שם כז.). ואין זה סדר המעשה שהרי תחלה בא עליה ואח״כ ותשם את המקבת בידה. אלא ודאי שבא הכתוב להודיע כי כל מה שעשתה יעל לא עשתה אלא לש״ש, שהרי ידה ליתד תשלחנה כדי שלא לעבור על לא יהיה כלי גבר על אשה, וכ״ש שבין רגליה כרע נפל שכב, לא לעבירה חמורה רק להתיש כחו ולהרגו כדי להציל את ישראל. והנה איתא בפסחים פ״ו (דף סו:) ז״ל, כל המתיהר אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו, מדבורה דכתיב חדלו פרזון בישראל חדלו עד שקמתי דבורה וכו׳ (שופטים ה, ז.). וכתיב עורי עורי דבורה עורי עורי דברי שיר (שם יב.). ופרש״י ז״ל עד שקמתי דבורה. יוהרא שהיתה משפלת המנהיגים שלפניה ומתפארת לעצמה. עורי עורי דבורה. שנשתתקה מחמת סילוק נבואתה ע״כ. וקשה שהרי אחרי שאמרה עד שקמתי דבורה, יש כמה פסוקים קודם שאמרה עורי עורי דבורה, אמנם בזהר פ׳ לך לך דף צ״ג ב׳ איתא ז״ל, ת״ח לא שליטו שאר עמין על ישראל אלא כד בטילו מינייהו קיימא דא, ומה בטילו מינייהו דלא אתפרען ולא אתגליין, וע״ד ויעזבו בני ישראל את ה׳ וימכור אותם ביד סיסרא וכו׳ (ש״א יב, ט.). עד דאתת דבורה ואתנדבת לכל ישראל במלה דא, כדין אתכנעו שנאיהון תחותייהו, הה״ד בפרוע פרעות בישראל וכו׳ (שופטים ה, ב.). ובזה מתחלת השירה ומדברת אח״כ במתן תורה, לפי שע״י המילה זכו לתורה, כי מגיד דבריו ליעקב (תהלים קמז, יט.). לא עשה כן לכל גוי (שם כ.). והוא מ״ש ה׳ בצאתך משעיר וכו׳ (שופטים ה, ד.). הרים נזלו מפני ה׳ (שם ה.). אלו תבור וכרמל כנז׳ לעיל שנפסלו בשביל גבהותם. זה סיני (שם.) שנבחר ליתן עליו תורה מפני שפלותו. והיה לה לדבורה ללמוד מזה כי טוב לאדם להנהיג עצמו בענוה ושפלות, רק התחילה בגנות בימי שמגר בן ענת וכו׳ (שופטים ה, ו.). חדלו פרזון בישראל (שם ז.). לפי שחדלו לעשות המילה כתקונה, עד שקמתי דבורה ואתנדבת לכל ישראל במלה דא. ואז יבחר אלקים חדשים (שם ח.). שבשביל שחידשו עצמם למול כתיקונה. אז לחם שערים, שנלחמו עם אויביהם ונצחום, כמ״ש שם בזהר, כדין אתכנעו שנאיהון תחותייהו. וזהו לבי לחוקקי ישראל (שם ט.). היא המילה, חק בשארו שם (שבת קלז:). המתנדבים בעם ברכו ה׳ (שופטים ה, ט.). כמ״ש תחלה בפרוע וכו׳ בהתנדב עם ברכו ה׳ (שם ב.). ואחרי שהשלימה הענין נסתלקה ממנה רוח הקדש ולא היתה יכולה לשורר עוד עד שאמרה עורי עורי דבורה (שם יב.), והוצרכה לשתף עמה את ברק, קום ברק וכו׳.

ואחרי שהארכנו בביאור ההפט׳ אשר ממנה למדנו כשרותן של דבורה ויעל, נבאר מ״ש בפ׳ זאת, ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה ותצאן כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות (שמות טו, כ.). ותען להם מרים שירו לה׳ כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים (שם כא.). רבו כמו רבו הקושיות הנופלות בשני כתובים אלה. תחלה היל״ל ותקח מרים אחות אהרן הנביאה. שהרי קודם היתה אחות אהרן ואח״כ היתה נביאה. ועוד מאי התוף, דדי שיאמר ותקח תוף בידה, ומאי בידה דותקח תוף סגי, ועוד מאי ותצאן, שמהיכן יצאו והיל״ל ותלכנה. עוד קשה מה אמרו הנשים ומה ענתה להם מרים, שלא נראה מהכתוב רק ותצאן אבל לא אמרו כלום, ואיך שייך ענייה להן. עוד קשה למה לא אמר להן בסימן הנקבה ואמר להם לשון זכרים. ועוד מה כונתה של מרים שירו לה׳ כי גאה גאה וכו׳. ולא אמרה כל השירה, שהרי איתא במכילתא ע״פ זה, מגיד הכתוב כשם שאמר משה שירה לאנשים כך אמרה מרים שירה לנשים. האמנם בשמות רבה פ׳ א׳ ע״פ ותתצב אחותו מרחוק (שמות ב, ד.). איתא, שהיתה מרים מתנבאת ואומרת עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל, כיון שנולד משה עמד אביה ונשקה על ראשה, א״ל בתי נתקיימה נבואתך, היינו דכתיב ותקח מרים הנביאה אחות אהרן. אחות אהרן ולא אחות משה, אלא שאמרה נבואה זו כשהיא אחות אהרן ועדין לא נולד משה ע״כ. זש״ה ותקח מרים הנביאה אחות אהרן, שכיון שנתנבאה שעתיד משה להושיע את ישראל, מאז הכינה התוף לשורר לעת הגאולה. ועוד יאמר אחות אהרן כלפי מ״ש שם, פועה שהופיעה פנים כנגד אביה, שהיה עמרם ראש הסנהדרין, כיון שגזר פרעה כל הבן הילוד מיד הוציא את יוכבד, עמדו כל ישראל וגירשו נשותיהן, א״ל בתו גזרתך קשה משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה על הזכרים והנקבות, עמד הוא והחזיר את אשתו, עמדו כל ישראל והחזירו נשותיהן ע״כ. הנה כי כן לפיכך קראה אחות אהרן, כי כשם שאהרן היה משים שלום בין איש לאשתו (אבות דרבי נתן פ׳ י״ב.), שלכן ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל (במדבר כ, כט.). אף מרים גרמה שישראל החזירו נשותיהן, והיה זה שלום בין איש לאשתו, ולכן ותקח את התוף שהכינה כבר בידה, וכלומר ותקח את התוף שבידה. ותצאן כל הנשים אחריה (שמות טו, כ.). איתא במכילתא והביאו רש״י ז״ל, מובטחות היו צדקניות שבדור שהב״ה עושה להם נסים והוציאו תופים ממצרים, וזהו ותצאן. כלומר בעת צאתן ממצרים הביאו תופים עמהן, ולמדו ממרים שכן עשתה. ובלי ספק שבראותן שנתקיימה נבואתה של מרים היו מקלסות אותה. ולזה ותען להם מרים. כלומר לא לי אתנה צריכות לקלס אלא לכם התשועה. שכן איתא בסוטה פ״א (דף יא:), דרש ר״ע בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים, שהיו הולכות אצל בעליהן ומרחיצות אותם וסכות אותם ונזקקות להם בין שפתים וכו׳. הרי שעשו עצמן כזכרים להזקק לבעליהן כדי להוליד בנים ובשכר זה נגאלו ממצרים, ולכן כתוב להם ל׳ זכר ולא להן ל׳ נקבה. ועוד ותען להם מרים. לפי שכתוב בשמות רבה פ׳ א׳. וכל הבת תחיון (שמות א, כב.). מה צורך לפרעה לקיים הנקבות, אלא כך היו אומרים נמית הזכרים ונקח הנקבות לנשים לפי שהיו המצרים שטופים בזמה. וא״כ אף הן היו באותו הנס, ולכן אמרה מרים שירו לה׳ כי גאה גאה. וודאי שכל השירה אמרה אבל לא הזכירה התורה אלא פסוק זה משום דאיתא במכילתא, כתוב א׳ אומר רמה בים (שמות טו, א.). וכתוב א׳ אומר ירה בים (שם ד.). כיצד יתקיימו שני כתובים הללו. רמה שהיו עולין למרום. ירה שהיו יורדין לתהום. שינה הב״ה הטבע, שהרי הטובע במים תחלה יורד למטה ואח״כ המים מעלין אותו, אבל כאן תחלה היו עולין למרום ואח״כ היו יורדים לתהום, וזה היה מדה כנגד מדה לפי שפרעה והמצרים נתגאו לומר ידינו רמה לשעבד את ישראל, ולפיכך נדונו תחלה למעלה ואח״כ למטה, וזה לקיים הכתוב אם יעלה לשמים שיאו וכו׳ (איוב כ, ו.). ולכן כתוב כי בא סוס פרעה וכו׳ (שמות טו, יט.). דהיינו כאשר בא סוס פרעה וכו׳. אז ותקח מרים וכו׳ (שם כ.). ועוד שם במכילתא, וכן אתה מוצא שאין הב״ה נפרע מן המלכיות עד שיפרע משריהן תחלה ע״כ. ז״ש סוס ורוכבו רמה בים, דהיינו המצריים וגם השר שלהם, וזהו רמה בים כנגד השר של מעלן. וירה בים למטה.

נחזור לענין הראשון כי ג׳ דברים צריכים למלך והן נקראים עוז, כי התורה שצריך ללמד לעם כתוב ה׳ עוז לעמו יתן (תהלים כט, יא.). והמשפט ועוז מלך משפט אהב (תהלים צט, ד.). והמלכות דהיינו המלחמה בשונאיו נאמר בו ויתן עוז למלכו (ש״א ב, י.). וכן כתוב מטה עוזך ישלח ה׳ מציון וכו׳ (תהלים קי, ב.). ולפי שדברים אלה נמצאים בשלימות כשבית המקדש קיים, לכן אמר הכתוב נחית בחסדך עם זו גאלת נהלת בעזך אל נוה קדשך (שמות טו, יג.). כי התורה היתה בבית קדש הקדשים. והמשפט שם היה, שכן אמרו (ירושלמי מכות ז.), שתשים סנהדרין אצל המקדש. ולכן לשכת הגזית שם היו הסנהדרין יושבים, וגם בלכתם למלחמה היו נמלכין בסנהדרין ושואלים באורים ותומים (סנהדרין טז.), וזהו בכיוון נהלת בעזך. דהיינו אלו הג׳ דברים הנק׳ עוז, אל נוה קדשך זה בית המקדש. ואמנם ג׳ דברים אלה אינם נמצאים בשלימות אלא בבורא עולם.

ואיתא בילקוט תהלים סי׳ מ״ח המ׳ שהקדמנו. וקשה למה נקט בלשון שלילה, ואינו אלא חלש וכן כלם, דהיל״ל והוא חלש והוא כעור. ועוד למה נקט ג׳ אלו לבד, שהרי יש כמה דברים אחרים, כגון חכם ועשיר וכיוצא. עוד קשה אבל הב״ה הוא יותר מקלוסו, שהרי הפסוק אומר כשמך אלקים כן תהלתך (תהלים מח, יא.). ולא יותר, וכן המ׳ עצמו אומר שהוא גבור והוא גבור ולא יותר. אמנם איתא במדרש שוחר טוב מזמור ק״ד. הוד והדר לבשת (תהלים קד, א.). בשר ודם אם גבור אינו נאה ואם נאה אינו גבור, אבל הב״ה אינו כן, שני דברים הללו יש לו ההוד וההדר וכו׳. וזש״ה יפיפית מבני אדם (תהלים מה, ג.). כלומר יש לך יתרון משאר בני אדם, הוצק חן בשפתותיך. שאתה יפה וחנך נטוי על בני אדם ועכ״ז אתה גבור, חגור חרבך על ירך גבור (שם ד.). והם השני דברים שיש להב״ה הודך והדרך. וכן כתוב בשמואל א׳ י״ז. ויבט הפלשתי ויראה את דוד ויבזהו כי היה נער ואדמוני עם יפה מראה (ש״א יז, מב.). כי האודם הוא סימן לגבורה, אך להיותו יפה, שאם נאה אינו גבור, לכן ויבזהו הפלשתי, שלא החשיבו לגבור וכ״ש שהיה נער. עם זה נבין המ׳, מלך ב״ו נכנס למדינה והם מחנפין אותו, מקלסין אותו שהוא גבור, שהוא מה שצריך למלך ללחום מלחמותיהם, אך אינו אלא חלש, שכשמקלסין אותו שהוא נאה אינו גבור וא״כ אינו אלא חלש, וכן כשמקלסין אותו שהוא נאה, שהוא מ״ש יפיפית מבני אדם הוצק חן בשפתותיך. ללמד דעת את העם, כי יופי הגוף מורה על שלימות הנפש (‏ח״א, דרוש ל״א לפ׳ אמור והפטרה.). אינו אלא כעור, לפי שמקלסין אותו שהוא גבור, ואם הוא גבור אינו נאה. ולכן לא אמר שהוא חלש שהוא כעור, אלא ואינו אלא, כלומר לפי דבריהם אינו אלא חלש, ואינו אלא כעור לפי שמקלסים אותו שהוא גבור וא״כ אינו נאה, וכן שהוא נאה וא״כ אינו גבור. נמצא שדבריהם סותרין זה את זה ואינו לא גבור ולא נאה. וכן כשמקלסין אותו שהוא רחמן, שהוא לעשות דין בדרך חסד, כי המשפט לאלקים הוא, ואין ממנין בסנהדרין מי שאין לו בנים (סנהדרין לו:). כי אכזרי הוא ולא ירחם (רש״י שם.). והב״ה רחום בדין. אינו אלא אכזרי, שכיון שקלסוהו שהוא גבור, הגבור הוא אכזרי בטבעו וכן להפך. אבל הב״ה הוא יותר מקלוסו, כי כשמקלסין אותו שהוא גבור יש בו קלוס אחר שהוא נאה, מש״כ באדם שאינו גבור אם הוא נאה, והוא מש״ה האל הגדול הגבור (דברים י, יז.). כי הגדול הוא חסד, והוא היופי שמורה על החסד. והגבור על הגבורה, וכן כשמקלסין אותו שהוא נאה הוא ג״כ גבור, וזהו יותר מקלוסו. והביא ראיה מהפסוק דודי צח ואדום (שה״ש ה, י.). כי צח הוא היופי ואדום מצד הגבורה. וכן כשמקלסים אותו שהוא רחמן יש בו יותר מקלוסו, שהוא גבור והוא רחום שכובש את כעסו ומרחם על בריותיו. ועושה דין ברחמים. וזהו כשמך אלקים שאתה גבור, כן תהלתך שצדק מלאה ימינך, שהוא החסד שאתה גבור ורחום, שני הפכים בנושא א׳, וזהו יותר מקלוסו ודוק.

ובישעיה ל״ג. כי ה׳ שופטנו (ישעיה לג, כב.). כלפי המשפט. ה׳ מחוקקנו, ללמדנו תורה ומצות, ומלאה הארץ דעה את ה׳ מלכנו ללחום מלחמותינו. הוא יושיענו, ובזה תהיה תשועה עולמית, מש״כ כשהתשועה בידי אדם. ועוד יאמר ה׳ מלכנו ואעפ״י שמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול (קדושין לב:), הוא יושיענו כי לה׳ הסליחה, כמ״ש שאני קב״ה דכולי עלמא דיליה (שם עמוד א׳.) ויכול למחול על כבודו ולכן הוא יושיענו. לנו ולזרענו. והוא ישמיענו. ברחמיו שנית תביאנו ותטענו. לעיר קדשנו ונחלתנו. ב״ב אמן. בילא״ו.