דרוש ל"א ליום ראשון של סכות

ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים (ויקרא כג, מ).

ויקרא רבה פ' ל'. ר' ברכיה בשם רבי לוי אמר בזכות ולקחתם לכם ביום ה'ראשון' הרי אני נגלה לכם 'ראשון' ופורע לכם מן 'הראשון' זה עשו, דכתיב ביה ויצא הראשון (בראשית כה, כה). ובונה לכם ראשון זה בית המקדש, דכתיב ביה כסא כבוד מרום מראשון (ירמיה יז, יב). ומביא לכם ראשון זה מלך המשיח, דכתיב ביה ראשון לציון הנה הנם ולירושלים מבשר אתן (ישעיה מא, כז). עכ"ל.

יזהיר הרופא והאומן החכם לחולה שנתרפא מחליו ישמור דרכו מכאן ולהבא באכילה ושתיה ושאר עניני הגוף למען לא יעתק מחולי לחולי אחר, דחמירא סכנתא לאשר יחזור ויפול על ערש דוי שלא יקום אחרי נפלו. לכן התפלל הנביא ירמיהו ע"ה בסי' י"ז. רפאני ה' וארפא הושיעני ואושעה כי תהלתי אתה (ירמיה יז, יד.). כי הנה בזהר חדש פ' בלק דף פ"ו ד'. איתא ז"ל, פתח ואמר רפאני ה' וארפא. כיון דאמר רפאני מהו וארפא, כיון דאמר הושיעני מהו ואושעה, כיון דאסיא מסי מאן הוא דמחי, אלא כל אסוותא דעלמא בידא דקב"ה אבל אית מנהון על ידא דשליחא, ואית מנהון דלא אתמסרו בידא דשליחא, ואינון דאתמסרו בידא דשליחא אסוותא אינון אבל לזמנא מתהדרין, אבל אינון דקב"ה מסי ההוא מרעא לא מתהדר לעלמין, וע"ד אסוותא דיליה איהי אסוותא דלית בה מרעא כלל, ובג"כ רפאני ה' וארפא ודאי בלא קטרוגא כלל עכ"ל. ולדרך זה ינעם מאד סוף הפסוק שממנו ראיה לדברינו כי כשהרפואה בידי ב"ו אפשר שתחזור המחלה בשינוי וסת או רוב אכילה ושתיה ומשגל וכיוצא, אבל כשתהיה מידו יתברך אז מובטח אני הושיעני ואושעה, שתהיה תשועה עולמית כי תהלתי אתה, בך בטחתי לא אשובה לכסלה. אמנם להבין הפסוק הקודם, מקוה ישראל ה' וכו' (שם יג.). צריך להקדים מה ששנינו בפסחים סוף פ"ד (פרק ד' משנה ט'.), ששה דברים עשה חזקיהו המלך וכו' גנז ספר רפואות והודו לו. ופי' שם הר"ב, גנז ס' רפואות, לפי שלא היה לבם נכנע על חליים אלא מתרפאי' מיד וכו'. ז"ש מקוה ישראל ה' ואין בטחונם בבשר ודם, כי כן כל עוזביך יבושו, ומי הם עוזביך וסורי בארץ יכתבו, דכתיב יסורי וקרי וסורי, דהיינו שהיסורין שבאים על האדם בארץ יכתבו, שכתב ספר רפואות ובזה היו מסירים בטחונם מהב"ה, וכ"ש שיבוא היטב לפי' הרמב"ם שכתב שם הר"ב, שהיה ספר מודיע מעניני צורת הככבים, שצורה פלונית העשויה בזמן ידוע מרפאה חולי פלוני, וזה היה קרוב להטעות הבריות אחר ע"א ע"כ. והשתא אתי שפיר כי עזבו מקור חיים את ה', ולכן רפאני ה' וארפא ולא ע"י ספר רפואות, ובזה הושיעני מטעות ע"א כי תהלתי אתה, אני מכיר הרפואה מאתך ולא ע"י אחר. והוא מ"ש בפ' בשלח, ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך וכו' (שמות טו, כו.). שכבר פירשנו פ' זה בכמה אופנים, ולדרכנו זה יאמר אם שמוע בישן תשמע בחדש (ברכות מ.), שכבר נתרפאת מכל מדוי מצרים, דהיינו מ"ש ז"ל, מה אלו עע"א אף אלו וכו'. ועשו תשובה ונתקבלו, שלכן צום לבער החמץ ולאכול מצה כנודע, ולכן מכאן ואילך לא תסורו מכל הדברים אשר הוא מצוה אתכם כדי שוהישר בעיניו תעשה וכו', כחולה שצריך ליזהר אחרי שנתרפא וכנ"ל, ואני מבטיח אתכם כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, שלא תחזרו להטמא בגלוליהם ובכל פשעיהם, כי אני ה' רופאך ואז תהיה רפואה עולמית ולא כרופא ב"ו שאחרי שנתרפא חוזר לחליו, וכן כתוב במזמור ק"ג. הסולח לכל עוניכי הרופא לכל תחלואיכי (תהלים קג, ג.). ודייק 'לכל' אף שיהיו שני חלאים משונים כגון עקרבא וזיבורא שהמרפא לזה מחליא לזה, ולכן אין הרופא ב"ו יכול למצוא תרופה למחלתו, והב"ה אינו כן אלא הרופא לכל תחלואיכי ועי"כ הגואל משחת חייכי, שיצילהו מהמיתה, ולא כרופא ב"ו שאע"פ שיתרפא החולה מחליו לפעמים נשאר בו איזה רושם מהחולי הראשון, אם באכלו מאכל המזיק לו או בבוא זמן פלוני וכיוצא, ולכן אמר שהב"ה אינו כן אלא הגואל משחת חייכי המעטרכי חסד ורחמים מכאן ולהבא, ולא זו בלבד אלא המשביע בטוב עדיך, שמכין לך מאכלים טובים למען לא תחזור לחליך, והוא מה שפירשו המפרשים, עדיך מלשון עדיו לבלום (תהלים לב, ט.). שר"ל פיו. וכשתאכל מאכלים טובים תתחדש כנשר נעוריכי ולא תחזור אליך המחלה ראשונה ולא שום חולי אחר. וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות דעות, ואכילה גסה לגוף כל אדם כמו סם המות, והוא עיקר לכל החלאים ורוב החלאים שבאים על האדם אינם אלא או מפני מאכלים רעים או מפני שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה אפילו ממאכלים הטובים עכ"ל. דברי פי חכם חן.

ובב"מ פ' ז' (דף פז.), עד אברהם לא הוה זקנה, מאן דבעי למשתעי בהדי אברהם משתעי בהדי יצחק, בהדי יצחק משתעי בהדי אברהם, אתא אברהם בעא רחמי והוה זקנה, שנאמר ואברהם זקן בא בימים (בראשית כד, א.). עד יעקב לא הוה חולשא, אתא יעקב בעא רחמי והוה חולשא, שנאמר ויאמר ליוסף הנה אביך חולה (בראשית מח, א.). עד דאתא אלישע לא הוה דחליש ואתפח, אתא אלישע בעא רחמי ואתפח, שנאמר ואלישע חלה את חליו אשר ימות בו (מלכים ב' יג, יד.). מכלל דחלה חולי אחריתי. ת"ר ג' חלאים חלה אלישע, א' שדחפו לגחזי בשתי ידיו. א' שגירה דובין בתנוקות. וא' שמת בו, שנאמר ואלישע חלה את חליו אשר ימות בו עכ"ל. והקושיות מבוארות דבשלמא באברהם שתבע הזקנה, פי' בעל המ' הטעם, אך ביעקב ואלישע לא פירש על מה שתבעו מה ראו לתביעה זו. ועוד קשה וכי עד שלא בא אברהם לא היה אדם שנתן אל לבו דבר זה, וכן צריך לתת טעם באחרים. עוד צריך להבין מהיכן למד שג' חלאים חלה אלישע כי מן הכתוב לא נלמוד אלא שתים, וכן נראה מהמ' שאמר מכלל דחלה חולי אחריתי. אמנם יובן עם מ"ש שם קודם המ' הנ"ל, א"ר לוי אותו היום שגמל אברהם את יצחק בנו עשה סעודה גדולה, היו כל א"ה מרננים ואומרים, ראיתם זקן וזקנה שהביאו אסופי מן השוק ואומרים בננו הוא וכו', ונעשה נס בשרה אמנו ונפתחו דדיה כשני מעינות והניקה את כלם, ועדין היו מרננים ואומרים אם שרה הבת תשעים שנה תלד, אברהם בן מאה שנה יוליד, מיד נהפך קלסתר פנים של יצחק ונדמה לאברהם, פתחו כלם ואמרו אברהם הוליד את יצחק עכ"ל. הנך רואה בעיניך שבעת לידתו של יצחק לא היה דומה לאברהם, אלא שכשהיו מרננים היה כך, וזהו דיוק המ' מיד נהפך קלסתר וכו'. כלומר מיד שהיו מרננים כן שהיו אומרים מאבימלך נתעברה שרה, נהפך קלסתר פנים של יצחק, דהיינו שנהפך ממה שהיה בתחלה ונדמה לאברהם. ובזה מתורצת קושית המפרשים שכתבו דאדרבא יותר שהבנים דומים לאב יש חשש ממזרות לפי שכשהנואפת שוכבת עם הנואף זוכרת מבעלה ומפחדת ממנו והדמיון פועל לצור צורת העובר כשל בעלה. ובזה מתורצת הקושיא היטב שלא היה זה בשעת היצירה אלא אח"כ, ובזה ההיפוך שלא היה מתחלה הוכרחו להודות שאברהם הוליד את יצחק. איברא שבתנחומא פ' תולדות אמר מה עשה הב"ה, אמר למלאך הממונה על יצירת הולד, עשה כל איקונין שלו בדמות אביו כדי שיעידו הכל שהוא בנו של אברהם. ומשם למד רש"י ז"ל שאמר בפ' תולדות, מה עשה הב"ה, צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם וכו'. אך נלע"ד שגם זה נוכל לפרש שאע"פ שהיה אחר זמן עכ"ז רצה הב"ה שיהיה ע"י המלאך הממונה על יצירת הולד, וז"ש עשה כל איקונין שלו בדמות אביו, כי כל עשייה היא לשון תקון, כמו ועשתה את צפרניה (דברים כא, יב.). ומצאתי סיוע לדברי בזהר פ' תולדות קל"ה א'. א"ר יוסי מאי שנא דעד הכא לא כתיב בן אברהם והשתא אמר, אלא אע"ג דכתיב ויברך אלקים את יצחק בנו (בראשית כה, יא.). השתא דמית אברהם דיוקני' הוה ביה ואשתאר ביה ביצחק, דכל מאן דחמי ליצחק הוה אמר דא אברהם ודאי. דיוק דבריו 'הוה ביה ואשתאר ביה', מורה דלא היה כן בשעת יצירתו, אלא 'הוה ביה' אחרי לידתו, 'ואשתאר ביה' אחרי מותו, שאע"פ שאברהם תבע זקנה כדי שיכירו בינו ליצחק כמו שנאמר. וא"כ היה הפרש בינו לבין אברהם. עכ"ז כשמת אברהם שאז היה יצחק בן ע"ה שנה, ובלי ספק שנתלבנו שערותיו כמו שהיה לאברהם כשתבע זקנה, היה דומה לאברהם ממש.

ובזה נבא לביאור המ' כי כיון דמאן דבעי למשתעי בהדי אברהם הוה משתעי בהדי יצחק וכו', וזה לפי שנהפך קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם בכל מכל כל, וכן לא יעשה שיהיה האב טפל לבנו כי לא היו מבחינים ביניהם, לכן תבע שילבינו שערותיו כדי שיבחינו בינו לבין יצחק בנו מה שלא היה כן לדורות שלפניהם שלעולם היה איזה שינוי בין אב לבן ולא היו דומים לגמרי. וזהו שכתוב 'ואברהם זקן' (בראשית כד, א.) שהוא מיותר שכבר כתוב בפ' וירא, ואברהם ושרה זקנים וכו' (בראשית יח, יא.). אלא שבא להורות שמאברהם התחילה הזקנה בליבון שערות וכיוצא. עד יעקב לא הוה חולשא, כי כתוב בפ' ר"א פ' נ"ב. מיום שנבראו שמים וארץ לא היה אדם חולה אא"כ היה בדרך או בשוק היה עוטש והיה נשמתו יוצאת מנחיריו, עד שבא יעקב אבינו ובקש על זאת רחמים ואמר לפניו, רבון כל העולמים אל תקח את נפשי ממני עד שאצוה את בני ובני ביתי ונעתר לו, שנאמר ויהי אחרי הדברים האלה ויאמר ליוסף הנה אביך חולה וכו' (בראשית מח, א.). מדברים אלו למדתי שני דברים, הא' שאמר והיה נשמתו יוצאת מנחיריו. וזהו לע"ד מ"ש בפ' נח, כל אשר נשמת רוח חיים באפיו (בראשית ז, כב.). וזה ממ"ש בפ' בראשית, ויפח באפיו נשמת חיים (בראשית ב, ז.). כי משם היתה יוצאת כיון שמתחלה נפח אותה באפיו. ועוד יש טעם למה ביעקב תבע החולי לפי שהיו לו י"ב בנים והיה צריך לצוות ביניהם, מה שלא היה כן למי שקדמוהו, כי בבניו ראה שמכרו את יוסף והורידו יהודה מגדולתו, ולכן היה צריך לצוותם על השלום כמו שעשה, שאמר להם הקבצו ושמעו וכו' (בראשית מט, ב.). כמו שפירשנו במקומו (חלק ג' דרוש ג' לפ' לך לך.). ואל זה כיון רש"י ז"ל בפי' המאמר, שפירש והוה חולשא, שיחלה אדם לפני מותו ויצוה לביתו ע"כ. והביא ראיה מפ' ויהי אחרי הדברים האלה ויאמר ליוסף הנה אביך חולה (בראשית מח, א.). דקשה אחר מאי, ועוד היל"ל בקצור ויחלה יעקב ויקח יוסף את שני בניו וכו'. אך הכונה אחרי שהתפלל יעקב וישפוך שיחו לפני בוראו כדלעיל, אז ויאמר ליוסף הנה אביך חולה, כלומר עשה ה' חדשה בארץ להביא חולי לעולם מה שלא היה כן מקודם. עד אלישע לא הוה דחליש ואתפח וכו'. גם זאת מאת ה' צבאות יצאה לפי שבחלותו על עבירה שבידו אם היה מת לא היה יכול לשוב מחטאתו, ולהיות שבמ"ש שם שחלה אלישע על שדחפו לגיחזי בשתי ידיו וניחם על הרעה, לכן התפלל לה' שישלח דברו וירפאהו שיוכל להחזיר לגיחזי בתשובה, ולכן כתוב בפ' חלק (סנהדרין קז:), ויבא אלישע דמשק (מלכים ב' ח, ז.). אמר ר' יוחנן שהלך להחזיר לגיחזי בתשובה. ואמנם מנליה דשלשה חלאים חלה אלישע, הוא מהכתוב שאמר ואלישע חלה את חליו אשר ימות בו (מלכים ב' יג, יד.). שהיה לו לומר בקצור ואלישע חלה ומת ולמה האריך בלשונו, ללמדנו ששלשה חולאים חלה. הא' 'חלה'. 'את חליו' הרי שתים, 'אשר ימות בו' הרי שלש. א"נ 'את חליו' לרבות חולי שני, 'אשר ימות בו' זה שלישי. ואח"כ מצאתי בפ' חלק שפי' רש"י כן (רש"י סנהדרין קז:). והנה כך הוא בגמ' שלנו שע"י אלישע נתחדש הדבר שהחולה יתרפא. אך בב"ר פ' ס"ה איתא ז"ל, חזקיהו חידש חולי שיתרפא, אמר מתוך שאדם חולה ועומד הוא עושה תשובה, א"ל הב"ה חייך דבר טוב תבעת וממך אני מתחיל, הה"ד מכתב לחזקיהו מלך יהודה בחלותו ויחי מחליו וכו' (ישעיה לח, ט.). וכן כתוב בפר"א פ' נ"ב. ובחר בזה ולא הביא מאלישע לפי שבחזקיהו הוא בכתובים באר היטב, וגם בו יש הטעם מבואר שא"ל הנביא צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה (מלכים ב' כ, א.). וזה לפי שלא נשא אשה. ונלע"ד שזה מבואר בכתוב כי באמרו 'כי מת אתה' די מהו 'ולא תחיה', אלא לפי שמצינו ארבעה חשובים כמתים (עבודה זרה ה.), וא' מהם מי שאין לו בנים, שלכן אמרה רחל הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי (בראשית ל, א.). לכן א"ל הנביא כי מת אתה לפי שלא נשאת אשה להוליד בנים, ובעבור זה לא תחיה, ואז התפלל חזקיהו שירפאהו ה' כדי שיוכל לחיות ולשוב בתשובה ליקח אשה ולהוליד בנים, וא"ל הב"ה דבר טוב תבעת וממך אני מתחיל. אך בגמ' שלנו לא רצו בזה לפי שאם הוא היה הראשון להתרפאת ולחיות מחליו מה א"ל הנביא צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה. פשיטא שכך הוא המדה שמאותו החולי ימות, ומה לו לומר זכור נא וכו' (מלכים ב' כ, ג.). אלא ודאי שכבר היה אלישע שחלה ונתרפא ולכן הוצרך הנביא לומר לחזקיהו צו לביתך, כי מזה החולי תמות ולא תחיה, ר"ל ולא תתרפא כאלישע והבאים אחריו, שכבר היו ימים רבים שמת אלישע כנראה מהכתובים.

וכיון דאתא לידן ענין חזקיהו נבאר מ' ז"ל בפ' חלק (סנהדרין קד.), תניא א"ר שמעון בן אלעזר בשביל הטוב (אנה ה' זכר נא את אשר התהלכתי לפניך באמת ובלבב שלם והטוב בעיניך עשיתי ויבך חזקיהו בכי גדול (מלכים ב' כ, ג).). מה אות (ויאמר חזקיהו מה אות כי אעלה בית ה' (ישעיה לח, כב).). בשביל מה אות. גוים אכלו על שלחנו, בשביל גוים שאכלו על שולחנו גרם גלות לבניו, שנאמר ומבניך אשר יצאו ממך אשר תוליד יקחו והיו סריסים בהיכל מלך בבל (מלכים ב' כ, יח.). ע"כ. ופרש"י ז"ל, בשביל חזקיהו ששיבח את עצמו ואמר הטוב בעיניך עשיתי, גרם לו שאמר מה אות כי אעלה בית ה', ששאל אות מאת הב"ה, שעבירה גוררת עבירה עכ"ל. וצריך להבין מ"ש חזקיהו והטוב בעיניך עשיתי. אך בברכות פ"א (דף י:) איתא ז"ל, מאי והטוב בעיניך עשיתי (ישעיה לח, ג.). אמר רב שסמך גאולה לתפלה. ר' לוי אמר שגנז ספר רפואות. וקשה במאי פליגי ומנא להו הדברים האלה, אמנם שתים היו עבירותיו של חזקיהו, הא' מ"ש שם בפ"ק דברכות (דף י.), מאי כי מת אתה ולא תחיה (מלכים ב' כ, א.). מת אתה בעה"ז ולא תחיה לעולם הבא, א"ל מאי כולי האי, א"ל משום דלא עסקת בפריה ורביה. והב' מ"ש בילקוט מלכים ב' כ' (ילקוט מלכים ב' כ, רמז רמ"ג.). חזקיהו לוה ישן ופרע ניעור, כשעלה סנחריב עליו הפילו האלקים לפניו, הוה ליה למימר שירה על מפלתו ולא אמר. ומה היה לו הפילו האלקים במטה וחלה כדי שיאמר שירה, שנאמר מכתב לחזקיהו (ישעיה לח, ט.). עכ"ל. ודקדוק דבריו 'לוה ישן', נלע"ד שיובן במ"ש בילקוט שמואל ב' כ"ב (ילקוט שמואל ב' כ"ב. רמז קס"ג.). ארבעה מלכים מה שתבע זה לא תבע זה, ואלו הם דוד ואסא יהושפט וחזקיהו וכו'. עמד חזקיהו ואמר, אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה אלא הריני ישן במטתי ואתה עושה וכו'. ז"ש 'חזקיהו לוה ישן' שלא רצה לומר שירה על מפלתו של סנחריב אלא לישן על מטתו. וזה משום דאיתא בילקוט שופטים ו' (ילקוט שופטים ו', רמז ס'.). א"ר סימון לא כל מי שירצה לומר שירה אומר שירה, אלא כל מי שנעשה לו נס וכו'. והנה לפי זה חזקיהו שנעשה לו נס ולא אמר שירה לפי שאין אומרים שירה אלא א"כ שורה עליו רוח הקדש ככתוב במקום אחר. ולכן לא אמר חזקיה שירה. אמנם נענש על שאמר אני ישן על מטתי ואתה עושה. 'ופרע ניעור', דהיינו שהעירו הב"ה במה שבא עליו החולי. ואז ויסב חזקיהו פניו אל הקיר וכו' (ישעיה לח, ב.). ויאמר אנא ה' זכר נא את אשר התהלכתי לפניך באמת ובלב שלם והטוב בעיניך עשיתי (שם ג.). והרגישו רז"ל דכיון דאמר 'זכר נא את אשר התהלכתי לפניך באמת ובלב שלם' מה לו עוד לומר 'והטוב בעיניך עשיתי', וכי אין זה טוב לילך לפניו באמת ובלב שלם, לכן שאלו מאי 'והטוב בעיניך עשיתי' דהוא מיותר, ועוד שלא פירש מהו זה הטוב, לכן אמר רב שסמך גאולה לתפלה. וזה כי במה שלא עסק בפריה ורביה פגם באותיות ו"ה מהשם, כמו שדרשו ז"ל (סוטה יז.), איש ואשה שזכו שכינה ביניהם, י' באיש ה' באשה. והם מולידים זכר ונקבה שהם אותיות ו"ה ובזה השם שלם, אך מי שאינו עוסק בפריה ורביה פוגם באותיות ו"ה. לכן אחר שחזקיהו חלה ע"י שלא עסק בפריה ורביה ופגם באותיות ו"ה, אמר זכר נא וכו' והטוב, דהיינו שתקנתי אותיות ו"ה בדרך אחר והוא שסמכתי גאולה לתפלה שהם בכיוון אותיות ו"ה, כמ"ש בזהר חיי שרה דף קל"ב ב' ז"ל, ובג"כ לא יפסיק בין גאולה לתפלה, וגאולה ותפלה תרין דרגין אינון, רזא דצדיק וצדק וכו'. שהם אותיות ו"ה. ועיין עוד מזה בפ' תרומה קכ"ח ב' (ובשעתא דישראל עאלין לבי כנישתא ומצלן צלותהון, כד מטאן לגאל ישראל וסמכין גאולה לתפלה, כדין האי גוון חוור אסתליק על רישא דאדרא ואתעביד ליה כתרא דקיימא, וכרוזא נפיק ואמר זכאין אתון עמא קדישא דעבדי טוב קמיה דקב"ה, ורזא דא והטוב בעיניך עשיתי (ישעיה לח). דסמיך גאולה לתפלה. בגין דהא בההיא שעתא דמטו לתהלות לאל עליון, דסליק האי גוון על רישא דההוא אדרא, אתער האי צדיק לאתחברא באתר דאצטריך ברחימו בחביבו בחדוא ברעותא. וכל שייפין כלהו מתחברן בתיאובתא חדא אלין באלין, עלאין בתתאין, ובוצינין כלהו נהרין ומתלהטין וכלהו קיימי בחבורא חדא בהאי צדיק דאקרי טוב, כד"א אמרו צדיק כי טוב (ישעיה ג). ודא מחבר לכלהו בחבורא חדא, כדין כלא בלחישו עילא ותתא, בנשיקין דרעותא, וקיימא מלה בחיבורא דבי אדרא.). ולכן אמר 'והטוב' שהם אותיות 'ו"ה טוב' ששם תיקון פגם פריה ורביה. וכנגד שלא אמר שירה שנראה מיעוט אמנה, א"ר לוי שגנז ספר רפואות. ופרש"י ז"ל, כדי שיבקשו רחמים. כי הנה בפ"ד דפסחים (מסכת פסחים פרק  ד' משנה ט'.) אמרו, גנז ספר רפואות והודו לו. ופי' שם רש"י ז"ל, לפי שלא היה לבם נכנע על חלים ומתרפאים מיד. והר"ב ז"ל הביא שם במשנה פי' הרמב"ם ז"ל, שהיה קרוב להטעות הבריות אחר ע"ז ולכך גנזו, וכמו שכתבנו לעיל. הרי בזה תיקן למה שלא אמר שירה לגנוז ספר רפואות, וגם זה רמוז באמרו והטוב בעיניך עשיתי, למען יכירו וידעו כי אתה הוא טוב לכל, ומידך הרפואה ולא ע"י ב"ו. אמנם בכל זאת לא שב אפו ממנו על ששיבח את עצמו וגרם לו ששאל אות, והוא מ"ש במלכים ב' כ'. ויאמר חזקיהו אל ישעיהו מה אות כי ירפא ה' לי ועליתי ביום השלישי בית ה'. דקשה לצדיק כמוהו איך לא יאמין לדברי ישעיהו.

אמנם לדרכנו יבא היטב בדיוק לשונו שאמר 'מה אות כי ירפא ה' לי', כלומר אני מאמין לדבריך שאתרפא אך אני שואל אות 'כי ירפא ה' לי' שתבא הרפואה ממנו ית' ולא ע"י דבר אחר, שבזה מובטח אני ועליתי ביום השלישי בית ה', מה שאין כן אם תהיה רפואתי שלא על ידו ית' כי לא אוכל לשוב לימי עולמי ולהתרפאת לגמרי, וזאת היתה לו מפני שכתוב בפסוק הקודם, ויאמר ישעיהו קחו דבלת תאנים ויקחו וישימו על השחין ויחי (מלכים ב' כ, ז.). ולזה אמר חזקיהו כי צריך אות למען יודע כי הרפואה מידו ית' ולא ע"י תרופת התאנים, ואפשר עוד לתת טעם למה שאל אות, עם מ"ש אצלנו על מ' ז"ל בפ"ק דמגלה (דף יג:), אין הב"ה מכה את ישראל אלא א"כ מקדים ובורא להם רפואה בתחלה. שהטעם הוא לפי מ"ש בפ' במה מדליקין (שבת לב.), לעולם יבקש אדם רחמים שלא יחלה שאם חלה אומרים לו הבא זכות והפטר. כי הנה קודם בא המכה הוא דבר קל להנצל אך אחרי כן צריך פרקליטין גדולים כמ"ש שם, ולכן חזקיהו שאל אות על רפואתו כדי שלא יקטרגו עליה, אך אחרי בוא האות אין ספק שתבא לו הרפואה. ויאמר ישעיהו זה לך האות מאת ה' כי יעשה ה' את הדבר אשר דבר (מלכים ב' כ, ט.). כלומר שיעשה בעצמו את הדבר לרפאתך ולא ע"י דבר אחר. הלך הצל עשר מעלות אם ישוב עשר מעלות. ופרש"י ז"ל, כבר ירד הצל למעלות העשויות ליום, חפץ אתה שיעמוד שם כדי מהלך עשר שעות או ישוב למעלה עשר מעלות ויהא נראה כאלו הוא שחרית, ויאמר חזקיהו נקל לצל לנטות עשר מעלות (שם י.). דבר קל הוא לנטות במקומו וכו' אינו דבר הניכר כל כך. לא כי ישוב הצל אחורנית עשר מעלות. ונלע"ד לומר טעם הגון בענין זה לפי מאי דגרסינן בפ"ד דיבמות (דף מט:), תניא את מספר ימיך אמלא (שמות כג, כו.). אלו שני דורות, זכה משלימין לו, לא זכה פוחתין לו דברי ר"ע. וחכ"א זכה מוסיפין לו, לא זכה פוחתין לו. אמרו לו לר"ע הרי הוא אומר והוספתי על ימיך חמש עשרה שנה (ישעיה לח, ה.). א"ל משלו הוסיפו לו עכ"ל. וקשה לר"ע והלא בכמה מקומות כתוב למען יאריכון ימיך. אורך ימים אשביעהו (תהלים צא, טז.). ודומיהם. ונלע"ד שיובן עם מ"ש בפ' האורג (שבת קה:), ימים האריכו, שנים לא האריכו. וכתב רש"י ז"ל, שבלו ימיהם בטוב דחשיב אריכות, כדאמרי' ביומא (דף עא.), כי אורך ימים ושנות חיים וכו' (משלי ג, ב.). וכי יש שנים של חיים ושנים שאינם של חיים, א"ר אלעזר אלו שנותיו של אדם שמתהפכות עליו מרעה לטובה עכ"ל. כך ר"ע יפרש אריכות ימים בכל מקום שיבלו ימיהם בטוב. והנה חזקיהו סבר לה כרבנן זכה מוסיפין לו, ולכן אמר ישוב הצל אחורנית עשר מעלות, דהיינו לימי עלומיו ויהיו השנים הללו לו בתוספות, מה שאין כן אם יעמוד השמש במקומו עשר מעלות, שנראה כמאן דאמר זכה משלימין לו, כי כבר עמדה שמש ליהושע ואין ניכר תקפו של נס. ולמה דוקא עשר מעלות, זש"ה ויקרא ישעיה הנביא אל ה' וישב את הצל במעלות אשר ירדה במעלות אחז אחורנית עשר מעלות (מלכים ב' כ, יא.). ופרש"י ז"ל, יום שמת אחז נתקצר היום ומיהר הצל לירד עשר מעלות כדי שלא יהא נספד, ואותן עשר שעות חזרו עכשיו לחזקיהו עכ"ל. והוא בפרק חלק (סנהדרין צו.) ע"ש. ונלע"ד להבין בזה מ"ש במשלי י'. יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצורנה (משלי י, כז.). דקשה למה פתח בימים וסיים בשנות. אלא ודאי שזה מדבר בחזקיהו שהיה ירא את ה' ועוסק בתורה, ולפיכך לא מבעיא שניתוספו לו שנים אלא גם הימים נתארכו לו, ששב הצל אחורנית עשר מעלות, וזה לפי ששנות רשעים תקצורנה, שנתקצרו שנותיו של אחז שלא חיה אלא ל"ו שנה, ולא זו בלבד שנתקצר לו היום אלא אף שנותיו נתקצרו. והנה כבר אז"ל (רות רבה פ' ז'.), למה נקרא שמו אחז, שאחז בבתי כנסיות ובתי מדרשות, ואמר אם אין גדיים אין תיישים ואם אין תישים אין צאן. כי הנה שנינו (מסכת אבות פרק ה' משנה כ"ז.), בן חמש שנים לתורה, בן עשר למשנה, בן ט"ו לתלמוד. שהם ג' לימודים הנעשים בט"ו שנה, ולז"א אם אין גדיים בן חמש למקרא, אין תיישים בן עשר למשנה. ואין צאן בן ט"ו לתלמוד. ומכ"מ כשם שהתורה היא עשר דברות לקיים העולם שנברא בעשרה מאמרות, לכן בחר חזקיהו להוריד הצל עשר מעלות שירדה בעבור רשעו של אחז. ולפי שחזקיהו תיקן במה שנעץ חרב על פתח בית המדרש ואמר כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב (סנהדרין צד:), לכן הוסיפו לו ט"ו שנה כנגד הג' לימודים הנ"ל. וכנגד זה אמרו בפרק חלק (סנהדרין קב:), למה נקרא שמו מנשה, שנשה יה. דהיינו ששכח הט"ו שנה שהוסיפו לאביו על שעסק בתורה, וגם הוא חכם ויבא רע (ישעיה לא, ב.). שעשה הרע בעיני ה', ולכן הביאוהו בבל ונתנוהו על האש והזכיר כל ע"א שבעולם ואח"כ הזכיר את ה' ושב אליו בכל לבו. וזהו שנשה יה מלהזכירו עד שבדק בכל ע"א ולא הועיל לו, וכשראה צרתו צרה בטח בה' בכל לבו והצילו, כמ"ש בילקוט מלכים ב' כ"א. נחזור אל המ' דלעיל, בשביל מה אות גוים אכלו על שלחנו, שבזה גרם גלות לבניו, שנאמר ומבניך אשר יצאו ממך אשר תוליד יקחו וכו' (מלכים ב' כ, יח.). כפל הלשון לפי שעדין לא נשא אשה, ולפי זה אם היה אומר ומבניך לבד הייתי אומר שעל תלמידיו אמר, שהרביץ תורה הרבה כנודע, לכן אמר אשר יצאו ממך. דהיינו כמ"ש לאברהם אשר יצא ממעיך (בראשית טו, ד.). וא"ת והלא עדין לא היה נשוי אשה, לכן אמר אשר תוליד להבא. והיה סריסים בהיכל מלך בבל. קשה למה גזר כן על בניו. אמנם בפר"א פ' נ"ב איתא ז"ל, וראה חזקיהו את מלאכי מלך בבל ונתגאה לבו למעלה והראה להם את אוצרות מלכי יהודה, ואת כל אוצרות בית קדש הקדשים, ועוד שפתח את הארון והראה להם את הלוחות ואמר בזה אנו עושים מלחמה ונוצחין, וכעס עליו הב"ה ואמר לו וכו', ותחת הלוחות יקחו מבניך סריסים בהיכל מלך בבל, שנאמר ומבניך אשר יצאו ממך. ואלו הן דניאל חנניה מישאל ועזריה שנעשו סריסים בהיכל מלך בבל ולא הולידו בנים וכו'. כי הנה כונתו של חזקיהו היתה לקדש שמו ית' להראות להם כי זכות התורה היא שעמדה להם לנצח במלחמה. אמנם לא יפה עשה שהרי אמרו בתענית פ"ב (דף טז.), שמוציאין התיבה לרחובה של עיר לומר כלי צנוע היה לנו ונתבזה בעונינו. וכנגד זה נתבזו בניו שנעשו סריסים ולא הולידו בנים. ויאמר חזקיהו אל ישעיהו טוב דבר ה' אשר דברת ויאמר הלוא אם שלום ואמת יהיה בימי (מלכים ב' כ, יט.). וקשה מאי ויאמר ב' פעמים. אך כונת חזקיהו לומר טוב דבר ה' אשר דברת, שבישרתני שיהיו לי בנים, ואע"פ שאליה וקוץ בה כי יגלו בני עכ"ז רק שלום ואמת יהיה בימי. ואפשר שכך קבל מדוד אביו שאירע לו ענין ישבי בנוב, וא"ל אבישי בר ברך קירא ליזבון ואת לא תצטער (סנהדרין צה.). כמו שפירשנו שם במקומו.

והנה אחר כל העמל והטורח הזה נבאר מ"ש בישעיה ל"ח. מכתב לחזקיהו מלך יהודה בחלותו וכו'. דקשה מאי 'מכתב' והלא זאת היתה שירה שאמר כמ"ש לעיל במ' הילקוט, הפילו האלקים במטה וחלה כדי שיאמר שירה, שנאמר מכתב לחזקיהו. וא"כ היה לו לומר שירה לחזקיהו. ועוד צריך להבין כל הפסוקים ההם כי יש בהם כפל ענין במלות שונות. אמנם איתא בפ' חלק (סנהדרין צד.), תניא משום ר' פפייס גנאי הוא לחזקיהו וסיעתו שלא אמרו שירה עד שפתחה הארץ ואמרה שירה, שנאמר מכנף הארץ זמירות שמענו וכו' (ישעיה כד, טז.). וכבר פירשנו למעלה שזה היה במפלתו של סנחריב, ועל כן הפילו הב"ה במטה וחלה כדי שיאמר שירה, ובעבור זה לא זכה שיקרא עליה שם שירה רק מכתב, שתרגם המתרגם כתב אודאה על ניסא דאתעביד לחזקיה כד מרע ואיתסי ממרעיה. דהיינו מה שאמרנו דדוקא בחלותו ויחי מחליו אמר שירה, אבל לא על מפלתו של סנחריב. אני אמרתי בדמי ימי אלכה בשערי שאול (ישעיה לח, י.). דהיינו שא"ל הנביא כי מת אתה, שנכרתו ונקצרו ימיו, ובזה אלכה בשערי שאול, שא"ל ולא תחיה לעה"ב. פוקדתי יתר שנותי. אם נפרש פוקדתי ל' חסרון, כמו שפי' רש"י ורד"ק ז"ל, הרי זה כפל שכבר אמר בדמי ימי, לכן תרגם יונתן על דוכרני לטב אתוסף על שני, דהיינו כמ"ש לעיל, זכה מוסיפין לו, ואליבא דר"ע יפרש יתר שנותי, כמו ויתר דברי חזקיהו (מלכים ב' כ, כ.). שר"ל הנשארים, זכה משלימין לו. ואמנם לפי הענין יותר מתישב לפרשו מלשון חסרון, ממה שכתוב אחריו אמרתי לא אראה יה וכו' (ישעיה לח, יא.). ויובן עם מ"ש בזהר פ' ויחי דף רכ"א ב'. זכאה חולקיה דההוא ב"נ דיומוי אתקריבו גבי מלכא בלא כסופא וכו', ווי לרשיעיא דלא כתיב בהו קריבה, דהא כל יומוי בחובי עלמא אשתכחו, ובג"כ לא יקרבון קמי מלכא אלא אינון שציאן מגוויהו. ז"ש פוקדתי יתר שנותי. אבל יתר בכיוון יובן עם מ"ש שם, ת"ח כד קריבו אינון יומין קמי מלכא קדישא, אי יזכי סליק ועאל באינון יומין ואינון לבושי יקר לאתלבשא בהו נשמתיה, ווי לההוא דגרע יומוי לעילא דכד בעאן לאתלבשא ביה ביומוי, אינון יומין דפגי' בחובוי חסרין מההוא לבושא ואתלבש במנא חסרא, וכד נפיק מהאי עלמא לא אשכח יומין דאתלבש בהו ולא הוה לבושא במה דמתכסי עכ"ל. בזה אתי שפיר אני אמרתי בדמי ימי אלכה בשערי שאול, לפי שפגמתי ימי ובזה פוקדתי יתר שנותי, שלא זכיתי להשלים לבושי. וכיון שכן אמרתי לא אראה יה, כי לא המתים יהללו יה. והטעם כי יה בארץ החיים. כי ביה ה' צור עולמים. והחיים שהם בעה"ז ועתידים ללכת לעה"ב מזכירים שם יה, אך המתים שכבר חלפו למו מהעה"ז אינן יכולין להזכיר שם יה, וזה דוקא ברשעים שלא תקנו בעה"ז ולא יהיה להם חלק לעה"ב, אך הצדיקים שהכינו צידה להם בעה"ז ויאכלו מפרי דרכם בעה"ב הם מזכירים שם י"ה. ולא עוד אלא לא אביט אדם עוד עם יושבי חדל. כמ"ש בזהר פ' בראשית דף נ"ז ב'. ת"ח לא אסתליק ב"נ מעלמא עד דחמי ליה לאדה"ר וכו' ע"ש. דורי נסע ונגלה מיני באהל רועי (שם יב.). הנה חזקיהו תיקן הדור שלו, שאמר כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב, ועתה שימות מי יודע אם יעסקו בתורה, ולכן אמר דורי נסע ונגלה מיני באהל רועי, שהם בתי כנסיות ובתי מדרשות, מה טובו אהליך יעקב (במדבר כד, ה.), ורועי הוא הב"ה, ה' רועי (תהלים כג, א.). וכלומר אם אמות הנה דורי גם הם נסחו ונגלו מהתורה, שלא יעסקו עוד בה ויחזרו הבתי כנסיות ובתי מדרשות להסגר כמו שהיה בימי אחז, שאחז בב"כ וב"מ כדי שלא יעסקו בתורה, ואפשר שרועי שב לאביו שהיה רועה שלו, ובזה קפדתי כאורג חיי, שלא יכולתי להשלים לבושי. אמנם אפשר שיזכני ה' מדלה יבצעני. והוא מ"ש בזהר פ' אמור דף ק"א א' על פסוק אשרי נשוי פשע כסוי חטאה (תהלים לב, א.) ז"ל, אע"ג דההוא רשע חטאה אתאביד, אינון טבאן וזכוון לא אתאבידו, אית צדיק דאזיל בארחוי דמלכא עלאה ואתקין לבושוי מעובדוי, קב"ה אשלים ליה מאינון עובדין דעביד האי רשע חטאה ואשלים לבושוי לאתתקנא בהו וכו'. ז"ש אע"פ שקפדתי כאורג חיי שלא זכיתי להשלים לבושי. עכ"ז מדלה דהיינו מי שנעשה דל ורש שניטלו ממנו זכיותיו, ומהם יבצעני ישלים לבושי. מיום עד לילה תשלימני, דהיינו שבמיעוט זמן ישלים לבושו אעפ"י שלא היה בעולם כל הימים. שיויתי עד בקר כארי וכו' (ישעיה לח, יג.). יובן עם מ"ש בפ' הפועלים (בבא מציעא פד:), בר"א בר שמעון דקביל עליה יסורין, באורתא היה אומר אחי ורעי בואו, ובצפרא אמר להו זילו מפני ביטול תורה. ז"ש שויתי עד בקר כארי. ופרש"י ז"ל, שויתי עצמי כל הלילה לסבול יסורי חולי ונתגברתי כארי לסבול וכו', דהיינו שבלילה היה אומר בואו, אך בבקר היה אומר לכו, וזהו מיום עד לילה תשלימני, שאהיה בשלום כל היום. כן אמר חזקיהו על עצמו שבלילה לא שכב לבו, אך ביום אידלי יומא אידלי קצירא (בבא בתרא טז:). ולפיכך מיום עד לילה תשלימני. כסוס עגור כן אצפצף (ישעיה לח, יד.). הוא הזעקה מן החולי, אך אהגה כיונה. שאינה משמעת קולה, שהיא סובלת היסורין רק בהגיון לב, כך אני עושה, דלו עיני למרום. הוא מש"ה ויבך חזקיהו בכי גדול (שם ג.). כי שערי דמעה לא ננעלו (ברכות לב:), ולכן ה' עשקה לי ערבני. שיובן עם מ"ש בזהר פ' בלק דף ר"ה א' בענין ר' יוסי דפקיעין ז"ל, ובעו רחמי עלי וערבו לי וכו', כדין קרא קב"ה למלאך המות וכו', ומאי ערבונא יהב ליה, תליסר בני נשא וכו'. ז"ש ה' עשקה לי ממלאך המות שהיה רוצה לעשקני וליטול נשמתי, ערבני אתה תהיה ערב שאמרת והוספתי על ימיך חמש עשרה שנה. מה אדבר ואמר לי והוא עשה וכו' (ישעיה לח, טו.). הנה מכיר אני את חטאי שאמרתי אין בי כח לומר שירה רק אני ישן על מטתי ואתה עושה, א"ל הב"ה אני עושה כן, ויצא מלאך ה' וכו' (ישעיה לז, לו.). ז"ש מה אדבר. שיודע אני שלא יפה דברתי, אבל הוא אמר לי כן וכך עשה, ומה לי עוד אלא אדדה כל שנותי. כמ"ש רש"י ז"ל, אתנודד מכל שנתי לקלס לפניו, והוא מ"ש ז"ל (סנהדרין צד:), וחובל עול מפני שמן (ישעיה י, כז.). חובל עולו של סנחריב מפני שמנו של חזקיהו שהיה דולק בב"כ ובב"מ. והוא מה שהיו עוסקים בתורה בלילה, ובזה אכפר על עוני. אדנ' עליהם יחיו (ישעיה לח, טז.). שיובן עם מ"ש לעיל, כי אורך ימים ושנות חיים (משלי ג, ב.), אלו שנותיו של אדם שמתהפכות עליו מרעה לטובה (יומא עא.). וזה כי לשעבר חטא חזקיהו במה שלא עסק בפריה ורביה, ומעתה שנשא אשה יחיו אלו השנים שיתהפכו לטובה, ולכל בהן חיי רוחי, שכלן יתהפכו לטובה ותחי רוחי, ובזה גם גופי ישב בשלום ולא יחלה, וזהו ותחלימני והחייני, שאשוב לימי עלומי. הנה לשלום מר לי מר (ישעיה לח, יז.). הנה אמרו ז"ל, שלום שלום לרחוק ולקרוב (ישעיה נז, יט.). זה בעל תשובה שהיה רחוק ונתקרב. ז"ש כדי לעשות שלום ביני לבין קוני שאשוב מחטאי, מר לי שנחליתי ונהייתי, אמנם ג"כ מר לאחרים, כי על האחרים ג"כ יעשה שלום בשלוח להם החולי ויתרפאו ממנו מה שלא היה עד עכשיו, ולכן אתי שפיר מר לי, ועי"כ מר גם כן לאחרים כדי לעשות שלום בינם לבין המקום, וזה היה כי ואתה חשקת נפשי וכו'. שפדית נפשי מעבור בשחת כי השלכת אחרי גיוך כל חטאי, שכן אמרו בפ"ד דנדרים (דף מא.), אין החולה עומד מחליו עד שמוחלין לו כל עונותיו. וידוייק 'אחרי גיוך' עם מאי דאיתא בזהר פ' קדושים פ"ג ב'. עבר על פתגמי אורייתא ההיא עבירה סלקא קמיה וכו', תב בתיובתא מה כתיב גם ה' העביר חטאתך לא תמות (שמואל ב' יב, יג.). דאעבר ההוא חובא מקמיה. וזהו בכיוון אחרי גיוך. כי לא שאול תודך וכו' (ישעיה לח, יח.). כדכתיב כי לא אחפוץ במות המת וכו' (יחזקאל יח, לב.). לא ישברו יורדי בור אל אמתך. כי מי שלא טרח בעה"ז מה יאכל בעה"ב, כי שם לא יש מעשה ותשובה ועסק התורה, כי כיון שאדם מת נעשה חפשי מהמצות (שבת ל.). חי חי הוא יודך כמוני היום (ישעיה לח, יט.), זה נאמר עליו שניתוספו לו חיים, וזהו הכפל חי חי, וגם שנתרפא מחליו, וזהו חי חי הוא יודך כמוני היום, שממנו התחילו החולים לרפאת, וגם חי חי בעה"ז ובעה"ב, כי הרשעים אפילו בחייהם קרויים מתים, והצדיקים נק' חיים. ובזה שהחולה יתרפא אב לבנים יודיע אל אמתך, כי בבא עליו החולי יצוה בין בניו בקומו ממטתו. ה' להושיעני (ה' להושיעני ונגינותי ננגן כל ימי חיינו על בית ה' (ישעיה לח, כ).). פתח ביחיד וסיים ברבים, ונגינותי ננגן וכו'. והכונה עם מ"ש בילקוט פ' חקת (רמז תשס"ד.) ע"פ אז ישיר ישראל (במדבר כא, יז.). אמרו ישראל, רבש"ע עליך להיות עושה לנו ניסים ועלינו לומר שירה. עוד איתא במדרש (בראשית רבה פ' ו'.), לך יום אף לך לילה (תהלים עד, טז.). כשאתה עושה לנו ניסים בלילה אנו אומרים שירה בלילה וכו'. זהו כל ימי חיינו, דהיינו ימים ולילות, ע"ד (ברכות פרק א' משנה ה'.) ימי חייך הימים, כל ימי חייך הלילות. ולפי שעל ידו גם החולים מתרפאים, לכן אמר ננגן לשון רבים. וגם אמר ונגינותי ל' רבים, א' על מפלת סנחריב וא' על הרפואה שנתרפא מהחולי, וגם אמר ננגן ל' רבים עליו ועל ישעיהו, שהיה נביא ושרתה עליו ר"ה ויכול לומר שירה. עוד שם, ויאמר ישעיהו ישאו דבלת תאנים וימרחו על השחין ויחי (ישעיה לח, כא.). ויאמר חזקיהו מה אות כי אעלה בית ה' (שם כב.). וקשה מה ענינם של אלו הפסוקים כאן. ועוד קשה שהרי חזקיהו חלה קודם מפלתו של סנחריב, כמ"ש בילקוט מלכים ב' י"ח (רמז רל"ו.) ז"ל, לפני מפלתו של סנחריב חלה חזקיהו ג' ימים, ר' יוסי אומר יום שלישי של חזקיהו הוא יום מפלתו של סנחריב וכו'. ועוד שכן מורה הכתוב שאחרי שהתפלל חזקיהו על חליו אמר לו הנביא בשם ה', שמעתי את תפלתך וכו' (ישעיה לח, ה.). ומכף מלך אשור אצילך וכו' (שם ו.). וזה לך האות וכו' (שם ז.). ואיך כתב כאן אחרי מפלתו של סנחריב רפואתו של חזקיהו וששאל אות וכו'. וכן הרגיש הרד"ק ז"ל ולא תירץ, וכל שכן שיקשה מ' ז"ל, שכבר פי' אותו למעלה, חזקיהו לוה ישן וכו' עיין לעיל. ולתרץ הכל נאמר כי הנה במלכים ב' כ'. כתוב כי שלח סנחריב את רבשקה לדבר על לב חזקיהו שיעברהו, והוא לא הטה אזן עד שאח"כ כתב לו ספרים מדברים תועה על ה' ועל משיחו, וחזקיהו לקח הספרים ויפרשם לפני ה', ואז שלח לו הב"ה ע"י ישעיהו הנביא וא"ל וגנותי אל העיר הזאת וכו' (מלכים ב' יט, לד.). הנה כי כן תכף שהובטח מפי הב"ה שיעשה לו נסים, תכף היה לו לומר שירה ולהודות לה' על הבטחתו שהבטיחו להצילו מיד אשור, והוא לא עשה כן רק אמר אין בי כח וכו' אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה. ולפי זה מכ"מ הפילו הב"ה במטה וחלה, שאז היה מוכרח לישב במטה מפני חליו ואז אמר שירה, ולפי שהיה בהכרח ולא מרצונו הטוב לכן נק' מכתב ולא שירה. ובזה אתי שפיר כי ללמדנו זה שלוה ישן ופרע ניעור, המתין כאן לומר (קחו) [ישאו] דבלת תאנים ([ישעיה לח, כא] (מלכים ב' כ, ז).), אחר שאמר מכתב לחזקיהו (ישעיה לח, ט.). וכתוב אחריו מה אות (שם כב.). אע"פ שכבר הקדים וזה לך האות וכו' (שם ז.). ללמדנו שהאות לא שאל בעבור מיעוט אמנה רק כדי שלא יקטרג המקטרג כדלעיל, ועוד שהרפואה תהיה עולמית, וזהו כי אעלה בית ה'. ולענינו של חזקיהו יפורש כל מזמור ג'. ה' מה רבו צרי (תהלים ג, ב.). שאע"פ שנאמר בברחו מפני אבשלום בנו (שם א.), כבר פירשוהו במדרש באופנים אחרים, אף אנו נאמר שחזקיה אמר ה' מה רבו צרי. ויובן עם מ"ש בסנהדרין פ"ג (דף כו.), שבנא הוה דריש בתליסר רבוותא, חזקיה בחד סר וכו', הוה קא מסתפי חזקיהו אמר דילמא ח"ו נטייה דעתיה דקב"ה בתר רובא וכו'. ז"ש רבים קמים עלי כשרבו צרי דהיינו סנחריב ושבנא. והם רבים אומרים לנפשי אין ישועתה וכו' לפי שלא נשא אשה. ואתה ה' מגן בעדי שהגנת עלי בזכות אבותי באמור אלי וגנותי על העיר הזאת למעני ולמען דוד עבדי (מלכים ב' כ, ו.). כבודי במה שהחזרת את השמש עשר מעלות ויצא שמי בגוים, שלכן מלך בבל שלח לו מנחה. ומרים ראשי כשרפאת אותי. ואז קולי אל ה' אקרא, ויתפלל אל ה'. ויענני מהר קדשו סלה. שיובן עם מ"ש בפ"ק דברכות (דף י:), שאמר לפניו רבש"ע ומה שונמית שלא עשתה אלא קיר א' קטנה לאלישע החיה את בנה, אבי אבא שחיפה את כל ההיכל עאכ"ו. נלע"ד שהזכיר זה על מה שחטא שקצץ דלתות ההיכל ושיגרן למלך אשור. ועוד שם, רבנן אמרי בקירות בית המקדש נשא עיניו, וגם זה לכפר על מה שהסיר צפוי הזהב ושלח למלך אשור, על כל אלה אמר ויענני מהר קדשו סלה. זה בה"מ, ההר הטוב הזה (דברים ג, כה.). אני שכבתי ואישנה. ז"ש אני ישן במטתי ואתה עושה, וכן הוה, הקיצותי כי ה' יסמכני. ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור וכו' וישכימו בבקר וכו' (מלכים ב' יט, לה.). וזהו לא אירא מרבבות עם וכו' שכלם מתו. קומה ה' הושיעני אלקי כי הכית את כל אויבי לחי. כמ"ש בפ' חלק (סנהדרין צה:), במה הכם, ר"א אומר ביד הכם. דהיינו על לחייהם כדרך המכה את חבירו בידו. שיני רשעים שברת, שחשבו לאכול ממונם של ישראל. לה' הישועה, לפי שחרף לפניו ית', ביד מלאכיך חרפת ה' (מלכים ב' יט, כג.). וזה גרם על עמך ברכתך סלה. שנס זה עומד לעולם ולעולמי עולמים במלחמת גוג ומגוג, שכן יבאו ברבבות עם סביב ירושלים ויגוף ה' אותם כמו שעשה לחילו של סנחריב, כן יאבדו כל אויביך ה'.

ואחרי שהארכנו יותר מדאי נחזור לעניננו, כי חולה שנתרפא מחליו צריך שישמור דרכו להבא באכילה ושתיה ושאר עניני הגוף למען לא יחזור לחליו. כן בחולאי הנפש צריך החולה שנתרפא, דהיינו בעל תשובה לשמור דרכו ולהתרחק מהחטא מכאן ולהבא, והוא מש"ה בישעיה נ"ז. בעון בצעו קצפתי ואכהו וכו' (ישעיה נז, יז.). דרכיו ראיתי וארפאהו וכו' (שם יח.). וכבר פי' הפסוקים ההם בפירוש ההפטרה של יה"כ. אך עתה נפרש מ' ז"ל בויקרא רבה פ' י"ו ז"ל, וצוה הכהן ושחט את הצפור האחת (ויקרא יד, ה.). למה שוחט אחת ומניח אחת, לומר לך כשם שאי אפשר לשחוטה לחזור כך א"א לנגעים לחזור. באותה שעה קורא הב"ה לגיונות שלו ואומר לא על חנם הכיתי אותו אלא בעון בצעו קצפתי ואכהו (ישעיה נז, יז.). ר' אבא בר כהנא אמר חזר תוביה לתוביה, כד"א ככלב שב על קיאו (משלי כו, יא.). ריב"ל אמר הדר שטיא לאורח שטיותיה, כד"א כסיל שונה באולתו. דרכיו ראיתי וארפאהו ואנחהו (מוסיף בילקוט וארפאהו ואסיניה, ואנחהו ואנחיניה). ואשלם נחומים לו ולאביליו (ישעיה נז, יח.). אלו איבריו המתאבלים עליו עכ"ל. וקשה מאד מה זו שאלה למה שוחט אחת ומניח אחת, והלא כך גזרת הכתוב שבדם השחוטה יזה על המצורע, ואם הקושיא על מה שמניח אחת, מה היא התשובה כשם שא"א לשחוטה לחזור. שלכן בעל יפה תאר משבש הגרסא ואומר שצריך לגרוס כשם שא"א למשולחת לחזור. ובעיני נראה דוחק לשבש הגרסא, ועוד דלא שייך למימר כשם שא"א למשולחת לחזור, דהא חוזרת לפעמים כדלקמן, ועוד יקשה אומרו כך א"א לנגעים לחזור, שהרי מצינו בפ' ואם ישוב הנגע ופרח בבית (ויקרא יד, מג.). וכן באדם היה שב הנגע כמה פעמים. ועוד מהו באותה שעה וכו', שזה שייך בבא הנגע אליו לא בהתרפאתו. ועוד מה רצה באמרו לא על חנם הכיתי אותו, וכי ס"ד דקב"ה עביד דינא בלא דינא. ועוד מאי בינייהו דר' אבא וריב"ל. ולגרסת הילקוט מה הוסיף על הכתוב שתרגם וארפאהו ואסיניה וכו'. ולתשובת ההרגשות האלה נזכיר מ' ז"ל בתנחומא פ' מצורע ז"ל, למה שוחט אחת ומשלח אחת, אלא אם עשה תשובה אין הצרעת חוזר עליו. ובתרגום יונתן ע"פ ושלח את הצפור החיה וכו' (ויקרא יד, ז.). ז"ל, ויפטר ית ציפרא חייתא על אנפי חקלא, ויהי אין איטימוס ההוא גברא למלקי תוב בצרעא, תייבא ציפרא חייתא לביתיה ביומא ההוא ומתכשרא למיכלא, וית ציפרא נכיתא הוה מקבר כהנא במיחמי מצורע ע"כ. עם הדברים והאמת האלה נבין מאמרנו כי רצה לתת טעם נכון מה נשתנה מצורע מכל הטמאים, כגון זב וזבה ונזיר טמא ויולדת שמביאין קרבנם ושוחט אותם ומקריב למזבח מה שראוי. ולכן שאל למה שוחט אחת בלבד ומניח אחת, שהיה לו לשחוט את שתיהן, ומתרץ לומר לך וכו'. שענינו הוא מ"ש בתנחומא, אם עשה תשובה וכו'. כי הנה שחיטת הקרבן רמז למקריב קרבנו על חטאתו, שיבער יצר הרע מקרבו ויעשה תשובה, וזה נרמז בשחוטה שאם יעשה כן ודאי לא יחזרו הנגעים, והוא מ"ש כשם שא"א לשחוטה לחזור, שלא זו בלבד שהיו שוחטין אותה אלא אף גם זאת שהכהן היה קובר אותה בפני המצורע כדברי יונתן, לרמוז לו שאם יחזור בו לא יחזרו הנגעים, ואז גם המשולחת לא תחזור, אם אינו שב מחטאתו המשולחת חוזרת לביתו. וז"ש באותה שעה שחוזרין עליו הנגעים קורא הב"ה לגיונות שלו, היינו הקטגורים הנעשים מחמת העונות, ואומר לא על חנם הכיתי אותו וכו'. הוצרך לומר כן לפי שדרך החלאים לחזור על האדם כיון שלא נתרפא לגמרי. אף אנו נאמר כי בשוב הנגע על המצורע אות הוא שלא נתרפא יפה, לכן אומר הב"ה לא על חנם הכיתי אותו מתחלה, ומה גם עתה בשובו לנגעו רק בעון בצעו וכו'. דהיינו גזל שהוא אחד מהדברים שהנגעים באים עליו, כדגרסינן בפ"ג דערכין (דף טז.). ועוד דייק בעון בצעו דכתיב ביה הסתר ואקצוף (ישעיה נז, יז.). דהיינו שלא נתרפא יפה אלא שהנגעים חוזרים, כי כיון שלא השיב את הגזלה אשר גזל, וזהו הסתר ואקצוף. כפל הקצפון לפי שהביא עליו הנגע מתחלה וכשלא שב מחטאתו חוזר הנגע עליו. והכונה הסתר ואקצוף, שכיון שהתחיל לעשות תשובה הב"ה מסתיר פני זעמו ממנו, וכשחוזר לחטוא קוצף עליו מחדש לפי שוילך שובב בדרך לבו. כי מלת שובב הוא מל' תשובה, כמו נפשי ישובב (תהלים כג, ג.). שפי' בעל השרשים בשרש שוב, ישיב אותה אל הדרך הטוב, או מלשון שובו בנים שובבים (ירמיה ג.). שהוא לשון מרידה כנז' שם בשרשים. וז"ש ר' אבא חזר תוביה לתוביה דהיינו שחזר לסורו, כמש"ה ככלב שב על קיאו (משלי כו, יא.). שתרגומו היך כלבא דהפיך על חוביה. והוא מ"ש המפרשים, אחר שהקיא חוזר ואוכלו. דהיינו שחוזר לחטוא באותו חטא עצמו, ושפיר דימהו לכלב, שכן הנגעים באים על לשון הרע, כמ"ש לכלב תשליכון (שמות כב, ל.). ודרשו ז"ל (פסחים קיח.), כל המספר לה"ר ראוי להשליכו לכלבים, דכתיב בתריה לא תשא שמע שוא (שמות כג, א.). וכן הגוזל את חבירו ועשה תשובה להחזיר הגזלה ואח"כ חוזר וגוזל ממנו, הרי הוא ככלב שב על קיאו, ולכן הצפור המשולחת היתה חוזרת כשם שהוא חזר לסורו, וגם הנגעים חוזרים כיון שהיתה תשובה של רמאות. וריב"ל אמר הדר שטיא וכו'. כלומר אף שלא יחזור לחטוא באותו חטא עצמו רק שיחטא בחטא אחר מאותם הגורמים ליטמא בצרעת זה גורם לחזור הנגעים. אך כשיחזור בתשובה גמורה, דרכיו ראיתי וארפאהו. ואסיניה. דהיינו שיתרפא מצרעתו, ולא זו בלבד אלא ואנחהו. ואנחיניה. דהיינו שילמדהו דעת ודרך תבונות, להתנהג מכאן ואילך בדרך ישרה וכשרה, למען לא יחזרו עליו הנגעים. ואשלם ניחומים לו ולאביליו. קשה איך שייך לומר ולאביליו שהרי נתרפא מחליו ולא מת. לכן פי' אלו איבריו המתאבלים עליו, הוא מ"ש והצרוע אשר בו הנגע וכו' וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה (ויקרא יג, מה.). כאבל, וכשחזר בו מתרפא ומתנחמים אותם האיברים שנתאבלו עליו. וגם ימיו של אדם מתאבלים עליו, כמ"ש בזהר פ' ויחי רכ"ד א' ז"ל, תנא אינון יומין דבר נש וכו' נחתין ואזהרן לבר נש כל יומא ויומא בלחודוהי, וכד ההוא יומא אתי ואזהר ליה ובר נש עביד בההוא יומא חובא קמי מריה, ההוא יומא סליק בכסופא ואסהיד סהדותא וקאים בלחודוי לבר, עד דבר נש עביד תשובה וכו'. וזהו ואשלם ניחומים לו ולאביליו. כמ"ש שם, זכה תב ההוא יומא לאתריה. ועוד יאמר דרכיו ראיתי וארפאהו. בעת בריאת העולם, שצפה הב"ה מעשיהן של רשעים וברא התשובה קודם. ואז בורא ניב שפתים שלום וכו'. שיובן לדרך זה עם מ"ש בזהר פ' מצורע נ"ג א' ז"ל, ביום טהרתו. מאי קמל"ן, מאן דאית ליה לישנא בישא צלותיה לא עאלת קמי קב"ה, דהא אתער עליה רוח מסאבא, כיון דאהדר בתשובה מה כתיב ביום טהרתו והובא אל הכהן (ויקרא יד, ב.). ובפ' פקודי רמ"ה ב' איתא ז"ל, אי יאה ההיא צלותא לאעלא קמי מלכא קדישא יאות, ואי לא יאה דחי לה לבר ונחתא וכו' עד דאיתדן ההוא בר נש, אי תב לגבי מאריה כדקא יאות וצלי צלותא אחרא זכאה, ההיא צלותא כדקא סלקא נטיל ההוא ממנא האי צלותא וסליק לה לעילא עד דאיערע בההיא צלותא זכאה, וסלקין ואתערבין כחדא ועאלין קמי מלכא קדישא וכו'. ובזה ידוקדק היטב הכתוב והקרי, בורא ניב שפתים. דקרי ניב וכתיב נוב. וזה ע"ד מ"ש רש"י ז"ל בפ' חיי שרה, שאמר אליעזר היש בית אביך מקום לנו ללין (בראשית כד, כג.). לינה אחת, והיא אמרה גם מקום ללון (שם כה.). לינות הרבה. ואף כאן בתחלה ניב שהתפלל תפלה אחת ולא נתקבלה לפי שחטא בלה"ר, אך בעשותו תשובה וחזר והתפלל תפלה שלימה. אז מתחברת עמה הראשונה ושתיהן מתקבלות, וזהו נוב לשון רבים, וזהו הכפל שלום שלום. לרחוק היא הראשונה שנתרחקה, ולקרוב היא השנייה שמקרבת גם הראשונה. אמר ה' ורפאתיו, כלפי הראשונה שבעשותו תשובה נתרפא מצרעתו, והובא אל הכהן שתפלתו מתקבלת. ואתי שפיר על המצורע לרחוק, שמתחלה בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, ולקרוב שנתקרב אמר ה' ורפאתיו. כי כבר אמרו רז"ל (ילקוט משלי י"ג. רמז תתק"נ.), שאלו לחכמה חוטא מה ענשו וכו', שאלו להב"ה וכו' א"ל יעשה תשובה ויתכפר לו. ז"ש אמר ה'. שהוא האומר יעשה תשובה וכו', ובזה ורפאתיו. עוד יאמר אמר ה' וכו'. כי מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול (קידושין לב.). אך שאני קב"ה דכולי עלמא דיליה ויכול למחול על כבודו, וזהו אמר ה' ורפאתיו. ולפי ששתי כפרות היו אל המצורע, תחלה שתי צפרים ואח"כ מביא קרבנותיו. לכן אמר שלום שלום לרחוק ולקרוב, שמתחלה לא יבא אל תוך המחנה, ואח"כ היה מתקרב בהביאו קרבנותיו ואז אמר ה' ורפאתיו בכל מכל כל.

והנה אחר הדברים האלה גם אנחנו בשם אלקינו נזכיר, כי זה כל פרי אושר מעשינו, שאחר שעברו ימי התשובה ויום כפור החטאים ונתרפינו מחולי העבירות, נתן לנו הרופא כל בשר סדר והנהגה לעתות הצריכים, והוא מ"ש בשוחר טוב מזמור ק"ב ז"ל, פנה אל תפלת הערער (תהלים קב, יח.). אמר ר' יצחק כלפי דורות אמרו שאין להם לא נביא ולא כהן ולא בית המקדש שיכפר עליהם אלא עוד תפלה אחת שנשתייר להם שהם מתפללים בר"ה ויה"כ, ולא תבזה אותם מהם, הוי ולא בזה את תפלתם. תכתב זאת לדור אחרון וכו' (שם יט.). אלו הדורות שהם כמתים במעשיהם ובאין ומתפללין לפניך בר"ה וביה"כ ואתה בורא אותן בריה חדשה, ומה להם לעשות ליקח הדס ולולב ולהלל אותך, שנאמר ועם נברא יהלל יה. ע"כ. והובא מ' זה ג"כ בויקרא רבה פ' ל' בשינוי לשון אבל הענין א'. וצריך להבין כי כלו מקשה, מאי תפלה זו שנשתייר להם, שהרי כמה תפלות מתפללים בר"ה ויה"כ. ועוד מהו שאומר ולא תבזה אותם מהם. דלמאי אצטריך והלא כי לא בזה ולא שיקץ ענות עני וכ"ש תפלות ישראל. ומהו זה שאומר ומה להם לעשות ליקח הדס ולולב דהיכא רמיזא בכתוב. ועוד למה נקט הדס ולולב ולא אתרוג וערבה. אמנם שם בש"ט קודם לזה איתא ז"ל, ר"ש בר נחמני בשם ר' אבא לא היה צריך לומר אלא פנה אל תפלת הערערים ולא בזה את תפלתם, או הערער ולא בזה את תפלתו וכו' ע"ש (פנה אל תפלת הערער. רבי שמואל בר נחמני בשם רבי אבא אמר, לא היה צריך לומר אלא פנה אל תפלת הערערים ולא בזה את תפלתם. או הערער ולא בזה את תפלתו. אלא תפלת הערער זה מנשה שערער ממעשים טובים. ולא בזה אל תפלתם זה חזקיה ודוד, שנאמר ויתפלל חזקיהו (ישעיה לז, טו). אמר רבי אחא בשם רבי אלכסנדרי אשרי אדם שיש לו על מי להתלות.). זאת היא קושיתו של ר' יצחק, פי' שלכן כלפי דורות וכו'. והנה אז"ל פ"א דברכות (דף ח.), אין הב"ה מואס בתפלתן של רבים, שנאמר הן אל כביר ולא ימאס וכו' (איוב לו, ה.). ובזהר פ' ויחי דף רל"ד א'. פנה אל תפלת הערער (תהלים קב, יח.). הקשיב מבעי ליה או שמע מאי פנה וכו', וצלותא דיחיד לא עאל קמי מלכא קדישא אלא בחילא תקיפא, ועד לא עאלת ההיא צלותא אשגח בה קב"ה מה דלא עביד כן בצלותא דסגיאין וכו', בג"כ לבעי ליה לב"נ דלצלי צלותיה בצבורא, מ"ט בגין דלא בזה את תפלתם אע"ג דלאו כלהו בכוונה ורעותא דלבא עכ"ל. עוד איתא בפ"ק דר"ה (דף יח.), מנין לגזר דין של צבור שאע"פ שנחתם מתקרע, שנאמר כה' אלקינו בכל קראנו אליו (דברים ד, ז.). והכתיב דרשו ה' בהמצאו (ישעיה נה, ו.). התם ביחיד הכא בצבור. ויחיד אימת אלו עשרה ימים שבין ר"ה ליה"כ ע"כ. הרי שתפלת היחיד אינה נשמעת בלי קטרוג רק בר"ה ויה"כ, לכן אמר ר' יצחק שהכתוב מדבר בדורות הללו שאין להם נביא שיבקש את פני ה' בשביל היחיד. ולא כהן שיקריב קרבנות היחיד שהיו גם כן מתקבלים. ולא בית המקדש ששם גם תפלת היחיד היתה מקובלת, כמ"ש שלמה בתפלתו, כל תפלה כל תחנה אשר תהיה לכל האדם וכו' (מלכים א' ח, לח.). ואתה תשמע השמים מכון שבתך ונתת לאיש וכו' (שם לט.). וא"כ אין להם אלא תפלה אחת, ר"ל תפלת היחיד שהם מתפללים בר"ה ויה"כ, כי בשאר הימים אין תפלת היחיד מתקבלת בלי קטרוג, ולפי שבשאר הימים אפשר לה להתבזות, לכן הוצרך לומר שבתפלת יחיד שבר"ה ויה"כ לא תבזה אותה מהם לפי שנחשבת אז כתפלתן של רבים, ולא בזה את תפלתם. תכתב זאת לדור אחרון, אלו הדורות שהם כמתים במעשיהם, כי הרשעים נקראים מתים אפילו בחייהם, ובויקרא רבה אמר שהם נטויים למיתה, שאם הם רשעים גמורים נחתמים למיתה בר"ה, ואם הם בינוניים תלויים ועומדים עד יה"כ. וזהו בכיוון נטויים למיתה. ובאין ומתפללין לפניך בר"ה ויה"כ, שמקיימים אז ותשובה ותפלה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה. ואתה בורא אותן בריה חדשה, כי הבעל תשובה נעשה בריה חדשה, וכקטן שנולד דמי. ומה להם לעשות להתנהג מכאן ולהבא בהנהגה טובה, ליקח הדס ולולב ולהלל אותך. כי הנה שם בויקרא רבה פ' ל' אמרו כי האתרוג רמז לצדיקים גמורים שיש בהם תורה ומע"ט. והערבה רמז לרשעים גמורים שאין בהם תורה ומע"ט. והלולב רמז למי שיש בו תורה ולא מע"ט. והדס למעשים טובים בלא תורה. ואלה השנים הם הבינוניים שאמרנו שהם נטויים למיתה, והם עם נברא מחדש, ולכן יהלל יה כיון שהם חיים, כי לא המתים יהללו יה. כי הנה העה"ב נברא בי' והעה"ז בה', והמתים שכבר מתו ועברו מהעה"ז אינן מזכירין שם י"ה, כי הם אינם אלא בעה"ב הנרמז בי', אך בויקרא רבה אמר ליקח לולב ואתרוג, כי הד' מינים רמוזים בד' אותיות השם, כדרך הכתוב פרי עץ הדר כפות תמרים (ויקרא כג, מ.). והם שתי אותיות, וזהו בכיוון ועם נברא יהלל י"ה.

וראה והבן איך כל סדר הנהגת האדם בד' מינין אלו ממ"ש בויקרא רבה פ' ל' ז"ל, ר' מני פתח כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך (תהלים לה, י.), לא נאמר פסוק זה אלא בשביל לולב, השדרה של לולב דומה לשדרה של אדם, וההדס דומה לעין, והערבה דומה לפה, והאתרוג דומה ללב, אמר דוד אין בכל האיברים גדול מהן שהם שקולים כנגד כל הגוף, הוי כל עצמותי תאמרנה עכ"ל. קשיא ליה לר' מני מאי כל עצמותי תאמרנה, וכי העצמות מדברים והיל"ל כל איברי, לכן פי' ר' מני שלא נאמר זה אלא על הלולב ומיניו שרומזים לכל הגוף באיברים המשמשים לעבירות וגם למעשה המצות, ויהיה עצמותי מלשון עצמה, כאומר כל כחותי. וזה כי כבר ידענו (ע"ד רש"י פ' שלח. במדבר טו, לט.) כי עין רואה ולב חומד וכלי המעשה גומרים. ולכן האתרוג דומה ללב שהוא המניע את כל איברי הגוף. ולפי שהלב צריך שיהיה נקי מכל מום ולא יהיה בו שום פגם, כך האתרוג צריך שיהיה שלם יותר משאר המינין. ושנינו בפ"ג דסכה, אתרוג הגזול והיבש פסול. כי הגזל הוא המכריע לכל שאר העבירות, כמ"ש ז"ל בויקרא רבה פ' ל"ג. ובצעם בראש כלם (עמוס ט, א.). משל לסאה שהיא מלאה עונות מי מקטרג בה, גזל וכו'. וכן אם הוא יבש שאין בו לחלוחית מצוה פסול. של אשרה ושל עיר הנדחת פסול, כי הע"א פוגמת ללב, למען תפוס את בית ישראל בלבם (יחזקאל יד, ה.). של ערלה פסול, שלכן נאמר ומלתם את ערלת לבבכם (דברים י, טז.). עוד שם, עלתה חזזית על רובו. שעלתה בו טינא, ניטלה פטמתו שניטל הדרו. ניקב וחסר כל שהוא, דהיינו שחטא ונשתרש בחטא עד שחסר ממנו אז הוא פסול, אך נקב שאין בו חסרון כשר דהדרא בריא. דהיינו ששב מחטאתו ומתכפר. אתרוג הכושי פסול. שכתוב היהפוך כושי עורו (ירמיה יג, כג.). וכיון שהוא שחור מורה על מעשים רעים, כמ"ש שחורה אני וכו' (שה"ש א, ה.). והירוק ככרתי שדומה לעשבי השדה, ומזכיר עון להתפש, וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב (תהלים קו, כ.). גם זה ר' יהודה פוסל והלכה כמותו. והלולב דומה לשדרה של אדם שמשם כל כלי המעשה גומרים, ובפרט בג"ע שהזרע נמשך דרך חוט השדרה, והתמר יש לו תאוה, כמ"ש בשוחר טוב ע"פ צדיק כתמר יפרח (תהלים צב, יג.). ולכן לולב הגזול והיבש פסול, ושל אשרה ושל עיר הנדחת פסול כמו שפי' לעיל, ונוסף עוד מ"ש ז"ל (סנהדרין סג:), שלא עבדו ישראל ע"א אלא להתיר להם עריות בפרהסיא. נקטם ראשו נפרצו עליו פסול, נפרדו עליו כשר. כבר כתב הרמב"ם ז"ל והביאו הש"ע סי' תרמ"ה ז"ל, בריית עלין של לולב כך היא, כשהם גדלים גדלים שנים שנים ודבוקין מגבן, וגב של שני עלין הוא הנק' תיומת. נחלקה התיומת פסול. והרמז לפריה ורביה שנעשי' ע"י איש ואשתו, וצריך שיהיו להם זכר ונקבה, ואם אין שלום בין איש לאשתו אין זווגם עולה יפה. אך אם נפרדו עליו יאגדנו מלמעלה ורק שלום ואמת יהיה ביניהם. וההדס רומז לעין שרואה מעשה העבירה והלב חומד. הדס הוא עבות שלש של שלש שלש, לפי שהעין רואה ולב חומד וכלי המעשה גומרי', ולפי שצריך שיעצים עינו מראות ברע, לכן שנינו הדס הגזול והיבש פסול וכו'. כמו האחרים, וכן נקטם ראשו נפרצו עליו פסול. כי צריך שעינו תהיה פקוחה לבלתי יחטא. והערבה דומה לפה שממנה תוצאות חיים, כי חיים הם למוצאיהם בפה (עירובין נד.), ולכן ערבה גזולה ויבשה פסולה וכו' כאחרים, נקטם ראשה וכו', והצפצפה שדומה למסר, דהיינו הלשון הרע שהורג שלשה פסולה. וז"ש ולקחתם לכם ביום הראשון. דהיינו שתקחו אתכם ממש, שהרמז לאיברי הגוף העקרים, עוד יפורשו ד' מינין אלה עם מ"ש בפ"ק דברכות (דף ה.), א"ר לוי בר נחמני לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר, שנאמר רגזו ואל תחטאו וכו' (תהלים ד, ה.). שכבר פירשנוהו (חלק א' דרוש נ"א לפ' האזינו והפטרה.). ועתה יאמר ויתן סדר ההנהגה לאדם כדי שלא יחזור יצה"ר להחטיאו אחרי ששב מחטאתיו בימי תשובה שעברו, והנה הראשון פרי עץ הדר הוא אתרוג הדומה ללב, וזהו שירגיז יצ"ט על יצה"ר ויהיה לבו מכוון לאבינו שבשמים שהשני יצרים יתאחדו בלב א'. אי אזיל מוטב ואם לאו יעסוק בתורה הוא הלולב, שכן אמרו במדרש (ילקוט פ' אמור, ויקרא כ"ג, רמז תרנ"א.), מה תמרה זו יש בה טעם ואין בה ריח, כך ישראל יש בהם מי שיש בו תורה ואין בו מעשים טובים. דהיינו שכל עסקו בעיון. אך אינו רשע ח"ו. ולול"ב גי' חיים שהיא התורה, עץ חיים היא למחזיקים בה (משלי ג, יח.). אי אזיל מוטב ואם לאו יקרא ק"ש שיש בה ג' פרשיות, וכנגד זה ההדס, ענף עץ עבות שעליו משולשין, וההדס רומז לעין, שכן בק"ש כתוב ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם (במדבר טו, לט.). אי אזיל מוטב, ואם לאו יזכור לו יום המיתה, שכן אמרו במדרש (ילקוט פ' אמור, רמז תרנ"א.), מה ערבה זו כמושה לפני ג' מינין, כך מת יוסף לפני אחיו. ובזה זוכר יום המיתה. עוד ירמזו ד' מנים אלו למ"ש ז"ל (מועד קטן כח.), בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא. לפי שהאדם צריך מאד לשלשתם, ולכן בזכות ד' מינים אלו יזכהו הב"ה לג' מתנות אלה. כי האתרוג נאכל שיש בו טעם וריח, ובזכותו יהיו מזונותיו של אדם מוכנים בכל השנה, ונק' פרי עץ הדר שיהיו מזונותיו בהיתר ולא באיסור על פי התורה, ולכן אתרו"ג ע"ה גי' תור"ה. והלול"ב גי' חיי"ם, שיאריך ימיו בטוב, והתמר עולה לשבעים שנה, כנז' בזהר ויקרא דף י"ו א'. כנגד חיי האדם, ימי שנותינו בהם שבעים שנה (תהלים צ, י.). ולפי שעיקר הכל הם החיים, לכן אנו מברכין על הלולב. וזהו כנגד חיי העה"ז. אמנם עיקר החיים הם חיי העה"ב, לכן ההד"ס גי' חיי"ם ואחד יותר, לרמוז לחיי העה"ב היתרים ועיקריים מכל חיי העה"ז, והם ג' בדי הדס כנגד שלש חלקי הנפש, נפש רוח נשמה. והערב"ה גי' זר"ע הם הבנים, ולצאת ידי חובה צריך לזכר ולנקבה, והם כנגד שני בדי ערבה. ולפי שג' אלה לא נמסרו ביד שליח, כן הד' מינים שבלולב אינם גדילים ע"י מלאך כי אם ע"י הב"ה בכבודו ובעצמו.

והנה הכל רמוז במה שהקדמנו והוא בויקרא רבה סוף פ' ל'. הרי אלה מכוונים לד' מינים שבלולב, כי האתרוג נקרא פרי עץ הדר שהוא הב"ה, שנאמר בו הוד והדר לבשת (תהלים קד, א.). ואמרו על זה במדרש שוחר טוב מזמור ק"ד. בשר ודם אם גבור אינו נאה, ואם נאה אינו גבור, אבל הב"ה אינו כן שני דברים הללו יש לו ההוד והדר, ונתן ההוד למשה, שנאמר ונתת מהודך עליו (במדבר כז, כ.). וההדר נתן ליהושע, שנאמר בכור שורו הדר לו (דברים לג, יז.). ונתן את ההוד לשלמה, שנאמר ויתן עליו הוד מלכות (דה"א כט, כה.). אמר הב"ה לעתיד לבא אני נותן את שניהם למלך המשיח, שנאמר כי תקדמנו ברכות טוב (תהלים כא, ד.). מה כתיב אחריו הוד והדר תשוה עליו (שם ו.). ע"כ. הכונה כי ההוד הוא כח וגבורה, כדכתיב הוד נחרו אימה (איוב לט, כ.). והדר הוא ענין התנאות ויופי כמ"ש בשרשים, והחוש מעיד כי שתים אלה לא יכונו יחדיו, כי מי שהוא גבור אינו נאה ואם נאה אינו גבור, אבל הב"ה יש בו שתיהם, כמ"ש דודי צח ואדום (שה"ש ה, י.). שהוא נאה וצח לישראל במדת החסד, אך ואדום בדין ומלחמה לא"ה. ונתן ההוד למשה שהיה גבור כנודע, שהוא הקים את המשכן והרג לעוג מלך הבשן, וכתיב ולכל היד החזקה וכו' (דברים לד, יב.). ששיבר הלוחות בידיו כמ"ש רש"י ז"ל, ומפיק לה מונתת מהודך עליו. שאע"פ שליהושע לא ניתן הגבורה הוצרך שמשה יתן לו משלו כדי לכבוש ל"א מלכים. אמנם ליהושע ניתן ההדר והיופי שהוא פני לבנה, וכתיב יפה כלבנה (שה"ש ו, י.). ובספרי פ' הברכה, בכור שורו הדר לו (דברים לג, יז.). מלמד שניתן לו הוד למשה והדר ליהושע, שאילו ניתן הוד ליהושע אין כל העולם יכול לעמוד בו ע"כ. כי אם היו ישראל זכאים היה יהושע כובש כל העולם כמו שכבש א"י, אלא שנתן לו משה מעט מהודו כדי שיוכל לכבוש ל"א מלכים בלבד. אבל לשלמה שהיתה אז הלבנה במלואה ניתן ההוד, כי אלולי שחטא היה ראוי להיות משיח, שאליו נאה ההוד וההדר, דכתיב כי תקדמנו ברכות טוב (תהלים כא, ד.). ל' רבים, ומה המה אלה הוד והדר תשוה עליו (שם ו.). ולכן הקב"ה נק' פרי עץ הדר שאליו נאים שתיהם, הוד והדר לבשת. ובזכות האתרוג אני נגלה לכם ראשון, והוא מ"ש בזהר פ' ויקרא דף ו' א' ע"פ נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל (עמוס ה, ב.). כי בשאר גליות שנתגלה קיצם ישראל נתעוררו תחלה, אך בגלות זה שלא נודע קצו ולא תוסיף קום מעצמה רק הב"ה נגלה ראשון בהגיע קץ הגאולה והוא יאמר התנערי מעפר קומי שבי ירושלים. ולפי זה האתרוג לבדו ואינו נקשר עם שאר המינין, לפי שרומז להב"ה בלתי לה' לבדו, ועכ"ז אין להרחיקו מהם כי מבלעדיו אין להם תקומה, והוא חופף עליו תמיד, ובזכות הלולב ופורע לכם מן הראשון זה עשו. שיובן עם מ"ש שם בויקרא רבה, כפות תמרים זו רבקה, מה תמרה זו יש בה אוכל ויש בה עוקצים כך העמידה רבקה צדיק ורשע. ונודע כי יעקב נוצר מטיפה ראשונה והיה ראוי לצאת ראשון, אך קפץ עשו תחלה, כמ"ש לו יעקב יעבר נא אדוני לפני עבדו (בראשית לג, יד.). ולכן אני פורע לכם מן הראשון, שרצה להיות ראשון. ועוד לפי שראשית גוים עמלק, להזדווג תחלה לישראל, ועמלק בא מצד עשו, ולכן נק' ראשון. ועוד שעולה על כל שרי מעלה, כדכתיב אם תגביה כנשר וכו' (עובדיה א, ד.). והב"ה שהוא ראשון נפרע ממנו, כדכתיב פורה דרכתי לבדי וכו' (ישעיה סג, ג.). ובזכות ההדס עץ עבות אני בונה לראשון זה בה"מ שנחרב ב' פעמים, והשלישי יהיה בנין קיים, כמ"ש בזהר פ' פינחס רכ"א א'. וזה היה ראוי להיות מתחלה אלא שגרם החטא, ולכן נק' ראשון, כדכתיב כסא כבוד מרום מראשון וכו' (ירמיה יז, יב.). וזהו ובונה לכם ראשון, שיבנהו ה'. שהוא מ"ש מכון לשבתך פעלת ה' (שמות טו, יז.). ובזכות הערבה אני מביא לכם ראשון זה מלך המשיח, שכשם שהערבה גדלה על המים, כך נאמר עליו וזרעו במים רבים (במדבר כד, ז.). זה מלכות בית דוד, לפי שאין בן דוד בא אלא בדור שכלו חייב או בדור שכלו זכאי (סנהדרין צח.), לכן נרמז בערבה שאין בה לא טעם ולא ריח כנודע, והם שני בדי ערבה כנגד משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, ונקרא ראשון לפי ששמו של משיח קדם לעולם, לפני שמש ינון שמו (ב"ר פ' א'.). וזהו ראשון לציון הנה הנם וכו'.

והכל רמוז במס' נמסרה בפ' ויגש, ולקחתם ו', וסי' ולקחתם גם את זה מעם פני (בראשית מד, כט.). ולקחתם אגודת אזוב (שמות יב, כב.). ולקחתם לכם ביום הראשון (ויקרא כג, מ.). והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ (במדבר יג, כ.). ולקחתם את ארון ה' (שמואל א' ו, ח.). ולקחתם מן החרם (יהושע ו, יח.). הכונה כי ישראל מתלוננים על הגלות ובפרט בגלות הזה שמתארך והולך ולא נודע קצו ועשו הרשע עולה ואינו יורד, לכן אמר ולקחתם גם את זה דהיינו שני רבויים, לרמוז לשתי מלכיות ראשונות בבל, ומדי ויון שנחשבים לשנים, כי פרס עודנו בעולם אך בבל ויון נעקרו, ולכן אם תרצו ולקחתם גם את זה מעם פני, והוא מ"ש הב"ה ליעקב (ילקוט פ' ויצא, רמז קכ"א.), אפי' אם תראהו עולה אצלי משם אני מורידו, שנאמר אם תגביה כנשר וכו' (עובדיה א, ד.). וכל זה בזכות הלולב ומיניו, דאיתא בויקרא רבה פ' ל'. א"ר אבא משכר לקיחה אתה למד שכר לקיחה, במצרים ולקחתם אגודת אזוב (שמות יב, כב.). בכמה הוה טימי דידיה בד' מינים, והוא גרם לישראל לירש ביזת הים, ביזת סיחון ועוג, ביזת ל"א מלכים. לולב שעומד על האדם בכמה דמים וכמה מצות יש בו עאכ"ו, ובזכות זה ולקחתם מפרי הארץ (במדבר יג, כ.). שד' מינים אלו באים לרצות על המים ובזכותם יזכה לבני חיי ומזוני כדלעיל. ועוד שבזכות זה יביא לנו ראשון זה מלך המשיח שיכניסו לא"י ונאכל שם מפרי הארץ. וכנגד הבה"מ ולקחתם את ארון ה' (שמואל א' ו, ח.). שבבית שני לא היה ארון שנגנז ע"י יאשיהו ובבית הג' יתגלה. ואז ולקחתם מן החרם, וירשו בית יעקב את מורשיהם ע"י משיח צדקנו, מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו (תהלים עב, י.). ולבית ישראל היטב ייטיבו. ובבית המקדש אשכר יקריבו. יהי רצון שיהיה ב"ב אמן. בילא"ו.