דרוש מ''ו לפרשת שופטים והפטרה

ואמר אליהם שמע ישראל אתם קריבים היום למלחמה על אויביכם אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם (דברים כ, ג).

סוטה פרק שמיני (דף מב.). ואמר אליהם שמע ישראל. מאי שנא שמע ישראל, אמר רבי יוחנן משום רשב״י אמר להם הב״ה לישראל אפילו לא קיימתם אלא ק״ש שחרית וערבית אי אתם נמסרים בידם ע״כ.

יהיה הירא ורך הלבב מוחזק לחוטא בעיני אלקים ואדם. הוא הדבר אשר חכמים הגידו בפ״ט דברכות (דף ס.). ההוא תלמיד דהוה שקיל ואזיל אבתריה דר׳ ישמעאל בר יוסי, חזייה דקא מפחד, א״ל חטאה את, דכתיב פחדו בציון חטאים (ישעיה לג, יד.). א״ל והא כתיב אשרי אדם מפחד תמיד (משלי כח, יד.). ההוא בד״ת כתיב. ופרש״י בד״ת כתיב אשרי אדם מפחד תמיד, שמא תשכח הימנו שמתוך כך הוא מחזיר לשנותה תמיד ע״כ. שתים הנה קוראותיו של ר׳ ישמעאל לומר לאותו תלמיד חטאה את, הא׳ לפי שבלי ספק היו עוסקים בתורה, שכן דרשו רז״ל בפ״ק דתעניות (דף י:), שני ת״ח המהלכים בדרך ואין ביניהם ד״ת ראויים לישרף. ובודאי היו עוסקים בתורה וא״כ למה היה מפחד שהרי התורה משמרתו. עוד דכיון דהוה שקיל ואזיל אבתריה דר׳ ישמעאל לא היה לו לפחד, כי זכותו של ר׳ ישמעאל תגין עליו. והנה מביא ראיה מהכתוב פחדו בציון חטאים. שהכונה לדרכנו כי כבר אז״ל (ילקוט ישעיה א׳, רמז ש״צ.), לא לן אדם בירושלים ובידו עון. וא״כ למה פחדו בציון, אין זה אלא לפי שהם חטאים ואינם עוסקים בתורה. וקראם חטאים לפום מאי דאיתא בזהר פ׳ מקץ דף קצ״ח א׳ ז״ל, אית מאן דדחיל ולא ידע ממה הוא דחיל, בגין אינון חטאין דלא ידע דאינון חטאין ולא אשגח בהו, ואיהו דחיל מימי רע ע״כ. השיבו התלמיד והא כתיב אשרי אדם מפחד תמיד. ובאמרו ׳אשרי׳ ו׳תמיד׳ נראה שראוי לפחד. א״ל ר׳ ישמעאל ההוא בד״ת כתיב, כי הנה בראש סימן כ״ח במשלי כתוב נסו ואין רודף רשע וצדיקים ככפיר יבטח (משלי כח, א.). שנר׳ שהרשע מפחד מן הפורענות וצדיקים ככפיר יבטח. וקשה דמתחיל בלשון רבים ומסיים בלשון יחיד, אך הכונה כך היא נסו ואין רודף זה סימן שהוא רשע, וכן כשהם צדיקים כל א׳ ככפיר יבטח שלא תאונה אליו רעה. נוצר תורה בן מבין (שם ז.). דהיינו שחוזר על תלמודו, ובזה נוצר תורה שלא תשכח הימנו. ואחריהם כתוב אשרי אדם מפחד תמיד (שם יד.) שלא ישכח תלמודו ויקויים בו ומקשה לבו יפול ברעה. כהא דתנן (אבות פרק ג׳, משנה ח.), כל השוכח דבר א׳ ממשנתו מע״ה כאילו מתחייב בנפשו. עוד שם בפרק הרואה (ברכות ס.). יהודה בר נתן הוה שקיל ואזיל אבתריה דרב המנונא, חזייה דקא מיתנח, א״ל יסורי קא בעית לאיתויי אנפשך, דכתיב כי פחד פחדתי ויאתייני (איוב ג, כה.). א״ל והא כתיב אשרי אדם מפחד תמיד, ההוא בד״ת כתיב. כאן לא אמר לו חטאה את לפי שטוב לאדם להתאנח על עונותיו, כדרך בעלי תשובה שצריכים להצטער ולהתאנח על חטאים שעשו, אמנם לפי דהוה שקיל ואזיל בתריה דרב המנונא לא היה לו להתאנח, כי זכותו יגין עליו, ולכן א״ל יסורי וכו׳. לפי שכתוב באיוב סי׳ ג׳. כי לפני לחמי אנחתי תבא וכו׳ (שם כד.). כי פחד פחדתי ויאתייני (שם כה.). כי הוא היה מתאנח על מה שבניו היו עושים משתאות, ופחד מן היסורין ולכן באו עליו, כי לא טוב לאדם להיות מתפחד ומתאנח, רק בטח בה׳ ועשה טוב. והוא השיבו והא כתיב אשרי אדם וכו׳. וגם כאן א״ל ההוא בד״ת כתיב כמו שפירשנו. כן ראינו בשמואל א׳ כ״ח. ויקבצו פלשתים ויבאו ויחנו בשונם ויקבוץ שאול את כל ישראל ויחנו בגלבוע (שמואל א׳ כח, ד.). הנך רואה כי בפלשתים כתיב ׳וַיִּקָּבְצוּ׳ מעצמם ׳וַיָּבֹאוּ וַיַּחֲנוּ׳, ובישראל כתיב ׳וַיִּקְבּוֹץ׳ שאול. שנראה שבעל כרחם שלא בטובתם נקבצו באו שם, ולא כתיב ויבאו רק ויחנו לבד. אלא ודאי דאע״ג דאינהו לא חזו מזלייהו חזי ששם יפלו במלחמה, ולכן הפלשתים שנצחו באו מעצמם, ויבאו בלב טוב ובנפש חפצה. אך ישראל שנפלו באו בעל כרחם, ויחנו לבד כי לא באו מרצונם הטוב, ולכן כתוב שם וירא שאול את מחנה פלשתים ויירא ויחרד לבו מאד (שם ה.). כי בראות שאול שהפלשתים באו בשמחה ובטוב לבב וישראל לא כן שפט שישראל יפלו ביד אויביהם ולכן ויירא, ועל יראה זו ויחרד לבו מאד. כמ״ש על ויירא יעקב מאד ויצר לו (בראשית לב, ח.). שהיה מתירא, אף כאן ויירא ועל כן ויחרד לבו מאד. כי עורף יפנה לאויביו כאשר היה.

ובפ׳ חלק (סנהדרין צד.), אמר רבינא ש״מ האי מאן דבעית אע״ג דאיהו לא חזי מידי מזליה חזי, מאי תקנתיה לינשוף מדוכתי ד׳ אמות. א״נ יקרא ק״ש, ואי קאי במקום הטנופת לימא הכי, עיזיא דבי טבחא שמינא מינאי ע״כ. יובן זה לפע״ד עם מ״ש בס׳ החסידים סי׳ תתשמ״ו ז״ל, ומנין לנו שאין השדים יכולים לילך כי אם במקום הנגזר להם, כדאמרינן בפ׳ כל הבשר (חולין קה:), שהשד היה עומד תחת המרזב ושיבר החבית כי לא היה לו לזוז משם. ובפ׳ ע״פ אמרו (פסחים קיא.), כי אין דרך הלוכו כי אם בצידי רה״ר ע״כ. הנה כי כן האי מאן דבעית, דאע״ג דאיהו לא חזי מידי מזליה חזי. לינשוף מדוכתיה ד׳ אמות. שנלע״ד שהם ד׳ אמותיו של אדם שקונות לו רשותו. ולכן צריך שירחיק ד׳ אמות כדי שלא ליכנס ברשותו של השד. ואם עדין לא סר פחדו יקרא ק״ש שהיא חרב פיפיות להרוג המזיקין. ואם הוא במקום הטנופת שאינו יכול לקרות ק״ש, לימא עיזיא וכו׳. שיובן ג״כ במ״ש שם בס׳ החסידים ז״ל, ולכך כשאדם מתפחד פעמים נכנס למקום דריסת רגלי השד, ואמרו מאי תקנתיה לנשוף מדוכתיה תלתא גרמידי. ואם לפעמים רואה הכלב ממש כנגדו אין רשאי הכלב ללכת בדרכו, ואם דחפו הכלב בדחיפה שילך בדרכו ימות הכלב או האדם שדחפו, וכשימות הכלב הוא לכפרת האדם ההוא שנשלח אצלו המלאך ההוא להמיתו, כמו האתון של בלעם וכו׳. ונקט עיזיא לפי מ״ש בזהר חדש פ׳ תולדות דף מ״ב ד׳ (ועל דא תנינן, מאן דשרי גו עאנא לא מסתכן לעלמין, ואי איהו שרי גו עזייא ורעי לון, כמה גרדיני נימוסין יתבין לקבליה לאסטאה ליה, בגין דאינון מסטרא דדינא קשיא.). שהעיזים מוכנות למזיקין יותר משאר הבהמות. ואפשר לע״ד כי ג׳ דברים אלה הם כנגד מ״ש בפ״ק דר״ה (דף טז:), ג׳ דברים מקרעין גזר דינו של אדם, שינוי השם, שינוי מעשה, ושינוי מקום. כי כנגד המקום אמר לינשוף מדוכתיה ד׳ אמות. ויקרא ק״ש כנגד שינוי מעשה שיתן אל לבו לשוב מחטאתיו ולמסור עצמו על קדוש ה׳. וכנגד שינוי השם יאמר עיזיא דבי טבחא וכו׳.

עוד גרסינן בפ׳ הרואה (ברכות ס.), ת״ר מעשה בהילל הזקן שהיה בא בדרך ושמע קול צוחה ואמר מובטח אני שאין זה בתוך ביתי, עליו הכתוב אומר משמועה רעה לא יירא נכון לבו בטוח בה׳ (תהלים קיב, ז.). אמר רבא כל היכי דדריש האי קרא מרישיה לסיפיה מדריש ומסיפיה לרישיה מדריש. מרישיה לסיפיה מדריש משמועה רעה לא יירא, מ״ט משום דנכון לבו בטוח בה׳. מסיפיה לרישיה מדריש נכון לבו בטוח בה׳ משמועה רעה לא יירא. וקשה מאד איך הלל שהיה עניו מאד ומקטין עצמו ((שבת ל:) ת״ר לעולם יהא אדם ענוותן כהלל וכו׳.), אמר מובטח אני שאין זה בתוך ביתי כנראה שסומך על זכותו. ועוד קשה מאי נפקא מינה אם הפ׳ נדרש מראשו לסופו ומסופו לראשו. אמנם כתב בעל חובת הלבבות בשער הבטחון פרק ג׳ ז״ל, והחמישי שאין ביד שום א׳ מהברואים להועיל את נפשו ולא להזיקה ולא לזולתו כי אם ברשות הבורא ית׳, ובזה ישוב לבו מיראתם ותקותם ויבטח על הבורא לבדו וכו׳. גם בפ״ה כתב וז״ל, והששי כי הבוטח באלקים הוא אהוב לכל כתות בני אדם, ודעתם נוחה עליו מפני שהם בטוחים מהזקתו, ולבם שלם מחמתו ולא יפחדו ממנו על נשיהם ועל ממונם, וגם הוא בטוח מהם מפני שיודע שתועלתו ונזקו אינם ביד נברא ולא ביכלתו ולכן אינו מפחד מהזקתם עכ״ל. והנה ידענו שהלל הזקן היתה לו מדת הבטחון בשלימות, כמו שאמרו עליו בפ״ב דביצה (דף טז.), שכל מעשיו היו לשם שמים. ופרש״י ז״ל, בוטח שתזדמן לו נאה לשבת ע״כ. ז״ש מובטח אני, כלומר במדת הבטחון שלי אני יודע שאין זה בתוך ביתי כיון שלא יבא לי היזק מבני אדם כי אם ברצון שמים. ושפיר קאמר ׳עליו׳ הכתוב אומר, עליו דוקא שהיה שלם במדת הבטחון אמר הכתוב משמועה רעה לא יירא. ומה טעם לפי שנכון לבו בטוח בה׳. ודרש רבא הפ׳ מראשו לסופו ומסופו לראשו להורות כי אינו נמשך מהפסוקים הקודמים, טוב איש חונן ומלוה וכו׳ (תהלים קיב, ה.). כי לעולם לא ימוט וכו׳ (שם ו.). כי זה ענין בפני עצמו, משמועה רעה לא יירא לפי שנכון לבו בטוח בה׳. א״נ מי שנכון לבו בטוח בה׳ משמועה רעה לא יירא. וזה מוסיף כי לא בפעם הזאת לבד בטוח בה׳ אלא זה דרכו כל הימים שלעולם נכון לבו בטוח בה׳, ולפיכך גם בפעם הזאת משמועה רעה לא יירא ודוק. וזש״ה במזמור ל״ב. רבים מכאובים לרשע (תהלים לב, י.). כי כל ימיו עומד בפחד ורעדה מהפורענות הראויה לו. אך והבוטח בה׳ תמיד חסד יסובבנו כנז׳.

ובב״ר פ׳ ע״ו. ויירא יעקב מאד ויצר לו (בראשית לב, ח.). א״ר פנחס בשם ר׳ ראובן שני בני אדם הבטיחן הב״ה ונתיראו, הבחור שבאבות והבחור שבנביאים, הבחור שבאבות זה יעקב, שנאמר כי יעקב בחר לו יה (תהלים קלה, ד.). וא״ל הב״ה והנה אנכי עמך (בראשית כח, טו.). ובסוף נתירא, שנאמר ויירא יעקב מאד ויצר לו. הבחור שבנביאים זה משה, שנאמר לולי משה בחירו (תהלים קו, כג.). וא״ל הב״ה כי אהיה עמך (שמות ג, יב.). ולבסוף נתירא, שנאמר ויאמר ה׳ אל משה אל תירא אותו (במדבר כא, לד.). אינו אומר אל תירא אלא למי שנתירא ע״כ. והנה קשה מאי שני בני אדם, היל״ל בקצור יעקב הבטיחו וכו׳ וכן משה. ולמה נקט הבחור וכו׳. אך כונת המ׳ להודיענו כמה החטא גורם שהרי שני בני אדם, ר״ל אנשים גדולים, כי מלבד שהם מעצמם היו שני בני אדם גדולים, עכ״ז בחר בהם הב״ה יותר משאר אנשים. הבחור שבאבות, כי אברהם אעפ״י שגם בו כתוב אתה הוא ה׳ האלקים אשר בחרת באברם (נחמיה ט, ז.). אמרו בילקוט ירמיה סי׳ י׳. לא כאלה חלק יעקב (ירמיה י, טז.). כשבא אברהם אבינו לעולם יצא ממנו פסולת ישמעאל ובני קטורה, יצחק יצא ממנו עשו ואלופיו, וכשבא יעקב לא יצא ממנו פסולת אלא נולדו כל בניו כשרים. מהיכן הב״ה מכיר את חלקו מיעקב, שנאמר כי יעקב בחר לו יה וכו׳. א״כ לפי זה נק׳ יעקב הבחור שבאבות, ועכ״ז נתירא שמא יגרום החטא אעפ״י שהובטח והנה אנכי עמך. והמורא היתה לפי שישב בבית לבן עשרים שנה ולא כיבד את הוריו וישב ח״ל. ומרע״ה היה הבחור שבנביאים לפי שכלם נתנבאו באספקלריא שאינה מאירה ומשה באספקלריא המאירה, והבטיחו הב״ה כי אהיה עמך (שמות ג, יב.). ועכ״ז נתירא מעוג כמ״ש במקומו, ובפרט שאמר אני בן ק״ך שנה וזה יותר מת״ק, אלולי שהיה לו זכות לא חיה כל השנים הללו ע״כ. ומרע״ה נתירא בעבור זה כי לפי שחטא בענין הסלע נגזר עליו שלא להכנס לא״י ולמות בן ק״ך שנה, ולכן הוצרך לומר לו אל תירא אותו כי בידך וכו׳.

גם בהפטרת הסדר יש מענין זה בישעיה נ״א. אנכי אנכי הוא מנחמכם מי את ותיראי מאנוש ימות ומבן אדם חציר ינתן (ישעיה נא, יב.). ותשכח ה׳ עושך נוטה שמים ויוסד ארץ ותפחד תמיד כל היום מפני חמת המציק וכו׳ (שם יג.). וצריך לדקדק מאי אנכי אנכי ב׳ פעמים. ועוד למה אמר בלשון נקבה מי את ותיראי. ואח״כ חוזר ללשון זכר ותשכח ה׳ עושך ותפחד וכו׳. אמנם כבר כתבנו לעיל בפ׳ ואתחנן (חלק א׳ דרוש מ״ג לפ׳ ואתחנן והפטרה.), כי להיות שהגאולות שעברו היו ע״י ב״ו לא היו של קיימא עד יבא דבר ה׳ לגאלנו שאז תהיה גאולה עולמית, ועוד אמרנו לעיל בדרוש הקודם, שלכן עניה סוערה לא נוחמה עד יבא הב״ה לנחמה ע״ש (חלק א׳ דרוש מ״ה לפ׳ ראה והפטרה.). עוד במכילתא פ׳ בשלח ע״פ אז ישיר משה (שמות טו, א.). כל השירות כלן קרואות בלשון נקבה, כשם שהנקבה יולדת כך התשועות שעברו היו אחריהם שעבוד, אבל התשועה העתידה להיות אין אחריה שעבוד, לכך קרואה בלשון זכר, שנאמר ישראל נושע בה׳ תשועת עולמים וכו׳ (ישעיה מה, יז.). ז״ש אנכי אנכי (ישעיה נא, יב.). ולא האבות ולא הנביאים כמו שהזכרנו בדרוש הקודם כי לכל א׳ טעם פרטי שבשביל׳ לא קבל׳ תנחומין, ולכן אנכי אנכי וכו׳. ואמר הוא מנחמכם, דמלת ׳הוא׳ מיותרת. אך הכונה כמ״ש בילקוט (ילקוט ישעיה נ״א, רמז תע״ד.). בסיני קבלו ב׳ אנכי, אנכי ה׳ אלקיך (דברים ה, ו.). כי אנכי ה׳ אלקיך אל קנא (שם ט.). ולפיכך הב״ה מנחם בב׳ אנכי. וזה עם מ״ש שם בילקוט ישעיה ס״ג (ילקוט ישעיה ס״ג, רמז תק״ז.). אני מדבר בצדקה (ישעיה סג, א.). בצדקה שעשיתם שקבלתם את התורה שאלמלא כן היכן היתה מלכותי. ד״א בצדקה וכו׳. שאלמלא כן הייתי מכלה את העולם. ז״ש אנכי אנכי, כלומר שתי מלות אלה הוא המנחמכם, היינו כל א׳ משתי אנכי שקבלתם בסיני, בזכותם אני מנחמכם, כי לגבי העולם שקיימתם בקבלת התורה הוא אנכי הראשון, אנכי עשיתי ארץ (ישעיה מה, יב.). ולגבי שקבלו מלכות שמים, אנכי ה׳ אלקיך אל קנא (דברים ה, ט.). שאני אלקיכם. ובזה תהיו מתנחמים. וזה לפי שלשעבר היתה נחמתכם ע״י ב״ו והיתה גאולתכם כנקבה שחוזרת וטוענת ויולדת, ולכן מי את ותיראי מאנוש ימות, שתשש כוחכם כנקבה מהמורא שיש לכם לחזור ולהשתעבד לפי שהיתה ע״י אנוש ימות. ומבן אדם חציר ינתן, שאפילו גאולת מצרים שהיתה ע״י משה, שלכן אמר בן אדם לשון שבח, כדגרסי׳ בילקוט יחזקאל סי׳ ב׳ (ילקוט יחזקאל ב׳, רמז ש״מ.). בן אדם (יחזקאל ב, א.). בן אנשים כשרים, בן אנשים צדיקים. עכ״ז לא היתה גאולה שלמה לפי שהיו אחריה שעבוד מלכיות. ותשכח ה׳ עושך נוטה שמים ויוסד ארץ. שאין העולם מתקיים אלא בשביל ישראל, שנאמר אם לא בריתי וכו׳ (ירמיה לג, כה.). שהיא התורה שקבלו ישראל (רש״י תענית ג:). וא״כ למה זה ותפחד תמיד כל היום מפני חמת המציק. שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו. אמנם ואיה חמת המציק, שהרי ה׳ הפיר עצת גוים והוא מצילנו מידם. מיהר צועה להפתח ולא ימות לשחת ולא יחסר לחמו (ישעיה נא, יד.). ארז״ל בפ׳ ערבי פסחים (פסחים קיח.), א״ר חנינא בר פפא קשים נקביו של אדם כיום המיתה, שנאמר מיהר צועה להפתח ולא ימות לשחת (ישעיה נא, יד.). ופרש״י ז״ל קשים כשהוא עצור, צועה ל׳ עצור. וצריך להבין מה שייכות יש לזה עם הפסוקים הקודמים והמאוחרים. אמנם יובן לפע״ד עם מאי דגרסי׳ בפ״ד דסנהדרין (דף לט.), א״ל ההוא אמגושא לאמימר מפלגך לעילאי דהורמיז, מפלגך לתתאי דאהורמיז. א״ל א״כ היכי שביק ליה אהורמיז להורמיז לעבורי מיא בארעיה. ופרש״י ז״ל הורמיז שד. אהורמיז הב״ה קרי הכי, וא״ל היכי מניח אהורמיז להעביר מים בארצו, שכל מה שאדם מכניס דרך פיו מוציא דרך הנקבים התחתונים. ועוד שם טפח על טפח יש באדם ובו שני נקבים מי שברא זה לא ברא זה, א״ל אין ובשעת מיתה כלם נתפייסו. הרי שבמיתה ונקבים של מטה ניכר כי ה׳ עשה את האדם, וכמ״ש בכמה מקומות חדושים נכונים על זה. ז״ש מי את ותיראי מאנוש ימות. שבזה ניכר כי ה׳ הוא עשנו ולו אנחנו. וכן ומבן אדם חציר ינתן. שאוכל בפיו ומוציא דרך הנקבים. וא״כ ותשכח ה׳ עושך וכו׳. והראיה שהוא עושך שהרי האדם צריך לנקביו ואם יעצרו נקביו ימות, וזהו מיהר צועה להפתח. שצריך שישלשלו נקביו כדי שלא ימות לשחת, וכן לא יחסר לחמו שאוכל ומוציא דרך הנקבים ומזה נודע ואנכי ה׳ אלקיך, ולא כמאמר ההוא אמגושא מפלגך וכו׳. שהרי לא הוה שביק אהורמיז וכו׳. ועוד שם בפ״ד דסנהדרין, א״ל קיסר לר״ג מי שברא הרים לא ברא רוח וכו׳. שנאמר כי הנה יוצר הרים ובורא רוח (עמוס ד, יג.). אלא מעתה גבי אדם דכתיב ויברא (בראשית א, כז.). וייצר (בראשית ב, ז.). הכי נמי מי שברא זה לא ברא זה וכו׳. ז״ש ואנכי ה׳ אלקיך רוגע הים ויהמו גליו ע״י רוח חזקה הבאה מההרים, ועל כלם ה׳ צבאות שמו שברא הכל. ואשים דברי בפיך וכו׳. כי גם האדם יש לו יכולת לברוא רקיעים וארצות ע״י חדושי התורה, כמ״ש בזהר פ׳ בראשית דף ד׳ ב׳ ע״ש (רבי שמעון פתח, ואשים דברי בפיך וכו׳. ובכל מלה דאתחדש באורייתא על ידא דההוא דאשתדל באורייתא, עביד רקיעא חדא וכו׳, וקרי לון שמים חדשים, סתימין דרזין דחכמתא עילאה, וכל אלין שאר מילין דאורייתא דמתחדשין, קיימין קמי קב״ה ואתעבידו ארצות החיים, ועל דא כתיב כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה וכו׳ (ישעיה סו, כב). ועל דא כתיב ואשים דברי בפיך וכו׳ (ישעיה נא, טז).). עוד יאמר ואנכי ה׳ אלקיך וכו׳. עם מ״ש בילקוט פ׳ יתרו (ילקוט שמות פ׳ יתרו, רמז רפ״ו.), לפי שנגלה בים כגבור מלחמה ונגלה בסיני כזקן מלא רחמים, הואיל ואני משתנה במראות, אל תאמרו שתי רשויות הן, אנכי אשר הוצאתיך מארץ מצרים ועל הים. ז״ש אנכי אנכי הוא מנחמכם. בין שאני נגלה כגבור לעשות דין ברשעים, בין שאני נגלה כזקן מלא רחמים הוא מנחמכם. ז״ש ואנכי ה׳ אלקיך רוגע הים. ששם הייתי ה׳ אלקיך פועל דין ורחמים, רחמים לישראל ודין במצרי׳ לעולם ה׳ צבאות שמו. ה׳ אחד ושמו א׳. ואשים דברי בפיך במתן תורה, ובצל ידי כסיתיך מחמת המלאכים שהיו מקטרגים כנודע, לנטוע שמים וליסוד ארץ. אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. ובסוף כתוב קול צופיך נשאו קול יחדיו ירננו וכו׳ (ישעיה נב, ח.). שאמרו בפ׳ חלק (סנהדרין צא:), עתידים כל הנביאים כלם לומר שירה בקול אחת, שנאמר קול צופיך וכו׳ (ישעיה נב, ח.). וזה משום דקשיא להו שהיל״ל ישאו קול כמו שאמר יחדיו ירננו. לכן פירשו כי הנה כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח, ולהיות שעדין לא נתקיימו נבואותם יש פתחון פה לרשעים לקרוא תגר על דבריהם. לכן אמרו שלעתיד שיראו שנבואתם יתקיימו לא נפל דבר א׳ מדבריהם, ישירו שירה יחדיו, וזהו קול צופיך נשאו קול בנבואותם לשעבר ועדין לא נתקיימו, כשיבא זמן שיראו בקיומם יחדיו ירננו. כי עין בעין יראו, הנה מה שראו לשעבר במראה הנבואה לעתיד יראו בעיניהם ממש וזהו עין בעין. והוא מ״ש בפ׳ זאת, תמים תהיה עם ה׳ אלקיך (דברים יח, יג.). כי הגוים האלה אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן נתן לך ה׳ אלקיך (שם יד.). נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה׳ אלקיך אליו תשמעון (שם טו.). וקשה שכיון שאמר נתן לך ה׳ אלקיך. למה חזר ואמר יקים לך ה׳ אלקיך. אמנם בזהר פ׳ לך לך דף צ״ה א׳. ויאמר אליו אני אל שדי וכו׳ (בראשית יז, א.). עבד קב״ה כתרין תתאין דלא קדישן לתתא, וכל אינון דלא אתגזרו יסתאבון בהון ורשימין בהון, ומאי רישומא אית בהון דאתחזי בהו שי״ן דל״ת ולא יתיר. בתר דאתגזרו נפקין מאלין ועאלין בגדפוי דשכינתא ואתגליא בהו יו״ד רשומא קדישא, את קיימא שלים ואתרשים בהו שד״י וכו׳. ז״ש תמים תהיה לשמור בריתך בטהרה, שבזה יהיה שם שד״י שלם, וזהו עם ה׳ אלקיך. לא כן הרשעים כי אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו דאתרשימו בהון ש״ד, ואתה לא כן לפי שנתן לך ה׳ אלקיך, נתן לך תשלום שמו, וגם העטרה היא כמו יו״ד של השם הקדוש. וא״ת א״כ איך אעשה לידע העתידות, כי זה כל האדם לידע מה טובה תבא לעולם או רעה כדי שידע להזהר עוד. לזה אמר נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך ונתתי דברי בפיו וכו׳ (דברים יח, יח.). והיה האיש וכו׳ (שם יט.). והנה בילקוט פ׳ זו (ילקוט דברים פ׳ שופטים, רמז תתקי״ט.) פי׳ נביא אקים להם וכו׳ (דברים יח, יח.). על ירמיהו. והרי ידענו כי כמה נביאי השקר היו בימיו, ובפרט חנניה בן עזור כמ״ש שם ירמיהו כ״ח ע״ש. ז״ש נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך. ופי׳ שם כמוך בתוכחות. ונלע״ד שתיבת אקי״ם ר״ת א׳שר ק׳דש י׳דיד מ׳בטן. כי כמו שמשה נתקדש מן הבטן שלכן נתנבאה מרים עתידה אמו שתלד בן שיושיע את ישראל (סוטה יא:), ובצאתו מרחם אמו נתמלא כל הבית אורה (שם יב.). כך ירמיה בטרם אצרך בבטן ידעתיך (ירמיה א, ה.). וז״ש ונתתי דברי בפיו (דברים יח, יח.). כמ״ש בו הנה נתתי דברי בפיך (ירמיה א, ט.). והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי וכו׳ (דברים יח, יט.). זה חנניה בן עזור. וגם יפורש על צדקיהו שלא שמע אליו כשהיה מתנבא שיביא צוארו בעול מלך בבל. ועוד יפורש היטב על יאשיהו, שכן אמרה חולדה אמרו לאיש וכו׳ (מלכים ב׳ כב, טו.). והוא לא שמע אל ירמיהו שא״ל שלא ילך להלחם עם פרעה נכה ולכן נהרג, וזהו אנכי אדרוש מעמו. וכי תאמר בלבבך איכה נדע את הדבר אשר לא דברו ה׳ (דברים יח, כא.). שזהו כשא״ל ירמיה לחנניה בן עזור כי סרה דברת אל ה׳ (ירמיה כח, טז.). וזהו שאמר אשר לא דברו ה׳. דהיינו מ״ש חנניה בן עזור, דאילו מה שדברו ה׳ לירמיה לא יכול לומר עליו ולא יהיה הדבר ולא יבא. שהרי ירמיהו היה מתנבא לרעה, ובזה הב״ה חוזר בו כשעושים תשובה (שבת נה.). אך לטובה אינו חוזר בו, ועל זה אמר אשר ידבר הנביא בשם ה׳ ולא יהיה הדבר בכל ולא יבא אפילו במקצת, הוא הדבר אשר לא דברו ה׳ וכו׳. לכן בהפטרה כתיב קול צופיך וכו׳ כדלעיל, שיראו דבריהם האמת אתם.

ולענין שהתחלנו כי האיש הירא ורך הלבב מודה על חטאו, הוא מ״ש בזאת הפרשה. כי תצא למלחמה על אויביך וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם כי ה׳ אלקיך עמך המעלך מארץ מצרים (דברים כ, א.). והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודבר אל העם (שם ב.). ואמר אליהם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם (שם ג.). כי ה׳ אלקיכם ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם וכו׳ (שם ד.). ולכאורה הפסוק הראשון כלו מיותר שכיון שאמר והיה כקרבכם וכו׳. מה צריך להקדים כי תצא למלחמה וכו׳. ועוד דבאמרו וראית סוס ורכב נראה שהיו כבר אל פני המלחמה, ובספרי פ׳ זו איתא, והיה כקרבכם אל המלחמה, יכול זה יום הקרבים בו למלחמה, כשהוא אומר ואמר אליהם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה, הרי היום הקרבים בו למלחמה אמור, הא מה ת״ל והיה כקרבכם אל המלחמה. כיון שמגיעים לספר כהן מתנה עליהם כל התנאים הללו ע״כ. ואם כדברי הספרי פסוק זה נאמר קודם שיבאו למלחמה, ואיך יאמר וראית סוס ורכב. וכן איתא בפסיקתא זוטרתי פ׳ זו, והיה כקרבכם אל המלחמה, לא יום שלוחמין בו אלא יום שמגיעין לספר, שכיון שיוצאין מגבול א״י ובאין קרוב לגבול א״ה, היה כהן מתנה עמהם כל התנאים הללו וכו׳. אתם קריבין היום. זה יום קריבת המלחמה ע״כ. ולפי הדברים האלה עוד יקשה למה הקדים הכתוב שמע ישראל אתם קריבין היום וכו׳. למ״ש ודברו השוטרים וכו׳. שהם היו התנאים שאומרים שכהן מתנה עליהם בצאתם מא״י לח״ל, שלפי המדרשים הנ״ל היה לו להקדים ודברו השוטרים וכו׳ מי האיש ומי האיש. ואח״כ ואמר אליהם שמע ישראל. וגם יקשה שהתחיל בלשון יחיד כי תצא למלחמה וכו׳ הכל בלשון יחיד, ואח״כ חוזר ללשון רבים והיה כקרבכם וכו׳. אמנם בסוטה פ״ח (דף מב.), תנו רבנן פעמיים מדבר עמם, אחת בספר וא׳ במלחמה. בספר מהו אומר, שמעו דברי מערכי המלחמה וחזרו. במלחמה מהוא אומר אל ירך לבבכם וכו׳. וכ״כ הרמב״ם בפ״ז מהל׳ מלכים ז״ל, שני פעמים מדבר משוח מלחמה אל העם, אחת בספר בעת שיוצאין קודם שיערכו המלחמה, אומר לעם מי האיש אשר נטע כרם וכו׳. כשישמעו דבריו יחזרו מעורכי המלחמה, ואחת בעורכי המלחמה אומר אל תיראו ואל תחפזו, לעת שעורכין המלחמה משוח מלחמה עומד במקום גבוה וכל המערכות לפניו ואומר להן בלשון הקדש, שמע ישראל אתם קרבים וכו׳ עד להושיע אתכם, וכהן אחר תחתיו משמיע אותו לכל העם בקול רם, ואח״כ מדבר משוח מלחמה, מי האיש אשר בנה בית חדש וכו׳. עד כאן משוח מלחמה מדבר והשוטר משמיע לכל העם בקול רם. ואח״כ מדבר השוטר מעצמו ואומר מי האיש הירא ורך הלבב, ושוטר אחר משמיע לכל העם ע״כ. וע״ש בכ״מ (בסוטה (מב.) פרק משוח מלחמה, תנו רבנן פעמיים מדבר עמהם, אחת בספר. פירש״י כשיוצאין מארצם. ואחת במלחמה. בספר מה הוא אומר שמעו דברי מערכי המלחמה וחזרו, במלחמה מה הוא אומר אל ירך לבבכם וכו׳. ומפרש רבינו דמאי דקאמר בספר מה הוא אומר וכו׳. היינו שאומר להם מי האיש אשר נטע כרם וכו׳. שיהו מוכנים כשישמעו דבריו שנית במלחמה יחזרו להם.). הנה בזה יבאו כל הכתובים על נכון. אמר הכתוב כי תצא למלחמה על אויביך ל׳ יחיד, כלומר שיהיו כלם יחד בלב שוה, מבלי שיהיה ביניהם פירוד כלל ועיקר אז אני מבטיחך וראית סוס ורכב עם רב ממך. כלומר אעפ״י שהם עם רב יהיו בעיניך כאילו הם סוס א׳ ורכב א׳, ולכן אמר על אויבך בלי י׳. כלומר שיהיה בעיניך כאלו תצא למלחמה על אויב א׳ לבד, כי מבטיחך אני לא תירא מהם, כי בהיותכם לאחדים ושלום בניכם אל תפחדו מהאויב, כי ה׳ המוציאך ממצרים יעשה עמכם נסים כאשר עשה במצרים לעיניכם, אמנם והיה כקרבכם אל המלחמה שיהיה בניכם פירוד, וזהו כקרבכם. כי בשביל הפירוד שביניכם לא תקרבו בלב שלם אל המלחמה, ולכן לא אמר בקרבכם. ונגש הכהן, כי הוא המשים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים. ואמר אליהם שמע ישראל. אעפ״י שזה היה דוקא בעת שעורכין המערכות והם קרבים להלחם, והיה לו לאמרו אח״כ, ועכ״ז לפי שבזה כהן מדבר וכהן משמיע, כי אליו הדבר לפייס את העם שיהיו לאחדים ולא ישלוט עליהם האויב, שלכן אמר ואמר אליהם לשון רכה, לכן הקדימו ואמר אליהם שמע ישראל לשון אסיפה, כמו וישמע שאול את העם (שמואל א׳ טו, ד.). שיהיו לאגודה אחת כדי שינצחו במלחמה. אתם קריבים וכו׳. כלומר אם תהיו בפירוד צריכין אתם לעשות מלחמה עם אויביכם, אך אם תתאחדו ה׳ ילחם לכם. אל תיראו וכו׳. הרי אלה ארבעה דברים כנגד מה שעושים במלחמה. הא׳ להביא עמהם עם רב לנצח את המועטין. שנית להיות להם ממון רב כדי לתת לאנשי המלחמה. למען בלב שלם ובנפש חפצה יתנו כחם ללחום עם אויביהם. וכדרך שעשה אברהם אע״ה, וירק את חניכיו (בראשית יד, יד.). שפי׳ ז״ל (ילקוט בראשית פ׳ לך לך, רמז ע״ג.) שהוריקן באבנים טובות ומרגליות. ועוד כדי לשכור שכירים אחרים אם יצטרך. והג׳ לעשות תחבולות, כדכתיב כי בתחבולת תעשה לך מלחמה (משלי כד, ו.). והד׳ להכין להם כלי משחית חרב חנית וחצים ואבני בלסטראות. לכן אמר אל ירך לבבכם מריבוי העם שכנגדכם. אל תיראו אם יש אתם עושר רב. ואל תחפזו מפני תחבולותיהם. ואל תערצו מכלי משחית שלהם. כי ה׳ אלקיכם ההולך עמכם והכל לפניו כאיש א׳. להלחם לכם ולא תצטרכו לממון לשכור שכירים כי הוא הנלחם לכם. עם אויביכם ולא בתחבולות, רק ונפלו אויביכם לפניכם לחרב. להושיע אתכם ולא תצטרכו לכלי זיין. ודברו השוטרים אל העם לאמר. זהו מ״ש (סוטה מג.) כהן מדבר ושוטר משמיע. כי דברים אלו הם לטובה, מי האיש אשר בנה בית חדש וכו׳ (דברים כ, ה.). אך בפ״ח דסוטה (דף מד.) תנן, לפיכך תלתה לו התורה את כל אלה שיחזור בגללן, ולכן התחיל ודברו לשון קשה כלפי השוטרים, לאמר כלפי הכהן שהוא מדבר ושוטר משמיע. ולפי שב׳ פעמים היה מדבר כן כדלעיל, וזאת היא הפעם השנית לכן איחרם, ועוד שהכהן מדבר ושוטר משמיע, מש״כ בתחלה שכהן מדבר וכהן משמיע. ואמנם למה מזכיר ג׳ דברים אלו, איתא בריקנאטי ז״ל, דע כי אלו השלשה מזומנים לפגעי העולם יותר מאנשים אחרים ומדת הדין מקטרגת עליהם. ולי הצעיר נלע״ד כי הנה ידענו כי הנשמה באה בזה העולם לתקן מה שעיות בפעם אחרת, והנה הגוף הוא בית לנשמה שהיא דרה בתוכו. ז״ש ומי האיש אשר בנה בית חדש. דהיינו שבאה בגוף חדש, אך עדין לא חנכו במצות לתקן מה שעיות, ילך וישוב לביתו וכו׳ שמא תצטרך לבא בגוף אחר והגוף הזה אובד מבלי טרף, ומי האיש אשר נטע כרם וכו׳. זהו מי שבא לעולם להשלים ד׳ חלקי התורה פרד״ס, כנודע שגם על זה צריך להתגלגל, והתורה נק׳ כרם, כמ״ש (ברכות סג:), כשנכנסו רבותינו לכרם. לפי שממנה בא היין, ושתו ביין מסכתי (משלי ט, ה.). ואיתא בזהר בהעלותך קנ״ב א׳ ז״ל, אורייתא כיון דנחתת להאי עלמא, אי לאו דאתלבשא בהני לבושין דהאי עלמא לא יכיל עלמא למסבל, וע״ד האי ספור דאורייתא לבושא דאורייתא איהו וכו׳. זהו שאמר אשר נטע כרם, שבא כדי להשלים חדושי תורה בד׳ דרכיה, ולא חללו להלבישו בדרכי חולין דהיינו פשט הדברים, ילך וכו׳ ומי האיש אשר ארש אשה וכו׳. איתא בשם האר״י זלה״ה (פי׳ הזהר להאר״י ז״ל על סבא דמשפטים ובספר הגלגולים.) ע״פ רבים אומרים לנפשי וכו׳ (תהלים ג, ג.). כי נפש דוד היתה גדולה מאד ולא היה אפשר לו ליקח את הרוח עד שיתקן את הנפש, ואם לא היה חוטא בבת שבע היה אפשר שישלים נפשו קודם שישתלם הרוח, אך לפי שחטא הוכרח אחר לתקן רוחו, והוא יתוקן תחלה ויקח גם נפש דוד, ואז לא היתה תחי׳ לגופו של דוד, שהרי הנפש והרוח יקומו בגוף אותו האחר שהשלים את הרוח ע״כ. ז״ש ומי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה. שלא השלים נפשו כראוי ולא לקח אותה אליו להיות אתו עמו בתחייה, ילך וכו׳ פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה. שאותו שלקח הרוח יקח גם הנפש ויקום בתחי׳. ועל אלו חסה תורה שישובו מעורכי המלחמה. וסימן לג׳ דברים האלה. בכ״א ב׳ית כ׳רם א׳שה. עוברי בעמק הבכ״א. שהוא גהינם, שאם לא ישובו וימותו במלחמה ירדו לגהינם בשביל שלא שלמו מה שהיה ראוי להם להשלים. וזה למה שאמרו כי זהו המתירא מעבירות שבידו. וכן איתא בספרי פ׳ זו, בא וראה כמה חס המקום על כבוד הבריות, מפני הירא ורך הלבב כשהוא חוזר אמרו שמא בנה בית, שמא ארש אשה. פן ימות במלחמה, שאם לא ישמע לדברי כהן סוף שהוא מת במלחמה. ולכן להיות דברים אלה להחזיר האדם בתשובה, לכן היו אומרים אותם ב׳ פעמים, שאם לא שמע בראשונה יתן אל לבו לשוב בשנייה. ובזה נלע״ד שרש״י והרמב״ם שוים שב׳ פעמים היה אומר כן, ולא כדברי בעל לחם משנה שהבין מדברי רש״י ז״ל שפעם אחת לבד היה מדבר כן, מדכתב על דברי הברייתא שמעו דברי מערכי מלחמה, מי ראוי לחזור ומי ראוי לילך, וחזרו הראויין לחזור, כגון בנה בית ונטע כרם ואע״ג וכו׳. ועוד כתב על משנת (סוטה פרק ח׳, משנה ד.), ואלו אין זזין ממקומן ז״ל, והנך דלעיל הולכין עד לספר ושם שומעין דברי כהן, וחוזרין מן המערכה לא״י. ורצה להוכיח מזה דס״ל לרש״י שלא היה אומר מי האיש וכו׳ אלא בספר. אך בעת המלחמה לא היה אומר רק שמע ישראל ולא יותר. ומדברי הרמב״ם לא משמע כן אלא שאומרים ב׳ פעמים. ואני אומר במחילה מכבוד גדולת תורתו דלא דק בדברי רש״י ז״ל, שמדבריו נראה שגם הוא סובר כהרמב״ם, דשני פעמים היה אומר דברי׳ אלו, לקיים הכלל שבידינו (מכילתא פ׳ יתרו, והובא ברש״י שמות יט כד.) מזרזין את האדם קודם מעשה ובשעת מעשה. ובודאי שהחוזרין תחלה בהיותם בספר הרשות בידם. אך לפי שלא היו חוזרים כלם מחמת שהיו בוטחים שלא יארע להם פורענות, היה חוזר ומצוה כן בעת ערוך המלחמה למען יפחדו מעבירות שבידם ולא ימותו במלחמה.

ובסוטה פ״ח (דף מד.), ת״ר אשר בנה. אשר נטע. אשר ארש. לימדה תורה דרך ארץ שיבנה אדם בית ויטע כרם ואח״כ ישא אשה, ואף שלמה אמר בחכמתו הכן בחוץ מלאכתיך זה בית, ועתדה בשדה לך זו כרם, אחר ובנית ביתך (משלי כד, כז.) זו אשה ע״כ. וקשה מאד שכיון שהביא ראיה מן התורה מה הוצרך לומר עוד ואף שלמה אמר בחכמתו. אמנם כתב הרמב״ם ז״ל בסוף פ״ה מהלכות דעות ז״ל, דרך בעלי דיעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחלה ואח״כ יקנה בית דירה ואח״כ ישא אשה, שנאמר מי האיש אשר נטע כרם ולא חללו (דברים כ, ו.). מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו (שם ה.). מי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה (שם ז.). אבל הטפשין מתחילין לישא אשה ואח״כ אם תמצא ידו יקנה בית ואח״כ בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה, וכן הוא אומר בקללות אשה תארש בית תבנה כרם תטע (דברים כח, ל.), כלומר יהיו מעשיך הפוכין כדי שלא תצליח את דרכיך. ובברכה הוא אומר ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה׳ עמו (שמואל א׳ יח, יד.) ע״כ. וכתב הכ״מ יש לתמוה דקרא איפכא כתיב, אשר בנה (דברים כ, ה.), אשר נטע (שם ו.). ואפשר דמדנקט אשה לבסוף (שם ז.), יליף דלא יקח אשה תחלה כדכתיב בקללות, ומינה ילפינן דאית לן ג״כ למעבד בבית וכרם הפך מה שאמר בקללות. ועוד דכיון דגלי לן לאחר לקיחת אשה, ממילא משמע דאית לן לאחר בנין בית לנטיעת כרם, דמילתא דסברא הוא, והכי איתא בפ׳ משוח מלחמה, ומדלא נקט ואח״כ אלא גבי אשה, משמע דכרם בתר בית לאו דוקא, והכי איכא למידק בדברי שלמה דלא נקט ׳אחר׳ אלא גבי בנית ביתך (משלי כד, כז.) עכ״ל. בדברי האמת האלה אני מתרץ דכיון שבתורה מצינו תחלה בית ואח״כ כרם ואח״כ אשה, ובתוכחות לא שמר סדר זה רק אמר אשה תארש בית תבנה כרם תטע שלא כסדר הקודם, הייתי אומר שאין ללמוד מן התורה דרך ארץ זה. לפיכך הוכרח לומר ואף שלמה אמר בחכמתו, שהוא פירש להדיא אחר ובנית ביתך זו אשה, דהיינו אחר הכל. דאע״פ שהיה מקום לומר שצריך ליקח אשה תחלה לקיים מצות התורה פרו ורבו, לכן אמר ששלמה שהיה חכם ויודע התורה פירש כונת התורה, שאחרי ככלות הכל יקח אשה. ובדברי ריבות סי׳ ר״ל כתב כי חנוך הבית אינו תלוי בזמן, כי תכף אחר עשיתו יכול לחנכו. אבל חלול הכרם תלוי בזמן שהיא שנה רביעית, ומדקאמר ולא חללו משמע דבידו היה לחללו, א״כ נראה שכבר יש זה במה שנטע הכרם, והיה קודם בנין הבית, ומה שאיחרו הכתוב מהבית אינו בבחינת מציאות הנטיעה כי אם בבחינת החלול שהוא מאוחר, שאע״פ שנטע הכרם תחלה ואח״כ בנה הבית, זמן חינוך הבית קדם לזמן חילול הכרם עכ״ל. וא״כ בבית וכרם לא איכפת לן איזה מהם יקדים אך האשה מאוחר לכלם. ונלע״ד עוד לומר כי רצה הרמב״ם ז״ל לסדר הפך התוכחות, ולכן הקדים כרם לבית ודי בזה. אך עדין צריכין אנו למודעי איך מהכן בחוץ מלאכתך יובן הבית. ונלע״ד שזה יתורץ עם מ״ש בזהר חדש פ׳ בראשית דף ז׳ א׳ ז״ל, ג׳ דברים צריך אדם לעשות בדרכי העולם ואלו הן לבנות בית מושבו, וליטע כרם להתפרנס בו, ואח״כ לקחת לו אשה ולהוליד בנים לפרנסם בהם, ולא כדרך השוטים הלוקחים אשה בתחלה וכו׳ ע״ש דבר נאה ומתקבל (ר׳ יוחנן פתח, בחכמה יבנה בית (משלי כד). שלשה דברים צריך אדם לעשות בדרכי העולם, ואלו הן, לבנות בית מושבו, וליטע כרם להתפרנס בו, ואחר כך לקחת לו אשה ולהוליד בנים, לפרנסם בהם. ולא כדרך השוטים הלוקחים אשה בתחלה, ואחר כך נוטעים כרם, ואחר כך בונים בית. כי הא דאמר רבי סימון, כל הלוקח לו אשה ואין לו בתחלה במה שיוכל לפרנסה, הרי זה חפשי מן המצות, כמתים הנקראים חפשים, שנאמר במתים חפשי (תהלים פח). ולמה נקרא חפשי. לפי שהוא חפשי מן המצות, מפני שלא יוכל להשתדל בעבודת בוראו אלא בעבודת אשתו. ר׳ יהודה אומר כאלו לוקח עבודה זרה לעצמו. דאמר רבי יהודה, בתחלה היו החכמים והחסידים לוקחין אשה, ולא היה להם די פרנסתם, וממיתים עצמם ברעב ובצמא, ומניחים כל חיי העה״ז, ועוסקים בתורה ובמצות ובעבודת בוראם. אבל בזמן הזה שהעולם טרוד אחר הפרנסה, צריך לכונן בית בתחלה ולזמן מזונותיו, ואחר כך לקחת אשה, ויכול לעבד בוראו ולעסק בתורה. כי הא דאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אם אין קמח אין תורה. ואמר רבי יהודה, מאחר שהאדם נושא אשה, אז נקרא עבד ה׳, מפני שלבו פנוי מלהסתכל בעבירה ובנשים, ומלתור אחר לבבו ועיניו, כמה דאת אמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וְגו׳ (במדבר טו). לפיכך צריך אדם להשתדל לכונן בית בראש ולעשות ישוב בבית. וממי אתה למד, מהקדוש ברוך הוא. קדם בנה בית וכוננו, וזימן כל הפרנסה והמזונות קדם שיבא אדם לעולם. האיך, ברא את העולם בראש שהוא הבית. וזימן כל הפרנסה, האיך. ברא את הבהמות ואת החיות ואת העופות והדגים הצמחים והאילנות, שהם זימון כל הפרנסה. לאחר שהכין הבית והפרנסה, הביא את האדם, וברא אותו ואת אשתו והולידו בנים ועשו ישוב בבית. ועל כן נאמר בראשית, בית ראש. כאשר תבין באותיות, תמצא בי״ת ראש. וכן התחילה התורה בראשית, כלומר בית ראשית, והכל ענין אחד.). והנה כשא״ל הב״ה למשה לעשות המשכן, א״ל לבצלאל לך עשה ארון כלים ומשכן, א״ל בצלאל מנהגו של עולם אדם בונה בית ואח״כ מכניס לתוכו כלים וכו׳ כמ״ש בפ׳ הרואה (ברכות נה.). ז״ש הכן בחוץ מלאכתך. כמו שעשה הב״ה שהכין תחלה העולם ואח״כ הכניס לתוכו כלים. ובזה אני מבין הפסוקים במשלי ח׳. ועתה בנים שמעו לי, שנתתי לכם את התורה כדי לקיימה, ואשרי דרכי ישמורו (משלי ח, לב.), ומה המה אלה הדרכים. שמעו מוסר וחכמו ואל תפרעו (שם לג.). ופי׳ הראב״ע ז״ל הקדים המוסר, כטעם (אבות פרק ג׳ משנה יא.), כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו. ואל תפרעו יתפרש לבלתי יהפוך הסדר, אלא שילמוד המוסר ואחרי כן החכמה ע״כ. דברי פי חכם חן, הרי שפי׳ תפרעו מלשון למפרע, שלא יהפוך סדר הדברים, וזה כמ״ש שם בז״ח פ׳ בראשית דף ז׳ א׳ ז״ל, וממי אתה למד מהב״ה, קודם בנה בית וכוננו וזימן כל הפרנס׳ והמזונו׳ קודם שיבא אדם לעולם, לאחר שהכין הבית והפרנסה הביא את האדם וברא אותו ואת אשתו והולידו בנים וכו׳. ז״ש ואשרי דרכי ישמורו, כשם שאני עשיתי בבריאת העולם וכן תעשו, שמעו מוסר וחכמו, ואל תפרעו לעשות הדברים למפרע כדרך השוטים. וכן בלימוד התורה צריך לעשות כסדר, לגרוס איניש והדר ליסבר (שבת סג.). וזהו שמעו מוסר תחלה שמעתתא מרביה ואע״ג דלא ידע לכלהו טעמי. והדר ליסבר טעמי וזהו וחכמו. ולכן סמך אחריו אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום. דהיינו השקידה ללימוד התורה והדר ליסבר. נחזור לעניננו ששתי פעמים היה מזהיר ומי האיש וכו׳ ולכן איחרו. והדר כתיב ויספו השוטרים לדבר אל העם (דברים כ, ח.) בלשון קשה, לפי ששוטר מדבר ושוטר משמיע מי האיש הירא ורך הלבב מן העבירות שבידו, ואם לא שמע מתחלה יחזור עתה קודם שיבא להלחם. וז״ש בספרי, ויספו השוטרים לדבר אל העם. למדנו שהם הַדַּבָּרִים. הירא ורך הלבב, שיש עבירה בידו בסתר, ור״ל שהם הדברים שכבר נאמרו בהיותם בספר מי האיש וכו׳, שתלתה לו את כל אלה שיחזור בגללן, וכשלא שם לבו אליהם בראשונה חוזר ואומר בפרהסיא, מי האיש הירא ורך הלבב, מן העבירות שבידו ודוק. עוד שם בסוטה פ״ח (דף מד.), ד״א הכן בחוץ מלאכתך זו מקרא, ועתדה בשדה לך זו משנה, אחר ובנית ביתך זו גמרא. ד״א הכן בחוץ מלאכתך זו מקרא ומשנה. ועתדה בשדה לך זו גמרא. אחר ובנית ביתך אלו מעשים טובים ע״כ. כי הנה עיקר הדברים האלה הוא להזהיר לאדם שהולך למלחמה שיבנה בית, היינו להכין צידה לדרכו במצות ובמעשים טובים, ובזה יבנה ביתו בג״ע כדי שתהיה מנוחתו כבוד. ואח״כ יטע כרם שיעסוק בתורה. ואח״כ ישא אשה היא הנשמה הקדושה שזוכה אליה בתורתו ובמעשיו. ולכן צריך לסדר הדברים, תחלה יעסוק במקרא שהיא הכנה ללימוד, וזהו הכן בחוץ מלאכתך. ואח״כ ועתדה בשדה לך זו משנה, שכשם שמן השדה יצא לחם אחר העמל והטורח, כך מן המשנה תצא הוראה. אחר ובנית ביתך זו גמרא שבבית יש מקום להניח כל חפציו, וכך הגמרא היא אוצר בלום מן כל הלימודים. וכל זה מיירי בלימוד התורה. אך הד״א מוסיף המע״ט, שבהם בונה בית לעולם שכלו טוב.

עוד שם בסוטה פרק ח׳ והוא המ׳ שהצענו ראשונה. ויש לדקדק למה לא אמר אפילו לא קריתם אלא ק״ש. מהו קיימתם. ועוד מאי אפילו אטו ק״ש מלתא זוטרתי היא, ופשיטא דמצות ק״ש היא לאמרו שחרית וערבית. אמנם איתא בילקוט משלי ד׳ (רמז תתקל״ה.). א״ר מני אל תהי ק״ש קלה בעיניך מפני שיש בה רמ״ח תיבות כנגד איברים שבאדם ומהם בשכמל״ו. אמר הב״ה אם שמרתם שלי לקרותה כתקונה אני אשמור שלכם ע״כ. ואף כאן קשה, וכי ק״ש קלה היא שהוצרך להזהיר אל תהי ק״ש קלה בעיניך. אך שנינו בברכות פרק שני (ברכות פרק ב׳ משנה ג׳.), קרא ולא דקדק באותיותיה, ר׳ יוסי אומר יצא. ר׳ יהודה אומר לא יצא. ופי׳ שם הר״ב הלכה כר׳ יוסי, מיהו לכתחלה צריך לדקדק באותיותיה. ז״ש ר׳ מני אל תהי ק״ש קלה בעיניך לומר שאין צריך לדקדק באותיותיה, רק צריך שתדקדק בה מפני שיש בה רמ״ח תיבות כנגד איברים שבאדם, ולכן צריך ליתן ריוח בין הדבקים כדי שיהיו רמ״ח תיבות ממש. שאם קראה בהלעטה אין שם רמ״ח תיבות ונשארו האיברים פגומים, וזהו אם שמרתם שלי לקרותה כתקונה, דהיינו להפריד כל תיבה מחברתה, אני אשמור שלכם, שיהי׳ כל אבר ואבר על תקונו. וזש״ה שמעו ותחי נפשכם (ישעיה נה, ג.). שכשאתם קוראים שמע כתקונה, יתוקנו רמ״ח איברים ויחיו, וידענו שכשם שיש רמ״ח איברים בגוף כן הם בנפש. וזהו ותחי נפשכם. ובמדרש רבתי דשיר השירים ע״פ היושבת בגנים (שה״ש ח, יג.) איתא ז״ל, כשישראל נכנסים לבתי כנסיות וקורין ק״ש בכוון הדעת בקול א׳ בדעת ובטעם א׳, הב״ה אומר להם היושבת בגנים כשאתם קורין, חברים אני ופמליא שלי, מקשיבים לקולך השמיעיני, אבל כשישראל קורין שמע בטירוף הדעת, זה מקדים וזה מאחר ואינן מכוונין דעתן בק״ש, רוח הקדש צווחת ואומרת ברח דודי ודמה לך לצבי (שם יד.), לצבא של מעלה הדומים לכבודך בקול א׳ בנעימה אחת, על הרי בשמים, בשמי השמי׳ העליונים ע״כ. פירש כן משום דקשי׳ ליה בכתובים, דתחלה אמר שהב״ה מתאוה לתפלתן של ישראל, ואח״כ אומר ברח דודי. לכן פי׳ שכשנכנסים לב״כ, דהיינו שקורין את שמע בצבור שאז חוזר הש״ץ ה׳ אלקיכם אמת ובזה נשלמים רמ״ח תיבות, מש״כ כשאומר ק״ש ביחיד בביתו שאז חסר מהרמ״ח ג׳ תיבות. וקורין ק״ש בכוון הדעת, הוא מ״ש בשם האר״י זלה״ה (פרי עץ חיים. שער עולם העשיה פרק א׳.), שצריך האדם קודם שיקרא ק״ש ויתפלל לקבל עליו מצות ואהבת לריעך כמוך, כדי שתעלה תפלתו כלולה מכל ישראל, שצריך שיקיים ואהבת את ה׳ אלקיך, ואהבת לריעך כמוך, ששקולות זו לזו. בקול א׳. שאין א׳ מרים קולו יותר מאחרים. בדעת ובטעם א׳. לקבל עול מלכות שמים שלימה. אז אומר הב״ה לישראל היושבת בגנים בעה״ז, חבירים דהיינו מלאכי השרת שאין ביניהם קנאה שנאה ותחרות, מקשיבי׳ לקולך ואז השמיעיני, וזה ע״ד מ״ש (חולין צא:), שאין מה״ש אומרים שירה למעלה עד שאומרי׳ תחלה ישראל. ולכן מקשיבים לקולך כדי שיאמרו גם הם. ואז השמיעיני שיש לי נחת רוח בדבר. אבל כשקורין בטירוף הדעת דהיינו שדעתם ומחשבתם בדברי הבאי, בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני (ישעיה כט, יג.), זה מקדים וזה מאחר, ואינן מכוונין דעתן לאהוב את חבירו כמוהו רק לבם חלוק זה מזה, אז נאמר ברח דודי ודמה לך לצבי. למה״ש שכשמקדישין שמו במרום כלם כא׳ עונים באימה וביראה קק״ק. וז״ש בפ׳ תמים תהיה, דהיינו שגופך יהיה תמים ברמ״ח איבריך עם ה׳ אלקיך. כשתקרא שמע ישראל ה׳ אלקינו בכונה, וכמ״ש בזהר בכ״מ, כי פ׳ ראשונה יש בה מ״ב תיבות וכו׳, ובפ׳ ציצית יש ע״ב תיבות כנגד שם ע״ב לתיקון הרגלים וראש הגויה. וראה כמה עמקו מחשבותיו ית׳ שלכן הציצית מציל האדם מן העבירה (מנחות מד.) ודוק. הרי מכל זה שהק״ש מורה על האחדות, ועוד ראיה ממ״ש בילקוט (ילקוט פ׳ ואתחנן, רמז תתל״ד.). מהיכן זכו ישראל לק״ש מאבינו יעקב, שנאמר הקבצו ושמעו וכו׳ (בראשית מט, ב.). ולפי שהיו בני ד׳ אמהות אמר ושמעו אל ישראל אביכם הלא אב א׳ לכלכם. ז״ש במ׳ אפילו לא קיימתם אלא ק״ש, דהיינו שקיימתם כונת הק״ש להתיחד ביניכם ולא יהיה בכם פירוד אי אתם נמסרים בידם. וגם אמר שחרית וערבית, כלפי מ״ש בפ״א דברכות (דף יב.), כל שלא אמר אמת ויציב שחרית, ואמת ואמונה ערבית לא יצא ידי חובתו, שנאמר להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות (תהלים צב, ג.). וזה כדי שיקנו מדת הבטחון ובזה ינצלו מאויביהם, והבוטח בה׳ חסד יסובבנו, ועל זה שנינו בפ״ח דסוטה, משוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם בלשון הקדש היה מדבר. וזה כדי שלא ישמע בחוץ מה שהיו אומרי׳ מי האיש הירא ורך הלבב, ועוד שם פלשתי׳ באו בנצחונו של גלי׳, מה היה סופו, לסוף נפל בחרב ונפלו עמו. בני עמון באו בנצחונו של שובך, מה היה סופו וכו׳. וקשיא תרתי למה לי. אך לע״ד הטעם הוא כי מגלית אין כל כך ראיה לפי שנפל לפני דוד שלא כדרך הארץ בעבור כי חרף מערכות אלקים חיים, וכמו דאיתא במדרש ש״ט (מזמור ל״ו.), נאם פשע לרשע וכו׳ (תהלים לו, ב.). היה דוד מסתכל בגלית הפלשתי ורואה אותו גבור ומזויין בכל כלי זיין, אמר מי יוכל לזה. כשראה אותו מחרף ומגדף אמר אני יכול לו מאחר שאינו מפחד מפני הב״ה. וקשה דהיל״ל כששמע אותו מחרף ומגדף ולא כשראה. אלא הכונה כי בתחלת ראייתו את גלית נתפחד ממנו בראותו אותו גבור ומזויין. אך כשחזר וראה, דהיינו שהבין מה שחירף מערכות אלקים חיים אמר אני יכול לו. וזהו אין פחד אלקים לנגד עיניו דוקא, כלפי מה שאמרו (כמו כן כתב המחבר בחלק ב׳ דרוש כ״ו לשבת שובה.) שהיה כלו מכוסה בברזל ולא היו מגולות אלא עיניו, כמ״ש ותטבע האבן במצחו (שמואל א׳ יז, מט.). ולפי זה היינו אומרים דאין ראיה מגלית. לכן הביא ג״כ משובך שהיה ה׳ עמהם להמיתו אף שהיה גבור חיל. ואיתא בפי״א דמנחות (דף צט:), אמר ר׳ יוחנן משום רשב״י אפי׳ לא קרא אדם אלא ק״ש שחרית וערבית קיים מצות לא ימוש ע״כ. ואף שאין מורין כן ((שם) ודבר זה אסור לאומרו בפני עם הארץ. (ופי׳ רש״י שם): שלא יאמר בקרית שמע סגי ולא ירגיל בניו לתלמוד תורה.) שעת הדחק שאני וכ״ש בהיותם במלחמה. וז״ש ר׳ יוחנן משום רשב״י מארה דשמעתתא דלעיל אפילו לא קיימתם אלא ק״ש שחרית וערבית, דהיינו שקיימתם מצות לימוד התורה, לא ימוש וכו׳ והגית בו יומם ולילה (יהושע א, ח.), אי אתם נמסרים בידם. ונלע״ד טעם נכון למה ק״ש עומדת במקום לימוד התורה. מהטעם שאמרו בירושלמי דברכות פ״א (ירושלמי ברכות פרק א׳ הלכה ה׳, דף ט.), מפני מה קורין ב׳ פרשיות הללו בכל יום, ר׳ לוי אמר מפני שעשרת הדברות כלולים בהן וכו׳ ע״ש (מפני מה קורין שתי פרשיות הללו בכל יום. רבי לוי ורבי סימון. רבי סימון אמר מפני שכתוב בהן שכיבה וקימה, רבי לוי אמר מפני שעשרת הדברות כלולין בהן. אנכי ה׳ אלהיך. שמע ישראל ה׳ אלהינו. לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. ה׳ אחד. לא תשא את שם ה׳ אלהיך לשוא. ואהבת את ה׳ אלהיך. מאן דרחים מלכא לא משתבע בשמיה ומשקר. זכור את יום השבת לקדשו. למען תזכרו. רבי אומר זו מצות שבת שהיא שקולה כנגד כל מצותיה של תורה, דכתיב ואת שבת קדשך הודעת להם ומצות וחוקים ותורה צוית וגו׳ (נחמיה ט). להודיעך שהיא שקולה כנגד כל מצותיה של תורה. כבד את אביך ואת אמך. למען ירבו ימיכם וימי בניכם. לא תרצח. ואבדתם מהרה. מאן דקטיל מתקטיל. לא תנאף. לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. א״ר לוי ליבא ועינא תרין סרסורין דחטאה, דכתיב תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצרנה (משלי כג). אמר הקב״ה אי יהבת לי לבך ועיניך אנא ידע דאת לי. לא תגנוב (שמות כ). ואספת דגנך (דברים יא). ולא דגנו של חבירך. לא תענה ברעך עד שקר. אני ה׳ אלהיכם. וכתיב וה׳ אלהים אמת (ירמיהו י). מהו אמת, אמר רבי אבון שהוא אלהים חיים ומלך עולם. אמר רבי לוי אמר הקב״ה אם העדת לחבירך עדות שקר, מעלה אני עליך כאלו העדת עלי שלא בראתי שמים וארץ. לא תחמוד בית רעך. וכתבתם על מזוזות ביתך ביתך. ולא בית חבירך.). וכ״כ בזהר פ׳ ואתחנן רס״ז א׳. ר׳ אבא אמר הני מילי כללא דאורייתא אינון, בגין דעשר אמירן דאורייתא הכא אתכלילו. וכ״כ בזהר חדש מדרש הנעלם דרות דף ל׳ ב׳. תקנו ק״ש כנגד י׳ דברות וכו׳. וידענו שעשר דברות הם כלל כל התורה, ולכן הקורא ק״ש שחרית וערבית כאילו קיים מצות לא ימוש. אמנם לא עלתה לו ליהושע לפי שלא היתה שעת הדחק, דכתיב וילן בלילה ההוא בתוך העמק (יהושע ח, יג.). שלן בעמקה של הלכה (מגלה ג.). לפי שלילה לאו זמן מלחמה והיה לו לעסוק [בתורה] בלילה, שלכן א״ל המלאך על שבעתה באתי דהיינו לימוד התורה. עוד שם ויגש הפלשתי השכם והערב (שמואל א׳ יז, טז.). א״ר יוחנן כדי לבטלם מק״ש שחרית וערבית, ויתיצב ארבעים יום, כנגד ארבעים יום שניתנה בהם תורה. ופרש״י ז״ל כנגד מ׳ יום שאיחרה תורה להתקבל ניתן לו כח להתיצב ע״כ. ויובן לדרכנו עם מ״ש בילקוט (ילקוט שמות פ׳ יתרו, רמז רע״ג.) ע״פ החדש הזה לכם (שמות יב, ב.). ז״ל, בקש הב״ה ליתן תורה לישראל בשעה שהיו יוצאי׳ ממצרי׳ והיו חלוקים אלו על אלו, כשבאו לסיני השוו כלם אגודה אחת, שנ׳ ויחן שם ישראל וכו׳ (שמות יט, ב.). וא״כ בשביל שהיו חלוקים ומפורדים זה מזה ניתן כח לגלית להתיצב מ׳ יום. והיתה כונתו לבטל מהם זכות התורה במה שהיה מבטלם מק״ש שחרית וערבית שעומד במקום תורה. אך לסוף מ׳ יום, ויבחר לו דוד חמשה חלוקי אבנים מן הנחל (שמואל א׳ יז, מ.). ואיתא בתקוני זהר חדש דף ח׳ ע״ד ז״ל, נטיל לון בחמש תיבין דאינון שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳, וכד שוי לון בקרטא אתעבידו אחד אבנא חדא וקטל לפלשתאה. וזהו שכתוב ותטבע האבן במצחו. כלומר ה׳ אבן שהיו חמש אבנים כלן אבן א׳. ובזהר ר״מ פ׳ עקב רע״ב א׳. שהיו חמשה אבנים כנגד ה׳ חומשי תורה, ואב״ן גי׳ נ״ג, כנגד ג״ן פרשיות שבתורה שכלה מיוחדת, והיה ה׳ אחד.

ולהיות שפ׳ זו היא שבת ראשונה שבחדש אלול, הוא החדש המיוחד לתשובה, נבאר הפסוקי׳ ע״ד רמז כי תצא למלחמה על אויבך (דברים כ, א.). ל׳ יחיד, הוא שטן הוא יצה״ר הוא מלאך המות (בבא בתרא טז.). וראית סוס ורכב עם רב ממך, הם המקטרגים הנבראי׳ בעונות שהאדם עצמו עושה אותם ((אבות פרק ד׳, משנה יא) רבי אליעזר בן יעקב אומר העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד, והעובר עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד.), וזהו ממך. ע״ד ותמוגנו ביד עונם (ישעיה סד, ו.). והרכב היא לפחות מב׳ סוסים, הוא מ״ש (ערכין ל:), עבר אדם עבירה ושינה בה נעשית לו כהיתר. ואם היא של ד׳ הוא מ״ש בפ״ח דיומא (דף פו:), עבר אדם עבירה פעם ראשונה ושנייה ושלישית מוחלין לו, רביעי׳ אין מוחלין לו. כי אז נעשה הרכב וצריך תשובה ומעשים טובים רבים וגדולים, לא תירא מהם וכו׳. כי מי שעשה נסים לאבותינו יעשה לנו נסים ויצילנו מאויבינו. ואמר אליהם וכו׳ אל תיראו וכו׳ ((דברים כ, ג). אל ירך לבבכם, אל תיראו, ואל תחפזו, ואל תערצו מפניהם.). הרי אלו ד׳ דברים כנגד מ״ש בפ״ק דברכות (דף ה.), לעולם ירגיז אדם יצ״ט על יצה״ר. וזהו והיה כקרבכם אל המלחמה. היא המלחמה הידועה להרגיז יצ״ט על יצה״ר, אי אזיל מוטב ואי לא יעסוק בתורה. ונגש הכהן ודבר אל העם (דברים כ, ב.), כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו (מלאכי ב, ז.). אי אזיל מוטב ואי לא יקרא ק״ש. ואמר אליהם שמע ישראל (דברים כ, ג.). וכמו שפירשנו דמיירי בק״ש, אל ירך לבבכם זהו יזכור לו יום המיתה, שאם תעשו רצוני לא ירך לבבכם בזכור לכם יום המיתה, והלך לפניך צדקך (ישעיה נח, ח.), ועוד אל ירך לבבכם מפני ריבוי העם, והוא מ״ש בפי״ו דשבת (עין יעקב קיט:), עשה מצוה אחת מוסרים לו מלאך אחד, ב׳ מצות נותנין לו ב׳ מלאכים, עשה מצות הרבה מוסרים לו מלאכים הרבה. וקשה דהיינו ב׳ מצות ב׳ מלאכים, ואצ״ל שאם עשה מצות הרבה וכו׳. ועוד היל״ל עשה מצות רבות מאי הרבה, אלא ודאי שתחלה דבר על שתי מצות שונות שמוסרים לו מלאך א׳ על כל אחת מהמצות. אך אם עשה מצות הרבה ר״ל שעשה מצוה אחת כמה פעמים. גם לזה מוסרים לו מלאכים הרבה, ולא תאמר כיון שהיא מצוה אחת לבד אין מוסרין לו אלא מלאך א׳, לכן אמר מוסרים לו מלאכים הרבה. אל תיראו מהממון שמביאים האויבים למלחמה כדלעיל, כי אתם צריכים לעשות צדקה ובזה תנצלו. וכנגד התחבולות שעושים האויבים אל תחפזו, כי כבר פי׳ מ׳ ז״ל (ויקרא רבה פ׳ כ״א.) ע״פ ובתחבולות עשה מלחמה (משלי כ, יח.). אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות. ועל הכלי זיין וקני השריפה שעם האויבים, ואל תערצו מפניהם, כי כנגד זה יש התפילה שנק׳ חרב, כמ״ש אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי (בראשית מח, כב.). ות״א בצלותי ובבעותי. ובפרט הק״ש (ברכות ה.), וחרב פיפיות בידם (תהלים קמט, ו.). והתורה היא החרב שביד ישראל להרוג כל המקטרגים. ולפי שאפשר לאדם שהתחיל בתשובה ולא גמרה, לכן הזהיר מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו, הוא הבעל תשובה שהוא כקטן שנולד, והגוף שהוא בית לנשמה, נתחדש מרעה לטובה אבל עדין לא הספיק לעשות תשובה שלימה על כל חטא אשר חטא. ילך וישוב לביתו, כלומר יתן אל לבו לשוב בשלימות, פן ימות במלחמה, כלומר שעדין לא השלים חקו והוא נלחם ביצרו, ואיש אחר יחנכנו. כמ״ש בזהר פ׳ אמור דף ק״א א׳. עיין שם (מאי כסוי חטאה. הא אוקמוה, דהוא כסוי מבני נשא, ההוא חטאה דחב לקודשא בריך הוא, ואודי קמי קודשא בריך הוא. אבל תא חזי, כד בר נש חטי וחב זמנא חדא ותרין ותלתא ולא אהדר ביה, הא חובוי באתגליא אינון, ומפרסמי לון לעילא ומפרסמי לון לתתא. וכרוזי אזלין קמיה ומכרזי, אסתלקו מסחרניה דפלניא, נזיף הוא ממאריה, נזיף הוא לעילא נזיף הוא לתתא, ווי ליה דפגים דיוקנא דמאריה, ווי ליה דלא חייש ליקרא דמאריה, קודשא בריך הוא גלי חוביה לעילא, הדא הוא דכתיב, יגלו שמים עונו וארץ מתקוממה לו (איוב כ). וכד בר נש אזיל באורחא דמאריה ואשתדל בפולחניה, ואזדמן ליה חטאה חד, כלא מכסין עלויה עלאין ותתאין, דא אקרי כסוי חטאה.). ומי האיש אשר נטע כרם, דהיינו לימוד התורה כדלעיל, או שהתחיל במצות הצדקה שכתוב בה כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח (ישעיה סא, יא.), כמ״ש בפ׳ הקודמת, ולא השלים כראוי, כמר עוקבא שבשעת מותו רצה לבא לחשבון אם עשה כדי חיובו ((כתובות סז:) כי קא ניחא נפשיה אמר אייתו לי חושבנאי דצדקה, אשכח דהוה כתיב ביה שבעת אלפי דינרי סיאנקי, אמר זוודאי קלילי ואורחא רחיקתא. קם בזבזיה לפלגיה ממוניה.). והצדקה הוא פדיון נפשו, וזהו ואיש אחר יחללנו, פדה נפשו מעבור בשחת (איוב לג, כח.). ולפי שהחוטא פוגם בנפשו שיורדת מרגלותיו, ולפעמים תצא ממנה לגמרי ועדין לא שב מחטאתו, ולכן הבעל תשובה חוזר ומכניסה לגופו. ועדין לא ירדה למקומה, לכן אמר ומי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה וכו׳ ואיש אחר יקחנה. כאשר כבר פירשנו לעיל ([חלק א׳ דרוש ל׳ לפ׳ קדושים והפטרה]. הקדמה נוראה שיש לנו מהאר״י זלה״ה (ספר הליקוטים. ישעיה נ״ז) על פסוק ונכרתה הנפש ההיא וכו׳. ז״ל, דע כי כשהאדם חוטא הוא מוריד נשמתו לגהינם בעודו בחיים, כי בעת יצירתו ניתנה בגופו, וכשהוא חוטא יורדת דרך מרגלותיו לגהינם, ולכן הרשע בחייו קרוי מת, כי הלא ב׳ נשמות יש לו, והתחתונה היא בגופו והעליונה היא בסוד צלם מקיף על ראשו, וכפי גדר שיורדת נשמתו תחת מרגלותיו, כן נכנסת בו העליונה, וכאשר נגמרה נשמתו לירד לגהינם אז נגמר הצלם להכנס בו, ואם גם יחטא גם הצלם הזה יורד תחת מרגלותיו, וכשנגמרה גם היא לצאת, עליה כתיב ונכרתה הנפש ההיא, כי לא נשאר לו למעלה שרש ואחיזה. אך הצדיקים אינם מניחים לנשמתם שתרד למטה בגהינם, ועל כן נשארת הנשמה שלו שהוא סוד הצלם, עומד עליו ושואב לו חיים מלמעלה וכו׳ ע״כ.), ועיין בתקונים דף פ״ג ב׳ (תקונא ארבעין. אמר רבי חזקיה, אי תימא דכל גופין דעלמא יקומון ויתערון מעפרא, אינון גופין דאתנטעו בנשמתא חדא מה תהא מנייהו, אמר רבי יוסי אינון גופין דלא זכו ולא אצלחו הרי אינון כלא הוו, כמה דהוו עץ יבש בהאי עלמא, הכי נמי בההוא זמנא, וגופא בתראה יקום, ההוא דאתנטע ואצלח ונטע שרשוי כדקא יאות, ועל ההוא גופא בתראה כתיב והיה כעץ שתול על פלגי מים (תהלים א ג), דעבד אבין ונטע שרשין ואצלח כדקא יאות, ועל ההוא גופא קדמאה כתיב והיה כערער בערבה ולא יראה כי יבא טוב (ירמיה יז ו), כי יבא טוב דא תחיית המתים. ואתנהיר ההוא נהורא דזמין לאנהרא לצדיקיא, דהוה קמיה גניז מיומא דאתברי עלמא, הדא הוא דכתיב וירא אלהי״ם את האור כי טוב (בראשית א ד), ביה זמין קודשא בריך הוא לאחיא מיתיא, הדא הוא דכתיב וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא (מלאכי ג כ), וכדין יתגבר טוב בעלמא, וההוא דאתקרי רע יתעבר מעלמא, וכדין אינון גופין קדמאין ליהוו כלא הוו. אמר רבי יצחק זמין קודשא בריך הוא לארקא על אינון גופין רוחין, אי זכו בהו יקומון לעלמא כדקא יאות, ואם לאו יהון קטמא תחות רגליהון דצדיקיא, הדא הוא דכתיב ורבים מישני אדמת עפר יקיצו וגומר (דניאל יב ב). אמר רבי אלעזר והאי מאן דאסתלק מעלמא עד לא מטון יומוי לעשרין שנין, מאן אתר אתענש, בגין (דהוי מתליסר שנין ולעילא) דהא מתליסר ולתתא לאו בר ענשא הוא אלא בחטאה דאבוי, אבל מתליסר ולעילא מהו, אמר ליה, קודשא בריך הוא חס עליה דלימות זכאה, ויהיב ליה אגר טב בההוא עלמא, ולא ימות חייב דיתענש בההוא עלמא, והא אוקמוה. אמר ליה אי חייבא הוא ולא מטון יומוי לעשרין שנין מהו, כיון דאסתלק מעלמא במאי הוא עונשיה, אמר ליה בדא אתקיים ויש נספה בלא משפט (משלי יג כג), דכד ענשא נחית לעלמא איהו דאערע בההוא מחבלא אתענש, דלא אשגחו עליה מלעילא, ועליה כתיב עונותיו ילכדונו את הרשע (משלי ה כב), את לאסגאה מאן דלא מטון יומוי לאתענשא, עונותיו ילכדונו ולא בי דינא דלעילא, ובחבלי חטאתו יתמך. ולא בי דינא דלתתא.). ועל הכל מי האיש הירא ורך הלבב כמו שכתבנו, ודי בזה לעת עתה.

ולענין מה שאמרנו עשה מצוה אחת מוסרים לו מלאך א׳, ב׳ מצות נותנים לו ב׳ מלאכים. הוא הדבר אשר דברו דוד הע״ה, כי במזמור ל״ד אמר חונה מלאך ה׳ סביב ליראיו ויחלצם (תהלים לד, ח.). זהו לעושה מצוה אחת, שאפי׳ בזה יוכל להינצל מחמת המציק, והוא מ״ש בסוטה פ״א (דף ג:), כל העושה מצוה אחת בעולם הזה מקדמתו ומוליכתו לפניו לעה״ב. שפירשנו במקומו שזה מדבר במי שאוחז במצוה אחת ואינו מניחה בשום ממון שבעולם, שזה סימן שבא לעולם לתקן מה שעיות במצוה זו ע״ש (חלק א׳ דרוש נ״א לפ׳ האזינו והפטרה.). ובמזמור צ״א אמר כי מלאכיו יצוה לך (תהלים צא, יא.). מיעוט רבים שנים, כשעשה ב׳ מצות נותנים לו ב׳ מלאכים. אך יובן עוד עם מ״ש בפ׳ התכלת (מנחות מג:), חביבין ישראל שחבבן הב״ה במצות תפילין בראשיהן ובזרועותיהם וציצית בבגדיהם ומזוזה בפתחיהם, ועליהם אמר דוד שבע ביום הללתיך (תהלים קיט, קסד.). ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה שעמד ערום אמר אוי לי שאעמוד ערום בלא מצות, כיון שנזכר מילה שבבשרו נתישבה דעתו, לאחר שיצא אמר עליה שירה, למנצח על השמינית. על מילה שניתנה בשמיני עכ״ל. וכמה הרגשות יש במ׳ זה, דמאי אולמייהו דאלו המצות מכל התרי״ג, שהיל״ל חביבין ישראל שחבבן הב״ה בתרי״ג מצות. ומאי ועליהם אמר דוד, אמר כי מי יאמר שהם אלו השבע. ולמה נצטער דוד בבית המרחץ והלא כך הוא הדין שאסור להניח תפילין בבית המרחץ, ומאי שאעמוד היל״ל שאני עומד, ועוד מהו אומר כיון שנזכר מילה שבבשרו דמאי זכירה שייך בזה, שהרי תמיד המילה היא בבשרו. אמנם איתא עוד שם, ראב״י אומר כל מי שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו הכל בחוזק שלא יחטא, שנאמר והחוט המשולש לא במהרה ינתק (קהלת ד, יב.). עכ״ל. והכונה כי סגולת מצות אלו להרחיק אדם מן העבירה. ולכן אמר חביבין ישראל שנתן להם הב״ה מצות פרטיות ותדיריות מרוב חבתו עליהם להצילם מן העבירה. ודקדק בכתוב שבע ביום הללתיך. דאם כונתו שז״פ ביום היה מתפלל ומהלל לפניו ית׳, היל״ל ביום שבע הללתיך או הללתיך ביום שבע, לכן פי׳ שהכונה על שבע דברים שצויתנו בכל יום הללתיך. ואלו הם על משפטי צדקך שבהם האדם יהיה צדיק שלא יחטא בשום עבירה, ובזה שלום רב לאוהבי תורתך. שישים שלום בין ב׳ יצריו, ואין למו מכשול הוא היצה״ר שנק׳ מכשול, הרימו מכשול מדרך עמי (ישעיה נז, יד.). ולפי ששנינו בפ״ח דיומא (דף עח:). המלך והכלה ירחצו את פניהם, משום דכתיב מלך ביפיו תחזינה עיניך (ישעיה לג, יז.). לפיכך בשעה שנכנס דוד לבית המרחץ והוצרך להסיר ציצית ותפילין, וגם אין בפתח ההוא מזוזה כנודע. לכן אמר אוי לי שאעמוד ערום, כלומר כיון שאין לי מצות המגינות עלי יבא יצה״ר להחטיאני ואעמוד ערום בלא מצות, כי פחד שמא יפתנו יצרו, כי כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו (סוכה נב.), ולפי שהמילה אינה מאותם השבע מצות, ועוד שאין להביט במילה ולהסתכל בה, ולכן לא נזכר ממנה תחלה, אך כשנזכר במילה שבבשרו, דייק שבבשרו לפי שכתב הרמב״ם ז״ל (ס׳ המורה ח״ג פ׳ מ״ט ז״ל, וכן המילה אצלי למעט המשגל ולהחליש זה האבר כפי היכולת עד שימעט במעשה הזה וכו׳ ע״ש.), כי המילה מתשת כחו של יצה״ר שלא יחטא בבריתו, אז נתקררה דעתו. כי במילה יכנע היצה״ר. ועוד כי המילה היא להשלים שם שד״י. וכתוב בשם האר״י זלה״ה, שמילוי יצ״ר יו״ד צד״י רי״ש. ס״ת שד״י. כי בכונה זו יכניע יצרו הרע, ואז יצא ואמר עליהם שירה על השמינית שהיא במנין השבע מצות הנ״ל שמצילות האדם מן העבירה, וזו היא שמינית אליהם שכחה יפה כמותם. וז״ש חנני ה׳ כי אמלל אני (תהלים ו, ג.). מל׳ בשם ה׳ כי אמילם (תהלים קי״ח.). שנכרת הערלה ממנו והוא חתום באות ברית קדש, רפאני ה׳ ממעשה בת שבע וכו׳. וכל המזמור סובב על קוטב זה. הנה כי כן בהיות לאדם כל הז׳ מצות הנ״ל, ונוסף עוד שהוא חתום באות ברית קדש עליו נאמר כי מלאכיו יצוה לך וכו׳ (תהלים צא, יא.). כי בצאתו מפתח ביתו עם ציצית ותפילין ונושק המזוזה כל אותם המלאכים מלוים אותו ושומרים אותו מכל רע, כמ״ש בזהר פ׳ ואתחנן דף רס״ה א׳ ע״ש (אמר רבי שמעון, בשעתא דבר נש אקדים בצפרא ואנח תפילין ברישיה, ותפילין ברשימא קדישא בדרועיה, ואתעטף בעטופא דמצוה, ואתי לנפקא מתרעא דביתיה. אערע במזוזה, רשימא דשמא קדישא בתרעא דביתיה. ארבע מלאכין קדישין מזדווגן עמיה, ונפקין עמיה מתרעא דביתיה, ואוזפי ליה לבי כנישתא ומכרזי קמיה, הבו יקרא לדיוקנא דמלכא קדישא, הבו יקרא לבריה דמלכא, לפרצופא יקרא דמלכא. רוחא קדישא שריא עליה, אכריז ואמר ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מט).). אך בזמן שהוא בבית המרחץ ואין לו אלא מילה שבבשרו, על זה נאמר חונה מלאך ה׳. כי מ״ל של מלאך וי״ה של הוי״ה הרי מיל״ה.

ועל זה אמר במזמור ל״ב. אתה סתר לי מצר תצרני (תהלים לב, ז.). כי ר״ת א׳תה ס׳תר ל׳י גי׳ מלא״ך, חונה מלאך ה׳ להצילו מיצה״ר, הוא הצר הצורר, וזהו מצר תצרני. רני פלט אלו המצות השבע״ה המפלטים לאדם שלא יחטא, תסובבני סלה, שהם סביב סביב לאדם להצילו מרעתו. והיה ה׳ אתו. עד יצא כנוגה צדקו וישועתו. ב״ב אמן. בילא״ו.