משנה ח

עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, ואלו הן, פי הארץ, ופי הבאר, ופי האתון, והקשת, והמן, והמטה, והשמיר, והכתב, והמכתב, והלוחות. ויש אומרים אף המזיקים, וקבורתו של משה, ואילו של אברהם אבינו. ויש אומרים אף צבת בצבת עשויה.

הרב בעל תי"ט נדחק הרבה לכוין אלו העשרה דברים עם עשרה מאמרות שבהן נברא העולם, וזה משום דאשתמיטתיה מה שכתב בעל חקור דין ח"ג פ"ג ז"ל: כי כל ישעו וכל חפץ שליחותו בעשרה דברים שנבראו בע"ש בין השמשות וכלם מעשה נסים, הכין אותם החסד האלקי לתקן כל א' בזמנו מקלקול הטבע הישר שנברא בעשרה מאמרות, את אשר עיותו אדם ביקר בל ילין, ולא נתחדש דבר מהם אשר פריו יתן בעתו בצאתו מן הכח אל הפועל, אלא על ידי מרע"ה ובזכותו, וכלהו זיל קרי בי רב חוץ מהקשת והשמיר שאנו צריכין בהן לדברי הגדה, וכבר דרשו (ב''ר פ' כ"ו): בשגם (בראשית ו, ג) זה משה. שבזכותו הגינה על נח ובניו, והם בעלי ברית הקשת, והשמיר שימש ג"כ בימיו לפתח על אבני האפוד את שמות בני ישראל וכו'. ועל פי הדברים האלה נלע"ד להבין אמרי בינה של התנא האלקי הזה, כי הנה אחר שחטא אדם ופגם בכל העשרה מאמרות כנודע, ונזכר אצלנו בדרושים שלנו, רצה הב"ה לתקן העולם ע"י בריאת אלו הדברים בערב שבת בין השמשות, דהיינו בשעת קלקול אדה"ר, כמ"ש רז"ל (סנהדרין ל''ח ע''ב): בעשירית סרח, בי"א נידון, ובא השבת ונעשה לו סניגור, כמ"ש מזמור שיר ליום השבת (תהלים צב). שאדם הראשון אמרו על מה שהשבת נעשה סנגורו. ע"ש בילקוט (המזמור הזה אדם הראשון אמרו, לפי שבא יום השבת ונעשה סניגור לאדם לפני הקב"ה ואמר, רבון העולם, בששת ימי המעשה לא נהרג איש בעולם ובי אתה מתחיל, זו היא קדושתי וזו היא ברכתי. וניצל אדם הראשון מדינה של גהינם בזכות השבת, וכשראה אדם כחה של שבת, התחיל משורר מזמור שיר ליום השבת. אמר ליה השבת, ולי אתה אומר הימנון, אני ואתה נאמר הימנון להקב"ה, טוב להודות לה'). וגם זה בזכות מרע"ה, שכן מ'זמור ש'יר ל'יום ה'שבת. ר"ת למש"ה כנז' בכתבי האר"י זלה"ה. ונלע"ד שלכן בסיום התורה כתוב (דברים לד, יא): לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' וכו'. שכן ביציאת מצרים נתקנו העשרה מאמרות, וכל שכן בנתינת התורה בעשר דברות, ולכל היד החזקה (שם יב). על ידי המטה אשר בידו, וכן השמיר שעל ידו פתחו אבני האפוד, ובזה נרמזו ג"כ הכתב והמכתב והלוחות ששיברם משה בידו החזקה, ולכל המורא הגדול. במה שצוה (במדבר טז, ל): ופצתה האדמה את פיה. וכן פי האתון להכחיש את בלעם, שהיה בזכות משה, ופי הבאר והמן, אשר עשה משה לעיני כל ישראל. וכן הקשת שהוא בכלל האותות והמופתים, כל אלה היו ג"כ בראשית ברא אלקים, בזכות משה שנקרא ראשית, וירא ראשית לו וכו' (דברים לג, כא). והנה המאמר הראשון, בראשית ברא אלקים (בראשית א, א). דבראשית נמי מאמר הוא (ר''ה ל''ב ע''א). בדבר ה' שמים נעשו וכו' (תהלים לג, ו). ובשביל חטא אדה"ר, והארץ היתה תהו ובהו (בראשית א, ב). אלו מעשיהן של רשעים (ב"ר פ' ב') שמאבדין את העולם כדלעיל בריש פירקין, וכנגד זה ברא פי הארץ להעניש לקרח ועדתו שהרשיעו והתריסו נגד מרע"ה, ואז צוה משה (במדבר טז, ל): ואם בריאה יברא ה' וכו'. כי בזה נודעה יד ה' את אויביו. המאמר השני ויאמר אלקים יהי אור (בראשית א, ג). ולא זכה העולם להשתמש לאורו בעבור פגם אדה"ר וגנזו לצדיקים לעתיד לבא, וכנגד זה ברא את פי הבאר לתקן את אשר עותו אדה"ר. וזה יובן עם מ"ש בזהר פ' תרומה דף קמ"ח ב' ז"ל: אר"ש ההוא אור אתגניז לצדיקייא לעלמא דאתי וכו', ולית לך יומא דלא נפיק מיניה לעלמא ומקיים כלא, ועליה זן הב"ה עלמא, ובכל אתר דלעאן תמן באוריתא בליליא, חד חוטא נפיק מההוא אור גניז ואתמשיך על אינון דלעאן ביה, דכתיב (תהלים מב, ט): יומם יצוה ה' חסדו וכו'. כי התורה נקראת אור, כי נר מצוה ותורה אור (משלי ו, כג). ואיתא בב"ר פ' ג': א"ר סימון ה' פעמים כתוב כאן אור, כנגד חמשה חומשי תורה. ובכתבי האר"י: שהשותה מבארה של מרים מתרחב לבו להבין טעמי תורה ותלמודו מתקיים בידו. ובספר כל בו (סי' מ"א. דין תפלת מוצאי שבת והבדלה) איתא ז"ל: מצינו בהגדה שבארה של מרים בימה של טבריה, וכל מוצאי שבת מחזירין אותו על כל מעיינות ועל כל בארות, וכל מי שהוא חולה וישתה ממנו מתרפא מכל תחלואיו עכ"ל. ונלע"ד כי הנה כל ששת ימי בראשית שמש האור הראשון ובליל שבת קדש לא היה חשך, כדכתיב (תהלים קלט, יב): ולילה כיום יאיר. אך במוצאי שבת התחיל החשך לשמש, וזימן לו הב"ה לאדה"ר שני רעפים והוציא אש מביניהם כנז' לרז"ל (ב''ר פ' פ"ב). ולכן כיון שהרגיש אדה"ר שחשך העולם ומהחשך באים כל מיני משחית ומזיקין, זימן לו הב"ה בארה של מרים לרפאת כל תחלואיו ודוק. המאמר השלישי יהי רקיע (בראשית א, ו). וכתוב בזהר בראשית י"ז א': הכא בפרט רזא לאפרשא בין מיין עלאין לתתאין ברזא דשמאלא, כד אתער שמאלא אתער מחלוקת, ובההוא מחלוקת אתתקף אשא דרוגזא ונפק מיניה גהינם וכו'. והנה בפ' בלק ר"ז א' איתא ז"ל: באלין כתרין תתאין אית ימינא ואית שמאלא, מסטרא דימינא חמרי ומסטרא דשמאלא אתני. ועוד שם ר"ז ב': תנא אר"ש כמה חכים בלעם בחרשוי, דהא בשעתא דאשגח, [לאשכחא] עיטא לנפקא מרשותיה דקב"ה, אסתכל בחרשוי ולא אשכח בר ההוא אתון וכו', מה עבד קב"ה אקדים למלאכא דרחמי לקיימא לקבליה ויסתיר חרשוי וקסמוי וכו', בגין לסתור חכמתא דיליה ולאסטאה לאתניה מההיא ארחא וכו'. הרי שבראות הב"ה דסטרא דשמאלא אתתקפת ובזה סבר בלעם לברך את ישראל מסטרא דאתניה סטרא דשמאלא, ברא ה' את פי האתון, כמ"ש שם בזהר בלק דף ר"א ב'. להכניע כח סטרא דשמאלא ולהכחיש לבלעם, למען לא יעלה בידו להזיק לישראל, והקדים מלאך של רחמים לשטן לו לבלעם ולהיות סניגורן של ישראל. המאמר הרביעי יקוו המים (בראשית א, ט). ואיתא בב"ר פ' ה': מתחלת ברייתו של עולם לא היה קלוסו של הב"ה עולה אלא מן המים וכו', עמד דור המבול ומרד בו, עמד דור אנוש ומרד בו, אמר הב"ה יפנו אלו ויבאו המים במקומן. הרי שבחטא הדורות חזרו מי המבול למקומן, ולעומת זה ברא הקשת לאות שלא יבא עוד מבול, וגם זה ע"י משה שנרמז בפ' (בראשית ב, ג): בשגם הוא בשר. בשג"ם גימטריא משה (רש''י חולין קל''ט ע''ב). שהוא הגין על נח ובניו ועל העולם שלא יחזור לתהו ובהו, וכן בכל דור ודור כשחוטאין, הרי הקשת להגין שלא יהיו עוד המים למבול לשחת כל בשר, וזה היה בזכות התורה שקבל משה מסיני, וכמ"ש בזהר משפטים צ"ט א': ויבא משה בתוך הענן (שמות כד, יח). דא הוא דכתיב (בראשית ט, יג): את קשתי נתתי בענן. תנינן דההוא קשת אשלחת לבושוי ויהיב לון למשה, ובההוא לבושא סליק משה לטורא וכו'. המאמר החמישי תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עושה פרי (בראשית א, יא). ואמרו ז"ל (זהר פ' בראשית ל"ג ע"א), שזהו עץ הדעת שטעם עצו ופריו שוה. ולכן נלע"ד שאחרי כן צוה הב"ה, הנה נתתי לכם את כל עשב וכו' ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאכלה (בראשית א, כט). ולכל חית הארץ וכו' (שם ל). שכאן הזהירם שלא יאכלו עץ פרי עושה פרי דהיינו עץ הדעת, רק מכל העץ אשר בו פרי עץ, ולא מן העץ שנאכל בפריו, וזו היא אזהרה גם לכל הבריות ולכן נענשו אע"פ שלא נמצא שהוזהרו, כי באמרו ולכל חית הארץ נכללו גם הם בצווי. הנה כי כן לתקן זה נגזר בין השמשות על המן שיבא בזמנו, שהוא לחם אבירים שמלאכי השרת אוכלים אותו, ולא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן (מכילתא פ' בשלח. שמות ט"ז), לתקן עון עץ הדעת ע"י התורה, שעץ חיים היא למחזיקים בה (משלי ג, יח). המאמר הששי יהי מאורות וכו' והיו לאותות ולמועדים וכו' (בראשית א, יד). ואז קטרגה הלבנה, וצוה לכי ומעטי את עצמך (חולין ס' ע''ב). שמזה נולדו כמה רעות בעולם, וכל הגליות באו בעבור זה כנודע. ולתקן זה ברא את המטה שהיה ביד משה, שכתוב בו ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות (שמות ד, יז). להוציא ישראל ממצרים, שאז העמיד משה החמה והלבנה כדרך שעשה יהושע וקידש שמו יתברך ברבים. המאמר השביעי ישרצו המים שרץ נפש חיה (בראשית א, כ). ושם נולדו כמה דברים המזיקים כשרץ המים ודומיהם, וכנגד זה ברא השמיר לפתח בו את אבני האפוד והחשן, ונמסר לשרו של ים כנז' בגיטין פ"ה (ס''ח ע''א) ע"ש. המאמר השמיני תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וכו' (בראשית א, כד). ואין חיה רעה שולטת באדם אלא אם כן נדמה לו כבהמה (שבת קנ''א ע''ב). וכנגד זה ברא הכתב, דהיינו צורת האותיות, שכשאדם זוכר ועוסק בתורה ומצות אותיות התורה נחקקות ונרשמות על מצחו כנודע, ([שער רוח הקדש דף י"ח ע"ב]: כל המצות יש להם אות רומזת על כל אחת ואחת, וביום שיעשה האדם מצוה אחת אז תתראה מאירה וכו'. [לקוטי תורה טעמי המצות פ' ראה): אמר מורי זלה"ה כי כל מצוה ומצוה יש לה אות מכ"ב אותיות, וכשאדם עושה מצוה מאיר במצחו אותו אות של אותה מצוה והאות של מצוה ראשונה מסתלק, וזו בזמן שעושה אותה לבד כי אח"כ נבלעת בפנים וכו'), ואז נצול מבהמה וחיה רעה. המאמר התשיעי נעשה אדם (בראשית א, כו). שתכף שנברא ועמד על רגליו חטא וקלקל כל הבריאה, וכנגד זה והמכתב, שבו נכתבה התורה, שבה היה מסתכל וברא את העולם (ב"ר פ' א'). לפי שהתורה היא תקון לבריאה. המאמר העשירי הנה נתתי לכם את כל עשב וכו' (בראשית א, כט). שהוא מזון הגוף, ובשביל החטא נתקללה האדמה ואמר בעצבון תאכלנה (בראשית ג, יז). וכנגד זה ברא הלוחות שבה היה נתקן כל המציאות, כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' וכו' (דברים ח, ג). ובזה מיושב סדר המשנה, שאינו כפי סדר זמנים של העשרה דברים, כי הקשת והמן והמטה והכתב וכו' קדמו לפי הארץ וכו', אלא שהם מכוונים למול עשרה מאמרות, גם את זה לעומת זה, לתקן את אשר נתעות, כי זה דרכו ית' להקדים רפואה למכה, והטוב בעיניו יעשה, וזוהי כונת הי"א כי להיות שחטא אדה"ר גרם להיות מזיקין בעולם לענוש את החוטאים, לכן מאז נברא ג"כ קבורתו של משה, שיובן עם מ"ש בפר"א פ' מ"ה ז"ל: מה עשה משה, חפר בארץ כבית דירה גדולה בנחלת בני גד, וטמן חרון אף בארץ, כאדם שהוא חבוש בבית האסורים, ובכל זמן שהיו ישראל חוטאין, הוא עולה ופוער את פיו לנשוך ברוחו ולהשחית את ישראל, ומשה מזכיר עליו את השם ומורידו למטה לארץ, וכשמת משה מה עשה הב"ה, נתן את קברו כנגדו, וכל זמן שישראל חוטאין והוא פוער את פיו לנשוך ברוחו ולהשמיד את ישראל, והוא רואה קברו של משה כנגדו, הוא מתפחד וחוזר לאחוריו, שנאמר (דברים לד, ו): ויקבור אותו בגי מול בית פעור. עכ"ל. הרי שתיקן על בריאת המזיקין בקבורתו של משה, ולפי שזהו בית פעור לבד, תיקן ג"כ בכלל לכל המזיקין באילו של אברהם אבינו, שאמרו עליו במדרש ב"ר פ' נ"ו. והנה איל אחר (בראשית כב, יג). לפי שהיה אברהם אבינו רואה את האיל ניתש מחורש זה ונאחז בחורש אחר, א"ל הב"ה כך עתידין בניך להסתבך במלכיות, מבבל למדי וממדי ליון ומיון לאדום, וסופן להגאל בקרניו של איל וכו'. ועוד שם, אמר לפניו רבש"ע, בשעה שאמרת לי קח נא את בנך (בראשית כב, ב). היה לי להשיב אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כא, יב), ועכשיו אתה אומר לי קח נא את בנך, ולא עשיתי כן אלא כבשתי רחמי לעשות רצונך, יהי רצון מלפניך בשעה שיהיו בניו של יצחק באים לידי עבירות תהיה נזכר להם העבודה הזאת ותמלא עליהם רחמים ע"כ. וי"א אף צבת בצבת עשויה. ובפ' מקום שנהגו (פסחים נ''ד ע''א): אמרו רבנן לרבי יהודה אפשר יעשנה בדפוס ויקבענה כיון. בזה יובן אריכות לשונו אף צבת בצבת עשויה, דהיה לומר בקצור וי"א אף הצבת. אלא כונתו לומר כי דרך העולם הוא לעשות הצבת בצבת אחרת, וא"כ ראשונה מאן עבדה, וכן דייק לשון המאמר ר' יהודה אומר אף הצבת, הוא היה אומר צבתא בצבתא מתעבדא, וצבתא קמייתא מאן עבדה. כלומר אע"ג דאפשר דיעשנה בדפוס עכ"ז דרכו של עולם הוא שהצבת בצבת עשויה, כי לקובעה בדפוס אפשר שלא תעלה בכיוון היטב, ולכן אף צבת בצבת עשויה ודוק. ואפשר לדרכנו שכונת רבי יהודה היא כי הנה מאז ברא משחית לחבל, שהברזל נברא לקצר ימיו של אדם (מס' מדות ג, ד), כיון שנגזר עליו מיתה בעבור חטא אדה"ר, וגלוי וידוע לפני הב"ה שהברזל ממית בכל שהוא, כמ"ש רש"י ז"ל בפרשת מסעי (במדבר לה, טז). ועכ"ז גם בזה הכין הב"ה כלי ברזל ליתן חיות לאדם, כמ"ש רש"י ז"ל בפרשת בראשית, זה ינחמנו (בראשית ה, כט). יניח ממנו את עצבון ידינו, עד שלא בא נח לא היה להם כלי מחרישה, והוא הכין להם וכו'. וכן בכלי ברזל ניתן חיות לאדם, לקצץ בהרתו ולחתוך ערלתו וכמה מיני רפואות נעשות בכלי ברזל. ז"ש אף צבת בצבת עשויה. כי כשם שהצבת של ברזל עושה כלי משחית לחבל כך יש צבת לתקן, גם את זה לעומת זה.