דרוש י״ו לפרשת בשלח

כאשר צוה ה׳ אל משה ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת (שמות טז, לד).

במדרש (ילקוט שמעוני איוב ל״ו), כי בם ידין עמים (איוב לו, לא). השמים הללו בם הוא דן את האומות. תדע לך כשחטאו דור המבול דנם באש, שנאמר ימטר על רשעים פחים (תהלים יא, ו). אנשי סדום לא דן אותם אלא בהם, שנאמר וה׳ המטיר על סדום וכו׳ (בראשית יט, כד). סיסרא וכל המונו דנם בהם, שנאמר מן שמים נלחמו (שופטים ה, כ). הוי כי בם ידין עמים. יתן אוכל למכביר (איוב לו, לא). בהם נתן מזון לישראל. משל למה הדבר דומה לנחתום שהוא עומד לפני הכבשן, נכנס שונאו וחתה גחלים ונתן על ראשו, נכנס אוהבו ורדה פת חמה ונתן לו. הגחלים והפת שניהם יצאו מן הכבשן, כך הב״ה הוריד אש מן השמים על הסדומיים ושרפן, ומן השמים הוריד מן לישראל, שנאמר הנני ממטיר לכם לחם מן השמים (שמות טז, ד). ע״כ.

יודע הדבר והאמת הברור כי אין רע יורד מלמעלה (ילקוט ויקרא כ״ו. פ׳ בחקותי. רמז תרע״ג) אלא מהמקבלים בא הכל. וז״ש איוב ה׳ (ו-ז): כי לא יצא מעפר און ומאדמה לא יצמח עמל. כי אדם לעמל יולד ובני רשף יגביהו עוף. כי הנה הכתוב אומר בחגי א׳ (ו'): זרעתם הרבה והבא מעט. ועוד שנינו בריש כלאים: החטים והזונין אינן כלאים זה בזה. ופי׳ שם הר״ב לפי שכשהשחיתו דור המבול את דרכם היתה הארץ גם היא מזנה את פירותיה והיו זורעים חטים ומוציאה זונין. וכמו כן כתוב וייצר ה׳ אלקים את האדם עפר מן האדמה (בראשית ב, ז). לכן אמר כי לא יצא מעפר און (איוב ה, ו.). לא העפר גורם לאדם למות, וגם מאדמה לא יצמח עמל, שיגע לזרוע ואינו מוציא, כמ״ש (ברכות נח.), עשר יגיעות יגע אדה״ר עד שמצא פת לאכול. כי אדם לעמל יולד, דוקא בעת לידתו נודע שלעמל יולד, שכן אמרו בנדה פ״ג (דף ל:), כי בהיותו במעי אמו מלמדין אותו כל התורה כלה, ובצאתו לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו הכל. כדי שיעמול וייגע כל ימי חייו, מש״כ במלאכים, ובני רשף יגביהו עוף (איוב ה, ז). וז״ש רש״י ז״ל, כי א״א שלא יחטא ויקבל עמל בחטאו לקבל פורענותו, ואינו כבני רשף שהם מלאכים ורוחות שהם יגביהו עוף, ואינן מן התחתונים לשלוט בהם שטן ויצה״ר ע״כ. ויובן עוד עם מעשה רב המובא במדרש הנעלם זהר חדש פ׳ בראשית י״ז ב׳ ז״ל, ר׳ זירא אמר זמנא חדא הוינא אזיל במדברא ואשכחנא חד ערבאי דהוה מטול אכתפיה מטול י׳ סאין, והוה סבא ואמינא ליה חילא דא בעינא למלעי באוריתא, אמר לא עבדו לי אבא ואימא בגין כך אלא לעובדא דא, דאנא שמעית לאבוי דבשעתא דעבד לי, דכסופיה לבר הוה דיהא ליה חילא דייתי עיבורא מן חקלא, ובההוא עיטא אימלך בההיא שעתא ע״כ. בזה יכון מאד כי אדם לעמל יולד, דבההיא שעתא נולד לעמול. אולם אני אדרוש אל אל (שם ח.). שהוא חסד שיעשה עמי טובה ואין כונתי לילד לבהלה רק להוליד בדומה לעבודת בוראי. ואל אלקים אשים דברתי. מלשון ידבר עמים תחתנו (תהלים מז, ד.). שהוא נוהג עמי במדת הדין כי עונותי הטו אלה. והראיה שאין רע יורד מלמעלה, עושה גדולות ואין חקר וכו׳ (איוב ה, ט.). ואחת מהם הנותן מטר על פני ארץ (שם י.). ואמרו בר״ה פ״א (דף יז:), הרי שהיו ישראל רשעים גמורים בר״ה ופסקו עליהם גשמים מועטים, לסוף חזרו בהם להוסיף עליהם א״א שכבר נגזרה גזרה אלא הב״ה מורידן בזמנן על הארץ שצריכה להם. עתים לרעה כיצד, הרי שהיו ישראל צדיקים גמורים בר״ה ופסקו להם גשמים מרובין, לסוף סרחו לפחות מהם א״א שכבר נגזרה גזרה אלא הב״ה מורידן שלא בזמנן על הארץ שאינה צריכה להם. ז״ש הנותן מטר על פני ארץ. כשהוא ע״י עצמו לפי שהטיבו מעשיהם. אך להפך כשעושים רע, ושולח מים ע״י שליח על פני חוצות, דהיינו ביערות ובמדברות חוץ מן הישוב. ובאיוב ל״ו. כי יגרע נטפי מים (איוב לו, כז.). ר״ל שמתחלה פסקו עליהם גשמים מרובים ולבסוף סרחו והיה ראוי לגרוע מהם, עכ״ז לפחות מהם א״א ומה עושה מורידן שלא בזמנן וכו׳. וזהו יזוקו מטר לאידו (שם.). מלשון שמח לאיד (משלי יז, ה.). שפי׳ שבר וקללה. ואיתא בתענית פ״א (דף ח:), א״ר יצחק אפי׳ שנים כשני אליהו וירדו גשמים בערבי שבתות סי׳ קללה. ולעומת זה אשר יזלו שחקים (איוב לו, כח.). שגזר עליהם גשמים מועטים, מלשון תזל כטל (דברים לב, ב.). שר״ל שיורדים מעט מעט. אם עשו תשובה מה הב״ה עושה מורידן בזמנן וכו׳. וזהו ירעפו עלי אדם רב. שבזכותו של אדם גדול ירעפו בשופע על הארץ הצריכה להם. הרי שאין רע יורד מלמעלה אלא הכל מהמקבלים.

ושנינו בקדושין פ״ד (דף פב.), ר׳ שמעון בן אלעזר אומר ראית מימיך חיה ועוף שיש להם אומנות והם מתפרנסים שלא בצער וכו׳, אלא שהרעתי את מעשי וקפחתי את פרנסתי. שפיר קאמר חיה ועוף ולא בהמה, לפי שיש לבהמה אומנות לחרוש ולדוש, כמ״ש ורוב תבואות בכח שור (משלי יד, ד.). וכמ״ש (ע״א ה:), לעולם ישים אדם עצמו כשור לעול וכחמור למשאוי. וע״כ אמרו שם, תנינא רשב״א אומר מימי לא ראיתי צבי קייץ וארי סבל ושועל חנוני וכו׳. ומ״ש אלא שהרעתי את מעשי. יובן במ״ש בס׳ שיח יצחק דף ס״ה ד׳ ז״ל, איתא בס׳ שערי אורה ז״ל, דע כי בצד צפון מן העולם יש היכל א׳ שנק׳ היכל זכות אשר שם יושבים ב״ד של מעלה, ומצד דרום של עולם שם היא מדת החסד תמיד פתוחה ומזומנת להפיק לעולם כל מיני טובות. אך כשמגיעין אותם הטובות להיכל הזכות, עומדת מדת הדין ומעכבת ואומרת נשב לדין את העולם או זה השואל ראוי לאותן מתנות, ואם אינו ראוי מונעים ממנו ומהעולם כל אותו הטוב שהמשיכה מדת החסד ומקבלת אותו היכל הצפון ומכניסו באוצרותי,ו והם גנוזים ושמורים לעתיד לבא לצדיקים, מה רב טובך וכו׳ (תהלים לא, כ.). ז״ש רשב״א אלא שהרעתי את מעשי וקפחתי את פרנסתי. מלשון אקפח את בני. שפי׳ שם הר״ב בפי״ו דאהלות (משנה א׳.), לשון כריתה וחיתוך. דהיינו שהטובה היתה מזומנת לבא ובשביל שהרעתי את מעשי קפחתי את פרנסתי, שחתכתי אותה מלבא בזה העולם. ומסיים בברייתא שנאמר עונותיכם הטו אלה וכו׳ (ירמיה ה, כה.). כי בשביל עונותי מנעו הטוב ממני, שנתעכב בהיכל הזכות, וזהו דיוק מנעו הטוב מכם. שמכם החוטאים נמנע אבל הוא גנוז לצדיקים ל״ל. והרי שאין רע יורד מלמעלה.

עוד באיוב י״ד. אדם ילוד אשה קצר ימים ושבע רוגז (איוב יד, א.). כי הנה איוב כשבאו עליו יסורין היה בן ע׳ שנה כנודע, וכתוב ימי שנותינו בהם שבעים שנה (תהלים צ, י.). לכן אמר אדם שנוצר מאדמה, וגם ילוד אשה שבא מטפה סרוחה, ועל כל אלה קצר ימים, כי הוא חשב שהגיעה פקודתו ולא תשוב עינו לראות טוב, וזהו ושבע רוגז. כציץ יצא וימל (איוב יד, ב.). שנמשל לציץ השדה שנכרת תכף ליציאתו. ויברח כַצל. נקוד הכ׳ פתח להורות על מה שאז״ל (קהלת רבה פ׳ א׳.), ימיו כצל עובר (תהלים קמד, ד.). לא כצלו של כותל או של אילן אלא כצל עוף הפורח. וזהו ולא יעמוד. אף על זה פקחת עיניך שאתה תביא אותו במשפט עמך, ואיך לא תדין אותו לטוב כיון שיצירתו ולידתו גורמת, מי יתן טהור מטמא (איוב יד, ד.). שבא מטיפת ש״ז. לא אחד. כלומר הטמא והטהור אחד, כי הבן נולד ממקום טומאה ואיך אפשר לו להיות טהור. ולא עוד אלא אם חרוצים ימיו (שם ה.). שימיו קצובים. מספר חדשיו אתך. שאתה לבדך יודע קץ ימיו. חקיו עשית ולא יעבור אפילו רגע כממריה. בהגיע עת פקודתו. שעה מעליו ויחדל (שם ו.). כלומר הסר מעליו נגעך ויחדל מלהכעיסך. עוד ירצה כשיכיר יומו כי יסר מעליו שבטו. ואז יוכל לתת אל לבו ולחזור בתשובה, כי יש לעץ תקוה (שם ז.). כי אף שנמשל לציץ השדה היינו דוקא לרעה אך לא כן בטובה. כי לעץ השדה יש תקוה אם יכרת ועוד יחליף. שיהא שתול על פלגי מים ואז פריו יתן בעתו. ויונקתו שהיא הארץ לעולם עומדת. ולא תחדל מלקיימו. אם יזקין בארץ שרשו (שם ח.). שאף שלא יכרת אלא שמפני זקנותו, ובעפר ימות גזעו. עדין יש תקוה. מריח מים יפריח ועשה קציר כמו נטע (שם ט.). אך האדם אינו כן, וגבר ימות ויחלש (שם י.). אמר ימות תחלה כמו שהיה עד יעקב אבינו שלא היתה חולשה בעולם אלא מעטש ומת, אך יעקב ביקש שיבא חולי לאדם לצוות בין בניו ((סנהדרין קז:) עד יעקב לא הוה חולשא, בעא רחמי והוה חולשא, שנאמר ויאמר ליוסף הנה אביך חולה (בראשית מח, א). (בראשית רבה פ׳ ס״ה): יעקב תבע את החולי, אמר לפניו רבון העולמים אדם מת בלא חולי ואינו מישב בין בניו, מתוך שהוא חולה שנים או שלשה ימים הוא מישב בין בניו. אמר לו הקב״ה חייך דבר טוב תבעת וממך הוא מתחיל, ויאמר ליוסף הנה אביך חולה (בראשית מח, א).). ולכן הקדים ימות. ויחלש מיעקב ולהלאה. ויגוע אדם ואיו. כל זה להורות כי טוב ה׳ לכל, ואין רע יורד מלמעלה (ילקוט ויקרא כ״ו. פ׳ בחקותי. רמז תרע״ג.).

ולענין זה נבאר מ׳ ז״ל בברכות פ״א (דף י.), אמר לו חזקיהו לישעיהו כך מקובלני מבית אבי אבא, אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים. ופרש״י ז״ל, מבית אבי אבא. דוד שראה את המלאך וחרבו שלופה בידו וכו׳ (דה״א כא, טז.). וקשה שהרי כתוב בד״ה א׳. וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים. וא״כ לא היתה על ראש דוד. אך במלכים א׳ כ״ב בילקוט (רמז רכ״ב.) איתא ז״ל, ויזעק יהושפט וה׳ עזרו (דה״ב יח, לא.). מלמד שלא היה חסר כי אם התזת הראש. ושם בילקוט מלכים ב׳ כ׳ (רמז רמ״ב.) כתב במ׳ הנ״ל, ואח״כ כתב המפרש ז״ל, ואני שמעתי שאבי אבא הוא יהושפט וכו׳ כדלעיל. ובזה אתי שפיר אפילו חרב חדה, לפי שכבר היתה מונחת על צוארו ולא היה חסר אלא התזת הראש, לפי שא״ל הנביא הלרשע לעזור וכו׳ (דה״ב יט, ב.). ובזאת עליך קצף מלפני ה׳. והוא מ״ש כי יצא הקצף מלפני ה׳ החל הנגף (במדבר יז, יא.). ואלולי שזעק יהושפט לה׳ היה נהרג, ולכן שפיר אמר חזקיה כך מקובלני מבית אבי אבא, זה יהושפט אבי אביו. אמנם צריך לתת טעם למה לא פירש רש״י כן, ונלע״ד לפי שהוא פירוש שם בד״ה ב׳ י״ח. ויזעק יהושפט (דה״ב יח, לא.). אחר בני דגלו וחיילותיו שיבאו לעזור לו וכו׳, ולא שצעק לאלקיו, וכן מוכיח במלכים ויזעק יהושפט (מ״א כב, לב.). ולא נאמר לשם וה׳ עזרו ע״כ. לכן פי׳ רש״י על דוד ולא על יהושפט. ועדין יקשה שהרי שם במלכים א׳ כ״ב פרש״י ויזעק יהושפט להב״ה. וא״כ דבריו סותרים זה את זה. אם לא שנאמר שפי׳ ד״ה המכונה לרש״י אינו כן, כי נראה שהלשון ההוא אינו לשון צח וקצר כמנהגו, אלא שא׳ מתלמידיו עשאו וקרא שמו עליו, והאמת יורה דרכו. ועל זה אמר דוד במזמור י״ח. בצר לי אקרא ה׳ ואל אלקי אשוע (תהלים יח, ז.). כלומר אעפ״י שצר לי שאנכי בצרה לא אמנע מלבקש רחמים, ואל אלקי שהיא מדת הדין אשוע, שהוא מ״ש בזהר פ׳ שמות י״ט ב׳. א״ר יצחק אין לך שועה אלא בתפלה, שנאמר שמעה תפלתי ה׳ ושועתי האזינה (תהלים לט, יג.). ועיקר התפלה הוא בתשובה, ואז יכול לקרוא למדת הדין. ועוד יאמר בצר לי, עם מ״ש בילקוט פ׳ ואתחנן (רמז תתכ״ז.), כל צרה שישראל וא״ה שותפין בה אינה צרה, של ישראל לעצמן צרה. ז״ש בצר לי אקרא ה׳. אמנם בדברים רבה פ׳ ואתחנן (דברים רבה פ׳ ב׳.) אמר להפך, כל צרה שישראל וא״ה שותפין בה צרה, ושל ישראל עצמן אינה צרה. ועיין בס׳ אלון בכות שלנו דף ח׳ ע״א (צרת ישראל לבדם אינה צרה כי הקדוש ברוך הוא מצמיח להם ישועה, אך בענין הצרה עצמה, פשיטא שיותר צרה היא מצרת הרבים. (אלון בכות. איכה א׳ י״ב).). ועתה אוסיף כי כל זה מדברי הפ׳ ישעיה ס״ג. בכל צרתם לא צר (ישעיה סג, ט.). שכתוב בא׳ וקרי בו׳, ובזה כל דברי חכמים קיימים, כי מ״ש הילקוט הוא כפי הקרי, שבכל צרתם של ישראל לו צר לפי שצרת ישראל לעצמן צרה, אך כשא״ה שותפין בה אינה צרה, כי צרת הרבים חצי נחמה. ועוד כמ״ש (שבת לב.), שטנא בתרי אומי לא שליט. ואם הם בצרה נקל לבא להם תשועה, מש״כ בצרת ישראל לבדם שהמקטרג בא בכח גדול וחזק ויאמר להשמידם. והמדרש רבה דורש הכתיב, בכל צרתם של ישראל לא צר, לפי מ״ש שם במדרש, כגון צרתן בשושן שלא היתה אלא לישראל, שנאמר אבל גדול ליהודים (אסתר ד, ג.). מיד הצמיח להן הב״ה ישועה, ליהודים היתה אורה (אסתר ח, טז.). וזהו לא צר לפי שומלאך פניו הושיעם באהבתו ובחמלתו הוא גאלם (ישעיה סג, ט.). עוד שם בואתחנן רבתי, א״ר יוחנן בשם ר״ע כל צרה שהיא של יחיד צרה, וכל צרה שאינה של יחיד אינה צרה. וזה פשוט לפי שצרת הרבים היא חצי נחמה. זהו בכיוון בצר לי, שאני יחיד אקרא ה׳. ישמע מהיכלו קולי. יובן עם מ״ש בזהר פ׳ בלק דף ר׳ ב׳ (חד כותי שאיל לרבי אלעזר, אמר ליה חילא תקיפא חמינא ביה בבלעם יתיר ממשה, דאילו במשה כתיב ויקרא אל משה. ובבלעם כתיב ויקר אלקים אל בלעם. וכתיב ויבא אלקים אל בלעם. אמר ליה למלכא דיתיב בהיכליה על כורסייא, חד סגיר קרא לתרעא. אמר מאן הוא דבטש לתרעא. אמרו סגיר פלן. אמר לא ייעול הכא ולא יטנף היכלא, ידענא דאי בשליחא אימא ליה לא חייש. וייזיל ברי ויסתאב ויקרב בהדיה. אבל אנא איזיל ואגזים ביה דירחק ארחיה ממותבא דברי ולא יסאב ליה. אקדים מלכא ואתא לגביה ואגזים, ואמר ליה סגיר סגיר, מנע רגלך מארחא דברי שארי תמן, ואי לאו אומינא, דחתיכין יעבדון גופך בני שפחותי. רחימא דמלכא קרי לדשא. אמר מלכא מאן הוא. אמרו רחימך פלניא. אמר רחימא חביבא דנפשאי, לא יקרי ליה קלא אחרא אלא אנא. צווח מלכא ואמר פלניא פלניא עול, חביבא דנפשאי רחימא דילי, אתקינו היכלין למללא עמיה.). למלכא דיתיב בהיכליה על כרסייא, חד סגיר קרא לתרעא וכו׳, אמר לא ייעול הכא ולא יטנף היכלא וכו׳, אנא איזיל ואגזים ביה דירחק אורחיה ממותבא דברי וכו׳, רחימא דמלכא קרי לדשא, אמר רחימא חביבא דנפשאי לא יקרי ליה קלא אחרא אלא אנא. צווח מלכא ואמר פלניא פלניא עול חביבא דנפשאי. כך בלעם ויקר אלקים אל בלעם (במדבר כג, ד.). אבל במשה כתיב ויקרא אל משה (ויקרא א, א.). ולא ע״י שליחא. מאהל מועד מהיכלא קדישא וכו׳. ז״ש ישמע מהיכלו קולי כמשה. ושועתי לפניו תבא באזניו, שיובן ג״כ עם מ״ש בזהר (שמות) ט״ו א׳. ר״א דומה לרחימא דמלכא דרחים ליה יתיר וכד עאל קמי מלכא ניחא ליה ולא בעא ליתן בעותיה בבהילו כי היכי דלא לתפרש מיניה דניחא ליה דלשתעי בהדיה. ז״ש ישמע מהיכלו קולי. ואין זה כדי שלא אכנס לפניו, אדרבא ושועתי לפניו תבא באזניו. דניחא ליה שאכנס בהיכלו ואדבר עמו ויטה אזניו לרוחתי לשועתי.

ובברכות פ׳ הרואה (דף נה.), אמר ר׳ יהודה שלשה צריכין רחמים ואלו הן, חלום טוב, ושנה טובה, ומלך טוב. חלום טוב דכתיב ותחלימני והחיני (ישעיה לח, טז.). שנה טובה דכתיב תמיד עיני ה׳ אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה (דברים יא, יב.). מלך טוב דכתיב פלגי מים לב מלך ביד ה׳ (משלי כא, א.). ע״כ. ופרש״י צריכין רחמים. צריכין לבקש רחמים שיבאו לפי שהם בידיו של הב״ה ואין להם רשות לבא אלא ברשותו ע״כ. ונלע״ד שיובן עם מ׳ אחר שם בפ״א (ברכות י:), אמר רב נחמן אפילו בעל החלומות אומר לו לאדם למחר הוא מת אל ימנע עצמו מן הרחמים. ז״ש רב יהודה שלעולם יתפלל אדם שיבא לו חלום טוב, ואף שיהיה רע שיתהפך לטובה, שכן כתוב ותחלימני והחייני. שאם לפי פשוטו שהוא לשון בריאות וחוזק, כמו יחלמו בניהם (איוב לט, ד.). די באמרו והחייני מאי ותחלימני. לכן פירשו מלשון חלום, לפי שהקדים שויתי עד בקר כארי (ישעיה לח, יג.). כי עיקר חוזק החולי הוא בלילה, ולכן ותחלימני חלום טוב והחייני. כמו שכתוב אצלנו בדרוש לפ׳ תזריע (חלק ג׳ - דרוש כ״ו לפרשת תזריע ומצורע.), כי החלום הוא סימן טוב לחולה, וכן שנה טובה צריך לבקש רחמים עליה, שכן כתוב (ראש השנה ח.), מראשית השנה נגזר מה יהיה לסופה. ואף שנגזרה גזירה רעה ע״י הרחמים תתהפך לטובה, כדאמרן לעיל על הגשמים. וכן המלך אע״פ שלבו נוטה לרעה עכ״ז פלגי מים לב מלך ביד ה׳ וכו׳ (משלי כא, א.). וסי׳ לאלו הג׳, ברוגז רח״ם תזכור (חבקוק ג, ב.). ר׳אש השנה ח׳לום מ׳לך.

ובילקוט משלי כ״א (רמז תתקנ״ט.) איתא ז״ל, ר׳ ישמעאל דורש המקרא הזה מה המים הללו כשנתונים בכלי אתה מטה אותו לכל צד שאתה רוצה, כך כשאדם עולה למלוכה לבו נתון ביד הב״ה, אם זכה את העולם הב״ה מטה לב מלך לטובה, ואם לא זכה את העולם מטהו לגזרות קשות, וכל גזרה וגזרה יוצאה תחלה לפני הב״ה, הה״ד על כל אשר יחפוץ יטנו (משלי כא, א.). ע״כ. וקשה מה הוסיף ר׳ ישמעאל על הכתוב, ועוד הפ׳ אומר פלגי מים והוא אומר כשנתונים בכלי. אמנם קשיתיה לר׳ ישמעאל מש״ה פלגי מים לשון רבים והלב הוא א׳, וא״כ היל״ל פלג מים, כמו פלג אלקים מלא מים (תהלים סה, י.). ועוד היה לו לומר אל כל אשר יחפוץ יטם, דהדר לפלגי מים. לכן פי׳ ר׳ ישמעאל כי פלגי מים הוא מ״ש בפ״ק דשבת (דף יא.), אם יהיו כל הימים דיו ואגמים קולמוסים וכו׳ אין מספיקין לכתוב חללה של רשות. ופרש״י ז״ל, עומק לבם שהוא צריך להיות לו לב לכמה מדינות ולכמה מלחמות ולכמה משפטים ע״כ. הרי אלו ג׳ דברים שצריכים למלך כמו שפי׳ במ״א (חלק א׳ - דרוש י״ח לפרשת בשלח והפטרה.), שצריך לו לב לסדר דתות והנהגות לתועלת העם אשר תחת ממשלתו, וגם ללחום מלחמותם ולשפוט ביניהם. ולכן פלגי מים לב מלך, שצריך לתת לכמה דברים, ודימה אותם למים הנתונים בכלי שהוא הלב שהוא מטה אותו לכל צד שרוצה. אם זכה את העולם, דהיינו שהמלך זכאי וגם עמו זכאים, וזהו זכה את העולם, שהם עמו הדרים בעולם שלו, דהיינו במקומות ממשלתו וכלם כא׳ טובים, אז הב״ה מטה לב מלך לטובה. ואם לא זכה את העולם שהוא אינו הולך בדרכי יושר וגם עמו כיוצא בו, מטהו לגזרות קשות. אמנם כל גזרה וגזרה יוצאה תחלה לפני הב״ה, ואח״כ הוא נותן בלב המלך מה שיעשה, וזהו על כל אשר יחפוץ יטנו, כלומר על כל אדם שיחפוץ יטנו אם לטוב אם למוטב.

הרי הוכחנו במישור כי אין רע יורד מלמעלה, אדרבא טוב ה׳ לכל. כן אנו רואים בפרשה זאת כמה טובות עשה הב״ה לאבותינו במדבר. ועתה נבא אל הביאור איזה פסוקים הצריכים ביאור. ויסעו מאלים ויבאו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין אשר בין אלים ובין סיני בחמשה עשר יום לחדש השני לצאתם מארץ מצרים (שמות טז, א.). וילונו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרן במדבר (שם ב.). ויאמרו אליהם בני ישראל מי יתן מותנו ביד ה׳ בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע וכו׳ (שם ג.). וקשה מאי כולי האי, שבאמרו ויסעו מאלים פשיטא שהמקום שהלכו אליו הוא בין אלים וכו׳, ועוד מאי איכפת לן לידע היום שהגיעו שם. עוד קשה אמרו וילונו העם וכו׳ במדבר, דפשיטא שבמדבר היו יושבים שכבר כתב ויבאו אל מדבר סין (שם א.). ואם כבר כתב וילונו כל עדת בני ישראל (שם ב.), למה חזר וכתב ויאמרו אליהם בני ישראל (שם ג.), דהוה סגי באמרו ויאמרו מי יתן מותנו וכו׳. ועוד מהו בשבתנו על סיר הבשר ואח״כ באכלנו לחם לשובע, דהיה לו לומר באכלנו מסיר הבשר או באכלנו בשר לשובע. ומאי להמית את כל הקהל הזה. דהיה לו לומר להמית כלנו ברעב כי הם המדברים. אך במכילתא פ׳ זו כתוב לאמר. ויסעו מאלים ויבאו. למה נאמר יום, מגיד שאותו היום אירעה שבת להיות וכו׳ (ויסעו מאלים ויבואו וגו׳. למה נאמר יום, מגיד שאותו היום אירע שבת להיות שהיא סדורה ובאה מששת ימי בראשית עד שנתנה תורה לישראל. בחמשה עשר יום לחדש. למה נאמר יום, לידע באיזה יום נתנה תורה לישראל, ניסן שיצאו ישראל ממצרים אירע להיות בחמישי בשבת, השלים ניסן אירע אייר להיות בשבת, חסר אייר אירע סיון להיות באחד בשבת. ואומר ממחרת הפסח יצאו (במדבר לג) ואומר בחמשה עשר יום לחדש השני. ואומר בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים (שמות יט). נמצאת אומר בחדש השלישי, בששי בחדש, בששי בשבת. ד״א בחמשה עשר יום. למה נאמר יום, לידע באיזה יום ירד המן לישראל. חררה שנטלו ישראל ממצרים אכלו ממנה שלשים ואחד יום, שנאמר ויאפו את הבצק (שם, יג). ואומר לחדש השני לצאתם מארץ מצרים. ובצדו מה הוא אומר, הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. רבי שילא אומר נתפרנסו ממנה ששים ואחד סעודות.) בט״ו יום לחדש. למה נאמר יום, לידע באיזה יום ניתנה תורה לישראל, ניסן שיצאו ישראל ממצרים אירע להיות בחמישי בשבת, אירע אייר להיות בשבת, אירע סיון להיות באחד בשבת, נמצאת אומר בחדש השלישי בששי בחדש בששי בשבת. ד״א למה נאמר יום, לידע באיזה יום ירד המן לישראל. חררה שנטלו ישראל ממצרים אכלו ממנה ל״א יום. וכ״כ בשמות רבה פ׳ כ״ה. וילונו וכו׳ (שמות טז, ב.). מה הלנה היתה שם, אלא הצידה שהוציאו בידם ממצרים עשה להם ס״א סעודות ואכלו אותה ל״א יום, נשלם אותו הבצק ובערב הלינו ע״כ. הרי ג׳ טעמים למה נכתב היום הזה, וכלם נמצאו בכתוב. כי הטעם הא׳ הוא לפי שרצה להורות ששמרו את השבת שכבר ניתנה להם במרה, והוא מ״ש ויבאו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין (שם א.). כי השבת אות היא בינו ית׳ ובין בני ישראל, ולכן אמר כל עדת בני ישראל, שיחד כלם נתיחדו לשמור את השבת, כי שלשה מעידים זה על זה, הב״ה וישראל והשבת כנודע ((תוס׳ חגיגה ג:) בשם המדרש.). ולפי שבאלים התחילו לעסוק בתורה כנז׳ אצלנו במ׳ המכילתא ז״ל, ויחנו שם על המים (שמות טו, כז.). מלמד שהיו עוסקין בדברי תורה שניתנו להם במרה. והיו מתקרבים אצל הר סיני המוכן ליתן תורה עליו, לכן אמר אשר בין אלים ובין סיני (שמות טז, א.). כי שני מקומות אלו היו מוכנים לתורה. וביום שנשלמה החררה שהוציאו ממצרים, שזהו בחמשה עשר יום לחדש השני, לפי שהיה זה לצאתם מארץ מצרים, וגם צידה לא עשו להם (שמות יב, לט.). רק בדרך נס הספיקה החררה שהוציאו משם עד היום הזה. וילונו כל עדת בני ישראל וכו׳ במדבר (שמות טז, ב.). הרי זה טעם לשבח על תלונותם. כי אע״פ שצידה לא עשו להם וסוף סוף יצטרכו ללחם. לא נתלוננו עד ששלמה החררה שהוציאו ממצרים. וזה לפי שהיו במדבר לא מקום זרע וקציר לפיכך נתלוננו, אך אם היו בארץ לא היו מתלוננים. ועכ״ז כתיב וילינו וקרי וילונו, כי לא מעצמם באה התלונה רק הע״ר גרמו להם להתלונן. והראיה שהם דברו דברים בעלמא להודיע צערם לא להתלונן. שכן ויאמרו אליהם בני ישראל (שם ג.). להודיע שוילונו דלעיל היתה ע״י אחרים. מי יתן מותנו ביד ה׳ בארץ מצרים. כתוב על זה במכילתא, הלואי מתנו בג׳ ימי אפלה של מצרים. וזה כדי שלא יראו המצרים וישמחו במיתתן. בשבתנו על סיר הבשר. שאז היינו מתים על קדוש ה׳ שלא להתגאל בפתבגם. לז״א בשבתנו על סיר הבשר. שיובן עם מ״ש בשמות רבה סוף פ׳ י״ו ז״ל, והיה מצרי הולך במדבר ותופס איל או צבי ושוחטו, ושופת את הסיר ומבשל ואוכל, וישראל רואין ולא טועמין, שנאמר בשבתנו על סיר הבשר. (שם.) ע״כ. באכלנו לחם לשובע. וגם זו לא לטובה אלא כמ״ש מהרי״א ז״ל בספרו זבח פסח, שהמצה קשה מאד להתעכל והוא מאכל נאות לעמלים יותר מן לחם חמץ, והמצרים לשנאתם את בני ישראל וכדי שיספיק להם לחם מועט, היו נותנין אליהם לחם מצה. לזה אמרו באכלנו לחם לשובע, שהיו אוכלין אותו לחם העצבים להשביעם כדי שיוכלו לעבוד עבודה ועבודת משא במצרים. עכ״ז הלא טוב לנו שעדין היינו משועבדים שם כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה, היינו הערב רב ברעב, שכן אמרו שם במכילתא, ר״י בן קרחה אומר אין לך קשה יותר ממיתת רעב, וכמ״ש טובים היו חללי חרב מחללי רעב (איכה ד, ט.). ולהיות שאלתם הוגנת תכף ומיד ויאמר ה׳ אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים (שמות טז, ד.). כלומר בלי איחור ועיכוב כלל, וכן איתא במכילתא, ר׳ יהושע אומר אמר הב״ה למשה הריני נגלה מיד ואיני מעכב. ובשמות רבה פ׳ כ״ה. כיון שהלינו היה צריך מיד שיצא הכעס עליהם ולא עשה להם כך, אמר הב״ה הן עשו כמות שהן ואני אעשה כמות שאני, אמור להם בשחרית יהיה המן יורד לכם. והוא מה שאמרנו כי יודע ה׳ שמרוב צערם למות ברעב דברו כן ולא מלבם יוציאו מילין, ולכן אמר הנני ממטיר, כלומר אינני כמותם להטיח דברים בצערם, רק (אינני) [הנני] משגיח לתלונותם. ואתן להם שאלתם כי היא הוגנת, וזהו הנני וגם מורה על שמחה, כמ״ש בספרי (ספרי פ׳ קרח.), כל הנה בשמחה. כי הזריזות בדבר מורה על היותו נעשה בשמחה. ועוד לפי שאז״ל (תענית ב.), שלש מפתחות לא נמסרו ביד שליח, וא׳ מהם מפתח של גשמים שהיא הפרנסה, ולכן הנני ממטיר ולא על ידי שליח.

ואמנם צריך לדקדק בפסוקים אלה, תחלה שאמר הנני ממטיר לכם לנוכח, ואח״כ ויצא העם ולקטו שלא לנוכח. עוד קשה שאם כבר כתוב והיה ביום הששי והכינו וכו׳ והיה משנה וכו׳ (שמות טז, ה.). למה כתוב אח״כ ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה ויבאו כל נשיאי העדה ויגידו למשה (שם כב.). שנראה להם דבר חדש. והלא מתחלה היה ראוי להיות כך. ורש״י ז״ל בפי׳, שאלוהו מה היום מיומים. ומכאן יש ללמוד שעדיין לא הגיד להם משה פרשת שבת שנצטוה לומר להם, והיה ביום הששי והכינו וכו׳. עד ששאלו את זאת ע״כ. וקשה למרע״ה למה לא הגיד להם מתחלה. ועוד למה באו נשיאי העדה ולא כל העדה. ועוד אחר שאמר להם הוא אשר דבר ה׳ וכו׳ (שם כג.). למה הוצרך לומר להם אכלוהו היום וכו׳ (שם כה.).

ולהבין הכל צריך להקדים מ״ש ז״ל ביומא פ״ח (דף עו.), שאלו תלמידיו את רשב״י מפני מה לא היה יורד לישראל מן פעם אחת בשנה, א״ל אמשול לכם משל לה״ד למלך ב״ו שהיה לו בן וקבע עליו פרנסתו פעם אחת בשנה, ולא היה מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה. עמד וקבע לו פרנסתו בכל יום ויום, לא היה ראוי לאותו בן שיקביל פני אביו בכל יום ויום. ואף כך ישראל מי שיש לו ד׳ וה׳ בנים היה דואג ואומר שמא למחר אין המן יורד ונמצאו בניהם ובנותיהם מתים ברעב, ונמצאו כל ישראל מכוונין את לבם לאביהם שבשמים. ד״א שאוכלין אותו כשהוא חם. ד״א מפני משוי הדרך. וקשה מה זו שאלה והלא הכתוב מפרש הטעם, ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא (שמות טז, ד.). ומה לו לרשב״י ליתן טעם אחר, ולא די בראשון אלא שבא בדבר אחר ב׳ פעמים. אמנם בילקוט פ׳ בהעלותך כתיב וברדת הטל על המחנה לילה (במדבר יא, ט.). וכתיב ויצא העם ולקטו (שמות טז, ד.). הא כיצד, לצדיקים יורד להם על פתח ביתם, בינוניים יצא מן פתח ביתם ולקטו, הרשעים שטו העם ולקטו. עוד שם, כתיב לחם (שמות טז, ד.). וכתיב עוגות (במדבר יא, ח.). וכתיב וטחנו בריחים (שם.). הא כיצד לחם לצדיקים, ולבינוניים עוגות, לרשעים וטחנו בריחים. עוד אמרו בי״ט פ״ב (דף טז.), כל מזונותיו של אדם קצובים לו מר״ה. ואמרו (ראש השנה ח.) ע״פ מראשית השנה ועד אחרית שנה (דברים יא, יב.). מראש השנה נגזר מה יהיה בסופה. הנה כי כן אמרו תלמידיו של רשב״י אם מראש השנה נקצבו מזונותיו של אדם בעד כל השנה למה לא היה יורד לישראל מן פעם אחת בשנה ויהא די לכל השנה. והם הבינו הכתוב שאומר הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם. למען אנסנו (שמות טז, ד.). שהוא טעם למה שהיה יורד מן השמים, שהיה לחם רוחני למען ישמרו דרכי התורה, כטעם לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן (מכילתא פ׳ בשלח, שמות טז, ד.). וכן אמר רשב״י אמשול לך משל וכו׳. לפי שהיינו יכולים לומר שישראל מאמינים בני מאמינים לעולם עיניהם תלויות לשמים. ולכן בא במשל למלך שהיה לו בן וקבע פרנסתו פעם א׳ בשנה ולא היה מקביל וכו׳, שכן הטבע נותן שמנהגו של עולם שמקביל פני אביו לעת הצורך. ולכן קבע פרנסתו בכל יום ויום. ואף כך ישראל המתינו להתלונן כשלא היה להם מהחררה שהוציאו ממצרים. אשר מזה נשפוט שמי שהיו לו ד׳ וה׳ בנים היה דואג ואומר שמא למחר אין המן יורד, כי יותר יתפעל האדם בראות בניו ובנותיו עטופים ברעב, כמו שהם אמרו כי הוצאתם אותנו להמית את כל הקהל הזה ברעב (שמות טז, ג.). גם בניהם ובנותיהם. ולפי שטעם זה לא יכון לצדיקים המיחלים לחסדו ית׳, לכן אמר ד״א שאוכלין אותו כשהוא חם, שזהו טעם לבינוניים שעשו אותו עוגות. אך לצדיקים שהיו אוכלין אותו בלי שום הכנה כלל רק כמות שהוא יורד מן השמים, לכן הוצרך לטעם שלישי מפני משוי הדרך. שלא יצטרכו בנסעם מן המחנה להביא עמהם מזון כלל רק בכל מקום אשר יחנו ירד המן על פתח ביתם. ובזה הכתובים מובנים כי אמר ה׳ הנני ממטיר לכם, דהיינו לצדיקים כמותכם לחם מן השמים, כדרך שבא מן השמים בלי שום תקון כלל, וז״ש לצדיקים לחם. אמנם לאחרים ויצא העם ולקטו. שהכפל ויצא ולקטו הוא מ״ש שהבינוניים יצאו מפתח ביתם ולקטו. אך הרשעים שטו העם ולקטו, והוא מ״ש במכילתא, ויצא העם ולקטו. שלא יהיו יוצאין לחצירות ומלקטין, אלא יוצאין למדברות ומלקטין ע״כ. כלומר הבינויים יוצאין לחצירות ומלקטין, אך הרשעים היו צריכין להתרחק במדברות ומלקטין. והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו (שמות טז, ה.). אפשר לומר שזה מדבר בעם, שהזכיר ויצא העם ולקטו, כי כיון שלהם צריך הכנה שטו העם ולקטו וטחנו בריחים וכו׳. וגם הבינוניים עושי׳ אותו עוגות, לכן והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו. כי בשבת לא יוכלו לעשות כן. והיה משנה (שמות טז, כב.). פי׳ במכילתא לחם משנה. אתה אומר לחם משונה או אינו אלא לחם כפול, כשהוא אומר שני העומר לאחד (שם.). הרי לחם כפול אמור, הא מה ת״ל לחם משנה, לחם משונה, כיצד בכל יום היה בו עומר אחד ובשבת שני עומרים ע״כ. ר״ל של יום השבת עצמו היו ב׳ עומרים, שאחר שמדדו העומר לשבת נעשה שנים, לפי שהשבת יש בו נשמה יתירה. ופרש״י ((יו״ט טז.) רש״י ד״ה נשמה יתירה. רוחב לב למנוחה ולשמחה ולהיות פתוח לרוחה ויאכל וישתה ואין נפשו קצה עליו. (תענית כז:) רש״י ד״ה נשמה יתירה. שמרחיבים דעתו לאכילה ושתיה. (שבת קיט.) רש״י ד״ה לאחר. וזהו כבודו שהוא מתאוה לאכול.) נפש מתאוה לאכול יותר משאר ימים. ועוד כי צריך לעשות בו ג׳ סעודות, ולכן הוצרך לו שני עומרים. ועוד שם, בכל יום היה ריחו נודף ובשבת יותר. כי אעפ״י שהעם היו עושים אותו תבשילים משונים וריחם נודף, בשבת היה נודף יותר כעין אותו התבלין שאמר רבי לאנטונינוס (בראשית רבה פ׳ י״א.). והנה מרע״ה סבר כי לא טוב הדבר להודיע דבר זה לעם כיון שהב״ה לא צוהו להגיד להם אלא שהגיד לו מה יהיה, כי כיון שעיקר ירידת המן מידי יום ביום, כדי שיהיו מכונין את לבם לאביהם שבשמים. א״כ בשמעם כי ביום הששי היה יורד בשביל שני ימים לא יקבילו פני אביהם שבשמים בכל יום. ואף שמכאן ולהבא יראו בעיניהם דבר זה אינו דומה, כי ישבו תמיד ברעדה שמא לא ירד גם באותו יום, מש״כ אם היה מגיד להם ע״פ הדבר שדברו אחור לא ישוב ריקם. ולא זאת היתה כונתו ית׳ כי רצה להודיע להם זה למען יכינו בע״ש כדי לכבד את השבת כי זו מצוה גדולה. שהגם שבחול הצדיקים אוכלין היו אותו כמות שהוא, הנה בשבת צריך לענג עצמו באכילה ושתיה יותר מן הנהוג, ולטרוח ולהכין מע״ש לשבת, ואז ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה. שפי׳ לעיל לחם משונה גם בריחו וטעמו. ויבואו כל נשיאי העדה ויגידו למשה (שמות טז, כב.). הנה לא באו כל העם לפי שגם בחול היו מכינין הכנה דרבה, וכ״ש בע״ש היה להם להכין מע״ש לשבת, כי כבר ניתנה להם השבת במרה וידעו שאסור לעשות מלאכה בשבת. אך נשיאי העדה הם הצדיקים שהיו אוכלין אותו בלי שום הכנה. תמהו על הדבר ובאו להגיד למשה מה היום מימים. ואם מפני ההכנסה לבית הם לא היו צריכים לפי שהיה בא על פתח ביתם ושם היו אוכלין אותו. לז״א הוא אשר דבר ה׳ שבתון שבת קדש לה׳ מחר את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו (שם כג.). הנה נשתנה השבת משאר ימים שצריכים אתם להתענג בו, ולכן חייבים אתם לאפות ולבשל לצורך השבת, ואת כל העודף הניחו אותו למשמרת עד הבקר. שמצוה לענג את השבת גם ביום. ולפי שחשב משה שמא יעלה בדעתם כיון שנקרא עליו שם שבת מותר להניח ממנו לאכול בששת ימי המעשה, כמו שמצינו בשמאי הזקן (ביצה טז.), שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, מצא בהמה נאה אומר זו לשבת, מצא אחרת נאה הימנה מניח את השנייה ואוכל את הראשונה. כי כיון שנקרא עליו שם שבת יש בו קדושה ויש באכילתו מצוה. לכן הוצרך משה לחזור ולהזהירם אכלוהו היום (שמות טז, כה.). ואל תותירו ממנו לאחר השבת, כי ככה מצותו ית׳ ללקוט ממנו דבר יום ביומו למען אנסנו וכו׳ (שמות טז, ד.). והיום הזה הוא משונה, כי שבת היום לה׳.

עוד שם, ויקראו בית ישראל את שמו מן וכו׳ וטעמו כצפיחית בדבש (שמות טז, לא.). וקשה שהרי בפ׳ בהעלותך כתוב והיה טעמו כטעם לשד השמן (במדבר יא, ח.). איברא שרש״י ז״ל פי׳ לש״ד לשון נוטריקון ל׳יש ש׳מן ד׳בש, כעיסה הנילושה בשמן וקטופה בדבש ע״כ. שאפשר שגם הוא הרגיש בזה, וקיים דברי שניהם, אמנם עוד מצאתי בפי׳ הראב״ע ז״ל פ׳ בשלח ע״פ זה ז״ל, והנה כשיאכל כאשר ירד הוא כצפיחית בדבש, ואם יבושל יהיה טעמו כלשד השמן ע״כ. ואי קשיא הא קשיא שהרי בפ׳ הרואה (ברכות נז:) איתא, דבש א׳ בששים במן. וא״כ איך יאמר וטעמו כצפיחית בדבש. אמנם ידענו שכל איסורין שבתורה בששים (חולין צח.), ומפקי לה מזרוע בשלה (במדבר ו, יט.), כדכתב ב״י בטור יו״ד סי׳ צ״ח. וכתוב שם דמסתמא סמכינן דלא יהיב טעמא יותר מששים. הנה כי כן לכך כתוב וטעמו כצפיחית בדבש (שמות טז, לא.). דהיינו שטעם המן היתה מעין הדבש כנותן טעם, דהיינו א׳ מששים מן המן דאילו יותר מששים כבר נתבטל טעמו, ודוק. ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה׳ מלא העומר ממנו למשמרת לדורותיכם וכו׳ (שם לב.). ויאמר משה אל אהרן קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העומר מן וכו׳ (שם לג.). וצריך להבין למי אמר משה זה הדבר, ואם לאהרן למה נכפל הדבר. וכן למשמרת לדורותיכם נכפל ב׳ פעמים ולמה כן, אמנם איתא במכילתא, זה הדבר וכו׳. שיכול לומר לא הניחו אהרן אלא בשנת הארבעים, ת״ל ויניחהו אהרן (שם לד.). אימתי נעשה הארון בשנה שנייה, כך לא הניחו אהרן אלא בשנה שנייה ע״כ. כי הנה לפי שנענש מרע״ה על שלא הגיד להם והכינו את אשר יביאו כמ״ש רש״י ז״ל (רש״י (שמות טז, כב).), שלכן א״ל עד אנה מאנתם (שמות טז, כח.). שלא הוציאו מן הכלל. לכן כשא״ל הב״ה להניח את המן למשמרת נזדרז למצוה ולא רצה להמתין בשעת מעשה, דהיינו בשנה שנייה בהקמת המשכן. או בשנת הארבעים כשפסק המן. רק תכף ומיד שנצטוה, ויאמר אל כל ישראל זה הדבר אשר צוה ה׳ מלא העומר ממנו למשמרת לדורותיכם (שם לב.). כמו שנזכיר. למען יראו את הלחם וכו׳ (שם.).

ושם במכילתא. ויאמר משה אל אהרן קח צנצנת אחת (שם לג.). איני יודע של מה היא אם של כסף היתה או של ברזל או של עופרת או של נחשת או של בדיל ת״ל צנצנת. לא אמרתי אלא דבר שהוא מציץ מחבירו, אי אתה מוצא אלא כלי חרס. וקשה מאי אכפת לן לידע של מה היתה הצנצנת כיון שהכתוב לא הזכיר זה. ועוד איך יובן בשל חרס דבר שהוא מציץ מחבירו, שהמופת מוכיח שאינו כן. אמנם נלע״ד שיובן עם מ״ש בשבת פ״א (דף טו.), שמונים שנה עד שלא חרב הבית גזרו טומאה על כלי זכוכית. ומ״ט א״ר יוחנן הואיל ותחלת בריתן מן החול שוינהו רבנן ככלי חרס, אלא מעתה לא ליטמו מגבן וכו׳, רב אשי אמר הואיל ונראה תוכו כברו. ופרש״י ז״ל, הואיל ונראה תוכו מבחוץ דרך דפנותיו לא חשיב גב אלא תוך ע״כ. זכינו לדין שכלי זכוכית נקרא כלי חרס, והוא דבר שהוא מציץ מחבירו שנראה תוכו מברו. ונלע״ד שהרמז למ״ש בחגיגה פ״ב (דף טו.), לא יערכנה זהב וזכוכית (איוב כח, יז.). אלו ד״ת שקשים לקנותן ככלי זהב ונוחין לאבדן ככלי זכוכית. ופרש״י ונוחין לאבדם ע״י שכחה ע״כ. וזה כי טרדת המזונות הוא הדבר הגורם לשכוח התורה, ולכן צוה לשים המן בכלי זכוכית, להורות כי כדי שלא ישכחו התורה נתן להם המן כדי שלא יטרדו במזונות וישכחו התורה. והטעם הנכון כי היה זה ע״פ האמור שם במכילתא, למשמרת לדורותיכם (שמות טז, לב-לג.). ר׳ יהושע אומר לאבות. ר״א המודעי אומר לדורות. רא״א לימות המשיח ולימות ירמיה הנביא, שבשעה שאמר ירמיה לישראל מפני מה אין אתם עוסקים בתורה, א״ל במה נתפרנס. הוציא להם צלוחית של מן וא״ל הדור אתם ראו דבר ה׳ (ירמיה ב, לא.). אבותיכם שהיו עוסקין בתורה ראו במה נתפרנסו. אף אתם אם תעסקו בתורה הב״ה יפרנסכם מזה ע״כ. והכונה כי בראשונה אמר למשמרת לדורותיכם (שמות טז, לב.) למען דעת כל עמי הארץ חבתם של אבות לפני הב״ה שהמטיר להם לחם מן השמים, וזהו למען יראו את הלחם אשר האכלתי אתכם במדבר וכו׳ (שם.). שלכן אמר ר׳ יהושע לאבות. כלומר להראות לדורות חבתן של ישראל לפני המקום שעשה נס לאבותיהם להוריד להם מן במדבר. ולפי שכתוב עוד קח צנצנת וכו׳ למשמרת לדורותיכם (שם לג.). ר״א המודעי אומר לדורות. שממנו יראו יקחו מוסר כי אין מעצור לה׳ להושיע ולהשפיע לעת הצורך, וכמו ששנינו (אבות ג׳, ה.), כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. ולפי שחזר עוד ואמר ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת (שמות טז, לד.). אמר ר״א לימות המשיח. כי אז יחזרו שלשתם, כדמפקי להו במדרש (ילקוט יהושע ה׳. סי׳ ט״ו.), לא ירעבו (ישעיה מט, י.). זה המן. ולא יצמאו זו הבאר. ולא יכם שרב ושמש אלו ענני כבוד. ועוד למשמרת לימות ירמיהו, כמ״ש הדור אתם ראו (ירמיהו ב, לא.). שהוא מ״ש למען יראו את הלחם (שמות טז, לב.), ולכן היה של זכוכית, למען יראו מבחוץ את המן שבפנים ולא יצטרכו להוציאו מן הכלי ודוק. למדנו מזה שמרע״ה לא רצה להחמיץ את המצוה ואמר זה לישראל תכף ומיד. ואח״כ כשנעשה המשכן אמר לאהרן קח צנצנת אחת וכו׳ והנח אותו לפני ה׳ (שם לג.). וזה ודאי לא אמר לו עד שהוקם המשכן. כי קודם מתן תורה שירד המן לא יכול לומר כן, שעדין לא נבחר אהרן לכהן ולא היה הארון נעשה. ועוד ראיה שהיה זה בשעת הקמת המשכן ולא בשנת הארבעים, שהרי אחר זה כתוב ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה וכו׳ (שם לה.). ודוק.

ובשמות רבה פ׳ כ״ה. הנני ממטיר לכם לחם (שמות טז, ד.). הה״ד לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי (משלי ט, ה.). אמר הב״ה מי גרם לכם לאכול מן המן ולשתות מהבאר, מפני שקבלתם את החקים ואת המשפטים, כמה שנאמר שם שם לו חק ומשפט (שמות טו, כה.). הוי בזכות לחמי נטלתם לחמו של מן ובזכות יין שמסכתי שתיתם מי הבאר, שנאמר ושתו ביין מסכתי (משלי ט, ה.). ולמה לא אמרו שירה על המן כשם שאמרו על הבאר, אלא על המן היו מוציאים דברי תפלות, שנאמר ועתה נפשנו יבשה אין כל (במדבר יא, ו.). אמר הב״ה איני מבקש לא תרעומותיכם ולא קלוסיכם. לפיכך לא נתן להם רשות לומר שירה אלא על הבאר מפני שהיו מחבבין אותה, שנאמר עלי באר ענו לה (במדבר כא, יז.). ע״כ. וקשה למה פרט החקים והמשפטים, היל״ל מפני שקבלתם את התורה. ועוד הלא ידענו מ״ש בכמה מקומות, ובפרט בשמות רבה פ׳ כ״ה. שבזכות אברהם באו המן והבאר, שכן אמר שם, הוא אמר ואקחה פת לחם (בראשית יח, ה.). והב״ה אמר הנני ממטיר לכם לחם וכו׳ (שמות טז, ד.). ועוד קשה ששאל ולמה לא אמרו שירה על המן, שנראה שמכח מה שאמר באה קושיא זו. דמה שייכות יש לזה עם הקודם. אמנם קודם למ׳ זה אמר שם, בב״ו המים מלמעלן והלחם מלמטן, והב״ה אינו כן אלא המים מלמטן זו הבאר, עלי באר וכו׳ (במדבר כא, יז.). והלחם מלמעלן הנני ממטיר לכם (שמות טז, ד.). על זה הוקשה לו למה שינה הטבע להוריד לחם מן השמים. ועוד מאי לכם, כיון דלישראל היה הלחם היל״ל הנני ממטיר להם. לכן הביא פ׳ לכו לחמו בלחמי ושתי ביין מסכתי (משלי ט, ה.). דגם כאן הוקשה לו כיון שהתחיל לכו לחמו בלחמי, כן היה לו לומר ג״כ ושתו בייני, כי באמרו ביין מסכתי נראה דהיין אינו שלו רק שהוא מסך אותו. לכן התחיל אמר הב״ה וכו׳. כלומר הכל שלו הלחם והיין כי הוא ברא הכל, האמנם מי גרם לכם לאכול מן המן ולשתות מהבאר מפני שקבלתם את החקים ואת המשפטים. הנה במרה נאמר שם שם לו חק ומשפט (שמות טו, כה.). וכתב רש״י ז״ל, חק זו פרה אדומה, ומשפט אלו הדינין. וכבר פי׳ זה במקומו יע״ש (‏ח״ג דרוש כ״ט לפרשת בהר ובחוקותי. ורש״י ז״ל הוסיף פרה אדומה. וכבר האריכו המפרשים למעניתם כי לא נמצא זה בשום מקום, ואין ספק אצלי כי רש״י ז״ל מצא זה באיזה מקום. וכבר כתב שם (שמות טו, כה) בעל הטורים ז״ל, שכשם שזה המר ממתיק המרים כך פרה אדומה מטהרת הטמאים ומטמאה הטהורים, ׳שם׳ בגי׳ פר״ה אדומ״ה עכ״ל. וגם בזה נלע״ד לתת טעם נכון עם מ״ש במכילתא, וגם בשמות רבה פ׳ כ״ד. שאמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה (במדבר יד, ד). נעשה ע״א ותלך בראשנו ונחזור למצרים ע״כ. ובודאי ישראל קדושים הם לא אמרו כן רק הע״ר שביניהם. ולכן כשם שהפרה כיפרה על העגל כך נתן להם במרה פרשת פרה אדומה לכפר על ע״א. אמנם יש לדקדק עדין בפ׳ ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה׳ אלקיך (שמות טו, כו). דהיל״ל בקול, ומהו הכפל והאזנת למצותיו וכו׳. והקושיא המפורסמת שאם לא ישים תחלה מה צורך לרפואה. האמנם כיון שהתחיל לצוות להם דברי תורה רצה לרמוז להם מה שצריך בקבלת התורה. והוא מ״ש במדרש חזית ע״פ ישקני. שכאשר שמעו ישראל מפי הב״ה אנכי ולא יהיה לך נתקע ת״ת בלבם והיו למדין ולא היו שכחין, ועוד נעקר יצר הרע מלבם. אך כשאמרו למשה דבר אתה עמנו ונשמעה (שמות כ, טז). חזרו להיות למדים ושוכחים וחזר יצה״ר למקומו. לכן אמר להם ויאמר אם שמוע תשמע. שכיון ששמעתם שתי דברות ראשונות תשמע ג״כ כל האחרים. וזהו לקול ה׳ אלקיך ולא לקולי. אז תזכו והישר בעיניו תעשה. שיסיר לב האבן מקרבכם, ותהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. ועוד והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו. שתהיו למדים ותשמרום ולא תשכחום, מלשון כי תשמרם בבטנך (משלי כב, יח). ובזה כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך. דהיינו יצר הרע, כמ״ש (ויקרא רבה פ׳ י״ו), והסיר ה׳ ממך כל חולי. זה יצר הרע. שכבר במצרים שם מחלה זו בקרבם, כבד לב פרעה (שמות ז, יד). ויכבד לב פרעה (שמות ט, ז). ועתה לא כן כי אני ה׳ רופאך. במה שאתן לכם את התורה, בראתי יצה״ר בראתי לו תורה תבלין (קדושין ל.). וכבר פי׳ זה במ״א יע״ש. אח״כ ויבאו אלימה ושם שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים ויחנו שם על המים (שמות טו, כז). ואמרו במכילתא, רבי אלעזר המודעי אומר, מיום שברא הב״ה את עולמו, ברא שם י״ב מבועין כנגד י״ב שבטים, וע׳ תמרים כנגד ע׳ זקנים, ומה תלמוד לומר ויחנו שם על המים. מלמד שהיו עוסקין בדברי תורה שניתנו להם במרה. הוקשה לרבי אלעזר שתחלה אמר ושם י״ב עינות מים וכו׳. ולמה חזר ואמר ויחנו שם על המים. ולמה הזכיר המים ולא התמרים. ולכן פי׳ מיום וכו׳. כי הנה אמרו בקדושין פרק ד׳ (ע.), שבטי יה עדות לישראל (תהלים קכב, ד). אימתי עדות לישראל, בזמן שהם שבטי יה. דהיינו כשהם מיוחסים שלא נתערבו בגוים, וזה נודע במרה שבדקן כסוטות כדלעיל, ולזה כתוב אחריו ויבא אלימה. שמגיד מראשית אחרית ברא שם י״ב מבועין כנגד י״ב שבטים, להורות שהיו מיוחסים שבטי יה עדות לישראל. ולפי ששם במרה נצטוו הדינין שחותכים הסנהדרין שהם שבעים, לכן היו שם שבעים תמרים כנגד ע׳ זקנים, וזהו דיוק הכתוב ושם וכו׳. כלומר שעל מנת כן ברא שם י״ב עינות מים וע׳ תמרים כדלעיל. אמנם עדין יקשה ומה תלמוד לומר ויחנו שם על המים. דמאי שם, ולמה לא הזכיר גם התמרים. ותירץ מלמד שהיו עוסקין בדברי תורה שניתנו להם במרה, דהיינו שבת ודינין וז׳ מצות בני נח, והוא מה שאמר, שם שם לו חק ומשפט (שמות טו, כה). וזהו ויחנו שם על המים. דמדקאמר על המים ולא אמר על עינות מים, הכוונה שהיו עוסקין בתורה שבזה מצאו מים.). ואמנם המשפטים הם ז׳ מצות בני נח, שכן כתב רש״י ז״ל בפרשת משפטים (שמות כד, ג.), וגם בזה דיברנו במספיק, כי לכן חזר הב״ה וצוה בתורה ז׳ מצות בני נח, כדי שישראל יקבלו עליהם שכר כמצווה ועושה. וגם כי ישמרום במצות ה׳ עלינו לא בשביל שהשכל מחייבם. לכן פרט המ׳ מפני שקבלתם את החקים ואת המשפטים, שכן קבלו במרה, ולפי שעדין לא ניתנה תורה, לא אמר מפני שקבלתם את התורה, והנה החקים הם מצות סתומים שאין טעמם נודע, ובפרט פרה אדומה שיש בה דברים מבהילים, מטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים, ואין טעמה נודע אלא להב״ה. לכן בשביל זה שישראל קבלוה עליהם ולא הרהרו אחריה לומר מה החקה הזאת ומה טעם יש בה כמו שאומרים העמים. לכן בזכות זה המטיר להם לחם מן השמים כנגד הטבע, לכן אמר לכו לחמו בלחמי הנודע לי לבד, וכנגד המשפטים שהשכל מחייבם וגם הדינים הם מתקבלים על השכל אמר ושתו ביין מסכתי. ולא אמר בייני לפי שגם כל אדם יכול לידע ולהבין טעמם וכבר צוה אותם לבני נח, וזהו ביין מסכתי ל׳ עבר, ולכן כנגד זה נתן להם הבאר מן הארץ, כדרך המעינות הנובעים מן הארץ ונגלים לכל, הוי כל צמא לכו למים (ישעיה נה, א.). ואע״פ שהוא מים קרא אותו ביין מסכתי כלפי התורה שנמשלה ליין, כמ״ש במדרש חזית ע״פ כי טובים דודיך מיין (שה״ש א, ב.). ועוד כי יי״ן גי׳ סו״ד. להורות כי הגם שהמשפטים שהם ז׳ מצות בני נח, וכן הדינין נגלים בטעמם עכ״ז יש בהם סו״ד. שלכן חזר וצום בתורה, להודיע כי יש בהם סודות גדולים אף שהשכל מחייבם, וכן שירת הבאר נאמרה על התורה כמו שפירשוה רז״ל ע״ש (תנחומא פ׳ חקת. ד״א ממדבר. מי מקיים את התורה, מי שמשים עצמו כמדבר, מפנה עצמו מן הכל. וממתנה נחליאל ומנחליאל במות. שלשה מקומות אלו כנגד שלשה בתי דינין שבירושלים שהיו מפרשין תורה לכל ישראל. ממתנה נחליאל. אלו סנהדרין שבהר הבית. ומנחליאל במות. אלו סנהדרין שבעזרה בצד המזבח. ומבמות הגיא אשר בשדי מואב. אלו סנהדרין שבלשכת הגזית, בתחום אותה שבאתה משדי מואב, שנאמר נערה מואביה היא השבה עם נעמי משדי מואב (רות ב, ו). ונשקפה על פני הישימון, שמשם יצא התורה לכל ישראל.). ועתה שפירשנו כי שניהם המן והבאר הם החקים והמשפטים שבתורה שבעבורה זכו להם. לכן שפיר קא מקשה ולמה לא אמרו שירה על המן כשם שאמרו על הבאר. והשיב אלא המן היו מוציאים דברי תפלות. שכן החקים יצה״ר וא״ה משיבין עליהם וגם רשעי ישראל מוציאין שם רע על החקים כאכילת חזיר ולבישת שעטנז וכיוצא. ולפיכך לא נתן להם רשות לומר שירה אלא על הבאר. דייק בלישניה כלפי מ״ש בילקוט שופטים ו׳ (רמז ס׳.), א״ר סימון לא כל מי שירצה לומר שירה אומר שירה אלא כל מי שנעשה לו נס ותשרה עליו רוח הקדש. כמ״ש במקומו. ולכן אמר שלא נתן להם רשות לומר שירה על המן רק על הבאר מפני שהיו מחבבין אותה, כי אע״פ שנתלוננו על המים כמה פעמים לא הוציאו שם רע על המים כשם שהוציאו על המן שאמרו ונפשנו קצה בלחם הקלוקל (במדבר כא, ה.). והם המשפטים שטעמם נודע, ולפיכך היו מחבבין אותם לפי שהשכל מחייבם והאדם בודל עצמו מהם.

ועל הכל בא בילקוט איוב סי׳ ל״ו המאמר שהצענו ראשונה, הנך רואה שהמ׳ הזה מורה על כל מה שאמרנו כי אין רע יורד מלמעלה אלא מהמקבלים בא הכל, והנה איתא בב״ר פ׳ ד׳. נטל הב״ה אש ומים ופתכן זה בזה ומהם נעשו שמים. אשר להיותם שני הפכים, לכן מהם בא פורענות לרשעים ושכר טוב לצדיקים, ולכן כתוב במזמור קט״ו. השמים שמים לה׳. דקשה הכפל, אך לדרך זה יבא היטב דמן השמים בא הטוב והרע כי אין לומר שתי רשויות יש א׳ יפעל טוב וא׳ פועל רע רק הכל מן השמים, וזש״ה כי בם ידין עמים (איוב לו, לא.). השמים הללו בהם דן את הרשעים, כמ״ש בדור המבול ובאנשי סדום. ואמנם מ״ש כשחטאו דור המבול דנם באש, הוא מ״ש ימטר על רשעים פחים אש וגפרית (תהלים יא, ו.). וזה לפי שהמים של מטה היו רותחין כנזכר בדבריהם ז״ל (סנהדרין קח:), והוא מ״ש כי השתות יהרסון (תהלים יא, ג.). שאפילו ג׳ טפחים של עומק המחרישה נמוחו ונטשטשו (בראשית רבה פ׳ ל״א.). ה׳ צדיק יבחן (תהלים יא, ה.). זה נח (בראשית רבה פ׳ ל״ב. ופ׳ ל״ד.). ורשע ואוהב חמס, כי מלאה הארץ חמס מפניהם (בראשית ו, יג.). ימטר על רשעים פחים (תהלים יא, ו.), כנגד יסוד המים. אש וגפרית, אש ועפר. ורוח זלעפות כנגד יסוד הרוח. והביא ראיה מן התורה, וה׳ המטיר (בראשית יט, כד.). ומן הכתובים ימטר על רשעים פחים (תהלים יא, ו.). ומן הנביאים מביא מסיסרא וכל המונו, שנאמר מן שמים נלחמו (שופטים ה, כ.). א״כ מן השמים באה פורענות על הרשעים מפני מעשיהם הרעים. ולהפך מזה יתן אוכל למכביר (איוב לו, לא.). שיובן עם מ״ש במדרש (ילקוט שמעוני שמות ט״ז, רמז רנ״ח.), כשם שהמטר יורד ואין לו קצבה כך הוריד מן לישראל. וזהו למכביר לשון רבוי, כמו כביר כח לב (איוב לו, ה.). ודומיהם. וזהו טעם המשל לנחתום שהוא עומד לפני הכבשן וכו׳. שהכבשן יש בו אש בוער ללהט את הרשעים ולאפות הפת להשביע רעבים. והעיקר בא מהמקבלים אם הם רשעים או צדיקים, כי כפי מעשיהם כך הב״ה דן אותם אם לטוב אם למוטב.

ולענין זה איתא בילקוט ישעיה א׳ ע״פ אם תאבו ושמעתם (ישעיה א, יט.). רשב״י אומר ככר ומקל ירדו מן השמים כרוכין, אם עשיתם רצונו של מקום הרי ככר לאכול ואם לאו הרי מקל ללקות. ר״א המודעי אומר ספר וסייף ירדו כרוכין מן השמים. אם אתם מקיימים את התורה הכתובה בספר הזה אתם נצולין מזה ואם לאו הרי אתם לוקין בו. אמר רבי לוי למה הדבר דומה לעבד שאמר לו רבו הרי נזמי זהב והרי כבלי ברזל. אם עשיתם רצוני הרי נזמי זהב ואם לאו הרי כבלים של ברזל ע״כ. הרי אלו ג׳ משלים להורות על כל מה שאמרנו, כי הנה מן השמים ירדו השכר והעונש כנ״ל. והככר הוא המן שירד לישראל, והמקל הוא האש והפורענות להפרע מן הרשעים. ועליהם אמר אם עשיתם רצונו של מקום, לעשות החקים והמשפטים, הרי ככר לאכול שהוא המן והמזונות הבאים לעוסקי תורה. ואם לאו הרי הפורענות מוכנת. והדר מפרש כי יעקב ועשו ירדו כרוכין מן השמים, והנה תומים בבטנה (בראשית כה, כד.). כי יעקב הוא הספר שלמד תורה מנעוריו, וגם בלילה לא שכב לבו כנז׳ במדרש (‏ (‏ילקוט שמעוני פ׳ ויצא. סי׳ קי״ט). הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני (בראשית לא, מ). מה היה אומר, רבי יהושע בן לוי אמר ט״ו שיר המעלות שבספר תהלים, מה טעם שנאמר לולי ה׳ שהיה לנו יאמר נא ישראל (תהלים קכד, א). ישראל סבא. רבי שמואל בר נחמן אמר כל ספר תהלים מה טעם, שנאמר ואתה קדוש יושב תהלות ישראל (שם כב, ד). ישראל סבא. (בראשית רבה פ׳ ס״ח). וישכב במקום ההוא (בראשית כח, יא), רבי יהודה ורבי נחמיה. רבי יהודה אמר כאן שכב אבל כל ארבע עשרה שנה שהיה טמון בבית עבר לא שכב. ורבי נחמיה אמר כאן שכב אבל כל עשרים שנה שעמד בביתו של לבן לא שכב. ומה היה אומר, רבי יהושע בן לוי אמר חמש עשרה שיר המעלות שבספר תהלים, מאי טעמיה שיר המעלות לדוד לולי ה׳ שהיה לנו יאמר נא ישראל (תהלים קכד, א). ישראל סבא. רבי שמואל בר נחמן אמר כל ספר תהלים היה אומר, מה טעם ואתה קדוש יושב תהלות ישראל (תהלים כב, ד). ישראל סבא.), ובפרט בי״ד שנה שנטמן בבית מדרשו של שם ועבר. ועשו הוא הסייף, ועל חרבך תחיה (בראשית כז, מ.). ונאמר הקול קול יעקב והידים ידי עשו (בראשית כז, כב.). וכמ״ש במקומו. ולכן אם אתם מקיימים את התורה אתם נצולין מזה דהיינו מעשו, כמ״ש פלטה נפשי מרשע חרבך (תהלים יז, יג.). ואם לאו הרי אתם לוקין בו, וכמ״ש בזהר חדש פ׳ בראשית דף י״ג א׳. שגלות הרביעי הוא על ביטול תורה, וכשיחזרו ויעסקו בתורה יגאלו. ועל זה בא במשל לעבד שא״ל רבו, כי הנה כתוב כי לי בני ישראל עבדים (ויקרא כה, נה.). דהיינו שחייבים לעסוק במצות, ואם הם שומרי מצות ועבודתם היא לעשות רצונו ית׳ ולשמור מצותיו, הרי נזמי זהב, שכר התורה והמצות, כי כתוב בשמאלה עושר וכבוד (משלי ג, טז.). שכן כתוב בראשונה אורך ימים בימינה. ודרשו ז״ל (שבת סג.), למימינים בה אורך ימים וכ״ש עושר וכבוד. כי בצל החכמה בצל הכסף (קהלת ז, יב.). ואם לאו שאינם שומרים התורה ומצותיה. הרי כבלים של ברזל, הוא שעבוד מלכיות, והברזל הוא מלכות רביעית, שכתוב בדניאל שקוהי די פרזל (דניאל ב, לג). והרי בכיוון כבלים של ברזל שנותנים ברגלי החסידים, אסירי עני וברזל. לאסור מלכיהם בזיקים ונכבדיהם בכבלי ברזל. הרחמן הוא יפתח לבנו לתורתו. ויטע בלבנו אהבתו ויראתו. ונגילה ונשמחה בישועתו. ב״ב אמן. בילא״ו.