דרוש מ"ד

על לא טובה השמועה שנפטר בקסאלי ערב ש"ק בהכנסת כלה י"א סיון תנ"א,
הרב הגדול המקובל האלקי מורי ואלופי כמהר"ר שמשון באקי זצוק"ל, ודרשתיהו פה ריגייו פ' שלח התנ"א.

למקום ההוא קרא נחל אשכול על אודות האשכול אשר כרתו משם בני ישראל (במדבר יג, כד).

במדרש (שהש"ר פ' א'): צרור המור דודי לי. רבי ברכיה אומר, אמרה כנסת ישראל לפני הב"ה, בשעה שאתה מיצר לי, מימר לי, דודי לי, את נעשה דודי ורואה איזהו אדם גדול שיש בי שיכול לומר למדת הדין די, ואת נוטלו וממשכנו בעדי, הה"ד אשכול הכופר. מהו אשכול, איש שהכל בו, מקרא משנה תלמוד תוספתות ואגדות. הכופר, שמכפר עונותיהם של ישראל ע"כ.

יתאונן האדם והגבר החי כי הטבע הולך וחסר בדברים יקרי הערך, ולהפך מתרבה והולך בדברים הפחותים הנראים ללא צורך. הלא ראינו כי אילני סרק מרובים על של מאכל, והבעלי חיים הראויים למאכל אדם מועטים, וכמה רבו הב"ח המזיקים והנראים מיותרים בעולם. אלה הם דברי קהלת ו', כי יש דברים הרבה מרבים הבל מה יותר לאדם. שיובן עם מ"ש שם סי' ה' בקהלת רבתי, ויתרון ארץ בכל הוא. ר' יהודה אומר אפי' דברים שאתה רואה אותן כאילו הם מיותרים בעולם, הן הן בכלל הוייתו של עולם ע"כ. ז"ש כי יש דברים הרבה. כלומר שנראים מיותרים ולפיכך הם מרבים הבל, שאומרים הבריות שנבראו להבל, כי מה יתרון יש לאדם בהם. והשיב כי מי יודע מה טוב לאדם בחיים. אפשר שכונתו על הבעלי חיים, כדאיתא בפ"ח דשבת (עז:), א"ר יהודה אמר רב כל מה שברא הב"ה בעולמו לא ברא דבר א' לבטלה, ברא שבלול לכחית, ברא זבוב לצרעה, יתוש לנחש, ונחש לחפשית וכו'. ע"ש פרש"י (שבלול. לימצ"א (חילזון עירום). לכתית. מניחה (לכתית) עליו. זבוב לצירעה. למי שעקצו צירעה, כותש זבוב ומניחה עליו. לחפפית. מין שחין.). וכבר עמדנו בזה ע"פ וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד (בראשית א, לא) ע"ש (חלק א' - דרוש ג' לפרשת בראשית והפטרה.). ז"ש כי מי יודע מה טוב לאדם בחיים. שמכמה ב"ח בא טוב לאדם. ועוד מספר ימי הבלו ויעשם כצל. דאיתא בנדרים פ"ד (מא.), כיון שהגיע קצו של אדם, הכל מושלין בו, שנ' והיה כל מוצאי יהרגני (בראשית ד, יד). רבא אמר מהכא, למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך (תהלים קיט, צא) ע"כ. לא ניחא ליה לרבא ללמוד מפ' והיה כל מוצאי יהרגני כי אלה הם דברי קין ואפשר שמפחד עונו אמר כך, אבל לא שכך היא המדה. ועוד שלא נראה משם שכך גזרת המקום, רק דאיהי דידה עבדא, כשם שהוא הרג את אחיו כך יהרג גם הוא, ולכן בחר בפ' למשפטיך עמדו היום. שפי' רש"י ז"ל כיון שלמשפטיך עמדו בישיבה של מעלה שהגיע קצם למות, הכל עבדיך לקיים דבר המשפט. וריב"ל ניחא ליה להביא מן התורה, והיה כל מוצאי יהרגני. הגם שאינו כל כך פשוט. ושם אייתי תרי עובדי, אמרו ליה לרבא בר שילא, שכיב ההוא גברא גובהא רכיב גרדונא זוטרא, מטא תיתורא ואסתויט, שדייה במיא וקא שכיב, קרא אנפשיה למשפטיך עמדו היום וגו' וע"ש פרש"י (הכל מושלין בו. להמיתו אפי' זבוב אפילו יתוש: למשפטיך עמדו היום כל עבדיך. דכיון שנשפט בישיבה של מעלה הכל נעשו עבדיו של הקב"ה ליפרע הימנו: גברא גבוה הוי רכיב גירדנא זוטא. פרדה קטנה: תיתורא. גשר: ואסתויט. נתפחדה הפרדה ושדייה מינה ושכיב ואע"פ שהפרדה נמוכה ואיהו היה ארוך כל כך דלא נפל אלא מעט מת: אקרוקתא. צפרדע ועקרב אינו יכול לשוט בנהר ונשאו צפרדע עליו להעבירו בנהר לנשוך את האיש.). האי עובדא אינו כל כך פשוט להביא ראיה למ"ש כיון שהגיע קצו של אדם הכל מושלין בו. משום שיש לומר שהאיש שם עצמו בסכנה, והוא גרם לעצמו המיתה ואין מכאן ראיה ברורה. לכן הביא שם מעשה אחר ז"ל. שמואל חזייה לההוא עקרבא דיתיב על אקרוקתא, פי' צפרדע. ועברא נהרא, טרק גברא ומית, קרי עליה למשפשיך עמדו היום וכו'. כי זוהי השגחה פרטית, העקרב שאינו יכול לשוט במים, ירכב על צפרדע לשוט בנהר כדי להמית אותו האיש שהיה חייב מיתה. וזש"ה כי מי יודע מה טוב לאדם בחיים. לאדם הידוע הוא החוטא, בַּחיים בב' פתח, דהיינו בבעלי חיים כדפי'. מספר ימי חיי הבלו, שכל ימיו הלך בהבל ויעשם כצל. שמת ע"י אותו העקרב. וזהו אשר מי יגיד לאדם מה יהיה אחריו וכו'. כן ראינו בפ"ג דיומא (לח:), אמר ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, ראה הב"ה שצדיקים מועטים, עמד ושתלן בכל דור ודור, שנאמר לה' מצוקי ארץ וישת עליהם תבל (שמואל א' ב). הוקשה לו שכיון שכתב כי לה' מצוקי ארץ, למה הוצרך לחזור ולומר וישת עליהם תבל. ועוד הרי כתוב באיוב תולה ארץ על בלימה (איוב כו). לכן פי' שאלו הם הצדיקים שבזכותן העולם עומד. ולפי שהם מועטים עמד ושתלן בכל דור ודור, היינו ששתלן בגלגול אחר גלגול. כמו שאמרו בב"ר פי"ו. נטיעות כקרני חגבים היו, ועקרן הב"ה ושתלן בתוך ג"ע. אף כאן עקרן ושתלן בכל דור ודור, למען לא יחסר העולם מן הצדיקים המקיימים אותו. כי על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדי'. 

ובבבא בתרא פ"ה (פ:), דרש רבי חייא בר לוליאני אפתחא דבי נשיאה, מאי דכתיב צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגא (תהלים צב, יג). אם נאמר תמר למה נאמר ארז, ואם נאמר ארז למה נאמר תמר, אם נאמר ארז ולא נאמר תמר, הייתי אומר מה ארז אין עושה פירות אף צדיק אין עושה פירות, לכך נאמר תמר. ואם נאמר תמר ולא נאמרה ארז, הייתי אומר מה תמר אין גזעו מחליף אף צדיק אין גזעו מחליף, לכך נאמר ארז ע"כ. וקשה שכשם שהתחיל אם נאמר תמר כסדר הכתוב. כך היה לו לומר אם נאמר תמר ולא נאמר ארז, ולא להתחיל אם נאמר ארז וכו'. ועוד איך ס"ד שהצדיק אינו עושה פירות שהוצרך לומר תמר. ורשב"ם ז"ל פי' אין עושה פירות, פי' שאוכל צדקותיו בעה"ז ואין לו לעה"ב. א"נ שאין מאכילין אותו פרי מעלליו. וגם לזה יקשה, איך ס"ד שיאכל בעה"ז צדקותיו, שהרי כתוב היום לעשותם ולמחר ליטול שכרם, דשכר מצות בהאי עלמא ליכא. עוד פי' רשב"ם ז"ל, אין גזעו מחליף. אם נקצץ, אף צדיק אם מת שלא יוליד בן כמותו. א"נ אם יפול לא יקום, וגם זה מן המתמיהין לדרוש בצדיק דברים אלה. ויגעתי ומצאתי בתעניות פ"ג (כה.) מ' זה וז"ל, דרש ר' חייא בר לוליאני, מאי דכתיב צדיק כתמר יפרח וכו'. אם נאמר תמר וכו'. אילו נאמר תמר ולא ארז, הייתי אומר מה תמר אין גזעו מחליף אף צדיק וכו', ואילו נאמר ארז ולא נאמר תמר, הייתי אומר מה ארז אין עושה פירות וכו', לכך נאמר תמר וארז ע"כ. הרי ששם פי' הדברים כסדר הכתוב, ופרש"י ואין גזעו מחליף אם נפסק, אף צדיק אין לו זכר צדיק. ואין גזעו מחליף אינו בתחיית המתים, וצדיק אינו עושה פירות, אין לו שכר לעתיד ע"כ. וגם פה יקשה איך יתכן שיהיו דברים אלו בצדיק, אמנם הנה כבר כתבנו כמה פעמים כי חסד גדול עושה הב"ה עם הצדיקים לגנוז גם פירות צדקותם לעה"ב. עוד אמרו ביומא פ"ג (לח:), אין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק כמותו, שנאמר וזרח השמש ובא השמש (קהלת א, ה). האמנם יקשה לזה מה שאמר במדבר רבה ריש פ' ג', מה תמרה אם נעקרה אין לה חלופים, כך הם הצדיקים אין להם חלופים בשעה שמתים, שנאמר והחכמה מאין תמצא (איוב כח, יב). וכבר עמדנו בזה בדרושים דלעיל, ותירצנו שלאותו הדור ודאי אין לו חלופים, אך לדורות הבאים וזרח השמש ובא השמש ע"ש (חלק ב' - דרוש מ"ב. ודרוש מ"ג.). עוד איתא בזהר פ' בשלח דף נד א' ז"ל, מכאן אוליפנא דצדיקיא קדמאי אע"ג דאסתלקו בדרגין עלאין דלעילא, זמינין כלהו לאחיא בגופא ולמחמי אתין וגבורן דקא עבד קב"ה לישראל, ואי תימא הואיל ואתקשרו בצרורא דחיי, אמאי יחית לון קב"ה לארעא, פוק ואוליף מזמנא קדמאה, דכל אינון רוחין ונשמתין דהוו בדרגא עלאה דלעילא, דקב"ה נחת להו לארעא לתתא, כ"ש השתא דבעי קב"ה לישרא לעקימא וכו'. ובפ' שלח קס"ב א', אכן כאדם תמותון (תהלים פב, ז). מה מיתתו של אדם אחית ליה לעפרא בגין דיתמחי ההוא יצה"ר די בגויה, וההוא יצה"ר הוא דמית ואתעכל בגויה וכו' וע"ש עמוד ב' (אמר ליה רבי אילאי, עולו לדוכתא אחרא ותחמו. עאלו לגו גנתא אחרא, וחמו אוף הכי כראן קברין, ומיד מתין. ומתהדרין חיין בגופין מנהרן קדישין. אמרי ליה, מאי האי. אמר ליה, דא עבדי בכל יומא, ומיד דשכבי מתעכלא ההוא זוהמא בישא דקבילו בקדמיתא, וקיימין מיד בגופין חדתין מנהרין, באינון גופין קדישין דקיימי על טורא דסיני, כגוונא דאתון חמאן, קיימו כלהו על טורא דסיני, בגופין בלא לכלוכא כלל, כיון דאמשיכו עלייהו יצר הרע, אתהדרו בגופין אחרנין, דגופין קדמאין, גופין נוכראין, הדא הוא דכתיב, ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב (שמות לג).).

עם כל ההקדמות הנ"ל יובן המאמר כמן חומר. הנה בבבא בתרא (פ:) בענין שביעית אמרינן, ובארזים חופר ומשרש לפי שאין גזען מחליף. והקשה וארז אין גזעו מחליף, והא דרש רבי חייא בר לוליאני וכו'. לפיכך הביא תחלה אם נאמר ארז. ואמנם עדיין יקשה למה המשיל הצדיק לתמר וארז, לזה אמר אם נאמר ארז ולא נאמר תמר, הייתי אומר מה ארז אינו עושה פירות אף צדיק אינו עשה פירות. דהיינו שאין לו פירו' לעה"ב. והוא מ"ש רשב"ם שאוכל צדקותיו בעה"ז ואין לו לעה"ב. א"נ להפך שאין מאכילין אותו פרי מעלליו בעה"ז אלא שגנוזים לו לעה"ב. ואפשר שיש צדיק שרוצה ליהנות גם בעה"ז, דמי סגי להו לצדיקי דאכלי תרי עלמי, וכמ"ש אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו (ישעיה ג). וכמ"ש לענין ר"ח בן דוסא, עיין באבות עולם שלנו על משנת שמעון הצדיק היה משירי כה"ג ע"ש (אבות עולם - אבות א' ב'.). לכך נאמר תמר שעושה פירות. ואם נאמר תמר וכו', הייתי אומר מה תמר אין גזעו מחליף, שלא יוליד בן כמותו כפי' רשב"ם. וזה כמו שפירשנו שאותו הדור לא יזכו לצדיק כמותו. א"נ כלפי מ"ש בפי"א דנדרים (פא.), ומפני מה אין ת"ח יוצאין מבניהם ת"ח, אמר רב יוסף שלא יאמרו תורה ירושה היא להם. לכך נאמר ארז. ובתעניות פ"ג (כה:) פרש"י, אין גזעו מחליף אינו בתחיית המתים. דוק שלא אמר אין לו תחיית המתים רק אינו בתחיית המתים, כלומר אינו צריך לתחיית המתים, כי תחיית המתים היא למרק זוהמת היצר הרע כדלעיל, והצדיק אינו צריך לכך. ועוד שהצדיקים אפי' במיתתם קרויים חיים (ברכות יח.), ולכן אין צריך לת"ה, וכן צדיק אינו עושה פירות אין לו שכר לעתיד, ר"ל שכר הפירות לעה"ב וכדלעיל. לכך נאמרו תמר וארז, שיש לו סגולת התמר שעושה פירות כמו שפירשנו, וסגולת הארז שגזעו מחליף לתחיית המתים, וגם שיבא צדיק כמותו אם ממנו אם מאחרים, ואם אינו בא בדור זה יבא לדורות הבאים. וז"ש המשורר סי' צ"ב. צדיק כתמר יפרח וכו' שתולים בבית ה'. דהיינו מ"ש לעיל, עמד ושתלן בכל דור ודור, שאין העולם חסר מכמה צדיקים. הרי שגזעם מחליף כארזים. ועוד בחצרות אלקינו יפריחו. לעשות פירות כתמר, דהיינו שהפירות יתוספו על הקרן ויהיה שכרם רב. עוד ינובון בשיבה, שלעולם מחדשים בתורה, וגם עד זקנה ושיבה לא יעזבו הלימוד והעסק בתורה, ובזה דשנים ורענני' יהיו. גם הצדיק הזה אשר אנו מספידים עליו, כל ימיו עסק בתורה ובמצות, וסיגף עצמו מבחרותו בתעניות וטבילות כנודע בשערים. וגם עסק בחכמת האמת ובלילה לא שכב לבו כאשר גלוי ומפורסם לכל. ולכן יש לו פירות וגזעו מחליף, כי הניח בן עוסק בתורה, ברא כרעא דאבוה, ותורה חוזרת לאכסניא שלה, כי החוט המשולש שראו זה את זה לא ינתק, ולכן לו דומיה תהלה. תנוח נפשו במשכבו בשלום כי שפתותיו יהיו דובבות בקבר בהזכיר חדושיו הנחמדים מזהב ומפז רב, ובפרט בחכמת האמת כנז' בס' שחיבר יע"ש (ואין לך רשע בישראל שלא עשה איזה טובה, אשר עליו יאמר ברם זכור אותו האיש לטוב, וכ"ש אם הוא ת"ח וחדש ד"ת, ואז מזכירי' אותו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. ועי"ש. אפי' נגזר עליו גהינם ודינים קשים, פודים אותו מן הגהינם, וכמ"ש בס' הזוה' בינוקא פ' שלח לך על ההוא בר נש וכו', וגזר משיח דלהוי בר נש בההוא צערא ארבעין יומין, לסוף ארבעין יצערון ליה בדינא בצערא דגהינם שעתא ופלגא וכו'. וכאשר שאל מייא דאינון מלרע וכו'. ולא יכילו מארי דדינא לאקרבא ביה וכו'. קמו ואחידו ביה תלת עמודין וכו'. הנה שע"י התורה נפדה מן הגהינם, וזהו ג"כ כל האומ' דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, שע"ז שפתותיו דובבות בקבר, ומארי דדינא לא יכילו למקרב ביה ונגאל מידם, וזהו ג"כ נרמז בפ' אחרי נמכר גאולה תהיה לו, פי' אחרי שנמכר ביד החצונים ומארי דדינא, גאולה תהיה לו, וזה ע"י שאחד מאחיו יגאלנו וכו'. ע"י שיזכור אותו לטובה, או דודו וכו' או השיגה ידו. וכמו שעשה ההוא ינוקא ששאל מה ששאל כנז' מס' הזוה' כמ"ש ועי"ז ונגאל. ונחזור לענין כי זהו כתפוח כמ"ש, וכמ"ש בזוהר פ' אחרי מות, דיהיב אסוותא לכלא. כן דודי שהוא הגוף דודו של הנשמה, בין הבנים, בין שאר ישראל המזכירים אותו לטובה כמ"ש, ועי"ז בצלו חמדתי וישבתי ופריו שהוא מה שחדש ד"ת או מעשי' טובי' הנה הוא מתוק לחכי. א"נ אפי' אם יהיה היותר רשע שבעולם, הרי ארז"ל שאם הניח בן העוסק בתורה פודים אותו מדינה של גהינם. וכנרא' ממה שאירע לר"ע ולר' זמיראה כנר' בזוה' מדרש רות דף מ' ע"ג וד'. בענין ר' נחום הפקולי מלשון פקו פליליה, דאפיקו ליה לאבוה מן דינא דההוא עלמא וכו' עכ"ל. (רפואה למכה ע"פ כתפוח בעצי היער).). ולכבודו נבאר איזה פסוקים בפ' שלח כפי הדרך הנז' בזהר דף קנ"ט ב' ז"ל. אר"ש מפרשתא דא אוליפנא רזא דחכמתא, ואשתמעו מינה רזין עלאין ויקירין. ת"ח קב"ה משתבח באורייתא ואמר אזילו בארחי, אשתדלו בפולחני והא אנא מעייל לכון לעלמין טבין לעלמין עלאין וכו'. ולדרך זה נפרש כל הפסוקים. כי שם בזהר פ' שלח קע"ה ב', א"ר יהודה כמה סהדי עביד קב"ה לאסהדא בהו בבני נשא, וכלהו בעיטא ובסהדותא קיימין לקבליה. קם בצפרא אושיט רגלוי למיהך, סהדייא קיימין לקבליה, מכריזין ואמרין רגלי חסידיו ישמור, שמור רגלך כאשר תלך וכו'. קם למללא, סהדייא אמרי נצור לשונך מרע וגומר. אושיט ידוי במילי דעלמא, סהדיא אמרי סור מרע ועשה טוב, אי ציית להו יאות, ואי לא כתיב והשטן עומד על ימינו לשטנו. כלהו סהדין עליה בחובוי לעילא וכו'. אלה הם המרגלים המחזרים תדיר בכל יום לרגל על מעשי בני אדם. וזהו וישלח אותם משה על פי ה' (במדבר יג, ג). היא התורה אשר שם משה ללמד את בני ישראל. וארץ כנען הוא העה"ז, שכן אמרו בסתרי תורה של הזהר פ' לך לך דף פ' א', והכנעני אז בארץ. כדין אתבסם ואתתקן יצה"ר, אמאי אקרי כנעני, דאסחר גופא לדינין בישין ע"כ. הרי שבשביל שהיצה"ר יש לו שליטה בעה"ז, לכן נק' ארץ כנען, ויאמר אליהם עלו זה בנגב. הוא מ"ש אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש. ונקרא נגב ככתוב מימינו אש דת למו. ונגב הוא ימין, צפון וימין אתה בראתם (תהלים פט, יג). והכוונה שיעסוק בתורה לשמה, דהיינו למימינים בה אורך ימים בימינה, ובזה ועליתם את ההר. שהיצה"ר נקרא הר כדאיתא בפרק החליל (סוכה נב.), צדיקים נדמה להם כהר גבוה. והתורה מתשת כחו של יצר הרע, ובתורה אתם מושלים עליו, וזהו ועליתם את ההר וראיתם את הארץ מה היא ואת העם היושב עליה החזק הוא. לכבוש היצה"ר. הרפה, אם מתרפים מלימוד התורה ומעשיית המצות. המעט הוא, אם מיעוטים חטאו אם רובם, כי אין נדון העולם אלא אחר רובו. ומה הארץ אשר הוא יושב בה הטובה היא אם רעה, כי יש ארץ מגדלת זנות או שפיכות דמים, כמ"ש בשיטים שהיה מקום מוכן לזנות, וכן בגלעד נפישי רוצחים. ובזה לא יש כל כך עונש לחוטא כמו כשהוא בארץ המגדלת חכמים, וזהו הטובה היא אם רעה. ומה הערים אשר הוא יושב בהנה וכו'. כדגרסי' בערובין פ"ב (כא:), דרש רבא מ"ד נלינה בכפרים (שיר השירים ז). אמרה כ"י לפני הב"ה, רבש"ע אל תדינני כיושבי כרכים שיש בהן גזל ועריות. ועל דרך רמז ידבר על הגוף, שכן אמרו (נדרים לב:), עיר קטנה זה הגוף. ור"ל הנשמה היושבת בגוף, וזהו אשר הוא יושב בהנה הבמחנים. פרזות מאין חומה, דהיינו שהוא שלוח בתאות הגופניות מבלי שיגדור גדר לעצמו באכילה ושתייה ומשגל וכיוצא, אם במבצרים להתחזק ולמשול על יצרו, שלא ימשך אחר היצה"ר בתאוות ומותרות הגופניות. ומה הארץ השמנה היא אם רזה, אם יש להם מזונות בריוח ובעבור זה יכולים לעסוק בתורה, אם רזה שהם טרודים למזונותיהם ולבקש מאל אכלם. אם יש בה עץ. זה ת"ח המגין על הדור, כמ"ש רש"י ז"ל, אם יש בהם אדם כשר שיגן עליהם בזכותו. ואפשר שרמוזים כאן כל החמש סבות המונעות הלימוד, זכרם הרמב"ם ז"ל בספר המורה ח"א פ' ל"ד. והם קוצר המשיג. וכנגד זה אמר החזק הוא הרפה. אם הוא חזק בטבעו להשיג המושכלות, או אם הוא רפה וחלש הטבע, שאין כחו יפה להשיגם. המעט הוא אם רב כנגד אורך ההצעות, שע"י בני אדם רבים יושגו כל החכמות, זה בכה וזה בכה. וכן המצות מתקיימים ע"י אנשים רבים. ומה הארץ וכו' הטובה היא אם רעה. כמ"ש אוירה דא"י מחכים. ולהפך אמרו בפ' חלק (סנהדרין קט.), א' רב יוסף בבל ובורסיף סימן רע לתורה. ופרש"י ז"ל, שמשכחין הלימוד מפני שעומדים באויר המגדל. וזה כנגד עומק המושג, כי התורה ארוכה מארץ מדה, וצריך זירוז שלא ישכח למודו. ומה הערים הם הגופים כדלעיל, אם הם מעותדים לחלאים רעים מפני רוע מזגם, שהם פתוחים לכל מיני יסורין וחלאים רעים. או אם במבצרים, חזקים כראי מוצק ויכולים להיות דרופתקי דאורייתא. ומה הארץ השמנה היא אם רזה, כנגד טרדות הזמן, כי אם הוא טרוד אחר הפרנסה לא יוכל לעסוק בתורה תמיד כראוי לו. אם יש בה עץ אם אין. אם יש צדיק ראוי להיות מגין על הדור אם לא, והחתזקתם ולקחתם מפרי הארץ וכו'.

וקודם שנבאר הפסוקים האלה צריך לבאר המאמר שהקדמנו והוא במדרש חזית, וצריך להבין מהו הכפל מיצר לי מימר לי. ומהו את נעשה דודי. וכי מאז נעשה דוד שלהם, והלא לעולם נק' דודי, ומאי וממשכנו. אמנם ראה ר' ברכיה כי הפסוק הקודם מדבר בגנותם של ישראל, עד שהמלך במסיבו נרדי נתן ריחו. שפירשוהו על מה שעשו עגל בחורב, שעדין לא עברו ארבעים יום שקבלו התורה. ולכן פירש ג"כ שאר הפסוקים לדרך זה, ואמר שאמרה כ"י לפני הב"ה, בשעה שאתה מיצר לי. והוא מלשון לצרור שהוא לשון צרה, שבשביל עונות ישראל מביא עליהם צרות, ועוד מימר לי. שהגיעו עונותיהם שראויים להמירם באומה אחרת, כמ"ש הושע כשא"ל הב"ה חטאו ישראל, א"ל רבש"ע העבירם באומה אחרת. וזהו מימר לי, מלשון ולא ימיר אותו. וזהו צרור המור. את נעשה דודי. כלומר אף שראוי לשכוח אהבת נעורים מפני עונותיהם. אז בדוקא את נעשה דודי. כלומ' אף שתשש כחך כנקבה בעבור עונות ישראל, כדכתיב צור ילדך תשי. עכ"ז אז אתה זוכר זכות אבותינו, לכתך אחרי במדבר, וקבלת התורה, ואת נעשה דודי. ולפי שמדת הדין נותנת ליסר את ישראל, מה אתה עושה, אתה רואה איזהו אדם גדול שיש בי. כי אע"פ שאנו חוטאים בכולל, עכ"ז זכות הצדיק מגינה לכפר בעד ישראל, וכשהוא יכול לומר למדת הדין די, שמיתתו כפרה לכל ישראל, שזכותו גדול ועצום, והוא חטא רבים נשא. ואת נוטלו וממשכנו בעדי, דוקא ממשכנו שאם ישובו בתשובה אחרי מותו הב"ה מכפר עונותיהם ואין מדה"ד שולטת בהם, אך אם לא יעשו תשובה הפורענות שולטת בהם. ולכן אמר וממשכנו בעדי, שהוא כמו משכון על העתיד, לראות אם יעשו תשובה אם לאו. וזהו בין שדי ילין. דהיינו הצדיק שדי במיתתו לכפר על ישראל, וגם ילין מלשון תלונה, שהצדיק יש לו תלונה לומר למה ימות מה עשה. וכל שכן אם לא השלים תלמודו. לזה השיב מהו אשכול, איש שהכל בו וכו'. שכבר השלים תלמודו ולא חסר לו כלום, ובזה מכפר עונותיהם של ישראל, ובזה יזכה הצדיק הרבה, כי כל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא. והיינו דאיתא בכתובות פ"ז (עז:), ר' חנינא בר פפא א"ל למלאך המות, שבקינן תלתין יום עד דנהדר תלמודאי, דאמרי אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. דהיינו שיחזור לחדש מה שקבל מסיני, וזהו ותלמודו בידו. וכבר עמדנו על זה במ"א.

עם כל זה יובן מ"ש והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ (במדבר יג, כ). שכשהעולם תלוי בדין, אז מדת הדין מתחזקת ולוקחת הצדיק שהוא פרי הארץ. והימים ימי בכורי ענבים. כי הנה בחולין פ"ז (צב.) איתא, אומה זו כגפן נמשלה, אשכלות שבה אלו ת"ח. הם הצדיקי' השלימים בתורה שהם כענבים בשולות. כדתנן בפ"ד דאבות, הלומד מן הזקנים לה"ד לאוכל ענבים בשולות וכו'. ויעלו ויתורו את הארץ, כמו שנצטוו ממדבר צין, הם הצדיקים העוסקים בתורה ומצות כמצווים ועושים, וכמ"ש בפ"ט דשבת (פט.), מדבר צין, שנצטוו ישראל עליו. עד רחוב, הם הריקנים שבהם, שיושבים ברחובות קריה ומוציאים זמנם לבטלה, וזה גורם לבא חמת, כי חמת ה' מתפשטת בעולם על ביטול תורה, וכן אמרו (בבא קמא ס.), אין פורענות בא לעולם אלא בשביל הרשעים, ואינה מתחלת אלא בצדיקים תחלה. ויעלו בנגב. שכשרואים שהצדיקים נפטרים בעון הדור, נותנים אל לבם לחזור בתשובה ולעסוק בתורה שנק' נגב דלעיל. ועל הכל להזכיר זכות אבות ישיני חברון, וזהו ויבא עד חברון. ומ"ש ל' יחיד, לפי שאז ישראל מתאחדים להתפלל לו ית' בלב שלם ובלב א' כאיש א'. ושם אחימן זה אברהם. שדרשו במדרש חזית ע"פ אחות לנו קטנה, זה אברהם שאיחה את כל באי העולם לפני הב"ה. והוא אברהם איש חסד שהוא מיומן, וזהו שדרשו רז"ל בסוטה פרק ז' (לד:), מיומן שבאחיו. ופירש רש"י ז"ל, גיבור שבהם, כמו שיד הימין חשובה מהשמאל. וכן אברהם היה מיומן מכל אחיו, כי הוא הכיר את בוראו תחילה. ששי, שמשים את הארץ כשחיתות, וזהו יצחק מדת הדין הקשה מצד שמאל. ופירש רש"י מלשון עמודי שיש, שהם כבדים ומקום מעמדם ניכר ע"כ. כי יצחק עמד בנסיון להישחט על קדושת שמו ית', והוא עמוד חזק לישראל לכפר עונותיהם בזכות העקידה כנודע. ותלמי, שמשים את הארץ תלמים תלמים, והיינו יעקב אבינו ע"ה שנאמר לו והיה זרעך כעפר הארץ (בראשית כח, יד). שהעמיד י"ב שבטים והייתה מטתו שלימה. ועוד שנתקפלה כל ארץ ישראל תחתיו כדי שתהא נוחה ליכבש לבניו. ילידי הענק, שמעניקין חמה בקומתן. ר"ל שמתגברין ועולין על המזלות וככבי השמים שהחמה היא העיקר, ועליהן נאמר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו (שופטים ה, לא). ובזהר פ' שלח דף ק"ס א' פי' זה על התורה, וכתב ז"ל, ושם אחימן ששי ותלמי. תמן חמי פליגין סגיאין, טמא וטהור, אסור ומותר וכו'. ונלע"ד שהרמז בשמות אלו, מ"ש ע"פ את והב בסופה. אהבה בסופה. שאעפ"י שחולקים זה עם זה, לסוף נעשים אוהבים זה לזה. וזהו אחימן, ובמה שייך המחלוקת בהבנת המשנה, וזהו ששי, שש סדרי המשנה, שבם ישנו כל המחלוקות, אלו אוסרים ואלו מתירים וכו'. כדי לעמוד על אמתתה של תורה ולעשות המצות כתקונן, ולכן ששי עם ג' אותיות גי' תרי"ג כמנין המצות. ותלמ"י גי' תלמו"ד, כי שם נותנין טעם לשבח לפרש המשניות כתקונן. ויבאו עד נחל אשכול. הוא הצדיק איש שהכל בו. ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים אחד. כי שם בפ"ז דחולין (צב.), פי' זמורות שבה אלו בעלי בתים שתומכין הת"ח שהם האשכולות, וכמ"ש עץ חיים היא למחזיקים בה וכו'. וזהו זמורה ואשכול ענבים אחד, היינו המיוחד שבהם שיוכל לומר למדת הדין די. וישאוהו במוט בשנים. שמוליכין אותו לקבר, כי צדיק מט לפני רשע. שמפני הרעה נאסף הצדיק. ובזה ספו תמו בני אדם המלאים מצות כרמון, וזהו ומן הרמונים. וכן התלמידים שהיו נאספים לשמוע תורה מפיהו, וזהו ומן התאנים. נוצר תאנה יאכל פריה. למקום ההוא קרא נחל אשכול. הוא המקום שהצדיק היה יושב שם, שהיה מרביץ תורה כנחלים נטיו. על אודות האשכול אשר כרתו משם בני ישראל דוקא, כי הם כרתו אותו בעונם. ויתעבר ה' בו למענם. יואל אלוק כי בלע המות לנצח ומחה ה' אלקים דמעה מעינם. ומעינינו עד יבא מבשר ראשון לציון הנה הנם. ב"ב אמן בילא"ו.