דרוש ח׳ לפרשת וישלח

ויאמר אלקים אל יעקב קום עלה בית אל ושב שם ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך בברחך מפני עשו אחיך (בראשית לה, א).

במדרש (בראשית רבה פ׳ פ״א), קום עלה בית אל (בראשית לה, א). אמר לו הב״ה יעקב שכחת נדרך, קום עלה בית אל לביתו של אל, ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך, ואם אין את עושה כן הרי את כעשו, מה עשו נודר ואינו מקיים אף את נודר ואינו מקיים ע״כ.

יעשה הטוב והישר האיש הנאמן בכל דבריו כאשר בא בדברי ירמיהו סי׳ ה׳. שוטטו בחוצות ירושלים וראו נא ודעו ובקשו ברחובותיה אם תמצאו איש אם יש עושה משפט מבקש אמונה ואסלח לה (ירמיה ה, א-ג). ואם חי ה׳ יאמרו לכן לשקר ישבעו. ה׳ עיניך הלוא לאמונה וכו׳. וקשה אריכות לשון הפסוקים האלה, שהיה יכול לומר בקצור בקשו ברחובות ירושלים אם תמצאו עושה משפט מבקש אמונה. ולמה לו להאריך שוטטו וכו׳, שהם לכאורה דברי מותר, וכן אם תמצאו איש אם יש וכו׳. דהלשון כפול ומכופל. אמנם איתא בפ״ק דתעניות (דף ח.), א״ר אמי בא וראה כמה גדולים בעלי אמנה, מנין מחולדה ובור, ומה המאמין בחולדה ובור כך המאמין בהב״ה עאכ״ו. ועיין בעין ישראל המעשה הנורא ההוא. והצריך לעניננו הוא שנערה אחת נשבעה לינשא לאיש ונתנו ברית זה לזה, והנערה לקחה לעדים השמים והחולדה והבור, ע״ש כל המעשה (מעשה בנערה שהיתה הולכת לבית אמה והיתה מקושטת בכסף וזהב וטעתה בדרך והלכה בלא יישוב, כשהגיע חצי היום צמאה ולא היתה לה לויה, ראתה באר וחבל דלי קשור, נשתלשלה וירדה לבור, לאחר ששתתה בקשה לעלות ולא היתה יכולה, בכתה וצעקה, עבר עליה אדם ושמע קולה, עמד על פי הבאר והציץ ולא היה יכול להבחין לה, אמר לה מן בני אדם אתה או מן מזיקין, אמרה מבני אדם, השבעי לי שתזדקקי עמי נשבעה לו, אמר מה טיבך לכאן, ספרה המעשה, אמר אם אני מעלך תנשאי לי, אמרה הן, העלה ורצה להזדקק לה מיד, אמרה לו מאיזה עם אתה, אמר לה ממקום פלוני וכהן אני, אמרה אף אני ממקום פלוני ממשפחה פלונית בני אדם נקובי שם, אמרה לו עם קדוש כמותך שבחר בך הקב״ה מכל ישראל ואתה מבקש לעשות כבהמה בלא קדושין וכתובה, בא אצל אבי ואמי ואני מתארכת לך, נתנו ברית זה לזה, אמר מי יהיה עד, והיתה חולדה כנגדן, אמר לה, השמים וחולדה זו [ובור זה] יהיו עדים שאין אנו נכזבין זה בזה, הלכו כל אחד לדרכו, הנערה עמדה באמונתה וכל מי שתובעה היתה ממאנת עליו, כיון שהחזיקו בה נהגה עצמה כשוטה וקרעה בגדיה ובגדי נוגע בה עד שנמנעו בני אדם ממנה, והוא כיון שעברה מפניה שכחה ונשא אשה ונתעברה וילדה זכר, כשהגיע לג׳ חדשים חנקתו חולדה, ועוד נתעברה וילדה בן ונפל לבור, אמרה אשתו אם כדרך בני אדם היו מתים הייתי אומרת צדוק הדין, עכשיו שמתו מיתה משונה אין זה בלא עון, ספר לי מעשיך, גילה לה המעשה ונתגרשה ממנו, אמרה לו לך אצל חלקך שנתן לך הקב״ה, הלך ושאל בעירה, אמרו לו נכפית היא, הלך אצל אביה פירש לו כל המעשה, א״ל אני מקבל מומיה, בא אצלה התחילה לעשות כמנהגה, ספר לה מעשה חולדה ובור, אמרה לו עמדתי בבריתי, מיד נתיישבה דעתה ופרו ורבו בבנים ונכסים, ועליהם הכתוב אומר עיני בנאמני ארץ וגומר). ולכן יקשה למה לא הזכיר ר׳ אמי השמים, שאמר ומה המאמין בחולדה ובור ולא הזכיר השמים. אך הכל יובן עם מאי דאיתא בירושלמי דסוטה פ״ב (דף י:). ולמה מים ועפר וכתב, מים ממקום שבאת, עפר למקום שהיא הולכת, כתב לפני מי היא עתידה ליתן דין וחשבון. וכן דרשו (ויקרא רבה פ׳ י״ח), בפ׳ וזכור את בוראך (קהלת יב, א). בורך בארך בוראך. עוד איתא בירושלמי פי״ד דשבת (דף עד:), למה הוא מושל כל באי עולם בחולדה, לפי שכל מה שיש ביבשה יש בים ואין חולדה בים. הנה כי כן הנערה ההיא שנזדווג לה אותו האיש על הבאר, הוא מ״ש בתורה ביעקב ומשה שבאו אצל זווגן על הבאר. ביעקב וירא והנה באר בשדה (בראשית כט, ב). ושם נזדווגה לו רחל, וכן במשה וישב על הבאר (שמות ב, טו). ושם נזדווגה לו צפורה בת יתרו, והרמז כי כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם (משלי כז, יט). שכן מים בהפוך הוא מים וכן מים במלואו מים, כי מים הכתוב הוא האיש, והמילוי היא האשה הנתונה לאדם למלאת חסרונו. וכתוב קודם זה, נוצר תאנה יאכל פריה (שם יח.). שהאדם שהוא ממתין לזווגו יאכל פרי תנובה ובשלום יחדיו ישכבו יחד להוציא פרי למעשהו, ולכן אותה הנערה אמרה לבחור שימתין להזדווג לה בארוסין ונשואין כדת משה וישראל. ולזה ייחדה לעדים השמים, כנגד לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון (אבות ג). ובור שהוא מאין באת מטיפה סרוחה, והחולדה רמז לעפר, לאן אתה הולך. כי כן החולדה אינה אלא בעפר ולא בים. אך ר׳ אמי לא הוצרך להזכיר השמים כי כבר נודע כי צריך ליתן דין וחשבון, ולכן אותו האיש שכפר בחולדה ובור מתו לו שני בנים ע״י חולדה ובור כאמור שם, כי השלישי שהוא השמים אין צריך ראיה כי הכל יודעים שהוא אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא. עוד בשבת (דף קיט:) פ׳ כל כתבי, אמר רבא לא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה, שנאמר שוטטו בחוצות ירושלים וכו׳ (ירמיה ה, א). איני והאמר רב קטינה אפי׳ בשעת כשלונה של ירוש׳ לא פסקו ממנה אנשי אמנה, שנאמר כי יתפוש איש באחיו (לאמר) וגו׳ שמלה לך קצין תהיה לנו (ישעיה ג, ו). ישא ביום ההוא לאמר לא אהיה חובש (שם ז׳. פי׳ רש״י: איני רגיל להיות חובש, חבוש בבית המדרש. אהיה – הורגלתי, כמו שחוק לרעהו אהיה (איוב יב) אני הווה.), לא אהיה מחובשי בית המדרש, ובביתי אין לחם ואין שמלה, שאין בידי לא מקרא ולא משנה ולא גמרא. ממאי (דמשום דיש בהן אמנה הוא, דילמא על כרחיך צריכים שישיבו האמת (רש״י).), דלמא שאני התם דאי אמר להו גמרי (אותן טעמי תורה (רש״י).), אמרי ליה אימא לן (שואלים אימא לן (רש״י).). הוה ליה למימר גמר ושכח וכו׳ (מודה הוא על האמת שלא יגע בתורה (רש״י).), לא קשיא כאן בדברי תורה כאן במשא ומתן. ופרש״י בדברי תורה היו נאמנין ואין מתהללין על שקר ע״כ. ולי הצעיר יקשה עוד ממאי דמשום אמונה, שהרי אף שיאמר דידע ושכח השתא מיהא לא ידע ושפיר קאמר לא אהיה חובש ולא משום אמונה אלא משום שאם ישאלוהו יתבייש לומר איני יודע אף שיאמר ידעתי ושכחתי, עכ״ז יהיה לו לבושת ולחרפה אם ישאלוהו שלא ידע להשיב. אך יובן עם מאי דאיתא בפי״ב דיבמות (ירושלמי יבמות דף סט.), בני סימוניא אתו לגבי רבי, אמרי ליה בעיי תתן לן חד בר נש דריש ודאין, חזן וסופר ומתעיין ועבד לן כל צרכון, ויהב לון לוי בר סיסי, עשו לו בימה גדולה והושיבוהו עליה אתון ושאלון ליה ולא אתיבון, אתון לגבי רבי, אמר להו חייכון בר נש דכותי יהבית לכון, שלח איתוהי ושאיל ליה ואתיב ליה, א״ל ולמה לא אתיבונון, א״ל עשו לי בימה גדולה והושיבוני עליה וטפח רוחי עלי וכו׳. הנה כי כן אף האנשים האלה שאמרו להם שמלה לך קצין תהיה לנו, היו יכולים להשמט ולומר ידענו ושכחנו מפני שטפח רוחי עלי ולא ידעתי להשיב, וזו היא כונת הגמ׳ לומר גמר ושכח, ששכח באותה שעה, ואלולי משום אמונה היו יכולים לקבל גדולה ולומר אח״כ גמרתי ושכחתי, וידענו מ׳ ז״ל (ברכות כח.), לישתמיש איניש יומא בכסא דמוקרא והדר ליתבר. אך זה דרכם שלא להתהלל בדברי תורה על שקר. אך במשא ומתן לא היה בהם אמונה. זש״ה שוטטו בחוצות ירושלים. ששם מתאספים הסוחרים לעסוק במשא ומתן, וראו נא מה שלא היה מקודם, כי היתה ירושלים עיר האמת קריה נאמנה מלאתי משפט (ישעיה א, כא.), ועתה לא כן. ובקשו ברחובותיה. כהא דתנן בפ״ב דתעניות (טו.), מוציאין את התיבה לרחובה של עיר. וכלומר שאפילו בתעניות שהכל יוצאים לרחוב, ושם מתאספין במקהלות להתפלל, אם תמצאו איש, כלומר אבדה האמונה שבה ניכר מי שהוא איש, כי מי שאין אמונה בפיו אינו איש, רק נמשל כבהמות נדמו. ועוד יובן במ״ש במדרש שוחר טוב מזמור י״ב. כי פסו אמונים מבני אדם. א״ר פינחס מן בני אדם פסו, מן המלאכים לא פסו. לכן אמר בדיוק אם תמצאו איש. ועוד לדרכנו איש לא תמצאו אבל אשה תמצאו, כמו שראינו באותו מעשה המובא לעיל, כי הנביא דבר ברוח הקדש על העבר ועל העתיד. אם יש עושה משפט מבקש אמונה, יובן על פי דבריהם ז״ל (בבא בתרא נח:), האי דיינא דמפקין מיניה ממונא בדינא, לאו דיינא הוא. ז״ש אם יש עושה משפט לעצמו, שבזה מבקש אמונה שיאמינו בו. ואם תמצאו כך ואסלח לה, אך בקשתיהו ולא מצאתיהו, אדרבא ואם חי ה׳ יאמרו, שמוציאים שם שמים לבטלה, לכן לשקר ישבעו. ואתה ה׳ עיניך הלא לאמונה, כי אתה האל הנאמן, וכשאין אמון בם, לכן הכית אותם ולא חלו וכו׳. כההוא עובדא דלעיל שמתו בניו, ולא חלי ולא מרגיש עד שאמרה לו אשתו, לך אצל חלקך ע״ש.

ובברכות פ״א (יב.). אמר רבה בר חנינא סבא משמיה דרב, כל מי שלא אמר אמת ויציב שחרית, ואמת ואמונה ערבית לא יצא ידי חובתו, שנאמר להגיד בבקר חסדך וכו׳ (תהלים צב, ג). והכונה כי מראש ברא העולם באמת, כדכתיב בראשי׳ת בר׳א אלקי׳ם. סופי תיבות אמת, וכן אשר בר׳א אלקי׳ם לעשו׳ת סופי תיבות אמת, להורות כי האמת קיום העולם, ואע״פ שברבות הימים אבדה האמונה, יבא זמן שיכירו וידעו כל יושבי תבל כי ה׳ אלקים אמת הוא מלך עולם ואין זולתו. לכן אמר רבה שכל מי שלא אמר אמת ויציב שחרית, להורות כי הוא ברא העולם והוא מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. וזהו שחרית, דהיינו על מה שהיה בראשית ברא אלקים. ואמת ואמונה ערבית בבא הגאולה, שאז יאמנו דבריו ית׳, לא יצא ידי חובתו, כי כן חייב אדם לקיים הכתוב להגיד בבקר חסדך לשעבר, ואמונתך בלילות לעתיד, ודוק.

ואחרי הודיע אלקים אותנו כל זאת, עלינו לבקש טעם ליעקב איש תם שכתוב בו תתן אמת ליעקב (מיכה ז, כ), איך עלה על לבו לעשות ללבן מה שעשה בענין המקלות, ויקח לו יעקב מקל לבנה לח וכו׳. ככתוב בפ׳ הקודמת (בראשית ל, לז). ואמנם איתא בפ״ח דב״ב (קכג.), אמר לה יעקב לרחל מנסבת לי, אמרה ליה אין, מיהו אית לי אבא רמאה ולא יכלת ליה, אמר לה מאי רמאותיה, אמרה ליה אית לי אחתא דקשישא מינאי ולא מינסיב לי מקמה, אמר לה אחיו אנא ברמאותיה, אמרה ליה ומי שרי להו לצדיקי לסגויי ברמאות, אין עם נבר תתבר ועם עקש תתפל (ש"ב כב). מסר לה סימנין. ופי׳ הריטב״א ז״ל, דשרי להו לצדיקייא למעבד טצדקי דאפשר להו לאזדהורי מרמאותא דרמאי, אבל לרמויינהו במידי אחריני אסור. והנה כתוב שם, ויהי כשמוע לבן את יעקב בן אחותו וירץ לקראתו ויחבק לו וינשק לו ויספר ללבן את כל הדברים האלה (בראשית כט, יג). וקשה, וכי עד כאן לא ידע שבן אחותו הוא, והלא כתוב שם ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא ותרץ ותגד לאביה (בראשית כט, יב). ועוד היל״ל ויחבק וינשק לו, למה ב׳ פעמים לו, ועוד מאי את כל הדברים האלה. ועוד אחרי שא״ל לבן, הגידה לי מה משכורתך (שם טו), היה לו לומר תכף אעבדך שבע שנים ברחל בתך וכו׳ (שם יח). ולמה הכניס בין הדביקים וללבן שתי בנות (שם טז). שהיה לו לאמרו קודם. אך בב״ר פ׳ ע׳ איתא ז״ל, אמר אליעזר פסול הבית היה, וכתיב ויקח העבד עשרה גמלים (בראשית כד, י), זה שהוא אהובו של בית עאכ״ו, ע״כ. זהו שהגיד הכתוב ויהי כשמוע לבן את שמע יעקב בן אחותו, שכבר ידע שבבוא אליעזר ליקח את אחותו בא בממון הרבה, וחשב שכל שכן יעקב, וכשראה שלא היה בידו כלום, ויחבק לו (בראשית כט, יג). דרשו ז״ל (בראשית רבה פ׳ ע׳), שמא זהובים הביא והנם בחיקו. וזהו לו להנאתו, וכן וינשק לו. שמא מרגליות הביא והנם בפיו. דאם לא כן בוישקהו סגי. ואז בראות יעקב חשקו של לבן שאינו אלא בשביל ממון, ויספר ללבן את כל הדברים האלה. דהיינו ששלח עשו את אליפז להרגו ונתן לו כל ממונו. ויאמר לו לבן אך עצמי ובשרי אתה (בראשית כט, יד). רמז לו שרוצה להשיאו אשה, שכן נקראת עצם מעצמיו ובשר מבשרו. ואיתא בס׳ אוצרות חיים להרח״ו זלה״ה (שער מוחין דצלם, עץ חיים פ״ב. היכל ו׳. שער ל״ח), שלאה נקראת עצם לפי שהיא דינא קשיא, ורחל נקראת בשר דינא רפיא. ולסוד הזה נלע״ד שא״ל לבן ליעקב, אך עצמי ובשרי אתה. לרמוז לו שיקח שתי בנותיו, לאה שהיא עצמי, ורחל שהיא בשרי. ואפשר שלזה כיונו בב״ר פרשה ע׳. כהדין גרמא אנא מחלק לך. לרמוז לו שרוצה להשיאו את לאה. ויאמר לבן ליעקב הכי אחי אתה ועבדתני חנם וכו׳ (בראשית כט, טו). ושם בב״ר, א״ל יעקב, מה את סבור ממון אתית בעי מינך, לא אתית אלא בגין תרתין טלייתא. למדו זה מדכתיב וללבן שתי בנות וכו׳ (שם טז). חוץ למקומו, שזאת היתה כונת יעקב, ואע״פ שא״ל אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה (שם יח), ר״ל שיקח את רחל תחלה באהבתו אותה, אף גם את לאה יקח. ואפשר שלמד כן מדא״ל אביו, וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך (בראשית כח, ב). דהיל״ל את בת לבן. אך יצחק רמזה לו שיקח בנות לבן רבות. ויאהב יעקב את רחל ויאמר אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה (בראשית כט, יח). איתא בב״ר פ׳ ע׳. בגין דאנא ידע דאנשי מקומך רמאים, לפיכך אנא מברר עסקי עמך. ויאמר אעבדך, ברחל ולא בלאה. בתך, שלא תביא אחרת מן השוק ושמה רחל. קטנה, שלא תחליף שמותן זו בזו, אפי׳ אתה נותן את הרשע בחמור של חרשים, אין את מועיל ממנו כלום ע״כ. וקשה כי מה מצא לבן בדבריו של יעקב, למצוא עילה וליתן לו לאה במקום רחל, ועוד כתוב שם, ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים ויהיו בעיניו כימים אחדים וכו׳ (שם כ). ויאמר יעקב אל לבן הבה את אשתי וכו׳ (שם כא). שקשה דהיל״ל ויעבוד יעקב ללבן ברחל, ועוד למה היו בעיניו כימים אחדים, אדרבא היה להם להיות בעיניו כימים רבים, שכן תוחלת ממושכה נראית ארוכה מאד. ועוד מאי הבה את אשתי ואבואה אליה. והלא אפי׳ קל שבקלים אינו אומר כן כמ״ש רש״י ז״ל (בראשית כט, כא). אך להבין הכל, נקשה עוד ליעקב אבינו ע״ה, למה אמר ללבן, אעבדך שבע שנים ברחל וכו׳ (שם יח). הלא טוב לו שיקח אותה לאשה תכף ויעבוד אותו אח״כ, שכן נראה כונת לבן שא״ל מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת בעבודה אשר תעבוד עמי וכו׳ (שם כז). ואם האמינו אז, גם מתחלה היה מאמינו. אמנם איתא בקדושין פ״ב (מח:), הביאו הרמב״ם ז״ל בפ״ה מהלכות אישות ז״ל, האומר לאשה הרי את מקודשת לי במלאכה זו שאעשה עמך ועשה, אינה מקודשת אא״כ נתן לה פרוטה משלו, לפי שהשכירות יזכה בה הפועל מתחלה ועד סוף, כל זמן שיעשה מקצת מן המלאכה זוכה במקצת מן השכר, ונמצא השכר כולו מלוה אצלה, והמקדש במלוה אינה מקודשת עכ״ל. וכתבו התוס׳, ואע״ג דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, מ״מ אינה משתלמת אלא בסוף ע״כ. הנה כי כן יעקב אבינו ע״ה כשהלך לבית לבן, לא נמצא אתו כלום שאליפז לקח הכל, ולכן כשראה את רחל, וישא את קולו ויבך (בראשית כט, יא). ועל זה אמרו בב״ר פ׳ ס״ח. אמר יעקב, אליעזר כשהלך להביא את רבקה, ויקח העבד וכו׳ (בראשית כד, י). ואני לא נזם א׳ ולא צמיד א׳. וא״כ לא היה לו כלום לקדש את רחל אלא בעבודה שיעבוד ללבן, והמקדש במלאכה אינה מקודשת, ואפשר שבסוף הז׳ שנים יתן לו לבן דמי שכירותו ובזה יקדש לרחל. אי נמי יתכן עם מ״ש הרמב״ם בפ״ז מהל׳ אישות ז״ל, וכן המקדש במלוה, וחזר ובעל סתם בפני עדים צריכה גט, שעל בעילה זו סמך ולא על אותן הקידושין הפסולין, חזקה היא שאין אדם מישראל הכשרים עושה בעילתו בעילת זנות, והרי בידו עתה לעשותה בעולת מצוה ע״כ. והשתא אתי שפיר מ״ש יעקב, הבה את אשתי, כלומר הרי היא אשתי כיון שמלאו ימי ועבדתיך שבע שנים כתנאי שבינינו, ואם תאמר והלא אינה אלא מלוה, והמקדש במלוה אינה מקודשת, לכן אמר ואבואה אליה, שתהא מקודשת בביאה, ואין כאן פריצות, דרב מנגיד אמאן דמקדש בביאה (יבמות נב.). שאין ביאה זו אלא תשלום קידושין. ומה שמצא מקום לבן להטעות את יעקב, הוא כי יעקב א״ל אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה. ולא פירש מתי יהיו אלו הז׳ שנים, כי הוא סתם דבריו ואמר שבע שנים סתם, והיה לו לפרש שבע שנים מתחילות מהיום ומשלימות כסדרן. ולזה השיב לו לבן, טוב תתי אותה לך מתתי אותה לאיש אחר (בראשית כט, יט). אבל לא פירש למתי יתננה לו. וכן הוה כי הז׳ שנים ראשונות היו בשביל לאה והשניות בשביל רחל, וז״ש לו מלא שבוע זאת וניתנה לך גם את זאת. כלומר כבר היא נתונה לך כי כבר עבדת עמי שבע שנים, ולאה מקודשת בביאה, שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. ויגעתי ומצאתי בילקוט ראובני פ׳ ויחי ע״פ ואני בבואי מפדן (בראשית מח, ז). ז״ל, ומכאן משמע, כאשר הרגיש בה שהיא לאה גמר ביאתו לשם קידושין ואישות, ואין ספק כי נכון הדבר מעם האלקים, שאפילו בהמתן של צדיקים אין הב״ה מביא תקלה על ידיהן, צדיקים עצמן לא כל שכן (יבמות צט:). ושמחתי שכיונתי אל האמת. ואע״ג דכתיב ויהי בבקר והנה היא לאה (בראשית כט, כה). שנראה שלא הכיר בה בלילה. אפשר שהתחיל לספק בה וגמר ביאתו לשם אישות, וזהו והנה היא לאה, כלומר מה שנסתפק בה בלילה, עתה נודע לו ודאי שהיא לאה. ואעפ״כ ויעבוד עמו עוד שבע שנים אחרות (שם ל). ולפי שתיבת ׳אחרות׳ מיותרת, שכבר אמרו למעלה, לכן דרשו בב״ר פ׳ ע׳. מה הראשונות שלימות אף האחרונות שלימות, ומה הראשונות באמונה אף האחרונות באמונה. כי מן הדין לא היה חייב יעקב לעבוד עוד כיון שהראשונות עבד ברחל, ולאה מקודשת בביאה. וז״ש ליעקב, הלא נכריות נחשבנו לו כי מכרנו (בראשית לא, טו). כי לא נתן לנו מהר ומתן כמשפט הבנות. רק מכרנו אליך כעבד כנעני שגופו קנוי. ויאכל גם אכול את כספנו. פרש״י ז״ל שעיכב שכר פעולתך. דהיינו מה שהיה ראוי לקדשן בשכר פעולתו. ויאסוף לבן את כל אנשי המקום ויעש משתה (בראשית כט, כב). קשה דהיל״ל ויעש משתה, ואח״כ ויאסוף לבן את כל אנשי המקום, שכן הדרך. ועוד אחר שאמר ויהי בערב ויקח את לאה בתו (שם כג), היה לו לסמוך ויהי בבקר והנה היא לאה (שם כה). ולמה הפסיק בפסוק ויתן לבן לה את זלפה שפחתו ללאה בתו שפחה (שם כד). וגם בזה יקשה שהאריך בלשונו, שהיה לו לומר בקצור ויתן לבן ללאה בתו את זלפה לה לשפחה וכיוצא. אמנם בב״ר פ׳ ע׳. כינס לבן את כל אנשי מקומו, א״ל יודעים אתם שהיינו דחוקים למים, וכיון שבא הצדיק הזה לכאן נתברכו המים, אין בעיין אתון, אנא מרמי ביה ויהיב ליה לאה, והוא רחים להדא רחל סגי, והוא עביד הכא גביכון ז׳ שנין אחרנין, א״ל עביד מה דסני לך, א״ל הבו לי משכון דלית חד מנכון מפרסם, ויהבו ליה משכונין ואזל ואייתי עליהון חמר משח וקופר, הוי למה נקרא שמו לבן הארמי, שרימה באנשי מקומו וכו׳. דברים אלו למדו רז״ל מן הפסוק ויאסוף לבן את כל אנשי המקום (בראשית כט, כב). שהיל״ל את כל אנשי מקומו, אך אמר המקום הידוע, שהיו כלם רמאים ועכ״ז גבר רמאותו של לבן עליהם, וזהו שרימה באנשי מקומו, אף שנק׳ פדן ארם על שם רמאותם. וזה במה שויאסוף את כלם ליקח ממונם ומזה עשה משתה. ובזה ויהי בערב ויקח את לאה בתו, ששם אמרו והוו מקלסין קדמוי ואמרי, הא ליא הא ליא, ברמשא אתון וטפון בוציניא וכו׳, בצפרא והנה היא לאה. אמר לה מאי רמייתא בת רמאה, לאו בליליא הוה קרינא רחל ואת ענית לי, א״ל אית ספר דלית ליה תלמידים, לא כך הוה צוח לך אבוך עשו ואת עני ליה ע״כ. וקשה לצדקת הצנועה הזאת שתשוב אמריה לו בלשון קנטוריא, שנראה שהיתה מבזה לו, אך זהו ענין הכתובים ויהי בערב, שכבו הנרות, ובזה ויקח את לאה בתו, כלומר שהיתה בתו ברמאות, שגם היא היתה באותה עצה לבא אצל יעקב במקום רחל. ומה עשה להחזיק ברמאות שלא ירגיש יעקב שהיו מכניסין לו את לאה, ויתן לבן לה את זלפה שפחתו. אע״פ שהיה ראוי ליתן לה את בלהה הגדולה, שינה הדבר ונתן לה את זלפה הקטנה, וזהו ללאה בתו הגדולה, ובזה שכב עם לאה כל הלילה ולא הכיר בה עד הבקר. ויהי בבקר והנה היא לאה, ובלילה לא היתה לאה, שהיתה מדברת עמו כמו רחל, ולכן אמר לה רמייתא בת רמאה, גם את בתו של לבן המתנהג ברמאות ואת למדת דרכיו, והיא השיבה אמריה לו שממנו למדה כשא״ל אביו, האתה זה בני עשו ויאמר אני. והכונה כי הנה שני בנים היו לרבקה ושתי בנות ללבן, הגדולה לגדול והקטנה לקטן (בבא בתרא קכג.). אמנם כשקנה יעקב הבכורה, היתה ראויה ג״כ לאה ליעקב כיון שנכנס במקום עשו. זוהי כונת לאה שאמרה כן ליעקב, לא לקנטרו ח״ו אלא לומר שכן היה ראוי כיון שקנה הבכורה מעשו ונכנס במקומו, וגם היא תהיה לחלקו. ואז ויאמר לבן לא יעשה כן במקומנו וכו׳ (בראשית כט, כו). דקשה מאי כן, אלא זוהי כוונת לבן, לא יעשה כן כמו שעשית אתה, שנכנסת במקום עשו הבכור ולקחת הברכות במרמה, ובמקומנו לא יעשה כן לתת הצעירה לפני הבכירה. ועוד יאמר לא יעשה כן, כמו שעשיתי להכניס את זלפה הצעירה קודם בלהה הבכירה. כי זהו בשפחות אבל לבנותי לא יעשה כן להכניס את רחל הצעירה קודם לאה שהיא הבכירה. ובאמור יעקב ללבן מה זאת עשית לי (בראשית כט, כה). דהיה לו לומר מה עשית לי, מאי זאת. כוונתו היה גם להוכיח את לאה שהחזיקה ברמאות אביו, וזהו מה זאת שהיא לאה, שגם היא רמייתא בת רמאה. והוא השיב לא יעשה כן במקומנו, שגם אנשי מקומו היו באותה עצה, כדי שלא לנהוג מנהג רע כזה לתת הצעירה לפני הבכירה. מלא שבוע זאת וניתנה לך גם את זאת (בראשית כט, כז). דהיינו בלהה הגדולה שנשארה לרחל.

ובב״ר פ׳ ע״א. ר׳ חנין בשם ר׳ שמואל בר רב יצחק אמר, כיון שראה אבינו יעקב מעשי׳ שרימת לאה באחותה נתן דעתו לגרשה, וכיון שפקדה הב״ה בבנים, אמר לאמן של אלו אני מגרש, ובסוף הוא מודה על הדבר, הה״ד וישתחו ישראל על ראש המטה (בראשית מז, לא). מי היה ראש מטתו של אבינו יעקב, לא לאה, ע״כ. וקשה מאד מ״ש שרימת לאה באחותה, שהרי רחל מסרה לה סימניה. ויותר יקשה מ״ש שנתן דעתו לגרשה, שהרי אסור לבא עליה, וידענו שט׳ בנים הן שאינם מהוגנים, וא׳ מהם בני גרושת הלב (נדרים כ:). ועוד וישתחו ישראל וכו׳ (בראשית מז, לא). נאמר ליוסף, ומאי שייטיה דלאה תמן. אך בתנחומא פ׳ ויצא ז״ל, ויזכור אלקים את רחל (בראשית ל, כב). אין לך נאה מן רחל, ובשביל נויה בקש יעקב לישא אותה, והיה משלח סבלונות ליתנם לרחל ולבן נותנן ללאה והיתה רחל שותקת. א״ר יהודה גדולה שתיקה, שבזכות שתיקתה של רחל זכתה והעמידה שני שבטים בישראל, אפרים מנשה יתר על השבטים, ע״כ. בזה מובן המ׳ של ב״ר, כיון שראה יעקב שרימת לאה באחותה, שהיתה נוטלת אותן הסבלונות הראויות לרחל, דבשלמא שמסרה לה סימנים כך רצונה של רחל, אך הסבלונות הראויות אליה לא היה לה לקחת אותם, וזה שכתוב שם, רואה סבלונותיה ביד אחותה ושותקת, כי היא לא נתנתה לה רק אביה והיא שותקת, וגם לאה לא הגידה כלום, ובזה שייך שפיר שרימת לאה באחותה. ובזה נתן דעתו לגרשה, כי כיון שראה מעשים דהיינו אותם הסבלונות, שראה אותן ביד לאה מבלי שרחל תתנם לה, לכן נתן דעתו לגרשה, וזהו וירא ה׳ כי שנואה לאה (בראשית כט, לא), שאפשר שמאז שנתן דעתו לגרשה לא היה שוכב עמה. וכיון שפקדה הב״ה בבנים, שראובן נולד מטיפה ראשונה, כמ״ש כחי וראשית אוני (בראשית מט, ג). אז אמר יעקב לאימן של אלו אני מגרש, דתנן בנדרים פ״ט, פותחין לאדם בכבוד עצמו ובכבוד בניו, אומרים לו אילו היית יודע שלמחר אומרין עליך, כך היא וסתו של פלוני מגרש את נשיו, ועל בנותיך יהיו אומרים בנות גרושה הן, מה ראתה אימן של אלו להתגרש וכו׳. וגם בסוף ימיו הודה על הדבר שבניה של לאה היו עיקר השבטים, שהרי ראובן הצדיק גרם שנולדו מיוסף מנשה ואפרים כמו שפי׳ במקומו, ומהדבר הזה נכנסו בכלל השבטים יע״ש (חלק ג׳‏ - דרוש י״ב לפרשת ויחי.). ולפי שכתוב בענין זה ב״פ ׳ויהי׳, ויהי בערב ויקח את לאה בתו (בראשית כט, כג). ויהי בבקר והנה היא לאה (שם כה). וכל ויהי לשון צרה, נלע״ד שיובן עם מ״ש במ׳ חקור דין ח״ג פי״ח ז״ל, ואף זלפה שפחת לאה ניתנה ליעקב בחשאי, כדכתיב ותקח ותתן (בראשית ל, ט). שלא נמלכה לאה ביעקב תחלה כמו שעשו שרה ורחל, והוא טעם בגד, שאמרה לאה יש אם למסורת, לפיכך לא זכו ראובן וגד ליטול חלק בארץ אשר ה׳ אלקינו דורש אותה תמיד, אלא מעבר הירדן, וחצי שבט המנשה מדה אחרת היתה בו, בשביל אסנת אמו שהיתה בת דינה משכם החוי וכו׳. ועיין בזהר פ׳ ויחי רמ״ד ב׳. הנה כי כן נאמר ויהי לשון צרה, שמשם לא נטל ראובן חלק בארץ כנען וכן גד, וזה גרם שגלו קודם שאר השבטים ככתוב שם בזהר. אמנם לאה תקנה הכל במ״ש ויבא יעקב מן השדה בערב ותצא לאה לקראתו ותאמר אלי תבא וכו׳ וישכב עמה בלילה הוא (בראשית ל, טז). כי הנה בב״ר פ׳ ע״ב. א״ר אבהו, צפה הב״ה שלא היתה כונתה אלא לשם שמים להעמיד שבטים, לפיכך הצריך לומר וישמע אלקים אל לאה (שם יז). והכונה כי המה דייקו בכתוב וישמע אלקים אל לאה, דהיכן מצינו שהתפללה. אלא ודאי דמדהגיד הכתוב מה שאמרה אלי תבא, שלא יאתה לצדקת כמוה דברים אלה, שנראים העדר צניעות, נראה שכונתה היתה לש״ש להעמיד שבטים, וזה דרכן של נשים כשרות וצדקניות להתפלל על הבנים כנודע, ולכן באמרה ליעקב אלי תבא, ואמרה זה בפרסום ובגלוי, תיקנה מה שבתחלה נכנסה אצל יעקב בסתר שלא ידע כי היא לאה, ולכן וישכב עמה בלילה הוא, שידע יעקב ששוכב עם לאה ומדעתו שכב עמה, לא כבראשונה שהוא לא ידע. וזהו דיוק מלת הוא, ומשם יצא יששכר שכתוב בו, יששכר חמור גרם (בראשית מט, יד). שפי׳ בב״ר פ׳ צ״ט. חמור גרם אותו, וכי מנין היתה לאה יודעת שבא יעקב, אלא נהק החמור ושמעה קולו ויצאה לקראתו, ע״כ. כל זה לתקן ההצנע הראשון שגרם לראובן וגד וחצי שבט המנשה שלא נכנסו לארץ, כי גם אסנת היתה בת דינה, שכתוב בה ותצא דינה בת לאה (בראשית לד, א). ואמרו ז״ל (כתובות סג.), רחילא בתר רחילא אזלא וכו׳. ולכן גר״ם ראשי תיבות ג׳ד ר׳אובן מ׳נשה. וכל זה נתקן בלדתה את יששכר, שלא היתה באתה אצל יעקב בהסתר, כי החמור גרם שנכנסה אצלו בגלוי. ועוד יובן הכתוב אלי תבוא כי שכור שכרתיך וכו׳ (בראשית ל, טז). והיא נתנה טעם אחר לשמו של יששכר, נתן אלקים שכרי אשר נתתי שפחתי לאישי (יח). ולמה לא נתן טעם כי שכור שכרתיהו. אך הנה חכמים הגידו בב״ר פ׳ ע״ב. ר׳ שמואל בר נחמני אמר, זו הפסידה דודאים ונשכרה שבטים וקבורה עמו ע״כ. לכן אמרה לאה אלי תבוא, כלומר במערת המכפלה, כי לאה מתה ראשונה, ויעקב בא אליה ליקבר עמה. ועוד הולידה את זבולון שהיה נותן לתוך פיו של יששכר, והוא מ״ש הדודאי׳ נתנו ריח ועל פתחינו כל מגדים (שיר השירים ז, יד). כי ע״י דודאים בא ריח תורה לעולם, זה יששכר שהיה ריחו נודף בתורה, ומבני יששכר יודעי בינה לעתים (ד״ה א׳ יב, לג). ועל פתחינו כל מגדים, זה זבולון שהיה נותן מזון לפיו של יששכר. ואיתא במגלה פ״א (ו.), ארשב״ל לדידי חזי לי זבת חלב ודבש של צפורי וכו׳. וזה היה בחלקו של זבולון, שלכן אמר ועל פתחינו כל מגדים, וכל זה בא ע״י הדודאים, וגם פה רמוזה הקבורה במערת המכפלה, שכן היא פתח לגן עדן, שכתוב בו יבא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו (שיר השירים ד, טז). וזהו בכיוון ועל פתחינו כל מגדים. ולהיות שמאמר כי שכור שכרתיך הוא לגנותה של רחל שזלזלה במשכב הצדיק, שלכן לא זכתה להקבר עמו, לכן לא רצתה לאה להזכיר זה בקריאת שם בנה יששכר. רק נתנה טעם אחר, נתן אלקים שכרי וכו׳. כי כונתי להרבות שבטים, ובשביל זה זיכני להרבות שבטים כנגד כל נשי יעקב. וכשהולידה את זבולון, ותאמר לאה זבדני אלקים אותי זבד טוב הפעם יזבלני אישי כי ילדתי לו ששה בנים (בראשית ל, כ). ויובן עם מ״ש בזהר פ׳ ויחי דף רכ״ג א׳ ז״ל, לאה זכתה ביה לאפקא שית שבטין מגזעא קדישא בעלמא יתיר, ובגין כך אתיהיבת עמיה לזווגא במערתא ע״כ. ופרש״י יזבלני אישי. לשון זבול, בית מדור, מעתה לא תהא עיקר דירתו אלא עמי שיש לי בנים כנגד כל נשיו ע״כ. וקשה שהרי יעקב לא עשה עיקר דירתו עם לאה, שהרי אח״כ בלכתו מפדן ארם נאמר, ויבא לבן באהל יעקב וכו׳ (בראשית לא, לג). ופרש״י ז״ל הוא אהל רחל שהיה יעקב תדיר אצלה. אלא ודאי נצנצה רוח הקדש בלאה, כי נכנסת עמו לקבורה שהוא בית דירה של אדם לעה״ב והוא עיקר דירתו, כמ״ש בפ״ק דמועד קטן (ט:), ליחרוב ביתך וליתיב אושפיזך דההוא עלמא בית. ולכן אמרה הפעם יזבלני אישי, להיות עיקר דירתו עמי לעה״ב, כי ילדתי לו ששה בנים. ולזה בפ׳ ויחי כשא״ל הקב״ה ליעקב, הנני מפרך והרביתיך וכו׳ (בראשית מח, ד). שם נאמר ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל וכו׳ ואקברה שם (ז). כי לפי שלא הולידה בנים כלאה נקברה שם ולא במערת המכפלה. מכל אלה למדנו כמה פעמים רימה אותו לבן, וזה לפע״ד לפי שאמר כי אחי אביה הוא ברמאות, לכן נענש באלו. ולבסוף החליף את משכורתו עשרת מונים, שלכן עלה בלבו לעשות גם הוא טצדקי לאזדהורי מרמאותא דלבן, לא לרמות אותו ח״ו, ונקדים מ״ש בפרקי ר״א פ׳ ל״ו ז״ל, קודם שבא יעקב לחרן מה עשה הב״ה, שלח מגפה בצאנו של לבן ונשתיירו מעט מהרבה, שנאמר ויעקב רועה את צאן לבן הנותרות (בראשית ל, לו). מן המגפה, ויברך ה׳ אותך לרגלי (שם ל), מכאן אמרו יש רגל אדם מברכת, והיתה רגל יעקב מברכת וכו׳. לכן א״ל יעקב כי מעט אשר היה לך לפני ויפרוץ לרוב וכו׳ (בראשית ל, ל). אעבור בכל צאנך היום (שם לב). כלומר כאשר נמצאו היום הזה, ואז הסר משם וכו׳, ויאמר לבן הן לו יהי כדבריך (שם לד). גם בזה הראה ערמתו, כי הנה מלת ׳לו׳ סובלת שני פירושים, או הלואי כמ״ש רש״י ז״ל, הלואי ותחפוץ בכך. או כמו לו ישטמנו יוסף (בראשית נ, טו). שפי׳ שמא, וזאת היתה כוונת לבן דארכבה אתרי ריכשי, כי יעקב יבין שפי׳ הלואי, והוא כיון לומר שמא יהי כדבריך, שכונתו רעה כמ״ש בב״ר פ׳ ע״ג. כל דבר ודבר שהיה לבן מתנה עם יעקב היה חוזר בו עשרה פעמים למפרע. והתנאי היה כך, הסר משם כל שה נקוד וטלוא וכל שה חום בכבשים וטלוא ונקוד בעזים, דהיינו שיסיר הקטנים שנק׳ שה, כמ״ש בן שנה קרוי שה. אבל לא יסיר הגדולים כדי שיוכלו להוליד בדומה וישאר לו מהם. אך לבן הרשע ויסר ביום ההוא את התישים העקודים והטלואים, שהסיר תחלה הגדולים כדי שלא יעלו על הנקבות ויולידו דוגמתן, שלכן חס הב״ה על יעקב, ויחמנה בבואן לשתות (בראשית ל, לח). שהי׳ מורה על הזכרים, והוא מ״ש במדרש והביאו רש״י ז״ל, ר׳ אושעיא אומר, המים נעשין זרע במיעיהן ולא היו צריכות לזכר. וזהו ויחמנה, דלא כתיב ותחמנה אלא ויחמנה, שהיו זכרים ונקבות. עוד הסיר לבן התישים העקודים, שפי׳ שהיו משונים במקום עקידתם, וזה לא הוזכר בדברי יעקב. וכן כל אשר לבן בו, דברים שלא נזכרו בתנאו של יעקב. עוד הגיד הכתוב וישם דרך שלשת ימים בינו ובין יעקב (בראשית ל, לו). שהרחיקם יותר מן הראוי כדי שלא תבאן אחת מהנה לעדרו של יעקב. וגם בזה חס הב״ה עליו, שהמלאכים היו מביאין אותם שם, כמ״ש ע״פ והנה העתודים העולים על הצאן (בראשית לא, י). ועל כל אלה ויקח לו יעקב מקל לבנה לח וכו׳ (בראשית ל, לז). ואף גם זאת לא היה עושה תמיד, כי ובהעטיף הצאן לא ישים (שם מב). ואז וישמע את דברי בני לבן לאמר וכו׳ (בראשית לא, א). כי כבר אמרו בפ״ג דמועד קטן (יח:), אין אדם נחשד בדבר אלא א״כ עשאו, ואם לא עשה כולו, עשה מקצתו. ולפי שאמרו שם הא בקלא דפסיק, הא בקלא דלא פסיק. לכן דייק הכתוב וישמע את דברי בני לבן לאמר, דהיינו קלא דלא פסיק, שתמיד היו אומרים כן. ועכ״ז רצה הב״ה לענוש את יעקב. תחלה שהוצרך לשלוח דורון לעשו, וזהו שכתוב שם ויקח מן הבא בידו (בראשית לב, יד). היינו מה שהוא רצה להביא בידו ע״י המקלות, וכל זה הוצרך לשלוח מנחה לעשו אחיו, כדי שלא יהיה בידו עולה, ועוד איתא בב״ר פ׳ ע״ג. ר׳ יהודה בר סימון אמר, כתיב אל תתהלל ביום מחר (משלי כז, א). אתה אמרת וענתה בי צדקתי ביום מחר (בראשית ל, לג). למחר בתך יוצאה ומתענה, שנאמר ותצא דינה בת לאה (בראשית לד, א) ע״כ. והכונה כי כיון שבא לידו מעשה המקלות, לא היה לו להתהלל וענתה בי צדקתי, כי אין אדם יכול להשמט מיצר הרע, ולכן אין לו להתהלל בדבר שאפשר שיכשל בו, ולפי שהוא עשה מעשה נחש לרמות את לבן במקלות אשר פיצל, לפיכך בתו נלקחה משכם החוי שעשה מעשה נחש, ויקח אותה ויענה (בראשית לד, ב). ובמס׳ פ׳ זו, וענתה ד׳, וסי׳ וענתה בי צדקתי. וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו (דברים כה, ט). וענתה השירה הזאת לפניו לעד (דברים לא, כא). וענתה שמה כימי נעוריה (הושע ב, יז). שיובן עם מ״ש בב״ר סוף פ׳ ע״ו. ויקח את שתי נשיו ואת אחד עשר ילדיו (בראשית לב, כג). ודינה היכן היתה, נתנה בתיבה ונעל בפניה. וכתב רש״י ז״ל שלא יתן בה עשו עיניו, ולכך נענש שמנעה מאחיו שמא תחזירנו למוטב, ונפלה ביד שכם. וא״כ שתים היו בעוכרי׳ של דינה, הא׳ בשביל שאמר יעקב וענתה בי צדקתי כדלעיל, והשני בשביל שמנע את דינה מעשו, וזהו ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו, שאם נתנה לו לאשה תחזירנו למוטב. והתורה גילתה זה, וזהו וענתה השירה וכו׳. וענתה שמה כימי נעוריה. שאלולי שלקחה שמעון לאשה היתה יושבת עגונה. וכיום עלותה מארץ מצרים, שאח״כ נשאת לאיוב שהיה במצרים, ומשם עלו יחד.

ובב״ר פ׳ ע״ט. אמר ר״ש בן לקיש, ויקרא לו אל אלקי ישראל (בראשית לג, כ). אמר אתה אלוק בעליונים ואני אלוק בתחתונים, ר׳ הונא בשם ר׳ לוי אמר, אפילו חזן הכנסת אינו נוטל שררה לעצמו, ואת היית נוטל שררה לעצמך, למחר בתך יוצאת ומתענה, הה״ד ותצא דינה בת לאה (בראשית לד, א) ע״כ. וקשה ליעקב הצדיק שקרא שמו אל. אמנם בב״ר פ׳ ע״ח. כי שרית עם אלקים וכו׳ (בראשית לב, כט). נתגוששת בעליונים ויכולת להם ע״כ. מזה למד יעקב לקרות עצמו אל, כיון שנפגש עם המלאך ויכול לו, ועכ״ז לא אמר אני אל סתם, רק אמר אני אלוק בתחתונים, וזהו ויקרא לו, דאילו על המזבח היל״ל ויקרא שמו, כמ״ש ויבן משה מזבח ויקרא שמו ה׳ נסי (שמות יז, טו). אלא ודאי ויקרא לו היינו לעצמו, וקרא שמו אל לרמוז שהוא השלישי שבאבות וכולל לכלם, שכן ראשי תיבות א׳ברהם י׳צחק י׳עקב י׳שראל גימטריא א״ל, והוא מש״ה ויקרא בהם שמי ושם אבותי (בראשית מח, טז). דהיינו בך יברך ישראל. אך עכ״ז לא היה לו ליטול שררה לעצמו, שהיה לו להמתין עד בואו בית אל, ששם קראו הב״ה ישראל. ולכן אתה רצית להקרא בשם ישראל, מה שהיה שמך יעקב לשון עוקבה, לכן למחר בתך יוצאה ומתענה משכם החוי כנז׳.

ובזה נבא לביאור הפ׳, במה שעשו שמעון ולוי לשכם, שאחרי שמלו עצמם על פי דבורם, באו על העיר בטח ויהרגו כל זכר ואת כל ממונם שבו ויבוזו. ואיך צדיקים יסודי עולם ישפכו דם חנם, אמנם צריך להתישב בכתובים, ועמהם נעמוד על האמת. וזה כי אחרי שכתוב ויקח אותה וישכב אותה ויענה (בראשית לד, ב). אמר עוד ויאמר שכם אל חמור אביו לאמר קח לי את הילדה הזאת לאשה (שם ד). כי רצה שכם להסתיר הדבר מיעקב ובניו שעשה הנבלה הזאת בישראל, רק אמר לאביו לאמר לאחרים כי רצונו לקחתה לו לאשה, והוא לאמר ליעקב ובניו כי רצונו להתחתן עמהם לא זולת, אך ויעקב שמע כי טמא את דינה בתו (שם ה). שמע ברוח הקדש שעליו, שלכן לא נאמר וישמע יעקב, רק ויעקב שמע כבר ברוח הקדש. וגם ובני יעקב באו מן השדה כשמעם (שם ז), שגם הם אפשר ששמעו ברוח הקדש, וגם מאז ידעו מה שימשך מזה ברבות הימים, שמכאן נולד זמרי בן סלוא, שדבקה בו זוהמת שכם ועשה מה שעשה, ולכן ויתעצבו האנשים על העתיד, ויחר להם מאד על מה שעשה נבלה בישראל לשכב את בת יעקב. וידבר חמור אתם לאמר (שם ח). כי בצאתו לדבר עם יעקב פגע בבניו שהיו באים מן השדה, וחילה פניהם שיהיו שלוחים לדבר בשמו אל יעקב, וזהו אתם לאמר ליעקב. שכם בני חשקה נפשו בבתכם. העלים מהם מה שעשה שכם לדינה, רק אמר תנו נא אותה לו לאשה, כלומר לית דין צריך בשש, תנו נא אותה לו לאשה כדי שלא יתגלה הדבר, ואמר בבתכם ולא באחותכם לפי שכונתו לדבר ליעקב. ועל הכל כתוב ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה וידברו (שם יג). כלומר לא המתינו לדבר עם יעקב אבי הנערה, רק ענו תכף ומיד את שכם ואת חמור אביו, לפי שבמרמה וידברו, כי במרמה חוזר לשכם וחמור, שרימו אותם ולא גילו על עונם אשר טימאו את דינה אחותם. ולכן מצאו מקום לרמות, ויאמרו אליהם לא נוכל לעשות הדבר הזה וכו׳ (שם יד). אך בזאת נאות לכם אם תהיו כמונו וכו׳ (שם טו). שיובן עם מ״ש בפ״ד דסנהדרין (לט.), א״ל קיסר לר׳ תנחום, תא נהוי לעמא חד, א״ל לחיי, מיהו אנן דמהלינן לא מצינן למהוי כוותייכו, אתון מהליתו והוו כוותן. וזהו בכיוון אם תהיו כמונו, כי אתם יכולים להיות כמונו, אך אנחנו לא נוכל להיות כמוכם, ועוד יש מקום לבעל דין לגבות את חובו במה ששינו תנאם, כי בדבר חמור עם בני יעקב אמר בנותכם תתנו לנו ואת בנותינו תקחו לכם (בראשית לד, ט). וכן הם שינו ואמרו, אך בזאת נאות לכם וכו׳ (שם טו). ונתנו את בנותינו לכם ואת בנותיכם נקח לנו (שם טז). שתלו החשיבות בבני יעקב, ליקח בנות שכם כפי רצונם, ובנותיהם יתנו להם לפי דעתם. אך כשדברו חמור ושכם אל אנשי עירם הפכו הדברים, את בנותם נקח לנו לנשים ואת בנותינו ניתן להם (שם כא). כי בזה נראה שעוד ידם נטויה לענות את בנות יעקב וליקח מהם כפי רצונם. ולכן מצאו מקום שמעון ולוי לרמות אותם, וזהו שאמרו אל יעקב, הכזונה יעשה את אחותנו (שם לא). שהיה לו לומר הכזונה עשה את אחותנו, אך הכונה שגם לעתיד יעשו כן אם לא ינקמו מהם, והנשארים ישמעו וייראו.

ובב״ר פ׳ פ׳. וכחכי איש גדודים חבר כהנים דרך ירצחו שכמה כי זמה עשו (הושע ו, ט). כשם שהלסטים הללו יושבים על הדרך והורגים בני אדם ונוטלים ממונם, כך עשו שמעון ולוי לשכם, אלא כחבר כהנים, אתמהא, כשם שהכהנים הללו נחברים על הגורן ליטול חלקם, כך עשו שמעון ולוי בשכם, שנאמר דרך ירצחו שכמה. מדרך ירצחו שמעון ולוי לשכם. הכזונה וגו׳ (בראשית לד, לא). אמרו מה הם נוהגים בנו כבני אדם של הפקר, ומי גרם ותצא דינה בת לאה, עכ״ל. והמ׳ הזה קשה להולמו, שתחלה המשיל שמעון ולוי ללסטים ואח״כ המשילם לכהנים. אך הנה במעשה זה שתים הנה קוראותן לשמעון ולוי, א׳ לשבח שקינאו על הזנות, והב׳ לגנאי להרוג אנשי שכם וליקח ממונם. וכן מצאתי במדבר רבה פ׳ י״ג ז״ל, לפי שראובן נזדרז להציל אחיו מן המיתה, ושמעון קינא על זנות אחותו בשכם, לכך זכה להקריב אחריו. ובב״ר שם אמרו, בני יעקב שלא נטלו עצה מיעקב, ולא היה רוצה שיעשו בניו אותו המעשה ע״כ. וכתוב בזהר פ׳ מקץ דף ר׳ ע״ב. זאת עשו וחיו (בראשית מב, יח). לאחזאה דלא עבד איהו כמה דאינון עבדו בשכם, דגרמו לאנשי שכם לקבלא עלייהו האי אות, רזא דברית. ולבתר קטילו לון וכו׳. על אלה דרשו הפ׳ הושע ו׳. וכחכי איש גדודים. דהיינו שעשו עמהם כדגים הנאחזים במצודה רעה זו חכה, וגם אלה רימו אותם בלשון רכה, אך בזאת נאות לכם. ואע״פ שהיו גדודים אנשים רבים, היו אליהם כאיש א׳, לפי שהמתינו ליום השלישי בהיותם כואבים ויבאו על העיר בטח ויהרגו כל זכר. ועוד וכחכי איש גדודים, שלא נטלו עצה זה מזה, שלכן כתיב ויקחו שני בני יעקב וכו׳ איש חרבו (בראשית לד, כה). כלומר כל א׳ לבדו. ולכן נדמו ללסטים שמחכים בני איש על הדרך להורגם וליטול ממונם. אמנם מצד אחר נמשלו לכהנים, כשם שהכהנים הללו נחברים על הגורן ליטול חלקם, דהיינו מה שצוה ה׳ בתורה בתרומות ומעשרות, כך עשו שמעון ולוי לשכם, כי הנה הכהן הוא המקנא על הזנות, כדכתיב איש איש כי תשטה אשתו (במדבר ה, יב). והביא האיש את אשתו אל הכהן (שם טו). וכן המשכן היה הורג במנאפים ובסוטות, שלכן נשיא שמעון הקריב על זה, כאמור שם במדבר רבה פ׳ י״ג. וכן פינחס שהיה כהן קינא על הזנות, ועשה דין בזמרי בן סלוא. דרך ירצחו שכמה, מדרך ריצחו וכו׳, לפי שהאומות גדרו עצמן מן הערוה, כמ״ש רש״י ז״ל ע״פ וכן לא יעשה (בראשית לד, ז). וכן גילוי עריות נק׳ דרך, כן דרך אשה מנאפת (משלי ל, כ). לכן עשו טוב במה שריצחו שכמה, אנשי שכם, כי זמה עשו. שתרגומו עצת חטאין, שכלם היו באותה עצה, ולכן הרגו את כלם. וכ״כ הרמב״ם ז״ל בסוף פ׳ ט׳ מהל׳ מלכים ז״ל, וכיצד מצווין הן על הדינין וכו׳, ובן נח שעבר על אחת מז׳ מצות אלו יהרג בסייף, ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו ע״כ. ולכן הביא ראיה מהכזונה יעשה את אחותנו. ומי גרם לכל זה ותצא דינה בת לאה, שכל כבודה בת מלך פנימה, והיא לא עשתה כן, לכן וירא אותה וכו׳.

עוד בפ׳ ויצא, ויגנוב יעקב את לב לבן הארמי על בלי הגיד לו כי בורח הוא (בראשית לא, כ). וקשה וכי היה לו ליעקב להגיד ללבן את בריחתו, ומה טעם הוא זה על בלי הגיד לו, היל״ל ויברח יעקב סתם, כי ודאי אם היה בורח לא הגיד ללבן. והנה גם הפ׳ הקודם, ולבן הלך לגזוז את צאנו (שם יט). הוא חוץ למקומו, שכיון שכתוב ויקם יעקב וישא את בניו ואת נשיו וכו׳ (שם יז). שם היה לו לומר קודם ולבן הלך (שם יט), ואז ויקם יעקב וכו׳ (שם יז). ולמה איחרו. אך הכל יובן עם מ״ש בפר״א פ׳ ל״ו ז״ל, ומנין שהתרפים מדברים, שנאמר כי התרפים דברו און (זכריה י, ב). לפיכך גנבתם רחל, שלא יגידו ללבן שברח יעקב, ולא עוד אלא להכרית שם ע״א מבית אביה, ויעקב לא ידע בכל אלה, אומר כל מי שגנב את התרפים ימות בלא עתו, וילדה רחל ומתה. ובב״ר פ׳ ע״ד. ותגנוב רחל (בראשית לא, יט). והיא לא נתכוונה אלא לש״ש, אמרה מה אנא מיזיל לי, אשבוק הדין סבא בקלקוליה. לכן אמר הכתוב ולבן הלך וכו׳ ותגנוב רחל את התרפים אשר לאביה (שם יט). כי להיותו אביה לא יאות לה להניחו בקלקולו, והיא היתה עיקרה של בית אביה, שכן כתיב ורחל באה עם הצאן אשר לאביה כי רועה היא (בראשית כט, ט). ועוד כי בזה לא יגידו ללבן שברח יעקב, ולכן סמך אחריו ויגנוב יעקב את לב לבן הארמי (בראשית לא, כ). ולמה זה, על בלי הגיד לו, כלומר שלא נשאר מי שיגיד לו כי בורח הוא, ובזה ׳על בלי הגיד לו׳ אינו מוסב ליעקב, רק אל התרפים ודוק. וכתב בעל הטורים כי ברח שנים במסורת. כי ברח יעקב (בראשית לא, כב). כי ברח העם (שמות יד, ה). איתא במדרש שעמלק הגיד ללבן על בריחת יעקב, גם לפרעה על בריחת ישראל, כי בר״ח בגמטריא עמל״ק עכ״ל. וקשה שהרי עדין לא נולד עמלק, כי כתוב בפ׳ זו, ותמנע היתה פלגש לאליפז בן עשו ותלד לאליפז את עמלק (בראשית לו, יב). וזה היה אחר שהלך עשו לשעיר, כמ״ש ואלה תולדות עשו בהר שעיר (שם ט). ואח״כ ותמנע היתה פלגש (שם יב). ואליפז נקרא כן לפי שא״ל יעקב קח ממוני, ועני חשוב כמת, וזהו אל״י פ״ז, שהוא זהב שהיה אצל יעקב, ותמנ״ע נק׳ כן, לפי שבאת להנשא ליעקב ומנע עצמו ממנה, ובתרגום יונתן פ׳ זו, וילידית לאליפז ית עמלק, הוא אליפז חבריה דאיוב. ולכן נק׳ אליפז התימני, שהיה בשעיר שהוא בדרומו של עולם, אלוק מתימן יבא, ולפי שגדל בחיקו של יצחק ובזה הציל את יעקב, זכה להיות מחביריו של איוב. וא״כ איך אמר שעמלק הגיד ללבן. אך נלע״ד דאיתא במגלה עמוקות אופן ק״מ, שעמלק הוא סוד כל״ב, ולכן אמרו כי ברח העם, עמלק הגיד לו, והוא הכלב שהיה חקוק בבעל צפון שנבח בצאת ישראל ממצרים, ונבחו עמו כל הכלבים, ובזה נודע שברח העם. אף כאן יכולים אנו לומר כי הכלב של לבן הגיד לו כי ברח יעקב, כי כל ביתו מלא כשופים, אך בתרגום יונתן יש טעם אחר ע״ש (ובתר דאזל יעקב, קמו רעיא על בירא ולא אשכחו מיא, ואמתינו תלתא יומין דילמא תהי טייפא ולא טפת, ובכן איתוי ללבן ביומא תליתאה, וידע ארום ערק יעקב, דבזכותיה הוה טייפא עשרין שנין.). והנה מזה של גניבת התרפים יצתה תקלה, כי אמר יעקב עם אשר תמצא את אלקיך לא יחיה (בראשית לא, לב). ומאותה הקללה מתה רחל.

אחר הדברים האלה נבא לביאור הכתובים בפ׳ זאת, ויאמר אלקים אל יעקב קום עלה בית אל ושב שם וכו׳ (בראשית לה, א). ואיתא בב״ר פ׳ פ״א. אמר לו הב״ה, יעקב שכחת נדרך, קום עלה בית אל, לביתו של אל ועשה שם מזבח, ואם אין אתה עושה כן, הרי את כעשו, מה עשו נודר ואינו מקיים אף אתה נודר ואינו מקיים. וקשה איך יעלה על הדעת שלא יעשה יעקב מה שצוהו ה׳. והיכן מצינו שעשו היה נודר ואינו מקיים, אמנם דקדקו רז״ל בכתוב, שהיה לו לומר בקצור עלה בית אל ועשה מזבח וכו׳, ועוד מאי בברחך מפני עשו אחיך, שכבר נודע זה. לכן פירשו שזאת היתה תוכחת מגולה ליעקב על שאיחר את נדרו, וזה דברו של יעקב, ושבתי בשלום אל בית אבי וכו׳ (בראשית כח, כא). והאבן הזאת וכו׳ (שם כב). ולכן חשב יעקב שאינו חייב לקיים נדרו עד שובו בשלום אל בית אביו. והאמת כן הוא, אך היה לו להזדרז ולא להתאחר בדרך כמה זמן, ובפרט כמ״ש ויעקב נסע סכתה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכות וכו׳ (בראשית לג, יז). שפי׳ ז״ל, שעשה שם י״ח חדש, קיץ וחרף וקיץ. וכמ״ש רש״י ז״ל. ואח״כ בא לשכם, ויקן את חלקת השדה וכו׳ (שם יט). והוא מ״ש בתנחומא פ׳ זו, בא וראה כשהלך יעקב לארם נהרים מה כתיב שם, וידר יעקב נדר לאמר וגו׳ (בראשית כח, כ). השיבו על כל דבר ודבר, הלך ונתעשר ובא וישב לו ולא שילם את נדרו, הביא עליו עשו ובקש להרגו נטל ממנו כל אותו דורון. לא הרגיש, הביא עליו המלאך, באה עליו צרת דינה וכו׳. וקשה ליעקב הצדיק איך לא קיים בעצמו, אם רואה אדם שיסורין באים עליו יפשפש במעשיו (ברכות ה.). אמנם גרסי׳ בפ״ק דר״ה (ד.), תניא א׳ הנודר וא׳ המקדיש, כיון שעברו עליו שלש רגלים עובר בבל תאחר, רבי שמעון אומר שלש רגלים כסדרן וחג המצות תחלה. ולכן המתין לו הב״ה עד שעברו עליו ג׳ רגלים וחג המצות תחלה, שהוא קיץ וחורף וקיץ. אך יעקב סבר שכבר קיים נדרו, וזה במ״ש בפר״א פ׳ ל״ז. עמד יעקב והיה מתפלל לפני הב״ה ואומר, לא כך אמרת לי שוב אל ארץ אבותיך (בראשית לא, ג). והרי עשו בא עתה להרגני, מה עשה הב״ה, שלח לו מלאך להצילו, א״ל המלאך לא כך אמרת לי, עשר אעשרנו לך (בראשית כח, כב). מה עשה יעקב, לקח את כל מקנה קנינו שהביא מפדן ארם, ולקח את מעשר קנינו ושלח ביד עבדיו ונתן לעשו, ועישר גם את בניו ע״ש (עמד יעקב והיה מתפלל לפני הב״ה ואמ׳, רבון כל העולמים, לא כך אמרת לי שוב אל ארץ אבותיך ואל ארץ מולדתך ואהיה עמך. והלא עשו הרשע בא להרגני, ואינו מתיירא ממך ואני מתיירא ממנו, מכאן אמ׳ אל תתיירא מפני איש שוטר ומושל אלא מפני איש שאין בו יראת שמים. ועמד לו על הדרך כדוב שכול להמית אם על הבנים, מה עשה הב״ה, שלח לו מלאך להושיעו להצילו מיד עשו ונראה לו כאיש, שנ׳ ויאבק איש עמו עד עלות השחר. וכיון שעלה עמוד השחר אמ׳ לו המלאך שלחני, שהגיע עת עמידתי לשרת לומר לפני הב״ה שירה, ולא רצה לשולחו, מה עשה המלאך, התחיל לשורר מן הארץ, וכששמעו העליונים את קול המלאך שהוא משורר ומזמר מן הארץ, אמרו בשביל כבוד הצדיק אנו שומעין המלאך, ועליו הכתוב אומר מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק. ועוד אמ׳ לו שלחני, אמ׳ לו איני משלחך עד שתברכני, הדא הוא דכתיב ויברך אותו שם. ועוד אמ׳ לו איני משלחך עד שתאמר לי מה שמך, וקרא את שמו ישראל כשמו, שנקרא שמו ישראל, רצה להתגבר עם המלאך והפילו לארץ, מה עשה המלאך אחז בגיד הנשה ועשה כחלב המת, לפיכך אסור לבני ישראל לאכול גיד הנשה שעל כף הירך, שנ׳ על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. רצה לעבור יעקב את מעבר יבק ולהתעכב שם, אמ׳ לו המלאך, לא כך אמרת לי וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, מה עשה יעקב, לקח את מקנה קניינו שהביא מפדן ארם, מחמשה אלפים וחמש מאות, ועוד אמ׳ המלאך ליעקב, יעקב לא נתת מעשר מכל, והלא יש לך בנים ולא עשרת אותם לי, מה עשה יעקב, הפריש ארבעה בכורות לארבעה אמהות ונשתיירו שמנה בנים, התחיל משמעון וגמר בבנימין שבמעי אמו, ועוד התחיל משמעון ועלה לוי מעשר קדש לה׳, שנ׳ העשירי יהיה קדש לה׳.). זהו שסבר יעקב שבהפרישו מעשרותיו קיים נדרו, וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. אך עדין העיקר חסר, והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלקים. ולכן באה עליו צרת דינה, ואז א״ל הב״ה קום עלה בית אל ושב שם, כלומר לא תתעכב עוד בדרך, רק שם תתעכב כדי לשלם נדרך, כי אין ישיבה אלא עכבה. ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך. והבטיחך והנה אנכי עמך וכו׳. וקיים הבטחתו, אף אתה קיים הבטחתך, דאם לא כן הרי אתה כעשו אחיך. מה עשו נודר ואינו מקיים, שהרי מכר לך בכורתו ונשבע לך ככתוב שם, ואח״כ לא רצה לקיים הבטחתו, שאמר את בכורתי לקח, ורצה להרגך, אף אתה נודר ואינו מקיים.

ובויקרא רבה פ׳ ל״ז. אר״ש בר נחמני, כל מי שנודר ומשהא את נדרו, סוף בא לידי ע״א וג״ע וש״ד ולשון הרע, ממי אתה למד, כלהון מיעקב ע״י שנדר ושיהא את נדרו בא לידי כלן. ע״א מנין ויאמר יעקב אל ביתו הסירו את אלקי הנכר (בראשית לה, ב). ג״ע מנין מדינה, שנאמר ותצא דינה בת לאה (בראשית לד, א). ש״ד מנין, שנאמר ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים (שם כה). לשון הרע מנין, שנאמר וישמע את דברי בני לבן (בראשית לא, א). ורבנן אמרי כל מי שנודר ומשהא את נדרו קובר את אשתו, הה״ד ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל (בראשית מח, ז) ע״כ. וקשה איך יתכן שבשביל איחור הנדר יבא לידי עבירות חמורות כאלה, אך כבר פי׳ לעיל בפרשה הקודמת, שאמר יעקב ושמרני בדרך הזה (בראשית כח, כ). מלשון הרע, ונתן לי לחם מג״ע. ושבתי בשלום (שם כא). מש״ד, והיה לי ה׳ לאלקים מע״א. ופירשנו שם כל הצורך. והנה הב״ה קיים לו כל אותם ההבטחות. ולכן כשלא קיים יעקב כל נדרו כנ״ל נזכר עון להתפש. ולכן בא לידי כלם, דהא בהא תליא כדלעיל. ע״א מנין, הסירו את אלקי הנכר (בראשית לה, ב). והנה לכאורה זו ראיה לסתור, דאדרבא הסירו ע״א מביניהם. ונלע״ד שזה יתורץ עם מאי דגרסינן פ״ק דחולין (ו.), שגזרו על הכותים ועשאום כגוים לכל דבריהם לפי שמצאו להם דמות יונה בהר גריזים שהיו עובדים אותה. וכתבו שם התוס׳ במדרש יש, שהיא ע״א שהטמין יעקב תחת האלה אשר בשכם. והוא בב״ר פ׳ פ״א יע״ש (ויאמר יעקב אל ביתו (בראשית לה, ב). אמר רבי כרוספדי אמר רבי יוחנן, אין אנו בקיאים בדקדוקי עבודת כוכבים כיעקב אבינו, דתנן המוצא כלים ועליהם צורת חמה, צורת לבנה, צורת הדרקון, יוליכם לים המלח. אמר רבי יוחנן כל כסות בכלל עבודת כוכבים. ויתנו אל יעקב (בראשית לה, ד). רבי ישמעאל בר ר׳ יוסי סליק לצלאה בירושלם, עבר בהדין פלטנוס, וחמא יתיה חד שמראי, אמר ליה להיכן את אזיל, אמר ליה מסיק מצלי בהדא ירושלים, אמר ליה ולא טב לך מצלי בהדא טורא בריכא ולא בההיא קלקלתא. אמר ליה אומר לכם למה אתם דומים, לכלב שהיה להוט אחר הנבלה, כך לפי שאתם יודעים שעבודת כוכבים טמונה תחתיו, דכתיב ויטמן אתם יעקב (בראשית לה, ב). לפיכך אתם להוטים אחריו. אמרין דין בעי מנסבה [פי׳ מאחר שזה יודע שעבודת כוכבים טמונה שם, ודאי יקחנה], ונתיעצו עליו להרגו, קם וערק בליליא.). אף כאן יעקב היה לו לשורפם ולאבדם, כמו שעשה דוד, וישאם הוא ואנשיו (וישאם דוד ואנשיו (ש"ב ה, כא).). והוא סבר שדי בקבור אותם, ולכן כאן נמצאו ע״י הכותים והיה להם למכשול עון, והגורם תקלה נענש. ולכן נענש יעקב באיחור נדרו, שמ״ש והיה ה׳ לי לאלקים (בראשית כח, כא). מע״א חזר לאיתנו, כיון שאיחר בדרך ובא לידו מעשה שכם שלקחו ג״כ ע״א שלהם, ואף שאמר הסירו את אלקי הנכר (בראשית לה, ב), כיון שכתוב ויטמון אותם יעקב (שם ד). ולרוב הימים נמצאו ובאו לידי תקלה, הוה ליה כעובד ע״א, וכמ״ש בשופטים ח׳. ויעש אותו גדעון לאפוד וכו׳ ויהי לגדעון ולביתו למוקש (כז). שאע״פ שעשאו לש״ש, היה למוקש כיון שויזנו כל ישראל אחריו. ג״ע מנין, ותצא דינה (בראשית לד, א). וישכב אותה ויענה (שם ב). ש״ד מנין, ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים (שם כה). וכמו שכבר פי׳ לעיל. שזה נחשב לעון מה ששפכו דמים כמים ולקחו ממונם. לשון הרע וישמע את דברי בני לבן לאמר (בראשית לא, א). לפי שהוצרך לעשות תחבולת המקלות ונענש, שאמרו עליו לקח יעקב את כל אשר לאבינו, והנה רשב״ן ס״ל שכיון שכתוב ויצב יעקב מצבה במקום אשר דבר אתו ויסך עליה נסך וכו׳ (בראשית לה, יד). כבר השלים את נדרו, ומתה רחל בשביל מה שאמר עם אשר תמצא את אלקיך לא יחיה (בראשית לא, לב). אך חכמים ס״ל שלא קיים נדרו כראוי, כיון שלא הלך לבית אביו תחלה, כמו שהתנה ושבתי בשלום וכו׳ (בראשית כח, כא). ואח״כ והאבן הזאת אשר שמתי מצבה וכו׳ (שם כב). ולכן קבר את אשתו, ומפקי לה מדכתיב ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל (בראשית מח, ז). דלמה הוצרך לומר ואני בבואי מפדן, אלא ודאי שכונתו לומר שלפי שאיחר בדרך בבואו מפדן, מתה עלי רחל כלומר בשבילי. ובזה ידרשו הפסוקים הבאים כמן חומר, ויסעו מבית אל ויהי עוד כברת הארץ לבא אפרתה ותלד רחל ותקש בלדתה (בראשית לה, טז). ויהי בהקשותה בלדתה ותאמר לה המילדת אל תיראי כי גם זה לך בן (שם יז). ויהי בצאת נפשה כי מתה וכו׳ (שם יח). ותמת רחל ותקבר וכו׳ (שם יט). וקשה מהו זה ויסעו מבית אל, וכי לא ידענו שהיו בבית אל ומשם נסעו, ועוד קשה אריכות לשון ותלד רחל ותקש בלדתה, שהיל״ל ותקש רחל בלדתה. ולמה חזר לומר ויהי בהקשותה בלדתה. ועוד מה אלו תנחומין של אבל שאמרה המילדת אל תיראי כי גם זה לך בן, כי אם יראה מהמיתה לא יבצר ממנה אף שתוליד בן. ואם אמר ויהי בצאת נפשה כי מתה, למה הוצרך לחזור ולומר ותמת רחל, דדי שיאמר ותקבר וכו׳. אמנם זהו שבא הכתוב להעירנו, כי לא השלים יעקב את נדרו, לפי שלא הקריב קרבנות כמו שאמר והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלקים (בראשית כח, כב). שר״ל להקריב שם קרבנות, ואף על פי שכתוב ויסך עליה נסך ויצוק עליה שמן (בראשית לה, יד). לא הקריב קרבנות, ז״ש ויסעו מבית אל. ואז תלד רחל, ובבואה לידי סכנה נתקיים בה, נפל תורא חדד לסכינא (שבת לב.). ואז ותקש בלדתה, שנזכר עונה ועון יעקב. ויהי בהקשותה בלדתה. הנה אמרו בפ״ק דסוטה (יב.), מכאן לנשים צדקניות שלא היו בפתקה של חוה. ולכן מתמיה הכתוב ׳ויהי׳ הויה מחודשת, שרחל הצדקת תקש בלדתה. והנה אמרו המפרשים שהטעם לנשים המתות בלדתן, כי צפוי לפני הב״ה שאותו הולד יהיה רשע ולא יבא טובה ממנו, ולכן ממית אותם האשה וילדה. ובלי ספק שהיתה רחל מפחדת שמא יגרום החטא. לכן אמרה המילדת אל תראי כי גם זה לך בן, דומה ליוסף הצדיק. אמנם לא שוה לה, רק ויהי בצאת נפשה כי מתה. חזר לומר ׳ויהי׳ לשון צרה, כי לא היה כן לשום אחת מן האמהות, ולכן הוא לשון צרה, בצאת נפשה כי מתה. ותקרא שמו בן אוני. בן צערי, שלא תזכה לגדלו. ואביו קרא לו בנימין (בראשית לה, יח). פרש״י ז״ל, לפי שהוא לבדו נולד בארץ כנען, שהיא לצד ימין בנגב בארץ כנען. ונלע״ד שזה יבא היטב עם מה שפירשו המפרשים, שלא רצה הב״ה שישא שתי אחיות בארץ ישראל, ולכן מתה רחל תכף שבא לארץ, כי בחוץ לארץ אין חיוב קיום המצות כתקונן, מה שאין כן בא״י שקיימו האבות את כל התורה. ולכן חזר ואמר ותמת רחל, ולא זכתה להקבר במערה עם יעקב מהטעמים האמורים לעיל. ועוד כדי שתתפלל על בניה בלכתם בגלות. וזה רמוז במס׳, קברתה ג׳, וחסר וסי׳ ויצב יעקב מצבה על קברתה (בראשית לה, כ). ויהי קהלה סביבות קברתה, יחזקאל ל״ב (כג). שם עילם וכל המונה סביבות קברתה, יחזקאל שם (כד). הוא הדבר האמור בב״ר פ׳ פ״ב. מה ראה אבינו יעקב לקבור את רחל בדרך אפרת, אלא צפה אבינו יעקב שהגליות עתידות לעבור שם, לפיכך קברה שם כדי שתהא מבקשת עליהם רחמים ע״כ. ז״ש ויצב יעקב מצבה על קברתה. חסר שלא נקברה במערת המכפלה עם שאר האמהות, לפי שעתידה לבקש שם רחמים על בניה כשיעברו שם, כדכתיב קול ברמה נשמע וכו׳ (ירמיה לא, יד). וזהו ויהי קהלה סביבות קברתה (יחזקאל לב, כג). ששם עמדו לבכות על גלותם. כשגלו לבבל ולעילם.

ובב״ר פ׳ פ״ב. שלש הן שנתקשו בשעת לידתן ומתו כשהן חיות ואלו הן, רחל ואשת פינחס ומיכל בת שאול, רחל ותלד רחל ותקש בלדתה (בראשית לה, טז). אשת פינחס, וכלתו אשת פינחס וכו׳ (ש"א ד, יט). מיכל שנ׳ ולמיכל בת שאול לא היה לה ולד עד יום מותה (ש"ב ו, כג), ביום מותה היה לה, הה״ד יתרעם לעגלה אשתו (דה"א ג, ג). שפעת כעגלה ומתה ע״כ. וקשה הכפל שנתקשו בשעת לידתן, ומתו כשהן חיות. אך כונת המ׳ כי הגם שהיו צדקניות ולא היו בפתקה של חוה. עכ״ז יש סבה קרובה לכל אחת מהן למה נתקשו בלדתן, ולא זו בלבד שמתו כשהן חיות, שלא די שגבר עליהן חבלי יולדה, אלא אף גם זאת שמתו כשהן חיות, דהיינו באותו רגע שילדו, שהן תרתי לגריעותא, ולכן אמר שלש הן, למעוטי אותן שמתקשות בלדתן ואינן מתות תכף ומיד. רחל, ותלד רחל. ואף שהיתה צדקת ותקש בלדתה, וזה בשביל שאיחר יעקב את נדרו, וגם אמר עם אשר תמצא את אלקיך לא יחיה. ומאותה קללה מתה רחל. וזה כענין חלה, שכתוב בה בבואכם אל הארץ (במדבר טו, יח). ויעקב שיהא עצמו, וזה גרם שלא קיים מצות חלה כתקונה. וכן אשת פינחס, וכלתו אשת פינחס הרה ללדת (ש"א ד, יט). דכיון שאמר שהיא אשת פינחס, לא ידענו שהיא כלת עלי, אלא אמר כן להורות כי היתה צדקת כמוהו. אך עכ״ז ותכרע ותלד כי נהפכו עליה ציריה, דקדק לומר עליה, שאעפ״י שלא היתה ראויה לכך, הנה בעון בעלה הוכרחה למות, וזה לפי שכתוב אשר ישכבון את הנשים הצובאות (ש"א ב, כב). שאמרו שם בילקוט, לא היו מקריבין את הקרבנות בשעתן, והיו בנות ישראל סבורות שנטהרו והולכות ומשמשות, שנאמר אשר ישכבון (שם). ישכבן כתיב, משכיבין את הנשים עם בעליהן טמאות. וזהו כעין נדה, ולכן אע״פ שהיתה כלתו של עלי דומה אליו, עכ״ז להיותה אשת פינחס נהפכו עליה ציריה. ואמר הרה ללדת, כי בפ״ק דסוטה (יב.) איתא על יוכבד, ותהר האשה ותלד בן (שמות ב, ב). מקיש לידתה להורתה, מה הורתה שלא בצער אף לידתה שלא בצער, מכאן לנשים צדקניות וכו׳. ז״ש שאעפ״י שהיה ראוי שתהא לידתה כהורתה, עכ״ז להיותה אשת פינחס החוטא, נהפכו עליה ציריה ומתה, ומיכל בת שאול היתה צדקת בת צדיק, לפי שחכמים הגידו (תנחומא פ׳ תצוה), למה זכה שאול למלכות, בשביל נר זקנו שהיה מדליק נרות במבואות האפלים. ואין ספק שגם מיכל היתה זהירה בהדלקת נרות שבת שהוא משום שלום הבית, ועכ״ז נענשה בעבור שביזתה את דוד על שזלזל עצמו לכבד את ארון הקדש, ככתוב שם.

הרי הוכחנו כי בעבור שיעקב אמר אחי אביה הוא ברמאות, רימה אותו לבן כמה פעמים, ובא מעשה לידו משכם החוי שגם הוא חשב לרמותו. ולכן צריך האדם לילך בדרך אמונה בכל מעשיו, ולכן יכון לפרש עליו מזמור ק״כ וקכ״א בקצרה. כי לכן אמר יעקב, אל ה׳ בצרתה לי קראתי ויענני (תהלים קכ, א). שיעקב באו עליו חמש צרות. הא׳ שרדף אליפז להרגו במצות עשו. הב׳ בהיותו בבית לבן, שהחליף את משכורתו עשרת מונים. הג׳ בצאתו משם, שרדף לבן אחריו להרגו אלולי שהקדים הב״ה וצוהו, השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע. הד׳ כשבאו המלאכים וא״ל, באנו אל אחיך אל עשו וכו׳. הה׳ צרת דינה, שקמו כל האומות נגדו כמ״ש בילקוט פ׳ זו. וזהו אל ה׳ בצרתה, דהיינו בצרת ה׳, שהם חמש צרות הנ״ל, ועל כלם קראתי ויענני. אך העיקר שעמדה לי הוא בלכתי לפני אבי ליקח הברכות, והוצרכתי לומר אנכי עשו בכורך, שלכן התפלל ה׳ הצילה נפשי משפת שקר, לומר שהוא עשו, וכבר לימד לעצמו לומר אנכי מי שהוא, ועשו הוא בכורך. ובשנית ויאמר אני ולא הזכיר עשו, ועל שניהם אמר משפת שקר, על הראשונה ועל השנייה, מלשון רמיה שאע״פ שלא הוציא שקר מפיו, כי אמר אני מי שהוא, עכ״ז היה לשון רמיה. אבל על כלם לא דבר כזבים, כי כיון שקנה הבכורה נכנס במקום עשו וכנזכר לעיל, ועכ״ז חצי גבור שנונים וכו׳. וישטום עשו את יעקב ורצה להרגו. והוכרח לברוח לחרן, ועל זה אמר אויה לי כי גרתי משך, שישב שם עשרים שנה ונענש עליהם, כמ״ש זה לי עשרים שנה (בראשית לא, מא). לי הם וסופי ללקות כנגדן (רש״י בראשית לז, לד). ואח״כ רבת שכנה לה נפשי עם שונא שלום זה עשו. ואני אדרבא, אני שלום, שבקשתי את שלומם של לבן ושל עשו, ועכ״ז המה למלחמה. ועל אשא עיני אל ההרים, אלו האבות, אל יתן למוט רגליך, ותקע כף ירך יעקב. אל ינום שומרך אע״פ שויותר יעקב לבדו, הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל סבא. יומם השמש לא יככה, ויזרח לו השמש וירח בלילה, שהיא ליל ד׳ שנפגש עמו שרו של עשו.

ובב״ר פ׳ ע״ט. ויבא יעקב שלם וכו׳ (בראשית לג, יח). רבות רעות צדיק וגו׳ (תהלים לד, כ). רבות רעות זה עשו ואלופיו. צדיק זה יעקב. ומכלם יצילנו ה׳, ויבא יעקב שלם. ה׳ ישמור צאתך, ויצא יעקב. ובואך, ויבא יעקב עיר שלם ע״כ. הוקשה לבעל המ׳ שכיון שכתוב ויעקב נסע סכתה וכו׳ (בראשית לג, יז). מאי ויבא יעקב שלם. ולז״א כי כמה פעמים נרדף יעקב, וזהו רבות רעות צדיק, דהיל״ל רבות רעות לצדיק, אך רבות רעות צדיק הם עשו ואלופיו, שנלע״ד שהכונה על שרו של עשו שבא בלילה להזיקו, ויגע בכף יריכו וכו׳. כי כלם באו לו על היותו צדיק, שהברכות היו ראויות אליו, ועכ״ז וישטום עשו את יעקב על הברכה אשר ברכו אביו. ומכלם יצילנו ה׳ שנתרפא מצלעתו, ואז ויבא יעקב שלם. שפירשו ז״ל, שלם בגופו שלם בממונו וכו׳. ובזה ינעם מ״ש אחריו שומר כל עצמותיו, ויאבק איש עמו, והגם שותקע כף ירך יעקב. עכ״ז אחת מהנה לא נשברה. ולדרך זה יבא היטב, ה׳ ישמור צאתך ובואך, שכיון שאמר מעתה ועד עולם, מאי צאתך ובואך, היל״ל ה׳ ישמרך מעתה ועד עולם. לכן פירשו ביעקב שיצא מבית אביו ושלח עשו להורגו, ושמר ה׳ אלקיו אותו מכל רע, וכן בבואו ששמר אותו מעשו ואלופיו, ומכלם ויבא יעקב שלם. כן ה׳ אלקינו עמנו לא נבוש ולא נכלם. ויזכנו לראות בבנין שלם. במהרה בימינו אמן. בילא״ו.