דרוש ג' לפרשת לך לך

ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין והוא כהן לאל עליון (בראשית יד, יח).

במדרש (בר״ר פ׳ מ״ג): ומלכי צדק מלך שלם, המקום הזה מצדיק את יושביו, מלכי צדק, אדוני צדק. צדק נקראת ירושלם, שנאמר: צדק ילין בה (ישעיה א, כ״א). מלך שלם. רבי יצחק הבבלי אומר שנולד מהול. הוציא לחם ויין. רבי שמואל בר נחמני ורבנן. רש״א הלכות כהונה גדולה גילה לו. לחם זה לחם הפנים. ויין אלו הנסכים. ורבנן אמרי תורה גילה לו, שנאמר: לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי (משלי ט, ה) ע״כ.

יתן החן והחסד האלקים אשר ברא את עולמו. לאדם על מקומו, אפי׳ מנוה היפה לנוה הרע, כאשר חכמים הגידו בסוטה פ״ט (מז.), א״ר יוחנן שלש חינות הן, חן מקום על יושביו. חן אשה על בעלה. חן מקח על מקחו. וקודם לזה אמר שם, ויאמרו אנשי העיר אל אלישע הנה נא מושב העיר טוב כאשר אדוני רואה והמים רעים והארץ משכלת (מלכים ב׳ ב), וכי מאחר דמים רעים וארץ משכלת, ואלא מאי טיבותיה, א״ר חנין חן מקום על יושביו. ופרש״י ואפי׳ הוא רע נראה להם טוב. קשה להו איך יאמרו הנה נא מושב העיר טוב, כיון שבפיהם אמרו והמים רעים והארץ משכלת, והכונה כי הרד״ק פירש שם ז״ל, מלכים ב׳ ב׳, ובדרש, יריחו היתה משכלת ומקוללת, שאיררה יהושע, ובא אליהו והוסיף לקללה ע״י מעשה של חיאל וכו׳, והנה בראות בני הנביאים שאלישע היה מתעכב שם, שנאמר והוא יושב ביריחו. ואין ישיבה אלא עכבה, כמו ותשבו בקדש וכו׳. שפטו מזה שאין קללת יהושע נופלת אלא על מי שיבנה את יריחו, לא על מי שישב שם. ולכן אמרו הנה נא מושב העיר טוב כאשר אדוני רואה שאתה מתעכב פה, ועוד הנה נא מושב העיר טוב. יובן עם מ״ש בספרי פ׳ בהעלותך, והיה כי תלך עמנו והיה הטוב ההוא וכו׳. וכי מה טובה הטיבו לו, הניחו דישנה של יריחו, ונתנוהו ליונדב בן רכב וכו׳. ולכן שפיר קאמרי הנה נא מושב העיר טוב. ובדרך מקרה והמים רעים והארץ משכלת. ויאמר קחו לי צלוחית חדשה ושימו שם מלח ויקחו אליו ויצא אל מוצא המים וישלך שם מלח, מן הפסוקים נראה כי צוה אלישע שיקחו צלוחית חדשה וישימו בה מלח, כדי שלא יאמרו שהיה שם דבר אחר, וכשיצא אל מוצא המים השליך שם המלח לא הצלוחית, כדי שיראו שניתן דבר המחבל לתוך דבר הנתחבל לעשות בו נס, פ׳ בשלח. לכן אמר רבי חנין חן מקום על יושביו, שאפי׳ רע נראה להם טוב, כי זהו ישובו של עולם, דאל״כ הכל היו בורחים מנוה הרע לנוה היפה והיה העולם חרב. וכן חן אשה על בעלה, שגם בזה פרש״י ז״ל חן האשה תמיד על בעלה, ואפי׳ היא מכוערת נושאת חן בעיניו. דייק בלישניה תמיד, כי הנה משהאשה יולדת מתכערת, כמ״ש בער בכור יהודה, שהיה דש מבפנים וזורה מבחוץ כדי שלא תתעבר ותכחיש יפיה. ועכ״ז לעולם חן אשה על בעלה. וכמו כן חן מקח על מקחו, אע״פ שלפעמים לוקח מקח רע מן השוק נותן חנו בעיניו, כדי שלא יתבטל משא ומתן מן העולם.

ובב״ר סוף פ׳ ל״ד. ואתם פרו ורבו. אר״ל ברית נחלקו לאוירות. רשב״ל הוה יתיב לעי באוריתא בהדין אלטין דטבריה, נפקו תרין נשין מן תמן, אמרה חדא לחברתה, בריך דאפקן מן הדין אוירא בישא, צווח להון ואמר להון, מן הן אתון אמרין מן מזגא, אמר אנא חכים מן מזגא ולית בה אלא תרתין עמודין, אמר ברוך שנתן חן למקום על יושביו. חד תלמיד מן דר׳ יוסי הוה קאים קדמוהי, הוה מסבר ליה ולא סבר, א״ל למה לית את סבר, א״ל דאנא גלי מאתראי, א״ל מהיכן את, א״ל מן גובת שמאי, א״ל ומאן אינון אוירא דתמן, א״ל כד ינוקא מתיליד, אנן גבלין לה אדמדמני (פי׳ סממנין), וטשין מוחיה דלא יכלוניה יתושא, אמר ברוך שנתן חן מקום בעיני יושביו ע״כ. ונלע״ד שהוצרך להביא ב׳ עובדין אלין, שמן הראשון אפשר שלא היה אלא מפני צרות המקום אך האויר לא היה רע, ולכן אמר ברוך שנתן חן למקום על יושביו, שלא אמר אדם לחבירו צר לי המקום אע״פ שהיו יושבין שם בדוחק. אך השני שהיה אויר רע מלא יתושין, זהו חידוש גדול, ולכן אמר ר״י ברוך שנתן חן מקום בעיני יושביו, שאע״פ שעיניהם רואות רוע האויר ההוא עכ״ז נתן חנו בעיניהם, והטעם לזה מובן עם מ״ש בבכורות פ״א (ח:), בעובדא דר׳ יהושע בן חנניה, שהביא זקני בני אתונא אל הקיסר, חזנהו דהוו מענו אמר לאו הני אינהו, שקל מעפרייהו שדא עלייהו אקשו לאפי מלכא. ופרש״י שהיו מעונים שפלים שלא היו בארצם, שקל וכו׳. העיזו פניהם ודברו קשות את המלך כשהריחו ריח ארצם, והיו סבורים להיות קרוב לארצם. הרי שבהיות האדם בארצו רוחו תקיפה. אך בהיותו חוץ לארצו אין דעתו מיושבת עליו. ומכאן למדנו חכמתו של יוסף הצדיק שכתוב בפ׳ ויגש, ואת העם העביר אותו לערים מקצה גבול מצרים ועד קצהו (בראשית מז, כא). לפי שכתוב ויקן יוסף את כל אדמת מצרים לפרעה וכו׳ (כ). ושמא ברבות הזמן ירע בעיניהם שנחלתם נהפכה לזרים וימרדו במלך, לכן מה עשה יוסף, ואת העם העביר אותו מעיר לעיר, והושיב את של עיר זו בחברתה, כי בזה יהיו מעונים ושפלים ולא ימרדו במלך, ובזה ותהי הארץ לפרעה. והוסיף רש״י ז״ל במתק לשונו, ולא הוצרך הכתוב לכתוב זאת אלא להודיעך שבחו של יוסף שנתכוון להסיר חרפה מעל אחיו, שלא יהו קורין אותן גולים. וזה כי קשה לו לרש״י מה לו ליוסף לעשות כן, כי מה איכפת לו אם תהיה הארץ לפרעה אם לא, ולמה הוצרך לכתוב זאת, אלא ודאי שכונת יוסף היתה להסיר חרפה מעל אחיו, שלא יהו קורין אותן גולים, כי גם הם גלו מארצם בשביל שמכרו אדמתם בשביל הרעב. וממנו למד סנחריב בישעיה י׳. כמ״ש שם כי אמר בכח ידי עשיתי ובחכמתי כי נבונותי ואסיר גבולות עמים ועתודותיהם שוסיתי. וקשה מה חכמה היא זו ליקח ארצות אויביו, אך תרגם המתרגם ואגליתי עממיא ממדינא למדינא וקרוי תשבחיהון בזיתי. והוא מה שעשה יוסף להעביר את העם לערים, כי בזה יהיו ענוים ושפלים ולא יקומו נגדו, ובזה ותמצא כקן ידי לחל העמים וכו׳. והוא אמר בכח ידי ובחכמתי, ואינו כן כי א״ל הנביא, היתפאר הגרזן על החוצב בו, כי כבר אמרו בחגיגה פ״ב (יג:), וארא והנה רוח סערה באה מן הצפון (יחזקאל א, ד). שהלך לכבוש את כל העולם תחת של נ״נ הרשע, כדי שלא יאמרו אומות העולם ביד אומה שפלה מסר את בניו. וכן סנחריב הביא הב״ה כל האומות תחת ידיו, כדי להניפו שיגדל מאד ואח״כ השפיל אותו עד מאד. ומ״ש ובחכמתי כי נבונותי, כבר הקדימו יוסף ולא מחכמתו עשה זה. וכן אמר הנביא ירמיה י״ד. אם עונינו ענו בנו, שכל העובר עבירה אחת קונה לו קטגור א׳ והם מעידים לאדם על מעשיו. ה׳ עשה למען שמך, וזוהי תקות הכבוד. מקוה ישראל שאתה עושה חסד, וזוהי תקות החסד. מושיעו בעת צרה, כאשר הבטחתנו כמה פעמים וזוהי תקות ההבטחה, למה תהיה כגר בארץ שאין לו כח בהיותו חוץ לארצו, וזהו למה תהיה כאיש נדהם וכו׳. וכן אמר דוד המלך ע״ה גר אנכי בארץ, כי העה״ז הוא לאדם כמי שהוא גר בארץ לא לו, כי עיקר מושבו של אדם הוא בעה״ב, ולכן אל תסתר ממני מצותיך. לא כן ארץ ישראל שכל אדם מתאוה לה, שלכן נקראת ארץ חמדה שהכל חומדים לה, וז״ש בתהלים פ״ז. אזכיר רהב ובבל ליודעי וכו׳. כי הנה מצרים ובבל היו עיירות גדולות וטובות, אך עכ״ז לא היו לחן רק ליודעים אותם ודרים בתוכם. וכן הנה פלשת וצור עם כוש זה יולד שם, דהיינו דוקא לנולדים בתוכם. אך ולציון יאמר איש ואיש יולד בה. כל האנשים שוים להתאוות לה כאילו כל א׳ וא׳ נולד בתוכה, שחן מקום על יושביו. והטעם לזה והוא יכוננה עליון, שהיא גבוהה מכל הארצות ותמיד עיני ה׳ אלקיך בה. ולא בלבד לישראל אלא ה׳ יספור בכתוב עמים, כמ״ש ז״ל כל מלך שלא קנה פלטרין בארץ ישראל לא עשה כלום, שנאמר ואתן לך ארץ חמדה נחלת צבי צבאות גוים. זה יולד שם סלה, שכל מי שדר בתוכה הרי הוא כמי שנולד שם.

לכן אמר הב״ה לאברהם, לך לך מארצך וכו׳. וזה אשר חכמים הגידו בב״ר פ׳ ל״ט. אמר ר׳ לוי בשעה שהיה אברהם מהלך בארם נהרים ובארם נחור, ראה אותם אוכלין ושותין ופוחזין, אמר הלואי לא יהיה לי חלק בארץ הזאת. וכיון שהגיע לסולמה של צור, ראה אותן עסוקין בניכוש בשעת הניכוש, בעידור בשעת העידור, אמר הלואי יהא חלקי בארץ הזאת, א״ל הב״ה לזרעך אתן את הארץ הזאת. וקשה דמאי איכפת ליה לאברהם אם היו אוכלין ושותין ופוחזין, כי הוא יעשה את שלו והם יעסקו בשלהם. ולמה בשעה שראה בא״י עסוקין בניכוש וכו׳ אמר הלואי יהא חלקי בארץ הזאת, שהרי גם הם מניחים חיי עולם ועוסקין בחיי שעה. וגם למה שינה לשונו, שכשם שאמר הלואי יהא חלקי בארץ הזאת, כך היה לו לומר מתחלה הלואי לא יהיה חלקי בארץ הזאת או להפך. אמנם משנה שלימה שנינו בכתובות פ״ה (נט:), ר״א אומר, אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר, שהבטלה מביאה לידי זמה. וכבר אמרו כל מקום שאתה מוצא זנות, אנדרולומסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים. הנה כי כן בראות אברהם אבינו ע״ה שבני אדם היו אוכלין ושותין ופוחזין, ושחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה, וכ״ש שהיו בטלים, והבטלה מביאה לידי זמה והורגת טובים ורעים, לכן אמר אברהם הלואי לא יהיה לי חלק בארץ הזאת שלא אכוה בגחלתם אף שלא אחטא עמהם. אך כשהגיע לסולמה של צור, שהיא לתחום א״י וראה שלא היו יושבין בטלין ועוסקין בישובה של ארץ, אמר הלואי יהא חלקי בארץ הזאת, כלומר לדור שם בכל מכל כל, כי כיון שכבר אוהבים המלאכה, בנקל אוכל להשיבם למוטב ולא תשלוט פורענות עליהם, וגם אני אזכה עמהם.

הנה כי כן כשראה הב״ה דעתו ותאותו של אברהם לדור בא״י, א״ל לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך. וקשה מאי לך, ולמה פרט לו את כל אלה, מארצך וממולדתך וכו׳. עוד קשה ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך. ולמה חזר ואמר והיה ברכה. אמנם ידענו כי בשלשה דברים צריך אדם להזהר ולהשלים עצמו בג׳ הנהגות, זכרום המפרשים בספריהם. וגם אנחנו נזכיר בדרושים הבאים. והם הנהגת עצמו ביתו ומדינתו. אשר בכלם עמד אברהם אבינו, ולכן אמר לו לך לך. כלומר כהנהגת עצמך שכבר התחלת למסור עצמך על קדוש ה׳. ועתה לך למקום שתתנהג בקדושה יותר בעצמך, וזהו לך לך מארצך. ששם אין הנהגת עצמך טובה, כי הדר בח״ל הוא תחת ממשלת השרים של מעלה, והרי הוא כעובד ע״א. וגם וממולדתך כלפי הנהגת ביתו, שהגם שהיית מורה להם הדרך אשר ילכו בה, עכ״ז כיון שהם עע״א, כמ״ש תרח אבי אברהם וכו׳ ויעבדו אלקי׳ אחרים. אין אתה יכול להנהיגם ביושר. וכלפי הנהגת מדינתו אמר ומבית אביך. כי בעוד תרח חי והיה בביתו, והוא היה מוכר צלמים כנז׳ במדרש, לא היה יכול אברהם להנהיג את מדינתו כראוי, ולכן א״ל צא מבית אביך. ובזה ואעשך לגוי גדול. היינו להנהיג מדינתו שיבאו להתגייר וידבקו בך. ואברכך בהנהגת ביתך, שיהיו לך בנים ותגדלם ליראתי. ואגדלה שמך, שתנהיג עצמך בהנהגה טובה, ובזה יצא טבעך בעולם.

ובפרק ערבי פסחים (קיז:), ואעשך לגוי גדול (בראשית יב, ב). אמר ריש לקיש זה שאומרים אלקי אברהם. ואברכך זה שאומרים אלקי יצחק. ואגדלה שמך זה שאומרים אלקי יעקב. יכול יהו חותמין בכלן, ת״ל והיה ברכה. בך חותמין ולא בכלן ע״כ. והמ׳ הזה פירשנוהו כמין חומר בדרוש אחר. אך עדין צריכין אנו למודעי איך יובנו דברים אלה מלשון הכתוב. אמנם במדרש שוחר טוב מזמור נ״ט איתא ז״ל, טובים השנים מן האחד. טוב צדיק בן צדיק מצדיק בן רשע, ולא דומה זכות צדיק אחד לזכות שני צדיקים. אשר יש להם שכר טוב. שאם תבא פורענות על המשפחה, זכות שניהם עומדת ומבטלת אותה וכו׳, ואם היו שלשה צדיקים צדיק בן צדיק, אינה פוסקת מהם לעולם, שנאמר והחוט המשולש וכו׳. הוקשה לו הכתוב טובים השנים מן האחד, שהרי כלל גדול אמרו חכמים, אין טוב אלא באחד, כן כתוב בזהר חדש פ׳ בראשית י״ד א׳. לכן פי׳ טוב צדיק בן צדיק שהם שני צדיקים, מן הא׳ שהוא לבדו צדיק ואביו רשע. ולא בלבד טוב לעצמו אלא גם לעולם, לא דומה זכות צדיק א׳ לזכות ב׳ צדיקים, וכמ״ש רשב״י בסוכה פ״ד (מה:). יכול אני לפטור את כל העולם כלו מן הדין מיום שנבראתי ועד עכשיו, ואלמלא אלעזר בני עמי מיום שנברא העולם ועד עכשיו. וז״ש במשלי כ״ג. גיל יגיל אבי צדיק ויולד חכם ישמח בו. וכמ״ש בב״ר פ׳ ס״ג. גילה אחר גילה, בזמן שהוא צדיק בן צדיק. וזהו גיל לעצמו ויגיל לאחרים, ועוד גיל בעה״ז יגיל לעה״ב. ולפי שתלמידיו שלימד קרויין בניו, לכן אמר גיל יגיל אבי צדיק, דבאב משתעי שכשהוא צדיק ברא מזכי אבא, ולכן יגיל לעה״ב, ויולד חכם. דהיינו רבו, שכל המלמד את בן חבירו תורה כאילו ילדו, ישמח בו.

ובספרי פ׳ האזינו. יעקב חבל נחלתו. מה חבל זה משולש, כך היה יעקב שלישי לאבות וקבל שכר כלם. כשנולד אברהם מהו אומר, ואח לצרה יולד. כשנולד יצחק מה הוא אומר, טובים השנים מן האחד. כשנולד יעקב מה הוא אומר, והחוט המשולש וכו׳. וקשה המ׳ הזה להולמו. אך יובן עם מ״ש בב״מ פ״ז (פה.). א״ר פרנך א״ר יוחנן, כל מי שהוא ת״ח ובנו ת״ח ובן בנו ת״ח, שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם. ז״ש יעקב חבל נחלתו, שהיה אביו ת״ח וכן אבי אביו, ולכן קבל עליו שכר כלם, שממנו יצאו י״ב שבטים שאבותיו נתאוו להם. ואין תורה פוסקת מהם לעולם. ועוד פי׳ הדבר באמרו כשנולד אברהם וכו׳. כי שם בספרי כתוב, בהנחל עליון גוים. עד שלא בא אברהם אבינו היה המקום דן את העולם באכזריות וכו׳. וכבר פירשנוהו לקמן בפ׳ קרח ע״ש (חלק ג׳ - דרוש ל״ד לפרשת קרח.). והנה במדרש חזית דרשו, אחות לנו קטנה, זה אברהם שאיחה את כל באי העולם לפני הב״ה. ז״ש ואח זה אברהם, לצרה יולד להגין מן הצרות, שלא ידין עוד את העולם באכזריות כאשר עשה עד הנה. כשנולד יצחק שהיה צדיק בן צדיק, אז טובים השנים מן הא׳ כדלעיל. וכשנולד יעקב אז נתקיים והחוט המשולש לא במהרה ינתק, שאין תורה פוסקת מזרעו לעולם. זש״ה ואעשך לגוי גדול. שאע״פ שתרח עובד ע״ז ולא היה ראוי אברהם ליחד שמו עליו, עכ״ז ואעשך לגוי גדול. זהו שאומרים אלקי אברהם. ואיתא בזהר פ׳ תרומה קכ״ח ב׳, ת״ח כל מאן דאחיד בידא דחייבא למשבק ארחא בישא, גרים לאכפייא סטרא אחרא וזכי למחמי בנין לבנוי, וזכי בהאי עלמא ולעלמא דאתי. כל מארי דינין לא יכלין למידן ליה בהאי עלמא ובעלמא דאתי. אברהם אבינו זה דרכו להחזיר הרשעים בתשובה, ולכן זכה לראות בנים לבניו, שכשנפטר אברהם היה יעקב בן ט״ו שנה, וזהו ואעשך לגוי גדול. ולפי שזכה ליצחק שהיה בן צדיק ולא רשע, ואיתא בריש פ״ז דסנהדרין (נב.), אמר רב אשי, כמאן קרינן רשיעא בר רשיעא ואפי׳ לרשיעא בר צדיקא, כמאן, כהאי תנא, את אביה היא מחללת. שחיללה את כבודו, שאומרים ארור שזו ילד וכו׳. לכן ואברכך ז״ש אלקי יצחק, שכיון שבנו צדיק להפך הקללה מברכין אותו ברוך שזה ילד, ברוך שזה גידל. וכשנולד יעקב שהוא החוט המשולש, ואגדלה שמך זהו שאומרים אלקי יעקב, שיגדל שמו עד לעולם ששוב אין תורה פוסקת מזרעו, וזהו והיה ברכה. וילך אברם כאשר דבר אליו ה׳ וילך אתו לוט. כי רצונו היתה להפרידו ממעשים רעים ולהחזירו למוטב. אמנם כשהחמיץ ויהי ריב בין רועי מקנה אברם וכו׳. כאשר כתבנו במקום אחר, א״ל אברהם הלא כל הארץ לפניך הפרד נא מעלי וכו׳. וכתוב בב״ר פ׳ מ״א. הפרד נא מעלי. הבדל נא אין כתיב כאן אלא הפרד נא, מה הפרדה הזאת אינה קולטת זרע, כך א״א לאותו האיש להתערב בזרעו של אברהם ע״כ. וזה דאיתא בקדושין פ״ד (עא:), א״ר יהודה אמר רב, אם ראית שני בני אדם שמתגרים זה בזה, שמץ פיסול יש בא׳ מהם, ואין מניחין אותן לידבק א׳ בחבירו ע״כ. ז״ש ויהי ריב וכו׳. שפי׳ שם בב״ר כשם שהיה ריב בין רועי אברם ובין רועי לוט, כך היה ריב בין אברם ללוט. וזה היה לפי ששמץ פסול היה בלוט, ולכן א״א לו להתערב בזרעו של אברהם, ולכן הפרד נא מעלי, כפרדה זאת שאין לה זרע, ואמר נא שר״ל עתה הפרד מעלי, אבל ברבות בימים יחזרו להתיחד ולהתקרב ברות המואביה ונעמה העמונית. אם השמאל ואימינה וכו׳. איתא בב״ר פ׳ מ״א. ז״ל, א״ל אם את לשמאלא אנא לדרומא, ואם אנא לדרומה את לשמאלא, אמר רבי יוחנן, לשני בני אדם שהיו להם שתי כורים, אחד של חטים ואחד של שעורים, אמר ליה אם חטיא דידי שערי דידך, ואם שערי דידך חטייא דידי, מן כל אתר חטייא דידי וכולי. הכונה עם מ״ש בזהר פ׳ זו בכמה מקומות, שלוט הוא היצה״ר שיושב בשמאלו של אדם, ואברם הצדיק הוא היצ״ט לב חכם לימינו. ולכן אמר ללוט שלעולם יהיה בימין, שכן וילך אברהם הלוך ונסוע הנגבה. שהוא מצד ימין, ולוט לעולם לשמאל, לב כסיל לשמאלו, וכן הביא במשל החטים היא התורה. מימינו אש דת למו. שחט״ה גימטריא כ״ב אותיות התורה, ושער״ה גימטריא יצ״ר הר״ע, ולכן פתח בשמאל, אם השמאל, שאתה תשב בשמאל לעולם, ואימינה אני אשב בימין. שלכן לא כתב ואימינה בפתח רק ואימינה בצירי, שעל עצמו הוא מדבר. ואם אני בימין ואשמאילה, אעשה שאתה תשב לשמאל. ולכן אמר שם בב״ר, א״ר חנינא בר יצחק ואשמאלה אין כתיב כאן אלא ואשמאילה, מן כל אתר אנא משמאיל לההוא גברא. ואז וישא לוט את עיניו וכו׳. ואמרו שם, כל פסוק זה לשם ערוה נאמר. הוכרחו לדרוש כן לפי שהפסוק כלו מיותר, שהרי כתוב אחריו ויבחר לו לוט את כל ככר הירדן וכו׳. ולמה הוצרך לומר וישא לוט את עיניו וירא את כל ככר הירדן וכו׳. לכן דרשוהו כלו על שם עבירה, וישא לוט את עיניו. שהלך אחר עיניו וכו׳. ואין כאן מקום להאריך, ודרוש וקבל שכר.

עוד שם בב״ר פ׳ מ״א. ר׳ יודן אמר כעס היה לאבינו אברהם בשעה שפירש לוט בן אחיו מעמו, אמר הב״ה לכל הוא מדבק וללוט אחיו אינו מדבק ע״כ. וקשה שהרי אברהם הפרידו מפני שראה מעשיו מקולקלים. ומהיכן למד ר׳ יודן לדרוש כן. אמנם כתיב לעיל ויקרא שם אברהם בשם ה׳ וגם לוט ההולך את אברהם היה צאן ובקר ואהלים. ופרש״י ז״ל מי גרם שהיה לו זאת, הליכתו עם אברם. משום דק״ל שכבר כתוב לעיל וילך אתו לוט. ולכן פי׳ שבא הכתוב להשמיענו שהליכתו עם אברהם גרמה לו את כל הכבוד הזה, ואפשר שגם ברבות הימים ילמוד ממעשיו ויחזור למוטב. לכן אמר ר׳ יודן וכו׳ לפי שהכתוב אומר וה׳ אמר אל אברהם אחרי הפרד לוט מעמו, שגם זה מיותר, שכבר א״ל הפרד נא מעלי, לכן פי׳ ר׳ יודן וה׳ הוא ובית דינו (ב״ר פ׳ נ״א.). שישב בדין על אברם על שאמר ללוט הפרד נא מעלי, וא״ל הב״ה לכל אתה מדבק, להכניס בני אדם תחת כנפי השכינה, וללוט שהוא קרובך אין אתה מדבק רק אתה מרחיקו, לכן א״ל שא נא עיניך וראה וכו׳ כי את כל הארץ אשר אתה רואה וכו׳. ולא כיעקב שנתן לו נחלה בלי מצרים, ופרצת ימה וקדמה וכו׳. וגרם ג״כ ששם נפשו בכפו להצילו מיד המלכים, ובזה נבא לביאור קושיא אחת שיש לי ממ״ש בזהר פ׳ וירא דף ק״ה א׳. א״ר אבא ת״ח ענותנותא דאברהם, דאע״ג דא״ל קב״ה זעקת סדום ועמורה כי רבה וכו׳. לא בעא קמיה לשזבא ליה ללוט ולא יעביד ביה דינא, מ״ט בגין דלא למתבע אגרא מן עובדוי, וע״ד שלח קב״ה ללוט ושזיב ליה בגיניה דאברהם. וכ״כ עוד שם קי״א א׳. וקשה והלא שם נפשו בכפו להציל את לוט מן המלכים, ומעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר שלא רצה להתפלל עליו. וראשונה נתרץ עם מ״ש בזהר פ׳ וישב קפ״ה א׳ ז״ל, מכאן אמרו יפיל בר נש גרמיה לאשא או לגובא דנחשין ועקרבין ולא יתמסר בידא דשנאוי, דזעירין אינון דיכלין לאשתזבא, ובג״כ אמר למען הציל אותו מידם דווקא, ולא כתיב למען הציל אותו ותו לא. והטעם שאינו דומה הנמסר ביד בעלי בחירה, שבקושי מציל אותו הב״ה כיון שהבחירה בידם, אך מבעלי חיים כדניאל או מהאש כחנניה מישאל ועזריה מציל אותו בנקל. וכמ״ש במקום אחר. הנה כי כן וישמע אברם כי נשבה אחיו, שכתוב קודם זה ויקחו את לוט ואת רכושו בן אחי אברם וילכו. דקשה וכי עד עתה לא ידענו שלוט בן אחי אברם. ועוד היל״ל ויקחו את לוט בן אחי אברם ואת רכושו. אך הטעם שכל מלחמה זאת היתה בשביל אברם כאשר נזכיר, ולכן אחרי שכתב ויקחו את כל רכוש סדום ועמורה, שהיה די בזה שהרי לוט גם הוא היה בסדום. חזר ואמר ויקחו את לוט ואת רכושו. ולא בשביל לוט רק להיותו בן אחי אברם, שזאת היה עיקר ביאתם למלחמה, כדי שיבא אברם להציל את לוט ויהרגוהו, והקדים רכושו לרמוז למ״ש רש״י ז״ל ע״פ וגם ללוט וכו׳ (בראשית יג, ה). מי גרם שהיה לו זאת, הליכתו עם אברם. ועוד בן אחי אברם שהיה קלסתר פניו דומה לאברהם. וכ״כ בב״ר פ׳ מ״א. כי אנשים אחים אנחנו. וכי אחים היו, אלא שהיה קלסתר פניו דומה לו. וכן בילקוט, וישמע אברם כי נשבה אחיו. וכי אחיו היה, אלא שקלסתר פניו דומה לו. וזהו ששמע אברם שמלחמה זו היתה בשבילו, ולכן היה מוכרח לילך להציל את לוט כיון שבשלו הצער הגדול הזה. ולעניננו כיון שהיה ביד שונאיו בעלי בחירה, לכן וירק את חניכיו. ועוד כתוב שם, וישב את כל הרכוש וגם את לוט אחיו ורכושו השיב. כי חשב שזכותא דרבים עדיף, וכיון שישיב את כל רכוש סדום ועמורה גם לוט יעשה סניף עמהם ולא ינוכה מזכותו כלל. אך בהפיכת סדום שכתוב וה׳ המטיר וכו׳ מאת ה׳ מן השמים. ידע אברהם כי אלקי משפט ה׳, ואין מידו מציל, ואם לוט חייב ימות גם הוא כאחיו. ואם יש לו איזה זכות הקב״ה יצילהו, ולכן לא רצה להתפלל עליו. וזהו שכתב וישובו ויבאו אל עין משפט היא קדש וכו׳. דקשה כיון שהתחיל ויכו את רפאים בעשתרות קרנים וכו׳. היה לו לומר ג״כ ואת כל שדה העמלקי וגם את האמורי וכו׳. ולמה הכניס בין הדבקים וישובו ויבאו וכו׳. אך יובן עם מ״ש בב״ר פ׳ מ״ב. א״ר אחא לא באו להזדווג אלא בתוך גלגל עינו של עולם, עין שעשתה מדת הדין בעולם הן מבקשין לסמותה, אתמהא. היא קדש. הוא כתיב, הוא שקידש שמו של הב״ה בכבשן האש ע״כ. וכבר פירשנו מ׳ זה לקמן בפרשת קרח יע״ש (חלק ג׳ - דרוש ל״ד לפרשת קרח.). ועוד נוסיף שלכן שנאו את אברהם, לפי שקידש שמו של הב״ה בכבשן האש, ואז הראה לנמרוד שהיה עושה עצמו אלוק שאין בדבריו ממש. ועוד עין משפט, לפי שכתוב הנה עין ה׳ אל יריאיו (תהלים לג, יח). שמשגיח בעולמו בהשגחה פרטית בשביל הצדיקים, וכ״כ שם בב״ר, משל לאוהבו של מלך שהיה שרוי במדינה, ובשבילו נזקק המלך למדינה. עוד יובן עם מ״ש בזהר פ׳ זו ק״ב ב׳, ת״ח אילנא נטע אברהם, ועינא דמיא הוה תחות ההוא אילנא, ומאן דצריך טבילה, מיד מיין סלקין לגביה. ואיתא בב״ר פ׳ מ״ט. לעשות צדקה ומשפט. בתחלה צדקה ולבסוף משפט, הא כיצד אברהם היה מקבל את העוברים ואת השבים, משהיו אוכלים ושותים א״ל ברכו וכו׳, אם מקבל עליו ובריך הוה אכיל ושתי ואזל, ואי לא א״ל הב מה דעלך וכו׳, מן דחמי ההיא עקתא הוה אמר ברוך אל עולם שאכלנו משלו. ז״ש וילכו למלחמה, אבל העיקר ויבאו אל עין משפט, זה אברהם בשביל שהיה מכריח בני אדם להכיר את בוראם, וע״י העין היה מטבילם ומגיירם ומקדש שמו ברבים. ולכן הכניס זה באמצע.

וכיון דאתא לידן, נפרש מזמור קי״ב שפירשוהו במדרש שוחר טוב על אברהם ושרה וז״ל, אין מתבקש לפני הב״ה לא יופי ולא עושר, ומהו מתבקש יראת חטא, כמה עשה אברהם לפני הב״ה, ולא נתהלל אלא שהיה ירא לפניו, שנאמר כי אתה ידעתי כי ירא אלקים אתה. וכן הוא אומר אל יתהלל חכם וכו׳ כי אם בזאת וכו׳. ואין זאת אלא תורה, ואברהם עשה את התורה מאלף ועד תי״ו, לפיכך נאמר עליו המזמור של מעלה בא״ב עם המזמור של אשתו מא׳ ועד ת׳, אשה יראת ה׳ היא תתהלל, ושניהם עשו את התורה מא׳ ועד ת׳. והתחיל הללויה, כי בי״ה ה׳ צור עולמים, ואברהם הוא שהמליך הב״ה בשמים ובארץ, כמ״ש רש״י ז״ל ע״פ ואשביעך בה׳ אלקי השמים ואלקי הארץ (בראשית כד, ג) ע״ש (אמר לו עכשיו הוא אלהי השמים ואלהי הארץ, שהרגלתיו בפי הבריות, אבל כשלקחני מבית אבי, היה אלהי השמים ולא אלהי הארץ, שלא היו באי עולם מכירים בו, ושמו לא היה רגיל בארץ.). אשרי איש ירא את ה׳ זה אברהם שא״ל כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה. ולפי שגדול העושה מאהבה מהעושה מיראה כנזכר לרז״ל, לכן אמר במצותיו חפץ מאד. וזה כמ״ש בסוטה פ״ה (לא.), נאמר ירא אלקים באיוב ונאמר ירא אלקים באברהם, מה ירא אלקים האמור באברהם מאהבה וכו׳ דכתיב זרע אברהם אוהבי וכו׳. וכבר פי׳ זה המאמר במקומו יע״ש. גבור בארץ יהיה זרעו וכו׳. ז״ש ואעשך לגוי גדול כמ״ש לעיל. ויובן עוד עם מ״ש בפרק בני העיר (מגילה כח.), שאל ר׳ את ר׳ יהושע בן קרחא, במה הארכת ימים וכו׳, בשעת פטירתו א״ל ברכני, א״ל יהי רצון שתגיע לחצי ימי, ולכלהו לו, א״ל הבאים אחריך בהמה ירעו. ופרש״י בתמיה, כלומר אין טוב לך לחיות ימים רבים כמוני, שא״כ לא יטלו בניך גדולה, ואתה נשיא והם יהיו כל ימיהם הדיוטות ע״כ. ובזה יובן מ״ש אוי לה לרבנות שמקברת את בעליה, שמי שיש לו גדולה צריך למות בקוצר ימים כדי שבניו יירשו גדולתו. וז״ש בשמואל ב׳ ז׳ כי ימלאו ימיך ושכבת את אבותיך והקימותי את זרעך אחריך וכו׳. בישרו הנביא לדוד המלך ע״ה שיהיה לו בן יושב על כסאו, ולא מפני זה ימות קודם זמנו, כי ימלאו ימיך וכו׳. והוא מ״ש למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה. כי אע״פ שבשביל שיירשו הבנים צריך שימותו האבות, עכ״ז ירבו ימיכם, וכדי שבניכם יירשו גדולתכם ארבה ימיהם ג״כ, ובזה לא תצטרכו למות בקוצר ימים ודוק. ז״ש גבור בארץ יהיה זרעו. לא מפני זה ימות האב קודם זמנו, רק דור ישרים יבורך, שיחיה ימי הדור כראוי, וגם הבן יבורך באריכות ימים. הון ועושר בביתו. כמו שדרשו ז״ל ואברכך בממון. וצדקתו עומדת לעד. ז״ש ואגדלה שמך והיה ברכה, שתתקיים הברכה לו ולבניו עד סוף כל הדורות. ועוד יובן כמ״ש לעיל, כל מי שהוא ת״ח ובנו ובן בנו ת״ח שוב אין התורה פוסקת מזרעו לעולם. ז״ש דור ישרים יבורך. ובזה הון ועושר בביתו זו התורה, וצדקתו עומדת לעד שאינה פוסקת מזרעו. זרח בחשך אור לישרים, שהי׳ העולם עומד בחשך שלא היו מכירים את בוראם, והוא התחיל להקריא שמו של מקום בפה כל בריה, וזהו חנון ורחום וצדיק, שהיה ביתו פתוח לרוחה ועושה חסד עם כל הבריות. טוב איש חונן ומלוה, שמתחלה הי׳ נותן להם לאכול ואומר להם ברכו לאל עולם, ואם לא היה רוצה לברך היה בא עליו במשפט שיפרע כל מה שאכל עד שהיה מודה ומברך, וזהו יכלכל דבריו במשפט. כמ״ש לעיל בתחלה צדקה לבסוף משפט, ובזה כי לעולם לא ימוט לזכר עולם יהיה צדיק. כדכתיב למען הביא ה׳ על אברהם. ודרשו ז״ל (בראשית יח, יט), על בית אברהם לא נאמר אלא על אברהם, כי זכותו קיים לעד ולעולמי עולמים.

ובב״ר פ׳ מ״ג. משמועה רעה לא יירא זה אברהם, כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה. נכון לבו בטוח בה׳. ומצאת את לבבו נאמן לפניך. סמוך לבו לא יירא, שנאמר אל תירא אברם. עד אשר יראה בצריו. ויחלק עליהם לילה ע״כ. וקשה מאי שייטיה דפ׳ כי ירא אלקים אתה עם מ״ש משמועה רעה לא יירא. עוד קשה שמביא ראיה למ״ש לא יירא מהכתוב אל תירא אברם, דאדרבא מזה נראה שנתירא, שהרי אין אומרים אל תירא אלא למי שנתירא. ועוד שאל תירא אברם נאמר אחר מלחמת המלכים. ואיך יאמר אח״כ עד אשר יראה בצריו, ויחלק עליהם לילה. ועוד קשה שנראה שאל יירא עד אשר יראה בצריו ואח״כ יירא.

אך דקדקו רז״ל בכתובים, שתחלה אמר משמועה רעה לא יירא. ואח״כ חזר ואמר סמוך לבו לא יירא, לכן פירשום באברהם. וזה כמ״ש בזהר פ׳ בראשית י״א ב׳, אית בר נש דדחיל לקב״ה בגין דיחון בנוהי, או דחיל מעונשא דגופיה או דממוניה, אשתכח יראה דאיהו דחילו דקב״ה לא שוי לעקרא, יראה דאיהו עיקרא, למדחל למריה בגין דאיהו רב ושליט וכו׳. ועוד שם י״ב א׳, אית מאן דרחים ליה מגו דאית ליה עותרא, אורכא דיומין, ואי להאי יהא בהפוכא יהא שניא ליה ולא ירחים ליה כלל. אהבה דאית ליה עקרא, ההוא דהוי בתרין סטרין, בין בדינא בין בטיבו וכו׳, אהבה דיהיב עותרא וטב ארכא דחיי בני ומזוני, כדין אצטריך לאתערא יראה ולמדחל דלא יגרום חובא.

ובזה נלע״ד להבין אמרי בינה בילקוט איוב ב׳ ז״ל, עשה מאהבה שאם באת לשנוא, דע שאתה אוהב ואין אוהב שונא. עשה מיראה שאם באת לבעוט, דע שאתה ירא ואין ירא בועט ע״כ. הכונה שאם מדת הדין רודפת אחריך, וע״כ ח״ו באת לשנוא, דע שאתה אוהב ואין אוהב שונא, כנחום איש גם זו שהיה אומר בכל יסוריו גם זו לטובה. ואם השפיע עליך טובה וברכה, עשה מיראה דהיינו שתירא שמא יגרום החטא, שאם באת לבעוט מרוב טוב, דע שאתה ירא ואין ירא בועט. אלה הם דברי המ׳, משמועה רעה לא יירא זה אברהם שלא היה לו יראת העונש וכל מה שבא עליו היה מקבל מאהבה. וז״ש המשורר, העבר חרפתי אשר יגורתי כי משפטיך טובים. כלומר חרפה היא לי לגור מהעונש, אדרבא צריך לקבל יסורין מאהבה, כי משפטיך טובים. ולכן מביא ראיה כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה, כלומר יראת הרוממות ולא יראת העונש, שהרי באת לשחוט את בנך יחידך, וגם היה עובד מאהבה, וזהו נכון לבו בטוח בה׳, ומביא ראיה מפ׳ ומצאת את לבבו נאמן לפניך. כדכתיב ואהבת את ה׳ אלקיך בכל לבבך וכו׳. סמוך לבו לא יירא עד אשר יראה בצריו. הנה כשבא לרדוף אחר המלכים לא פחד ולא נתירא, אך אחרי כן היה מתירא כמו שנבאר לקמן על פי מ׳ ז״ל, שמא יקומו עליו בני אותן האוכלוסי׳ שהרג, או שמא היה בהם צדיק א׳ וכדלקמן. לכן שפיר קאמר סמוך לבו לא יירא עד אשר יראה בצריו שאז נתירא, ולכן מביא ראיה מאל תירא אברם, שא״ל כן כמו שנפרש. כי מתחלה לא נתירא שהיה לבו בטוח בה׳ שיהיה עמו, כמ״ש ויחלק עליהם לילה. אך משם ואילך נתירא וגם בזה הבטיחו וא״ל אל תירא אברם אנכי מגן לך. עוד אמרו שם, שנתירא שמא קבל שכרו בעה״ז, לכן אמר פיזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד. כי הג״ח הוא מהדברים שאדם אוכל פירותיהן בעה״ז והקרן קיימת לו לעה״ב. וכבר פירשנו פסוק זה במקומו. ולפי שוישמע אברם כי נשבה אחיו היה ע״י עוג, ויבא הפליט זה עוג. והוא היה מתכוין שיהרג אברהם וישא את שרה כמ״ש בב״ר פ׳ מ״ב. ושם נאמר א״ל הב״ה, חייך שכר פסיעותיך אתה נוטל, שאתה מאריך ימים בעולם, ועל שחשבת להרוג את הצדיקים, חייך שאתה רואה אלף אלפים וריבי רבבות מבני בניו, ואין סופו של אותו האיש ליפול אלא בידן וכו׳. ז״ש רשע יראה וכעס, זה עוג שראה אברהם נצח, ולא יצתה מחשבתו לפועל שיהרג וישא את שרה, ולכן כעס עד שעברתו שמרה נצח, ורצה להפיל הר גבוה על מחנה ישראל כמ״ש בפ׳ הרואה, ואז נאמר עליו שיני רשעים שברת. דאשתרבבו שיניה ע״ש ((ברכות נד:) אבן שבקש עוג מלך הבשן לזרוק על ישראל גמרא גמירי לה, אמר מחנה ישראל כמה הוה תלתא פרסי, אמר איזיל ואיעקר טורא בר תלתא פרסי ואשדי עלייהו ואיקטלינהו, אזל עקר טורא בר תלתא פרסי ואותביה ארישיה, אייתיה הקב״ה עליה קימצי ונקבוה ונחית ליה אצואריה, בעא למשלפיה, משכוה שיניה להאי גיסא ולהאי גיסא ולא מצי למשלפה, והיינו דכתיב שני רשעים שברת (תהלים ג, ח). וכדר׳ שמעון בן לקיש, דאמר רשב״ל (מאי דכתיב שני רשעים שברת), אל תקרי שברת אלא שרבבת. משה כמה הואי עשר אמין, שקל נרגא בת עשר אמין, ושוור עשר אמין ומחייה בקרסוליה וקטליה.). ולזה אמר שיניו יחרוק ונמס תאות רשעים תאבד. שלא עלתה בידו תאות לבו.

עוד כתוב ויצא מלך סדום לקראתו אחרי שובו מהכות את כדרלעומר וכו׳ ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין והוא כהן לאל עליון וכו׳ ויאמר מלך סדום אל אברם תן לי הנפש והרכוש קח לך ויאמר אברם וכו׳ אם מחוט ועד שרוך נעל וכו׳. וקשה מאי אחרי שובו שכבר ידענו זה מהכתובים. ועוד שתכף היה לו לומר ויאמר מלך סדום אל אברם תן לי הנפש. ולמה הפסיק הענין באמרו ומלכי צדק וכו׳. ועוד קשה אם מחוט וכו׳ ואם אקח מכל אשר לך. דדי שיאמר אם אקח ממך מחוט ועד שרוך נעל, ורש״י נשמר מזה ופי׳ אם מחוט ועד שרוך נעל, אעכב לעצמי מן השבי, וא״ת לתת לי שכר מבית גנזיך לא אקח. ועדין הקושיא במקומה עומדת, שאם לא ירצה לעכב מן השבי, כל שכן שלא יקח שכר מבית גנזיו. אך הכל יובן עם מה ששנינו בפ״י דבב״ק, המציל מן הנהרות, מן הגייס, ומן הלסטים, אם נתיאשו הבעלים הרי אלו שלו. ובטור ח״מ סי׳ שס״ח הביא שאלה לרב שרירא גאון ז״ל, אם המחזיק טוען נתיאשת, והתובע טוען לא נתיאשתי ואין עדים בדבר. תשובה אם הבעלים מרדפים אחר הכלים שנאבדו לו, ודאי לא נתיאשו וזה שקנאם צריך להחזירם. והלוקח מן הלסטים, אם בא לצאת ידי שמים מחזיר לבעלים הראשונים. ופי׳ שם הב״י דהיינו לאחר שנתיאשו הבעלים. הנה כי כן הגיד הכתוב וישב את כל הרכוש וכו׳ ואז ויצא מלך סדום לקראתו. להראותו שלא נתיאש, ולכן אמר אחרי שובו מהכות את כדרלעומר וכו׳. כלומר שהיה רודף אחרי השבי, ובזה מראה עצמו שלא נתיאש. ואיתא שם בב״ר פ׳ מ״ג, ויצא מלך סדום לקראתו. ר׳ אבא בר כהנא אמר התחיל לקשקש לו בזנבו, א״ל מה אתה ירדת לכבשן האש וניצלת, אף אני ירדתי לחמר וניצולתי. וזה יובן עם מ״ש רש״י ז״ל ע״פ ועמק השידים בארות בארות חמר (בראשית יד, י). ז״ל, מדרש אגדה שהיה הטיט מוגבל בהם, ונעשה נס למלך סדום שיצא משם, לפי שהיו באומות מקצתן שלא היו מאמינין שניצל אברם מאור כשדים מכבשן האש, וכיון שיצא זה מן החומר, האמינו באברהם למפרע ע״כ. כתב שם הרמב״ן ז״ל, כי הציץ אברהם באותו הבור ותכף עלה מלך סדום, ומזה האמינו באברהם. ונלע״ד שלכן ניצול מלך סדום לבדו, לפי שקבל את לוט בארצו בשביל אברהם כנודע, ולכן ע״י אברהם ניצל, וז״ש במזמור ס׳, נתת ליריאיך נס להתנוסס מפני קושט סלה. שהיל״ל עשית ליריאיך נס, אך יובן באברהם שנק׳ ירא אלקים, כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה. ונתת לו כח לעשות נס למלך סדום, וזהו להתנוסס, דהיינו לעשות נס לאחרים. מפני קושט סלה, דהיינו שיאמתו ניסיך שעשית לאברהם להצילו מכבשן האש ויאמינו שממך היה הדבר. ובזה מובן המ׳, מה אתה ירדת לכבשן האש וניצלת, כלומר ע״י נתאמת הדבר שניצלת ע״י נס מכבשן האש. וכדי להשוות עצמו אליו, כלומר שגם הוא היה יכול להציל את הרכוש, כיון שנעשה לו נס זה, דלא עביד קב״ה ניסא לשקרי. והרי זה בא ללמד כי לא נתיאש מלך סדום והשוה עצמו לאברהם, וז״ש אל עמק שוה הוא עמק המלך. וכיון שהושוו כל האומות והמליכו את אברם עליהם למלך, ובתוכם ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין ויתן לו אברם מעשר מכל לפי שהיה כהן. אז שפט מלך סדום שלא ירצה אברם להשיב לו את הרכוש, וא״ל תן לי הנפש, כלומר כיון שאני רואה שאתה רוצה להחזיק הכל אעפ״י שלא נתיאשתי, תן לי במתנה הנפש והרכוש קח לך, כלומר אע״פ שמן הדין הוא שלי, שהרי לא נתיאשתי, קחנו לעצמך. דאל״כ מאי קח לך, והלא כבר היה בידו. ויאמר אברם אל מלך סדום הרימותי ידי וכו׳. אפשר שליצרו נשבע כדרך הצדיקים, כבועז ודומיהם שלא יסיתנו יצרו ליקח ממנו שום דבר, וכמו שעשה אלישע לנעמן. ועוד אפשר שנשבע לו כדי שלא יחשדנו שלא יחזיר לו הכל. ואמר הרימותי ידי, כי אף שמן הדין הם שלי, שהרי כיון שלא יכולת להציל מכדרלעומר וחביריו, וכתיב וינוסו מלך סדום ועמורה ויפלו שמה. וודאי שנתיאשת, ומה שרדפת אחרי אינו אלא לפנים. כי אתה יודע שנתיאשו מן הממון. ועכ״ז אם מחוט ועד שרוך נעל אעכב מן השבי, ואם אקח מכל אשר לך, לשלם שכר טרחי על שיצאתי למלחמה, ובפרט כמ״ש וירק את חניכיו, שהריקן באבנים טובות ומרגליות, וזה מן הדין אתה חייב ליתן לי, וכמו ששנינו שם, שטף נהר חמורו וכו׳ אין לו אלא שכרו. בלעדי רק אשר יאכלו הנערים וכו׳. איתא בחולין פ״ו (פט.), אמר רבא קשה גזל הנאכל, שאפילו צדיקים גמורים אינן יכולים להחזירו, שנאמר בלעדי וכו׳. וקשה איך קראו גזל, אך בזה שאמרנו יכון, כי כיון שמלך סדום רצה להראות לאברהם שלא נתיאש, וגם לצאת ידי שמים צריך להחזיר אף לאחר יאוש כדלעיל. לכן מה שלא החזיר חלק הנערים וכו׳ נקרא גזל. ועכ״ז יש לנו להליץ בעד אברהם כמו שאמרנו לעיל, שצריך לשלם שכר טרחם ושל ביטול מלאכתם. ואמר אברהם בשלי אני רשאי להחמיר על עצמי, אך בשל אחרים איני רשאי, ולכן אמר בלעדי. כלומר ממה שאינו שלי רק אשר אכלו הנערים וכו׳ הם יקחו חלקם.

ובמסרה פ׳ וישב. הרמותי ג׳ בג׳ כתובים. וסימן הרמתי ידי חסר דחסר. הרימתי קולי ואקרא עם י׳. הרימותי בחור מעם מלא דמלא. אלה הם דברי הזהר הקדוש פ׳ יתרו ס״ז א׳ ז״ל, דכל מאן דארים ידוי לעילא ולאו אינון בצלותין ובעותין, האי איהו בר נש דאתלטיא מעשרה שולטנין ממנן וכו׳, בג״כ יסתמר ב״נ בשעתא דארים ידוי לעילא, למהוי בצלו או בברכאן או בבעותא, ולא ירים ידוי למגנא וכו׳. לז״א הרמתי ידי, כלומר כשאני מרים ידי למגנא חסד דחסר, אני חסר מכל טובה, דברכתא לא שריא באתר ריקניא. אמנם כי הרימתי קולי ואקרא, דהיינו בצלו או בברכאן, אז הוא מלא י׳, שהעשרה שליטים הכתובים שם מברכין אותו. ומי הוא זה שהרים קולו בצלו ובברכאן, זה אברהם שאמר הרימותי ידי. ותרגם אנקלוס ארימית ידי בצלו. ובב״ר רי״א עשאן תרומה. והוא מה שנתן מעשר למלכי צדק, שחזקת חבר אינו יוצא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. ולכן קודם שהשיב הרכוש למלך סדום רצה להרים ממנו תרומת ה׳. ורבנן אמרי עשאן שירה, המד״א אלקי אבי וארוממנהו. שנתן שבח ותהלה להב״ה שעשה עמו נס, ולכן הרימותי בחור מעם זה אברהם, כמ״ש בילקוט תהלים סי׳ פ״ט. הרימותי בחור מעם זה אברהם, שבחר בו הב״ה וכו׳. והוא מלא דמלא, שהרים ידיו בצלו וברכאן. ואעפ״י שהרימותי ידי אברהם עכ״ז רמז הכתוב לכותבו חסר, שאין להרים ידיו למגנא אלא בתפלה וברכה, ודוק.

ובסוף פ״ג דנדרים (לב:), א״ר זכריה משום ר׳ ישמעאל ביקש הב״ה להוציא כהונה משם, שנאמר ומלכי צדק וכו׳ והוא כהן לאל עליון. כיון שהקדים ברכת אברהם לברכת המקום, הוציאה מאברהם שנאמר ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון וברוך אל עליון. א״ל אברהם, וכי מקדימין ברכת עבד לברכת רבו, לפיכך הוציאה מאברהם, שנאמר לדוד מזמור נאם ה׳ לאדוני. וכתיב בתריה נשבע ה׳ ולא ינחם אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק. על דבורו של מלכי צדק, והיינו דכתיב והוא כהן לאל עליון. הוא כהן ואין זרעו כהן ע״כ. וצריך לדקדק מאי בקשה זו שאמר ביקש הב״ה, ומי יאמר לו מה תעשה. ועוד קשה שתחלה הוכיח שבקש להוציא כהונה משם מדכתיב והוא כהן לאל עליון. ואח״כ דרש מזה הפ׳ הוא כהן ואין זרעו כהן, ואיך ידרוש שני הפכים מנושא אחד. ולשם יולד גם הוא קושי גדול, איך הקדים ברכת אברהם לברכת המקום. ולמה נענשו בניו שניטלה מהם הכהונה. אמנם הוקשה לר׳ ישמעאל שהיה לו לומר ומלכי צדק מלך שלם כהן לאל עליון הוציא לחם ויין. ולמה הקדים הוציא לחם ויין ומאי והוא. לכן אמר בקש וכו׳. לפי שאמרו בזבחים פרק י״ב (קב.), אר״א א״ר חנינא בשעה שפוסקין גדולה לאדם, פוסקין לו ולזרעו אחריו עד סוף כל הדורות, שנאמר לא יגרע מצדיק עיניו ואת מלכים לכסא ויושיבם לנצח ויגבהו. והנה איתא בזהר חדש פ׳ בראשית ל״ו א׳, א״ר יוחנן בן נורי, נטל הב״ה את שם בן נח והפרישו לכהן עליון ולשרתו, וקרא שמו מלכי צדק מלך שלם ע״כ. ומן הדין שכל בניו יהיו כהנים, שכשפוסקין לאדם גדולה אינה זזה ממנו עד סוף כל הדורות, וזהו ביקש הב״ה להוציא כהונה משם, מדכתיב והוא כהן עם ו׳ החיבור, רמז לבניו שגם הם היו כהנים, אך במה שהוציא לחם ויין, והקדים ברכתו של אברהם למקום. לכן והוא כהן לאל עליון, ואין זרעו כהן, ולכן סמך והוא כהן למ״ש ויברכהו ויאמר, כי בשביל זאת הברכה הוא כהן ואין זרעו כהן. והטעם ששם עשה זה, יובן עם מ״ש ז״ל בב״ר פ׳ ל״ט. ואעשך לגוי גדול. קובע אני לך ברכה בשמנה עשרה, אבל אין אתה יודע אם שלי קודמת אם שלך קודמת, א״ר אחווא בשם ר׳ זעירא שלך קודמת לשלי, בשעה שהן אומרים מגן אברהם אח״כ מחיה המתים. וכן בתנחומא והיה ברכה. מהו שברכתך קודמת לברכתי, בתחלה אומרים מגן אברהם ואח״כ מחיה המתים. וזהו שאמר הכתוב ואברכך ואגדלה שמך ומהי גדולתו. והיה ברכה שברכתך קודמת לברכתי. וזה לפי שאמר שם בתנחומא, ויקרא שם בשם ה׳ אל עולם. לאחר שהיה מאכילן ומשקן היו מברכין אותו, א״ל לי אתם מברכין, ברכו לבעל הבית שנותן לכל הבריות אוכל ומשקה ונותן בהם רוח, והיו אומרים היכן הוא, אמר ליה שליט בשמים ובארץ, ממית ומחיה מוחץ ורופא, צר את העובר במעי אמו ומוציאו לאויר העולם, מגדל צמחים ואילנות, מוריד שאול ויעל, כיון שהיו שומעין כך היו שואלין כיצד נברך אותו, ומחזיקים לו טובה. היה אומר להם אמרו ברוך ה׳ המבורך לעולם ועד ע״כ. ואלה הם הג׳ מפתחות שלא נמסרו ביד שליח. ממית ומחיה הוא מפתח של תחיית המתים. צר את הולד ומוציאו וכו׳ זה מפתח של חיה. מגדל צמחים ואילנות מפתח של פרנסה. וזהו נוסח ברכת אתה גבור. מכלכל חיים בחסד הרי מפתח של פרנסה. מחיה מתים מפתח של תחיית המתים. סומך נופלים ורופא חולים ומתיר אסורים זהו מפתח של חיה, שכן אמרו בויקרא רבה ריש פ׳ תזריע, בנוהג שבעולם אם אתה נוטל ארנקי של מעות ונותן הפה למטה, אין המעות מתפזרות, והולד שרוי במעי אמו והב״ה משמרו שלא יפול וימות, הרי סומך נופלים. ורופא חולים, שאין האשה יולדת עד שמתפרקים כל איבריה. וכן הולד הוא בסכנה. ומתיר אסורים כמ״ש שם בנוהג שבעולם אדם חבוש בבית האסורים, בא אחד והתירו והוציאו משם, אינו מחזיק לו טובה, כך הולד שרוי במעי אמו ובא הקב״ה והתירו והוציאו משם ע״כ. לכן אמרו בב״ר, קובע אני לך ברכה בשמנה עשרה, אבל אין אתה יודע אם שלי קודמת. לפי שמן הדין קודמין ברכת הרב לברכת העבד. האמנם לפי שאתה הודעתני בעולם שאני מחיה מתים ומתיר אסורים, כי מבלעדיך לא היה אדם מכיר אותי, לכן מן הראוי ששלך קודמת לשלי, ולכן דייק בלישניה ר׳ אחווא בשעה שהן אומרים מגן אברהם, כלומר שזוכרים זכותו של אברהם תחלה, וא״כ מחיה המתים כי ע״י אברהם נודע שהב״ה מחיה המתים. והוא מ״ש בברכות פ״א (ז:). א״ר יוחנן משום רשב״י מיום שברא הב״ה את העולם לא היה אדם שקראו להב״ה אדון עד שבא אברהם וקראו אדון, שנאמר ה׳ אלקים במה אדע וכו׳. כי קודם שבא אברהם לא היו מכירין אלקותו ית׳, ואע״פ שהיו צדיקים וטובים כחנוך ומתושלח ונח ודומיהם. עכ״ז לא נזכרה צדקתם בתורה, לפי שלא היו כאברהם שכל ימיו השתדל בכל עוז להודיע לבני האדם גבורותיו יתברך וכבוד הדר מלכותו. ועל כל אלה ראה שם היינו מלכי צדק, להקדים ברכתו של אברהם לברכתו ית׳, וזש״ה ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ. ואיתא בב״ר פ׳ מ״ג ממי קנאן, א״ר יצחק היה מקבל את העוברים ואת השבים, ומשהיו אוכלין ושותין היה אומר להם ברכו, והן אומרין לו מה נאמר, והוא אומר להם אמרו ברוך אל עולם שאכלנו משלו, א״ל הב״ה אני לא היה שמי ניכר לבריותי והכרת אותי בבריותי, מעלה אני עליך כאילו אתה שותף עמי בבריתו של עולם, הה״ד קונה שמים וארץ. וכן אנו אומרים בברכת אבות, קונה הכל וזוכר חסדי אבות, שע״י האבות נודע שהוא קונה הכל. ולכן אמר מלכי צדק ברוך אברם לאל עליון וכו׳. שהוא נוסח ברכת אבות, ואח״כ אמר וברוך אל עליון אשר מגן צריך בידיך, שהוא מעין ברכת אתה גבור, באמרו מי כמוך בעל גבורות ומי דומה לך. וכן מגן צריו בידיו, והגבירו על שונאיו. א״ל אברהם וכי מקדימין ברכת עבד לברכת רבו, שאף שהב״ה אמר שלך קודמת לשלי, הוא רשאי למחול על כבודו אבל אתה לא היה לך לומר כן, כי מי יערב אל לבו להקדים ברכת עבד לברכת רבו. וכן הוא בזהר חדש פ׳ זו דף ל״ט ד׳, אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, שנאמר ויברכהו ויאמר ברוך אברם וכו׳. ואח״כ וברוך אל עליון ע״כ. ועוד חטא מלכי צדק באמרו וברוך אל עליון, שעשה סניף לברכת אברהם באמרו וברוך עם ו׳ החבור. ועל זה נענש שניטלה כהונה מזרעו, כי מי שלא נזהר בכבוד ה׳ ולא ידע תכסיסי מלכות, להקדים ברכת העבד לברכת רבו, אינו ראוי שבניו יירשו כבודו, מה שאין כן באברהם שא״ל וכי מקדימין ברכת עבד, שהחזיק עצמו לעבד, ואעפ״י שאברהם הוא מזרעו של שם, עכ״ז ניטלה משאר בנים אך משם עצמו לא ניטלה, כמו שמצינו במשה רבינו ע״ה שבקש הב״ה שיהיה הוא כהן וזרעו אחריו, אך כשסירב בשליחותו א״ל הלא אהרן אחיך הלוי, שעד עתה היה לוי, מכאן ואילך הוא יהיה כהן, ועכ״ז נשאר הוא בכיהונו, ששימש בשבעה ימי המלואים, וכתיב בניו יקראו על שבט הלוי, אך הוא עצמו היה כהן.

ועוד יש מקום אתי להצדיק את מלכי צדק, והוא עם מה שידענו וכתוב אצלנו במקומו, כי יותר עיקר המקיים מהמשיג, ואיתא בזהר חדש פ׳ בראשית כ״ו ב׳. ואלמלא אברהם שקיים תורתו ובריתו של הב״ה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. ושנינו בפ״ה דאבות, וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות. ואיתא בב״ר פ׳ מ״ג. קונה שמים וארץ. ממי קנאן, ר׳ אבא אמר כאיניש דאמר פלן עינוי יאי, שעריה יאי. והכונה שאברהם הודיע אלקותו והשגחתו ית׳ בעולם מה שלא היו מכירים ויודעים מתחלה. וזהו פלן עינוי יאי, כלומר הב״ה עינו פקוחה להשגיח בעולמו, הנה עין ה׳ אל יריאיו. ושעריה יאי, לשלם שכר טוב לעושי רצונו, כמ״ש בילקוט דניאל ז׳, מהו ושער רישיה כעמר נקי. שהב״ה מנקה עצמו ודן את העולם ופורע להם שכר מצות קלות שהם עושים. לכן סבר מלכי צדק להקדים ברכת אברהם שמקיים את העולם לברכת המקום שברא אבל לא היה נודע טבעו בעולם. האמנם נענש לפי דלאו כל כמיניה, להקדים ברכת עבד לברכת רבו כנוהג שבעולם.

עוד נלע״ד לומר שברכה זו שבירך מלכי צדק לאברהם היא ברכת כהנים, ויובן בזה מ׳ ז״ל בב״ר פ׳ מ״ג. מהיכן זכו ישראל לברכת כהנים, ר׳ יהודה אומר מאברהם, כה יהיה זרעך, כה תברכו את בני ישראל. ר׳ נחמיה אומר מיצחק, שנאמר ואני והנער נלכה עד כה. לפיכך אמר המקום כה תברכו את בני ישראל. ורבנן אמרי מיעקב, שנאמר כה תאמר לבית יעקב. וכנגדו כה תברכו את בני ישראל ע״כ. והכונה כי בפ״א דאבות שנינו, על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. ואלו היה בג׳ אבות העולם, ולכן בזכותם העולם עומד. כי אברהם אבינו ע״ה כל ימיו עסק בג״ח כנודע, ולכן א״ל הב״ה הבט נא השמים. שהוציאו ממערכות השמים וא״ל עד דסנדליך ברגליך דרוך כוכביא כאשר פירשנו במקומו, וא״ל כה יהיה זרעך. כי הצדקה וג״ח מזכין לאדם ליהיות לו בנים, כמו שמצינו בשונמית שבשביל ג״ח שעשתה לאלישע זכתה לבן, ועיין מ״ש במ״א. ולכן זכה לברכה ראשונה של ברכת כהנים, כה תברכו את בני ישראל. יברכך ה׳ בבנים, שכן כתוב בניך כשתילי זתים וכו׳. הנה כי כן יבורך גבר. וכן מצינו בעובד אדום, ויברך ה׳ את עובד אדום. שבירכו בבנים. וישמרך בבנות שצריכות שמירה כדבריהם ז״ל, וכן כתוב וה׳ ברך את אברהם בכל. שנתן לו בת. כדי שיקיים מצות פריה ורביה. ויצחק נעקד לקרבן היא העבודה, שנאמר ואני והנער נלכה עד כה. ולפי שהברכת כהנים היא עבודה, לכן אמר בזה לפיכך אמר המקום כה תברכו, כלומר כשם שאברהם עקד את יצחק בנו להעלותו עולה, וכתוב בו כי יען וכו׳ כי ברך אברכך. לפיכך בזכות יצחק זכו ישראל לברכת כהנים. ויעקב היה יושב אהלים במדרשו של שם ועבר, ששם היה עוסק בתורה שכתוב בה, כה תאמר לבית יעקב. וכנגדו כה תברכו את בני ישראל, כי ביצחק יקרא, יאר ה׳ פניו אליך זה מאור שכינה, לקבל הקרבנות שעל ידם השכינה שורה בישראל, ואיתא במדרש יעמיד ממך כהנים שמאירים את המזבח שהיא העבודה, וביעקב נתקיים ישא ה׳ פניו אליך, כמו שדרשו רז״ל ולא אשא פנים לישראל שהם מדקדקים על עצמם עד כזית עד כביצה לברך את ה׳, וישם לך שלום כיעקב שנתן שלום בין בניו, לפי שהיתה מטתו שלימה ואמר הקבצו ושמעו בני יעקב וכו׳.

ולסיים מעין הפתיחה שחן מקום על יושביו. איתא בב״ר פ׳ מ״ג המ׳ שהצענו. הוקשה לבעל המ׳ כיון שידענו שזהו שם בן נח, למה שינה שמו וקראו מלכי צדק. וכן מלך שלם היל״ל ירושל׳. ומה בא הכתוב להודיענו שהוציא לחם ויין. לכן פירש שכל מלך בירושלים נקרא שמו צדק, לפי מ״ש בילקוט ישעיה א׳ (ילקוט ישעיה א׳, רמז ש״צ). צדק ילין בה (ישעיה א, כא). א׳ ריב״ס לא לן אדם בירושלים ובידו עון, כיצד תמיד של שחר מכפר על עבירות הלילה ושל בין הערבים מכפר על עבירות היום וכו׳. זהו בכיוון, המקום הזה מצדיק את יושביו, כיון שלא לן אדם בירושלים ובידו עון. ולמה חזר ואמר מלך שלם, כיון שנק׳ מלכי צדק על שם ירושלים, לכן פי׳ כפשוטו שהיה שלם בגופו שנולד מהול, כי הערלה היא מום באדם, ובהמולו את בשר ערלתו נק׳ תמים, ושם שנולד מהול לכן נק׳ מלך שלם. ורש״א הלכות כהונה גדולה גילה לו, כי הנה אמרו בזהר (פ׳ פינחס רי״ד א׳) על מה שאמרו לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי, שאע״פ שכהן שהרג את הנפש פסול לכהונה, עכ״ז פינחס אז קבל הכהונה גדולה, לפי שכל השופך דמן של רשעים כאילו הקריב קרבן. אף כאן אברהם שפך דמן של רשעים ונעשה כ״ג, ואמר לחם זה לחם הפנים, כי ממנו נודעה גדולתו של כהן גדול שנוטל חלק בראש, כמו שדרשו ז״ל מדכתיב והיתה לאהרן ולבניו, לאהרן שלא במחלוקת ולבניו במחלוקת, והכתוב הזה הוא בפ׳ אמור בחלוק לחם הפנים, ויין אלו הנסכים, שגם בהם נודעה גדולתו של כ״ג, כדתנן בתמיד פ״ז, נתנו לו יין לנסך, הסגן עומד על הקרן וכו׳. ופי׳ שם הר״ב שכהן גדול כשבא לנסך היה הולך למזרחית דרומית ומשם לצפונית מזרחית עד שמגיע למערבית דרומית מקום הנקבים שהנסכין יורדין בהן, ושם עומד כהן א׳ ומושיט לו היין לנסכים. אבל כ״ג לא היה נושא היין עמו וכו׳. אבל שאר הכהנים כשעושין נסוך היין הולכין דרך שמאל וכו׳ ע״ש. א״כ בלחם הפנים וניסוך היין, לימדו הלכות כהונה גדולה. ורבנין אמרי תורה גילה לו, כדפי׳ לעיל ששם בן נח היה תמיד עוסק בתורה, ולכן הוציא לחם ויין ללמד לאברהם תורה ומצות.

וכיון דאתא לידן ענין הקרבנות, נבאר מ׳ ז״ל בב״ר פ׳ מ״ד. ויאמר אליו קחה לי עגלה משולשת וכו׳. הראה לו שלשה מיני פרים ושלשה מיני שעירים ושלשה מיני אילים, ג׳ מיני פרים, פר יום הכפורים, ופר הבא על כל המצות, ועגלה ערופה. וג׳ מיני שעירים, שעיר רגלים, שעיר ר״ח, ושעירה של יחיד. וג׳ מיני אילים, אשם ודאי, ואשם תלוי, וכבשה של יחיד ותור וגוזל תור ובן יונה ע״כ. וזה לפי מ״ש שם במה אדע כי אירשנה. ר׳ חייא בר חנינא אמר לא כקורא תגר, אלא א״ל באיזו זכות, א״ל בכפרות שאני נותן לבניך, ויאמר אליו וכו׳. כי הנה כשנעמיק בדברים נמצא שאלו הכפרות הם כנגד העבירות שבשבילם תקיא הארץ אותם. ולכן כשא״ל אברהם במה אדע כי אירשנה, דהיינו כמ״ש רש״י ז״ל באיזה זכות יתקיימו בה, הראה לו שכבר הקדים רפואה למכה. וזה שבסוף פ׳ העריות הכתובה באחרי מות, וכמו כן שכתב שם ומזרעך לא תתן להעביר למלך. שהיא ע״א, כתוב שם ולא תקיא הארץ אתכם וכו׳ ותטמא הארץ וכו׳ ותקיא הארץ את יושביה. ובפ׳ מסעי כתוב כי הדם הוא יחניף את הארץ. כי בעון ש״ד יגורשו ממנה, וכן שנינו בפ״ה דאבות, גלות בא לעולם על עע״א וכו׳. אלו הן ג׳ מיני פרים, שפר יה״כ מכפר על טומאת מקדש וקדשיו, שהוא ג״ע כטומאת הנדה וזבה לבעל קרי. שאין אדם רואה קרי אא״כ מחשב בעריות, ופר הבא על כל המצות שעיקרו על ע״א, כמ״ש בתורת כהנים ובילקוט פ׳ ויקרא יע״ש. ועגלה ערופה על ש״ד ובג׳ אלה כתוב כפרה. כי בפר יה״כ כתוב וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל וכו׳. ופר הבא על כל המצות כתוב בפ׳ ויקרא, וכפר עליהם הכהן ונסלח להם. ובפ׳ שלח ששם פר ע״א אמר וכפר הכהן על כל עדת בני ישראל. ובעגלה ערופה כתוב כפר לעמך ישראל. ואע״פ שאינה נקרבת עכ״ז הרי היא אסורה בהנאה, לפי שכפרה כתוב בה כקרבן. הרי ג׳ מיני עולות. וגם מיני חטאות הם שעירי הרגלים שבאים לכפר על טומאת מקדש וקדשיו, כדתנן בפ״א דשבועות. ושעיר ר״ח נאמר בו לה׳ שמכפר על ע״א, ושעירת יחיד שמכפרת על כל עבירות וגם על ש״ד, היא האמורה בפ׳ ויקרא, ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ. וג׳ מיני אלים הם, אשמות אשם ודאי שיש בו אשם מעילות, שיש בו שמץ ע״א, למעול מעל בה׳. ואשם תלוי על ג״ע, כדתנן בפ״ד דכריתות (יט.): אשתו ואחותו עמו בבית, שגג בא׳ מהם ואינו יודע באיזה מהן שגג. וכבשה של יחיד שבאה על כל העבירות שבכללם ש״ד. ותור וגוזל אם לא תשיג ידו כנודע. וזה דרכו ית׳ להקדים רפואה למכה, כדכתיב בהושע ו׳ לכו ונשובה אל ה׳ כי הוא טרף וירפאנו. כנגד חרבן בית ראשון וחזרו לשני. אך בחרבן שני ויחבשנו, ואז יחיינו מיומיים, שבית שלישי תהיה אז תחיית המתים, ביום השלישי יקיימנו, שאנחנו לא נדע מתי קץ הפלאות, ובהגיע עת הגאולה הוא יקיימנה ונחיה לפניו לעד ולעולמי עולמים. ונזכה לשרת לפניו כל הימים. ונהיה לנס עמים. ב״ב אמן. בילא״ו.