דרוש כ"ח לפרשת אמור

קדושים יהיו לאלקיהם ולא יחללו שם אלקיהם כי את אישי ה׳ לחם אלקיהם הם מקריבים והיו קדש (ויקרא כא, ו).

במדרש (שיר השירים רבה פ׳ ג׳), צאינה וראינה בנות ציון (שיר השירים ג, יא). בנים המצויינים לי בתגלחת במילה ובציצית. במלך שלמה במלך שברא בריותיו שלימות. ברא חמה ולבנה על מלאתן. ככבים ומזלות על מלאתן ע״כ.

יעמול האדם וייגע האיש לשוא אם לא ישתתף הב״ה ביצירת האדם לתת נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה, כדגרסי׳ בנדה פ״ג (דף לא.), ת״ר שלשה שותפים יש באדם הב״ה ואביו ואמו, אביו מזריע לובן שממנו מוח שבראש וגידין וצפרנים ועצמות ולובן שבעין, אמו מזרעת אודם שממנו עור ובשר ודם ושערות ושחור שבעין, והב״ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים וראיית העין ושמיעת האזן ודבור פה והלוך רגלים ודיעה ובינה והשכל. וכיון שהגיע זמנו להפטר מן העולם הב״ה נוטל חלקו וחלק אביו ואמו מונח לפניהם ע״כ. הרי שאביו ואמו נותנים עשרה דברים בין שניהם והב״ה נותן כנגדן עשרה דברים. ובזה אני מבין פסוקי קהלת ד׳. טובים השנים מן האחד אשר יש להם שכר טוב בעמלם וכו׳ (קהלת ד, ט). והחוט המשולש לא במהרה ינתק (שם יב). וקשה למה אמר השנים, וכן האחד עם ה״א, יאמר טובים שנים מן אחד. ועוד מהו שאמר לא במהרה ינתק, דנראה שבמהרה לא ינתק אבל אחר זמן ינתק. אמנם בקהלת רבה (קהלת רבה פ׳ ד׳) פי׳ ז״ל, טובים השנים. איש ואשתו. מן האחד, זה לעצמו וזו לעצמה. והחוט המשולש, זה הב״ה שהוא פוקדן בבנים ע״כ.

והנה בזהר חדש מדרש הנעלם פ׳ בראשית י״ד א׳ איתא ז״ל, למה לא נאמר כי טוב בשני, מפני שאין טוב אלא באחד. מפני זה אמר הכתוב טובים השנים וכו׳. כלומר אעפ״י שאין טוב אלא באחד עכ״ז טובים השנים הנודעים היינו איש ואשתו. מן האחד שיושב לבדו בלא אשה, או אשה בלא איש, ולמה כן לזה תירץ אשר יש להם שכר טוב בעמלם, כי כבר אמרו (במדבר רבה פ׳ י׳.), ואת עמלינו (דברים כו, ז.). אלו הבנים. וכשאיש ואשתו יחדיו אז מולידים בדומה ויש להם שכר טוב בעמלם, כדכתיב שכר פרי הבטן (תהלים קכז, ג.). מה שאין כן כשכל א׳ לבדו אז אינו טוב, כדכתיב לא טוב היות האדם לבדו (בראשית ב, יח.). ועוד אפשר לומר טובים השנים איש ואשתו שבאו מן האחד, שבתחלה נבראו פרצוף א׳ לבד וחילקן הב״ה לשנים. ויובן עם מ״ש בתרגום יונתן בן עוזיאל פ׳ בראשית, ויקח אחת מצלעותיו (בראשית ב, כא.). ונסיב חדא מעלעוי היא עלעא תליסרית דמן סטר ימינא. דייק הכתוב שאומר אחת, שר״ל המיוחדת והיא הי״ג שגי׳ אח״ד וגם גי׳ אהב״ה, לרמוז שתהיה אהבה ביניהם ויהיו אח״ד. ומן סטר ימינא על שם נצבה שגל לימינך (תהלים מה, י.). וכנגד השלישי שביניהם אמר והחוט המשולש, שהוא הב״ה שנותן בו עשרה דברים כנ״ל, ובהם לא במהרה ינתק, שאע״פ שסוף אדם למות עכ״ז לא במהרה ינתק רק כאשר יעלה ברצונו ית׳.

עוד יאמר טובים השנים וכו׳. דאיתא בפ״ק דברכות (דף ו.), תרי מיכתבן מילייהו בס׳ הזכרונות, חד לא מכתבן מיליה. והכונה כי כשהם שנים ומפלפלים יחד כדי שמתוך הויכוח יתברר האמת אפילו אותם הדברים שאינם אליבא דהלכתא בספר נכתבין. ז״ש טובים השנים שעוסקין בתורה מן האחד, כי לשנים יש להם שכר טוב בעמלם, דהיינו העמל והטורח שטורחין בפלפולם לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא אע״ג דאין מכוונים תחלה אל האמת יש להם שכר על זה, דמכתבן מילייהו בס׳ הזכרונות.

ובזהר חדש פ׳ אחרי מות במדרש הנעלם דף ע״ח א׳ ז״ל, הטוב לך כי תעשוק (איוב י, ג.). הטוב זה העושק שתעשה לי, אבי ואמי עשו הגוף ואתה התחברת עמהם בשותפות ונתת בי נפש ונשמה, והנפש שלך אמרת אך את נפשו שמור (איוב ב, ו.). והגוף שעשו לי אבי ואמי עשה בו כל מה שתרצה. זהו טוב זה העושק שתעשה עכ״ל. וקשה שאם גזר הב״ה להביא יסורין על האדם לכפרת עונותיו יפטר בטענה זו והלא אלקי משפט ה׳. אך צריך להבין כל הפסוקים ובזה נתרץ הקושיא. הנה כתוב באיוב י׳. נקטה נפשי בחיי אעזבה עלי שיחי וכו׳ (איוב י, א.). כי נקטה יש מפרשין אותו מל׳ קטטה ושרשו קטט, ויש מפרשין מלשון כריתה, כמו ונקוטותם בפניכם (יחזקאל כ, מג.). כן יאמר איוב עם מ״ש ז״ל בפ״ק דב״ב (דף טז.), אך את נפשו שמור (איוב ב, ו.). א״ר יצחק קשה צערו של שטן יותר משל איוב, משל לאדם שאומר לעבדו שבור את החבית ושמור את יינה ע״כ. ז״ש נקטה נפשי בחיי (איוב י, א.). ר״ל שנפשי היתה מתקוטטת עם החיים, כי מרוב הצער שהיה לי הייתי מתאוה שתצא נפשי, והוא צוה לשטן לשמור אותה בגופי, לכן אעזבה עלי. כלומר למי שהוא עלי זה הב״ה שאיני יכול לו, ואעזוב שיחי רק אשיחה במר נפשי. אומר אל אלוק אל תרשיעני (שם ב.). כמ״ש ז״ל שם בב״ב פ״א (דף טז:), איוב לא בדעת ידבר (איוב לד, לה.). מכאן שאין אדם נתפס על צערו. וכן כתוב שם בזהר חדש, כל איניש דהוא דל וחב קמי קב״ה לא חשיב ליה קב״ה חובא, בגין דלאו איהו בדעתיה, מנלן מאיוב וכו׳. ז״ש אומר אל אלוק אל תרשיעני. כי מרוב צערי דברתי עד הנה. ולכן הודיעני על מה תריבני. מה פשעי מה חטאתי להיות באים עלי כל כך יסורין, הטוב לך כי תעשוק (איוב י, ג.). כי דרך העולם היא שאתה נוטל חלקך וחלק אביו ואמו מונח לפניהם. ועתה לא כן אלא אתה מיסר ומצער חלק אבי ואמי, והיינו כי תעשוק מלשון או עשק את עמיתו (ויקרא ה, כא.). וכן אתה עושה להניח גופי ביד השטן, ונפשי שהיא חלקך צוית לו אך את נפשו שמור. וזהו כי תמאס יגיע כפיך, זה הוא האדם שכתוב בו, וייצר ה׳ אלקים את האדם (בראשית ב, ז.). בשם מלא. ועל עצת רשעים הופעת אלו המקטרגים שקטרגו נגדי, ואתה היית עמהם להכריתני על לא חמס בכפי.

עוד יובנו פסוקים אלה עם מ״ש בתקוני זהר חדש דף ל״ז ד׳ ע״פ נעשה אדם (בראשית א, כו.). ז״ל, כניש לעלאין ותתאין למיהב חולקא לכלהו, בגין דאי חב אדם כלהו אשתכחו חסרין בהון מההוא חולקא דיהבו ביה, וכלהו בעאן רחמי בגיניה, ואיהו יהב בהון מדיליה בגין דימרון ליה עשה למענך אם לא למעננו. בגין ההוא חולקא דילך דיהבת בישראל, הה״ד כי חלק ה׳ עמו (דברים לב, ט.). ואיהו מחיל לון בגין ההוא חולקא דיליה, דשמיה דיהב בהון וכו׳, ובגין דמזיקין סרחו לגביה ולא בעו למיהב ביה חולקא ואמרו מה אנוש כי תזכרנו (תהלים ח, ה.). לא ברא לון לבושין דאינון גופין דלהון ואינהו סנאין לון וכו׳. ז״ש הטוב לך כי תעשוק, דהיינו אותו החלק שיש לנבראים בו כי אתה עושק חלקם. כי תמאס יגיע כפיך זהו האדם. ועל עצת רשעים הופעת זה השטן ראש אומות. ועם זה יובן מ״ש בפ״ק דע״א (דף יז.), שאמר אלעזר בן דורדיא שמים וארץ בקשו עלי רחמים, וכמה שכתוב שם. שיובן ע״ד זה שכל א׳ נתן חלקו באדם, ולכן אמר בקשו עלי רחמים. כמ״ש שם בזהר חדש. העיני בשר לך (איוב י, ד.). שלא תראה כי אם הדברים הגלויים. אם כראות אנוש תראה. שלא תביט לתעלומות לב רק לעונות הגלויים מבלי פנות אל מצפוני הלב שהוא שלם עמך ומבקש אהבתך. הכימי אנוש ימיך וכו׳ (שם ה.). הנה דרך ב״ו כשרוצה להנקם משונאו עושה אותו תכף ומיד לפי שאינו יודע כמה יחיה שמא ימות ולא ינקם. לכן אמר הכימי אנוש ימיך, שכל יום מעותד למיתה. אם שנותיך כימי גבר. כי אף שיחיה איזה שנים אינו יודע מתי תבא פקודתו וממהר לינקם, וע״ד זה אמר המשורר במזמור ק״ב. אומר אלי אל תעלני בחצי ימי (תהלים קב, כה.), להנקם ממני על עונותי, כי הלא בדור דורים שנותיך, שאם חיי קצרים הנה תאריך בחייך ויש לך זמן לעשות נקמה באויביך כי אתה חי וקיים לעולם. המה יאבדו ואתה תעמוד (שם כז.). ועוד מטעם אחר אינך ראוי להנקם ממני, כי הנה אמרו בב״ק פ׳ י׳ (דף קיט.), ממון מסור אסור לאבדו דלמא נפיק מיניה זרעא מעליא. וזהו בני עבדיך ישכונו וזרעם לפניך יכון (תהלים קב, כט.). נחזור לעניננו, ז״ש הכימי אנוש ימיך ושנותיך כימי גבר (איוב י, ה.). ואם בגבורות שמנים שנה (תהלים צ, י.). כי תבקש לעוני במזיד ולחטאתי בשוגג תדרוש. ויובן עם הקדמת האר״י זלה״ה ע״פ כי בחטאנו ועונות אבותינו (דניאל ט, טז.). כי על החטאים בשוגג אינו נפרע אלא מן החוטא, אך על העונות במזיד פוקד עון אבות על בנים וכו׳, כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם. ז״ש כי תבקש לעוני (איוב י, ו.) לבקש מה שעשו אבותי ולהפרע ממני, ולחטאתי תדרוש בדרישה בעלמא בעודני בעולם. על דעתך כי לא ארשע (שם ז.), שאם תתן לי זמן אעשה תשובה ולא ארשע יותר, ואם תאמר שאנצל ממך כשתרצה לנקום ממני, ואין מידך מציל כי אתה יודע מחשבות אדם, ואנה מפניך אברח (תהלים קלט, ז.).

ובמה שהקדמנו עד עתה נבא לביאור הפ׳ שצריך לדקדק בפסוקים שלה, אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם וכו׳ (ויקרא כא, א.). מאי אמור ואמרת, ועוד למה פתח בלשון רבים ואמרת אליהם ואח״כ בלשון יחיד לנפש לא יטמא. ועוד מהו כי אם לשארו. שרז״ל פירשו (ספרא.), אין שארו אלא אשתו. ולמה לא אמר כן בפירוש. ועוד למה צוה בכהנים לא יקרחו קרחה וכו׳ (ויקרא כא, ה.). שהרי אף ישראל הוזהרו על כך, כמ״ש רש״י ז״ל, ואם נאמר בזה מה שלא נאמר בזה וילמדו זה מזה בג״ש, למה לא צוה בכולל לא יקרחו קרחה בראשם על מת לישראל, שאף הכהנים בכלל. אמנם כתוב בירמיה י׳. הבל המה מעשה תעתועים בעת פקודתם יאבדו (ירמיה י, טו.). לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא וישראל שבט נחלתו ה׳ צבאות שמו (שם טז.). ויובן עם מ״ש לעיל מ׳ זהר חדש שמתחיל בלשון זה, אוף הכי קדם דאתברי עלמא עאלו ישראל במחשבה להבראות, ובחביבו דלהון אנח לעובדא דלהון דיהון בתראין לעובדא דבראשית, ואמר עליה נעשה אדם, ואמאי אלא בגין חביבו דאבוהון דבשמיא דאתקרי ישראל, ואינון הוו עתידין לאתקרי בשמיה ישראל, כניש לעלאין ותתאין וכו׳, כדלעיל עד ואינון סנאין לון. ומוסיף עוד ועל כן ממנן דעל ע׳ אומין, כד ישראל מחוייבין לאבוהון דבשמיא אינון אומין דעלמא רצועין בידא דבורא עלמא לאלקאה לון בהו, ובגין דישראל אית בהו חולקא מבורא עלמין, כד חזרין בתיובתא מכל מה דאתנטילו בעון רחמי עלייהו, בר משדין ומזיקין וחיילין דמסאבו, דאתמר בישראל אל תטמאו בכל אלה (ויקרא יח, כד.), דלית לון חולקא בהון, ובג״ד אומין דעלמא דנשמתין דלהון מאינון חיילין דמסאבו, ולית לשתפא בהון לאכילה ושתיה ולא בכל עובדיהון, דעלייהו כתיב אשר חלק ה׳ אלקיך אותם לכל העמים וכו׳ (דברים ד, יט.).

ובדברים האלה יובנו סמיכות הפרשיות, דכתיב לעיל בפ׳ קדושים, והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא (ויקרא כ, כה.). והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה׳ ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי (שם כו.). ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני וכו׳ (שם כז.). ויאמר ה׳ אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן וכו׳ (ויקרא כא, א.). וצריך להבין מה ענין אלו הכתובים זה לזה, ועוד למה בבהמה התחיל בטהורה, ובעוף אמר בין העוף הטמא לטהור, אך בפ״ג דחולין (דף סג:), תניא רבי אומר גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבהמה טמאה מרובה מן הטהורה, לפיכך מנה הכתוב בטהורה. גלוי וידוע לפני משו״ה שעופות טהורים מרובים על הטמאים, לפיכך מנה הכתוב בטמאים. מאי קמל״ן, כדרב הונא אמר רב משום ר״מ לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה ע״כ. והכונה כי בפסחים פ״א (דף ג.), אריב״ל לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עיקם הכתוב שמנה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר ומן הבהמה אשר איננה טהורה וכו׳ (בראשית ז, ח.). ז״ש מאי קמל״ן רבי באמרו גלוי וידוע וכו׳, שהרי לעולם יקשה דלא היה לו להוציא דבר מגונה מפיו למנות העופות הטמאים, ולמה לא מנה הטהורים כמו הבהמות. אלא ודאי דבא רבי להשמיענו מאי דאמר ר״מ לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה. כלומר אעפ״י שכלל גדול יש לנו שלא להוציא מפינו דבר מגונה עכ״ז כשאדם מלמד לתלמידיו צריך לבחור דרך קצרה, וזהו לעולם אף שיצטרך להוציא דבר מגונה מפיו יבחר ללמדם דרך קצרה, שכן מצינו שמנה הכתוב העופות הטמאים אף שאינו לשון ערומים לפי שהטהורים מרובים וקשה מאד לזוכרם, ולכן כתוב בפ׳ בראשית, והעוף ירב בארץ (בראשית א, כב.). שהעופות טהורים מרובים מאד, ולכן יש בהם חכמה יותר משאר בעלי חיים, כמ״ש בזהר חדש דרות דף כ״ט ב׳. מה רבו מעשיך ה׳ כלם בחכמה עשית וכו׳ (תהלים קד, כד.). לא הוה בריה קליל למרדף בתר עובדא דבר נש כעופא וכו׳, ע״ש (זהר חדש דרות דף כ״ט ע״ב ז״ל, מה רבו מעשיך ה׳ (תהלים קד, כד) . כל עלמא לא איתון אלא בחכמה וב״נ אתמלי בכלא, שאר בריין בטופסא דחכמתא דאשתאר בב״נ, ואע״ג דכלהו בריין הכי לא הוה בריה קליל למרדף בתר עובדא דב״נ כעופא. בר נש בני בניין לדיוריה עופא בני בניין לדיוריה, ב״נ אתי מזונא לבריה עופא אתי מזוניה לבריה. ב״נ משבח ומרומם למלכא עילאה עופא מצפצפא ומשבחא למריה דהוא אלקא עלאה.). ולכן כתוב כי עוף השמים יוליך את הקול (קהלת י, כ.). וכתוב בזהר פ׳ וישב דף קפ״ג ב׳. דכל מלה ומלה עד לא ייתי לעלמא מכרזא עליה ברקיעא, דכתיב כי לא יעשה ה׳ אלקים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים (עמוס ג, ז.). ואי לאו אע״ג דנבואה לא שריא חכימי עדיפי מנביאים, ואי לא אתיהב בחלמא, ואי לאו בצפרי שמיא משתכחי מילי. ולכן יש במס׳ פ׳ בראשית, ירב ב׳. והעוף ירב בארץ (בראשית א, כב.). ובניו ירב המשא. ד״ה ב׳ כ״ד (דה״ב כד, כז.). שר״ל שירבה הנבואה, והוא מ״ש כי עוף השמים יוליך את הקול כשאין נביאים. וחד וירב העם ויעצמו (שמות א, כ.). שהעופות טהורים מרובים למאכל אדם, ולכן המלאכים נמשלו לעופות, ככתוב בזהר בראשית מ״ו ב׳. ועוף דא מיכ״אל, יעופף דא גברי״אל וכו׳ ע״ש (ישרצו המים שרץ נפש חיה. אמר רבי אלעזר הא אוקמוה דאינון מיין רחישו ואולידו כגוונא דלעילא והא אתמר. ועוף יעופף על הארץ. יעוף מבעי ליה מהו יעופף. אמר רבי שמעון רזא הוא. ועוף דא מיכא״ל. דכתיב ויעף אלי אחד מן השרפים. יעופף יעוף מבעי ליה אלא דא גבריא״ל, דכתיב והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון מועף ביעף. ודא הוא יעופף. על הארץ דא מלאך המות דהוא חשוך ארעא. על פני רקיע השמים. כדקאמרן עולה ומסטין וכו׳. אמר רבי אבא והא מלאך המות בשני אתברי. אלא על הארץ דא רפא״ל דאיהו ממנא לאסוותא דארעא, דבגיניה אתרפיאת ארעא וקיים בר נש עלה ורפי לכל חיליה. על פני רקיע השמים דא אוריא״ל, וכלא הוא בקרא, ובגין כך כתיב בתריה ויברא אלהים את התנינים הגדולים. אמר רבי אלעזר הא אוקימנא אלין לויתן ובת זוגו. ד״א אלין אינון שבעין ממנן רברבן על שבעין עמין, ובגין כך אתבריאו כלבו למהוי שליטאן על ארעא.). על כל אלה אמר הכתוב והבדלתם בין הבהמה הטהורה שפירשתי לכם לטמאה שלא פירשתי, ובין העוף הטמא שפירשתי בתורה לטהור שלא פירשתי, שהכל עשיתי כדי להבדיל אתכם מן העמים. ובזה והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה׳ ואבדיל אתכם וכו׳ (ויקרא כ, כו.). שפי׳ במקומו. אך לדרכנו יובן יותר ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. שנתתי בכם חלק משלי כדי שתהיו לי לחלקי, לא כן הרשעים שלא רצו לתת חלקם בכם, ולכן הם מובדלים מכם שהם שונאים אתכם. וז״ש ירמיה בדברו בגנות הע״א, הבל המה מעשה תעתועים בעת פקודתם יאבדו (ירמיה י, טו.). שבהסתלקם מהעה״ז ילכו לאבדון לפי שאינם מאמינים בבורא עולם ומלואו. אמנם לא כאלה חלק יעקב שנתן בהם חלק משלו, היא הנשמה הטהורה חלק אלוק ממעל, כי יוצר הכל הוא ורצה שכל א׳ מהנבראים יתן בו חלקו, כמו שהקדים שם בזהר חדש באותו מאמר ז״ל, אנא בעי דתשתתפו כלכו למעבד מאנא, לכל חד מינייכו יהיב ביה חולקיה ממה דיהבית בכו. וישראל שבט נחלתו ששיתף שמו בהם. ה׳ צבאות שמו. ופירשו רז״ל בת״כ, ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי (ויקרא כ, כו.). אם מובדלים אתם מן העמים הרי אתם שלי, ואם לאו הרי אתם של נבוכדנאצר מלך בבל וחביריו. היינו מ״ש במ׳ הנ״ל שכשישראל חוטאים האומות הם רצועת מרדות לישראל. ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו, כי לא באלה חלק יעקב. כי הגוים האלה אל מעוננים וקוסמים ישמעו ואתה לא כן כמ״ש במקומו. והנה בזהר פ׳ ויחי דף ר״כ א׳ ז״ל, ת״ח מה בין ישראל לאומין עע״א, דישראל כד אשתכח בר נש מית הוא מסאיב לגופא וביתא מסאבא, וגופא דגוי לא מסאיב לאחרא וגופיה לאו איהו מסאבא כד איהו מית. מ״ט ישראל בשעתא דאיהו מית כל קדושי דמריה מתעברן מיניה, אתעבר מיניה רוח קודשא, אשתאר גופא מסאבא, אבל גוי לאו הכי דבחיי מסאב לכל סטרין, צולמא דיליה מסאבא ורוחא דיליה מסאבא וכו׳, כיון דמית נפקו כל אלין מסאבותא וכו׳, ואע״ג דגופא דילהון מסאב בין בחייהון בין במיתתהון, אבל בחייהון דכל אינון מסאבין לגבייהו אית לון חילה לסואבא לאחריני, במיתתהון דנפקי כל אינון מסאבין מינייהו לא יכלין לסאבא וכו׳. ולכן ואיש ואשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו, כי האוב הוא המעלה את המת בזכורו, או כמו ששנינו בסנהדרין פ״ז (דף סה.), בעל אוב זה פיתום המדבר משחיו, וידעוני המדבר בפיו, אלו המטמאין עצמן במתים, לכן אסור לישראל לעשות כן, ואם עשה כן מות יומתו. ואמנם אמור אל הכהנים בני אהרן, שהם שתי מעלות, תחלה מצד עצמם שנבחרו לשרת לפני ה׳, כי כל כהן לשון שירות הוא, כדפי׳ רש״י ז״ל (שמות כח, ג.). ועוד שהם בני אהרן קדוש ה׳, לכן אמור ואמרת, שתי אמירות כנגד שתי קדושות אלו, שלזה לנפש לא יטמא בעמיו. ר״ל כל זמן היות הנפש בגוף, כי בעוד שהוא בתוך עמיו אינו מטמא לפי שיש בו נפש דקדושה. לא כאותם שמטמאין בחייהם שאינם מעם ישראל שהם מטמאים עודם בחיים. ולכן הישראל שהוא בעמיו אינו מטמא. כי אם לשארו זהו הגוף, שנאמר בכלות בשרך ושארך (משלי ה, יא.). ועוכר שארו אכזרי (משלי יא, יז.). אז הוא מטמא כשהלכה לה הנפש ונשאר הגוף לבד. ולכן הכהן אינו יכול ליטמא כי אם לקרוביו, כי בהשאר הגוף בלא נפש הוא מטמא, ולכן גם הכהן הקרוב אליו יטמא כמוהו, ולכן התחיל באשתו, שכן דרשו (ספרא.), אין שארו אלא אשתו. לפי שהיא חלק מגופו ממש כמו שפי׳ תחלה, וזהו הקרוב אליו. שכן והיו לבשר אחד (בראשית ב, כד.). ואח״כ לאמו שממנה נולד, וגם כי ממנה נוצר תחלה, שהיא מזרעת אודם שממנו עור ובשר (נדה לא.) הנוצרים תחלה, כדכתיב עור ובשר תלבישני (איוב י, יא.). ואח״כ לאביו שמזריע לובן, שממנו גידין ועצמות הנוצרים אח״כ, כדכתיב ובעצמות וגידים תסוככני. וכ״כ בויקרא רבה פ׳ י״ד ע״ש (בית שמאי ובית הלל. בית שמאי אומרים לא כשם שיצירת הולד בעה״ז כך יצירתו לעה״ב, בעה״ז מתחיל בעור ובבשר וגומר בגידים ועצמות, אבל ל״ל מתחיל בגידים ועצמות וגומר בעור, שכן כתיב במתי יחזקאל וראיתי והנה עליהם גדים ובשר עלה ויקרם עליהם עור מלמעלה ורוח אין בהם (יחזקאל לז, ח). אמר רבי חיא בר אבא אין פרשת יחזקאל ראיה, למה מתי יחזקאל דומין, למי שנכנס למרחץ, זה שפשט אחרון לבש ראשון. בית הלל אומרים כשם שיצירתו של אדם בעה״ז כך יצירתו בעה״ב, בעה״ז מתחיל בעור ובשר וגומר בגידים ועצמות ול״ל כמו כן, שכן איוב אומר זכור נא כי כחומר עשיתני (איוב י, ט). הלא כחלב תתיכני (שם י). התכתני אינו אומר אלא תתיכני, וכגבינה תקפיאני, הקפיאתני אינו אומר אלא תקפיאני, עור ובשר תלבישני (שם יא), הלבשתני אינו אומר אלא תלבישני, ובעצמות וגידים תשוככני. הוי חיים וחסד עשית עמדי (שם יב). אם של אשה מלא דם עומד וממנו יוצא למקום נדתה, וברצונו של הקדוש ברוך הוא הולכת טפה של לבנות ונופלת לתוכה מיד הולד נוצר.). ואחריהם בנו ובתו שנוצרים ע״י שניהם, וברא כרעא דאבוה (ע״ד עירובין ע: (יורש כרעיה דאבוה).). וכן לאחיו, כי אחינו בשרנו הוא (בראשית לז, כז.). ולאחותו הבתולה הקרובה אליו (ויקרא כא, ג.), דהיינו כשלא היתה לאיש כי עדין היא קרובתו אך כשתהיה לאיש היא קרובה לבעלה ולא לאחיה. ולכן לא יטמא לה רק כשהיא בתולה, ולכן חזר ואמר לה יטמא לאפוקי נשואה שלא יטמא לה. וכל זה כשהיא נאמנת בבריתו שלא תשטה תחת אשה, ולכן חזר ואמר לא יטמא בעל בעמיו להחלו (שם ד.), דהיינו שחיללה את כבודו ומעלה בו מעל, כי אז אין לה דביקות עמו, שמין במינו אינו חוצץ (בכורות ט:) אך כשהוא שלא במינו חוצץ, ועוד יובן עם מ״ש בכתובות פי״ב (דף קג:), יום שמת רבי בטלה כהונה. לפי שנזדכך גופו כל כך שחזר להיות במדרגת נפש, ולכן לא היה מטמא אף בשעת יציאת נשמתו, וזהו לנפש לא יטמא בעמיו כיון שכלו נפש, כי אם לשארו כשהוא גופניי כשאר מתים. ועוד יובן אמור ואמרת. עם מה ששנינו בסוף פ״ט דסנהדרין (דף פב:), כהן ששימש בטומאה אין אחיו הכהנים מביאים אותו לב״ד אלא פרחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה ומפציעין את מוחו בגזרין. ולכן התחיל בלשון רבים ואמרת אליהם, שכלן חייבין להפריש הכהן ששימש בטומאה ולהענישו אם שמש בטומאה, וזהו לנפש לא יטמא בעמיו. ולענין זה סמך לא יקרחו קרחה בראשם. לפי מ״ש בזהר פ׳ ויחי דף רמ״ה ב׳ ז״ל, ובג״כ נשמתא דצדיקיא עלאין על כל אינון חילין ומשריין דלעילא, ואי תימא אמאי נחתין להאי עלמא ואמאי אסתלקו מיניה, למלכא דאתיליד ליה בר, שדר ליה לכפר למרבי ליה וכו׳, כך קב״ה אוליד בר במטרוניתא, ומאי איהי נשמתא עלאה קדישא, שדר ליה להאי עלמא דיתרבי ביה ויולפון ליה אורחוי דהיכלא דמלכא, כיון דידע מלכא דהא בריה אתרבי, מה עבד משדר למטרוניתא בגיניה ואעיל ליה להיכליה, ועכ״ד אורחא דעלמא דאינון בני כפר בכאן על פרישו דבריה דמלכא מינייהו. חד פקח הוה תמן וכו׳, כך משה דהוה פקח חמא בני כפר דהוו בכאן על דא, אמר בנים אתם לה׳ אלקיכם לא תתגודדו וכו׳ (דברים יד, א.). כי הנה האומות בעת פקודתם יאבדו, ולכן עושים שני דברים כנגד הגוף והנפש, כי כנגד הגוף שאבד מסרטין עצמן, ועל זה צוה לא תתגודדו. וכנגד הנפש שמשכנה בלב ובמוח, מקרחים את ראשם, ולכן צוה לישראל ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת. ונתן טעם בנים אתם לה׳ אלקיכם. כמשל הזהר למלכא דאתיליד ליה בר וכו׳. ושלח אתכם בעולם לעשות מצות ומע״ט, כדי שאחר המות תאכל הנפש מפרי דרכה, ולכן לא תצטערו על מת. כי עם קדוש אתה לה׳ אלקיך, אדרבא המות גורם שהנשמה תלך למקום אשר ממנו חוצבה, והגוף יקבר כדי לעכל זוהמת הנחש ויקום בתחייה, וכמ״ש בזהר פ׳ שלח דף קס״ב א׳ ז״ל, מיתתו של אדם אחית ליה לעפרא, בגין דיתמחי ההוא יצה״ר די בגויה, וההוא יצר הרע הוא דמית ואתעכל בגויה. ואעפ״י שזה לכל ישראל בכלל, רצה הב״ה לצוות לכהנים בפרט, לא יקרחו קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו. לפי שהם משרתי אלקינו, עומדים תמיד לשרתו ולברך בשמו, ובמקום שצוה שלא יטמאו למת חזר וצוה שלא יקרחו קרחה על מת. ועוד שחוק לכומרים של ע״א לקרח קרחה בראשם ולגלח פאת זקנם, לכן במקום שצוה לכהן לעבוד עבודה ושלא יטמא על מת, צוה אותם גם כן שלא יעשו כמעשיהם, לא יקרחו וכו׳. ועוד לפי שהכהנים אסורים לגדל פרע, כדכתיב ראשיכם אל תפרעו (ויקרא י, ו.). ותנן בפ״א דכלים (משנה ט.), ההיכל מקודש ממנו וכו׳ שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסים לשם. ויליף לה הרמב״ם מהאי קרא דראשיכם אל תפרעו ע״ש (פי׳ המשניות לרמב״ם כלים פרק א׳ משנה ט׳. אמר השי״ת לאשר במקדש ראשיכם אל תפרעו (ויקרא י), ואמר כל איש אשר בו מום לא יקרב (שם כא), ועוד אמר בבאם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו (שמות ל). ת״ק סבר שהאזהרה מליכנס להיכל לבד בלתי קדוש ידים ורגלים. ור׳ יוסי סבר שאין (איסור) בין האולם והמזבח גם כן מותר למי שלא קדש ידיו ורגליו ליכנס לשם. ואין הלכה כר׳ יוסי, ואע״פ שהתוספתא כבר ייחס מאמרו לחכמים, והמאמר הקודם לרבי מאיר, והדבר החמישי השוה בהן בין האולם ולמזבח להיכל בשעת הקטרת הקטורת בהיכל, שני עתים בכל יום פורשין כל העם מן ההיכל.). לפיכך הוצרך להזהיר לכהנים לבדם לא יקרחו קרחה בראשם וכו׳.

ועל ענין הגילוח איתא בשיר השירים רבה ע״פ צאינה וראינה ז״ל, בנות ציון. בנים המצויינים לי בתגלחת במילה ובציצית. במלך שלמה, במלך שברא בריותיו שלימות, ברא חמה ולבנה על מלאתן, ככבים ומזלות על מלאתן וכו׳. המ׳ יובן עם מ״ש בפ״ד דסנהדרין (דף לט.), א״ל ההוא אמגושא לאמימר מפלגך לעילאי דהורמיז, מפלגך לתתאי דאהורמיז, א״ל א״כ היכי שביק ליה אהורמיז להורמיז לעבורי מיא בארעיה. ופרש״י ז״ל, הורמיז שד. אהורמיז, הקב״ה קרי הכי ע״כ. ונלע״ד דמ״ש מפלגך לתתאי דאהורמיז, מפני חותם ברית מילה אשר שם בבשרנו. אמנם האמת כן הוא שגם מפלגא ולעילא יש בהם היכר כי ה׳ הוא האלקים, וזה במה שצוה לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך. וזהו בנים המצויינים לי בתגלחת כנגד הפנים, דהיינו מחציו למעלה. במילה כנגד מחציו למטה, ולא זו בלבד להיות מצויינים בגופם אלא אף גם בלבושיהם, וזהו בציצית, וזהו במלך שלמה, שהוא שלם בכל מיני שלימות, ולפיכך ברא בריותיו שלימות, שלא כסוברים שמחציו ולמטה של הקב״ה ומחציו ולמעלה מן השד, שאין הדבר כן אלא ברא בריותיו שלימות, והראיה כי חמה ולבנה והככבים נבראו על מליאתן, כל שכן האדם שנברא בצלמו כדמותו, שהוא שלם מראשו ועד רגליו.

ועל זה אמר המשורר ידיך עשוני ויכוננוני (תהלים קיט, עג.). שיובן לדרכנו ידיך עשוני מחציי ולמעלה. ויכוננוני מחציי ולמטה ששם קרבים ובני מעים, ואז״ל (חולין נו:) ע״פ הוא עשך ויכוננך (דברים לב, ו.). שברא כונניות באדם וכו׳ (שאם נהפך אחת מהן אינו יכול לחיות.). ומי מורה על זה, הבינני ואלמדה מצותך. שהם תרי״ג מצות, רמ״ח מ״ע כנגד רמ״ח איברים שבאדם, ושס״ה מצות לא תעשה כנגד שס״ה גידים, וזהו ידיך עשוני כלפי האיברים, ויכוננוני כלפי הגידים הקושרים האיברים יחד ומחזיקים אותם, והכל מתקיים ע״י המצות שהם רמ״ח איברים ושס״ה גידים של הנשמה. ועוד יאמר ידיך עשוני שנתת בי נשמה המחזקת הגוף שעשו לי אבי ואמי, שזה מזריע לובן שממנו גידין ועצמות, וזו מזרעת אודם שממנו עור ובשר, ולפי ששל האשה קודמין כדלעיל, כנגד זה אמר ידיך עשוני ואח״כ ויכוננוני כנגד העצמות וגידים. הבינני ואלמדה מצותיך כדי שבזה יהיו קיימים ונשמתי תשב בגופי עדי אמות.

ובמעשה הובא בספר הגן מהר״ר יהודה החסיד זצ״ל נראה שמי שמגלח פאת זקנו באים אחרי מותו שדים כעין פרות ודורסים על זקנו ע״ש מעשה רב (ספר הגן לרב יהודה החסיד. ליום רביעי. לא ישחית פאת זקנו אפילו במספריים, פי׳ אין לו לספר זקנו שהוא כעין תער, אבל תחת גרונו אינו אסור מן התורה לפי שאין שם פיאה משום פאת זקנם (ויקרא כא, ה). ואפילו במספריים כתב הר״ר זלמן בן הרב רבי יודא החסיד ז״ל, כשלמדתי בשפייאר לפני הרב ר׳ ידידיה ז״ל, מצאתי בבית המדרש שלו כתיבת ידו של הרב ר׳ זלמן וזו היא: א״ל אבא מורי החסיד שבימיו היה מעשה בעשיר בשפייאר שהיה מגלח זקנו במספריים והיה אבא מורי בא ומוחה בו, ולא השגיח על דבריו כי אמר העשיר אסטניס אני ואיני יכול לסבול הזקן, אמר לו אבא מורי ידוע תדע מרה אחריתך, כי לאחר מותך שדי׳ הדומין לפרות דרוסי׳ על פאת זקנך, זה חלק משחיתים פאת זקנם, ותדע שכן הוא, לא תקיפו פ׳את ר׳אשיכם ו׳לא ת׳שחית (ויקרא יט, כז). ר״ת פרו״ת, וכשנפטר אותו העשיר היו יושבין אצלו כל הגדולים שבשפייאר, ואבא מורי היה שם, והיה כותב שם א׳ וזרק על אותו עשיר המת ועמד, וברחו מפניו כל היושבים שם, והתחיל אותו המת למרוט את ראשו ותולש בשערותיו, אמר לו אבא מורי מה לך, אמר לו אוי שלא שמעתי לך, אמר לו אבא מורי הגידה נא מה נעשה לנשמתך, א״ל כשיצאתה נשמתי בא שד א׳ ודומה לפרה גדולה, והביאה כלי א׳ מלא זפת וגפרית ומלח, וקבל נשמתי ולא היתה יכולה לצאת משם, ויצאתה מדת הדין ונטל מאת השד אותו הכלי עם הנשמה, והביא אותו לפני יוצר נשמות, יצאה בת קול ואמר לי קרית ושנית, אמרתי לו קריתי ושניתי, מיד צוה להביא חומש ואמר לו קרא בו, מיד כשפתחתי הספר מצאתי כתוב ולא תשחית את פאת זקנך (ויקרא יט, כז). ולא ידעתי מה להשיב, מיד שמעתי קול אחד שהיה מכריז תנו נשמתו של זה במדרגה התחתונה, בעוד שהיו נושאים נשמתי להביא במדרגה התחתונה יצאת בת קול המתינו לזה מעט, יודא בני צדיק ממנו, ועתה בקש רחמים ולא תרד נפשו שאולה עכ״ל.). ונלע״ד לתת טעם לזה, כי לכן פא״ת ר״ת פ׳רה א׳דומה ת׳מימה. כי הנה הפרה באה לכפר על העגל שעבדו ע״א, ולכן מי שמגלח פאת זקנו שעושה ככומרי ע״א שאינם מניחים הפאות כתקונן, ראוי שיענש בפרות כדי לכפר עונו כמו שהפרה כפרה על מעשה העגל, ובס׳ שפתי כהן פ׳ זו כתוב כי העובר על לאו זה ולא שב סופו להיות שמש לע״א, בדרך שהלך בה מוליכין אותו ע״כ. ואח״כ אמר קדושים יהיו לאלקיהם ולא יחללו שם אלקיהם וכו׳ (ויקרא כא, ו.). דקשה כיון שיהיו קדושים ודאי שלא יחללו שמו ית׳. אמנם יובן במ״ש בפ׳ זו לקמן. ושמרתם מצותי ועשיתם אותם אני ה׳ (ויקרא כב, לא.). ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל וכו׳ (שם לב.). ויובנו עם מ״ש בפ״ח דיומא (דף פו.), ואהבת את ה׳ אלקיך (דברים ו, ה.). שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שבזמן שאדם קורא ושונה ודבורו בנחת עם הבריות ומקחו ומתנו נאה ונושא ונותן באמונה וכו׳ עליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מט, ג.). ובזמן שאדם קורא ושונה ואין דבורו בנחת וכו׳ עליו הכתוב אומר באמור להם עם ה׳ אלה וכו׳ (יחזקאל לו, כ.). ז״ש ושמרתם מצותי על מצות לא תעשה, שכל השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה (סוטה ה.). ועשיתם אותם, על מצות עשה. וכמו שאמרנו שהם כנגד גוף האדם, רמ״ח איברים ושס״ה גידים. א״נ ושמרתם מצותי הוא הלימוד, ועשיתם אותם הוא המעשה, אז תדעו כי אני ה׳ שיצרתי אתכם לשמי. ועוד אמרו בויקרא רבה פ׳ ל״ה. ועשיתם אותם (ויקרא כב, לא.). א״ר חנינא בר פפא אם שמרתם את התורה הריני מעלה עליכם כאילו עשיתם עצמכם, דאותם כתיב חסר, קרי ביה אַתֶם. והוא מה שכבר פירשנו כי בציון המצות תגלחת ומילה אין מקום לאפיקורסים לרדות ולומר מפלגא ולתתא וכו׳. וא״כ הוי כאילו ועשיתם אתם כל הגוף כי אני ה׳ אלקי כלכם. ובזה ולא תחללו את שם קדשי. שלא יאמרו אוי למי שלמד תורה, אדרבא ונקדשתי בתוך בני ישראל. ויאמר לי עבדי אתה וכו׳. ועוד יובן במ״ש בילקוט יחזקאל ל״ו (ילקוט יחזקאל ל״ו, רמז שע״ד.). שהיה הב״ה הולך ומחזר על פתחיהן של א״ה בשעה שגלו ישראל ביניהם לשמוע מה היו אומרים, ומה היו אומרים אלקיהם של אומה זו הוא פרע מפרעה ומסנחריב וכו׳, וחוזרים ואומרים כב יכול הזקינו הדברים, אם עם ה׳ אלה למה מארצו יצאו. וזהו ולא תחללו את שם קדשי. אדרבא ונקדשתי וכו׳. המוציא אתכם מארץ מצרים (ויקרא כב, לג.). וכן הייתי עושה עמכם בשאר גליות, ולא תגרמו שיאמרו ח״ו הזקינו הדברים. רק והתגדלתי והתקדשתי (יחזקאל לח, כג.). וזהו ג״כ קדושים יהיו לאלקיהם. ולא יחללו שם אלקיהם כי את אישי ה׳ לחם אלקיהם הם מקריבים. ולכן צריך שיהיו בקדושתם יותר משאר בני ישראל. יהי רצון שיבא לציון גואל. ותשוב העבודה למקומה במקדש אריאל. שיבנה ב״ב אמן. בילא״ו.