דרוש נ''ד לפרשת ויקהל שקלים והפטרה

כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כפר נפשו לה׳ בפקוד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם (שמות ל, יב).

מגלה פ״א (דף יג:), א״ר שמעון בן לקיש גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן הרשע לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקלי המן. והיינו דתנן (שקלים א, א) באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים. ע״כ.

יקרא האדם ויכונה האיש בשם עולם קטן, מהטעם שאמרו בפ״ד דסנהדרין (סנהדרין ד, ה׳.) במשנה לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל מע״ה כאילו קיים עולם מלא וכו׳. וצריך להבין היכא קאי ׳לפיכך׳ אדלעיל. ועוד מאי ׳אדם יחידי׳, דהיל״ל אדם אחד. ועוד מכלל הין אתה שומע לאו, דמדקאמר שכל המאבד וכו׳. הוה שמעינן דכל שאינו מאבד אלא מקיים הוי כאלו קיים עולם מלא. האמנם תנא קאי אדלעיל שמאיימין את העדים על עידי נפשות ואומרים להם, הוו יודעין שלא כדיני ממונות דיני נפשות, דיני ממונות אדם נותן ממון ומתכפר לו, דיני נפשות דמו ודם זרעיותיו תלויין בו עד סוף העולם, שכן מצינו בקין שהרג את אחיו נאמר בו, קול דמי אחיך צועקים (בראשית ד, י). אינו אומר דם אחיך אלא דמי אחיך, דמו ודם זרעיותיו. ד״א דמי אחיך. שהיה דמו מושלך על העצים ועל האבנים, לפיכך נברא אדם יחידי וכו׳. וצריך ליישב למה לא סגי ליה בטעם ראשון שאמר ד״א דמי אחיך וכו׳. ויובן עם מאי דגרסי׳ בסוטה פ״ט (מו.), תניא א״ר יוחנן בן שאול, מפני מה אמרה תורה הבא עגלה בנחל, אמר הב״ה יבא מי שלא עשה פירות ויערף במקום שאין עושה פירות ויכפר על מי שלא הניחוהו לעשות פירות, הי פירות, אילימא פריה ורביה, אלא מעתה אזקן וסריס הכי נמי דלא ערפינן, אלא אמצות, ע״כ. בזה הרוחנו טעם שהוצרך לדבר אחר, לפי שלטעם ראשון שדרש דמי אחיך, דמו ודם זרעיותיו, נפיק מינה חורבא לומר דאין עונש בהריגת זקן וסריס כשאר האדם, כיון שאינו מתקיים דמו ודם זרעיותיו, לכן אמר טעם אחר שהיה דמו מושלך וכו׳. דקאי גם לכל אדם. ואמר לפיכך נברא אדם יחידי. כלומר בין לטעם ראשון בין לאחרון נברא אדם יחידי, ר״ל לבדו בלי אשה, שאע״פ שכתוב זכר ונקבה בראם (בראשית ה, ב). שניהם היו גוף אחד, וזה ללמדך שכל המאבד נפש אחת דווקא, דהיינו המקיים תורה ומצות שבכלל ישראל ובשם ישראל יכונה. מע״ה כאילו איבד עולם מלא. לפי שכל העולם תלוי עליו, שכן אמרו בפ״ק דקדושין (מ:), ר״א בר׳ שמעון אמר לפי שהעולם נדון אחר רובו, והיחיד נדון אחר רובו, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה, שנ׳ וחוטא א׳ יאבד טובה הרבה (קהלת ט, יח). וקשה למה הביא ראיה לחוטא ולא לזוכה. ודאי שיש לומר דכיון דמדה טובה מרובה ממדת פורענות, אם הביא ראיה שהעובר עבירה מכריע וכו׳, כ״ש שהעושה מצוה מכריע את כל העולם לכף זכות. אך עדיין יש להבין הכתוב לשני החלוקות, שאמר טובה חכמה מכלי קרב וחוטא א׳ וכו׳. דקשה דהיה לו לומר יאבד טובות הרבה או טובה רבה. אך הכונה כי החכם בחכמתו ובמעשיו הטובים מציל את העיר מבלי שיצטרך לכלי קרב ומלחמה, כמ״ש ומלט הוא את העיר בחכמתו (קהלת ט, טו). וכן וחוטא אחד יאבד, פועל יוצא מבנין הכבד, שלא בלבד לעצמו אלא גם העולם יאבד טובה הרבה, דהיינו שמכריעו לכף חובה, והיה הטוב ההוא המוכן לבא לעולם מתעכב על ידו, ולכן לא אמר ׳טובות׳ כי לא על הזכיות מדבר אלא על הטובה הראויה לבא לעולם. והוצרך התנא לחזור ולומר וכל המקיים וכו׳. לפי שהייתי אומר כי כל המאבד נפש אחת מישראל כאלו איבד עולם מלא, אך המקיים אינו כן, כי מי יאמר שיש לו כל כך זכות כמקיים עולם מלא. לכן הוצרך לחזור ולומר ׳כל המקיים׳. ועוד שהמאבד פירשנוהו שדווקא אם הוא ראוי לבנים כדדרשינן דמו ודם זרעיותיו. אך אם אינו ראוי לבנים אינו כמאבד עולם מלא, לכן חזר ואמר ׳וכל המקיים נפש אחת מישראל׳ אף שאין לו בנים הוי כאלו קיים עולם מלא, והשתא אתי שפיר ד׳לפיכך׳ שייך שפיר לשתי החלוקות הראשונות, ד׳כל המאבד׳ שייך לטעם דמו ודם זרעיותיו. ׳וכל המקיים׳ שייך לטעם אחר אף שאינו ראוי להוליד. ואיתא בתנחומא פ׳ נצבים, כל איש ישראל (דברים כט, ט). אפי׳ צדיק א׳ ביניכם, כולכם עומדים בזכותו, ולא אתם בלבד אלא כל העולם כלו בזכותו עומד, שנ׳ וצדיק יסוד עולם וכו׳ (משלי י, כה). כי הנה הצדיק הוא מי שזכיותיו מרובין מעונותיו, ולכן מן הדין מכריע כל העולם לכף זכות. וכן אמרו ביומא פ״ג (לח:), אר״א אפילו בשביל צדיק א׳ העולם נברא, דכתיב וירא אלקים את האור כי טוב (בראשית א, ד). ואין טוב אלא צדיק, שנא׳ אמרו צדיק כי טוב (ישעיה ג, י). א״ר חייא בר אבא א״ר יוחנן, אפי׳ בשביל צדיק א׳ העולם מתקיים, שנא׳ וצדיק יסוד עולם (משלי י, כה) ע״כ. האנשים האלה שלמים הם, שקולים הם ויבאו שניהם, כי זהו ששנינו בפ״א דאבות, על ג׳ דברים העולם עומד. והוא מ״ש ר״א אפי׳ בשביל צדיק א׳ העולם נברא. כי הצדיק מקיים תורה ועבודה וג״ח שבשבילם העולם נברא. ובסוף הפרק תנן, על שלשה דברים העולם קיים, על הדין ועל האמת ועל השלום. דהיינו שהעולם מתקיים על אלו, והוא מ״ש ר״י אפי׳ בשביל צדיק א׳ העולם מתקיים. ועיין באבות עולם שלנו (אבות עולם. פרק א׳ משנה יח.).

עוד יובן ׳לפיכך נברא אדם יחידי׳ עם מ׳ ז״ל בב״ר פ״ח. א״ר אושעיא, בשעה שברא הב״ה את אדם הראשון, טעו בו מלאכי השרת ובקשו לומר לפניו קדוש. משל למלך ואפרכוס שהיו בקרונין, והיו בני המדינה מבקשים לומר למלך הימנון, ולא היו יודעים איזהו, מה עשה המלך, דחפו והוציאו חוץ לקרונים וידעו הכל שהוא אפרכוס. כך בשעה שברא הב״ה את אדה״ר, טעו בו מה״ש ובקשו לומר לפניו קדוש, מה עשה הב״ה, הפיל עליו תרדמה וידעו הכל שהוא אדם, הה״ד חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו (ישעיה ב, כב), ע״כ. וקשה מאד, וכי לא ידעו המלאכים שאדה״ר היה יציר כפיו ית׳, שהרי נמלך עמהם ואמר נעשה אדם (בראשית א, כו). ואין המשל דומה לנמשל, שבמשל אומר שהוציאו חוץ לקרונין, ובנמשל שהפיל עליו תרדמה. אמנם בפר״א פי״ב איתא ז״ל, חיבה יתירה חבב הב״ה לאדה״ר, שבראו ממקום קדוש וטהור, ממקום בה״מ, והכניסו לאפדנו, שנ׳ ויניחהו בגן עדן וכו׳ (בראשית ב, טו). והיה מטייל בג״ע כא׳ ממלאכי השרת, אמר הב״ה אני יחיד בעולמי וזה יחיד בעולמו, לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו וכו׳ (שם יח). והפיל עליו שנת תרדמה וישן לו, ולקח עצם מעצמותיו ובשר מלבו, ועשאה עזר והעמידה כנגדו וכו׳, עד שהיה לבדו נק׳ שמו אדם, ומשבנה לו עזר נקרא שמו איש והיא אשה ע״כ. נלמוד מזה כי בראות מה״ש שאדם נברא מצד גופו, ממקום הקדש מבית המקדש. ומצד נשמתו הניחו בג״ע, ג״כ מקום קדוש. לכן טעו בו ובקשו לומר לפניו קדוש. וזהו כשראו שהיה מטייל עמו יתברך בג״ע. מה עשה הב״ה, הפיל עליו שנת תרדמה וברא לו עזר כנגדו וכו׳. ויובן עם מ״ש בזהר פ׳ תרומה דף קע״ג א׳ ז״ל, מלאכין עלאין כד בעאן לאתאחדא במריהון, לא יכלין עד דדחיין לה לס״א לבר, מה עבדין, נחתין שיתין רבוא דמלאכי קדישי ואפילו שינתא על כל בני עלמא, וכד איהי נחתא דקא דחיין לה לבר, ויהבין לה כל עלמא דא בההיא שינתא, כדין איהי שלטא עלייהו ומקבלין מסאבו מינייהו ע״כ. וזהו הטעם שהשינה א׳ מס׳ במיתה, שס״א שולטת על האדם ביום מותו. ובזה ראו מה״ש שאינו אלוק, וזוהי כונת הכתוב, חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו (ישעיה ב, כב). שכשהאדם ישן, הנשמה היא באף שהוא נעור, כמ״ש בפ׳ הרואה (ברכות סא:). ובזה רואים כי במה נחשב הוא, ואין ראוי לומר לפניו קדוש. ועל כל אלה לא היה לו לבראתו יחידי, ועכ״ז מפני הטעמים שהזכיר, ׳לפיכך נברא אדם יחידי׳. וזש״ה ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אותו, תחלה בראו יחידי. ואח״כ כי ראה שטעו בו מלאכי השרת, זכר ונקבה ברא אותם. לכן התחיל בלשון יחיד וסיים בל׳ רבים, ועוד תנן התם, ומפני שלום הבריות, שלא יאמר אדם לחבירו אבא גדול מאביך. ושלא יהיו אפיקורסים אומרים הרבה רשויות בשמים. ולהגיד גדולתו של הב״ה, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם א׳ וכלם דומין זה לזה. וממ״ה טבע כל אדם בחותמו של אדה״ר ואין א׳ מהן דומה לחבירו. הוצרך התנא לכל אלו הטעמים, דאילו לטעם ראשון שכל המאבד וכו׳. היה לו לברוא אדם יחידי תחלה ואח״כ לברוא אחרים, ולא שיולדו זה מזה. לזה נתן טעם אחר, ומפני שלום הבריות, שלא יאמר אדם לחבירו אבא גדול מאביך. שאבי נברא תחלה ואח״כ ברא את אביך. ולפי טעם זה היה ראוי לברוא תחלה זכר ונקבה, כי גם לטעם ראשון זכר ונקבה נחשבו לא׳, כי דכר בלא נוקבא פלג גופא הוי. לכן הוצרך לטעם ג׳ מפני המינין, שלא יאמרו שתי רשויות בשמים, אחד ברא הזכר ואחד הנקבה. ועדין לא יספיק זה, שאעפ״י שלא בראה תחלה. לבסוף כשבראה יאמרו כן, לז״א ולהגיד גדולתו של הב״ה וכו׳. ואפשר שד׳ טעמים אלה הם כנגד ד׳ סיבות, כי כנגד התכליתית הקדים שכל המאבד וכו׳. כי לכך נקרא האדם עולם קטן, שבשבילו מתקיים העולם, שלכך בראו כדי שיהיה לו קיום, וברא האדם באחרונה, כי תחלת המחשבה הוא סוף המעשה. ומפני שלום הבריות וכו׳. היא הצוריית, שכן מצד הנשמות כל ישראל שוים, שהם חלק אלוק ממעל, ולא יוכל אדם לומר לחבירו אני גדול ממך, כי כל א׳ מישראל יכול להעלות נשמתו כמרע״ה במעשיו הטובים. ושלא יהיו המינין אומרים הרבה רשויות בשמים, כנגד הפועלת. כי הלא אב א׳ לכלנו אל א׳ בראנו. ולהגיד וכו׳ וממ״ה הב״ה טבע כל אדם בחותמו של אדה״ר, זוהי החומרית שעליו נאמר תתהפך כחומר חותם (איוב לח, יד). כמ״ש שם בגמ׳ (סנהדרין לח.). ולדרך זה איתא עוד שם, ת״ר אדם נברא בע״ש, ומפני מה, שלא יהיו מינין אומרים שותף היה לו להב״ה במעשה בראשית. זהו כנגד הסבה הפועלת, כי הוא ברא כל העולם לבדו קודם שיברא האדם, ד״א שאם תזוח דעתו עליו אומרים לו יתוש קדמך במעשה בראשית, זהו כנגד הצוריית, שמצד הנשמה נברא קודם לכלם, אך אם תזוח דעתו עליו שמאבד צורתו, אז אומרים לו יתוש קדמך מצד הגוף. ד״א כדי שיכנס למצוה מיד. פרש״י שבת. כי השבת הוא רמז לעה״ב, והוא התכלית שבשבילו נברא האדם, שיזכה בעה״ז ויתקין עצמו בפרוזדור, כדי שיכנס לטרקלין הוא העה״ב עולם הנשמות. ד״א כדי שיכנס לסעודה מיד. היא החומרי׳. שפי׳ רש״י ז״ל, שימצא הכל מוכן ויאכל מאשר יחפוץ, ע״כ. לפי שקשי׳ מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף. ואם היה ממתין להכינם אחר שחטא לא היה מן הראוי. לכן בראם מתחלה כדי שימצא הכל מוכן ולא יקטרגו עליו.

נחזור למה שהתחלנו, כי אדם א׳ שקול ככל העולם, ולכן אמרו בב״ק פ״ז (פג.), דרש ר׳ דוסתאי דמן ביריה, ובנחה יאמר שובה ה׳ רבבות אלפי ישראל (במדבר י, לו), ללמדך שאין השכינה שורה על פחות משני אלפים ושני רבבות מישראל, הרי שהיו ישראל שני אלפים ושני רבבות חסר אחד, והיתה אשה עוברה ביניהם וראויה להשלים, ונבח בה כלב והפילה, נמצא זה גרם לשכינה שתסתלק מישראל ע״כ. וצריך לדקדק שאם עדין לא שרתה שכינה, שהרי חסר א׳ מהמנין הראוי, איך יאמר אח״כ נמצא זה גרם לשכינה שתסתלק מישראל, והיה לו לומר נמצא זה גרם לשכינה שלא תשרה בישראל. אמנם יובן עם מ״ש בילקוט תהלים מזמור ס״ח ע״פ רכב אלוקים רבותים. א״ר אבדימי דמן חיפה, שניתי במשנתי שירדו עם הב״ה לסיני כ״ב אלף של מלאכי השרת כמחנה לויה. א״ר אלעזר מהו אלפי שנאן, הנאין והמשובחין שבהם וכו׳. הנה כי כן כשם שברדת הב״ה לסיני ליתן תורה, היו עמו כ״ב אלף מה״ש היותר משובחין, כך השכינה שורה בישראל כשהם כמנין זה הנאין והמשובחין. וזה כי אע״פ שישראל היו ששים רבוא. היה שבט לוי ביניהם שהם הנאין והמשובחין שבהם, יורו משפטיך ליעקב וכו׳ (דברים לג, י). במספר כ״ב אלף. כמנין כ״ב אותיות התורה, שכן כתוב בהם ותורתך לישראל כי שמרו אמרתך וכו׳. והוא פשט הכתוב, רכב אלקים רבותים אלפי שנאן. שהם כ״ב אלף. אד׳ בם סיני בקדש. שהם כמנין אותיות התורה שניתנה בסיני. ואיתא במדבר רבה פ״ג, ארשב״ג למוד הוא השבט הזה, שהב״ה מונה אותן עד שהם במעי אמן. וכ״כ רש״י ז״ל שם בפ׳ במדבר. למוד אותו השבט להיות נמנה מן הבטן (במדבר ג, טו). והוא לע״ד מ״ש במזמור ס״ח. במקהלות ברכו אלקים. דהיינו שהשכינה שורה בקהל ישראל, ולא בלבד על הנולדים. אלא אד׳ ממקור ישראל. שאף בהיותם במקור מעי אמם, השכינה שורה עליהם. וכן תרגם המתרגם, רוממו ה׳ עובריא במעי אמהון זרעא דישראל (תהלים סח, כז). וכן דרשו ז״ל שאפי׳ עוברים ממעי אמן אמרו שירה. בזה מובן מאמרנו, הרי שהיו ישראל כ״ב אלף חסר א׳ מהנולדים, והיתה אשה עוברה ביניהם וראויה להשלים, שאפי׳ עוברים ממעי אמן שכינה שורה ביניהם. ונבח בה כלב והפילה, שאין זה אלא גרם נזק מבעל הכלב, עכ״ז גרם לשכינה שכבר שרתה בישראל ע״י עובר זה שהשלים המנין. שתסתלק מישראל כיון שחסר א׳ ממנין כ״ב אלף. כבר נדפס בספר אבות עולם דף צ״ו א׳ ((אבות עולם. פ״ו, ב).). עוד מצינו בפ׳ הרואה (ברכות נח.), בן זומא ראה אוכלוסא בהר הבית, אמר ברוך חכם הרזים וברוך שברא כל אלה לשמשני. ופרש״י ז״ל, עשיר היה, והכל באים אצלו לסחורה, ע״כ. והוא קשה הבנה, וכי בן זומא ראש הדרשנים כנז׳ בסוטה פ״ט (מט:), היה עוסק בסחורה, ותורתו אימתי נעשית, ובפרט שבאו אצלו ששים רבוא שהיא אוכלוסא כנז׳ שם לסחורה. אמנם נלע״ד שיובן עם מ״ש בעל מגלה עמוקות אופן ט׳, ששים רבוא פרצופים יש בעולם, כנגד ששים רבוא אותיות התורה. ובאופן קפ״ו אמר כי כל א׳ מישראל יש לו אות אחת מס״ר אותיות התורה. ולכן משה כלול מס׳ ריבוא נשמות של ישראל, כי הוא היה הצנור ליתן שפע לכל הדור ע״ש בארוכה (הקדמה גדולה מבוארת בזוהר חדש, שבאחד באדר מתחילין האותיות להתנוצץ ברקיע, לדעתי רזא עילאי לרזי דמתניתין, דתנינן תמן במסכת שקלים, באחד באדר משמיעי׳ על השקלים ועל הכלאים. רזא דמלה כל מעשים שנעשי׳ במקדש הם כלם ברזי דחכמתא, וכל מה שיש למעלה יש למטה, וכמו שבאחד באדר למעלה מתחילין האותיות להתנוצץ ברקיע, לפי שבאותו פרק התחילה להתנוצץ נשמתו של משה שהיא כלולה מס׳ רבוא אותיות התורה, שכן משה כלול מטעם זה מששים רבוא נשמות של ישראל, וסוד שש מאות אלף רגלי אשר אנכי בקרבו (שמות יב). כי לכל אחד מישראל יש לנשמה שלו אות אחת מס׳ רבוא אותיות התורה (כדאיתא בזוהר רות ע״פ וזאת לפנים בישראל).). ותנן בפ״ק דברכות (יב:), אר״א בן עזריה, הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא וכו׳. ולכן כשראה בן זומא אוכלוסא בהר הבית, שהם ס״ר פרצופים, ולכל א׳ יש לו אות בתורה, שנמצא שהם כוללים כל התורה כולה. אמר ברוך חכם הרזים. שהב״ה יודע כל מה שיש בתורה, אלקים הבין דרכה וכו׳. וברוך שברא כל אלה לשמשני, שעל ידם היה מוציא לאור חדושי תורה, כיון שהוא היה ראש הדרשנים, שכשמת בן זומא בטלו הדרשנים. וזהו שכיון רש״י במתק דבריו, עשיר גדול היה. כמ״ש בספרי פ׳ דברים, חכם דומה לשלחני עשיר, והכל באין אצלו לסחורה. לחדש חדושי תורה על ידו, שע״י שהיו שואלין מאתו דברי חכמה, כי טוב סחרה מסחר כסף (משלי ג, יד). הוא היה מחדש ודורש בתורה על ידם.

אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל, כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לה׳ וכו׳ (שמות ל, יב). כי יש כאן יתור נפיש, שהיל״ל בקצרה כי תפקוד את בני ישראל ונתנו איש כופר לה׳ ולא יהיה בהם נגף. ולמה ב׳ פעמים בפקוד אותם. ותחלה יובן עם מ״ש בב״ב פ״א (י:), צדקה תרומם גוי (משלי יד, לד). אלו ישראל. וצדקה תציל ממות. ממיתה משונה ומדינה של גהינם. לכן אמר כי תשא וכו׳. שע״י הצדקה תרומם ראשם של בני ישראל. ונתנו איש כופר נפשו לה׳ בפקוד אותם. לשון חסרון, מל׳ ולא נפקד ממנו איש (במדבר לא, מט). שאם נגזר עליהם חסרון ומיתה יתנו כופר בצדקה. ולא יהיה בהם נגף. דהיינו צור מכשול ואבן נגף, בפקוד אותם. מלשון ופקודת כל האדם יפקד עליהם (במדבר טז, כט). שאחרי מיתתם לא ירדו לגהינם אבן נגף. ולפי שאמרו (גיטין ז.), אם רואה אדם שמזונותיו מצומצמים יעשה מהן צדקה. לכן הדל לא ימעיט ממחצית השקל, ולדרכנו הנז׳ יובן עם מ״ש שם בעל מגלה עמוקות אופן קפ״ו, שבא׳ באדר מתחילין אותיות התורה להתנוצץ ברקיע, לפי שבאותו פרק התחילה להתנוצץ נשמתו של משה שהיא כלולה מס״ר אותיות התורה. שכן מטעם זה משה כלול מס״ר נשמות של ישראל, ובמ׳ חקור דין ח״ב פי״ו כתוב וז״ל, בירושלמי דשקלים פ״ו (כה.), ממולאים בתרשיש (שיר השירים ה, יד). על הלוחות, שבין כל דבור ודבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה. ועל כן אמרו שלא היתה תורה משתכחת מישראל אלמלא נשתברו לוחות ראשונות. ואילו זכינו שמרע״ה ילך לפנינו ולוחות העדות על שתי ידיו, הנה אז כל תלמיד ותיק הקרב הקרב, היה רשאי להסתכל ולהתבונן בהם ועיניו רואות כפי כחו דקדוקי תורה חרותים עליהם, שהכל נאמר למשה בסיני ע״כ. וכבר אמרו בילקוט פ׳ תשא, וישבר אותם תחת ההר. באותה שעה נגזרה גזרה על ישראל שילמדו מתוך הצער ומתוך השעבוד וכו׳. ופירשנוהו בס׳ אבות עולם שלנו פ״ו דאבות על משנת אריב״ל בת קול יוצאת וכו׳ ע״ש ((אבות עולם. פ״ו, משנה ג). ובזה יובן מ׳ הילקוט פ׳ כי תשא שכתבנו לעיל שכשנשברו הלוחות נגזרה גזירה על ישראל שילמדו אותם, היינו הדברים שהיו כתובים על הלוחות הראשונים, מתוך הצער ומתוך השעבוד, דהיינו צער שעבוד מלכיות. ומתוך הטלטול ומתוך הטרוף, כלפי שהיו חירות ממלאך המות, ואחר שנשברו הלוחות חזר מלאך המות למקומו, וצריך טלטולא דגברא לילך למקום שנגזרה עליו מיתה, כההוא עובדא דתרין כושאי המובא בפ׳ החליל (סוכה נג.), דשלמה שדרינהו למחוזא דלוז, כי מטו אבבא שכיבו. ועל זה אמר שלמה רגלוהי דבר איניש אינון ערבין ביה, לאתר דמתבעי לתמן מובילין יתיה. ועם זה אני מפרש הפ׳ תוסף רוחם יגועון ואל עפרם ישובון (תהלים קד, כט). שהיה לו לומר ואל עפר ישובון כמ״ש כי עפר אתה ואל עפר תשוב (בראשית ג, יט). אך יובן עם מ״ש בפרקי ר״א פ׳ י״א ז״ל, ולמה כינס את עפרו מד׳ פינות העולם, שכל מקום שילך אדם ובא קצו להפטר מהעולם, משם הוא עפר גופו ולשם הוא חוזר. וזהו בכיוון ואל עפרם דוקא ישובון, והשתא אתי שפיר מתוך הטלטול על מלאך המות, ומתוך הטירוף שכך הוא טורף דעתו של אדם בשעת מותו כנודע כשרואה אותו כנזכר לרז״ל בפ״ק דע״א (כ:) ע״ש . ומתוך הדוחק ומתוך שאין להם מזונות, להפך ממה שהיו חירות מן היסורין, כי כבר אז״ל בשמות רבה פ׳ ל״א. אין לך מדה קשה מן העניות, שכל מי שהוא מדוקדק בעניות כאילו דבוקים בו כל היסורים שבעולם וכו׳. ועכ״ז העוסק בתורה תדיר הרי הוא חירות מכלם כדלעיל שגם מלאך המות אינו שולט עליו.). על כל אלה אמר הכתוב כי תשא את ראש בני ישראל, דהיינו ליחד נשמתם עם אותיות התורה, ולכן רא״ש נוטריקון ש׳שים ר׳בוא א׳ותיות. ששים רבוא אנשים. וזהו ראש בני ישראל לפקודיהם. מל׳ פקודי ה׳ ישרים (תהלים יט, ט). דהיינו ליחד נשמתם עם ס״ר אותיות התורה. כי להיות שמשה שיבר את הלוחות מדעתו, צריך הוא לחזור וליחד נשמות ישראל עם אותיות התורה, לפי שבשיבור הלוחות נפרדו איש מעל אחיו, ולפי שחרות על הלוחות. ופי׳ רז״ל (ויקרא רבה פ׳ י״ח), חירות ממלאך המות ומשעבוד מלכיות. וכשנשברו הלוחות חזר מ״ה למקומו, ובזה יהיה בהם נגף. לכן ונתנו איש כופר נפשו לה׳ בפקוד אותם. ולא ישלוט עליהם מ״ה, זהו ולא יהיה בהם נגף. זה יתנו מחצית השקל בשקל הקדש, כי שק״ל גי׳ נפ״ש, והנה זכר ונקבה הם נפש אחת, וכשהם נפרדים כל א׳ הוא חצי נפש. ויען כי השקלים באים לכפר על העגל, והנשים לא נתנו נזמיהן לעגל, לפיכך הזכרים בלבד יתנו מחצית השקל שהם חצי נפש. ולפי שפגמו בעשרת הדברות שהם כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם.

ולדרך זה יובן מ׳ תנחומא פ׳ תשא ז״ל, מחצית השקל. על שחטאו בשש שעות בחצי היום, יתנו מחצית השקל שהוא ששה גרמיסין, ר׳ יוחנן אמר על שעברו על עשרת הדברות, לפיכך כל אחד וא׳ יתן עשר גרה שהוא מחצית השקל. רשב״ל אמר לפי שמכרו בכורה של רחל בעשרים כסף, ונטל כל א׳ וא׳ מטבע, לפיכך יתן כל א׳ ואחד מטבע, ע״כ. השלימים האלו באו כל א׳ וא׳ לתרץ קושיא שיש בכתוב. כי תחלה קשה למה מחצית השקל ולא שקל שלם, לכן פי׳ שהוא על שחטאו בעגל בחצי היום, וירא העם כי בושש משה (שמות לב, א). כמ״ש במקומו שהמתינו עד שש שעות ולא בא משה. ואמנם עדין יקשה למה מחצית השקל ולא חצי מטבע אחר, או יאמר שש מטבעות, ולמה הוצרך לפרש עשרים גרה השקל, לכן אר״י על שעברו על עשרת הדברות יתנו מחצית השקל שהוא עשר גרה. ורשב״ל קשיא ליה למה הוצרך לחזור ולומר מחצית השקל תרומה לה׳. לכן פי׳ לפי שמכרו בכורה של רחל וכו׳. וזה דמהטעמים האמורים, היה לו לצוות שיתנו שש גרמיסין או עשר גרה, ולמה דוקא מחצית השקל שלם שהוא מטבע א׳, אלא ודאי שהוא לכפר על מכירת יוסף, שלקח כל א׳ וא׳ מטבע. כי הנה ודאי שכונת השבטים היתה להעביר גלולים מן הארץ, שאמרו עתיד זה להשיאנו לבעלים כמו שנכתב במקומו. אך היה להם לזכור שרחל לקחה את התרפים מלבן להפרישו מע״א, כמ״ש רש״י ז״ל להפריש אביה מע״א נתכונה. וכיון שכן לא היה להם למכור בכורה של רחל. ואף גם זו ליטול מטבע לכל א׳ וא׳, שאם כונתם להפריש בניהם מע״א, כדי שלא יצא ירבעם שעשה עגלים לע״א, היה להם למכרו חנם ולא ליטול כל א׳ וא׳ מטבע, ולכן יתן כל א׳ מטבע, גם פה יתבאר מ״ש רש״י ז״ל בפ׳ חיי שרה, ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו (בראשית כד, כב). רמז לשקלי ישראל בקע לגולגולת, ושני צמידים, רמז לשני לוחות מצומדות. עשרה זהב משקלם, רמז לעשרת הדברות שבהן. ובב״ר פ׳ ס׳ הביא, ושני צמידים ועשרה זהב כדברי רש״י ז״ל, אך בקע לגולגולת לא הביא. אמנם בתרגום יונתן כתוב כן, והטעם לאלו הדרשות כי ידע אליעזר שעתידין בניו של יצחק לקבל התורה על שני לוחות, ומה שכתב רש״י מצומדות, ר״ל כמו שכתוב בזהר פ׳ יתרו דף פ״ד ב׳. רא״א בנס הוו כתיבין וכו׳. חמש׳ קלין אינון לימינא וחמשה לשמאלא, ואינון דשמאלא כלילן בימינא, ומן ימינא אתחזון אינון דשמאלא ואתכלילן אלין באלין, מאן דהוה בסטרא דא חמי לסטרא אחרא, הא כיצד מאן דהוה מסטרא דא הוה קרי בדא אנכי ה׳ אלקיך, ומאלין אתוון הוה חמי וקרי לא תרצח וכו׳ וכך לכלהו. וזהו מצומדות ועשרה זהב, רמז לעשרת הדברות שבהן שהיו מצומדות כנז׳. ולפי שחטאו אבותינו במדבר ובשביל זה נשתברו הלוחות, הקדים הב״ה רפואה למכה וצוה על מעשה המשכן, יבא זהב המשכן ויכפר על מעשה העגל, ואדני המשכן היו מחצאי שקלים בקע לגולגולת, כדי שכל ישראל יהיו שוים בעשיית המשכן ויסודותיו שהם האדנים. ולכן הקדים אליעזר ויתן לרבקה נזם זהב בקע משקלו. לרמוז למחצית השקל שמכפר על העגל כדלעיל. וגם בזה רמז לה׳, שהיה כדאי ליכנס בביתו של אברהם שעושה צדקה וחסד, כמו שיעשו בניו בתת השקלים לצדקה. ואמר תרומה לה׳. אותיות תורה מ׳, היא התורה שניתנה למ׳ יום. וכדי שכל ישראל יהיו שוים בעשיית המשכן כדלעיל, וגם התורה כל מי שרוצה ליטול יבא ויטול, כי כלם שמעו בסיני אנכי ולא יהיה לך, לפיכך העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, ובזה נחשב כאילו כל א׳ עושה את שלו ומקבל תורה ומקריב קרבנות, וז״ש לתת את תרומת ה׳ (שמות ל, טו). שלא אמר לתת בתרומת ה׳ רק את תרומת ה׳, שמעלה עליו הכתוב כאילו כל א׳ יתן כל התרומה כיון שכלם שוים. וז״ש ולקחת את כסף הכפורים מאת בני ישראל ונתת אותו על עבודת אהל מועד (שמות ל, טז). ששם התורה, ובזה יתיחדו ס״ר ישראל עם ס״ר אותיות התורה. ועוד יובן עם מ״ש בזהר פ׳ וישלח קע״א א׳ ז״ל, ומאן דלעי באורייתא ולית מאן דסמיך ליה, ולא אשתכח מאן דמטיל מלאי לכיסתיה, על דא אורייתא קא משתכחא בכל דרא ודרא, וגרמין לאתתקפא לההוא דלית ליה שוקין ורגלין לקיימא עלייהו. ובזהר פ׳ פקודי דף ר״מ א׳, ת״ח כתיב ויתן את אדניו (שמות מ, יח). אעיל משה אינון סמכין ואתקיף סטרא דא, כדין אינון סמכין דס״א נפלו ואתרפו, ע״כ. ולפי שחטאו ישראל בעגל נשתברו הלוחות ונגזרה גזרה שילמדו מתוך העוני ומתוך הדוחק וכו׳ כדלעיל, ובשביל זה העוסקים בתורה צריכים למי שיסמכם ויתמוך אותם, ובזה מתרפים סמכין דס״א ומתחזקים של הקדושה, ולכן אמר ונתת אותו על עבודת אהל מועד, שהיא התורה שהיתה באהל מועד. והיה לזכרון לבני ישראל לכפר על נפשותיכם. קשה דהיה לו לומר לכפר על נפשותיכם. אך יובן עם מ״ש בתנחומא פ׳ תשא, ובפרשת שקלים אמר משה לפני הב״ה, רבש״ע משאני מת אין אני נזכר. א״ל הב״ה, חייך כשם שאתה עומד עכשיו ונותן להם פ׳ שקלים ואתה זוקף את ראשן, כך בכל שנה ושנה שקוראין אותה לפני, כאילו אתה עומד שם באותה שעה וזוקף את ראשן, מנין ממה שקראו בענין, וידבר ה׳ וכו׳ כי תשא, שא את ראש לא נאמר אלא כי תשא, ע״כ. וקשה למה הרגיש משה בפ׳ שקלים ולא הרגיש בפ׳ קרבנות, שגם הם אינם נוהגים אלא בפני הבית, אך יש לנו הקדמה נוראה, כי אליהו הוא המקריב בבית המקדש אפי׳ בחרבנו, כי א״א לעולם בלא קרבנות, ויש לו מעות מתרומת הלשכה שנגנזות לשם כך, ועל זה תנן (מגלה י.), שמעתי שמקריבין אע״פ שאין בית. וכן פסק הרמב״ם בפ׳ ו׳ מהלכות בית הבחירה. אמנם השקלים אין נוהגין אלא בפני הבית, כדתנן בסוף מ׳ שקלים (פרק ח׳ ח). ולכן לא הרגיש משה בפרשת קרבנות לפי שעדיין הם קרבים, אך בפ׳ שקלים שאין נוהגין אלא בפני הבית, אמר משאני מת ועתיד הבית ליחרב איני נזכר. א״ל חייך, כי עדין יש זכר לשקלים במה שקורין אותה בכל שנה, באותו זמן ממש של שבת קודם א׳ באדר, וזהו כי תשא לשון עתיד, שלעולם יזכר שמו בפ׳ זו, ולכן אמר לכפר על נפשותיכם, שגם הוא בכלל ישראל ונזכר פ׳ זו.

הרי למדנו מכל האמור בענין שלכן יתנו מחצית השקל אם דל ואם עשיר, כדי שיהיו כלן שוין. ובזה נבא לביאור ההפט׳ במלכים ב׳ י״א. בן שבע שנים יהואש במלכו. תנן בגיטין פ״ה (נט.), הפעוטות מקחן מקח וכו׳, ועד כמה, מחוי רב יהודה לרב יצחק בריה, כבר שית כבר שבע. רב כהנא אמר כבר שבע כבר תמני וכו׳. ולא פליגי, כל חד וחד לפום חורפיה. לכן כי ראה יהוידע שיואש היה חריף וראוי להמליכו, לא איחר הדבר, וקראו יהואש להורות על שלימותו. וגם ליתן בו ג׳ אותיות השם, כי עד עתה נק׳ יואש, לפי שנתיאשו ישראל מזרע המלוכה יען כי עתליהו אם אחזיהו איבדה את כל זרע בית דוד. ועתה הגיע עת לחזור העטרה ליושנה, ובעזרת ה׳ בגבורים חזרו להמליך מלך הגון מזרע קדש מצבתו, ועל כן מלך מ׳ שנה כדוד. ויעש יהואש הישר בעיני ה׳ כל ימיו אשר הורהו יהוידע הכהן. קשה שהרי בד״ה ב׳ כ״ד כתוב ואחרי מות יהוידע באו שרי יהודה וישתחוו למלך וכו׳ ויעזבו את בית ה׳ אלקי אבותיהם וכו׳. ואיך יאמר ויעש הישר כל ימיו. אך בזהר פ׳ ויחי דף רכ״ד א׳, ת״ח כד קריבו אינון יומין קמי מלכא קדישא, אי זכי סליק ועאל באינון יומין, ואינון יומין הוו דזכה בהו ולא חב בהו, ווי לההוא דגרע יומוי לעילא, אינון יומין דפגים איהו בחובוי, חסרין מההוא לבושא וכו׳ ע״ש (תא חזי, כד קריבו אינון יומין קמי מלכא קדישא. אי הוא זכי ובר נש נפיק מעלמא, סליק ועאל באינון יומין. ואינון לבושי יקר דמתלבשא ביה נשמתיה. ואינון יומין הוו דזכה בהו ולא חב בהו. ווי לההוא דגרע יומוי לעילא. דכד בעאן לאלבשא ליה ביומוי, אינון יומין דפגים איהו בחובוי, חסרין מההוא לבושא ואתלבש במנא חסרא. כל שכן אי סגיאין אינון, ולא להוי ליה לבר נש במה דאתלבש בההוא עלמא. כדין ווי ליה, ווי לנפשיה, דדיינין ליה בגיהנם על אינון יומין. יומין על יומין, יומין על חד תרין. דכד נפיק מהאי עלמא, לא אשכח יומין דאתלבש בהו, ולא הוי ליה לבושא במה דאתכסי. זכאין אינון צדיקיא, דיומיהון כלהון טמירין אינון לגביה דמלכא קדישא, ואתעביד מנייהו לבושי יקר, לאתלבשא בהו בעלמא דאתי.). ז״ש כל ימיו אשר הורהו יהוידע הכהן לעשות טוב בחייו הם היו ימיו, אך כיון שחטא לא נקראו ימיו, כי רשעים אפילו בחייהם קרויים מתים. ויאמר יהואש אל הכהנים וכו׳. להיות בזה הענין כפל דברים. והמפרשים דברו בזה די והותר. עכ״ז מקום הניחו לנו להתגדר בו. והוא כי בד״ה ב׳ כ״ד כתוב, ויקבוץ את הכהנים והלויים ויאמר להם צאו לערי יהודה וקבצו מכל ישראל כסף לחזק את בית אלקיכם וכו׳ כי עתליהו המרשעת בניה פרצו את בית האלקים וכו׳. כונת יואש היתה לזכות את ישראל, שכלם יהיה להם חלק בבדק הבית כמו שפירשנו למעלה. ולכן צוה לכהנים והלוים שיצאו לערי יהודה, כדי שיחד יבאו גדודים להתנדב לבדק הבית. וגם מישראל אעפ״י שלא היו תחת ידו וממשלתו, יקבצו כסף לחזק את הבית, כי לא ימנע היות גם בהם אנשים צדיקים ואנשי מעשה, ובפרט במצות מחצית השקל. ולכן אמר צאו לערי יהודה וקבצו מכל ישראל, שהם אותם היושבים על הספר סמוך לערי יהודה, שמשם ישלחו נדבתם ושקליהם, והנה פי׳ הרד״ק ז״ל, ג׳ כספים זכר הנה, כסף עובר (מלכים ב׳ יב, ה), הוא מחצית השקל. כסף נפשות ערכו, הוא האומר ערכי עלי, או ערך פלוני עלי. כל כסף אשר יעלה על לב איש, הוא המתנדב לבדק הבית. וא״ת כיון שנתנו השקלים לבדק הבית, ממה היו להם התמידים באותה שנה וכו׳, ונראה כי נתרשלו מלהביא אותה התרומה אותן השנים שמלכה עתליה ולא היו מעלים עולות תמיד, ומפני זה הוצרך יהואש להחזירם, והביאו מה שהיו חייבים מהשנים שעברו, והספיק לזה ולזה עכ״ל. ואני בעניי קשה בעיני לומר כן, כי ודאי יהוידע הכהן לא הניח מלהקריב תמידין בכל יום, ולא היו ישראל נמנעים מתת חצי השקל בכל שנה. והראיה שהכסף הנותר עשאוהו כלי שרת, ככתוב שם בד״ה (ב׳ כ״ד). וככלותם הביאו לפני המלך ויהוידע את שאר הכסף ויעשהו כלים לבית ה׳ (יד). ולא הוצרכו מזה לקרבנות, שכן כתוב שם, ויהיו מעלים עולות בבית ה׳ תמיד כל ימי יהוידע. כי מזה נראה שלא הוצרך כסף זה לקרבנות, כי בלא זה היו מעלים עולות תמיד. אמנם יובן הכל עם מ״ש רש״י ז״ל בפ׳ תשא, שלש תרומות נאמרו כאן, אחת תרומת האדנים, שמנאן כשהתחילו בנדבת המשכן, שנתנו כל א׳ וא׳ מחצית השקל ועלה למאת הככר, ומהן נעשו האדנים וכו׳ ע״ש ((רש״י. שמות ל, טו). לפי שרמז להם כאן ג׳ תרומות, שנכתב כאן ״תרומת ה׳״ ג׳ פעמים, אחת תרומת אדנים, שמנאן כשהתחילו בנדבת המשכן, ונתנו כל אחד ואחד מחצית השקל ועלה למאת הככר, שנאמר וכסף פקודי העדה מאת ככר (שמות לח, כה). ומהם נעשו האדנים, שנאמר ויהי מאת ככר הכסף וגו׳. והשנית אף היא על ידי מנין, שמנאן משהוקם המשכן, הוא המנין האמור בתחלת חומש הפקודים, באחד לחדש השני בשנה השנית (במדבר א, א). ונתנו כל אחד מחצית השקל, והן לקנות מהן קרבנות צבור של כל שנה ושנה, והשוו בהם עניים ועשירים, ועל אותה תרומה נאמר לכפר על נפשותיכם. שהקרבנות לכפרה הם באים. והשלישית היא תרומת המשכן, כמו שנאמר כל מרים תרומת כסף ונחשת (שמות לה, כד). ולא היתה יד כלם שוה בה, אלא איש איש מה שנדבו לבו.). וזה כי רצה הב״ה שיהיה לכל א׳ וא׳ מישראל חלק שוה ביסודות המשכן, וכן עשה יהואש. וז״ש כל כסף הקדשים אשר יובא בית ה׳ כסף עובר. ולפי שהשקלים לא היו אלא מאותם שהיו מבן עשרים שנה ומעלה. אמר עוד כסף נפשות ערכו. שגם הקטנים היו בכלל, כדכתיב בפ׳ ערכין, ואם מבן חדש וכו׳. ועוד כל כסף אשר יעלה על לב איש. זהו הניתן בנדבה מאת כל איש אשר ידבנו לבו. כי כל השקלים האלה לא היו לקרבנות רק לחזק את בית ה׳, ואותם לקנות קרבנות צבור יפרישו אותם בזמנם בא׳ באדר וכו׳. ולפי שכונת יהואש היתה למהר מעשהו ולא יחמיץ המצוה לחזק את בדק הבית, וידע שכהנים זריזין הן, לכן צוה מתחלה יקחו להם הכהנים איש מאת מכרו והם יחזקו את בדק הבית. אך ישראל לא רצו בזה רק שכספם וזהבם ממש יהיה לבדק הבית, ולא שיקחוהו הכהנים והם משלהם יחזקו את בדק הבית. ולכן כתוב ויהי בשנת עשרים ושלש שנה למלך יהואש לא חזקו הכהנים את בדק הבית. וקשה מאד איך הכהנים נתרשלו במצוה גדולה כזו, ולא ישמעו בקול המלך שצוה אותם על זה. אלא ודאי שישראל לא רצו לתת לכסף מוצא ליד הכהנים, רק שכספם ממש ישמש לבדק הבית. ובעבור זה חזר בו המלך וצוה אותם מחדש, ועתה אל תקחו כסף מאת מכריכם כי לבדק הבית תתנוהו אותו ממש, שיתנו ישראל לעשות כרצון איש ואיש. והראיה שלא מחמת הכהנים היתה זאת רק מישראל. כתוב ויאותו הכהנים לבלתי קחת כסף מאת העם וכו׳. ויקח יהוידע הכהן ארון אחד וכו׳ ונתנו שמה הכהנים שומרי הסף את כל הכסף המובא בית ה׳. קשה שתחלה נראה שישראל ממש היו נותנים הכסף בארון, שכן אמר ויתן אותו אצל המזבח מימין בבא איש בית ה׳. כי למה לנו כל זה, אלא להורות שכל א׳ היה הוא עצמו נותן הכסף בארון. ואח״כ אומר ונתנו שמה הכהנים וכו׳. אלא ודאי שישראל עצמם היו נותנים כספם בנדבה בארון לבדק הבית, וכ״כ להדיא שם בד״ה, וישמחו כל השרים וכל העם ויביאו וישליכו לארון עד לכלה. אך מחצית השקל היו נותנין אותו לכהנים כמו שהיו נוהגים מקדם, והכהנים משימים אותו בארון, אך הכסף הבא לבדק הבית יתנוהו ממש לעושי המלאכה, כמו שחזר וכתב אך לא יעשה בית ה׳ ספות כסף וכו׳ מן הכסף המובא בית ה׳ כי לעושי המלאכה יתנוהו וחזקו בו את בית ה׳. לקיים מה שנאמר ולקחת את כסף הכפורים וכו׳ ונתת אותו דווקא על עבודת אהל מועד, כדי שכל א׳ מישראל תהיה ידו שוה בבנין הבית, והיה לזכרון לכלם לפני ה׳ לכפר על נפשותיהם, עוד בתנחומא פ׳ תשא, א״ר מאיר כמין מטבע של אש הוציא הב״ה מתחת כסא הכבוד, והראהו למשה וא״ל זה יתנו. כזה יתנו, ע״כ. כי הנה הוקשה לו למשה למה מחצית השקל ולא שקל שלם, והראהו הב״ה מטבע של אש, דהיינו התורה. הלא כה דברי כאש (ירמיה כג, כט). שתתיחד עם נשמות ישראל שמתחת כסא הכבוד חוצבו, ובתת זה המחצית יתיחדו נשמות ישראל עם התורה כדלעיל, ומטבע הוא לשון מטבע שטבעו חכמים. שר״ל פתשגן כתב הדת.

ולענין חבור שתי פרשיות אלה בשנת העבור, יש די והותר במ׳ ז״ל בילקוט פ׳ תרומה ז״ל, שלשה דברים שמע משה מפי הגבורה ונבהל ונרתע לאחוריו, בשעה שאמר לו ועשו לי מקדש (שמות כה, ח). אמר משה לפני הב״ה, רבש״ע כתיב הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך (מלכים א׳ ח, כז). ואתה אומר ועשו לי מקדש. א״ל הב״ה, משה לא כשם שאתה סבור, אלא עשרים קרש בצפון ועשרים קרש בדרום ושמנה במערב, ואני יורד ומצמצם שכינתי למטה, דכתיב ונועדתי לך שם ודברתי וגו׳ (שמות כה, כב). ובשעה שאמר את קרבני לחמי. אמר משה, אם מכניס אני כל חיות שבעולם יש בהם העלאה אחת, או כל העצים שבעולם יש בהם הבערה אחת, ולבנון אין די בער וכו׳ (ישעיה מ, טז). א״ל הב״ה, לא כשם שאתה סבור, אלא זה האשה אשר תקריבו לה׳ (במדבר כח, ג). שני כבשים. ולא שנים בבת אחת אלא את הכבש א׳ תעשה בבקר וכו׳ (שם ד). ובשעה שאמר ונתנו איש כופר נפשו (שמות ל, יב). אמר משה מי יוכל לתת פדיון נפשו, אח לא פדה יפדה איש (תהלים מט, ח). ויקר פדיון נפשם (שם ט). א״ל הב״ה, לא כשם שאתה סבור, אלא זה יתנו (שמות ל, יג). כזה יתנו. וקשה תעלה על דעתו של משה שהב״ה יצוה דבר שלא יוכלו ישראל לעשותו, וא״כ היה לו לשאול מה יעשה, ולא להיות נבהל ונרתע לאחוריו. ועוד מנינא למה לי. ולמה לא הביאם כסדרן, שאחרי ועשו לי מקדש שכתוב בפ׳ תרומה, היה לו להביא ונתנו איש כופר נפשו שבפ׳ תשא, ואחריו מעשה הקרבנות שבפ׳ פנחס. וכ״ש שהיה לו להקדים השקלים שמהם קונין הקרבנות, ועוד קשה על ענין הקרבנות, שאמר אם מכניס אני כל חיות שבעולם וכו׳ או כל העצים וכו׳. ולמה לא שמר סדר הכתוב, שתחלה אמר על העצים, ולבנון אין די בער (ישעיה מ, טז). ואח״כ וחיתו אין די עולה (שם). אמנם המה ראו כן תמהו דבר השוה בג׳ אלו, שהאריך הכתוב בלשונו באופן מיותר לגמרי. כי הנה התחיל ועשו לי מקדש וכו׳ (שמות כה, ח). ככל אשר אני מראה אותך וכו׳ (שם ט). ואח״כ ועשו ארון וכו׳ (שם י). שהיה לו לקצר ולומר תכף ומיד ועשו ארון ועשו שלחן ומנורה וכו׳. ולמה תני והדר מפרש שהוא יתור נפיש. כן הדבר הזה בקרבנות, שהיה לו לומר בקצור, צו את בני ישראל את הכבש אחד יעשו בבקר והכבש השני בין הערבים, מבלי שיאריך תחלה לומר את קרבני לחמי לאישי ריח ניחוחי וכו׳ (במדבר כח, ב). שהוצרך לחזור ולומר ואמרת להם זה האשה וכו׳ (שם ג). וכן בשקלים היל״ל בקוצר מילין, כי תשא את ראש בני ישראל ונתנו מחצית השקל בשקל הקדש. ולמה כלל ואח״כ פרט. ונתנו איש כופר נפשו וכו׳ (שמות ל, יב). ואח״כ חזר ואמר זה יתנו וכו׳ (שם יג). הן כל אלה ראתה עינו של בעל המ׳, ולכן פתח ואמר שלשה דברים וכו׳. מנינא למעוטי מ״ש במנחות פ״ג (כט.), תנא דבי ר״י, ג׳ דברים היו קשים לו למשה עד שהראה לו הב״ה באצבע, ואלו הן מנורה ור״ח ושרצים וכו׳. וזה כי הדברים האלה מנורה וכו׳, היו קשים למשה שלא ידע לעשותם ולהכיר היאך יקדש את החדש, וכמו כן להכיר כל השרצים ולהבחין בין טמא לטהור. וכ״ש המנורה שהיתה קשה מאד בעשייתה, ולכן הוכרח להראותו היאך יעשה. אך באלו הג׳ לא נתקשה משה בעשייתן, רק כמו זר בעיניו נחשב איך אדם להבל דמה יוכל לבנות בית הגון וראוי לכבודו ית׳, וכן להקריב לפניו כפי כבודו. ויקר פדיון נפשו. והנה בב״ר פ׳ ל״ט. איתא ז״ל, משהא הב״ה ומתלה עיניהם של צדיקים, ואח״כ הוא מגלה להם טעמו של דבר, כך אל הארץ אשר אראך וכו׳. והטעם לחבבם בעיניהם וליתן להם שכר על כל דבור ודבור, כמ״ש שם ובפ׳ נ״ה ע״ש ((ב״ר פ׳ נ״ה). ויאמר קח נא את בנך וגו׳ (בראשית כב, ב). אמר לו בבקשה ממך קח נא את בנך, אמר ליה תרין בנין אית לי, אי זה בן, אמר לו את יחידך. אמר לו זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו. אמר לו אשר אהבת. אמר לו אית תחומין במעיא. אמר לו את יצחק. ולמה לא גלה לו מיד, כדי לחבבו בעיניו ולתן לו שכר על כל דבור ודבור. היא דעתיה דרבי יוחנן, דאמר רבי יוחנן לך לך (בראשית יב, א). זו אפרכיה שלך. וממולדתך, זו שכונתך. מבית אביך, זו בית אביך. אל הארץ אשר אראך. ולמה לא גלה לו מיד, כדי לחבבה בעיניו ולתן לו שכר על כל דבור ודבור ועל כל פסיעה ופסיעה.). ולכן אמר תחלה ועשו לי מקדש וכו׳. סתם ולא פירש, לתת מקום למרע״ה שיאמר הנה השמים וכו׳. ומי יעצור כח לבנות בית לשם ה׳ אלקיו, כמו שאמר דהע״ה בד״ה ע״ש. א״ל הב״ה לא כשם שאתה סבור וכו׳. שארצה בית גדול לפי כבודי, כי לי תבל ומלואה, רק כפי כחן של ישראל, כדי שאצמצם שכינתי למטה לדור ביניכם. ויובן היטב עם מ״ש בזהר פ׳ ויצא דף קמ״ח ב׳, למלכא דאזיל לבי מטרוניתא, דאפי׳ אית ליה ערסא דדהבא וכסתותי מרקמן באפלטיא למיבת בהו, ואיהי מתקנא ערסיה באבנין בארעא ובקסטרא דתבנא, ישבוק דידיה ויבית בהו למיהב לה נייחא וכו׳. וז״ש ככל אשר אני מראה אותך. שאתה ב״ו ויכול לראות דבר מועט וכן תעשו. כן הדבר הזה בקרבנות הכתובים בפ׳ תצוה סמוך לפ׳ תרומה, שכתוב שם, וזה אשר תעשה על המזבח כבשים וכו׳. ולפי שרצה להסמיכם בפ׳ פינחס לכל קרבנות צבור, חזר וצוה עליהם שם והאריך בהם. האמנם תחלת צוויים הוא בפ׳ תצוה, ולכן הקדימם לשקלים שבפ׳ תשא. ושם נאמר בפ׳ פינחס, צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאישי. סתם ולא פירש, ליתן מקום למשה שיאמר אם מכניס אני כל חיות שבעולם וכו׳. ולפי שהפסוק הקדים לחמי שהוא הקרבן ממש, ואח״כ לאישי שהוא אש המזבח תוקד בו, לכן גם הוא הקדים אם מכניס אני כל חיות שבעולם ואח״כ דבר על העצים. ומביא ראיה ולבנון אין די בער, דקשה והרי הלבנון אינו כל העולם, כי הוא אמר כל חיות שבעולם או כל עצים שבעולם. אך נלע״ד שפי׳ הכתוב הוא כך, ולבנון שהוא בית המקדש, שנאמר ההר הטוב הזה והלבנון (דברים ג, כה). אין בו די לבער עצים של כל העולם, ומרוב כל הקרבנות שהיה ראויים להקריב שם, שלכן וחיות אין די עולה. כי כל החיות שבעולם שיקריבו בו אין די עולה, לא יספיקו לפי כבודו ית׳. השיבו הב״ה לא כמו שאתה סבור אלא ואמרת אליהם, שאיני מבקש מהם אלא כפי כחן, זה האשה אשר תקריבו לה׳ כבשים בני שנה שנים ליום. והוא מ״ש בילקוט ישעיה מ׳. מאחר שנאמר ולבנון אין די בער, מה ת״ל ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר. אלא כדי שתקבל שכר. כיוצא בו את הכבש א׳ תעשה בבקר למה נאמר, והלא כבר נאמר וחיתו אין די עולה, אלא כדי שתקבל שכר. הוא הדבר אשר דברנו כי לא כפי כחו ית׳ רק כפי כחן של ישראל. ובשעה שאמר ונתנו איש כופר נפשו, גם בזה תלה עיניו של משה, על בלי הגיד לו תכף ומיד זה יתנו מחצית השקל, רק תחלה סתם ונתנו איש כופר נפשו לה׳, כדי שישתומם מרע״ה וישאל כמ״ש בדרוש ראשון, ואז הראה לו מחצית השקל וא״ל כזה יתנו. ואלה איפוא הם ג׳ עמודי עולם, כי התורה נתונה במשכן, שעל כן צוה ועשו לי מקדש, שלא לפרוש ממנה כנז׳ בשמות רבה ריש פ׳ תרומה. והקרבנות הם העבודה. והשקלים הם ג״ח כאשר פירשנו לעיל. וגם במשכן עצמו נרמזו כלם, כי היו הקרשים מ״ח, כמ״ש מאמרנו, כנגד מ״ח דברים שהתורה נקנית בהן, ומ״ח קרשים רוחבן אמה וחצי, הם ע״ב אמות כמנין חסד הרי ג״ח. וגם האדנים כנגד הג״ח, לרמוז ותומכיה מאושר, וגם אד״ן גי׳ נ״ה כמנין פרשיות שבתורה עם ויהי בנסוע, וגם כי עץ חיים היא למחזיקים בה. ובפ׳ תרומה כתוב, ועשית בריחים עצי שיטים חמשה לקרשי צלע המשכן הא׳ וחמשה בריחים וכו׳. וא״כ כבר יש בכללן הבריח התיכון ולמה הוציאו מכללן, שחזר ואמר והבריח התיכון בתוך הקרשים, שהרי נמנה בכל החמשה כמ״ש רש״י ז״ל, אלו החמשה שלשה הן, אלא שהעליון והתחתון עשוי משתי חתיכות וכו׳ אבל האמצעי ארכו כנגד כל הכותל וכו׳. אשר על כן בפ׳ הזורק (שבת צח:), תנא בנס היה עומד. ופרש״י ז״ל, שאחר שכל הקרשים נתונים באדנים, היה נותנו ומבריח לשלשת הרוחות, ובנס היה נכפף מאליו ע״כ. ובתרגום יונתן ע״פ זה (שמות כו, כח) ז״ל, ונגרא מציעאה בגו לוחייא משלביש מן סייפי לסייפי, מן אלנא דנציב אברהם בבארא דשבע, וכד עברו ישראל ית ימא, קטעו מלאכיא ית אלנא וטלקוהו לימא והוה טפי על אנפי מיא, והוה מלאכא מכריז, דין הוא אלנא דנציב אברהם בבארא דשבע, ונסבוהי בני ישראל ועבדו מיניה נגרא מציעאה אורכיה שובעין אמין, וכד הוו מוקמן ית משכנא, הוה מסגלגל היך כעכנא חזור חזור מלגיו ללוחי משכנא, וכד הוה מתפרק הוה מתפשט היך כחוטרא ע״כ. כי הנה הבריחים מלמעלה ומלמטה היו שנים שהן ארבע, לרמוז על התורה ועל העבודה שאינם שוים לכל אדם, כי התורה לחכמים והעבודה לכהנים. אך הג״ח שוה לכל אדם, ולכן היה הכל עץ א׳ מבריח מן הקצה אל הקצה. גם יריעות המשכן היו עשר, חמש לחוברת א׳ וחמש לשנית, כנגד עשרת הדברות הכתובות על שני לוחות העדות, חמש על לוח א׳ וחמש על השנית כמ״ש בדרוש ראשון ע״ש. ומחוברות בחמשים קרסי זהב, להורות על נ׳ שערי בינה, וכ״ח אמות ארכן וד׳ רחבן, גי׳ ל״ב כנגד סוף התורה וראשיתה, והיו של ד׳ מינין, תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר, כנגד ד׳ דרכי התורה פרד״ס. וכמו כן החוברת הא׳ ארכה כ״ח ורחבה עשרים, כנגד מ״ח דברים שהתורה נקנית. ושתי החוברות רחבן, גי׳ מ׳. וארכן כ״ח הרי חיי״ם, עץ חיים היא למחזיקים בה. לפי שהיריעות היו על המשכן ששם התורה.

הרי פירשנו חיבור שתי פרשיות אלה, כי בא׳ באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים, והוא מ״ש במ׳ שהקדמנו תחלה, והוא במגלה פ״א (יג:). ויש לדקדק למה אמר ׳לפני משו״ה׳, ולא אמר לפני הב״ה. ועוד שאז היו ישראל בגלות ולא היו שוקלים שקליהם, כי חרב בה״מ ובטלו הקרבנות שנקנים עם מחצית השקל. אמנם ר״ל ממש איהו מריה דשמעתתא שם בפ״ק דמגלה, אחר הדברים האלה גידל המלך אחשורוש (אסתר ג, א). אחר מאי, אחר שברא הב״ה והקדים רפואה למכה, דאמר רשב״ל אין הב״ה מכה את ישראל אלא א״כ מקדים ובורא להם רפואה בתחלה, שנאמר כרפאי לישראל. ואח״כ ונגלה עון אפרים (הושע ז, א). אבל א״ה אינן כן, אלא מכה אותן ואח״כ רופא אותן, שנ׳ ונגף ה׳ את מצרים נגוף ורפוא (ישעיה יט, כב). בתחלה נגוף ואח״כ רפוא, ע״כ. וקשה מאי שאלה זו ׳אחר מאי׳, דזיל קרי בי רב, בימים ההם קצף בגתן ותרש. ואחר הדברים האלה גידל וכו׳. ומאי קשיתיה. עוד צריך להבין שתי קדימות הללו למה, אא״כ מקדים ובורא להם רפואה בתחלה. ועוד מהו שאמר אבל א״ה אינן כן. דהיל״ל אבל לא״ה אינו כן. ועוד יקשה וכי משוא פנים יש בדבר. האמנם ידענו (בראשית רבה פ׳ מ״ד), כי אחר סמוך, אחרי מופלג. וכתב הראב״ע ז״ל, שמעשה בגתן ותרש קדם חמש שנים לגדולת המן. וא״כ איך יאמר אחר הדברים האלה. ונלע״ד שלזה אז״ל, אחר הרהורי דברים שהיו שם. ועוד ק״ל שאם מרדכי הציל המלך מהמיתה, כמ״ש ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי (אסתר ב, כב). היה לו להגדיל את מרדכי ולא להמן אויבו. ולכן המה ראו כן תמהו על הפ׳ אחר הדברים האלה, כי אין די באר אחר מעשה בגתן ותרש שיגדיל את המן, ואמרו אחר שברא הב״ה והקדים רפואה למכה, כי שם אמרו, הקציף הב״ה אדונים על עבדים לעשות רצון צדיק, ומנו יוסף. כי היה דבר חוץ מן הטבע שיגזור פרעה מיתה על שר האופים בשביל דבר קל, וכן להשים במשמר את שר המשקים, אלא שעשה כן כדי להגדיל את יוסף. וכן הקציף עבדים על אדוניהם, דהיינו בגתן ותרש על אחשורוש על לא חמס בכפיו, רק שאמרו מיום שבאת זו לא ראינו שינה בעינינו, כי על כן היה להם להרוג את אסתר ולא לאחשורוש, או למאן בעבודתו ולא להתנכל אותו להמיתו, אלא ודאי מאת ה׳ היתה זאת להגדיל את מרדכי. כי יבא יומו. ולכן אחר הדברים האלה דוקא, לא על סמיכות הזמן רק סמיכות הדברים, שלא גדל להמן עד שברא הרפואה תחלה, כי כתב בעל מנות הלוי, שבגתן ותרש היו קרובים להמן, והוא השתדל בהצלתם ולא יכול. ונלע״ד שלכן לא נתגדל המן קודם, כדי שלא יועיל השתדלותו להצילם, שאם היה גדול מתחלה אפשר שיעלה בידו להציל בגתן ותרש מהמיתה. אמנם הקדים הב״ה מעשה זה, כדי שע״י שמרדכי הגיד לאסתר והיא הגידה למלך, תבא הצלת ישראל על ידה, וארשב״ל וכו׳. כי הנה בפ״ב דשבת (לב.), א׳ רבי יצחק בריה דרב יהודה, לעולם יבקש אדם רחמים שלא יחלה, שאם חלה אומרים לו הבא זכות והפטר, אמר מר עוקבא מאי קראה, כי יפול הנופל ממנו (דברים כב, ח). ממנו להביא ראיה. עוד שם, עלה למטה ונפל, יהי דומה בעיניו כמי שהעלוהו לגרדום לידון, שכל העולה לגרדום לידון אם יש לו פרקליטין גדולים נצול ואם לאו אינו נצול. הרי שקודם המכה קל להנצל, אך אחר שבאה המכה צריך פרקליטין גדולים. ולכן הב״ה מקדים, ר״ל קודם שתבא המכה בורא הרפואה, ולאו דוקא קודם שתבא, אלא אפילו בתחלה, ר״ל קודם שיש ידיעה שיחטאו ישראל ותבא המכה על החטא, כבר נבראת הרפואה כדי שלא יקטרג השטן ויהיה צריך לפרקליטין גדולים. ועוד אמר שתי קדימות, להורות על זה הענין של בגתן ותרש, שהיה זמן הרבה קודם שנתגדל המן, וזהו מקדים ובורא בתחלה. וזה דוקא לישראל, לפי שבבא אליהם צרה וצוקה, תכף יצעקו אל ה׳ וממצוקותיהם יצילם, וחוזרין למוטב ע״י יסורין, ולכן מקדים ובורא אליהם רפואה תחלה, כי יודע ה׳ דרך צדיקים, אבל א״ה אינן כן, דאדרבא כי צר לו וקלל במלכו ואלקיו ופנה למעלה, להוסיף על חטאתו פשע ובועטים ביסורין, ולכן דקדק בלשונו אינן כן, ולא אמר ולא״ה אינו כן, רק א״ה אינן כן, ר״ל אינן כבני ישראל לשוב מחטאתם, אלא אומרים מקרה הוא היה לנו, ולפיכך מחזיקים בטומאתם. ועל ידי כן מכה אותן תחלה בלי רפואה, ואח״כ אם ישובו רופא אותן. ואע״פ שאז״ל שהגוים קרובי תשובה הן, ולמדו כן מאנשי נינוה, וירא אלקים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה (יונה ג, י). אין זו ראיה, כי מיראת העונש פן תדבקם הרעה בשמעם נבואת יונה, עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת (שם ד). עשו תשובה גדולה להדיח מעליהם הרעה. אך בשכבר באה הפורענות עליהם, הם חושבים אולי מקרה הוא, כמו שמצינו בפלשתים כאשר לקו בשביל ארון ה׳, שרצו לנסות הדבר כנודע. ומביא ראיה מהכתוב ונגף ה׳ את מצרים נגוף ורפוא. ולפי שהוא מקור, הייתי יכול לומר שגם להם נוגף אחר שבאת הרפואה לעולם, או לפחות שבזמן הנגף באה הרפואה. לכן חזר ואמר נגוף תחלה ואח״כ רפוא, כי לא תעלה רפואה למכתם עד אחר המכה, ויגיד עליו ריעו סוף הפסוק ההוא, ושבו עד ה׳ ונעתר להם ורפאם. וז״ש בפ׳ בשלח, ויאמר אם שמוע תשמע וכו׳ כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה׳ רופאך (שמות טו, כו). וכבר הרגישו רז״ל שאם אין מחלה, רפואה למה. אך בזאת מתורצת הקושיא, כי אם שמוע תשמע, הנני עושה דבר שאיני עושה עם האומות, כי קודם המכה ציץ רפואה פרח, דהיינו מ״ש כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, כי כבר נבראת הרפואה, אני ה׳ רופאך, ודייק אני ה׳, שלא תבא הרפואה ע״י ב״ו שאינה של קיימא, רק אני ה׳ דוקא שרפואתו רפואה שלימה. וז״ש בתהלים קי״ו. חנון ה׳ וצדיק ואלקינו מרחם. דהיל״ל חנון וצדיק ה׳, ועוד קשה הכפל ואלקינו מרחם, דהיינו הך. ועוד חנון וצדיק הם שני הפכים, כי חנון הוא במתנת חנם, וצדיק הוא בצדק ומשפט. לכן לדרכנו יובן כי מתחלה חנון ה׳, שבורא הרפואה תחלה, ואח״כ באה המכה, וזהו וצדיק. שבדין עושה מה שעושה, ולהיות כבר נבראת הרפואה, זה גורם ואלקינו מרחם, שאע״פ שעושה הדין בשליחות המכה, עכ״ז תכף רופא אותן ומרחם עליהם להיותה כבר נבראת. והיה זה כי שומר פתאים ה׳, שלא ידעו להזהר פן תבא עליהם מכה. ולכן דלותי כשתבא המכה, ולי יהושיע שכבר נבראת הרפואה. וז״ש יהושיע ולא יושיע, לפי שבשמו הגדול יושיע את ישראל במה שבורא להם רפואה תחלה.

ובסנהדרין פ״ו (מד:), אר״א לעולם יקדים אדם תפלה לצרה, שאלמלא לא הקדים אברהם תפלה לצרה, בין בית אל ובין העי, לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט ע״כ. וצריך להבין מאי לעולם. אמנם איתא בכתובות פ״א (ח:), אל יפתח אדם פיו לשטן. ואמרו עוד (סנהדרין קב.), ברית כרותה לשפתים. לכן היית אומר דיה לצרה בשעתה, ואין להתפלל קודם הצרה, כדי שלא לפתוח פה לשטן. לכן אמר ׳לעולם׳, כלומר לא מבעיא כשתבא עליו צרה שצריך להתפלל להב״ה, אלא ׳לעולם׳ אף קודם שתבא הצרה יקדים אדם להתפלל. שכן עשה אברהם אבינו ע״ה, שצפה מרחוק שתהי׳ צרה לישראל בין בית אל ובין העי והתפלל עליהם, ולכן לא מתו אלא שלשים וששה. ואז״ל (בבא בתרא קכא:), שזה היה יאיר ששקול כרובה של סנהדרין. ואלמלא תפלתו של אברהם היו מתים כלם, וזכותו גרם שבקשו ומצאו חרם בקרבך ישראל, שנבראה הרפואה קודם, וז״ש באיוב ל״ו. היערוך שועך לא בצר (יט). שצריך לערוך תפלתו קודם, ולא להמתין עד בא הצרה, כי בזה הכל מאמצין כחו, וזהו וכל מאמצי כח (איוב לו, יט). מה שאין כן אם ממתין להתפלל אחרי בא המכה, כי אז הקטרוג גדול ולא תבא הרפואה בנקל.

נחזור לענין המאמר, שלכן אר״ל גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם. דהיינו הב״ה, שבדבר ה׳ שמים נעשו והכל צפוי לפניו, וברא את העולם בחסד ובריותיו ברחמים, ולכן מקדים רפואה למכה, כי כבר גלוי לפניו שבשביל שישראל נהנו מסעודתו של אותו רשע על פי עצתו של המן, כמ״ש במקומו כדי להחטיאם וימסרו בידו, שלכן אמר לאחשורוש ועשרת אלפים ככר כסף אשקול על ידי עושי המלאכה וכו׳. וזה לפי שהוא ובניו ביטלו מלאכת בנין בה״מ כמ״ש בעזרא ונחמיה. ואיתא בפי״ד דזבחים (קטז:), ויקן דוד וכו׳ בכסף שקלים חמשים (שמואל ב׳ כד, כד). גבה מכל שבט ושבט חמשים. ועוד איתא בפ׳ הרואה (ברכות סב:), ובהשחית ראה ה׳ (ד״ה א׳ כא, טו). מאי ראה. ר׳ יצחק אמר כסף כפורים ראה, שנ׳ ולקחת את כסף הכפורים (שמות ל, טז). ופרש״י ז״ל, כסף כפורים שניתן במנין ראשון למשכן, והוא כיפר על מנין זה. ועוד שם, ומסתברא כמ״ד בית המקדש ראה, שנ׳ אשר יאמר היום בהר ה׳ יראה (בראשית כב, יד). ורצה המן הרשע לבטל כסף זה, בין של כפורים בין של בנין בה״מ, בתתו כסף שקלים חמשים לכל אחד מישראל, שאינם פחותים מששים רבוא, וס״ר חמשים שקלים עולים עשרת אלפים ככר, כמ״ש בעל מנות הלוי ע״פ זה. וז״ש אשקול על ידי עושי המלאכה. כלומר אשקול למלך בחלוף כסף מלאכת ב״ה, ובחלוף שקלי ישראל הניתנים לקנות קרבנות צבור. והקדים הב״ה רפואה למכה, שהקדים לצוות על השקלים, כדתנן (שקלים א), בא׳ באדר משמיעין על השקלים. כי זריזין מקדימין, וכדרך הרפואה שנבראת קודם המכה. כי אעפ״י שאז היה בה״מ חרב ובטלו הקרבנות. הלא אמרנו לעיל כי אליהו מקריב תמידין בכל יום משקלים ישנים, וגם זכות השקלים נזכר לדוד, וכן נזכר למרדכי להיות תשועת נפשם מיד שונא חנם. וה׳ עזרם ומגינם. כי כן רצונם. לעשות רצון קונם. הוא יחזיר עמו לבית מלונם. ואם לא למענם. יעשה למענו. ויבנה בית מעונם. ב״ב אכי״ר. בילא״ו.