דרוש ה' ב' לשבת הגדול והפט' בשנת העיבור בפ' אחרי מות

שבת שבתון היא לכם ועניתם את נפשותיכם חקת עולם (ויקרא טז, לא).

במדרש (ילקוט), מהו ולו אחד בהם (תהלים קלט, טז). אמר הב"ה ביום הזה אני גואל את בני ממצרים, וביום הזה אני קורע להם את הים ומפיל שונאים. ביום הזה אני נותן את התורה, ולא נשתנה יום אחד ולא נתחלש, הוי אומר ולא אחד בהם. ר' יהושע אומר מהו ולו א' בהם. מימים שברא הב"ה בחר לו אחד מהם, יום הכפורים או שבת עכ"ל.

יבורך הגבר והכהן הגדול מאחיו ואם אין לו יגדלוהו משלהם כאשר חכמים הגידו בתורת כהנים פ' אמור ז"ל, והכהן הגדול מאחיו (ויקרא כא, י). שיהא גדול מאחיו בנוי בעושר בכח בחכמה ובמראה. אין לו מנין שיגדלוהו משל אחיו, ת"ל הגדול מאחיו, שיהא גדול מאחיו ע"כ. ופי' שם בעל קרבן אהרן שהנוי הוא בסדר האיברים, והמראה הוא בלובן ואודם משוער. אמנם בויקרא רבה פ' כ"ו וכן בתנחומא פ' אמור מפיק מראה ועייל בשנים במקומו. אך בת"כ לא רצה בזה, שהרי לא מצינו היות הכ"ג זקן מכלם, כי הנה בניו קודמין לכל אדם, כמ"ש בת"כ פ' צו, מבניו יעשה אותה (ויקרא ו, טו). מלמד שהבן קודם לכל, בזמן שימלא את מקומו של אביו הוא קודם לכל אדם. וא"כ אפי' יהיו זקנים ממנו הוא קודם לכלם, ולפי זה אתי שפיר שלא ר"ל שיהא גדול בשנים רק במראה והוא הנכון. ודרשו כן מהפסוק והכהן הגדול. דמה המה אלה ב' ידיעות, דהיל"ל והכהן גדול מאחיו או וכהן הגדול, מאי הכהן הגדול. ועוד מאי מאחיו, דפשיטא שהוא גדול מאחיו כיון דקרי ליה גדול, לכן אמרו שיהא גדול בה' דברים, והיינו ה' גדול. ומאחיו דרשוהו שיגדלוהו משל אחיו, ומאחיו היינו מן אחיו, וכן אמרו שם בויקרא רבה, ומנין שאחיו מגדלים אותו אם אין לו, שנא' והכהן הגדול מאחיו, ולא כ"ג בלבד אלא המלך כיוצא בו, וכן אתה מוצא בדוד המלך וכו', מיד וילבש שאול את דוד מדיו (ש"א יז, לח). וכתיב בשאול, משכמו ומעלה גבוה מכל העם (ש"א ט, ב). הא למדת שאפילו יהיה האדם קצר ונתמנה מלך נעשה ארוך, כל כך למה, שבשעה שנמשח בשמן המשחה נעשה משובח מכל אחיו וכו'. ועם זה מובן הכתוב והכהן הגדול מאחיו. למה הוא גדול מאחיו, בשביל שיוצק על ראשו שמן המשחה שבזה נעשה גדול, ומילא את ידו ללבוש את הבגדים. שנעשה ארוך ובאים כמדתו. וגם בדוד נוכל לדרוש שהיה גדול מאחיו, שגידלוהו משל אחיו גם בשנים, כי אדה"ר הניח לו משנותיו שבעים שנה. אמנם אחר שחטא אדה"ר ונפגמו שנותיו, בעבור כי נגזר עליו כי ביום אכלך ממנו מות תמות. הניחו לו האבות ויוסף ע' שנה אחרות, כמ"ש בזהר פ' וישלח קס"ח א' ע"ש (רבי שמעון אמר, הא אתמר דדוד מלכא עד לא הוה, לא הוו ליה חיים כלל. בר דאדם קדמאה יהב ליה שבעין שנין מדיליה, וכך הוה קיומיה דדוד מלכא שבעין שנין הוו. וקיומא דאדם קדמאה אלף שנין חסר שבעין. אשתכחו בהני אלף שנין קדמאי, אדם הראשון ודוד מלכא. פתח ואמר חיים שאל ממך נתתה לו ארך ימים עולם ועד (תהלים כא). חיים שאל ממך, דא דוד מלכא. דהא כד ברא קודשא בריך הוא גנתא דעדן, אטיל ביה נשמתא דדוד מלכא, ואסתכל ביה וחמי דלית ליה חיים מדיליה כלום. וקיימא קמיה כל יומא. כיון דברא אדם הראשון אמר הא ודאי קיומיה, ומאדם קדמאה הוו שבעין שנין דאתקיים דוד מלכא בעלמא. תו אבהן שבקו ליה מחייהון כל חד וחד, אברהם שבק ליה, וכן יעקב ויוסף. יצחק לא שבק ליה כלום, בגין דדוד מלכא מסטריה קא אתא. ודאי אברהם שבק ליה חמש שנין, דהוה ליה לאתקיימא מאה ותמנין שנין, ואתקיים מאה ושבעין וחמש שנין, חסרין חמש. יעקב הוה ליה לאתקיימא בעלמא כיומי דאברהם, ולא אתקיים אלא מאה וארבעין ושבע שנין, חסרים תמניא ועשרין. אשתכחו דאברהם ויעקב שבקו ליה מחייהון תלתין ותלת שנין. יוסף דאתקיים מאה ועשר שנין, הוה ליה לאתקיימא מאה וארבעין ושבע שנין כיומי דיעקב, וחסר מנהון תלתין ושבע שנין. הא שבעין שנין דשבקו ליה לדוד מלכא לאתקיימא בהון, ובהו אתקיים דוד בכל אינון שנין דשבקו ליה אבהן. ואי תימא יצחק אמאי לא שבק ליה כלום כהני, בגין דאיהו חשך ודוד מסטרא דחשך קא אתא, ומאן דאיהו בחשך לית ליה נהורא כלל ולית ליה חיים. ובגין כך לא הוו לדוד חיים כלל. אבל אלין דהוו להון נהורא, נהירו ליה לדוד מלכא, ומנייהו אצטריך לאנהרא ולמהוי ליה חיים, דהא מסטרא דחשך לית ליה חיים כלל, ועל דא לא אתא יצחק בחושבנא. ואי תימא יוסף אמאי יתיר מכלהו. אלא ודאי יוסף בלחודוי, ככלהו בגין דאקרי צדיק, ודא הוא דאנהיר לסיהרא יתיר מכלהו. ובגין כך האי שבק ליה לדוד מלכא יתיר מכלהו חיין, דכתיב ויתן אתם אלהים ברקיע השמים להאיר על הארץ (בראשית א).). ובזהר חדש דרות דף ל"ה א' אמר ז"ל, ותנינן יאות הוה דוד מלכא לאתקיימא בעלמא מאה שנין, דאלמלא אתקיים איהו ק' שנין, איהו הוה מתקן לבוצינא תקונא תקיף דלא אתעדי לעלמין ולא אתחריב בי מקדשא וכו'. ונלע"ד שזוהי הבנת הפסוקים מזמור ס"א. ימים על ימי מלך תוסיף וכו'. אלה הם דברי דוד שחילה פניו ית' שיאריך ימיו עד ק' שנה, ובזה שנותיו כמו דור ודור. שכל דור הוא מאה שנה, כי בזה ישב עולם לפני אלקים, דהיינו שיתיישב העולם ויכון על מלאתו, וגם כי חסד ואמת מן ינצרוהו, דהיינו בית ראשון שנבנה בזכות אברהם איש חסד, ישב לעולם כמו בית שלישי שיבנה בזכות יעקב שנק' אמת, תתן אמת ליעקב, ואז כן אזמרה שמך לעד וכו'. שיובן עם מ"ש בפ"ב דשבת (דף ל.), כי טוב יום בחצריך מאלף (תהלים פד, יא). טוב יום א' שאתה עוסק בתורה, מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני. וז"ש טוב לפני הב"ה שאזמרה שמך לעד, לעסוק בתורה ובזמירות שהן כקורא בתורה, יותר משאשלם נדרי יום יום, כמו שעשה לשלמה שהקריב אלף עולות ביום א'. ועוד יאמר ימים על ימי מלך תוסיף. הוא מה שהאבות הניחו לו כנ"ל, כי הימים הראשונים לא היו טובים כאלה בעבור שחטא אדה"ר, והוא מ"ש במזמור כ"א. חיים שאל ממך נתת לו ע"י אדם הראשון, אך לפי שנפגמו הניחו לו אבותיו ויוסף, אורך ימים עולם ועד שנתקיימו. ובזה גדול כבודו בישועתך, שגידלוהו משל אחיו.

והוא האמור במזמור קל"ט. ה' חקרתני ותדע. שקודם בואי לעולם ידעתי שהייתי ראוי להיות נפל. אתה ידעת שבתי וקומי. ולכן בנת לרעי מרחוק, זה אדה"ר, אדם דוד משיח. לכן קראו ריעי. אמנם יפורש היטב על אדה"ר ע"פ מ"ש בב"ר פרש' ט"ו. אתה ידעת שבתי בגן עדן וטירופי מתוכה. וזה יבואר במ"ש בפ' ר"א פ' י"ט ז"ל, בשבע שעות ביום בע"ש נכנס אדה"ר בג"ע, והיו מה"ש מקלסין אותו ומכניסין אותו לג"ע, ובין השמשות בע"ש גורש ויצא וכו'. בא יום השבת ונעשה סניגור לאדה"ר. אמר לפניו רבון העולמים, בששת ימי המעשה לא נהרג הרג בעולם, ובי אתה מתחיל וכו', ובזכות יום השבת ניצל אדם מדינה של גהינם וכו'. מזה למדנו כי בכונה מכוונת המתין לגרשו מג"ע, כדי שיכנס שבת ויעשה סניגור לאדה"ר, שלא יתקיים בו כי ביום אכלך ממנו מות תמות. ולכן אמר אתה ידעת שבתי וקומי בג"ע, ויצאתי מתוכה לפי שבנת לריעי מרחוק, זה השבת שנק' ריע לישראל, כמ"ש בב"ר פ' י"א. אמרה שבת לפני הב"ה, רבש"ע לכלם יש בן זוג ולי אין בן זוג, א"ל קב"ה כנסת ישראל היא בת זוגך. וידוע ליודעי חן שהשבת היא בת זוג לדוד הנחתם בכתר מלכות. ארחי ורבעי זרית. פירשוהו רז"ל על הטיפה שהולד נוצר ממנה. שבורר הב"ה האוכל מן הפסולת, זהו בעת הבריאה לגוף האדם, אך יש שנוצר בלי אשה, והוא מ"ש בפ' ד' מיתות (סנהדרין סה:), אי בעו צדיקי ברו עלמא, רבא ברא גברא וכו'. ומשם נראה שהיה חסר בו הדבור. ז"ש וכל דרכי הסכנת. שפי' רש"י למדת, דהיינו שלימדת לאדם לעשות כן. אך יש הפרש בינך לביני, כי אין מלה בלשוני. שהאדם שאני בורא אין בו כח הדבור, אך אתה הן ה' ידעת כולה. כי יש לך כח לעשות הכל. וזה כדי שיהיה הפרש בינך לבין בריותיך. והוא לפע"ד מ"ש במדרש חזית ע"פ צאנה וראינה וכו'. במלך שברא כל בריותיו שלימות, דהיינו שיש להם כל החושים וכח הדבור, משא"כ בבריאת הצדיקים. אחור וקדם צרתני וכו'. כי אין כאן מקום להאריך. אודך על כי נוראות נפלאתי. שהייתי ראוי להיות נפל, ואתה עשית שהניח לי אדה"ר משנותיו, ועוד נפלאים מעשיך. שגם האבות ויוסף הוסיפו להניח לי משנותיהם, ונפשי יודעת מאד. כי נפשי היא נפשו של אדה"ר, מא"ד אותיות אד"ם. גלמי ראו עיניך. שהייתי ראוי להיות גולם, ועל ספרך כלם יכתבו. זהו מה שהראה לאדה"ר דור דור ודורשיו. אבל הם ימים יוצרו. שיובן עם מ"ש בויקרא רבה ריש פ' כ"ט ז"ל, נמצאת אתה אומר ביום ר"ה בשעה ראשונה עלה במחשבה. בשנייה נתיעץ עם מלאכי השרת. בשלישית כינס עפרו. בד' גבלו. בה' ריקמו. בששית עשאו גולם. בז' נפח בו נשמה. בח' הכניסו לג"ע. בט' נצטוה. בי' עבר. בי"א נידון. בי"ב יצא בדימוס. הנה זה מורה על חשיבותו של אדה"ר, כי בשאר ימי בראשית ברא כל א' ברגע, כדכתיב יהי אור ויהי אור וכן כלם. אך בבריאתו של אדם נתעכב כל היום כלו להורות על חשיבותו, וז"ש נפלאים מעשיך שבראת, אך ונפשי יודעת מאד מה שעשית עמי, כי הנה גלמי ראו עיניך וכו' ימים יוצרו. ששאר הבריאות נבראו תכף כל א' ביומו, ולא אחד בהם. שהוצרך ליום א' לבדו כמוני.

ובילקוט תהלים ע"פ זה, ר' יהושע אומר מהו ולו אחד בהם, מימים שברא הב"ה בחר לו א' מהם, יה"כ או שבת ע"כ. ויובן לפע"ד על פי הקדמה אחת ששמעתי מאדם גדול, הוא כמוהר"ר יהודה כהן נר"ו, בנו של בעל שער אפרים זלה"ה, שאמר לי בשם המקובל האלקי כמהר"ר יהודה חביליו זצ"ל ראש ישיבת חברון תוב"ב, שהיה אומר משמו של הרמ"ק זלה"ה, שמתחלת בריאתו של עולם היו ראויים הימים להיות מכ"ח שעות לכל א', ולהיות שהיו ששת ימים שוים ולא היה להם מושל וקצין, בקשו מהב"ה שיתן להם מלך גדול על כלם, ואמר להם רצונכם שאתן לכם יום א' שיהא לכם מלך, צריך שתגדלוהו משלכם ותתנו לו ד' שעות מכל יום ובזה יהיה לו שליטה עליכם, והוא השבת שנתנו לו ששת ימי המעשה כל א' ד' שעות, הרי כ"ד שעות של יום השבת. והוסיף הרב חביליו הנ"ל משלו, כי זהו שכתוב ולו אחד בהם. דכתיב בא' וקרי בו', כי מתחלה לא היה אחד בהם, שהיו זוגות זוגות א"ב ג"ד ה"ו, וכשנתן להם השבת ולו אחד בהם, שהיה א' בהם שאין לו בן זוג, דברי פי' חכם חן. בזה הדרך הנכון מובנים לי דברי המ' כמין חומר, מימים שברא הב"ה בחר לו א' מהם, דהיינו שממה שנתנו הימים משלהם נבחר השבת, והוא לפע"ד מה שאנו אומרים חמדת ימים אותו קראת, שהימים חמדו להיות להם ראש הוא השבת, וכן מצאתי בזהר חדש פ' וישב דף מ"ו ג', אמר לון קב"ה, אתון חללתון להאי שבת דאנא גזרנא דיהא מלך על כל שאר יומין. וזהו פי' הכתוב שאמר דוד, גלמי ראו עיניך וכו'. שגידלוהו משל אחיו, שהניחו לו משנותיהם. וזה כמו ימים יוצרו ולו א' בהם, שגידלו את השבת משעותיהם שהניחו לו. והיות הימים כ"ח שעות נלע"ד שהוא ע"ד הכ"ח עתים שבקהלת, שהם י"ד לטובה כנגד שעות היום, וי"ד לרעה כנגד שעות הלילה, ובשביל השבת נשארו כ"ד, י"ב שעות ליום וי"ב שעות ללילה.

ובזה אבין מ' ז"ל בב"ר פ' ס"ח. כי בא השמש (בראשית כח, יא). מלמד שהשקיע הב"ה גלגל חמה שלא בעונתה בשביל לדבר עם יעקב אבינו בצנעא וכו', אותן שתי שעות שהשקיע לו הב"ה חמה בצאתו מבית אביו אימתי החזירן לו, בחזירתו לבית אביו, הה"ד ויזרח לו השמש. והקשה בעל יפה תאר מנלן דהוו שתי שעות ותירץ בדוחק. ולדרכנו יכון מאד כי הנה שתי שעות יותר היתה ראויה הלילה להיות, והן הנה שהקדימה הלילה לכבודו של יעקב. וכן בחזרתו אותן שתי שעות שהיה היום ראוי להיות יותר החזירן לו, והשתא אתי שפיר ב' שעות דוקא. ונלע"ד ג"כ להבין הקרי כתיב, עם מ"ש בזהר פ' ויחי רכ"ד א', תניא אינון יומין דב"נ כד אתברי, כלהו קיימין בקיומייהו, נחתין ואזהרן לבר נש כל יומא ויומא בלחודוי, וכד ההוא יומא אתי ואזהר ליה, וב"נ עביד בההוא יומא חובא קמי מאריה, ההוא יומא סליק בכסופא וקאים בלחודוי לבר, עד דבר נש עביד מיניה תשובה, זכה תב ההוא יומא לאתריה ע"כ. ז"ש גלמי ראו עיניך. כשבראת אותי וראית כל הימים אשר אני חי על האדמה, ועל ספרך כלם יכתבו. הוא מ"ש כלהו קיימין בקיומייהו, וזהו גם כן ימים יוצרו. לשון צורה, שיהיו בצורתם ממש שהם בזה העולם. ואם יפגום בא' מהם יבדל מהאחרים, ולא אחד בהם עם א', דהיינו שיצא מכללם. אך כאשר יעשה תשובה חוזר למקומו ולו עם ו', אותו האחד חוזר בהם להמנות בכלל האחרים. ובס' גלי רזיא מצאתי כתוב שהשבת יצא מששת ימי המעשה, אך בדרך אחר מהנאמר וז"ל, תדע שהשבת יצא מן השביעיות של ששת ימי המעשה בזה האופן, כל היום הוא כ"ד שעות, כשתוציא מן כ"א שעות שהם ג' שביעיות, ג' שעות מהם הם קדש, כי כל שביעי הוא קדש, ונשארו ג' שעות חול מן הכ"ד שעות שלא הוסר מהם, תוציא מהם השביעי מן הג' שעות שהם תס"ב חלקים, (כי כל שעה היא תתר"ף חלקים, וג"פ תתר"ף הם ג' אלפים ר"מ חלקים, צא מהם השביעי הם תס"ב חלקים), ותוסיף עליהם תק"ם חלקים מן תרי נשפי של שבת מן הלילה ממעלי שבתא ובמוצאי שבת שהם ע"ר ע"ר, (דהיינו רביע שעה לכל א') יעלו אלף ב' חלקים. חסר ע"ח לתשלום שעה אחת להיות ד' שעות, נמצא שבכל יום ויום עם תרין נשפי דיליה יש ד' שעות קדש לה', ומה שנחסר לתשלום השעה ע"ח חלקים ו' פעמים שהם תס"ח, צריך להוסיף מחול על הקדש במעלי שבתא ובמוצאי שבת, הרי לפניך ד' שעות בכל יום הם קדש, נמצא שבו' פעמים ד' שעות מן ששה ימים של חול נעשה השבת, ויעלו בידך כ"ד שעות של קדש שהם גנוזים בתוך ששת ימי המעשה, והוא רמוז בששה פעמים אור בפ' בראשית, על שם האור של הקדושה הגנוז בתוך כל יום ויום עכ"ל. ולדרך זה אני מבין מ"ש במכילתא פ' יתרו, זכור ושמור, זכור מלפניו ושמור מלאחריו, מכאן אמרו מוסיפין מחול על הקדש, משל לזאב שהוא טורף מלפניו ומלאחריו ע"כ. וזה כי בע"ש צריך להוסיף מחול על הקדש, ולכן אמר זכור מלפניו, שכשאתה עוסק במלאכתך ביום הששי, צריך שתזכור שהשבת נכנס ותניח מלאכתך, וגם בשבת עצמו אף כי כבר פנה היום צריך להמתין ולהוסיף מחול של הלילה על הקדש, וזהו שמור מלאחריו, מל' ואביו שמר את הדבר. מכאן אמרו כלומר ממה ששינה לשונו מזכור לשמור, נפקא לן שצריך להוסיף מחול על הקדש. ולפי שיקשה מה לנו בתוספת זה, והרי כל עצמו של השבת בא ממה שנותנין לו כל הימים כ"ד שעות של קדש, ולמה לנו להוסיף עליהם. לכן בא במשל לזאב שהוא טורף מלפניו ומלאחריו, כי מפחדו שיחסר לו, לא די לו במה שטורף נגדו אלא טורף מלפניו ומלאחריו, למען יעדיף ולא יחסר. כך השבת הוא טורף משאר הימים כ"ד שעות שהוא יומו, ולמען לא יזלזלו בקדושתו, טורף מלפניו ומלאחריו. ודייק טורף כי אין לו מעצמו כלום. ועל כל אלה אמר הכתוב בפ' ויקהל, ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון וכו'. כי כיון שבכל יום יש שבת מאותם ד' שעות דקדושה, לכן נק' השביעי שבת שבתון, כי הוא כפול ומכופל בקדושה משאר ימים.

והוא מש"ה במזמור צ"ב. מזמור שיר ליום השבת. דהיינו שהשבת מזמר ומשורר ומודה לה' על החסד שעשה עמו להגדילו משאר הימים, וזהו להגיד בבקר חסדך. שנטלת שתי שעות מן היום ליתן לי, ואמונתך בלילות לקצר את שעות החשך ג"כ שתי שעות, כדי לעשות אותי יום שלם. כי שמחתני ה' בפעלך. ובזה במעשי ידיך ארנן. שמעשה ידיך דהיינו ששת ימי המעשה שבהם עשית כל מעשיך, משם ארנן שנתת לי חלק מהם. ועוד יאמר טוב להודות לה'. עם מ"ש בב"ר פ' י"א ז"ל, כיון ששקעה החמה בלילי שבת, בקש הב"ה לגנוז האורה וחלק כבוד לשבת וכו'. ר' לוי בשם ר' נזירא אמר ל"ו שעות שימשה אותה האורה, י"ב של ע"ש וי"ב של לילי שבת וי"ב של שבת ע"כ. כי הנה אחר חטאו של אדה"ר נגנז האור הראשון ששימשה כל ששת ימי בראשית כאמור שם בב"ר, ואלולי קדושת השבת היה ראוי ליגנז בליל שבת, וזש"ה ולו אחד בהם, דהיינו ל"ו שעות ששימשה האורה, כי גם בע"ש מתחלת קדושת שבת, כדכתיב והיה ביום הששי והכינו וכו'. ולכן אמר טוב להודות לה'. על שלא נחשך האור בליל שבת, ולזמר לשמך עליון על יום שבת עצמו, להגיד בבקר חסדך ביום ש"ק, ואמונתך בלילות ב' לילות, דהיינו שלא נחשך ליל ש"ק, וגם בליל מוצאי שבת אמר שם בב"ר פ' י"א. כיון ששקעה החמה במוצאי שבת, התחיל החשך ממשמש ובא ונתיירא אדם הראשון, מה עשה הב"ה זימן לו שני רעפים והקישן זה לזה ויצא מהן אור ובירך עליה, ועוד יובן ואמונתך בלילות ב' לילות, היינו ליל יציאת מצרים וליל קריעת ים סוף, שכן בזהר פ' בא דף ל"ח א' אמר על ליל יציאת מצרים, ותנא נהיר ליליא כיומא דתקופה דתמוז וחמא כל עמא דינוי דקב"ה, הה"ד ולילה כיום יאיר כחשכה כאורה. וליל קריעת ים סוף ג"כ כתוב ויאר את הלילה. וכתוב אצלנו שאותו לילה שימש האור הראשון לישראל. והמזמור הזה כתוב במגלה עמוקות אופן נ"ח, שאומרת אותו הנשמה ביציאתה מן הגוף, ועיין בפרקי ר"א פ' י"ט, שדרשוהו על פטירתו של אדם.

ולענין זה נבאר מ' ז"ל במכילתא פ' יתרו, זכור את יום השבת לקדשו. תהא זוכרו מאחד בשבת, שאם יתמנה לך מנה יפה, תהא מתקנו לשם שבת. ר' יצחק אומר לא תהא מונה כדרך שאחרים מונין, אלא תהא מונה לשם שבת ע"כ. ונלע"ד דהני תנאי כהני תנאי, דתניא בי"ט פ"ב (טז.), אמרו עליו על שמאי הזקן, שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, מצא בהמה נאה אומר זו לשבת, מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו היו לשם שמים, שנאמר ברוך ה' יום יום ע"כ. וזה כי שמאי היה עשיר, והיה סובר כהאי תנא שאמר שאם יתמנה לך מנה יפה תהא מתקנו לשם שבת, וזהו פירוש זכור את יום השבת. שבכל יום יזכור את יום השבת, שאם תזדמן לו בהמה נאה יאמר זו לשבת. ואם נזדמנה לו אחרת נאה הימנה היה אוכל את הראשונה, כיון שכבר עליה שם שבת, הוי כאוכל לכבוד שבת, להניח הנאה הימנה לשבת, אך הלל שהיה עני היה אוכל כל ימיו לשם שמים, דסבירא ליה שמ"ש זכור את יום השבת, ר"ל שיאמר אחד בשבת, שני בשבת וכן כלם, שבזה זוכר בכל יום את השבת. וז"ש ר' יצחק לא תהא מונה כדרך שאחרים מונים, הם האומות שקורין לכל יום שם בפני עצמו לז' כוכבי לכת, רק בכל יום תהא מונה לשם שבת לומר אחד בשבת וכו'. וזה לפי שבכל יום יש קדושת שבת, בין לפי הקדמת הרמ"ק בין לפי מ"ש בגלי רזיא. והוא מש"ה ברוך ה' יום יום יעמוס לנו. שמכל יום יעמוס לנו לעשות את השבת.

בכל אלה הדברים נודע הדבר למה נקרא השבת הזה שבת הגדול, כי כשם שהכהן הגדול נק' כן בשביל שיגדלוהו משל אחיו, כן השבת ג"כ יגדלוהו משאר הימים. אך צריך ישוב למה לא נקרא כן שבת בראשית, ולמה זה השבת קודם הפסח קורין אותו שבת הגדול. אמנם הנה כתבנו במקום אחר כי בדברות ראשונות נאמר בטעם השבת, כי ששת ימים עשה ה' וכו'. שהוא חדוש העולם, שזה מורה שבת בראשית. אך עדין היו אפיקורוסים אומרים שאין כחו יפה לשדד המערכות, לכן בדברות אחרונות נאמר וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלקיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה על כן צוך ה' אלקיך וכו'. זהו עיקר הטעם לצווי השבת, לידע כי יש בכחו ית' לשדד המערכות, כי הוא הבורא ומשדד אותם, וזה היה ביציאת מצרים. ובפרט ביום השבת הזה שהיה אז בעשור לחדש, שצוה אותם בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית. והטעם כי המזל השולט בחדש ניסן הוא מזל טלה אלוק של מצרים, והראה להם כי בכחו להכניע כל ככבי השמים וכסיליהם, שאפילו בזמן שליטתו של טלה, זה כחו גדול לשדד כחו ולהוציא את ישראל מתחת ידם. ובזה נתרץ מה שהקשה הבית יוסף על מ"ש בטור או"ח סי' ת"ל, למה נקרא שבת הגדול, מפני הנס שנעשה בו, שפסח מצרים מקחו בעשור והיה שבת, ולקחו להם כל א' שה לפסחו וקשרו אותו בכרעי מטתם, ושאלום המצרים למה זה לכם, והשיבום לשוחטו לשם פסח במצות השם עלינו, והיו שיניהם קהות על ששוחטין את אלקיהם ולא היו רשאין לומר להם דבר עכ"ל. ועל זה הקשה הבית יוסף וז"ל, ואם תאמר לפי טעם זה הוה להו למקרי לכלהו יומי דמעשור לחדש עד ערב הפסח ימים גדולים, דבכלם נעשה נס, וי"ל שעיקר הנס היה בהתחלה, שאז היה עיקר קהיון שיני המצרים, אבל אחר שעבר היום הראשון, כיון דדשו דשו עכ"ל. וגם הב"ח כתב שם מה שתמהין העולם, דאמאי יחסוהו לנס אל השבת ולא ליום העשירי בחדש, כבר נאמרו בו דברים הרבה, ואני קבלתי דהטעם הוא לפי שבעשור לחדש עלו מן הירדן וכו' וע"ש. והדבר תמוה איך יהיו תולים תניא בדלא תניא, דכשיצאו ממצרים עד שעלו מן הירדן עברו ארבעים שנה, ואיך יקראוהו שבת הגדול על שם העתיד. לכן נלע"ד כי לדרכנו יתורצו הקושיות כלם. כי לפיכך נקרא שבת הגדול מהטעם שפירשנו, כי נגדל משל אחיו, וזה ניכר ביציאת מצרים באותו שבת קודם שיצאו, שבזכות השבת לא יכלו המצרים לדבר דבר כנגד ישראל אף שרואים את אלקיהם קשור בכרעי מטתם. והטעם למה קשרוהו בכרעי מטתם, נלע"ד שזהו להורות באיזה זכות יצאו ממצרים, והוא מ"ש ז"ל בדמיך חיי, חיי בדם פסח, חיי בדם מילה. דהיינו ששמרו בריתם ולא נטמאו במצרים, כי אחת היתה ופרסמה הכתוב כנודע, ואמרו ז"ל שבשביל ד' דברים נגאלו אבותינו במצרים, ואחת מהם שלא נמצא א' מהם פרוץ ערוה, ובזה זכו ליגאל ואז קיימו מצות מילה כתקונה. ולכן קשרוהו בכרעי מטתם, לרמוז שאחזו מעשה אבותיהם בידיהם, שהיתה מטתם שלימה, דהיינו יעקב והשבטים שבטי יה עדות לישראל. וברא כרעא דאבוה, ולכן מה טוב ומה נעים הרמז בכרעי מטתם, דהיינו שהלכו בעקבות אבותיהם, להיות גם הם מטתם שלימה שלא להתערב במצריות, וכן אמרו בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים, ודוק. ועוד טעם אחר לקהות שיני המצרים, לפי שהיו ישראל ג"כ עובדין לטלה, כמ"ש ובגלולי מצרים אל תטמאו. וזאת היתה לו לשטן לקטרג עליהם, הללו עובדי ע"א והללו עע"א, עד שהוצרך לצוותם משכו וקחו לכם וכו'. ופירשו רבותינו משכו ידיכם מע"א וקחו לכם צאן של מצוה, וזה היה דבר תמוה להתיר להם מוקצה ונעבד. אך כונתו ית' היתה במה שידענו, היכי דמי בעל תשובה, שבא דבר עבירה לידו וניצול הימנה. מחוי רב יהודה באותה אשה באותו מקום באותו פרק. ולכן רצה הב"ה שיקחו השה בעשור לחדש, דהיינו באותו פרק שהיה עיקר עבודתו להיותו אז בתקפו. ולהיות שאמרו כל השומר את השבת אפילו עובד ע"א כאנוש מוחלין לו, לכן צום ליקח השה בשבת דוקא, לכפר על מה שעבדוהו לע"א, ולכן תלה הנס בשבת עצמו, לפי שבו ביום נקרא גדול, להיות שזכותו גרם לבטל ע"א ולהוציאם מעבדות לחירות. ועוד טעם אחר כי פרעה גזר שלא יהיו נפשין ונחין ביום השבת, ואז בטלה גזרתו ושמרוהו כהלכתו, ולכן השבת שקדם ליציאת מצרים נק' שבת הגדול. והיינו דתנן בפרק ערבי פסחים, מה בין פסח מצרים לפסח דורות, מצרים מקחו בעשור וטעון הזאה באגודת אזוב על המשקוף ועל שתי המזוזות, ונאכל בחפזון בלילה אחד. ופסח דורות נוהג כל שבעה ע"כ. הרי אלה הג' דברים שאמרנו מקחו בעשור היינו באותו פרק. וטעון הזאה וכו' היינו באותה אשה, שמהשה עצמו שהיו עובדין, היו לוקחין אותו לשם פסח ושוחטין ומזין דמו, וראה את הדם וכולי, ופסח ה' על הפתח. וקטגור נעשה סניגור. ונאכל בחפזון בלילה א', היינו באותו מקום ממש שעבדוהו במצרים, ושם אכלוהו לכאורה, אף שהאמת כן הוא שהלכו על כנפי נשרים לבית המקדש, אך הפשט לא יופשט שנראה למצריים שאכלוהו שם.

ובזה נבין מ' ז"ל בשמות רבה פ' י"ז ז"ל, ד"א משכו וקחו לכם צאן. הה"ד יבושו כל עובדי פסל, בשעה שאמר הב"ה למשה לשחוט הפסח, א"ל משה רבון העולם, הדבר הזה היאך אני יכול לעשות, אי אתה יודע שהצאן אלקיהן של מצרים הן, שנאמר הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו. א"ל הב"ה חייך אין ישראל יוצאין מכאן עד שישחטו אלקי מצרים לעיניהם, שאודיע להם שאין אלקי הגויים כלום וכו'. הוא הדין והוא הטעם שעד שישחטו השה לא יצאו, כי אם לא תתבטל ע"א שלהם ויכנע שר שלהם מלמעלה, לא יפרקו עולם מעליהם, ולכן אמר אין ישראל יוצאין מכאן עד שישחטו אלקי מצרים לעיניהם דוקא, שבזה ימסרו עצמם על קדושת ה', ובזכות זה יגאלו משם. ועוד ניתן טעם נכון למה נקרא שבת הגדול, והוא עם מ"ש בספר מגלה עמוקות אופן קצ"ג ז"ל, אמון מנא שר גדול של מצרים, היה ביד ימינו שעיר עזים של מכירת יוסף, וביד שמאל איל של יצחק, והיה מקטרג תמיד על מכירת יוסף ועל עקדת יצחק שהעלה איל תחתיו. והנה בא משה שהוא בעל הצאן בשעה ששחט קרבן פסח, והעביר את האיל מצד שמאל, אבל שעיר עזים שביד ימין עדין במקומה עומדת, ונפרע אותו הקטרוג ביום חרבן הבית, בסוד ביום שיזועו שומרי הבית והתעותו אנשי החיל. הם עשרה הרוגי מלכות וכו'. והנה בזהר חדש פ' וישב דף מ"ז א' איתא ז"ל, אמר לון קב"ה אי אתון נטרין להאי שביעאה, לית רשו למדת דינא לקטרגא בכו, ועל דא תנינן יכולה היא שבת שתרחם עלינו וכו'. הנה כי בשמירת השבת מתבטל ג"כ הקטרוג של מכירת יוסף, ולכן נק' שבת הגדול לפי שבו ביום העביר משה קטרוג השר של מצרים בב' קטרוגיו, וזה בשמירת השבת ולקיחת הפסח, שבשחיטתו עובר לגמרי קטרוג העקדה. והטעם כי במסור ישראל עצמם על קדושת ה', הורו למפרע שגם יצחק נעקד ברצון, וכן אברהם היה רוצה לשוחטו אלולי שעכבו הב"ה, ובזה עולה יפה המ' הנ"ל אין ישראל יוצאין מכאן עד שישחטו השה שהוא אלקי מצרים, כדי להעביר קטרוג שר מצרים, והוא הנכון.

נחזור לעניננו ונבאר המ' שהקדמנו שכתוב בילקוט תהלים קל"ט קודם המ' הנ"ל, והמ' הזה קשה להולמו, שהרי כשיצאו ישראל ממצרים היה יום חמישי כמ"ש בשבת פ"ט (פו:), ויום קריעת ים סוף לא היה באותו יום, כי בשביעי אמרו שירה והוא היה יום רביעי. וביום הזה אני נותן את התורה, זה ודאי היה בשבת כמ"ש שם פ"ט דשבת (פו:), לכולי עלמא בשבת ניתנה תורה. וא"כ איך יתישב המ' ביום הזה וכו'. דנראה דהכל היה ביום א'. אמנם בכל מה שכתבנו אתי שפיר, כי השבת נגדל משאר ימים ולכן נתקדש לעצמו, ואותו שבת שיצאו אח"כ ממצרים, באותו יום היתה הגאולה שאז לקחו הפסח וקשרוהו בכרעי מטותיהם כנ"ל, ומאז נגזר שיצאו ממצרים כנודע וכנזכר במ' שמות רבה דלעיל. לכן ולו אחד בהם. שאותו היום נתיחד לגאול את ישראל ממצרים. וכמו כן באותו היום נגזר נס קריעת ים סוף ומפלת המצריים, כי עד קריעת ים סוף לא נצולו, כדכתיב ויושע ה' ביום ההוא וכו'. לפי שעדין היה המקטרג מקטרג עד שטבעו בים סוף כנז' במדרש. ביום הזה אני נותן את התורה. כלומר כל הנסים הללו נעשו בזכות קבלת התורה, כמ"ש בשמות רבה פ"ג. וכי אוציא את בני ישראל ממצרים, מה זכות יש בידם שאוכל להוציאם, והשיבו הב"ה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון וכו'. הוי יודע שבזכות התורה שהן עתידין לקבל על ידך בהר הזה הם יוצאים משם. ולא נשתנה יום א' קאי לשעבר, שכיון שיצא מפי הב"ה דבר לטובה לא חזר בו ולא נתחלש לעתיד, שבו ביום עתידין ליגאל. וזהו ולא בא' שלא נשתנה ולא נתחלש, ולו בו' שהוא מיוחד לכך. ואח"כ ר' יהושע אומר מהו ולו אחד בהם, מימים שברא הב"ה בחר לו א' מהם יום הכפורים או שבת. והנה על השבת כבר פירשנו לעיל. אך לענין יום הכפורים מהו בחר לו א' מהם. אך יובן עם מה שעוד אמרו שם בילקוט, ר' יהושע אומר שס"ה ימים הם, וליחידו של עולם אחד מהם, ר' לוי אמר זה יום הכפורים. וזה במה שכתוב בפרקי ר"א פ' מ"ו,, ואלולי יום הכפורים לא היה העולם עומד, שיום הכפורים מכפר בעה"ז ובעה"ב, שנאמר שבת שבתון הוא לכם. שבת העה"ז, שבת העה"ב, ואפילו כל המועדים עוברים יום הכפורים אינו עובר וכו'. וגם אמרו שהשטן גי' שס"ד וימות השנה שס"ה, לפי שאין לו רשות לקטרג על ישראל ביה"כ. ז"ש וליחידו של עולם א' מהם, לפי שהיום קדוש לאדוננו לכפר עונות עמו, והוא האמור בפרשת אחרי מות, כי ביום הזה יכפר עליכם. וכבר פי' אותו בדרוש החדש יע"ש. ואמר אח"כ שבת שבתון הוא לכם. כי כשם שהשבת הוא יום מיוחד לה' כן יום הכפורים, ועליהם נאמר ולו אחד בהם וכתיב ולא, לרמוז שליחידו של עולם, כאילו אמר ולא' שהוא יחיד בעולמו, יש ג"כ יום מיוחד הוא השבת בשבוע, ויה"כ בשנה. וכן הוא ג"כ במספר השנים, כי כשם שיש ששת ימי המעשה וביום השביעי שבת, כך יש שש שנים ובשביעית שבת לה'. וכן יש שבע שמטות ואח"כ יובל, כנגד יה"כ שהוא יובל ממש כנודע לי"ח. ועל כן נתאחדו אלו השתי מעלות ביום הזה שהוא יום שבת הגדול, ואירע בפ' אחרי מות שבה כתוב שבת שבתון הוא לכם, שכשם שהשבת נבחר מששת ימים, כך יה"כ נבחר מכל ימות השנה. עוד נתן טעם למה נקרא שבת הגדול, הרב בעל מטה משה סי' תקמ"ב וז"ל, אמר מורי הרב ז"ל כי לכך קורין אותו שבת הגדול, על שם ההפטרה שקורין בההוא שבת, דכתיב בה הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא. ובזה יתורץ ג"כ מה שקורין אותו שבת הגדול ולא שבת גדול עכ"ל. וכ"כ בעל הלבושים טור או"ח סי' ת"ל וז"ל, ונראה לי טעמא דמפטירין וערבה בכל שבת הגדול, משום דכתיב בה הנה אנכי שולח לכם וכו'. שהוא דומה לבשורת משה הגאולה במצרים, והוי מעין המאורע בכל שבת הגדול עכ"ל. וצריך לסמוך לזה כל מה שאמרנו, שלפי שהיתה הגאולה בשבת זה בלקיחת הפסח, לכן נק' שבת הגדול, שבניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל.

ובזה נבא לביאור ההפטרה המתחלת במלאכי ג'. וערבה לה' מנחת יהודה וכו'. ובויקרא רבה פ' ז' איתא ז"ל, כימי עולם כימי משה, וכשנים קדמוניות כשני שלמה. רבי אומר כימי עולם כימי נח, וכשנים קדמוניות כימי הבל, שלא היתה ע"ז בימיו ע"כ. ומלבד מה שפירשנו במ' זה בדרוש לפ' מקץ וחנוכה, עוד נפרש כי ידענו ששלימות הקרבן שייך בין במקריבים בין בנקרבים, כמו שפי' בזה הפסוק האמור בריש נביא זה, וכי תגישון עור לזבוח אין רע וכו'. יע"ש בפי' ההפטרה ההיא, לכן אמר שלעתיד לבא וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים, בין מצד המקריבים בין מצד הנקרבים, וכנגד המקריבים אמר כימי משה, שנאמר ויזכור ימי עולם משה עמו. שאז היו ישראל מתנהגים על פי התורה אשר היה מורה להם, ולכן קרבנותיהם היו רצויים, וכל שכן כשמשה הקריב שעל ידו שרתה שכינה וירדה למטה, וירד ה' על הר סיני. וכתיב בפ' שמיני ויבא משה ואהרן אל אהל מועד וכו'. וירא כבוד ה' אל כל העם. וכנגד הנקרבים אמר כשני שלמה, שהקריב קרבנות הרבה כמ"ש במלכים א' ח'. ויזבח שלמה את זבח השלמים אשר לה' בקר עשרים ושנים אלף וצאן מאה ועשרים אלף. ואז היתה הלבנה במלואה. אמנם קשה לרבי, דלפי זה היה לו לומר ג"כ כימים קדמונים, ולמה במשה אמר ימים ובשלמה שנים, ועוד כיון ששלמה היה אחר משה, למה אמר וכשנים קדמוניות שנראה שקדמו לימי עולם. לכן פי' כימי עולם כימי נח, שכתוב בו וירח ה' את ריח הניחוח, שגם הוא ריבה בקרבנותיו, ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור ונתקבלו מאתו ית', שלכן אמר לא אוסיף לקלל את האדמה וכו' עוד כל ימי הארץ וכו'. שבזה מיושב היטב אמרו כימי עולם, שע"י קרבנותיו של נח נתבסם העולם וחזרו הימים למקומם, מה שלא היה בשנת המבול שלא שימשו המאורות והיו הימים נפגמים. וכשנים קדמוניות בימי הבל שקדם לנח, שלהיותו צדיק וכל מעשהו באמונה, וישע ה' אל הבל ואל מנחתו. שאז לא היתה ע"א בעולם והקרבן היה לה', ולכן הקדים נח להבל, להקדים הנקרבים למקריבים, שכן צריך שהקרבן בעצמו יהיה ראוי ואח"כ יקריבהו אדם כשר והגון. ולפי שכתוב ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חקי. ופירשנו אותו על בלעם הרשע שרצה להקריב קרבנות כנגד אבות העולם, שעליהם נאמר אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח, ולו אמר אלקים מה לך וכו'. שאין לך עסק בקרבנות. ואתה שנאת מוסר ותשלך דברי אחריך. כשאמרתי לא תלך עמהם לא תאור את העם וכו', אם ראית גנב ותרץ עמו. שהוא בלק שהיה רוצה לגנוב את ישראל ולהדיחם מעבור את הארץ אשר נתן להם ה'. ועם מנאפים חלקך. שנתן עצה לבלק להפקיר בנותיו. פיך שלחת ברעה וכו'. שמברכותיו אתה למד מה היה בלבו לקללן. וכל אלה הדברים פוסלין הקרבן כמ"ש שונא גזל בעולה. וגם אלקיהם של אלו שונא זימה הוא. לכן כתוב שם במלאכי ג'. וקרבתי אליכם למשפט, שיובן עם מ"ש בזהר פ' בלק דף קצ"ט ב', ויסרתיך למשפט. שפירשו על יום הדין הגדול ע"ש. והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים. אלו בלק ובלעם ששניהם היו מכשפים וקוסמים ונואפים, זה בעצתו וזה במעשיו שהפקיר בתו לזנות, וכן בגזלנים שאמר ובנשבעים לשקר ובעושקי שכר שכיר. שאין לך גזל גדול מזה כנודע, ואמר שם הביאו את כל המעשר אל בית האוצר, לפי שבערב פסח של שנה רביעית ושל שביעית היה הביעור, כדתנן בפ"ה דמעשר שני, לכן צוה על המעשרות ליתנן בזמנן ולא יעבור הזמן ההוא. והנה אמרו ז"ל שאין הברכה שורה אלא על דבר הסמוי מן העין, ובזהר פ' פקודי רכ"ה א' איתא ז"ל, ר' יצחק שאיל ליה לר"ש, א"ל הא אוקמוה דברכתא לא שריא במלה דמדיד וקאים במדידו ובמלה דקאים בחושבנא, הכא במשכנא אמאי הוה כלא בחושבנא, א"ל בכל אתר דסטרא דקדושה שריא עליה, ברכתא שריא עליה תדיר ולא אתעדי מיניה, מנלן ממעשר, בגין דאתיא חושבנא לקדשא, ברכתא אתשכחת ביה וכו'. ז"ש הביאו את כל המעשר וכו'. ואם תאמרו איך ברכתא שריא בדבר המדוד. על זה אמר ובחנוני נא בזאת דווקא, שזה יוצא מן הכלל שאע"פ שאין לעשר אומדות, והריקותי לכם ברכה עד בלי די. ואמר לבסוף זכרו תורת משה עבדי וכו'. שיובן עם מ"ש במדרש, בקש משה שתהא המשנה בכתב, ולא רצה הב"ה לפי שצפה שאומות העולם עתידין לתרגם את התורה וכולי. כנזכר אצלנו במקומו וגם בתנחומא פרשת נח, אמר שעל זה כפה עליהם הר כגיגית שיקבלו תורה שבעל פה. לכן אמר זכרו בעל פה, תורת משה עבדי שניתנה לו תורה במתנה כדי שיזכור אותה, וכן אתם זכרו אותה, אשר על כן צויתי אותו בחורב על כל ישראל שתהיה נתונה להם לבדם. ולהיות שהיא ארוכה מארץ מדה, ומרוב הטרדות נולדו בה ספיקות הרבה, לכן הנני אנכי שולח לכם את אליה הנביא, שהוא יתרץ קושיות ואבעיות. והשיב לב אבות על בנים, נלע"ד שיובן עם מ"ש בעירובין פ"ה (נג.), א"ר יוחנן לבן של ראשונים כפתחו של אולם, אחרונים כפתחו של היכל, ואנו כמלא נקב מחט סדקית וכו'. מפני זה אמר שלעתיד לבא ישוב לב אבות על בנים, שגם לבנים יהיה להם לב רחב כפתחו של אולם. ולפי שברבות הימים רבו מחלוקות בישראל, והוצרכו לתקן תקנות ולגדור פרצות, ואסרו מה שהתירו הראשונים. לכן בסור הסבה יסור המסובב, ויחזור לב בנים על אבותם, לילך בעקבותיהם ולהתנהג כמותם. וגם כפשוטו לשים שלום בעולם, פן אבוא והכתי את הארץ חרם. שבשביל המחלוקת העולם חרב והארץ תשאה שממה, לכן חזר ואמר הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא. ותשורה ה"ן להביא. ואז יקום עם כלביא. יהיה רצון שיהיה בב"א. בילא"ו.