דרוש כ"ג לפרשת ויקרא

דרוש כ״ג לפרשת ויקרא

ויקרא אל משה וידבר ה׳ אליו מאהל מועד לאמר (ויקרא א, א.).

במדרש (תנחומא), גדול היה משה, ראה מה כתיב ויקרא אלקים לאור יום (בראשית א, ה). וכאן ויקרא אל משה. זו קריאה וזו קריאה, מי גדול השובה או הנשבה, הוי אומר השובה גדול מן הנשבה. ראה מה כתיב ויקרא אלקים לאור יום. ואין אור אלא תורה, שנאמר כי נר מצוה ותורה אור (משלי ו, כג). ומשה שבה כל התורה, שנאמר עלית למרום שבית שבי (תהלים סח, יט). א״ל הב״ה למשה בעה״ז עשיתיך ראש על כל ישראל, ולעה״ב כשיבאו הצדיקים ליטול שכרם אתה בא בראש כלם, שנאמר ויתא ראשי עם צדקת ה׳ עשה ומשפטיו עם ישראל (דברים לג, כא).

יגבה השפל והגבוה השפל, שכן אמר הלל הזקן בויקרא רבה פ׳ א׳. השפלתי היא הגבהתי. הגבהתי היא השפלתי. ואני אומר שר״ת גא״ת, גאות אדם תשפילנו (משלי כט, כג). כמ״ש במקומו (חלק א׳, דרוש נ״ה לפרשת זכור). והנה גדול כחו של ענו ושפל רוח, כאשר חכמים הגידו בסוטה פ״א (דף ה.), ואת דכא ושפל רוח (ישעיה נז, טו). רב הונא ורב חסדא. חד אמר אתי דכא, וחד אמר אני את דכא, ומסתברא כמאן דאמר אני את דכא, שהרי הב״ה השרה שכינתו על הר סיני ולא גבה הר סיני למעלה. ופרש״י ז״ל אתי דכא אני מגביה את הדכא עד ששוכן אצלי, והיינו אשכון את דכא, אני את דכא אני מרכין שכינתי עכ״ל. וצריך להבין במאי פליגי. אך נלע״ד שיובנו דבריהם עם הא דגרסינן בסוף פ״ק דע״א (דף כ:), א״ר פנחס בן יאיר תורה מביאה לידי זהירות וכו׳ קדושה מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי רוח הקדש, וחסידות גדולה מכלן, שנא׳ אז דברת בחזון לחסידיך (תהלים פט, כ). ופליגא דריב״ל דאמר ריב״ל ענוה גדולה מכלן, שנ׳ יען משח ה׳ אותי לבשר ענוים (ישעיה סא, א). חסידים וצדיקים לא נאמר אלא ענוים, הא למדת שענוה גדולה מכלן ע״כ. ופרש״י לידי רוח הקדש להשרות עליו שכינה. אז דברת בחזון לחסידיך. ולא נאמר ליריאיך ולענוך עכ״ל. הנה כי כן זוהי מחלוקת רב הונא ורב חסדא, דמ״ד אתי דכא ס״ל כרפב״י דהענוה מביאה לכמה מדרגות ואח״כ מגיע לרוח הקדש, וז״ש רש״י אני מגביה את הדכא עד ששוכן אצלי, שצריך להגביהו ממדרגה למדרגה עד שזוכה לר״ה. וזהו דיוק הכתוב מרום וקדוש אשכון, וגם את דכא ושפל רוח. שאע״פ שאני מרום וקדוש בכמה מדרגות יותר מהענוה עכ״ז אני מגביהו ומוליכו ממדרגה זו למדרגה אחרת עד שישכון עמי, וחד אמר אני את דכא. שזוהי סברת ריב״ל שענוה גדולה מכלם שמי שיש בו ענוה תכף זוכה לר״ה, וז״ש רש״י אני מרכין שכינתי לפי שמהענוה תכף זוכה לר״ה, וכשהוא ענו אני מרכין את שכינתי לשכון עמו מבלי שילך למדרגה אחרת. ודייק לה מדכתיב ואת דכא עם ו׳ החבור, דאם לא כן היל״ל מרום וקדוש אשכון את דכא. ומסתברא כמ״ד אני את דכא. שהרי הב״ה השרה שכינתו על הר סיני, כשבאו תבור וכרמל להנתן עליהם התורה לא רצה הב״ה מפני גבהותם, וירד ה׳ על הר סיני (שמות יט, כ). וזהו מרום וקדוש אשכון. ועכ״ז ואת דכא, שהשרה שכינתו על סיני מפני שפלותו. ולכן איתא עוד שם בפ״ק דסוטה (דף ה.), א׳ רב יוסף לעולם ילמד אדם מדעת קונו, שהרי הב״ה הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני. והוא אצלי מש״ה במזמור קל״ח. בדברו על מתן תורה, כמ״ש רז״ל ע״פ יודוך ה׳ כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך (תהלים קלח, ד). ושם נאמר כי רם ה׳ ושפל יראה (שם ו). שהוא בעצמו מש״ה מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח (ישעיה נז, טו). שהשרה שכינתו על סיני לפי שלא גבה הר סיני למעלה. ולעומת זה וגבוה ממרחק יידע, אלו תבור וכרמל שלא רצה בהם מפני גבהותם. ויידע מל׳ ויידע בהם את אנשי סכות (שופטים ח, טז). וכפרש״י ז״ל שם בתהלים קל״ח. או נאמר וגבוה ממרחק יידע, על פי מ״ש בילקוט שופטים ה׳. שפרע להם הב״ה שכרם, שכן בתבור נאמר אנכי לה׳ אנכי אשירה (שופטים ה, ג). ובכרמל נתקדש שמו, ויאמרו ה׳ הוא האלקים (מ״א יח, לט). וזהו ממרחק יידע, שהודיע להם שאינו מקפח שכר כל בריה, ומרחוק ה׳ נראה עליהם. ולפי שאמר ומסתברא כמ״ד אני את דכא. לכן פי׳ רש״י בישעיה נ״ז ז״ל, מרום וקדוש אני שוכן, ומשם אני עם דכא ושפל רוח, שאני מרכין שכינתי עליו ע״כ. בחר בזה להיות הסברא כן, וגם כי הוא יותר קרוב לפשט הפסוק ודוק. ואפשר עוד לפרש המ׳ הנ״ל עם מאי דאיתא בילקוט ישעיה נ״ז ע״פ זה, מגיד הכתוב שכל מי שהוא עניו סופו להשרות שכינה עם האדם בארץ, וכה״א רוח ה׳ אלקים עלי יען משח ה׳ אותי לבשר ענוים וכו׳ (ישעיה סא, א). שכן מ״ד אתי דכא צריך שהאדם יתעורר תחלה לעלות להדבק בשכינה. ומ״ד אני את דכא השכינה מתעוררת תחלה לשכון עמו בארץ בעבור שהלביש עצמו בענוה.

ובילקוט משלי סי׳ כ״ב. א״ר יצחק בר׳ אלעזר דקסרין מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה סוליים לרגלה, שנא׳ ראשית חכמה יראת ה׳ (תהלים קיא, י). וכתיב עקב ענוה יראת ה׳ (משלי כב, ד). ע״כ. הכונה כמו שידענו כי התכלית הוא עיקר הפעולה, והוא ראשון במחשבה וסוף המעשה. ואיתא בפ״ג דאבות, כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת (אבות ג, יא). וכמו שכתבנו בפי׳ משנה זו בס׳ אבות העולם שלנו שזה נאמר על המחשבה, שמקדים במחשבתו להיות לומד על מנת לקיים ביראת החטא לידע האסור והמותר, וכמ״ש בפ״ב דברכות (דף יז.), מרגלא בפומיה דרבא תכלית חכמה תשובה ומ״ט. בזה מובן כי מה שעשתה חכמה עטרה לראשה, להקדים בראשו יראת ה׳ קודם לימודו, עשתה ענוה עקב לרגלה, כי מי שהוא עניו ממילא הוא ירא את ה׳, כי להיותו מחזיק עצמו בשפלות אין ספק שיירא את ה׳ מפני רוממותו, וזהו עקב ענוה יראת ה׳ (משלי כב, ד). וז״ש במשלי ט״ו. יראת ה׳ מוסר חכמה (משלי טו, לג). שהחכמה מתקיימת כשיש לאדם יראת ה׳. אמנם ולפני כבוד ענוה, כלומר כבוד גדול יש לענוה יותר מהחכמה, יען כי היראה היא עקב ענוה, שאין צריך שיקדים במחשבתו היראה כיון שהיא נקנית מעצמה במי שיש בו ענוה. ועוד במשלי י״ח. לפני שבר יגבה לב איש ולפני כבוד ענוה (משלי יח, יב). שיובן עם מ״ש בילקוט שמואל א׳ י״א ז״ל, כל מי שהוא בורח מן השררה השררה רודפת אחריו, שאול ברח מן השררה וכו׳, ואבימלך בן ירובעל רדף אחר השררה וברחה ממנו ע״כ. ז״ש לפני שבר יגבה לב איש, זה אבימלך שגבה לבו ונשבר ומת, שאשה אחת השליכה עליו פלח רכב ותרץ את גלגלתו. ולפני כבוד ענוה זה שאול שבשביל ענותו שברח מן השררה זכה לכבוד להיות מלך על ישראל.

ובמגלה פ״ד (דף לא.), א״ר יוחנן כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הב״ה, שם אתה מוצא ענותנותו, דבר זה כתוב בתורה שנוי בנביאים ומשולש בכתובים. כתוב בתורה כי ה׳ אלקיכם הוא האלקים (דברים י, יז). וכתיב בתריה עושה משפט יתום ואלמנה. שנוי בנביאים כי כה אמר רם ונשא (ישעיה נז, טו). וכתיב בתריה ואת דכא ושפל רוח. משולש בכתובים סולו לרוכב בערבות (תהלים סח, ה). וכתיב בתריה אבי יתומים ודיין אלמנות ע״כ. וצריך לדקדק למה זה הביא ג׳ ראיות. האמנם כתוב בירמיה ט׳. אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעשרו (ירמיה ט, כב). ופירשנוהו בכמה מקומות (אבות עולם. אבות פ״ג, כ״ב. פ״ד א - י״ז. אלון בכות. איכה א, א). אך הב״ה הוא החכמה והוא הגבורה והוא העושר. ועכ״ז בכל מקום שהוא מתואר בא׳ מג׳ דברים אלה שם נזכרה ענותנותו, להודיע לבני האדם כי לא יאות להם להתהלל באלה. כתוב בתורה וכו׳. הנה בפ׳ עקב כתוב כי ה׳ אלקיכם הוא אלקי האלקים ואדוני האדונים האל הגדול הגבור והנורא (דברים י, יז). כי הגדול כנגד העושר, שכן כתוב ויהי האיש ההוא גדול מכל בני קדם (איוב א, ג). אחרי אשר סיפר כבוד עשרו. וכן ביצחק ויגדל האיש וכו׳ (בראשית כו, יג). הגבור כמשמעו והנורא מצד חכמתו, כי את ה׳ אלקיך תירא (דברים ו, יג). לרבות ת״ח (קדושין נז.). שצריך לירא מפני חכמתם. ולכן בפ׳ הזה נזכר העושר, אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד (דברים י, יז). כי לו הכסף ולו הזהב. ועכ״ז עושה משפט יתום ואלמנה שאין להם מה ליתן ואינו מקבל שוחד, ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה (שם יח). שמשפיע מטובו ומעשר לצריכים מזון. שנוי בנביאים כי כה אמר רם ונשא מרום וקדוש אשכון (ישעיה נז, טו). וידענו שאפילו חלש מלמעלה וגבור מלמטן אימת חלש על הגבור וכ״ש שגבור למעלה (רש״י, דברים לב, מג). ועכ״ז ואת דכא ושפל רוח, שמשרה שכינתו בחלשים. ומשולש בכתובים סלו לרוכב בערבות ביה שמו (תהלים סח, ה). כי ביה ה׳ צור עולמים (ישעיה כו, ד). העה״ז והעה״ב שכתוב בו מה רבו מעשיך ה׳ כלם בחכמה עשית וכו׳ (תהלים קד, כד). ועכ״ז הוא אבי יתומים ודיין אלמנות. שמתנהג בחכמה לעשות משפט לעשוקים.

לכך נבחרו ישראל לעם בחירו לפי שממדת קונם יש בם למעט עצמם, כאשר חכמים הגידו בחולין פ״ו (דף פט.), לא מרובכם מכל העמים וכו׳ (דברים ז, ז). אמר להם הב״ה לישראל חושקני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין את עצמכם לפני. נתתי גדולה לאברהם אמר לפני ואנכי עפר ואפר (בראשית יח, כז). למשה ואהרן אמרו ונחנו מה (שמות טז ז- ח). לדוד אמר ואנכי תולעת ולא איש (תהלים כב, ז). אבל א״ה אינן כן, נתתי גדולה לנמרוד אמר הבה נבנה לנו עיר (בראשית יא, ד). לפרעה אמר מי ה׳ (שמות ה, ב). לסנחריב אמר מי בכל אלקי הארצות וגו׳ (ישעיה לו, כ). לנבוכדנאצר אמר אעלה על במתי עב (ישעיה יד, יד). לחירם מלך צור אמר מושב אלקים ישבתי בלב ימים (יחזקאל כח, ב). ע״כ. וקשה למה הוציא הכתוב מפשוטו שאמר לא מרובכם וכו׳, ועוד למה לו כל כך ראיות. אך יובן עם מ״ש בזהר פ׳ תרומה דף קס״ד א׳ ז״ל, ברב עם הדרת מלך (משלי יד, כח). אילין אינון ישראל דסלקין לכמה אלפין ולכמה רבבן, ואי תימא הא כתיב כי אתם המעט מכל העמים (דברים ז, ז). אלא מכל העמים ודאי אבל מעמא חד יתיר סגיאין אינון, דהא לית עמא בכל עלמא רב וסגי כישראל. ואי תימא הא בני ישמעאל והא בני אדום הא כמה אינון. ודאי הני סגיאין אינון אבל כל שאר עמין כלהו מתערבי אלין באלין, ובג״כ לית עמא בכל עלמא רב וסגי כישראל, עמא ברירא יחידאה בלא ערבוביא אחרא כלל ע״כ. בעבור זה הוכרח בעל המ׳ להוציא הכתוב מפשוטו ופי׳ מרובכם מלשון רבי המלך (ירמיה מא, א). כי לא בשביל שאתם מרבים ומגדילים עצמכם בחר בכם, אלא כי אתם המעט שאתם ממעטים עצמכם לפני. ואמר שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה. כלפי מה שאמרו רז״ל (מגלה יג:), שכשפוסקין לאדם גדולה אינה זזה ממנו ומבניו עד סוף כל הדורות. ועכ״ז אתם ממעטין עצמכם לפני דוקא, כלומר לגבי דידי אתם ממעטים עצמכם, כמו שמביא ראיה מהצדיקים שבישראל. נתתי גדולה לאברהם שהיה גבור במלחמת המלכים, שלכן הושוו כל האומות וקבלוהו עליהם למלך, ועכ״ז לא גבה לבו רק אמר ואנכי עפר ואפר (בראשית יח, כז). שפירשו רז״ל (בראשית רבה פ׳ י״ח), אלו הרגני אמרפל לא הייתי עפר, אילו שרפני נמרוד לא הייתי אפר, שלא היתה גבורתו כלום לגבי דידיה ית׳ שמו. ולעומת זה אמר אבל א״ה אינן כן, נתתי גדולה לנמרוד אמר הבה נבנה לנו עיר. כי הנה נמרוד היה מאנשי דור הפלגה, ונק׳ גבור ציד (בראשית י, ט) לצוד האנשים באמרי פיו ולהמרידן בהב״ה (רש״י). ומה שכתוב באברהם לשבח היה בנמרוד לגנאי, שגבורתו היתה לעשות מלחמה כנגד המקום, ולכן הפרידם הב״ה כי פיזור לרשעים הנאה להם והנאה לעולם (סנהדרין עב.). למשה ואהרן השפיע חכמה יתירה לקבל תורה מסיני וליתנה לישראל ועכ״ז אמרו ונחנו מה. ואמרו בפ״ו דחולין (דף פט.), גדול שנאמר במשה ואהרן יותר ממה שנאמר באברהם, דאילו באברהם כתיב ואנכי עפר ואפר (בראשית יח, כז). ואילו במשה ואהרן כתיב ונחנו מה (שמות טז, ז). וכבר פי׳ זה באבות עולם שלנו פ״ד דאבות על משנת ר׳ לויטס ע״ש (אבות עולם פ״ד, ד). ולהפך חירם מלך צור שנתגאה בחכמתו ועשה עצמו אלוק, ואמר מושב אלקים ישבתי בלב ים ביחזקאל כ״ח, ושם אמר לו הנה חכם אתה מדניאל וכו׳ (יחזקאל כח, ג). בחכמתך ותבונתך וכו׳ (שם ד). לדוד אמר ואנכי תולעת ולא איש (תהלים כב, ז). שאע״פ שהיה מלך ועשיר גדול שנתעשר משל אויביו, עכ״ז היה עניו מאד עד שהחשיב עצמו לתולעת, ואנכי תולעת ולא איש. וכנגד זה הביא מפרעה שהיה עשיר גדול, שנתעשר בכסף וזהב הרבה שהביא יוסף למצרים בשנות הרעב, ולכן נתגאה ואמר מי ה׳ אשר אשמע בקולו. שאמרו במדרש (ילקוט שמות פ׳ וארא. רמז קפ״א), שאמר לא שלח לי דורון מעולם, וכן סנחריב ונבוכדנאצר שנתגאו בעשרם.

ובסוטה פ״א (דף ה.), אזהרה לגסי הרוח מנין, אמר רבה אמר זעירי מהכא שמעו והאזינו אל תגבהו (ירמיהו יג, טו). רב נחמן בר יצחק אמר מהכא ורם לבבך ושכחת וגו׳ (דברים ח, יד). וקשה במאי פליגי דמר אמר מהכא ומר אמר מהכא. אמנם בפסחים פ״ד (דף סו:) איתא, כל המתיהר אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו. וזה לפי שאמרו בסוטה פ״א (דף ה.), כל אדם שיש בו גסות הרוח אמר הב״ה אין אני והוא יכולים לדור בעולם, שנאמר גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל (תהלים קא, ה). א״ת אותו אלא אתו ע״כ. וזה כי הגאוה היא להב״ה בלבד, שנאמר ה׳ מלך גאות לבש (תהלים צג, א). ומי שמתגאה מתלבש בטליתו ית׳ וראוי לעונש. וכיון שהשכינה מסתלקת ממנו אינו ראוי לא לחכמה ולא לנבואה. לכן זעירי מייתי לה משמעו והאזינו אל תגבהו. שמדבר עם הנביאים, כמ״ש בפ׳ קודם זה, הנני ממלא את כל יושבי הארץ הזאת ואת המלכים ואת הכהנים ואת הנביאים ואת כל יושבי ירושלים שכרון (ירמיה יג, יג). ותרגם המתרגם וית נבייא דשקרא, כי אעפ״י שהיו נביאי השקר אם לא היו מתגאים בעצמם היתה רוח הקדש שורה בהם. וסמך לזה שמעו והאזינו לנביאי האמת ובזה תשרה שכינה עמהם, ואל תגבהו שנבואתכם תסתלק מכם. ועל החכמה מביא מפ׳ ורם לבבך ושכחת (דברים ח, יד). כי כל המתגאה שוכח תלמודו. ולכן אמרו בפתיחתא דאיכה רבתי, תנו לה׳ אלקיכם כבוד בטרם יחשיך (ירמיהו יג, טז). בטרם יחשיך לכם מדברי תורה, בטרם יחשיך לכם מדברי נבואה. שמובן לפי דרכנו שלכן הכתוב הזה סמוך לדלעיל, שמעו והאזינו אל תגבהו ירמיה י״ג. ואחר סמוך אמר תנו לה׳ אלקיכם כבוד ולא תקחו הכבוד לכם, שאם ככה תעשו יחשיך לכם מד״ת, שכל המתיהר חכמתו מסתלקת ממנו. ובטרם יחשיך לכם מדברי נבואה שנבואתו מסתלקת ממנו.

ועוד שם בסוטה פ״א (דף ה.), דרש רב עוירא זמנין וכו׳, כל אדם שיש בו גסות הרוח לסוף מתמעט, שנאמר רומו מעט (איוב כד, כד). יכול ישנו בעולם, ת״ל ואיננו. ואם חוזר בו נאסף מן העולם בזמנו, שנאמר והומכו ככל יקפצון. כאברהם יצחק ויעקב דכתיב בהו בכל מכל כל, ואם לאו וכראש שבלת ימלו וכו׳. משל לאדם שנכנס לתוך שדה גבוהה גבוהה הוא מלקט ע״כ. וקשה למה לו לדרוש כל זה, ומה קשר יש לדברים אלו. אמנם קשה לו בכתוב רומו מעט מאי מעט, ועוד דמתחיל בל׳ רבים ולנוכח באמרו רומו מעט, ואח״כ ואיננו ל׳ יחיד ושלא לנוכח, ועוד שהפ׳ עצמו אין לו הבנה, לכן פי׳ כל אדם שיש בו גסות הרוח לסוף מתמעט, דהיינו שמתמעט מגדולתו, אם היה חכם חכמתו מסתלקת ממנו וכן נביא נבואתו מסתלקת, וכן אמרו בפ׳ במה מדליקין (שבת לג.), סימן לגסות הרוח עניות. ועדין אני אומר שזה ענשו ועונו יכופר, לז״א יכול ישנו בעולם דהיינו שמתקיים בחיים, ת״ל ואיננו. שכן אמרו (ילקוט הושע א׳, רמז תקט״ו), אוי לה לרבנות שמקברת את בעליה. ואם חוזר בו שמשפיל עצמו מן הקצה אל הקצה נאסף מן העולם בזמנו, שמשלים מדת ימיו כאבות העולם, שכן אברהם אע״פ שנאמר בו וה׳ ברך את אברהם בכל (בראשית כד, א). בחכמה בגבורה ובעושר, ובפרט שנתגבר על אויביו עכ״ז לא נתגאה ואמר ואנכי עפר ואפר. וכן יצחק שהיה עשיר שנאמר ויגדל האיש (בראשית כו, יג). ואמר ואוכל מכל (בראשית כז, לג). עכ״ז לא החזיק עצמו בגדולה וכל ימיו היה גר בארץ ולא קרא תגר. וכן יעקב שאמר כי חנני אלקים וכי יש לי כל (בראשית לג, יא). וגם הוא נהג עצמו בענוה גדולה והשפיל עצמו לפני עשו אחיו יותר מדאי, ואם לאו וכראש שבולת, שמגביהים עצמם להיות ראשים כראש שבלת זאת תהיה מפלתם. משל לאדם שנכנס לתוך שדהו גבוהה גבוהה הוא מלקט. ומובן במ״ש באסתר רבתי ע״פ אחר הדברים האלה גידל המלך את המן (אסתר ג, א). שלא נתגדל המן אלא לרעתו ע״ש.

מי לנו גדול ממשה רבינו ע״ה שהעיד עליו הכתוב והאיש משה עניו מאד וכו׳ (במדבר יב, ג). וכבר פירשנוהו באבות העולם שלנו פ״ד דאבות על משנת ר׳ לויטס ע״ש (אבות עולם פ״ד, ד). ואיתא בויקרא רבה פ״א ז״ל, את מוצא בשעה שנגלה הב״ה למשה מתוך הסנה היה מסתיר פניו ממנו, שנאמר ויסתר משה פניו וכו׳ (שמות ג, ו). אמר הב״ה לכה ואשלחך אל פרעה וגו׳ (שם י). לומר שאם אין אתה גואלם אין אחר גואלם. בים עמד לו מן הצד, א״ל הב״ה ואתה הרם את מטך ובקעהו (שמות יד, טז). לומר שאם אין אתה בוקעו אין אחר בוקעו. בסיני עמד לו מן הצד א״ל עלה אל ה׳ (שמות כד, א). שאם אין אתה עולה אין אחר עולה. באהל מועד עמד לו מן הצד, א״ל הב״ה עד מתי אתה משפיל עצמך, אין השעה מצפה אלא לך. תדע לך שהוא כן, שמכלן לא קרא הדבור אלא למשה, ויקרא אל משה (ויקרא א, א). ע״כ. וקשה למה לו למשה להקטין עצמו כל כך פעמים, מאחר שראה שהב״ה חפץ בו. ועוד למה אמר הב״ה בכלם אם אין אתה וכו׳ אין אחר וכו׳, וכי לא היה אפשר למצוא איש אחר שזכותו יגן בעדם. ועוד למה באהל מועל לא אמר כקודמים אם אין אתה נכנס אין אחר נכנס. ושינה הלשון ואמר אין השעה מצפה אלא לך. אמנם ידענו כי ארבעה כתרים הם, כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות וכתר שם טוב, ומשה זכה לכלן. אך מרוב ענותנותו לא היה רוצה להשתמש בהן. ותחלה בתוך הסנה נגלה עליו הב״ה כדי שילך לגאול ולהציל את ישראל מיד מצרים. אך משה סירב בשליחותו לטובתן של ישראל ככתוב אצלנו (חלק א׳, דרוש ט״ו לפרשת שמות והפטרה), שידע שעדין לא הגיע זמנם ושאם יגאלו על ידו לא תהיה גאולה עולמית. אך לעתיד שתהא הגאולה על ידו ית׳ באמצעות משיח צדקנו שנק׳ על שמו ית׳, וזה שמו אשר יקראו ה׳ צדקנו (ירמיה כג, ו) תהיה גאולה עולמית. ולכן איתא בפר״א פרק מ׳. א״ל לך ואשלחך אל פרעה (שמות ג, י). אמר לפניו רבון כל העולמים שלח נא ביד תשלח (שמות ד, יג), ביד אותו האיש שאתה עתיד לשלוח. אמר הב״ה לכה ואשלחך אל פרעה. שאם אין אתה גואלם אין אחר גואלם, זהו משיח צדקנו שנק׳ כן כמ״ש בב״ר פ׳ כ״ג. כי שת לי אלקים זרע אחר (בראשית ד, כה). זרע שהוא בא ממקום אחר, ואיזה זה מלך המשיח, והרי זה כנגד כתר שם טוב שזכה משה לגאול את ישראל מפני שם טוב שקנה, ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם (שמות ב, יא). והליץ עליהם אל פרעה שנתן להם השבת למנוחה, כמ״ש לעיל בפ׳ וארא ע״ש (חלק ג׳, דרוש י״ד לפרשת וארא). בים עמד לו מן הצד, כי הנה לעיל בדרוש לפ׳ יתרו הוכחנו מה ראה משה שלקח את עצמות יוסף עמו, לפי שידע שעל ידם יבקע הים ע״ש (חלק ג׳, דרוש י״ז לפרשת יתרו). ולכן ישב לו משה מן הצד, כי אמר אין אני ראוי שיבקע הים לישראל. א״ל הב״ה ואתה הרם את מטך. דמלת ואתה מיותרת דהיה די שיאמר הרם את מטך. אלא הכונה שאע״פ שתראה לים את ארונו של יוסף צריך שגם אתה תצטרף עמו, לפי שאם אין אתה בוקעו אין אחר בוקעו זה יוסף. כי הנה הוצרך ארונו של יוסף כדי שיבקע הים מפני ערב רב שהיו עם רב ולא היה רוצה הים ליבקע מפניהם. כנז׳ שם בדרוש הנ״ל ע״ש (חלק ג׳, דרוש י״ז לפרשת יתרו). אך לגבי ישראל היה בזכותו של משה. ועוד כי כבר אמרו (סנהדרין קג:), ועבר בים צרה (זכריה י, יא). זה פסלו של מיכה שהיה מבני יוסף, ולכן לא היה הים ראוי ליבקע מפניו אלולי שנצטרף לו זכותו של משה. וע״י זה זכה משה למלוך על ישראל. כמ״ש במכילתא פ׳ בשלח ע״פ ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה (שמות יד, כב). ומה אמרו משה וישראל על הים, ה׳ ימלוך לעולם ועד (שמות טו, יח). אמר המקום מי שהמליכני על הים אעשהו מלך על ישראל וזה היה משה ע״כ. הרי כתר מלכות שזכה בשביל קריעת ים סוף. בסיני עמד לו מן הצד, לפי שכתוב שם ואל משה אמר עלה אל ה׳ אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל (שמות כד, א). ולכן חשב משה שגם על ידם תנתן התורה. ולכן עמד לו מן הצד לתת מקום לאהרן אחיו הגדול ממנו וכן לזקני ישראל. ועוד שכיון שא״ל הב״ה הנה אנכי בא אליך בעב הענן וכו׳ ויגד משה את דברי העם אל ה׳ (שמות יט, ט). ופי׳ ז״ל (מכילתא שמות י״ט), שאמרו רצוננו לשמוע מפי מלכנו וכו׳. כי ידע משה שאם יקבלו תורה על ידו לא יתקע ת״ת בלבם וגם לא ינצלו מיצה״ר, כמ״ש ז״ל ע״פ ישקני מנשיקות פיהו (שה״ש א, ב). במדרש חזית ע״ש. ולכן עמד לו מן הצד, א״ל הב״ה עלה אל ה׳. שאם אין אתה עולה אין אחר עולה. זה אהרן, שהרי אמרו בת״כ פ׳ ויקרא פ׳ שני. י״ג דברות נאמרו בתורה למשה ולאהרן, וכנגדן נאמרו בתורה י״ג מעוטין, ללמדך שלא לאהרן נאמרו אלא למשה שיאמר לאהרן ע״כ. וז״ש ונגש משה לבדו אל ה׳ (שמות כד, ב). והרי זה כתר תורה שניתנה על ידו. באהל מועד עמד לו מן הצד, זה פשוט שכיון שנבחר אהרן לכהן היה משה עומד לו מן הצד, כי היה לו כתר מלכות והיה ראוי לאהרן כתר כהונה, כי אין שם אלא כהן גדול א׳, א״ל הב״ה עד מתי אתה משפיל עצמך. לא אמר כאן אם אין אתה נכנס אין אחר נכנס, שבודאי גם אהרן נכנס להיכל ולדביר. אך א״ל עד מתי אתה משפיל עצמך, שכיון דבתלתא הויא חזקה, שכן בסנה בים ובסיני אמרתי לך שאין מלבדך עושה כלום. לא היה לך להשפיל עצמך כל כך שהרי אין השעה מצפה אלא לך, כי כל מה שצויתי במלאכת המשכן לא היה אלא בשבילך, ונועדתי שמה לבני ישראל (שמות כט, מג.). אשר אועד לך שמה (שמות ל, ו-לו.). והראיה שמכלן לא קרא הדבור אלא למשה, ויקרא אל משה (ויקרא א, א.).

אמנם צריך לתת טעם למה המתין ה׳ לפ׳ הקרבנות לכתוב כן, שהרי כבר כתב רש״י ז״ל שלכל הדברות ולכל האמירות ולכל הציוויים קדמה קריאה. אך יובן עם מ׳ ז״ל בסוטה פרק קמא (דף ה:). אמר ריב״ל בא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח, שבזמן שב״ה קיים אדם מקריב עולה שכר עולה בידו. מקריב מנחה שכר מנחה בידו. אבל מי שדעתו שפלה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות, שנאמר זבחי אלקים רוח נשברה (תהלים נא, יט.). ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת, שנאמר לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה ע״כ. המ׳ הזה כבר דברו בו המפרשים והקשו דהיה לו לומר אדם מקריב עולה אין לו אלא שכר עולה וכיוצא, ועוד קשה מאי ולא עוד אלא שאיך נמשך זה מהקודם. ואני מוסיף עוד למה לא הזכיר רק עולה ומנחה ולא שאר קרבנות. אך נלע״ד כי הנה קודם מ׳ זה איתא התם, אמר חזקיה אין תפילתו של אדם נשמעת אלא א״כ משים עצמו כבשר, שנאמר והיה מידי חדש בחדשו וכו׳ יבא כל בשר להשתחוות לפני אמר ה׳ (ישעיה סו, כג.). ופרש״י ז״ל להשתחוות להתפלל, אותם שהם כבשר יבאו ויתפללו כי הם נשמעים לפני, אבל גסי הרוח לא יבאו ע״כ. ויובן לשון זה עם מ״ש הרמב״ן בפירוש התורה פ׳ זו ע״פ וקרבו וכרעיו ירחץ במים (ויקרא א, ט.). וז״ל, כי טעם הקרבנות הוא כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלקיו בגופו ובנפשו וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולי חסד הבורא שלקח ממנו תמורה הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש וכו׳. ז״ש אין תפלתו של אדם נשמעת, כי תפלות כנגד תמידין תקנום (ברכות כו:), ושיח שפתותינו תחת קרבנותנו. ולכן מי שחטא יתפלל במקום הקרבן ומשים עצמו כבשר, שראוי לשפוך דמו ולשרוף בשרו, ועל כן אריב״ל בא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח, כי הנה הקרבנות לא היו אלא בזמן שבה״מ קיים, ואף גם זאת אינו מקריב אלא קרבן א׳ לכפר על עון א׳, וגם אינו יכול להקריב נדבה אלא עולה ומנחה. אך חטאת ואשם שבאין על חטא אינו יכול להקריבם אלא כשנודע לו שחטא ולא על הספק. ז״ש שבזמן שב״ה קיים אדם מקריב עולה שמכפרת על הרהור הלב אבל לא על המעשה, והזכיר עולה שהוא קרבן עשיר ומנחה שהוא קרבן עני, וגם זו באה על המחשבה, כמ״ש בזהר פ׳ זו דף ט׳ ב׳ ז״ל, כמה דמסכנא ארתח חלביה ודמיה, כך ההוא קמחא מרתחין ליה במשח רבות וכו׳. ולכן אמר אדם מקריב עולה שכר עולה בידו, ולא אמר אין לו אלא שכר עולה לפי ששאר קרבנות חובה אינו יכול להקריבם לרצונו רק אם נודע לו שחטא. ולכן אמר שכר עולה בידו לכפר על המחשבה. וכן אם הוא עני ומקריב מנחה שכר מנחה בידו. אבל מי שדעתו שפלה מע״ה כאילו הקריב כל הקרבנות בין חובה בין נדבה, שנאמר זבחי אלקים רוח נשברה (תהלים נא, יט.). שבמלת זבחי נכללים כל הקרבנות. והשתא אתי שפיר ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת, שמלבד שמעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות שיש בהם חטאות ואשמות, ודרשו בחגיגה פ״ק (דף ז.), הוקר רגלך מבית ריעך (משלי כה, יז.). בחטאות ואשמות, והוה אמינא שבאלו אין חפץ לה׳. לכן אמר שאין תפלתו נמאסת, לפי שלב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה. כי כיון שמשים עצמו כבשר להיות שפל רוח תפלתו נשמעת. וכ״כ בזהר פ׳ בלק דף קצ״ה א׳ ז״ל, דוד חמא דכל כוין וכל תרעי שמיא כלהו זמינין לאפתחא למסכנא, ולית בכל צלותין דעלמא דקב״ה אצית מיד כצלותא דמסכנא, כיון דחמא האי עבד גרמיה עניא ומסכנא וכו׳. בזה מובנים פסוקי מזמור נ״א. כי לא תחפוץ זבח ואתנה וכו׳ זבחי אלקים וכו׳. אמר דוד אדנ״י שפתי תפתח וכו׳. שתלמדני להלל אותך באמרי פי, שבזה גם בזמן שאין ב״ה קיים שאז אין מקריבין קרבנות, תעלה תפלתנו לפניך כקרבנות, וזהו כי לא תחפוץ, כמו כי תצא למלחמה (דברים כ, א.). שר״ל בזמן שלא תחפוץ זבח ועולה, עכ״ז זבחי אלקים רוח נשברה, כי מי שדעתו שפלה מע״ה כאילו הקריב כל הקרבנות. לפי שלב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה. דהיינו מ״ש בזהר הנ״ל, כי לא בזה ולא שקץ ענות עני (תהלים כב, כה.). הטיבה ברצונך את ציון (תהלים נא, כ.). דהיינו בית המקדש שהוא מחיצה לקדשי קדשים. תבנה חומות ירושלים שהם מחיצה לקדשים קלים שנאכלים בכל העיר. אז תחפוץ זבחי צדק הם שלמים שהם קדשים קלים, כדכתיב ויזבחו זבחים שלמים (שמות כד, ה.). וכן עולה וכליל שבאלו חפץ ה׳, שנאמר אבא ביתך בעולות (תהלים סו, יג.). וכמו כן אז יעלו על מזבחך פרים (תהלים נא, כא.). דהיינו כמ״ש ר׳ ישמעאל (שבת יב:), לכשיבנה ב״ה אביא חטאת שמנה. ובזה לא אמר תחפוץ רק יעלו על מזבחך לכפר בעד בית ישראל, וכמ״ש ביחזקאל ע״ש (יחזקאל מה, יז.). ובזה מפורש הכתוב בתהלים קי״ו. נדרי לה׳ אשלם וכו׳ (תהלים קטז, יד-יח.). בחצרות בית ה׳ (שם יט.). היינו תוך העזרות ששם מחיצה לקדשי קדשים. בתוככי ירושלים מחיצה לקדשים קלים. הנה כי כן זהו הטעם שכתוב כאן ויקרא אל משה. בא׳ זעירא, להורות ענותנותו של משה שהקטין עצמו ועמד לו מן הצד עד שקראו הב״ה ולימדו פ׳ הקרבנות שראויים למי שדעתו שפלה, וזהו אדם כי יקריב מכם קרבן לה׳ (ויקרא א, ב.). שהאדם מקריב כשדעתו שפלה כל הקרבנות כאחד, וזהו קרבן לה׳. שהב״ה מקבל אותו קרבן יותר מכל קרבנות שבעולם. אמנם עדין יש פתחון פה לומר ויקרא אל משה. מי קראו, שהרי אח״כ כתוב וידבר ה׳ אליו. ואם הב״ה קראו היה לו לומר ויקרא ה׳ אל משה וידבר אליו.

לכן בא לתרץ זה מ׳ התנחומא שהקדמנו שהוא בפ׳ זו, כי הנה המ׳ הזה אומר דרשני כי כולו מקשה. ולכן נלע״ד שיובן עם מ׳ אחר הובא בפסיקתא זוטרתי ריש פ׳ זו ז״ל, ויקרא אל משה. שמא תאמר כנגד שנאמר באברהם אבינו ויקרא אליו מלאך ה׳ מן השמים (בראשית כב, יא.). ת״ל ויקרא וידבר, נאמר כאן קריאה ונאמר באור קריאה, שנאמר ויקרא אלקים לאור יום (בראשית א, ה.). ואין אור אלא תורה, שנאמר כי נר מצוה ותורה אור (משלי ו, כג.). ומשה שבה את התורה, שנאמר עלית למרום שבית שבי (תהלים סח, יט.). לכך נאמר ויקרא אל משה. לא היה שם גדול ממשה ע״כ. במ׳ זה אנו מבינים המ׳ הראשון, כי הנה כונת המ׳ שהקדים גדול היה משה, לומר שלא נחשוב שכיון שכתוב ויקרא אל משה סתם ואח״כ וידבר ה׳ אליו. שקראו ע״י מלאך, כמ״ש באברהם אבינו ויקרא אליו מלאך ה׳ מן השמים. שאין הדבר כן שהרי גדול היה משה, וראוי לקרותו הב״ה בעצמו ולא ע״י מלאך, שהרי כתוב ויקרא אלקים לאור יום. שהב״ה בעצמו קרא לאור יום. ואף כאן ויקרא אל משה, הוא הב״ה בעצמו, כי הנה בשניהם כתוב ויקרא, וא״כ צריך ליתן האמור של זה בזה, מה באור כתיב ויקרא אלקים, אף כאן ויקרא אלקים אל משה. והכריח הדבר באמרו מי גדול השובה או הנשבה. כי הנה ויקרא אלקים לאור יום. היא התורה שנק׳ אור, ועליה אמר ויקרא אלקים לאור יום. ומשה שבה את התורה, עלית למרום שבית שבי. ובנוהג שבעולם מי גדול השובה או הנשבה, כי אין ספק שהשובה גדול מן הנשבה שבכחו להיות שובה, כך צריך להיות הנוסחא בתנחומא, אעפ״י שבנוסחאות שלנו חסרים שלש מלות השובה גדול מן ע״ש. וא״כ באור שהיא התורה כתוב ויקרא אלקים. ואף כאן ויקרא אל משה. אין ספק שהוא הב״ה בעצמו, וילמד סתום מן המפורש שמכל שכן משה שהוא גדול מן התורה לפי ששבה את התורה, ראוי לומר שקראו הב״ה בעצמו. וא״ת שזה היה באותו זמן שלא היה שם גדול ממשה, אך לעתיד לא יהיה כן, לכן הוצרך לומר א״ל הב״ה למשה בעה״ז עשיתיך ראש על כל ישראל כמו שפירשנו. ואף לעה״ב כשיבאו הצדיקים ליטול שכרם, שאז יוודע מי גדול מזה, אתה בא בראש כלם, שנאמר ויתא ראשי עם וכו׳ (דברים לג, כא.). כי אע״פ שלא הכניס את ישראל לארץ, לעתיד הוא יכניסם לפי שכך הוצרך לישב במדבר כדי שלעתיד יכנסו כל ישראל בזכותו, וכמ״ש בילקוט פ׳ ואתחנן.

ועוד יובן המ׳ הנ״ל עם מ״ש במ׳ חקור דין ח״ג פ״ג, והאיש משה ענו מאד (במדבר יב, ג.). שמיעט הכתוב בתאר עצמו ועשה לו ו׳ קטיעא הניתן לידרש עני מאד, כי לא היה חושב עצמו למאומה. ובמ׳ אם כל חי ח״ב סי׳ ל״ו. וי״א שגם א׳ של ויקרא עשאה משה זעירא מדעתו, למעט כבודו בהיותו קרוא לה לשכינה. ועוד שם ואחרים אמרו על פי מדרש רבה ותנחומא, ששיור האל״ף והוא״ו שהקטין משה מדעתו נתעלה וישב על קרני ההוד, אל״ף בימינו וא״ו בשמאלו, שהן בציור ה״א יו״ד וי״ו יו״ד בגי׳ השם המיוחד, ובמלוי הוא״ו בגי׳ אחד ע״כ. ואני הצעיר יגעתי ומצאתי בשמות רבה סוף פ׳ מ״ז ז״ל, עד שהיה כותב בקולמוס נשתייר קמעא והעבירו על ראשו, וממנו נעשו לו קרני ההוד. וכן הוא בתנחומא סוף פ׳ כי תשא ע״ש (ויהי ברדת משה מהר סיני, ומשה לא ידע כי קרן. מנין זכה משה לקרני ההוד. אמרו רבותינו זכרונם לברכה: מן המערה, שנאמר והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור (שמות לג, כב). נתן הקדוש ברוך הוא כף ידו עליו, ומשם זכה לקרני ההוד. וכן הוא אומר, קרנים מידו לו ושם חביון עוזו (חבקוק ג, ד). ויש אומרים שבשעה שהיה הקדוש ברוך הוא מלמדו תורה, מניצוצות שיצאו מפי השכינה נטל קרני ההוד. ורבי שמואל בר נחמן אמר, הלוחות ארכן ששה טפחים, ורחבן שלשה טפחים, והיה משה מחזיק בשני טפחים, והקדוש ברוך הוא בשני טפחים, וטפחים רווח באמצע, משם נטל משה קרני ההוד. רב שמואל אמר, עד שמשה כותב את התורה, נשתייר בקולמוס קמעא והעבירו על ראשו, וממנו נעשו לו קרני ההוד, שנאמר ומשה לא ידע כי קרן.). וגם זהו מורה ענותנותו של משה שהורה באצבע ה׳ אחד, שישבו בימינו ובשמאלו בקרני ההוד, להורות כי מחשיב עצמו כמי שאינו והכל מאתו ית׳ כי הוא ה׳ אחד ואין זולתו. ז״ש גדול היה משה, ראה מה כתיב ויקרא אלקים לאור יום. ומאותו האור זכה לקרני ההוד שהיו משיור התורה שנק׳ אור, שכן כתוב בזהר פ׳ בראשית דף ל״א ב׳. ויאמר אלקים יהי אור וכו׳ (בראשית א, ג.). והוא נהורא דאחזי הב״ה למשה ואשתמש ביה כל יומוי, ולא יכילו בני ישראל למקרב בהדיה עד דיהב מסוה על אנפוי וכו׳. הרי שגדולתו של משה ניכרת מפני האור הראשון שהיה לו בקרני ההוד, ועכ״ז רצה לחקוק בהם ה׳ אחד כי ממנו הכל, ומגדולת העבד גדולת האדון נודעת.

ולהשלים מענין הפתיחה שהשפלות נאה לצדיקים ונאה לעולם, אמרו בפ״ק דתעניות (דף ז.), אמר ר׳ חנינא בר אידי למה נמשלו דברי תורה למים, דכתיב הוי כל צמא לכו למים (ישעיה נה, א.). מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף ד״ת אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה. שפיר קא מקשה למה נמשלו ד״ת למים, כי המים הם פחותי הערך לפי שנמצאים בכל מקום. והתורה יקרה היא מפנינים. לכן פי׳ מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, כי אף שנמצאו גם במקומות הגבוהים, כי בהרים ג״כ יש מעינות, כמ״ש עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר (דברים ח, ז.). עכ״ז מניחים המקום גבוה והולכין למקום נמוך. כך דברי תורה אין מתקיימים, דייק בלישניה כי הנמשל דומה למשל בכל מכל כל. שהגם שיש באנשים הגדולים תורה הרבה עכ״ז כשהוא מתיהר אף אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו. וזהו אין ד״ת מתקיימים דווקא, כי אף שתמצא תורה במי שדעתו גבוהה אינן מתקיימים שם כי הם מסתלקים ממנו. ואין מתקיימים אלא במי שדעתו שפלה. ועוד שם, א״ר הושעיא למה נמשלו ד״ת בג׳ משקין הללו, במים וביין ובחלב וכו׳, לומר לך מה ג׳ משקין הללו אין מתקיימים אלא בפחות שבכלים, אף ד״ת אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה עליו. כי הנה ג׳ משקין הללו אין מתקיימין אלא בכלי חרס שהוא הפחות שבכלים, כי אין להם טהרה במקוה ושבירתן היא טהרתן. והמים רמז לתורה שבכתב שהיא מצויה לכל כמו המים. והיין הוא יותר חשוב והיא תורה שבע״פ שלא נמצאת אלא בטורח גדול, ויי״ן גי׳ ע׳ שהם שבעים פנים לתורה. והחלב הוא הסוד שהוא מתוק לחיך ולבן כשלג שהוא צח, והשביע בצחצחות נפשך (ישעיה נח, יא.). וג׳ אלה אין נמצאים אלא במי שדעתו שפלה. ואמר שם (תענית ז.), והיינו דאמרה ליה ברתיה דקיסר לר׳ יהושע בן חנניה חכמה מפוארה בכלי מכוער, והיא השיבה אבוך במאי רמי חמרא, להודיעה שהתורה אינה מתקיימת אלא בשפלים. ושואל והא איכא דשפירי וגמירי, אי הוו סנו טפי הוו גמירי. ופי׳ התוס׳ אם היו שונאים היופי היו חכמים ביותר. הוכרחו לכתוב כן לפי ששנינו באבות פ״ו, הנוי והכח וכו׳ נאה לצדיקים ונאה לעולם. וא״כ איך אמר ר׳ יהושע שאם היו כעורים הוו גמירי טפי. לכן פירשו שאע״פ שהם נאים אינן מתגאים ביפים רק שונאים היופי ואז לומדים תורה לשמה. בדברים האלה אמר אליפז לאיוב שם סי׳ כ״ב. כי אז על שדי תתענג וכו׳ (איוב כב, כו.). בדברו אליו להוכיחו על הגאוה, אמר ואיש זרוע לו הארץ וכו׳ (שם ח.). ומביא ראיה מדור המבול אשר קומטו ולא עת (שם טז.), יען כי נתגאו מרוב טובה שהשפיע להם, והוא מילא בתיהם טוב וכו׳ (שם יח.). ויתרם אכלה אש (שם כ.). ופרש״י גאותם אכלה אש, ברותחין נדונו וכו׳. ואתה הסכן נא עמו ושלם (שם כא.), שנוכל לפרש מלשון עוני, כלומר שתעשה עצמך עני לגבי דידיה, ושלם שבזה תהיה שלם עם ה׳ אלקיך. בהם תבואתך טובה, כי תפילתם נשמעת יותר מכל אדם כדלעיל, ואם תעשה עצמך עני, קח נא מפיו תורה ושים אמריו בלבבך, שתתקיים בך אם דעתך שפלה כדלעיל. והסכן הוא משרש סכן, שכן מסכן הוא שרשו כן, כמ״ש בשרשים ע״ש (יש מפרשים יסכן בם מענין סכנה, וממה שנשתמשו רז״ל הרבה בזה הלשון, באמרם במשנה המפרש והיוצא בשיירה והמסוכן, ועוד אמרו השוחט את המסוכנת וזולת אלה רבים. הַמְסֻכָּן תְּרוּמָה, הכניסו רבי יונה בענין ערי מסכנות, ועל דעתי שהוא מענין טוֹב יֶלֶד מִסְכֵּן. וְאָדָם לֹא זָכַר אֵת הָאִישׁ הַמִּסְכֵּן, שפירושו עני, וכן תרגום עני מסכן, וכן פירוש הפסוק כי אמר למעלה הפסל נסך חרש וצורף בזהב ירקענו ורתוקות כסף צורף, וזהו מעשה העשירי׳ שיעשו הפסילים מכסף ומזהב, והעני המסכן שאינו יכול לעשותו מזהב וכסף לתרומה לפסלו עץ לא ירקב יבחר, כלומר אחר שלא יוכל לעשותו זהב וכסף יבקש ויבחר העץ המובחר שלא ירקב, והשם מזה הענין אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת.). ולענין זה אומר כי אז על שדי תתענג (שם כו.). שתקבל באהבה היסורין ששולח עליך, כמ״ש (ברכות ס:), חייב אדם לברך על הרעה וכו׳ לקבולינהו בשמחה. ותשא אל אלוק פניך (איוב כב, כו.), ולא תהיה בכלל מ״ש בסוטה פ״א (דף ד:), כל שיש בו גסות הרוח כופר בעיקר. תעתיר אליו וישמעך (איוב כב, כז.). כמ״ש לעיל ולע״א שאין תפלתו נמאסת. ונדריך תשלם, שמעלין עליו כאילו הקריב כל הקרבנות. ותגזור אומר ויקם לך (שם כח.), שכן אמרו בערובין פ״א (דף יג:), מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן, מפני שנוחין ועלובין היו. וזהו ועל דרכך נגה אור, שדרכי התורה שתחדש יהיו מאירים כאור נגה, שיקבעו הלכה כמותך. וכל זה לפי כי השפילו ותאמר גוה (איוב כב, כט.). שאם תראה אדם שהיה גבוה ונשפל הוא מפני גאותו, כמ״ש הלל הגבהתי היא השפלתי (ויקרא רבה פ׳ א׳.). ולהפך מזה ושח עינים יושיע. ולא זו בלבד אלא ימלט אי נקי (איוב כב, ל.). כפי׳ הראב״ע, שר״ל יושב האי הזה, דהיינו שכל העולם מתקיים בשבילו, וכמ״ש בחולין פ״ו (דף פט.), אין העולם מתקיים אלא על מי שמשים עצמו כמי שאינו. וזהו ונמלט כל העולם בבור כפיך. הרי הוכחנו במישור מה שכרו של השפל רוח וענותו תרבהו. ועל כנו תושיבהו. ומברכות פיו ית׳ יברכהו. ונחמת ציון יראהו. ב״ב אכי״ר. בילא״ו.