דרוש י''ב לשבת וחול המועד של פסח והפטרה

ויאמר הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה ה' כי נורא הוא אשר אני עושה עמך (שמות לד, י).

במדרש, ה' אלקי גדלת מאד (תהלים קד, א). רבי אליעזר ורבי יהושע, עד שלא בראת עולמך היית גדול, ומשבראת עולמך נתגדלת מאד. עד שלא יצאו ישראל ממצרים גדול היית, ומשיצאו נתגדלת מאד. עד שלא קלסוך הנביאים גדול היית, ומשקלסוך נתגדלת מאד, ע"כ.

יותן הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד הממשלה והיכולת אליו יתברך, כמאמר המשורר מזמור קל"ו, הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו וגו' (א). שיובן עם מ"ש בעל העיקרים בספרו הנכבד מאמר ג' פרק כ"ד, כי האל ית' חכם רוצה ויכול. ופירש עם זה הכתוב במזמור קמ"ז גדול אדוננו. להורות על הרצון כי הוא גדול לעשות מה שירצה ואין מי שיעכב על ידו. ורב כח לרמוז על יכלתו. לתבונתו אין מספר, להורות על היותו חכם וע"ש (וכן תמצא המשורר אומר במזמור (תהלים קמ"ז), הללויה כי טוב זמרה אלוהינו וגו'. שהיה משבח השם על היות מושפעים ממנו עניינים מורים על היותו חכם ורוצה ויכול, צירף עמהם היותו יתברך חונן ונותן לישראל מאתו אלו השלושה חלקים שהם דברים וחוקים ומשפטים, שהם מורים גם כן על היותו חכם ורוצה ויכול. ועל כן אמר כי טוב זמרה אלהינו כי נעים נאוה תהילה. כלומר נעים וטוב ויאות להללו ולזמר לו על כל העניינים הנמשכים מחכמתו ורצונו ויכולתו המורים על השגחתו. והתחיל בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס. כי זה יורה על היותו יתברך רוצה, כמלך הבונה מדינה ברצונו, ומכנס בתוכו אי זה עם שירצה שאין מי שיעכב על ידו, לפי שהוא גדול מכל בני מלכותו, ומצד גדולתו עושה כרצונו. ואח"כ אמר, הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם. להורות על יכולתו, וזה כי שבירת הלב שהוא פירוק חיבורו, לא יקבל רפואה כלל בדרך הטבע כמו שכתבו חכמי הרפואה. אבל פרוק חיבור שאר האברים, כבר אפשר שיקבלו רפואה. ולזה ייחס אל השם יתברך שהוא רופא שברי הלב, שהוא פירוק חיבורו, אף על פי שאין מדרכו שיקבל רפואה. וזה ממה שיורה על תוקף יכולתו להציל עשוק מיד עושקו, כמאמר דוד, קרוב ה' לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע (שם ל"ד). כלומר, כמו שלנשברי לב שאין בטבעם לחיות, הוא קרוב לרפואתם, כן הוא מושיע לדכאי רוח, שאין להם מושיע מצד הטבע. כמאמר שלמה (משלי י"א), רוח איש יכלכל מחלהו ורוח נכאה מי ישאנה. ר"ל, כשאדם חולה והרוח החיוני חזק, הוא יכלכל המחלה. אבל כשהרוח הוא חולה שהיא נכאה, מי ישאנה? ר"ל מי יכלכל אותה, כי אין בטבעה לחיות. ואח"כ אמר, מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא. להורות על חכמתו יתברך. והמשיך אל זה, גדול אדונינו ורב כוח ולתבונתו אין מספר. להורות על שלושתן, כי אמר גדול אדונינו להורות על הרצון, כי הוא גדול לעשות מה שירצה ואין מי שיעכב על ידו, וזה כנגד מה שאמר בונה ירושלים ה'. ואמר רב כוח, לרמוז על יכולתו לחבוש לנשברי לב, כנגד מה שאמר הרופא לשבורי לב. ואמר ולתבונתו אין מספר, להורות על היותו חכם לדעת מספר הכוכבים וכוח כל אחד מהם והתמזג כוחותיהם זה בזה. וזה כנגד מה שאמר מונה מספר לכוכבים, כלומר אחר שחכמתו בלתי בעלת תכלית, יכול להקיף אפילו בדבר בלתי בעל תכלית, כל שכן מספר הכוכבים שהוא בעל תכלית בהכרח, כי אי אפשר שימצא גשמיים בלתי בעלי תכלית במספר. אבל להפלגת ריבוי כוחותיהם בהתמזגם זה עם זה, ייחס ידיעת מספרם והפלגת ריבוי כוחותיהם בהתמזגם זה עם זה אל החכמה הבלתי בעל תכלית.). ואני בעניי נותן בהם סימן יח"י המלך, י'דיעה ח'פץ י'כולת. והנה כנגד רצונו שהוא להיטיב לזולת כי הוא רב חסד ומרבה להיטיב. אמר הודו לה' כי טוב. כי זה דרכו ולא נשתנה ולא ישתנה כי לעולם חסדו. ועוד יאמר כי לעולם חסדו כאילו אמר בשביל העולם, שהרי מתחלה ברא את העולם במדת הדין, ראה שאינו מתקיים שיתף עמו מדת הרחמים. וכמ"ש אמרתי עולם חסד יבנה (תהלים פט, ג). הודו לאלקי האלקים, אלו הם המלאכים שנקראים גם כן אלקים. וכתוב בשמואל ב' י"ד, ואדוני חכם כחכמת מלאך האלקים לדעת את כל אשר בארץ (כ). ועכ"ז חכמתו ית' יותר גדולה, מפני שכתוב בזהר פ' וירא דף ק"א ב' ז"ל, וכי לא הוו ידעי מלאכי עילאי דשרה הנה באהל, אלא לא ידעי בהאי עלמא אלא מה דאתמסר להו למנדע, תא חזי ועברתי בארץ מצרים אני ה' (שמות יב, יב). וכי כמה מלאכין ושלוחין אית ליה לקב"ה, אלא בגין דאינון לא ידעי בין טפה דבוכרא לההוא דלאו בוכרא בר קב"ה בלחודוי. כגוונא דא והתוית תיו על מצחות האנשים (יחזקאל ט, ד). ואמאי צריכין אלא בגין דאינון לא ידעי אלא מה דאתמסר לון למנדע, כגון כל אלין מילין דזמין קב"ה לאיתאה על עלמא, ומאי טעמא בגין דקב"ה אעבר כרוזא בכלהו רקיעין בההיא מלה דזמין לאיתאה על עלמא ע"כ. א"כ הוא אלקי האלקים כי לתבונתו אין מספר, מה שאין כן במלאכים שחכמתם קצובה כנז', ולכן אמרה התקועית לדוד, ואדוני חכם כחכמת מלאך האלקים לדעת את כל אשר בארץ. ולא אשר בשמים, וכנגד היכולת המוחלט אמר הודו לאדוני האדונים, אלו הם השרים של מעלה אשר חלק ה' אלקיך אותם לכל העמים, וכל א' אדון על אומתו ועל ארצו. ועכ"ז הוא אדון על כלם להשפילם כשירצה ולהכניעם כמו שעשה במצרים, וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים (שמות יד, ל). זה שר של מצרים שהורידוהו מגדולתו, ותני והדר מפרש, לעושה נפלאות גדולות לבדו, כי בזה מראה כחו ויכלתו לשדד המערכות, לעשות נפלאות ונסים כאשר עשה לאבותינו במצרים. לעושה השמים בתבונה, זהו כנגד חכמתו, שהשמים הם אש ומים, ופתכן זה בזה ועשה מהן שמים (בראשית רבה פ' ד). כי אע"פ שהם נגדיים זה לזה, הכל עשה יפה בחכמתו הרמתה להשלים ההפכים בנושא א'. לרוקע הארץ על המים, זהו כנגד רצונו המוחלט, שאע"פ שטבעו של עולם שהדברים כבדים ירדו למטה, עכ"ז הארץ עומדת על המים. עוד יובנו פסוקים אלה על הג' עולמות ועליהם הוא ית', ז"ש הודו לה' וכו'. כי הוא שולט בים וביבשה, וברא את עולמו על צד היותר טוב כדלעיל. וזה כמ"ש בנחמיה ט', אתה הוא ה' לבדך אתה עשית את השמים שמי השמים וכל צבאם הארץ וכל אשר עליה וכו' (ו). שיובן עם מ"ש בב"ר פ' א'. אימתי נבראו המלאכים וכו', הכל מודים שלא נברא ביום ראשון כלום, שלא יאמרו מיכאל היה מותח בדרומו של רקיע וגבריאל בצפונו והב"ה ממדד באמצעיתו, אלא אנכי ה' עושה כל. נוטה שמים לבדי רוקע הארץ מאתי (ישעיה מד, כד). מי אתי כתיב, מי היה שותף עמי בבריאתו של עולם. ז"ש אתה הוא ה' לבדך, שלא נברא ביום הראשון כלום, ואז אתה עשית וכו'. שהרי כתוב בב"ר פ' י"ב. אלה תולדות השמים והארץ בהבראם (בראשית ב, ד). מלמד שבו ביום נבראו, בו ביום הוציאו תולדות. ואמרו עוד וכ"כ רש"י ז"ל על פסוק יהי מאורות (בראשית א, יד). שהכל נברא ביום ראשון ואח"כ קבע כל א' ביומו. הודו לאלקי האלקים, זהו כנגד עולם המלאכים שנקראים אלקים, כדכתיב ויבאו בני האלקים וכו' (איוב א, ו). כי אע"פ שאח"כ נבראו המלאכים הוא שולט עליהם. הודו לאדוני האדוני"ם. זהו עולם הגלגלים שאע"פ שברא כוכבי השמים וכסיליהם ונתן להם ממשלה להנהיג העולם, עכ"ז כשרוצה משדד המערכות והוא חפצו עושה. והראיה לעושה נפלאות גדולות לבדו. שיובן עם מ"ש בב"ר פ' א' ז"ל, כי גדול אתה ועושה נפלאות וכו' (תהלים פו, י). בנוהג שבעולם מלך בשר ודם מתקלס במדינה וגדולי המדינה מתקלסין עמו שנושאין עמו במשאו, אבל הב"ה אינו כן אלא הוא לבדו ברא את העולם, הוא לבדו מתקלס בעולם, הוא לבדו מתהדר בעולמו ע"כ. הוא הדבר אשר דברנו כי אע"פ שהוא מנהיג העולם על ידי מערכות השמים, הוא משדדן כרצונו כמו שעשה מופתים במצרים, ולכן הנהגת המופתים היא למעלה מהנהגת הטבע כאשר כתבנו במקומו (חלק א', דרוש מ"ד לפרשת עקב והפטרה.). וז"ש הוא לבדו ברא את העולם ולא הוצרך למלאכים. ולכן הוא לבדו מתקלס בעולם, דהיינו בהנהגת הטבע כי כל הככבים בלכתם מהללים אותו, כדכתיב ממזרח שמש וכו' מהולל שם ה' (תהלים קיג, ג). וכמ"ש במ"א (חלק א', דרוש כ"ג לפרשת תשא והפטרה.). וכנגד הנהגת המופתים אמר הוא לבדו מתהדר בעולמו, שאז יש לו הוד והדר יותר, ודוק שכאן לא אמר בעולם רק בעולמו, לפי שהנהגת המופתים היא לשדד מערכות השמים, ולהורות שהוא שליט בעולמו לעשות בו כל מה שירצה. ועל הכל לעושה נפלאות גדולות לבדו. כי מלת לבדו שייך לכל הנאמר, שגם העולם בראו לבדו כנז'. לעושה אורים גדולים כי לעולם חסדו את השמש וכו'. יובן זה הכפל עם מ"ש בב"ר פ"ו, רבי עזריה בשם רבי חנינא אמר, לא נברא להאיר אלא גלגל חמה בלבד, א"כ למה נבראה לבנה, אלא מלמד שצפה הב"ה שעתידין אומות העולם לעשותן אלוקות, אמר הב"ה מה אם מי שהם שנים ומכחישין זה את זה, אומות העולם עושין אותן אלקות, אילו היו א' עאכ"ו. לכן אמר תחלה לעושה אורים גדולים. שהם גדולים עכ"ז בראם שנים, את השמש וכו'. כדי שיכירו שאין להם כח, שהרי השמש אינו מושל אלא ביום והירח אינו מושלת אלא בלילה, ובזה נודע שאינן אלוקות ודוק.

ובזה נבין מ' תמוה בשמות רבה פ' כ"ו, ויקרא שם המקום מסה ומריבה (שמות יז, ז). ומה מריבה היתה שם, רבי יהודה ורבי נחמיה ורבנן. רבי יהודה אומר אם רבון הוא על כל המעשים כדרך שהוא רבון עלינו נעבדנו ואם לאו נמרוד בו. הרי זה כנגד היכולת המוחלט, כי הם לא ידעו אם היכולת בידו לשדד מערכות השמים, וזה כי המצרים היו חכמים גדולים, כמו שאמר הכתוב אים אפוא חכמיך וכו' (ישעיה יט, יב). והיו בקיאים בחכמת המזלות והתכונה, והיו יודעים כי כל אומה יש כוכב א' השולט עליה. אך לא נתנו ללבם כי יש אלוק שולט על כל, גבוה מעל גבוה שומר. ולכן כיחשו בה' ויאמרו לא הוא, ואם ראו לישראל במעלה עליונה אמרו שזה מחמת הכוכב השולט עליהם, כי אמרו הנה ככל הגוים בית ישראל, גם המה תחת מערכות השמים ובא עתם לשלוט בעולם. ולפי שגם ישראל לא היו מאמינים באמונה שלימה שהיכולת בידו לשדד המערכות, כי גם שראו כל הנסים והנפלאות שעשה במצרים חזרו ולא האמינו, כמ"ש במדרש אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך וכו' (תהלים קו, ז). ועדין לא קבלו התורה, לכן אמרו אם רבון הוא על כל המעשים כדרך שהוא רבון עלינו, דהיינו שמלכותו בכל משלה, ולא עלינו בלבד כדרך הכוכב והמזל השולט על אומה אחת לבד נעבדנו, ואם לאו שאין כחו אלא עלינו לא נעבדנו, כי יבא יום שיחלש כחו ח"ו. ורבי נחמיה אמר אם מספיק לנו מזונותינו כמלך שהוא שרוי במדינה ואין בני המדינה צריכין לו כלום נעבדנו, ואם לאו נמרוד בו. עוד זה מדבר כנגד רצונו הטוב, שנאמר על המזונות, כדכתיב פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון (תהלים קמה, טז). כי אלולי רצונו ית' לזון לכל באי עולם, לא היה ראוי לספק מזון לכל בריותיו אשר ברא המכעיסים אותו תמיד, וז"ש אם מספיק לנו מזונותינו כמלך שהוא שרוי במדינה, דהיינו ששכינה שורה בתחתונים ומשגיח עליהם בהשגחה פרטית. ונוסחת הילקוט מדוקדקת, דאמר ואין המדינה חסרה כלום שמשפיע עליהם בשופע רב, וכן צריך לפרש גם נוסחת המדרש רבה, שמה שכתב ואין בני המדינה צריכין לו כלום. הכוונה היא כך, שאין להם מחסור שום דבר, ולכך אין צריכין לו כלום. וזה כמ"ש ז"ל (תענית ב.), שלש מפתחות לא נמסרו ביד שליח, וא' מהם של גשמים שהם המזונות ופרנסה טובה. ורבנן אמרי אם מהרהרים אנו בלבבנו והוא יודע מה שאנו מהרהרים נעבדנו, ואם לאו נמרוד בו, זהו כנגד הידיעה והחכמה שלו ית', שהוא יודע מצפוני לבו של אדם והוא מבין תעלומות לב.

ובילקוט פ' בשלח איתא ז"ל, אמר רבי לוי למה היו ישראל דומין, לא' שהיה לו בן והרכיבהו על כתפו והיה מוליכו לשוק, והיה הבן רואה דבר של חפץ ואומר לאביו קח לי, והוא לוקח לו פעם ראשונה ושנייה ושלישית. ראה אדם א' אמר לו ראית את אבי, מה עשה אביו השליכו מעל כתפו, בא כלב ונשכו. כך כשיצאו ישראל ממצרים, הסיבן הב"ה בז' ענני כבוד. בקשו מן נתן להם, שליו נתן להם, כיון שנתן להם כל צרכיהם התחילו מהרהרים ואומרים היש ה' בקרבנו אם אין. א"ל הב"ה הרהרתם עלי, חייכם שאני מודיע לכם, הרי הכלב בא ונושך אתכם, זה עמלק שנאמר ויבא עמלק (שמות יז, ח) עכ"ל. זה יובן עם מ"ש בירמיה מ"ד כשהוכיחם על ע"א, השיבו לו ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים והסך לה נסכים חסרנו כל (יח). כי חשבו שבעבדם לצבא השמים ממשיכין עליהם שפע שבע רצון, כי כפרו בה' ויאמרו לא הוא רק העולם כמנהגו נוהג כפי מערכות השמים. כן היו אבותינו במצרים שראו כמה נסים שעשה להם, ובפרט כשהוציאם על כנפי נשרים והסיבן בענני כבוד, שזהו המשל והרכיבהו על כתיפו. אך כשבאו למרה ומצאו המים מרים, התחילו לפקפק באמונתו ית' ועכ"ז לא זז מחבבם והסיבן בענני כבוד, ונתן להם הבאר שמשם היו ממשיכין הידיעה והחכמה כנז' אצלנו במקומו (חלק ג', דרוש כ"ט לפרשת בהר ובחוקותי.), וכן העננים היו מחכמתו ית' שידע להזהיר עליהם מענני כבודו לבל יכם שרב ושמש והיו משוין להם הדרכים, וה' הולך לפניהם יומם לנחותם הדרך. וכן מן נתן להם, שהם המזונות שנתן להם ברצון טוב כדלעיל. שליו נתן להם להראות יכלתו, כמ"ש היד ה' תקצר (במדבר יא, כג). ועכ"ז אמרו היש ה' בקרבנו אם אין. ואז הביא עליהם את עמלק שנקרא כלב כנזכר בזהר פרשת בשלח (שמות ס"ה א') (כתיב לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו דייקא, וכד מזדווגי כחדא לא יכלין למיקם בהו מבין סטרא דלהון נפיק מתקיפותא דלהון דאקרי כלב, ודא חציפא מכולהו, אמר הב"ה אתון אמרתון היש ה' בקרבנו אם אין, הרי אני מוסר אתכם לכלב, מיד ויבא עמלק.). ומכלם הצילם ה'.

כן הדבר הזה בפרעה הרשע שהיה כופר בהשגחתו ית' וברצונו וביכלתו, וכמ"ש בילקוט שמות על פסוק לא ידעתי את ה' (שמות ה, ב). ז"ל, א"ל הב"ה אתה אמרת מי, חייך במי אתה לוקה, 'מי' ים למפרע, בים אתה יודע מי אני. אתה אמרת לא ידעתי את ה', חייך למחר אתה אומר ה' הצדיק. אתה אמרת את בני ישראל לא אשלח, חייך למחר אתה אוחז ביד כל אחד וא' לשולחו, שנאמר ויהי בשלח פרעה (שמות יג, יז) ע"כ. הרי אלה הג' דברים הנ"ל, כי הוא אמר מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל, כאילו אתה אומר שאין לו יכולת להכריחך לשלח את ישראל, ובים אתה יודע מי אני שאז תכיר את יכלתי. וזה יובן עם מ"ש בירושלמי פ"ג דע"א (יח:), שהע"א שולט ביבשה ולא בים והב"ה שולט בים וביבשה. ועיקר שכינה כשהיא ח"ל הוא על המים. ולכן בים תכיר כי אני ה' שולט בכל. וכנגד הידיעה אמר לא ידעתי את ה'. ולמחר הכיר ידיעתו במה ששלח הברד שהיו אש ומים מעורבין זה בזה, ובחכמתו השלים אותם שלא יכבו המים את האש. וכנגד רצונו הטוב אמר אתה אמרת את בני ישראל לא אשלח כי חפצת להרע להם תמיד, ולמחר אתה בעצמך תגרשם מארצך, ע"ד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. מה עשה הב"ה, שלח משה עבדו וכו' (תהלים קה, כו). שמו בם דברי אותותיו (כז). ואלו הם, רבי יהודה היה נותן בהם סימנים דצ"ך עד"ש באח"ב. וצריך להבין מה כוונתו של רבי יהודה, אלא ודאי שג' סימנים אלה מורים על אשר רצה ה' להודיע לפרעה הג' דברים הנ"ל, גדול אדוננו ורב כח לתבונתו אין מספר. ולכן הפך את מימיהם לדם וימת את דגתם וכו'. כי כמו שאמרנו שעיקר חכמת מצרים היתה מן היאור. והוא בזהר פ' חיי שרה מדרש הנעלם דף קכ"ה א' ז"ל, שם הא' פישון (בראשית ב, יא). הוא הנופל בארץ מצרים, ולפיכך היתה חכמה מצרים יותר מכל העולם, ומשנגזרה גזרה ואבדה חכמת מצרים. ובפ' וארא דף ל' ב' איתא ז"ל, תנינן אית מיין מגדלין חכימין וכו' לפום אינון נהרין דמתחלקין לכל סטרין, והכא נהרי דמצראי מגדלין מארי דחרשין, ובההוא זמנא אושיט קב"ה אצבעא דידיה ובלבל אינון נחלין נהרין דמצראי, ואתמנעו אינון נוני דחכמתא דלהון, חד דאתהפך לדמא וחד דסליקו נוני קלין בלא תועלתא, ולא אתי עלייהו רוחא דאינון חכמתן וכולי (תא חזי כמה נהרין כמה יאורין נפקי מגו ימא עלאה, כד אתמשכן ומשתרן מיא ומתפלגין כמה נחלין לכמה סטרין וכמה יאורין וכמה נהרין. וחולקא דממנא דסטרא דמצרים אינון מיין מרחשן אלין, דלית לך מיין דנפקין מגו ימא דלא נפקי נונין לזינין. מאן אינון נונין אינון שליחן בעלמא, ממנן למעבד רעותא דמאריהון, ממנן ברוחא דחכמתא, ועל דא תנינן אית מיין מגדלין חכימין. ואית מיין מגדלין טפשין. לפום אינון נהרין דמתחלקין לכל סטרין. והכא נהרי דמצראי מגדלין מארי דחרשין. נונין בסיטין, קפיטין בעשר דרגין דחרשין, דכתיב קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים. הא עשר זינין דחכמתא דחרשיא. ובההוא זמנא אושיט קב"ה אצבעא דידיה ובלבל אינון נחלין נהרין דמצראי, ואתמנעו אינון נוני דחכמתא דילהון. חד דאתהפך לדמא, וחד דסליקו נוני קלין (ס"א דכלהו נונין תליין) בלא תועלתא, ולא אתי עלייהו רוחא דאינון חכמתן. ערוב כי האי גוונא, דערבב לון זיני דחכמתא דילהון ולא יכלין לאדבקא, ולא עוד אלא דהני דאשתכחו בארעא מתחבלן לון בארעא ומחבלן אורחייהו. ערוב מאי ערוב ערבוביא, כמה דאתמר ובגד כלאים. ערובין שדך לא תזרע כלאים. זינין סגיאין בארמות ידא. תא חזי כמה חילין אתערבו לעילא כחד, ובלבל לון קב"ה כחדא בגין לבלבלא חילייהו תקיפא לעילא. וכל אינון גבורן דעבד קב"ה במצרים בידא חדא הוה, דארים ידיה עלייהו לעילא ותתא. ומתמן אתאבידת חכמתא דמצרים, דכתיב ואבדה חכמת מצרים. בגין דאינון חילין ממנן לעילא על חילין דלתתא ואתערבו כלהו. אתערבו לעילא דלא הוו מצראי יכלי לאתקשרא בחרשייהו באינון דוכתי דהוו מתקשרי בקדמיתא דהא אתבלבלו. ועל דא אייתי עלייהו חיוון בערוב דהוו מתערבי דא בדא.). רצה הב"ה להראותם שהוא לבדו חכם ויודע, והוא בחכמתו מאבד חכמת האומות, כדכתיב ואבדה חכמת מצרים. והאבדתי חכמים מאדום (עובדיה א, ח). וגם הצפרדעים נקראו כן שפירושו צפור שיש בו דיעה צפ"ר ד"ע. וכן בכינים הודו ואמרו אצבע אלקים היא (שמות ח, טו), לפי שלא יכלו החרטומים להוציא את הכינים, כי אין השד שולט על בריה פחותה מכשעורה. וחכמתו ית' ניכרת בבריות הקטנות, וכתיב כלם בחכמה עשית (תהלים קד, כד). הרי דצ"ך להורות ולהראות לפרעה כי יודע ה' מה שלא ידע הוא, וכן דצ"ך גימטריא ידיע"ה, וגם שם י"ה שהוא בחכמה כנודע ליודעי חן. וסימן עד"ש להראות על חפצו ורצונו הטוב, כי במכות אלה נאמר והפלתי ביום ההוא את ארץ גושן אשר עמי עומד עליה וכו' (שמות ח, יח). וכן בדבר והפלה ה' בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים וכו' (שמות ט, ד). וכן בשחין ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה וכולי (יא). כי היה השחין בחרטומים ובכל מצרים. לאפוקי בכל ישראל שלא היתה בהם שחין. כי אע"פ שהקטרוג היה גדול הללו עע"א וכו', עכ"ז כך עלתה ברצונו ית', כי הוא ידע להבחין בין ישראל ובין מצרים, ובכחו הגדול אמר ושמתי פדות וכו' (שמות ח, יט) כמו שפי' במקומו (חלק ג', דרוש י"ד לפרשת וארא. אבות עולם. פרק ה' משנה ה.). ולכן עד"ש בגימטריא רצו"ן וכו', כנגד שמו הגדול המגין על ישראל, וכמ"ש כי לא יטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול (שמואל א' יב, כב). ואח"כ סימן באח"ב להורות על יכלתו, שכן במכת הברד אמר לו, ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כחי וכו' (שמות ט, טז). שאש ומים מעורבין זה בזה, ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד (שמות ט, כד). כמו שביארנו במקום אחר שהיתה מתלקחת ממש כנגד הטבע ע"ש (חלק א', דרוש נ"ג לפרשת משפטים ושקלים. אלון בכות, איכה א, י"ג.). וכן במכת הארבה שקראו חילי הגדול, וזה כחו ית' שאפי' בבריה קטנה עושה מלחמה עם אויביו. וכך בחשך שהיה בו ממש, יושב אינו יכול לעמוד ועומד אינו יכול לישב, ועל הכל מכת בכורות שבה הראה את כחו הגדול, כמו שכתוב בזהר פרשת בא דף ל"ז ב', וה' הכה כל בכור (שמות יב, כט). אפילו דרגין עילאין ותתאין אתברו משלטניהון, כל אינון דשלטין בחכמתא דלהון, ובהאי אתחזי גבורתא ושלטנותא דקב"ה, ולכן באח"ב גימטריא אח"ד, שבהם הראה שהוא יחיד בעולמו וכל אשר יחפוץ יעשה, ברוך שכחו וגבורתו מלא עולם.

ובילקוט פ' תבא ז"ל, וירא את עניינו, כמו שנאמר וראיתן על האבנים (שמות א, טז). ואת עמלנו (דברים כו, ז). כענין שנאמר כל הבן הילוד (שמות א, כב). רבי יהודה היה נותן בהם סימנים דצ"ך עד"ש באח"ב. והקשה בעל כתונת פסים מה שייכות יש לדברי רבי יהודה עם הקודמים. ואני בעניי יגעתי ומצאתי בספרי פ' תבא, שאחר שהביא וירא את עניינו וכו' עד כל הבן הילוד. אמר אגדה רבי יהודה היה נותן בהם סימנים. והכוונה כי כדי לקצר כל מ"ש באגדה שדורש פסוקים אלה, וכן ויוציאנו ה' ממצרים וכו'. כל הדרשות ההם שודאי היו בספרי, לכן אמר אגדה, כלומר עיין באגדה ותמצא הכל עד רבי יהודה היה נותן בהם סימנים. כך נלע"ד שהוא האמת. האמנם לפי גרסת הילקוט אף נאמר כי הנה בג' מקומות רצו המצריים לבטל מישראל פריה ורביה, שזאת היתה כוונתם הבה נתחכמה לו פן ירבה (שמות א, י). תחלה ע"י המילדות כי בחכמה עשה כן פרעה, כמ"ש בשמות רבה פ"א, למה צוה להרוג אותם על ידי המילדות, כדי שלא יתבע הב"ה ממנו ויפרע מהם ע"כ. כי אין שליח לדבר עבירה. וכשראה שותחיין את הילדים (שמות א, יז). גזר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו. שבזה הראה יכלתו. והג' ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך וכו' (שמות א, יג). שהיו משעבדין אותם בכל מיני קושי, וגם בלילה לא היו יכולים לישן, והכל כדי למעטן מפריה ורביה, וכתיב וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ (יב). כי זה רצונו ית' ומי יאמר לו מה תעשה. ועל אלו אמר וירא את עניינו זו פרישות דרך ארץ, כמ"ש רז"ל שכיון ששמעו גזרת פרעה עמדו כלם ופרשו מנשותיהם. ואת עמלנו כשגזר כל הבן הילוד וכו'. ואת לחצנו זה הדחק שהיו משעבדין אותם בכל מיני קושי, וגם ראיתי את הלחץ וכו' (שמות ג, ט). ועל ג' אלה הביא עליהם עשר מכות שרבי יהודה היה נותן בהם סימנין וכו'. הכל כמו שפירשנו.

ולהורות את בני ישראל למען יאמינו כי ה' הוא האלקים, לו החכמה והחפץ והיכולת. לכן צוה בתורתו הקדושה שלש רגלים תחוג לי בשנה (שמות כג, יד). כי בחג המצות הוציא את ישראל ממצרים ושם הראה יכלתו וכחו הגדול, כדכתיב ויוציאך בפניו בכחו הגדול ממצרים (דברים ד, לז). ובחג השבועות נתן לנו תורת משה, שבה הראה חכמתו הגדולה אין ערוך אליה, הפוך בה והפוך בה דכלא בה. ובחג הסכות הראה את רצונו להיטיב לישראל, כי עבר יום הכפורים שבו מכפר עונותיהם, ויום ראשון של חג ראשון לחשבון עונות. וגם בחג זה רצונו להיטיב גם לאומות בשבעים פרים שמקריבין כנגד שבעים אומות להחיות אותם ג"כ. והנה כתוב בפרשת האזינו, ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלקים עמדי וכו' (דברים לב, לט). ודרשו רז"ל (ילקוט דברים ה'), מה ראה לומר שני פעמים, אלא אני הוא בעה"ז ואני הוא לעולם הבא. ופירש ואמר אני אמית ואחיה. שאמר בפרק חלק (סנהדרין צא:), רבא רמי כתיב אני אמית ואחיה. וכתיב מחצתי ואני ארפא (דברים לב, לט). אמר הב"ה מה שאני ממית אני מחיה, והדר מה שמחצתי אני ארפא. ופרש"י ז"ל כתיב אני אמית ואחיה, דמשמע כשם שאני ממית את האדם כך אני מחייהו, כשמת בעל מום עומד וחי בעל מום. וכתיב מחצתי ואני ארפא. כשהוא מחיה מרפא את המחץ ועומד שלם. והדר מה שמחצתי שלאחר כן מתרפאים עכ"ל. וזה מורה על חכמתו ית' שלא יאמרו אלו אחרים הם, אלא עומדים במומם ואח"כ מרפא אותם. א"כ אני אמית ואחיה מורה על חכמתו. מחצתי ואני ארפא זהו מרצונו להיטיב. ואין מידי מציל כנגד יכלתו. ובזהר פ' בשלח דף נ"ד א' ז"ל, מכאן אוליפנא דצדיקיא קדמאי, אע"ג דאסתלקו בדרגין עלאין דלעילא ואתקשרו בקשורא דחיי, זמינין כלהו לאחיא בגופא וכו', ואי תימא הואיל ואתקשרו בצרורא דחיי ומתענגי בענוגא עלאה, אמאי יחית לון קב"ה לארעא. פוק ואוליף מזמנא קדמאה דכל אינון רוחין ונשמתין דהוו בדרגא עלאה דלעילא, קב"ה נחת לון לארעא לתתא, כל שכן השתא דבעי קב"ה לישרא עקימא, כמה דאת אמר כי אדם אין צדיק בארץ וכו' (קהלת ז, כ). כי רצה הב"ה לזכות את ישראל שיחיו המתים ויתקנו מה שעיותו, באותו פרק באותו מקום באותה אשה. ולכן אמר דוד המלך ע"ה גמול על עבדך אחיה ואשמרה דבריך (תהלים קיט, יז). כלומר אם חטאתי במצות לא תעשה, שכל השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה (סוטה ה.), אל תדינני בגהינם רק אחיה, שתחזירני לעולם ואשמרה דבריך. ויובן עם מה שכתב בפ"ט מהלכות עבדים הרמב"ם ז"ל, יכול הרב לומר לעבדו כנעני עשה עמי ואיני זנך, אלא ילך וישאל על הפתחים וכו'. ואע"פ שזה דוקא בעבד כנעני, עכ"ז לגבי שמים גם כן האדם הוא בגדר זה שחייב בעבודתו ית' ואע"פ שמתפרנס מן הצדקה, לכן אמר דוד גמול על עבדך. דהיינו בגמילות חסד עשה אתי צדקה להחיות אותי כדי שאשמרה דבריך, אע"פ שגם בלא זה אני חייב לשמור דבריך.

הנה כי כן בזה נבין הפטרת היום ביחזקאל ל"ז. היתה עלי יד ה' וגו' (א). וכתב הטור או"ח סי' ת"ץ, אמר רב האי, שמעתי מפי חכמים כי תחיית המתים עתידה להיות בניסן, ומשום הכי מפטירין בניסן העצמות היבשות וכו' (יחזקאל לז, ד). ולי הצעיר נלע"ד שהטעם עם מ"ש בפרק חלק (סנהדרין צב:), מאן נינהו מתים שהחיה יחזקאל, אמר רב אלו בני אפרים שמנו לקץ וטעו והרגום אנשי גת. וכן פרש"י ז"ל שם ביחזקאל ל"ז. ולזה נכון לקרוא הפטרה זו בפסח, להראות כי המה אלו אותם שיצאו ממצרים קודם זמנם, וזכרון לבני ישראל שבניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל שלא ידחקו את הקץ. עוד נלע"ד לתת טעם נכון לזה בביאור מ' ז"ל בפרק חלק (צא.), אמר ליה ההוא מינא לגביהא בן פסיסא, אוי לכון חייביא דאמריתו מיתי חיין, דחיין מייתי דמיתי חיין, א"ל אוי לכון חייביא דאמריתו מיתי לא חיין, דלא הוו חיי, דהוו לא כל שכן ע"כ. ופרש"י דחיי מתין, אותן שהן חיין רואין אנו שמתין, והיאך יעלה על דעתנו שהמתים חוזרים וחיים. דלא הוו, אותן שלא היו בעולם נוצרים ונולדים וחיין, אותן שהיו כבר לא כל שכן שחוזרין וחיין ע"כ. ועיין באבות עולם שלנו ע"א ב' ביאור המ' הזה (אבות עולם, פרק ד' משנה כט.). וכיון שאנו לומדים תחיית המתים ממטה אהרן שעשה נסים לישראל בצאתם ממצרים, כדאיתא בזהר וארא דף כ"ח ב' (אמר רבי אלעזר, תפח רוחיהון דאינון דאמרין דלא זמין קודשא בריך הוא לאחייא מתייא, והיך יתעביד מנייהו בריה חדתא. ייתון ויחמון אינון טפשאין חייביא, רחיקין מאורייתא רחיקין מניה, בידיה דאהרן הוה חוטרא אעא יבישא, וקודשא בריך הוא לפום שעתא אהדר ליה בריה משניא ברוחא וגופא. אינון גופין דהוו בהו רוחין ונשמתין קדישין ונטרו פקודי אורייתא ואשתדלו באורייתא יממא ולילי, וקודשא בריך הוא טמיר לון בעפרא. לבתר בזמנא דיחדי עלמא על אחת כמה וכמה דיעבד בריה חדתא.). לכן במועד צאתנו ממצרים צריך להפטיר הפטרה זו ודוק. הנה בזה נבין הפסוקים היתה עלי יד ה' ויוציאני ברוח ה' ויניחני בתוך הבקעה והיא מלאה עצמות (יחזקאל לז, א). הנה לא הזכיר באיזה מקום היתה זאת הבקעה רק אמר הבקעה בה' הידיעה, שרוצה לומר הבקעה הידועה. שיובן עם מ"ש בזהר בסתרי תורה פ' נח דף ע"ה א' ז"ל, וימצאו בקעה (בראשית יא, ב). אתר מתקן להאי סטרא בישא דבעו אינון לאתקפא, הוה תליא לאתפרעא בההיא בקעה, עד דנטלא תמן חילין ומשריין, כגוונא דאינון דבנו קרתא ומגדלא, ואתיהיבו כלהו בידהא, ואתקטלו תמן אינון דלא בעו למיפק בקץ הימין, אתבהילו ונפלו בקץ הימים בההוא אתר דאתחלש תוקפא בקדמיתא בהאי בקעה וכו' (וימצאו בקעה (בראשית יא, ב). אתר מתקן להאי סטרא בישא דבעו אינון לאתקפא (ואתמנעו, תוקפא דיליה) הוה תליא לאתפרעא בההיא בקעה, עד דנטלא תמן חילין ומשריין, כגוונא דאינון דבנו קרתא ומגדלא, ואתיהיבו כלהו בידהא ואתקטלו תמן, אינון דלא בעו למיפק בקץ הימין אתבהילו ונפלו בקץ הימים, בההוא אתר דאתחלש תוקפא בקדמיתא בהאי בקעה. ועל דא כתיב והיא מלאה עצמות, ואתתקפת בההוא צולמא דאקים נבוכדנצר ואתבר תוקפא לבתר באינון גרמי, ובההוא צולמא דאינון קדמאי קיימו וקמו על רגליהון, וההוא צולמא אתבר וכדין ידעו כל עמין דעלמא דלית אלוק בר קב"ה בלחודוי, ותו דאתקדש שמיה על ידא דחנניה מישאל ועזריה, וכלא בחד יומא, ועל דא כתיב והקדישו את קדוש יעקב וגומר.). והנה נודע כי דור הפלגה נתגלגלו בישראל במצרים כמ"ש במקום אחר, ואלו נהרגו שם באותה בקעה, כי בזה נכון שבמקום שקלקלו שם נדונו. ולאלה רצה הב"ה להחיות בעבור הראותם את כחו, וז"ש ויניחני בתוך הבקעה הידועה. והיא מלאה עצמות מאותם שנהרגו שם בעבור שדחקו את הקץ. ולפי שיחזקאל היה כהן, לכך נאמר והעבירני עליהם סביב סביב (יחזקאל לז, ב). וכמו שפי' רש"י ז"ל שם, והנה יבשות מאד, לפי שאמרו ז"ל בפרק חלק (סנהדרין צב:), רבי ירמיה בר אבא אמר, אלו בני אדם שאין בהם לחלוחית מצוה, שנאמר העצמות היבשות וכו' ויאמר אלי בן אדם התחיינה העצמות האלה ואומר אד' אלקים אתה ידעת (יחזקאל לז, ג). על זה אמרו בפרקי רבי אליעזר פ' ל"ג, א"ל בן אדם מה אתה רואה, א"ל אני רואה כאן עצמות יבשות, א"ל יש בי כח להחיות אותן, היה לו לומר רבש"ע יש בך כח לעשות יותר מאלו, אלא אמר ה' אלקים אתה ידעת כאילו לא האמין, לפיכך לא נקברו עצמותיו בארץ טהורה, שנאמר ואתה על אדמה טמאה תקבר עכ"ל. וקשה ליחזקאל הנביא שיפקפק ח"ו ביכלתו ית'. אמנם נלע"ד שהכתוב עצמו מורה התנצלותו על זה באמרו והנה רבות מאד על פני הבקעה (יחזקאל לז, ב). כי היו חוצה לארץ והקדים לומר זה לחפות על הנביא, וזה לפי שאמרו בכתובות פי"ג (קיא.), מתי חוץ לארץ אינן חיין. ובפרט בהיותם במקום טמא היא הבקעה הנזכרת, מקום לסטרא אחרא זהו טעם א', והשני והנה יבשות מאד. שכבר אמרו שם בפרק חלק (סנהדרין צב:), אלו בני אדם שכפרו בתחיית המתים ולא היה בהם לחלוחית מצוה. דאם לא כן קשה מאי והנה ב' פעמים, אלא ודאי שהם שני פעמים שבעבורם סבר יחזקאל שאין להם תחיית המתים, ולכן השיב אתה ידעת. ועכ"ז נענש שכיון שנהרגו תהיה מיתתם כפרתם, והיה לו לומר יש בך כח לעשות יותר מאלו, כי בשמעו שאמר לו יש בי כח להחיות אותן, היה לו להשיב יש בך כח. כי לא שאל לו אם יש להם תחיית המתים שאז היה יכול להשיב אתה ידעת. אך באמרו יש בי כח, היה לו להשיב יש בך כח יותר מזה, ולפי שמדה כנגד מדה לא בטלה. לכן כשנסתפק אם יחיו בעבור שמתו חוץ לארץ, מדה כנגד מדה לא נקברו עצמותיו בארץ טהורה, ויאמר אלי הנבא על העצמות האלה וכו'. כה אמר וכו' הנה אני מביא בכם רוח וחייתם ונתתי עליכם גידים וכו' ונתתי בכם רוח וחייתם (יחזקאל לז, ה). שקשה הכפל, אמנם תחלה אמר הנני מביא בכם רוח וחייתם (ה). דהיינו רוח חיים מאתי ועצמותיכם יחליץ למען תחיו. ואח"כ ונתתי בכם רוח (ו), היינו הרוח שלהם ממש, וחייתם וידעתם כי אני ה'. שיש בי כח להחיות מתים. וחזר ואמר ויאמר אלי הנבא אל הרוח וכו' ופחי בהרוגים האלה ויחיו (ט). להורות שהריגתם כיפרה על עונותיהם ויקומו בתחיה. אח"כ כתוב ויאמר אלי בן אדם העצמות האלה כל בית ישראל המה הנה אומרים יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו (יא). קשה שאין כפירה בתחיית המתים גדולה מזו, ואיך לא יענשו על זה. אמנם איתא שם בפרקי רבי אליעזר ל"ג, באותה שעה היו ישראל בוכים ואומרים, היינו מקוים לעמוד עם כל ישראל בתחיית המתים, ועכשיו אבדה תקותנו. באותה שעה אמר הב"ה לנביא, לך אמור להם חי אני שאעמיד אתכם בתחיית המתים לעתיד לבא, ומקבץ את כל ישראל לקבוץ גליות לארץ ישראל, שנאמר הנה אני פותח את קברותיכם עכ"ל. הנה בזה שלא כפרו בתחיית המתים אלא כשראו עצמם קבורים על אדמה טמאה וכבר חיו וחזרו לעפרם, פחדו שמא אין להם עוד תחיה, והוא שאמרו יבשו עצמותינו בלי לחלוחית מצוה. אבדה תקותנו לקום עוד כיון שכבר קמנו וחזרנו לעפרינו. לכן הנבא וכו' הנה אני פותח את קברותיכם וכו' (יחזקאל לז, יב). הוא מ"ש ז"ל (כתובות קיא.), שעל ידי גלגול מחילות ילכו לארץ ישראל ושם יקבלו נשמתם, שנאמר נותן נשמה לעם עליה וכו' (ישעיה מב, ה).

וזו היא כוונת הפ' הכתוב בסדר היום פ' תשא, ויאמר הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות וכו'. והנה כבר פירשנו זה הפ' במקום אחר. ועתה יאמר עם מה שכתוב בפ"ק דברכות (ז.), ג' דברים בקש משה מלפני הב"ה ונתן לו, בקש שתשרה שכינה בישראל, וביקש שלא תשרה שכינה על אומות העולם, ולכן השיבו כשאמר לו ילך נא אד' בקרבנו, א"ל הנה אנכי כורת ברית. שתשרה שכינה ביניכם, וזה בעבור כי נגד כל עמך אעשה נפלאות. שהיא הנהגת המופתים שכתבנו במקום אחר שזאת אינה אלא לישראל, וזהו אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים. ובזה תראה שלא תשרה שכינה על אומות העולם. כי וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה ה' כי נורא הוא, ולא עם אחר כי לא יזכו לראות בנפלאותיו אשר אעשה בקרבכם. ויובן ג"כ נגד כל עמך אעשה נפלאות. במה שכתבנו במ"א (חלק ג , דרוש ל"ט לפרשת דברים.) מ"ש בלוט, אל תביט אחריך (בראשית יט, יז). שפרש"י ז"ל אתה הרשעת עמהם, אי אתה רשאי לראות בפורענותם ואתה ניצול. ופירשנו עם זה כמה פסוקים. לכן אמר כלפי מה ששאל משה רבינו ע"ה, וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו הנה אנכי כורת ברית, להראותך כי סלחתי כדבריך. ומהו זה נגד כל עמך אעשה נפלאות. שאלולי שמחלתי לגמרי עונותיהם, לא היו יכולים לראות בפורענות שונאיהם והם נצולים. וראה כל העם אשר אתה בקרבו וכו'. זה יובן עם מאמרם ז"ל על פסוק ויתעבר ה' בי למענכם (דברים ג, כו). הובא בילקוט פרשת ואתחנן, שכבר פירשנו אותו במקומו, שא"ל הב"ה למשה שם רע אתה נותן בדור המדבר, כשר א' היה ביניהם ונכנס לארץ והם אינם באים לעתיד לבא, אתה נכנס והם באים עמך, שנאמר ויתא ראשי עם (דברים לג, כא). ז"ש וראה כל העם אשר אתה בקרבו דהיינו דור המדבר, ומדוייק היטב אשר אתה בקרבו עם מ"ש בפרשת בהעלותך, שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו (במדבר יא, כא). כי לעתיד לבא יראו הנסים אשר יעשה ה' בגאולה העתידה ובתחיית המתים, והם יכנסו לארץ בזכותך, וזהו אשר אנכי עושה עמך.

ועתה נבאר המ' הקודם שכולל כל הנאמר בדרושנו זה, והוא בילקוט תהלים מזמור ק"ד, המדרש הזה אומר דרשוני וחיו. ואען ואומר כי בג' זמנים נודע ה' בעולמו. ונתקדש שמו ברבים. הא' בבריאת העולם, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם (שמות כ, יא). ואז ידעו כל באי עולם מציאות ה' כי הוא לבדו ברא כל, ומן הפעולות יודעו הכחות, שבזה ניכרה חכמתו ית', כמ"ש מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית (תהלים קד, כד), ופירשנוהו. ז"ש עד שלא בראת עולמך גדול היית, אך לא נודעה גדולתך לפי שלא היה שום נברא, אך משבראת עולמך נתגדלת מאד, כי כלם הכירו וידעו כי לך ה' הממלכה. הזמן השני ביציאת מצרים, שאז נודע יכלתו מה שלא נודע מקודם, כמ"ש פרעה לא ידעתי את ה' (שמות ה, ב). וז"ש עד שלא יצאו ישראל ממצרים גדול היית, שכבר הכירוך אברהם יצחק ויעקב וגם היו בישראל צדיקי עולם. אך משיצאו נתגדלת מאד כי נודעה גבורתו לכל העולם, כמו שראינו ביתרו, עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלקים (שמות יח, יא). וכן רחב שאמרה, כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף וכו' (יהושע ב, י). והג' בגאולה העתידה, שאז יתגלה לכל חפצו ורצונו לעשות טובה לעולם, שיכון עולם על מלאתו וישובו הדברים לקדמותן, וכמ"ש בישעיה ס"ב, כי לך יקרא חפצי בה ולארצך בעולה כי חפץ ה' בך וכו' (ד). וכתיב במלאכי ג', ואישרו אתכם כל הגוים כי תהיו אתם ארץ חפץ וכו' (יב). ובשיר השירים כתוב ב' פעמים, אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ. ועוד בה שלישיה מה תעירו ומה תעוררו וכו' (שיר השירים ח, ד). וכבר פירשנו ג' פעמים אלה באלון בכות שלנו על פסוק גדר בעדי ולא אצא (איכה ג, ז). ע"ש (אלון בכות, איכה ג, ז.) דברים נאים לעניננו. לכן אמר עד שלא קלסו אותך הנביאים, היינו ישעיה וחביריו שהתנבאו על הגאולה העתידה, גדול היית אבל היו הדברים סתומים לא נודע מה יהיה באחרית הימים, אבל משקלסוך הנביאים והודיעו העתידות נתגדלת מאד, כי כלם ידעו אותך ויהללו את שמך. כן יהי רצון שתשיב שבות עמך. וכל הגוים יודו לשמך. ותבנה בית הדומך. והיכלך ואולמך. ב"ב אכי"ר. בילא"ו.