דרוש מ"א

להספדו של הרב הגדול כמהר"ר יצחק לוי ואלי זצוק"ל, שנפטר במודונא אייר ת"מ.
ודרשתיהו באליסאנדרי' בפרשת נשא.

וזאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו יביא אותו אל פתח אהל מועד (במדבר ו, יג).

מועד קטן פ' שלישי (כה:). כי נח נפשיה דר' פדת פתח פומיה עליה ר' יצחק בן אלעזר, היום קשה לישראל כיום בא השמש בצהרים, דכתיב והבאתי השמש בצהרים (עמוס ח, ט). ואמר רבי יוחנן זה יומו של יאשיהו ע"כ.

יציאת הצדיק והעדר המקום אשר ממנו יצא עושה רושם גדול, כאשר חכמים הגידו בב"ר פ' ס"ח. וכן ברות רבתי. ולפי שיש שינוי לשון ביניהם, וכן במ' הילקוט פ' ויצא. ראיתי ונתון אל לבי כי טוב לפרש לשונו של רש"י ז"ל שם בריש פ' ויצא וז"ל, מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם שבזמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה, יצא משם פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה ע"כ. ואע"פ שקדמוני ברכי דרבנן בפירוש ג' תוארים אלו. אענה גם אני חלקי. כי מקום הניחו להתגדר בו. ויובן אצלי עם מאי דאיתא בפ' תפלת השחר ז"ל (ברכות כח:), וכשחלה ריב"ז נכנסו תלמידיו לבקרו, כיון שראה אותם התחיל והיה בוכה, אמרו לו רבינו נר ישראל עמוד הימני פטיש החזק מפני מה אתה בוכה, אמר להם אילו לפני מלך ב"ו היו מוליכין אותי שהיום כאן ומחר בקבר שאם כעס עלי אין כעסו כעס עולם ואם אוסרני אין איסורו איסור עולם ואם ממיתני אין מיתתו מיתת עולם ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון, ואע"פ כן הייתי בוכה, ועכשיו שמוליכין אותי לפני מלך מלכי המלכים הב"ה שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים שאם כעס עלי כעסו כעס עולם ואם יאסרני איסורו איסור עולם ואם ממיתני מיתתו מיתת עולם, ואין אני יכול לפייסו בדברים ולשוחדו בממון, ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים א' של גהינם וא' של גן עדן ואיני יודע באיזה מהן מוליכין אותי ולא אבכה. א"ל רבינו ברכנו, א"ל יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם ע"כ. וקשה למה כשראה את תלמידיו התחיל והיה בוכה, אדרבא היה לו לשמוח כי הרביץ תורה ומניח תלמידים גדולים בחכמה ויראת חטא. ולמה תלמידיו א"ל ג' תוארים נר ישראל וכו'. כי לא דבר ריק הוא. וכן מ"ש הוא שאם כעס עלי וכו'. למה לן כולי האי. ועוד הקושיא המפורסמת איך אפשר שריב"ז שהיה אדם גדול בחכמה וביראה, איך יאמר ואיני יודע באיזה מהן מוליכין אותי. ועל הכל אניף ידי בע"ה, כי הנה איתא בפ' חלק (סנהדרין צט.), הלומד תורה ואינו מלמדה הרי הוא בכלל כי דבר ה' בזה. ועוד שם (צא:), כל המונע הלכה מפי תלמיד אפילו עוברין שבמעי אמן מקללין אותו ע"ש (אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא, כל המונע הלכה מפי תלמיד אפילו עוברין שבמעי אמו מקללין אותו, שנאמר מונע בר יקבוהו לאום (משלי יא, כו). ואין לאום אלא עוברין, שנאמר ולאום מלאום יאמץ (בראשית כה, כג). ואין קבה אלא קללה, שנאמר מה אקב לא קבה אל (במדבר כג, ח). ואין בר אלא תורה, שנאמר נשקו בר פן יאנף (תהלים ב, יב).). לכן ריב"ז שלא הניח דבר קטון או גדול שלא למד, פחד שמא לא לימד לתלמידיו כל צרכן, ולפיכך בראותו אותם התחיל והיה בוכה שהגיע זמנו ליפטר מן העולם, ולא היה לו עוד זמן ללמד להם תורה. ויש לדקדק דהיל"ל התחיל לבכות, או יאמר כיון שראה אותם היה בוכה, או בכה. אך בא ללמדנו כי התחיל כדי לדבר עמהם ד"ת והיה בוכה, וא"ל רבינו נר ישראל וכו'. כלומר הלא אתה הארת עיני כל ישראל בתקנותיך. עמוד הימני שנק' יכין, לפי שהכין לבו ללמוד תורה יותר מחביריו. פטיש החזק לעמוד כנגד היצר, ולמה אתה בוכה. א"נ לפי שאמרו בפ"ק דע"א (יט:), א"ר תנחום בן חנילאי לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא ושליש במשנה ושליש בגמ'. ואיתא בפרק שמיני דסוטה (מד.), הכן בחוץ מלאכתך, זו מקרא. ועתדה בשדה לך, זו משנה. אחר ובנית ביתך (משלי כד, כז) זו גמרא. לכן א"ל תלמידיו נר ישראל שלא הניח מקרא שלא למד, וכתיב נר לרגלי דבריך (תהלים קיט, קה). עמוד הימני זו משנה, כי עמוד הימני הוא הירח שנק' יכין, והמשנה היא הירח של מעלה כידוע ליודעי חן. וגם נק' המשנה יכין, שהיא הכנה ליכנס בדרכי הגמ', וכמ"ש בפ"ב דמציעא (לג.), העוסקים במשנה מדה ונוטלין עליה שכר. שמכינים עצמם לקבל שכר. פטיש החזק זו גמ' שצריך לפלפל בה בחוזק לעמוד על האמת. ועוד איתא בכתבי האר"י זלה"ה, שכשהיה לומד ההלכה בין החבירים היה מקשה בכח עד שנלאה ומזיע, ואמר כי עסק ההלכה הוא לשבר הקליפות שהם הקושיות, ולכן צריך לטרוח הרבה לתרץ אותם. ולכן נק' התורה תושיה, שמתשת כחו של אדם (סנהדרין כו:). ולכן קראו לריב"ז פטיש החזק.

אלה איפוא הם מה שהצדיק גורם כשהוא בעיר, הוא הודה כנגד המקרא, שדורש להם טעמי המקרא, הוא זיוה כנגד המשנה. וכמו ששנינו בפ"ט דסוטה (מט.), משמת ריב"ז בטל זיו החכמה, הוא הדרה זו גמרא. והדרת פני זקן, זה שקנה חכמה (קדושין לב:), והיא הגמ' כנודע. עוד יובנו ג' תוארים אלו עם מאי דאיתא בערכין פ"ג (טז:), א"ר טרפון תמה אני אם יש בדור הזה שיכול להוכיח. א"ר אלעזר תמה אני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה. אר"ע תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח. כנגד אלו אמרו לו לריב"ז נר ישראל כנגד שיודע להוכיח ומאיר עיני כל ישראל בתוכחותיו ולימודיו, עמוד הימני שיכול להוכיח שאינם יכולים לומר לו טול קורה מבין עיניך, והוא כעמוד אשר לא יוכלו להזיזו ממקומו באמור אליו הלא אתה עשית מעשים אשר לא יעשו. פטיש החזק, שיוכל ליסר החוטאים ולהכריחם שיקבלו תוכחתו לעשות הטוב והישר בעיני אלקים ואדם. והן הנה מ"ש הוא הודה, שנאמר על הגבורה, כמ"ש בילקוט תהלים ע"פ הוד והדר לבשת (תהלים קד, א). כי ההוד מורה על הגבורה וההדר על היופי. הנה כי כן הוא הודה, שמכריח האנשים לקבל תוכחתו, כי לו העוז והגבורה לחייבם. הוא זיוה שיכול להוכיח, כי אין פניו משתנות לביישו על מעשים רעים שבידו, כי הוא מקיים בעצמו קשוט עצמך ואח"כ קשט אחרים (ב"מ קז:). הוא הדרה שיודע להוכיח, נאה דורש ונאה מקיים, וממני יראו וכן יעשו. ונחזור אל המ' א"ל אילו לפני מלך ב"ו היו מוליכין אותי וכו'. הנה בפ' במה מדליקין (שבת לב.) אמרו, אדם יוצא לשוק יהי דומה בעיניו כמי שנמסר לסרדיוט. חש בראשו יהי דומה בעיניו כמי שנתנוהו בקולר, עלה למטה ונפל יהי דומה בעיניו כמי שהעלוהו לגרדום לידון וכו'. שזהו שאמר שאם כעס עלי, דהיינו שנמסר לסרדיוט להגישו אל השופט. ואם אוסרני היינו שנתנוהו בקולר. ואם ממיתני שהעלוהו לגרדום לידון. ועכשיו שמוליכין אותי לפני ממ"ה הב"ה וכו'. הרי אלה ארבעה חלוקי כפרה שהיה ר' ישמעאל דורש. כי כנגד מצות לא תעשה שחייבים עליהם עונש הרבה, אמר שאם כעס עלי כעסו כעס עולם, שאם לא עשה תשובה בעה"ז אין ספק שיענש לעה"ב. וכנגד כריתות ומיתות ב"ד שיסורין ממרקין, אמר ואם אוסרני. דהיינו ע"י יסורין וחלאים רעים שאוסרין אותו שאינו יכול לילך והוא אסור בפאת מטה על ערש דוי. וכנגד חלול ה' שאינו מתכפר אלא במיתה, אמר ואם ממיתני. ואין אני יכול לפייסו בדברים, כנגד מצות עשה שכתוב קחו עמכם דברים ושובו אל ה' (הושע יד, ג). דהיינו שיעשה תשובה ויעסוק בתורה. ולשוחדו בממון לעשות צדקה מממונו שמצילתו מדין גהינם. והיינו דוקא בעה"ז אבל אחר המות איני יכול לפייסו בדברים ולשוחדו בממון, כי כיון שאדם מת נעשה חפשי מן המצות. ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים וכו'. דאיתא בזהר פ' פנחס ר"כ ב'. בשאול אשר אתה הולך שמה (קהלת ט, י). וכי כל בני עלמא אזלי לשאול, אין אבל סלקין מיד, ואפי' צדיקים גמורים נחתין תמן, אמאי נחתין, בגין דנטלין כמה חייבין מתמן וסלקין לון לעילא, ותמן עבדין לון להרהר בתשובה, ומאן אינון, אינון דהרהרו בתשובה בהאי עלמא ולא יכילו ואסתלקו מן עלמא. צדיקיא נחתי בגיניהון גו שאול ונטלין לון וסלקין לון מן תמן. וכ"כ בתקוני הזהר סוף תקון ל"ב. ומפי האר"י זלה"ה נודע כי זה הצדיק עברו עליו הרהורי עבירה ובשביל זה יורד לגהינם ומקבל איזה צער, ותקונו להוציא הרשעים שהרהרו תשובה בלבם כנז'. ונלע"ד שז"ש במזמור פ"ד. אשרי אדם עוז לו בך מסלות בלבבם. כלומר אשרי האיש שיש לו עוז ובטחון בה'. לפי שחשב לעשות תשובה, וזהו מסלות בלבבם. והכונה אשרי אדם, הוא הצדיק שיש לו כח ועוז לאותם שמסלות בלבבם, שהרהרו לעשות תשובה וללכת במסילה ואורח ישרה, ולא הספיקו להוציא מחשבתם לפועל. ולזה עוברי בעמק הבכא. היינו הצדיקים שהולכים בגהינם דרך העברה, ומעין ישיתוהו. דהיינו שבוכים בראותם הרשעים נדונים בדינים קשים. גם ברכות יעטה מורה. שהצדיקים מעלים אותם משם ומורים להם דרך ג"ע. ילכו מחיל אל חיל וכו'. זאת היתה לו לריב"ז לפוקה ולמכשול, כי אמר שלא בלבד היה מפחד מן העבירות אלא אף גם מהרהורי עבירה שקשים מעבירה, ולזה איני יודע אם מוליכין אותי דרך גהינם לכפר על הרהורי עבירה ולהוציא משם הרשעים שהרהרו תשובה בלבם. א"ל רבינו ברכינו וכו'. קשה שהרי כלל גדול אמרו חכמים (ברכות לג:), הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. אמנם ריב"ז עצמו אמר בפ"ז דבבא קמא (עט:), כששאלו לו תלמידיו מפני מה החמירה תורה בגנב יותר מבגזלן, והשיב זה השוה כבוד עבד לכבוד קונו, וזה לא השוה כבוד עבד לכבוד קונו. ופירשנוהו באבות עולם שלנו על משנת המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי, פ"ד דאבות ע"ש (אבות עולם - אבות ד' ה'.). אף כאן א"ל שכשהולך האדם לעבור עבירה, י"ר שיהיה לו מורא שמים כמורא ב"ו, וזהו עליכם כלומר למעלה מכם, כמ"ש דע מה למעלה ממך עין רואה ואזן שומעת. ובזה לא תבאו לידי עבירה.

אם יציאת הצדיק מן המקום עושה רושם, כל שכן יציאתו מן העולם שאפילו למעלה עושה רושם, כדאיתא באיכה רבתי ע"פ טומאתה בשוליה (איכה א, ט) ז"ל, מצינו שסלוקן של צדיקים קשה לפני הב"ה יותר ממאה תוכחות חסר שתים שבמשנה תורה ומחרבן בית המקדש. בתוכחות כתיב והפלא ה' את מכותיך. ובחרבן בית המקדש כתיב ותרד פלאים. אבל בסלוקן של צדיקים כתיב לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר ע"כ. ויש לדקדק למה לא אמר בפי' שמיתתן של צדיקים, מאי סלוקן. אמנם בשלשה מקומות מצינו סלוקן של צדיקים, דהיינו שמתים קודם זמנם. הא' בב"ר פ' מ"ד. אחר הדברים האלה (בראשית טו, א). אחר הרהורי דברים שהיו שם, מי הרהר, אברהם הרהר. אמר לפני הב"ה, רבון העולמים כרת ברית עם נח שאינך מכלה את בניו, עמדתי וסגלתי מצות ומ"ט יותר ממנו ודחתה בריתי לבריתו. תאמר שאחר עומד ומסגל מצות ומ"ט יותר ממני, תדחה בריתו לבריתי. א"ל הב"ה מנח לא העמדתי מגינים של צדיקים אבל ממך אני מעמיד מגינים של צדיקים, ולא עוד אלא בשעה שיהיו בניך באים לידי עבירות ומעשים רעים, אני רואה צדיק אחד שבהם ומכריעו עליהם, שהוא יכול לומר למדת הדין די, אני נוטלו ומכפר עליהם ע"כ. וקשה והלא מנח יצאו צדיקים, שם ועבר ודומיהם, ומאי מגינים אלו, אמנם אמרו בפ' ערבי פסחים (פסחים קיז:), ואעשך לגוי גדול (בראשית יב, ב). זה שאומרים אלקי אברהם, ואברכך זה שאומרים אלקי יצחק, ואגדלה שמך זה שאומרים אלקי יעקב. ונלע"ד שיובן עם מ"ש בפ"ז דמציעא (פה.), כל שהוא ת"ח ובנו ת"ח ובן בנו ת"ח שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם. וזה משום דבתלתא הויא חזקה. וכתבו התוס' דהיינו דוקא שראו זה את זה. זש"ה וראה בנים לבניך שלום על ישראל (תהלים קכח, ו). דכתיב תחלה יברכך ה' מציון, דהיינו שערים המצויינים בהלכה. וזה דוקא כשתראה בנים לבניך עוסקי תורה, שאז תורה חוזרת לאכסניא שלה. ובזה שלום על ישראל. שת"ח מרבים שלום בעולם כדכתבנו במקומו, הנה כי כן כשהבטיח הב"ה לאברהם ואעשך לגוי גדול, שיצא טבעו בעולם, שהיה מלמד לאחרים רוח דעת ויראת ה'. הבטיחו שיהיו בניו כמותו, שלא תפסק תורה מזרעו לעולם. וזהו ואברכך. שיצא ממנו בן גדול בתורה וביראת חטא שיחול אלקותו עליו, וזהו שאומרים אלקי יצחק. וכן יראה ג"כ בן בנו יעקב, שכן היה יעקב בן ט"ו שנה כשנפטר אברהם מן העולם, וזהו ואגדלה שמך זה שאומרים אלקי יעקב. ובזה מובטח אתה שלא תפסק תורה מזרעך לעולם, והיה ברכה. לפיכך בראות אברהם שנפלו בידו כל אותם המלכים וחיילותיהם שהיו מבני נח. אמר אין זה כי אם רוע לב של אלו שלא היה בידם מצות ומע"ט, וגם מיעוט זכותו של נח, שאעפ"י שהבטיחו ואני הנני מקים את בריתי אתכם ואת זרעכם אחריכם וכו'. שלא להכרית זרעו. עכ"ז עמדתי וסגלתי מצות ומע"ט יותר ממנו, שנח לא נצטוה אלא בשבע מצות ואברהם אבינו קיים כל התורה ואפי' ערובי תבשילין, ולכן דחתה בריתי לבריתו. תאמר שאחר עומד דהיינו משה רבינו עליו השלום שסיגל מצות ומעשים טובים יותר ממני, שאברהם קיים התורה כמי שאינו מצוה ועושה ומרע"ה נצטווה על כלם והיה מצווה ועושה, ובשביל זה תדחה בריתו לבריתי. שכן א"ל הב"ה הרף ממני ואשמידם ואעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו (דברים ט, יד). א"ל הב"ה מנח לא העמדתי מגינים של צדיקים, כי המגן מקיף האדם משלש רוחותיו, ומנח לא העמיד ג' דורות של צדיקים גדולים שראו זה את זה. כי אע"פ ששם היה גדול בתורה, לא מצינו שהיה לו בן גדול בתורה כמוהו, כי עבר היה דור שלישי לארפכשד בן שם. אך ממך אני מעמיד מגינים של צדיקים, אלו אברהם יצחק ויעקב. וגם מג"ן גי' ג"פ א"ל, וזהו אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב. שראו זה את זה וכלם קיימו התורה כלה. ולכן רמז הב"ה למשה ועתה הניחה לי, כדי שיתפלל עליהם, כי לא היתה רצונו לעשות בהם כליה. ולכן א"ל משה זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך. שלא תדחה בריתי לבריתם לפי שהיו מגינים של צדיקים. וז"ש מרע"ה כאשר חכמים הגידו, ומה כסא של שלש רגלים אינו יכול לעמוד מפני כעסך. רמז רמז לו שהאבות היו מגינים של צדיקים. ולא עוד אלא וכו'. כלומר לא זו בלבד שיש לך הבטחה שאיני מכלה את בניך ע"י זכות אבות. אלא גם זאת אני מבטיחך בשעה שיהיו בניך באים לידי עבירות, שאינם שומרים מצות לא תעשה. וגם מעשים רעים כנגד מצות עשה. אני רואה צדיק א' שבהם. כלומר אפי' לא יהיה ביניהם אלא צדיק א' שכל העולם כלו עומד עליו, כדכתיב וצדיק יסוד עולם (משלי י, כה). ומכריעו עליהם. בשביל שיכול לומר למדת הדין די, ואני נוטלו ומכפר עליהם. וז"ש במזמור ז'. מגיני על אלקים מושיע ישרי לב. כלומר כשמדת הדין שהוא אלקים רוצה לעמוד בדין על ישראל, אז יש לי מגן דהיינו זכות שלשת אבות, ובזה מושיע ישרי לב. ומהו זה אלקים שופט צדיק, שנוטל צדיק שביניהם ומכפר עליהם. אך בתנאי שיעשו תשובה. וזהו אם לא ישוב חרבו ילטוש. שאם אינן עושין תשובה הדין יעשה את שלו ומדת הדין פוגעת בהם. וכן במזמור ס'. הרעשת ארץ פצמתה. דהיינו שהדין נותן להרעיש הארץ מפני עונותיהם של ישראל, רפה שבריה כי מטה. ומה היא הרפואה, נתת ליריאיך נס להתנוסס. דהיינו שישארו כנס על הגבעה, שאתה נוטל מהן הצדיק כדי שיחזרו בתשובה, כי יאמרו אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי קיר. וזהו מפני קושט סלה. למען יחלצון ידידיך. ויאמר למדת הדין די. הרי טעם א' למיתת הצדיק והסתלקותו קודם זמנו כדי לכפר על הדור. עוד יש סבה אחרת למיתת הצדיק, והוא מ"ש בישעיה נ"ז. כי מפני הרעה נאסף הצדיק. שר"ל קודם זמנו. ואמרו על זה בילקוט, שנו רבותינו כשנהרגו רשב"ג ור' ישמעאל, א"ל ר"ע לתלמידיו התקינו עצמכם לפורענות, שאילו טובה עתידה לבא בדורנו לא היו מקבלים אותה אלא ר' ישמעאל ורשב"ג, ועכשיו גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שפורענות גדולה עתידה לבא בדורנו, ונסתלקו אלו מבינותינו לקיים מה שנאמר הצדיק וכו' נאבד כי מפני הרעה נאסף הצדיק. דייק ונסתלקו לומר שמתו קודם זמנם שהרי נהרגו. הרי שמפני הרעה העתידה לבא לעולם הצדיק מסתלק מן העולם קודם זמנו.

ועל שתים אלה אמר המשורר מזמור צ"ד. אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו וכו' מדבר על הצדיק שנק' גבר, על שמתגבר על יצרו, שמיסרו הב"ה לכפר על הדור. אך בתנאי שיהיו יסורין של אהבה שאין בהם בטול תורה ותפלה (ברכות ה.). וזהו ומתורתך תלמדנו. וגם אם ימיתנו קודם זמנו, דבר זה למדנו מן התורה, דאיתא בבבא קמא פ"ו (ס.), אין פורענות בא לעולם אלא בזמן שהרשעים בעולם, ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה, שנאמר כי תצא אש ומצאה קוצים (שמות כב, ה). ונאכל גדיש כבר. הרי שמן התורה למדנו שהצדיקים מתים בעון הדור. וגם במיתתו כבר השלים מדת תורתו, הרי ומתורתך תלמדנו. זוהי סבה אחת. זאת ועוד אחרת, להשקיט לו מימי רע. שלא יראה ברע אשר ימצא על הדור בשביל חטאתם, וזהו עד יכרה לרשע שחת. שימותו הרשעים בעונם. ונתן טעם לראשונה שמת לכפר על הדור, כי לא יטוש ה' את עמו כאשר נשבע לאבות. ונחלתו לא יעזוב. ואם נוטלן כדי שלא יראה ברעה העתידה לבא, כי עד צדק ישוב משפט. כי בראותם שהצדיק נענש תחלה, ממנו יראו וכן יעשו תשובה ומעשים טובים. וזהו ואחריו כל ישרי לב. שאף הרשעים יהרהרו תשובה בלבם במות הצדיק ויחזרו ישרי לב, ובמזמור ע"ג. אך טוב לישראל אלקים לברי לבב. כל אכין מעוטין, וכלומר כשיש מעט טוב לישראל, שאינם מטיבים מעשיהם והפורענות ראוי לבא עליהם, אלקים שהוא דין לברי לבב, שהצדיקים נתפסים על הדור. וזה גורם ואני כמעט נטיו רגלי וכו'. וכל הפסוקים ביארנום במקומם ע"ש (חלק ג' - דרוש ט"ו לפרשת בא.). עוד יש סבה שלישית למיתת הצדיק קודם זמנו, והוא מ"ש בב"ר ריש פ' כ"ה. ויתהלך חנוך את האלקים (בראשית ה, כד). אמר הב"ה עד שהוא בצדקו אסלקנו. ובקהלת רבתי ע"פ את הכל ראיתי בימי הבלי וכו' (קהלת ז, טו). שאלו את שמואל הקטן, מהו דכתיב יש צדיק אובד בצדקו. א"ל גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהצדיק עתיד לבא לידי חטא, אמר הב"ה עד שהוא בצדקו אסלקנו ע"כ.

על כל אלה אמר הכתוב תהלים קכ"ה. שיר המעלות הבוטחים בה' כהר ציון לא ימוט לעולם ישב. כלומר הצדיקים הבוטחים בה' היה ראוי שיהיו כהר ציון, שלא ימוט לעולם וישב לנצח. וקראם הר ציון רמז לשערים המצויינים בהלכה, ועוד כי כשם שהר ציון שועלים הלכו בו, ועל זה שחק ר' עקיבא כי אמר שזה סימן שיתקיימו דברי זכריה (מכות כד:), שישוב ויבנה בנין עולם. כן הצדיקים מתיסרים לטובתם להרבות שכרם לעה"ב, או כדי שלא יראו ברעה העתידה לבא, לירושלי' הרים סביב לה, לשומרה מחמת המציק, כך וה' סביב לעמו. וה' הוא ובית דינו. כשעומד בדין על ישראל מחמת עונותיהם נוטל מהם הצדיק שנק' סביב. וסביביו נשערה מאד. כי כן הבטיח שלא ימוטו לעולם. עוד זאת כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים. דהיינו שימותו קודם שינוח שבט הרשע, שיביא רעה לעולם ליסר את הרשעים ולא ינוח על גורל הצדיקים, ולכן מסתלקים מן העולם. ועוד למען לא ישלחו הצדיקים בעולתה ידיהם. דהיינו כדי שלא יחמיצו. ולפי שיש כאן מקום שאלה כי ראינו כמה צדיקים שהחמיצו ולא נסתלקו מן העולם, כירבעם שהיה גדול בתורה כמ"ש בפ' חלק (סנהדרין קב.), מה שלמה חדשה אין בה דופי אף תורתו של ירבעם לא היה בה דופי. וכיוחנן כ"ג ששימש פ' שנה בכהונה גדולה ולבסוף נעשה צדוקי, ואלישע אחר ודומיהם. לכן אמר היטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם. דאיתא בחגיגה פ' ב' (טו:) על דואג ואחיתופל שהיו גדולים בתורה. ותנן שלשה מלכים וד' הדיוטות אין להם חלק לעה"ב וכו'. והשיב טינא היתה בלבם. וכן ביוחנן כ"ג אמרו בברכות פ"ד (כט.), אמר אביי הוא ינאי הוא יוחנן. ופרש"י ינאי רשע מעיקרו ונעשה צדיק וחזר לרשעו. ואלישע אחר אמרו עליו בחגיגה פ"ב (טו:), זמר יוני לא פסק מפומיה, וכשהיה עומד מבית המדרש הרבה ספרי מינין נושרין לו מחיקו. וירבעם היה ראוי למות כשהיה צדיק, אלא שמלאכי השרת בקשו פניו שלא ימיתנו. עיין בזהר חדש פ' בראשית דף ל"א ג' (אמר רבי אבהו, אנא מסייע להא דאמר רבי יהודה, דהא חזינן כהאי גוונא דעביד הקדוש ברוך הוא עם ירבעם בן נבט, דכד הוה רביא הוה זכאי וטב. דתנן, מאי דכתיב ושניהם לבדם בשדה (מלכים א' יא, כט). מלמד ששקולים הם בצדקותם ובזכותם מכל ישראל. אמר ר' ברכיה באותה שעה אמר הקדוש ברוך הוא לפמליא של מעלה ריחו של ירבעם עולה לפני ואני רוצה לסלקו מן העולם עכשיו כשיש בו ריח. אמרו לפניו רבונו של עולם אתה דיין אמת, אם עכשיו הוא כן כל שכן כשיגדל. אמר להם הקדוש ברוך הוא גלוי וידוע לפני שיעשה הרע בעיני. אמרו לפניו רבונו של עולם אם לפניך גלוי לנו ולפני כל העולם מי גלוי. הניחו הקדוש ברוך הוא. מה כתיב ויועץ המלך ויעש שני עגלי זהב (שם יב). חטא והחטיא. באותה שעה אמר להם הקדוש ברוך הוא לא אמרתי לכם שאני רוצה לסלקו מן העולם קודם זה, חבל דעבידת כן.). ועוד שם פ' אחרי מות ע"ו ב' (לרעות בגנים, בגן עדן דלעילא, וגן עדן דלתתא, דאיקרי העולם הזה, והעולם הבא. ללקוט שושנים, מאן אינון שושנים. אלין צדיקייא דאתעסקו באורייתא, ואינון דמרחשן אורייתא בשפוותייהו. הדא הוא דכתיב שושנים, אל תקרי שושנים אלא ששונים, שאפילו בקבר רוחשות תורה. אמר ליה, וכי לאינון דאתעסקי באורייתא קטיל לון קודם זמנם, ואינון צדיקים דלא חבו. תא חזי, ירבעם בשעתא דהוה ינוקא הוה זכאי ולא הוה ליה חובה, אמר הקדוש ברוך הוא למלאך המות זיל ואייתי לירבעם בן נבט. בההוא שעתא אמרו מלאכי השרת, ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ (תהלים ח). מה דשמך איהו אדיר ביה, והוא צדיק אנח ליה ועל זכותא דיליה ייתי שפע לנא. אמר להון קודשא בריך הוא אי רעוא דילכון דאשבוק ליה אנא שביק ליה ובתר כן נפק לתרבות רעה ועביד תרי עגלי דדהבא וחטא והחטיא את ישראל. אמר להון קודשא בריך הוא הרי כל שפע דהוה יהיב לכון אתהפך לכון בזוהמא, לא הוה טב לכון דתייתי ליה הכא בשעתא דהוה זכאי והוה אוליף ליה מטטרו"ן אורייתא. בשעתא ההיא פתחו כלהו ואמרו צדיק אתה ה' וישר משפטיך (תהלים קיט). ועל דא קודשא בריך הוא ירד לגנו ללקוט שושנים.). זש"ה הטיבה ה' לטובים. הטבה זו שאמרתי שהב"ה מטיב לצדיקים לסלקם קודם זמנם כדי שלא יחמיצו, לא נאמרה אלא לטובים מעיקרא. ולישרים בלבותם, שלא היתה טינא בלבם. והמטים עקלקלותם. שמטים עצמם מדרך טובה לדרך רעה. יוליכם ה' את פועלי האון. כדי שתגלה חרפתם בקהל ולא יאמרו שעשה בהם דין בלא סבה. ובזה שלום על ישראל. שלא יפחדו מהפורענות, שאם ימותו צדיקים יאמרו מפני הרעה נאסף הצדיק. אך בהגלות חרפתם, כל ישראל ישבו בשלו' ולא יפחדו מהפורענות.

ובברכות פ' ג' (יט.), אריב"ל כל המספר אחר מיטתן של ת"ח נופל בגהינם, שנא' והמטים עקלקלותם וכו'. אפי' בשעה ששלום על ישראל יוליכם ה' את פועלי האון. וקשה מאין למד ריב"ל דמיירי אחר מיטתם, נימא דבחייהם מדבר. ועוד מאי אפילו וכו', דאטו כששלום על ישראל לא ישאו הרשעים עונם. אמנם לדרכנו שפירשנו כי על שלשה דברים מתים הצדיקים קודם זמנם, והם כתובים במזמור הזה. לכן בסוף אמר שאע"פ שהאמת כן הוא, שכדי שלא יחמיצו מתים גם כן, לא נכון לומר כן כי מי יודע על מה נאספו, אלא והמטים עקלקלותם. שמספרים אחר מטתן לומר שמתו בשביל שלא יחמיצו לפי שהיו מטים לעשות הרע. אפי' בשעה שישראל עושין תשובה במיתת הצדיק, שיראו ויקחו מוסר לומר אם בארזים וכו'. ובזה מסתלק מהם הפורענות וישבו בשלו'. הנה אלה רשעים המספרים אחר מטתם. יוליכם ה' את פועלי האון. כדי שתשלוט עליהם הפורענות. וכגון דא דאמרי' התם בפ"ג דברכות (יט.), דרב פפא אשתעי בתריה דמר שמואל ונפל קניא מטללא ובזעא לארנקא דמוחיה. ופרש"י קנה גדול וכבד נפל מן הגג, ובזעא וכו' כיס שהמוח מונח בו. וזהו בכיוון יוליכם ה' את פועלי האון. שיוליכם למקום סכנה שתבא עליהם רעה כדרך הרשעים פועלי האון. ולא מבעיא כשתבא פורענות על כל ישראל, שמפני הרעה העתידה לבא נאסף הצדיק, אלא אפי' בשעה ששלו' על ישראל, שמיתת הצדיק מכפרת או שעושים תשובה, אלו המספרים אחר מטתם לא יהיו בכלל ולא ימלטו מהפורענות. או יאמר אפי' בשעה ששלום על ישראל, דאמרינן גדול השלום שאפילו ישראל עובדים ע"א ושלום ביניהם אין פורענות שולטת בהם. אלו המספרים אחר מטתן של ת"ח לא יהיו בכלל, והפורענות שולטת בהם כנז' רחמנא לישזבן. נחזור אל המ' שהתחלנו, מצינו שסלוקן של צדיקים, דהיינו להמיתם קודם זמנם, קשה לפני הב"ה יותר ממאה תוכחות חסר שתים שבמשנה תורה. דאיתא בבבא בתרא פ"ה (פח:), א"ר לוי בא וראה שלא כמדת הב"ה מדת ב"ו, הב"ה בירך את ישראל בכ"ב וקללן בח', ואילו משה רבינו בירכן בח' וקללן בכ"ב ע"ש (ואמר רבי לוי בוא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, הקב"ה ברך ישראל בעשרים ושתים וקללן בשמנה, ברכן בעשרים ושתים מאם בחקותי עד קוממיות (ויקרא כו, ג). וקללן בשמונה מואם בחקותי תמאסו עד ואת חקותי געלה נפשם (ויקרא כו, טו). ואילו משה רבינו ברכן בשמונה וקללן בעשרים ושתים, ברכן בשמונה מוהיה אם שמוע תשמע ועד לעבדם (דברים כח, א). וקללן בעשרים ושתים מוהיה אם לא תשמע עד ואין קונה (דברים כח, טו).). ופרש"י ז"ל שהב"ה רחמן וברכתו מרובה מקללתו, אבל אדם קללתו מרובה מברכתו ע"כ. לכך נקט שבמשנה תורה, וזהו להורות שמסלק הצדיק קודם זמנו כדי שאל יראה ברע אשר ימצא לדורו, דהיינו שיבאו התוכחות על הרשעים. והשתא דאתינן להכי נתרץ תרוץ אחר למה נקט התוכחות שבמשנה תורה, לפי שבזהר חדש פ' תבא דף צ"ה ב' איתא ז"ל, כל הבטחות ונחמות דישראל בהני קללות כתיבי וכו' ע"ש (כל הבטחות ונחמות דישראל, בהני קללות כתיבי. פוק וחזי, מלכא דרחים לבריה, ואף על גב דלטייה ואלקייה, רחימו דמעוי עליה. כד אחזי רוגזא תקיף, כדין רחמנותא עליה. כך קודשא בריך הוא, אף על גב דלייט, מלוי ברחימו. אתחזיין באתגלייא לווטין, ואינון טבוון סגיאן, בגין דאלין קללות ברחימו הוו. מה דלא הוה כן באינון קדמאין, דכלהו הוו בדינא תקיף. באלין אית דינא ורחימו, כאבא דרחים על בריה, ורצועה דמלקיותא נקיט בידיה, עביד נהימו סגיא, וקלין רברבין. ומלקיותא כלילין ברחמי. וקשיא מכל אינון קללות, דא הוא דכתיב, גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה יעלם ה' עליך עד השמדך (דברים כח). הכא אינון הבטחות דאבא על בריה, ברחימו סגי. יעלה לא כתיב, אלא יעלם, יכבש לון, ויכסי לון בנוקבא דדוכתייהו, דלא יפקון לבר, ויהון כבושין ומכוסין בנוקבייהו. עד השמדך, מה דלא יהי לעלם ולעלמי עלמייא, דהא אומי קודשא בריך הוא, דלא ישיצי ית ישראל לעלם ולעלמי עלמין, ודוכרניהון יהי קיים תדירא. דכתיב, כן יעמד זרעכם ושמכם (ישעיה סו). וכתיב, כה אמר ה' אם ימדו שמים מלמעלה כו' (ירמיה לא). והואיל ובאומאה איהו דלא ישתיצון ישראל, זמינא דיהון כל מכתשין ומרעין טמירין ומכוסין, דלא יפקון לבר לאבאשא לון, עד זימנא דישתיצון מן עלמא, מה דלא יהא לעלם ולעלמי עלמין. סופא דכולהון וסיומא דילהון, והשיבך ה' מצרים באניות בדרך אשר אמרתי לך לא תסיף עוד לראתה והתמכרתם שם לאיביך לעבדים ולשפחות ואין קנה (דברים כח). הכא הבטחות ונחמות, דזמין קודשא בריך הוא למעבד לישראל בסוף יומיא. והשיבך ה' מצרים באניות, אבטחותא לאתבא ולמיעבד נסין ואתין דעבד קודשא בריך הוא במצרים, ביומין קדמאין. כמה דאת אמר כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות (מיכה ז). באניות, הכא איהו, כמה דאמרת, דאת דריש בעניות, שתכלה פרוטה מן הכיס. אבל, זמינין כל בני עלמא למיתי עלייהו דישראל על ספינן דימא, ויחשבון לשיצאה לון מן עלמא, וכלהו טביעין גו ימא, כמה דעבד ביומין קדמאין. ותמן איהו חדוה סגיאה. כתיב הכא באניות, וכתיב התם באניות רנתם (ישעיה מג). מה להלן רנה אף כאן רנה. בדרך אשר אמרתי לך. מן יומא דאתברי עלמא, לא גלי גבורתיה קודשא בריך הוא לאתחזאה בעלמא, ושעתא דרעותא, אלא בההוא דרך. כי כאשר ראיתם את מצרים, באותו דרך, ובההוא גוונא יעביד לך. דהא לבתר מכל שאר סטרין יתכנשון עלייהו דישראל, ויחשבון ישראל, דבזמנא דא יתאבדון, ואינון זבינין לבעלי דבביהון, הדא הוא דכתיב, והתמכרתם שם (דברים כח). ונמכרתם לא כתיב, אלא והתמכרתם, בלבבכון תחשבון דאתון זבינין, ולאו הכי, דהא ואין קונה כתיב, ולית מאן דיכיל לשלטאה עלייהו. וכל דא, לסוף יומיא. ותלייא כולא בתיובתא. וכולא סתים. כמא דכתיב, למען תשכילו את כל אשר תעשון (שם כט). מאן דאית ליה לבא, יסתכל וידע לאתבא למאריה.). וכן מיתת הצדיקים היא לטובתם, כדי שתנוח נפשם על משכבם בשלום ולא יראו ברעה אשר ימצא לדורם. וכן קשה יותר מחרבן בה"מ. שכשם שהחריב הב"ה את בית מקדשו כדי לכפר על ישראל, שלכן נאמר מזמור לאסף אלקים באו גוים בנחלתך. ששפך חמתו על העצים ועל האבנים. כן במיתת הצדיק, והוא רחום יכפר עון. וגם סלוקן של צדיקים קודם שיחמיצו הוא מעין חרבן בית המקדש, שגם הקדים הב"ה שתי שנים לונושנתם למען לא יתקיים כי אבוד תאבדון מהר. וכמו שפי' במקומו. האמנם קשה סלוקן של צדיקים יותר מאלה, שנאמר לכן הנני יוסיף להפליא וכו'. לפי שבחרבן הבית והתוכחות כיון שנחרב הבית ובאו התוכחות נשלם הפורענות. אך בסלוקן של צדיקים יכינו עצמן לפורענות, והוא מ"ש ואבדה חכמת חכמיו (ישעיה כט, יד). דהיינו הדברים המקובלים. וגם על התורה שבכתב, ובינת נבוניו היא התורה שבע"פ, להבין דבר מתוך דבר ולחדש חדושים בתורה, והם הג' דברים הנז' לעיל, הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה. שפירשנום על מקרא משנה וגמ'. והם ר"ת הז"ה הודה זיוה הדרה, וזהו הנני יוסיף להפליא העם הז"ה (ישעיה כט, יד). ודוק.

בזה יובן מ' ז"ל בפ"ג דמועד קטן (כה:), כי נח נפשיה דרבה בר רב הונא ורב המנונא אסקינהו להתם וכו', פתח עליה ההוא ינוקא, גזע ישישים עלה מבבל ועמו ספר מלחמות. קאת וקפוד הוכפלו בשוד ושבר הבא משנער. קצף על עולמו וחמד נפשו ושמח בהן ככלה חדשה. רוכב ערבות שש ושמח בבא אליו נפש נקי וצדיק ע"כ. ויש לדקדק מה כונתו של ההוא ינוקא בדברים הללו. ועוד אם היו שנים היה לו לומר פתח עלייהו. אמנם נלע"ד שהינוקא רצה להספיד על כל א' מהם, ותחלה אמר על רבה בר הונא גזע ישישים עלה מבבל, כמ"ש רש"י ז"ל ע"ש (לישנא אחרינא, גזע ישישים זה רבה בר רב הונא דהוא בן גדולים, בן רב הונא דהוא ראש גולה ועדיף מנשיא דארץ ישראל, ועמו ספר מלחמות, עמו רב המנונא.). ומלבד מה שפירש ועמו ספר מלחמות, על שהיה עמו רב המנונא, אפשר לדרכנו שרמז על כי מפני הרעה נאסף הצדיק, כדי שלא יראה ברעה העתידה לבא. וזהו ועמו ספר מלחמות, הוא הפורענות העתיד לבא אם לא יעשו תשובה בראותם מיתת הצדיק. ועל רב המנונא אמר ג"כ מטעם זה. קאת וקפוד הוכפלו. וכמ"ש רש"י ז"ל, קללה באה והוכפלה לעולם ע"כ. כי הנה נעדר מהם זכות שני צדיקים אלו, וכ"ש שרעה תבא אליהם אם לא יעשו תשובה. קצף על עולמו וכו'. כי אפשר שמתו לכפר על הדור, ובזה שמח בהן ככלה חדשה. כי בזכותם יהפוך מדה"ד לרחמים, ולגרסת וחמס נפשות. אתי שפיר לדרכנו שמסלקין קודם זמנם, והרי זה חמס. יש צדיק אובד בצדקו. וכנגד הצדיק שמת קודם שיחמיץ אמר רוכב בערבות שש ושמח בבא אליו נפש נקי וצדיק. כלומ' רוכב ערבות בפמליא של מעלה שש ושמח, שהכפל רמז על המלאכים שגם הם נהנים בביאת הצדיק קודם שיחמיץ, וזהו נפש נקי מן החטא, וצדיק שלא חטא עד עתה. ויובן היטב עם מ"ש בז"ח פרשת אחרי מות ע"ו ב'. ת"ח ירבעם בשעתא דהוה ינוקא הוה זכאי, אמר הב"ה למלאך המות זיל ואייתי לירבעם בן נבט, אמרו מלאכי השרת הוא צדיק ועל זכותא דיליה ייתי שפע לנא, אמר להון קב"ה אי רעוא דלכון דאשבוק ליה אנא שביק ליה, לבתר כן נפק לתרבות רעה, א"ל קב"ה הרי כל שפע דהוה יהיב לכון אתהפך לכון בזוהמא, הוה טב לכון דאייתי ליה הכא בשעתא דהוה זכאי, פתחו כלם ואמרו צדיק אתה ה' וישר משפטיך ע"כ. הרי שפיר שש ושמח בבא אליו נפש נקי וצדיק. ונלע"ד דלכך הודיענו דההוא ספדנא הוה ינוקא, דאם לא כן היה ראוי לעונש לספוד כן על אותם הצדיקים. וברוך היודע.

הצדיק הזה אשר אנו מספידין עליו הוא היה הודה זוה והדרה של התורה, כי מלבד שהיה מלא חכמה ותושיה, האיר עיני ישראל בחדושיו אשר ערך לחם הפנים על השלחן ערוך, ובעונותינו נפטר עודנו באבו ולא הספיק להשלים, כי נפטר בחדש אייר שנקרא חדש זיו, כי פנה זיזה של תורה, כי אין לנו תמורתו, וז"ו גי' י"ג כמספר חש"ך במספר קטן, כי נהפך זיונו לחשך, וכן הו"ד נהפך לדו"ה, והד"ר לרד"ה, כי ירדנו פלאים וחסר זוינו והודנו. על כן אספרה ואילילה וכל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה', כי עונותינו הטו אלה. ועליו נפרש פסוקי קהלת י"ב. בקש קהלת למצוא דברי חפץ וכתוב יושר דברי אמת דברי חכמי' כדרבונות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות ניתנו מרועה אחד. ותחלה נפרשם לפי פשוטם, כי כך קבלתי ממורי הגדול מאיר עיני כל ישראל המקובל האלקי מהרמ"ז זצוק"ל שאין לפרש הפסוקי' לפי דרכו של אדם רק כפי פשוטם האמתי. ואח"כ יוכל לרמוז בהם איזה דבר המתישב על הלב. והנה איתא בפ"ק דר"ה (דף כא:), בקש קהלת לדון דינין שבלב בלא עדים ובלא התראה. וכבר פירוש זה בדרוש לפרשת וארא יע"ש (חלק ג' - דרוש י"ד לפרשת וארא.). ועתה יאמר עם מ"ש שכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש בתורה הכל קבל מסיני. ולכן מי שהקהיל החכמה, וכן קהלת שהיה חכם בקש למצות דברי חפץ, דהיינו החדושים שנפשו חשקה בהם, ומצא שהכל כתוב בתורה. והיינו וכתוב יושר דברי אמת. דליכא מידי דלא רמיזא באורייתא (תענית ט.). דברי חכמים כדרבונות, שמורים דרך אמת להבין דברי תורה על בורים, כשם שהדרבן מורה את הפרה לחרוש בתלם המענה, וכתיב כמשמרות בשי"ן, להורות על סייגי התורה, שכן עושים משמרת למשמרתה שלא יבאו להרוס העיקר. בעלי אסופות. יובן עם מ"ש בזהר ר"מ פ' פינחס דף רנ"ד ב' ז"ל, לאומן דחתך מאני לבושין דמלכותא ועבד מנהון חתיכין סגיאין, אינון דידעין אתרין דחסרין אלין חתיכות או אלין דמשתארין, אינון מתקנין אינון לבושין ושויין אינון חתיכות דאתוספן באתר דמיעוטין, וחתיכות דאינון מעטין מוסיפין עלייהו, והאי איהו על פי התורה אשר יורוך. וז"ש צרופה אמרתך מאד וכו' (תהלים קיט, קמ). וכבר פי' זה באבות עולם שלנו על משנת אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג וכו'. זש"ה בקש קהלת למצוא דברי חפץ, דהיינו כחתיכות האומן לשומם במקומם, וכמ"ש חסורי מחסרא והכי קתני. שר"ת חמו"ק יריכיך, שהמעיין במשנה כהלכתה ימצאם נסתרים בה. וזה לפי שדברי חכמים כדרבונות וכו' בעלי אסופות. שצריך החכם לאסוף אותם לשומם במקומם, וכן אמרו דברי תורה עניים במקום א' ועשירים במקום אחר, וכלם ניתנו מרועה אחד שיודע מה שעשה. א"נ כמ"ש בחולין פ"ג (סג:), לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה. ז"ש בעלי אסופות שעושים כללים לתורה בדרך קצרה כדי שילמדו התלמידים בנקל. ניתנו מרועה אחד. דאיתא בפ"ה דערובין (נג.), בני יהודה דגמרי מחד רבה נתקיימה תורתם בידם. ז"ש וכמשמרות נטועים, לפי שניתנו מרועה א', דהיינו דגמרי מחד רבה. והצדיק הזה נק' קהלת כי דבריו היו בהקהל, בין בדרושיו הנחמדים שהיה משמח אלקים ואנשים, בין בהוראותיו שהיה רוצה לדבר ולווכח עם חכמי העיר כי היכי דלמטי להו שיבא מכשורא, וענותו תרבהו שלא להורות יחידי אלא בהקהל ת"ח שבדור. ולכן בקש קהלת למצוא דברי חפץ מן הפוסקים ראשונים ואחרונים, וכתוב יושר דברי אמת, לכתוב דברים המתישבים לשומעם, ותורת אמת היתה בפיהו. דברי חכמים כדרבונות. היינו שהיה יכול להוכיח במענה רך משיב חימה, ולכן דבריו עושים רושם בלבות האנשים, שהיו כלם מתאספים לשתות בצמא את דבריו, וזהו בעלי אסופות. זאת ועוד שמכמה מקומות היו מריצים לו אגרותיהם למען יורה ידין על כמה שאלות שהיו שואלים ממנו לענין דינא, והוא היה משיב אמרים אמת כאשר ישאל איש בדבר האלקים, לפי שכל פניותיו לש"ש. וזהו ניתנו מרועה אחד. ועליו נאמר ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב וישא עיניו וירא והנה גמלים באים. וכבר כתבנו במקומו כי ויצא יצחק, רמוז כאן תפלת המנחה שהיא צהרים, ולפי שכתוב אשיחה ואהמה, כתוב כאן לשוח. אמנם על הצדיק הזה ששמו יצחק נפרש ויצא יצחק, שיצא מן ההפכה של העה"ז, לשוח בשדה, דהיינו חקל תפוחין הוא ג"ע, ששם יביע וידבר כל חדושי תורתו, כאשר כל הצדיקים אחרי פטירתם דורשים בג"ע חדושי תורתם, כמו שהיה להרב הגדול מהרי"ק זצוק"ל, וככתוב בס' מגיד מישרים ח"ב דף ג' א'. ואיתא בב"ר פ' ס"ב. שבפטירת הצדיק מראה לו הב"ה שכרו כדי שיתענג גופו ג"כ, וזהו וישא עיניו וירא והנה גמלים באים. לשון גומל, שיגמול לו כמדתו, הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו.

והכל רמוז במאמר שהצענו ראשונה אשר הוא במ"ק פ"ג (כה:), כתוב במלכים ב' כ"ב. בן שמנה שנה יאשיהו במלכו ול"א שנה מלך בירושלים. שמת בקוצר שנים. ואפשר גם ר' פדת לא השלים מדת ימיו, כצדיק הזה אשר אנו מספידין עליו שלא הגיע לזקנה ושיבה, לכן אמר עליו ר' יצחק היום קשה לישראל אבל לא אל הצדיק, כי הוא הולך למנוחות שאננות, אבל לישראל קשה כיום בא השמש בצהרים, דהיינו הצדיק יאשיהו שנקרא שמש, שמאיר לעולם בתורתו ובמעשיו, ונפטר בחצי ימיו. ואמרו בשם האר"י זלה"ה כי יאשיהו היה גלגולו של אחז. ולכן וכמוהו לא היה לפניו מלך אשר שב אל ה'. שעשה תשובה על מה שחטא בגלגול ראשון. ובזה אני מבין מאי דאיתא בשבת פ"ה (נו:), אר"ש בר נחמני א"ר יונתן כל האומר יאשיהו חטא אינו אלא טועה וכו'. ופליגא דרב דאמר רב אין לך בבעלי תשובה יותר מיאשיהו בדורו ע"כ. ובזה מר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי, כי ודאי בגלגול שני לא חטא, דכתיב ביה ויעש יאשיהו הישר וכו'. אך בגלגול ראשון חטא הרבה ושב בתשובה. ואעפ"י שגם מנשה עשה תשובה, על כל זה וכמוהו לא היה לפניו מלך אשר שב וכו'. לפי שמנשה חטא בעצמו, ויאסרהו בנחושתים ונתנוהו על האש אחרי שקרא לכל ע"א שבעול' ולא הועיל, הפך פניו למעלה ויצילהו ה', כדאיתא בילקוט מלכים שם. אך יאשיהו לא חטא ועכ"ז שב בתשובה. ולכן שפיר קאמר וכמוהו לא היה לפניו מלך אשר שב וכו'. ונלע"ד שזכה אחז להתקן ע"י יאשיהו, לפי שהיה לו בשת פנים מישעיהו, כמ"ש בפ' חלק (סנהדרין קד.), מפני מה לא מנו את אחז, מפני שהיה לו בשת פנים מישעיהו ע"ש (ומפני מה לא מנו את אחז, אמר ר' ירמיה בר אבא מפני שמוטל בין שני צדיקים, בין יותם לחזקיהו, רב יוסף אמר מפני שהיה לו בשת פנים מישעיהו, שנאמר ויאמר ה' אל ישעיהו צא נא לקראת אחז אתה ושאר ישוב בנך אל קצה תעלת הברכה העליונה אל מסלת שדה כובס (ישעיה ז, ג). מאי כובס, איכא דאמרי דכבשינהו לאפיה וחלף, ואיכא דאמרי אוכלא דקצרי סחף ארישיה וחלף.). ואמרו סימן טוב לאדם כשהוא ביישן. ולפיכך כשאחז נתבייש לא מנו אותו עם ג' מלכים שאין להם חלק לעה"ב, כי ע"י הבושה זכה להתקן ביאשיהו ויש לו חלק לעה"ב. וכן שנינו (אבות ה, כ), עז פנים לגהינם ובושת פנים לג"ע. ובפר"א פ' ל"ב. ולמה נק' שמו יאשיהו, שנרצה כשי למזבח, יאי שי הוא לפניך. כי ע"י התשובה שעשה נרצה לו לכפר עליו כמקריב קרבנות, ולבסוף נהרג וצדק עליו את הדין, צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי כדבריהם ז"ל (תענית כב.), וראש שמו וסופו י"ו גי' אח"ז. ולפי שאחז היה משתחוה לשמש ולירח, כדאיתא בפר"א פ' נ"ב. לכן תקן יאשיהו דכתיב במלכים ב' כ"ג. וישבת את הסוסים אשר נתנו מלכי יהודה לשמש וכו' ואת מרכבות השמש שרף באש. כמ"ש רש"י ז"ל, שהיו הולכים בהם לקראת השמש להשתחוות לו. והנה ידענו כי במות אחז נקצר היום כדי שלא יספידוהו, ולכן יאשיהו נהרג במלחמה, ועליו נאמר והבאתי השמש בצהרים (עמוס ח, ט). לפי דאיתא בפ"ב דסוכה (כט.), ת"ר בשביל ד' דברים חמה לוקה, על אב ב"ד שמת ואינו נספד כהלכה. כי אפשר שגם יאשיהו שנהרג לא נספד כהלכה, ולכן לקתה החמה ודוק.

אלה הדברים נמצאו כתובים בגליון מיד כהר"ר נתנאל פואה נ"ע, תלמידו של הרב המחבר נר"ו, אשר התחיל מלאכת ההגהה ולא השלים אותה כי לקח אותו אלקים.

אמר המגיה, באמת אמרו (ב"ב יב.): חכם עדיף מנביא. כי שמעתי מפי מ"ו כמוהר"ר עמנואל סונינו זצוק"ל (שהיה תלמידו של הרב הנפטר הלז) שכשהלך לבקרו בחולי שנפטר בו, שמע ממנו שאז היה עוסק בחיבורו (לחם הפנים) בהלכות נזיר, ושהי' מאריך בהם ומתמיה איך הגאון מהריק"א ז"ל השמיטם בש"ע, כי הרבה דינים נוהגים גם בזמן הזה, א"כ גם ע"ז ראויים דברים למי שאמרן, ובזמנו אמרן ושפתים ישק.

ובפ' נשא, וזאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו יביא אותו אל פתח אהל מועד (במדבר ו, יג). וכבר פי' זה הפ' במקומו יע"ש (חלק א' - דרוש ל"ד לפרשת נשא והפטרה.). ולדידן יאמר וזאת תורת הנזיר, שהזיר עצמו מן היין, כנודע בשערים שהיה מחמיר הרבה בענין היין. שלא יהא בו חשש איסור. וגם שהוא נזיר אחיו, שהלך מאתנו ליהנות מפרי דרכו במנוחות שאננות. וזאת התורה אשר ראוי לדרוש ולהספיד עליו ביום מלאת ימי נזרו, שאעפ"י שמת בקוצר ימים, יגע במיעוט שניו והשלים חלקו, ולכן יביא אותו. הוא יביא את עצמו אל פתח אהל מועד. דהיינו יום המיתה ובית מועד לכל חי. וכן בירושלמי פ"ב דברכות (כ.), כד דמך ר' בון עאל רבי זעירא ואפטר עלוי, מתוקה שנת העובד וכו' (קהלת ה, יא). יגע רבי בון בתורה לכ"ח שנה מה שאין תלמיד ותיק יכול ללמוד למאה שנה. עוד יובן עם מ"ש בחגיגה פ"ב (יב:), זבול שבו ירושלם ובית המקדש ומזבח בנוי, ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו נשמתן של צדיקים. ז"ש ביום מלאת ימי נזרו, שהגיע זמנו למות, יביא אותו מיכאל שר הגדול אל פתח אהל מועד, הוא המזבח של מעלה אשר פתח אהל מועד, ברקיע ששמו זבול, ומשם יעלה במעלות. וכל העם רואים את הקולות. יוצאים לספר במקהלות. שבחו ומעשיו יעלו במסילות. ובזכותו יקבץ נדחי ישראל מכל גלילות. ב"ב אמן. בילא"ו.