דרוש ח' לפרשת תולדות והפטרה

עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי (בראשית כו, ה).

יומא פרק שלישי (דף כח:), אמר רב ואיתימא רב אסי קיים אברהם אבינו אפילו ערובי תבשילין, שנאמר ותורותי (בראשית כו, ה). אחד דברי תורה וא' דברי סופרים ע״כ.

ידיעת ההפכים והדברים המתחלפים אחת. וזה אנו לומדים מדכתיב במשלי כ״ט. מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים (משלי כט, יב.). הנה לא אמר מלך או שר רק מושל, ר״ל יהיה מי שיהיה שיהיו לו עבדים ומשרתיו עושי רצונו אם הוא מקבל לשון הרע, וזהו ׳מקשיב׳ שעושה בו רושם לבא לידי מעשה, שלכן לא אמר מקשיב דבר שקר אלא על דבר שקר, שר״ל שמקשיב הלשון הרע כדי לעשות מה שראוי אף שאין האמת כן הוא ואינו מבחין האמת מן השקר, בלי ספק כל משרתיו רשעים, שכדי למצוא חן בעיניו יספרו לשון הרע. וכבר אמרו בפ״ק דחולין (דף ד:), שמזה למדנו ההפך שמושל מקשיב על דבר אמת כל משרתיו צדיקים. כי ידיעת ההפכים אחת.

על זה כתוב בפ׳ לך לך, ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט וכו׳ (בראשית יג, ז.). וכתב רש״י ז״ל, לפי שהיו רועיו של לוט רשעים ומרעים בהמתם בשדות אחרים וכו׳ (לפי שהיו רועיו של לוט רשעים, ומרעים בהמתם בשדות אחרים, ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל, והם אומרים נתנה הארץ לאברם ולו אין יורש, ולוט יורשו ואין זה גזל, והכתוב אומר והכנעני והפרזי אז יושב בארץ, ולא זכה בה אברם עדיין (ב״ר פ׳ מא).). הוקשה לו בכתוב והלא אברהם היה צדיק וממילא כל משרתיו צדיקים, ואיך יאמר הכתוב ויהי ריב וכו׳. שרועי אברם הצדיק יריבו תחלה עם רועי לוט, אלא ודאי שלשם שמים נתכוונו להוכיחם על מה שעושים נגד הדין. ובזה אתי שפיר סוף הפסוק והכנעני והפריזי אז יושב בארץ (בראשית יג, ז.). דאל״כ אין לו שחר עם ויהי ריב, וזה על פי מ״ש בב״ר פ׳ מ״א. בהמתו של אברהם אבינו היתה יוצאת זמומה ובהמתו של לוט לא, היו אומרים להם רועי אברהם הותר הגזל, היו אומרים להם רועי לוט, כך אמר הב״ה לאברהם לזרעך אתן את הארץ הזאת וכו׳ (בראשית יב, ז.). ולוט יורשו, והכתוב אומר והכנעני והפרזי וכו׳ (בראשית יג, ז.). עד עכשיו מתבקש להם זכות בארץ ע״כ. ויאמר אברם אל לוט אל תהי מריבה ביני וביניך (שם ח.). כי סוף סוף תהיה מריבה בינינו מה שבין רועי ובין רועיך, כי איני רוצה שיתחלל ש״ש על ידי שיאמרו שגם ידי במעל לרעות בשדות אחרים.

ובמלכים א׳ י״ח. כשאמר לו אליהו לעובדיהו, לך אמור לאדוניך הנה אליהו (מלכים א׳ יח, ח.). השיבו ובאתי להגיד לאחאב ולא ימצאך והרגני ועבדך ירא את ה׳ מנעורי (שם יב.). הלא הוגד לאדוני את אשר עשיתי בהרוג איזבל את נביאי ה׳ ואחביא מנביאי ה׳ מאה איש וכו׳ (שם יג.). ועתה אתה אומר לך אמור לאדוניך הנה אליהו והרגני (שם יד.). כמה קושיות יש בפסוקים אלה, תחלה הלא כתוב יהללך זר ולא פיך (משלי כז, ב.). ואף כי הותר לצורבא מרבנן לאודועי נפשיה באתרא דלא ידעי ליה (נדרים סב.), הנה אליהו היה נביא ולא נעלם ממנו כלום, וכמו שהוא בעצמו אמר הלא הוגד לאדוני וכו׳ (מלכים א׳ יח, יג.). שר״ל ברוח הקדש, כמו ויוגד לרבקה (בראשית כז, מב.). שפי׳ (רש״י) ברוח הקדש. ועוד דאם להציל עצמו נתכוון היה די שיאמר ועבדך ירא את ה׳, ולמה הוסיף מנעורי לאחזוקי טיבותא לנפשיה. ועוד קשה הכפל שאחרי שאמר ולא ימצאך והרגני, למה חזר ואמר ועתה וכו׳ והרגני, אלא ודאי ידע עובדיהו כי מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים. ולכן באמרו לאליהו ועבדך ירא את ה׳ יכול אליהו לומר אין זה אמת כי להיותך עבד אחאב הרשע גם אתה הולך בעקבותיו. ולכן הוסיף ואמר מנעורי, כלומר קודם שהלכתי בביתו של אחאב הייתי ירא את ה׳, וכיון שהורגלתי בזה לא למדתי ממעשיו הרעים, והראיה שהרי הוגד לאדוני וכו׳ שהצלתי כמה נביאים. ועתה שאני עוסק במצוה גדולה כזאת, שכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא (סנהדרין לז.), אתה אומר לך אמור לאדוניך הנה אליהו, ויבקש אותך ולא ימצאך והרגני. ובזה לא יהיה מי שיספיק לנביאים כל צרכם ואתה גורם שימותו ברעב. לכן חזר ואמר והרגני בעבור הנזק שישתרג מזה להמית מאה נביאים, שבהריגתי יחסר מזונם וימותו.

ובסנהדרין פ״ד (דף לט:), אמר רבא גדול שנאמר בעובדיה יותר ממה שנאמר באברהם, דאילו באברהם לא כתיב מאד, ובעובדיה כתיב מאד. וקשה מי לנו גדול מאברהם. אך יובן עם מ״ש בדברים רבה פ׳ וזאת הברכה ז״ל, אברהם אומר למשה אני גדול ממך שהייתי זן לעוברים ושבים, א״ל משה אני נתעליתי יותר ממך, אתה היית זן בני אדם ערלים ואני הייתי זן בני אדם מהולים, אתה בישוב ואני במדבר ע״כ. והנה עובדיהו היה גדול מכלם שהיה זן נביאי ה׳ ובסכנה גדולה, שאם נודע לאיזבל היתה ממיתה אותו. וכל שכן ברעב גדול כמוהו בפרט, כמ״ש ז״ל (ילקוט מלכים א׳ י״ח, רמז רי״ג. ואכלכלם לחם ומים. אם לחם למה מים, אלא מלמד שהיה המים קשה לו להביא יותר מן הלחם.), ואכלכלם לחם ומים (מלכים א׳ יח, יג.). שהמים היו קשים להביא יותר מן הלחם. ולכן נאמר בעובדיהו מאד, כי זכותו גדול מאברהם בעבור הטעמים הנז׳. ואמנם נלע״ד להשיב על מה שנראה זה סותר למאמר הכתוב מושל מקשיב על דבר שקר וכו׳ (משלי כט, יב.). עם מה שאמרו במדרש (תנחומא, פ׳ חקת.), דורו של אחאב כלם עובדי ע״א היו, וע״י שלא היה בהם דלטורין היו יוצאין למלחמה ונוצחין, שכן אליהו מכריז בהר הכרמל אני נותרתי נביא לה׳ לבדי (מלכים א׳ יח, כב.). וכל עמא ידעין ולא מפרסמין למלכא. א״כ מזה נראה שאחאב לא היה מקבל לה״ר, שלכן אנשי דורו לא היו מספרי לה״ר. ולהפך מצינו בשאול, כמ״ש בש״ט מזמור נ״ד. זש״ה מושל מקשיב על שפת שקר וכו׳. כיון שראו לשאול שהיה מטה אזנו לשמוע לשון הרע על דוד היו באים ואומרים לו, וכה״א בבוא דואג האדומי וכו׳ (תהלים נב, ב.). ולכן היו יוצאים למלחמה ונופלין, שכן לשון הרע הורג שלשה (ערכין טו:). והשתא אין עוד קושיא שהכתוב מספר על לה״ר דוקא, שבזמן שמושל מקשיב על שפת שקר שמקבל לה״ר הוא גורם שכל משרתיו רשעים, שמספרים לה״ר כדי למצוא חן בעיני המלך. מש״כ כשאינו מקשיב על שפת שקר כל משרתיו כשרים בזה שאינם מספרים לה״ר. ואפשר שרמז זה באמרו ועבדך ירא את ה׳ מנעורי. ואל תאמר שאינו כן, שהרי מושל מקשיב וכו׳. כי אחאב אינו כן, והראיה הלא הוגד לאדוני את אשר עשיתי. ע״י רוח הקדש או נבואה כדלעיל ולא ע״י אדם, כי אין בהם דלטורין מכיון שאחאב אינו מושל מקשיב ע״ד שקר. ולפי זה עבדך ירא את ה׳ אף שאני בביתו של אחאב ודוק. ובמס׳ מלכים א׳ י״ח. מנערי ג׳ חסר בלישנא, וסי׳ ואני התהלכתי לפניכם מנערי עד היום הזה (שמואל א׳ יב, ב.). ועבדך היה ירא את ה׳ מנערי (מלכים א׳ יח, יב.). אלוף נערי אתה (ירמיה ג, ד.). רומזת לעובדיה, שיכול לומר שאע״פ שעמד בביתו של אחאב ואיזבל הרשעים מנעורי עד היום הזה, לא זז מהיותו ירא את ה׳ לפי שכן היה מנעוריו ונתגדל בכך. ואתיא הא כהא דפרש״י בפ׳ נח, כי יצר לב האדם רע מנעוריו (בראשית ח, כא.). מנעריו כתיב, משננער לצאת ממעי עמו וכו׳ (מנעריו כתיב, משננער לצאת ממעי אמו נתן בו יצר הרע.). אף כאן אל תתמה אם אני עומד בבית אחאב ואני ירא את ה׳, כי משעה שננערתי לצאת ממעי אמי לא נמצא בי עול כי ירא אלקים מנעורי עד היום הזה. ואמר לגבי אליהו אלוף נעורי אתה. שכן היה מתלמידיו של אליהו, לפי שע״י היתה רוח הקדש על כמה נביאים, וכמ״ש בילקוט מלכים ב׳ ב׳ (ילקוט מלכים ב׳ ב, רמז רכ״ד.). עד שלא נגנז אליהו, היתה רוח הקדש מרובה בישראל וכו׳ (ויצאו בני הנביאים אשר בית אל אל אלישע. עד שלא נגנז אליהו הייתה רוח הקדש מרובה בישראל, שנאמר ויצאו בני הנביאים אשר בית אל אל אלישע וימרו אליו הידעת כי היום ה׳ לוקח את אדניך מעל ראשך - (הלכו ועמדו מרחוק ועברו את הירדן). יכול מפני שהם מועטין, ת״ל וחמשים איש מבני הנביאים וגו׳. יכול הדיוטים, תלמוד לומר אדניך. אדנינו לא נאמר אלא אדניך. מלמד שהיו חכמים כאליהו, וכשנגנז אליהו נסתלקה מהם רוה״ק, שנאמר ויאמרו אליו הנה נא יש את עבדיך חמשים (איש) [אנשים] בני חיל ילכו נא ויבקשו את אדניך. אלא שנסתלקה מהם רוח הקדש.). 

הנה כי כן יבורך גבר ירא ה׳ להיות לו עבדים יריאי שמים בסתר דומים לבעליהם. וכן טוב בעיני ה׳ שיהיו עבדיו ומשרתיו עושי רצונו ודומים אליו. והוא מ״ש בהפט׳ הסדר מלאכי א׳. משא דבר ה׳ אל ישראל ביד מלאכי (מלאכי א, א.). הנה בב״ר פ׳ מ״ד. איתא ז״ל, עשרה לשונות נקראת נבואה (נבואה, חזון, הטפה, דבור, אמירה, צווי, משא, משל, מליצה, חידה.), ואיזו היא קשה שבכלן, ר׳ אליעזר אמר חזון, שנאמר חזות קשה הוגד לי (ישעיה כא, ב.). ר׳ יוחנן אמר דבור, שנאמר דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות (בראשית מב, ל.). רבנן אמרי משא כמשמעו, שנאמר כמשא כבד יכבדו ממני (תהלים לח, ה.). גדול כחו של אברם שנדבר עמו בדבור ובחזון, שנאמר היה דבר ה׳ אל אברם במחזה (בראשית טו, א.). ע״כ. ע״ד זה נוכל לומר גדול כחו של מלאכי שנדבר עמו במשא ובדבור, כי כשם שזכות אברהם גדול שאעפ״י שנדבר עמו בשני לשונות קשים כחו גדול לסבול. אף מלאכי שאמרו במגלה פ״א (דף טו.), מלאכי זה עזרא, דכתיב בנבואתיה בגדה יהודה (מלאכי ב, יא.). ומאן מפריש נשים נכריות מישראל עזרא. וכן תרגם יונתן, ביד מלאכי דיתקרי שמיה עזרא ספרא. זכותו זה גם גרם שנדבר עמו בדבור ובמשא וכחו יפה לסבול. ומלאכ״י אותיות מיכא״ל שהוא כהן גדול של מעלה כך עזרא היה כהן. ואמר משא, שיובן עם מ״ש בזהר פ׳ מקץ דף קצ״ז א׳. משא דבר ה׳. בכל אתר דאיהו על דינא דשאר עמין ואמר משא לטב, בגין דמשא מטולא איהו, שלו׳ דעמין עע״ז וכו׳. בכל אתר דדינא אתגזר עלייהו דישראל ואמר משא, כביכול מטולא איהו עליה דקב״ה וכו׳ (משא דבר ה׳, בכל הני אתר דקאמר משא, משא אמאי. אלא, בכל אתר דאיהו על דינא דשאר עמין ואמר משא, לטב. בכל אתר דאיהו על ישראל ואמר משא, לביש. בכל אתר דאיהו על דינא דשאר עמין, לטב. בגין דמשא מטולא איהו. כביכול מטולא איהו עליה דקב״ה, שלום דעמין עובדי כוכבים ומזלות. וכד אתגזר דינא עלייהו מעבר מניה ההוא מטולא דאיהו סביל עלייהו. בכל אתר דדינא אתגזר עלייהו דישראל, ואמר משא, כביכול מטולא איהו עליה דקב״ה. ובגין כך משא מהאי גיסא, ומהאי גיסא, מטולא איהו.). והנה בנבואה זאת נאמר משא על ישראל, דכתיב הנני שולח בכם את המארה וכו׳ (מלאכי ב, ב.). בגדה יהודה וכו׳ (שם יא.). ויש ג״כ משא על א״ה, כי הנה היום בא בוער כתנור וכו׳ (מלאכי ג, יט.). והתחיל להוכיח לישראל באמרו אהבתי אתכם אמר ה׳ וכו׳ (מלאכי א, ב.). שכן בחר לנחלה לו את ישראל. ואת עשו שנאתי וכו׳ (שם ג.). כי תאמר אדום רוששנו (שם ד.). כלומר אף שיבוזו כסף וזהב שלנו לעולם קרקע בחזקת בעליה עומדת. ונשוב ונבנה חרבות שיהיו קיימים. המה יבנו ואני אהרוס. כמ״ש ביחזקאל ל״ה. הנני אליך הר שעיר וכו׳ ונתתיך שממה ומשמה וכו׳ (יחזקאל לה, ג.). ולא זו בלבד וקראו להם גבול רשעה (שם ד.). שיובן עם מ״ש ואבדתם את שמם מן המקום ההוא (דברים יב, ג.). לכנות לה שם לגנאי (ע״א מו.). שבזה והעם אשר זעם ה׳ עד עולם (מלאכי א, ד.). ימחה שמם מלהזכירו. ועיניכם תראינה במפלתם של רשעים, ואתם תאמרו יגדל ה׳ מעל לגבול ישראל (שם ה.). דהיינו שיבנה בית המקדש שהוא מכוון כנגד בה״מ של מעלה, וזהו מעל לגבול ישראל.

בן יכבד אב ועבד אדוניו (שם ו.). הנה ישראל נקראים בנים ונקראים עבדים לה׳, והבן חייב בכבוד אביו והעבד בכבוד רבו. ואם אב אני כשאתם בא״י ובה״מ בנוי איה כבודי, שאין אתם נוהגין בי כבוד, ואם אדונים אני שאתם נק׳ עבדים איה מוראי וכו׳ מגישים על מזבחי לחם מגואל (שם ז.). כבר אמרנו שבימי עזרא הושיבו נשים נכריות ובפרט הכהנים. וידענו שבנך הבא מן הנכרית קרוי בנה (יבמות כג.), וא״כ מגישים על מזבחי לעבוד עבודה לחם מגואל שנקרב ע״י כהנים שאינם מהוגנים. וכי תגישון עור לזבוח אין רע (מלאכי א, ח.), היינו שאתם מקריבים בעלי מומין להקריב קרבנות, וכי תגישו פסח וחולה אין רע. עשה שני חלוקות כי העור יש בו כמה מומין השנויים בבכורות פ״ו, והפיסח והחולה אינו אלא א׳, הקריבהו נא לפחתך הירצך (שם.). כשהמקריב בעל מום. או הישא פניך כשהנקרב אינו ראוי. וכל ההפט׳ סובבת על ענין זה שראוי לעבוד עבודה כהן הראוי, וגם שהקרבן יהיה ראוי כדי שימשיך השפע מלמעלה, ואם לאו ושלחתי בכם את המארה וכו׳ (מלאכי ב, ב.). ולכן נבחר שבט לוי, כמ״ש להיות בריתי את לוי (שם ד.). שנבחר מכל בני יעקב. בריתי היתה אתו וכו׳ (שם ה.).

תורת אמת היתה בפיהו וכו׳ (שם ו.). כי שפתי כהן ישמרו דעת וכו׳ (שם ז.). כבר ביארנו פסוקים אלה באלון בכות שלנו דף פ״ז ב׳. ע״ש דברים נאים (וזה שאמר במלאכי א׳ תורת אמת היתה בפיהו. ולא שקר, באמרו לב׳ בני אדם המתקוטטים זה עם זה שהיה חבירו מתנחם על הרעה. וגם ועולה לא נמצא בשפתיו. לומר שהיה מחניף שלא לומר לאיש סרחת וכו׳. שהרי בשלום ובמישור הלך אתי. פתח במאי דפתח, כי ממני למד לשנות מפני השלום וזהו דיוק אתי. ועוד לא היה מוכיח לרשע כדרך חנופות, רק שהיה ורבים השיב מעון. שבהלוך עמהם היה גורם שבהליכתם לעבור עבירה היו חוזרים אחור, והוא טוב יותר מהוכיח לרשע שכבר עבר.), וכן בס׳ אבות עולם שלנו על משנת אבטליון אומר (אבות עולם‏ - ‏אבות א, יא.). ועתה נדקדק בכתוב מאי שפתי כהן, דהיל״ל כי פה כהן תדבר או תשמור דעת, אלא יובן עם מה ששנינו בנגעים פ״ג. הכל כשרים לראות את הנגעים אלא שהטומאה והטהרה בידי כהן, אומרים לו אמור טמא והוא אומר טמא, אמור טהור והוא אומר טהור. ז״ש כי שפתי כהן ישמרו דעת, כי אעפ״י שהכהן אינו יודע איזהו טמא ואיזהו טהור אלא על פי חכם ישראל, עכ״ז שפתיו של הכהן צריך שיאמרו טמא וטהור, וזהו ישמרו דעת, מל׳ שמר את הדבר (בראשית לז, יא.). דהיינו שימתינו הדעת מחכם ישראל ואח״כ ותורה יבקשו מפיהו. למה כי מלאך ה׳ צבאות הוא. הב״ה עשאו שליח לטהר ולטמא ולא ע״י זולתו. וגם יובן הכתוב על ברכת כהנים, ושמו את שמי על בני ישראל (במדבר ו, כז.). שאעפ״י שיהיה הכהן ע״ה ברכתו ברכה, וזהו כי שפתי כהן ישמרו דעת. ותורה יבקשו מפיהו, על הנגעים כנז׳, כי על כלם מלאך ה׳ צבאות הוא.

כל האמור מפורש בפרשה, שלכן יעקב קנה את הבכורה מעשו כדי שלא יהא אותו רשע עומד ומקריב (ב״ר פ׳ ס״ג.). וכדי לבא לביאור הדברים, נתחיל מראש הפ׳ ואלה תולדות יצחק בן אברהם וכו׳ (בראשית כה, יט.). מאי ואלה, דהא לעיל בסוף הפ׳ הקודמת כתוב ואלה תולדות ישמעאל וכו׳ (שם יב.). ואיתא בשמות רבה פ׳ ל׳. ואלה תולדות יצחק בן אברהם (שם יט.). מוסיף על הראשונים, בני ישמעאל (שם טז.). ומי היה זה עשו ובניו ע״כ. אך לעולם יקשה שהרי ואלה תולדות גם יעקב בכלל, ואע״פ ששם במדרש הרגיש זה ואמר ׳תולדת׳ חסר להוציא יעקב מכלל הרשעים. עדין צריכין אנו למודעי. ונלע״ד שיובן עם מאי דגרסינן בסנהדרין פרק ב׳ (דף יט:), א״ר שמואל בר נחמני א״ר יונתן כל המלמד בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו, שנ׳ ואלה תולדות אהרן ומשה (במדבר ג, א.). וכתיב ואלה שמות בני אהרן (שם ב.). לומר לך אהרן ילד ומשה לימד לפיכך נקראו על שמו, שנ׳ לכן כה אמר ה׳ אל בית יעקב אשר פדה את אברהם (ישעיה כט, כב.). וכי היכן מצינו ביעקב שפדה לאברהם, א״ר יהודה שפדאו מצער גדול בנים. והיינו דכתיב לא עתה יבוש יעקב מאביו, ולא עתה פניו יחוורו (שם.) מאבי אביו ע״כ. והמ׳ הזה קשה להולמו, דמה צער גדול בנים היה לו לאברהם שיעקב פדאו ממנו. ועוד מה לו ליעקב ליבוש מאביו וכו׳, דאם על מה שהולידו ישמעאל ועשו, מה בושה היתה לו ליעקב בזה שהוא לא יבוש כיון שמטתו שלימה. אך ידענו כי האבות היו ראוים להעמיד י״ב שבטים, וכמ״ש בב״ר פ׳ ס״ח. ויקח מאבני המקום (בראשית כח, יא.). ר׳ יהודה אמר י״ב אבנים נטל, אמר כך גזר הב״ה שהוא מעמיד י״ב שבטים, אברהם לא העמידן, יצחק לא העמידן, אני אם מתאחות י״ב אבנים וכו׳ (ויקח מאבני המקום (בראשית כח, יא), רבי יהודה ורבי נחמיה ורבנן, רבי יהודה אמר שנים עשרה אבנים נטל, כך גזר הקדוש ברוך הוא שהוא מעמיד שנים עשר שבטים, אמר אברהם לא העמידן, יצחק לא העמידן, אני אם מתאחות הן שנים עשר אבנים זו לזו יודע אני שאני מעמיד שנים עשר שבטים, כיון שנתאחו שנים עשר אבנים זו לזו, ידע שהוא מעמיד שנים עשר שבטים. רבי נחמיה אמר נטל שלש אבנים, אמר, אברהם יחד הקדוש ברוך הוא שמו עליו, יצחק יחד הקדוש ברוך הוא שמו עליו, ואני אם מתאחות הן שלש אבנים זו לזו, יודע אני שהקדוש ברוך הוא מיחד שמו עלי, וכיון שנתאחו, ידע שהקדוש ברוך הוא מיחד שמו עליו. רבנן אמרי מעוט אבנים שנים, אברהם יצא ממנו פסלת, ישמעאל וכל בני קטורה. ויצחק יצא עשו וכל אלופיו. ואני אם מתאחות שתי אבנים זו לזו, יודע אני שאינו יוצא הימני פסלת.). וכן יש בב״ר פ׳ ס״ג. ראויה היתה רבקה שיעמדו ממנה י״ב שבטים וכו׳ (תני בשם רבי נחמיה, ראויה היתה רבקה שיעמדו ממנה שנים עשר שבטים, הדא הוא דכתיב ויאמר ה׳ לה שני גוים בבטנך (בראשית כה, כג). דא תרין, ושני לאמים (בראשית כה, כג). הא ארבעה, ולאם מלאם יאמץ (בראשית כה, כג). הא שתא, ורב יעבד צעיר (בראשית כה, כג). הא תמניא, וימלאו ימיה ללדת (בראשית כה, כד). הא עשרה, ויצא הראשון אדמוני (בראשית כה, כה). הא חד עשר, ואחרי כן יצא אחיו (בראשית כה, כו). הא תרין עשר. ואית דמיתין לה מן הדין קרא, ותאמר אם כן למה זה אנכי (בראשית כה, כב). ז׳ שבעה, ה׳ חמשה, הא תרין עשר, מנין זה.). ולאברהם נאמר וברכתיה והיתה לגוים (בראשית יז, טז.). אמנם עמדו מישמעאל, שנים עשר נשיאים יוליד (שם כ.). ולכן בראות העמים שיצחק לא העמיד י״ב שבטים וכן אברהם, יאמרו מאבימלך נתעברה שרה ולפיכך לא זכתה להעמיד י״ב שבטים, שהרי מהגר בא ישמעאל שהעמידן. וכיון שבא יעקב והוליד שנים עשר שבטים אז הורה למפרע כי יצחק הוא בן אברהם, ומפני ישמעאל לא העמידן וכן יצחק מפני עשו. וכשאברהם לימד תורה ליעקב, כי בן ט״ו שנה היה כשנפטר אברהם כנודע, והוה ליה כאילו ילדו, אז פדאו מצער גידול בנים, כלומר שהסיר מאברהם הצער שהיה לו על שלא גידל בבנים י״ב שבטים, כי כיון שעמדו מיעקב בן בנו, וגם נק׳ בנו על שלימדו תורה הוה ליה כאילו גם אברהם העמיד י״ב שבטים. וז״ש כה אמר ה׳ אל בית יעקב (ישעיה כט, כב.) דייקא דהיינו בני ביתו, שבזה פדה לאברהם מאותו צער, ובזה לא יבוש יעקב מאביו לומר שמאבימלך נתעברה שרה. וגם מאבי אביו, וז״ש כי בראותו ילדיו יקדישו שמי (שם כג.). שאמרו לו בניו כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא א׳ (פסחים נו.). בזה וידעו תועי רוח בינה (ישעיה כט, כד.). שיבינו דבר מתוך דבר, שמתוך שיעקב מטתו שלימה כך אין פיסול באביו ולא באבי אביו. ובזה יכון ואלה תולדות יצחק (בראשית כה, יט.). שלגבי עשו מוסיף על הראשונים, ואלה תולדות ישמעאל (שם יב.). שגם הוא הוליד רשעים, ולגבי יעקב ג״כ שכתוב לעיל ויגוע וימת אברהם בשיבה טובה וכו׳ (שם ח.). ומי גרם זה ואלה תולדות יצחק (שם יט.). שיצא ממנו יעקב שפדה את אברהם כנז׳.

ויעתר יצחק לה׳ לנכח אשתו וכו׳ (בראשית כה, כא.). כבר אמרו ביבמות פ״ו (דף סד.), א״ר יצחק למה נמשלה תפלתן של צדיקים לעתר, מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום כך תפלתן של צדיקים מהפכת מדותיו של הב״ה ממדת רגזנות למדת רחמנות ע״כ. והוא מ״ש במשלי י׳. שפתי צדיק ידעון רצון ופי רשעים תהפוכות (משלי י, לב.). כי הצדיקים בתפלתם ידעו לרצות ולהפוך מדה״ד למדת רחמים, ולהפך ופי רשעים מהפכת מדה״ר למה״ד. וזה הוא הפך כונתו ית׳ רב חסד. מטה כלפי חסד (ראש השנה יז.), טוב ה׳ לכל (תהלים קמה, ט.). עוד יובן עם מ״ש על ר׳ חנינא בן דוסא (ברכות לד:), כשהיה מתפלל על החולים וכו׳, אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל וכו׳ (אמרו עליו על ר׳ חנינא בן דוסא, שהיה מתפלל על החולים ואומר זה חי וזה מת, אמרו לו מנין אתה יודע, אמר להם, אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל, ואם לאו יודע אני שהוא מטורף (ברכות לד:).). ז״ש שפתי צדיק ידעון רצון. שיודעים ממש אם הוא עת רצון אם לאו, וזה בשפתותיהם כנז׳. ופי רשעים שמתפללים בפיהם ולבם לא נכון עמו, תהפוכות שהוא להפך מהצדיקים שמתפללים מקירות לבם. והוא מ״ש המשורר סי׳ י״ט. יהיו לרצון אמרי פי (תהלים יט, טו.). שבשפתי אהפוך מדה״ד לרצון לפי שהגיון לבי לפניך, ואז ה׳ צורי הוא גואלי, שלא תהא תפלתי דחויה מהחצונים, וכמ״ש (ראש השנה יח.), זה שהתפלל תפלה שלימה נענה. כמ״ש במ״א. והנה כבר ביארנו בפ׳ הקודמת כי ויעתר יצחק לה׳ לנוכח אשתו, ר״ל להפך ממה שאמרו לרבקה אחותנו, שמצד היות אחותנו תוליד את עשו הרשע ובשביל זה נתעקרה רבקה, וזהו כי עקרה היא, ואף שמן הדין לא היה ראוי שעשו יולד מפני רשעותו עכ״ז ויעתר לו ה׳. לו ולא לה. בעבור יעקב שיצא משם והוא מדת הרחמים, שלכן תפלת יצחק הפכה מדת רגזנות למדת רחמנות. ופרש״י נתפצר ונתפייס ונתפתה לו. ונלע״ד לבאר ג׳ לשונות אלו עם מ״ש בב״ר פ׳ מ״ט. ויגש אברהם וכו׳ (בראשית יח, כג.). הגשה למלחמה הגשה לפיוס הגשה לתפלה. שלכל אלו נגש אברהם, לדבר קשות ולפיוס ולתפלה, וכן יצחק תחלה דבר קשות, וזהו לנוכח אשתו, כלומר שהוא לא היה יכול לישא אשה אחרת, ששפחה לא רצה לישא מפני שנתקדש בהר המוריה, וגם מהטעם האמור בפ׳ הקודמת, שלא יאמרו מאבימלך נתעברה שרה, ויכולים ממזרים ליטהר (קדושין סט.). וז״ש בפר״א פ׳ ל״ב. ר׳ יהודה אומר עשרים שנה היתה רבקה עקרה, לאחר עשרים שנה לקחה יצחק והלך עמה להר המוריה למקום שנעקד שם והתפלל על ההריון ונעתר לו ע״כ. והכונה כי הלך למקום שנעקד שם, לרמוז כי לא יכול לישא שפחה מפני שנעקד לקרבן. וזה רמזה המס׳ בקחתו ב׳. וסי׳ בקחתו את רבקה (בראשית כה, כ.). בקחתו אותו והוא אסור בזיקים, ירמיה מ׳ (ירמיה מ, א.). והכונה כי למה המתין יצחק לישא אשה עד ארבעים שנה, שהרי שנינו (אבות פרק ה׳, כז.), בן י״ח לחופה. לזה השיב בקחתו אותו והוא אסור, דהיינו שהיה אברהם עתיד לאוסרו לקרבן, ויעקוד את יצחק בנו (בראשית כב, ט.). ואז נתבשר שנולדה בת זוגו, ויש לזה טעם גדול לפע״ד כי קודם העקידה היה כמת, לפי שאז יצתה נפשו ונכנסה בו נשמתו של עה״ב, ככתוב בזהר פ׳ נח דף ס׳ א׳ ע״ש (למה נח נח תרי זמני. אלא כל צדיק וצדיק די בעלמא אית ליה תרין רוחין. רוחא חד בעלמא דין ורוחא חד בעלמא דאתי. והכי תשכח בכלהו צדיקי, משה משה, יעקב יעקב, אברהם אברהם, שמואל שמואל, שם שם. בר מיצחק דלא כתיב ביה כמה דכתיב בהו. בגין דיצחק בשעתא דאתקרב על גבי מדבחא, נפקת נשמתיה דהות ביה בהאי עלמא. וכיון דאתמר ביה באברהם, ברוך מחיה המתים, תבת ביה נשמתיה דעלמא דאתי. בגין דא תשכח דלא יחד קודשא בריך הוא שמיה אלא על יצחק, בגין דאתחשב כמת, ועל דא רמז קרא ואמר הן בקדושיו לא יאמין וגו׳ (איוב ז).). ואיתא בזהר בשלח מ״ד ב׳. מאן דאתי מסט׳ דנוקבא מותא אקדים לרגלוי. וכתוב והנה בן לשרה אשתך (בראשית יח, י.). ומפני זה היה ראוי למות, ואז נחשב כמת ופטור מן המצות, ולכן לא נזדווגה לו רבקה עד אחר העקדה והמתין לה ג׳ שנים ונשאה. וזהו נתפצר שדבר קשות והפציר לו ית׳ לפקוד את אשתו. ונתפייס הוא לפיוס בעבור יעקב שהיה עתיד לצאת ממנו, ונתפתה בתפלה שמהפכת מדת רגזנות לרחמנות. ויתרוצצו הבנים בקרבה וכו׳ (בראשית כה, כב.). כבר אמרו רז״ל (בראשית רבה פ׳ ס״ג.), כשהיתה עוברת על בתי ע״א היה עשו מפרכס לצאת. ולכן צר לה מאד ותאמר אם כן למה זה אנכי (בראשית כה, כב.). כלומר כיון שיצא ממני רשע, טוב לי שלא אוליד כי אנכי איני מצווה על פריה ורביה, דבשלמא יצחק חייב, ובהדי כבשי דרחמנא למה לו שצריך לקיים המצוה, כדאמר ליה ישעיהו לחזקיהו (ברכות י.). אך אנכי שאיני מצווה על פריה ורביה למה זה אנכי. ועוד כיונה לומר למה זה אנכי, כי ודאי יציאת רשע הוא ממני להיותי אחות לבן, ורוב בנים דומים לאחי האם (ב״ב קי.), ואפשר שזהו שהשיב יעקב לרחל כשאמרה הבה לי בנים וכו׳ (בראשית ל, א.). התחת אלקים אנכי אשר מנע ממך (שם ב.). דווקא להיותך בת לבן הרשע, לא כן ממני שאני בן צדיק. ותלך לדרוש את ה׳ (בראשית כה, כב.). ארז״ל (בראשית רבה פ׳ ס״ג.), לבית מדרשו של שם. וקשה שהרי היה אברהם חי וגם הוא נביא, ולמה לא דרשה ממנו. והתשובה לזה לפע״ד כמ״ש בזהר פ׳ תולדות קל״ה ב׳. ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלקים את יצחק בנו וגו׳ (בראשית כה, יא.). מ״ש דקב״ה אצטריך לברכא ליה ליצחק, בגין דאברהם לא ברכיה. מ״ט משום דלא יתברך עשו וכו׳ (ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו וישב יצחק עם באר לחי רואי, האי קרא לאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה, מאי שנא דקודשא בריך הוא אצטריך לברכא ליה ליצחק, בגין דאברהם לא ברכיה. מאי טעמא, משום דלא יתברך עשו, ועל דא סליקו אינון ברכאן לקודשא בריך הוא, ואוקמוה. וישב יצחק עם באר לחי ראי, מאי לחי ראי, אלא דאתחבר בה בשכינתא, בירא דמלאך קיימא אתחזי עלה, כתרגומו, ובגין כך ברכיה.). לכן כיון שאברהם ידע שעשו הרשע יצא ממנה לא רצה להטפל בזה והלכה למדרשו של שם.

ויאמר ה׳ לה שני גוים בבטנך וכו׳ (בראשית כה, כג.). בפ״ק דע״א (דף יא.), א״ר יהודה אמר רב אל תקרי גוים אלא גאים, זה אנטונינוס ורבי שלא פסק משלחנם לא צנון ולא חזרת לא בימות החמה ולא בימות הגשמים ע״כ. הוקשה להם בכתוב מהו שני גוים ושני לאומים, דבא׳ מהם די. ועוד מאי שני גוים בבטנך, שהרי לא היו אלא שני אנשים, לכן אמרו א״ת גוים אלא גאים, שכתוב גיים בשני יודי״ן, והי׳ מתחלפת בא׳ באותיות יהו״א והרי גאים. ולא כתב גאים להדיא לפי שאנטונינוס ורבי אף שהיו עשירים גדולים לא נתגאו בעשרם, שהרי בשעת פטירתו של רבינו הקדוש זקף אצבעותיו כלפי מעלה ואמר גלוי וידוע לפניך שלא נהניתי אפילו באצבע קטנה שלי (כתובות קד.). ומ״ש שלא פסק משלחנם לא צנון ולא חזרת שהם ירקות, זה בא להורות על שלימותם שלא נהנו מן העה״ז כלום, ומאכלם היה צנון וחזרת, וכמ״ש בחזקיהו שהיה אוכל ליט׳ ירק בכל יום (סנהדרין צד:). ולגבי דידהו יפורשו שני גאים, מלשון כל גיא ינשא (ישעיה מ, ד.). שהיו משפילים עצמם כגיא. ועוד נלע״ד לפרש שלא פסק משלחנם לא צנון ולא חזרת, כי חזרת גי׳ תרט״ו שהם תרי״ג מצות ושני כוללים, רמז על מ״ע ועל מל״ת, וצנו״ן גי׳ קוץ, על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות (מנחות כט:), והכונה כי לא פסקו משלחנם תורה ומצות, כי לכן אמרו (ברכות נד:) שצריך להאריך על שלחנו כדי שיבאו העניים ויעשה עמהם צדקה. והוא רמז על החזרת מלשון חזרה, הם העניים שחוזרים על בתי העשירים לאכול לשבעה, וגם היו אומרים ד״ת על השלחן ומחדשים על כל קוץ וקוץ וכו׳. וזה לא בימות החמה, הרמז על מל״ת שהם להסיר כח היצה״ר המחמם הגוף לעבור על מצות ל״ת. ולא בימות הגשמים להסיר עצלות האדם שלא לקיים מ״ע, ככתוב אצלנו במקומו (חלק א׳ - דרוש נ״ג לפרשת משפטים ושקלים.). ובישר לרבקה שאעפ״י שיצא ממנה עשו הרשע עכ״ז סוף יתוקן באנטונינוס. ושני לאומים ממעיך יפרדו. כי יעקב נולד מהול ועשו לא נימול כלל, וזהו ממעיך יפרדו, שכן ישראל ועע״ז אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולדראון עולם, וכן הוא בילקוט (ילקוט בראשית כ״ה, רמז ק״י.) על פסוק זה, אמר הב״ה לרבקה, יהא שלו׳ בכרס הזה שהיא עתידה למלאת ג״ע צדיקים וגהינם רשעים. שכן ע״י המילה ישראל נצולים מגהינם (עירובין יט. זהר פ׳ לך לך דף צ״ד א׳. תנא בשעתא דב״נ נפיק מעלמא כמה חבילי טהירין אתפקדן עליה, זקפין עינא וחמאן האי את דהוא קיימא דקודשא, אתפרשן מיניה ולא אתיהיב בידוי דדומה לנחתא לגהינם, ומהאי את דחלין עלאין ותתאין, ודינין בישין לא שלטין ביה בבר נש אי איהו זכי לנטורי ליה להאי את וכו׳.). ורב יעבוד צעיר. לא אמר יעבוד לצעיר כדי שיובן בשני פנים, כי בעה״ז הצעיר שהוא יעקב יעבוד לרב, ור״ל ורב יעבוד אותו הצעיר, אך לעה״ב ורב יעבוד צעיר כפשוטו, שכן התנו ביניהם טול אתה העה״ז ואני אטול העה״ב (ילקוט בראשית כ״ה. פ׳ תולדות, רמז קי״א.). וכן דרשו רז״ל (שם, רמז ק״י.), אם זכה יעבוד ואם לאו יעבד. וימלאו ימיה ללדת וכו׳ (בראשית כה, כד.). קשה שהרי כבר אמר שני גויים בבטנך. ומה חידוש הוא זה והנה תומים בבטנה. אך יובן עם מ״ש בב״ר פ׳ ס״ג. וימלאו ימיה ללדת, להלן חסרים וכאן מלאים. להלן כתיב תאומים (בראשית לח, כז.), פרץ וזרח שניהם צדיקים, וכאן תומים (בראשית כה, כד.) יעקב צדיק ועשו רשע. ז״ש וימלאו ימיה ללדת, ולא ילדתם לשבעה חדשים כשאר צדיקים שנולדו לשבעה, כיצחק ומרע״ה ושמואל ודומיהם. כי להיותם צדיקים אינן צריכין לעיבור של ט׳ חדשים. ונתן טעם והנה תומים בבטנה, כי להיות א׳ צדיק וא׳ רשע הוצרכה להמתין שימלאו ימיה, ולכן תומם חסר כי בשביל הא׳ לבד מלאו ימיה ללדת.

ובב״ר פ׳ ס״ג. ויצא הראשון אדמוני (שם כה.). א״ר אבא בר כהנא כאילו שופך דמים. וכיון שראה שמואל את דוד אדמוני נתירא ואמר אף זה שופך דמים כעשו, א״ל הב״ה עם יפה עינים (שמואל א׳ טז, יב.). עשו מדעת עצמו הוא הורג אבל זה מדעת סנהדרין הוא הורג ע״כ. וקשה מאי כאילו שופך דמים, ולמה דימהו לעשו. אמנם איתא במסרה פ׳ זו, אדמוני ב׳ מלאים. אדמוני (כלו) כאדרת (בראשית כה, כה.). והוא אדמוני (שמואל א׳ טז, יב.). והכונה כי דוד ועשו היו אדמונים בתכלית, שלכן לא נימול עשו מהטעם שאמרו (שבת קלד.), המתיני לו עד שיבלע בו דמו. וכן דוד היה אדמוני מאד, ולכן בשניהם נכתב אדמוני מלא. ואיתא בפ׳ מי שהחשיך (שבת קנו.), האי מאן דבמאדים יהא גבר אשיד דמא. א׳ רב אשי אי טבחא אי אומנא אי גנבא אי מוהלא. אמר רבה אנא במאדים הואי. אמר אביי מר נמי עניש וקטיל. ופרש״י גנבא לסטים ההורג נפשות ע״כ. הוצרך לפרש כן לפי שכתוב שם, האי מאן דבלבנה אכיל דלאו דיליה ושתי דלאו דיליה אם גנב מצלח. ולכן פירש כן דגנב האמור כאן שהוא במאדים הוא דוקא בגונב נפשות והורגן. ואומנא פי׳ מקיז דם, כי אלה הם דבר והפכו, אם לטוב אם למוטב, כי האדם יכול להטות טבעו לטובה אף שנולד במזל רע. שאם הוא טבחא, שהכשר שבהם שותפו של עמלק (קדושין פב.). לפי שהוא אכזרי וידיו דמים מלאו, יכול להיות אומנא שהוא מקיז דם לרפאות החולים והוא גמילות חסדים. ואם הוא גנב גונב נפשות והורגן, יכול להפוך טבעו לטוב להיות מוהל שופך דם למצוה. לכן א״ר אבא ויצא הראשון אדמוני בתכלית, לפי שהוא כאילו שופך דמים שנולד במאדים, אך לפי שעדין יש תקוה שישפוך דמים למצוה, אי אומנא אי מוהלא, כי הבחירה בידו להטות לצד טוב לכן אמר כאילו שופך דמים. וכן שמואל כשראה את דוד שהוא אדמוני בתכלית נתירא שמא יהא שופך דמים כעשו. וזה לפי שכתוב שם, וישלח ויביאהו והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב רואי (שמואל א׳ טז, יב.). דהיה לו לומר בקצרה ויראהו אדמוני וכו׳ מאי והוא. ועוד כיון שלא נשאר מכל בני ישי רק זה למה לא משחו מיד עד שהוצרך הכתוב לומר ויאמר ה׳ קום משחהו כי זה הוא (שם.). אלא ודאי ששמואל ראה בו דבר שאינו הגון, וזהו שפי׳ הכתוב והוא אדמוני. כלומר גם זה הוא כעשו לפי שהוא אדמוני בתכלית, ולכן אמר והוא עם ו׳ לרמוז לעשו. א״ל הב״ה עם יפה עינים, שהסנהדרין נק׳ עיני העדה, והוא ישפוט תבל בצדק (תהלים ט, ט.), כרבה שא״ל אביי מר נמי עניש וקטיל, לפי שהיה אב ב״ד. ואיתא בברכות פ״א (דף ג:), שאמר דוד לכו ופשטו ידיכם בגדוד, מיד נמלכין בסנהדרין. ופרש״י נוטלין מהם רשות כדי שיתפללו עליהם. ז״ש עם יפה עינים. כלומר דוד אינו הורג מדעתו אלא מדעת סנהדרין, שאפי׳ להרוג במלחמה נוטל רשות מסנהדרין כ״ש שלא ישפוך דם חנם, ואינו כעשו שהורג מדעת עצמו, ולכן קום משחהו. כי זהו הגון למלכות. ולכן נענש דוד על הריגת אוריה לפי שהיה לו לדונו בדין סנהדרין. ואמר וטוב רואי, כלפי מ״ש בזהר פ׳ בשלח נ״א ב׳. למלכא דאיהו שלים מכלא, דעתיה שלים מכלא, מה ארחיה דההוא מלכא. אנפוי נהירין כשמשא תדיר, בגין דאיהו שלים. וכד דאין (דאין) לטב ודאין לביש וע״ד בעי לאסתמרא מיניה. ז״ש והוא אדמוני עם יפה עינים. דהיינו שהוא מן הסנהדרין לדון עפ״י התורה ולהעניש את החוטאים, להיותו מלך ודעתו שלימה. ולכן הוא טוב רואי. אך צריך ליזהר שלא למרות את פיו. ויקראו שמו עשו (בראשית כה, כה.). פרש״י הכל קראו לו כן לפי שהיה נעשה ונגמר בשערו כבן שנים הרבה. וכן תרגם יונתן וקרו שמיה עשו, מן בגלל דאתיליד כוליה גמיר בשער רישא ודיקנא ושינין וככין ע״כ. וא״כ היה ראוי לקרותו עשוי, אך במה שאמרנו יובן כי יעקב נולד מהול, ועשו לא נימול מפני שהיה אדמוני ולא נבלע בו דמו (דעת זקנים מבעלי התוס׳. ויצא הראשון אדמוני (בראשית כה, כה). מדרש, כשראהו אביו אמר עדיין לא נבלע בו דמיו ולא רצה למולו לשמונה ימים, כדאמרינן גבי מעשה דשתי נשים שבאו לפני נתן הבבלי וכו׳ (שבת קלד.). כשעבר שנה או שנתיים וראה יצחק שלא החליף מראיתו, ידע שזו תולדתו ואפילו הכי לא מל אותו, אמר הואיל ולא מלתי אותו לשמנה כמוני אמתין עד שיהיה בן י״ג כמו ישמעאל אחי ואמול אותו, וכשהיה בן י״ג שנה הוא עכב בעצמו ולא רצה למול, והיינו דכתיב אם לא שנאת ודם ירדפך (יחזקאל לה, ו).). לכן קראוהו עשו חסר י׳, רמז שחסר ממנו י׳ של שד״י שנשלם במילה ופריעה, והם אותיות עשו, כלומר תקנו אותו, מלשון ועשתה את צפרניה (דברים כא, יב.), שעדין חסר תקונו הוא ברית מילה.

ואחרי כן יצא אחיו (בראשית כה, כו.). כי הנה היה ראוי יעקב להוליד לשבעה כדרך הצדיקים אך המתין במעי אמו מפני עשו הרשע. ועוד ואחרי כן מופלג (בראשית רבה פ׳ מ״ד. רב הונא אמר בכל מקום שנאמר אחר סמוך, אחרי מופלג.), כי עשו יטול העה״ז, ויעקב העה״ב שהוא מופלג מהעה״ז, וידו אוחזת בעקב עשו. ולפי זה היה ראוי לקרותו עקב, אך ויקרא שמו יעקב. לפי שנולד מהול, וידו דהיינו אותיות י׳ שחסר מעשו לקחה יעקב ונקרא יעקב. ובב״ר פ׳ ס״ג. הגמון א׳ שאל לחד מן אלין דבית סלוני, א״ל מי תופס המלכות אחרינו, הביא נייר חלק ונטל קולמוס וכתב עליו, ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו. אמר ראו דברים ישנים מפי זקן חדש, להודיעך כמה צער נצטער אותו צדיק ע״כ. וצריך להבין זה המ׳ כי כלו מלא קושיות. אך זה ההגמון גם הוא חכם יודע במקרא שעתיד המלכות ליפסק, ככתוב בדניאל ב׳. ושם נאמר וביומיהון די מלכיא אינון יקים אלה שמיא מלכו די לעלמין לא תתחבל וכו׳ והיא תקום לעלמיא (דניאל ב, מד.). ולכן שאל מי הוא זה שיתפוס המלכות, בתפיסה גמורה דמיניה לא תזוע אחרי שתפסוק מלכותם. והביא נייר חלק, רמז רמז לו כי לא תהיה אחרית לרע עד אבוד כל האומות ואז ישלטו ישראל, והרמז כי ניי״ר גי׳ ר״ע, שכיון שיגמור נא רע וישאר חלק אז יקום שבט מישראל, והוא מ״ש בלעם הרשע הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב (במדבר כג, ט.). ופי׳ במדרש (ילקוט במדבר כ״ג, פ׳ בלק, רמז תשס״ו.), כשהוא משמחן אין אומה שמחה עמהן. ופרשנוהו בפ׳ בלק (חלק ג׳, דרוש ל״ו לפ׳ בלק.). ועוד יובן במ״ש בב״ר פ׳ ס״ה. ואנכי איש חלק (בראשית כז, יא.). משל לקווץ וקרח שהיו עומדים על שפת הגורן, ועלה המוץ בקווץ ונסתבך בשערו, עלה המוץ בקרח ונתן ידו על ראשו והעבירו. כך עשו הרשע מתלכלך בעונות כל ימות השנה ואין לו במה יכפר, אבל יעקב בא יה״כ ויש לו במה יכפר. זהו שהביא נייר חלק, שהיסורין ויה״כ מכפרין עונות ישראל ונשארו נקיים מכל חטא. ונטל קולמוס זה עשו, כמ״ש בפ׳ ערבי פסחים (פסחים קיח:), גער חית קנה (תהלים סח, לא.). געור בחיה שכל מעשיה נכתבין בקולמוס א׳. ופרש״י פה א׳ כלם להרע לישראל ע״כ. ומכ״מ ולא יהיה שריד לבית עשו (עובדיה א, יח.). ואחריו יכון מלכות ישראל לעולם. אמר ראו דברים ישנים מפי זקן חדש, שהרי שנינו בפ״ד דאבות (אבות פרק ד׳, משנה כה.), הלומד זקן לה״ד לדיו כתובה על נייר מחוק. ואמר כי אלו דברים ישנים שכבר נכתבו אך עתה נאמרו מפי זקן חדש, שהוא כמו ילד שזוכר תלמודו כמו שכתוב על נייר חדש, לרמוז שתלמודו מתקיים בידו. ומזה נלמוד כמה צער נצטער אותו צדיק בהיותו במעי אמו, כמ״ש ויתרוצצו הבנים בקרבה (בראשית כה, כב.), שהיו מריבים זה עם זה בנחלת שני עולמות (רש״י. בראשית כה, כב. ילקוט בראשית כ״ה, רמז קי״א.). עד שאמר יעקב לעשו טול אתה העה״ז ואני העה״ב.

ויזד יעקב נזיד וכו׳ (בראשית כה, כט.). בב״ר פ׳ ס״ג. אמר לו מה טיבו של נזיד זה, א״ל שמת אותו זקן, אמר באותו הזקן פגעה מדת הדין, א״ל הן, א״ל א״כ לא מתן שכר ולא תחיית המתים. ורוח הקדש צווחת אל תבכו למת ואל תנודו לו (ירמיה כב, י.). זה אברהם. בכו בכו להולך זה עשו, ויבא עשו מן השדה (בראשית כה, כט.). את מוצא אברהם חיה קע״ה שנה ויצחק ק״פ וכו׳ (אלא אותן חמש שנים שמנע הקדוש ברוך הוא מחייו, מפני שעבר עשו שתי עברות, שבא עשו על נערה המארסה, שנאמר כי בשדה מצאה (דברים כב, כז). והוא עיף (בראשית כה, כט). שהרג את הנפש, היך מה דאת אמר כי עיפה נפשי להרגים (ירמיה ד, לא). רבי אמר אף גנב, היך מה דאת אמר אם גנבים באו לך אם שודדי לילה (עובדיה א, ה).), אמר הב״ה כך הבטחתי את אברהם ואמרתי לו ואתה תבוא אל אבותיך (בראשית טו, טו.). זו שיבה טובה ע״כ. תחלה יש להקשות מה זו שאלה מה טיבו של נזיד זה, דנר׳ דוקא על נזיד זה הוא שואל, הא אילו היה נזיד אחר לא היה שואל. ועוד למה תמה עשו באותו הזקן פגעה מדה״ד, שהרי מי גבר יחיה ולא יראה מות, כי כבר נודע שכך נגזר על אדה״ר וכל באי עולם. ועוד בשלמא במ״ש א״כ לא מתן שכר ניחא, אך מאי שייך בזה ולא תחיית המתים. דאדרבא כיון שמת אברהם והמתים להחיות (אבות פרק ד׳, משנה כט.). עוד מה לנו שרוח הקדש צווחת אל תבכו וכו׳. כי כבר כל העם רואים שמת אברהם ועשו יצא לתרבות רעה. אמנם איתא בפ״ק דב״ב (דף טז:), תנא אותו היום נפטר אברהם אבינו מן העולם ועשה יעקב אבינו תבשיל של עדשים לנחם את יצחק אביו, ומ״ש עדשים, מה עדשה זו מגולגלת אף אבילות מתגלגלת ומחזרת על כל באי עולם ע״כ. ועוד דינא יתיב בטור י״ד סי׳ שע״ח. אבל אסור לאכול משלו בסעודה הראשונה, מדקאמר ליה ליחזקאל ולחם אנשים לא תאכל (יחזקאל כד, יז.). מכלל דכולי עלמא מחייבי למיכל לחם אנשים ע״כ. לכן אמרה תורה ויזד יעקב נזיד. שבישל משלו עדשים כדי להאכיל את אביו סעודה ראשונה אחרי מות אברהם. וא״ת מאין היו לו ליעקב נכסים משלו שלא היו של יצחק אביו. דבר זה מצאתי בב״ר פ׳ ס״ה. וקח לי משם שני גדיי עזים טובים (בראשית כז, ט.). א״ר לוי אם מצאת הרי מוטב ואם לאו הבא לי מפורנין שלי, שכך כתב לה שהוא מעלה לה שני גדיי עזים בכל יום טובים עכ״ל. דייקו כן מדכתיב וקח לי משם, דמאי לי, היה די שיאמר וקח משם. אלא ודאי שר״ל קח משלי, ומה שקנתה אשה קנה בעלה (סנהדרין עא.). לכן צריך לומר שיצחק כתב לה כן, וזה למאכלה ומאכל נערותיה, כדכתיב ותקם רבקה ונערותיה (בראשית כד, סא.). ולכן אחרי שכתב ורבקה אוהבת את יעקב (בראשית כה, כח.), כתב ויזד יעקב נזיד, שמשל רבקה שנתנה לו בישל יעקב נזיד להברות את האבל כדלעיל. ובזה אתי שפיר שבתבשיל זה קנה הבכורה מעשו, לפי שהיה משלו ולא משל יצחק אביו. ועל כל אלה שאל עשו מה טיבו של נזיד זה משלך, וגם תבשיל עדשים, וזהו ׳נזיד זה׳ שאינו רגיל. א״ל שמת אותו זקן. דהיינו שבשבילך מת כדי שלא יראה אותך יוצא לתרבות רעה, וזהו ויבא עשו מן השדה והוא עיף (שם כט.), כמה דתימא עיפה נפשי להורגים (ירמיה ד, לא.). אמר באותו זקן שהוא איש חסד פגעה מדת הדין להמיתו, שהרי היה ראוי לילך לג״ע חי כחנוך ואליהו ודומיהם. ואם באותו זקן פגעה מדה״ד א״כ לא מתן שכר יש על כמה מצות ובפרט ג״ח שעשה כל ימיו. ולא תחיית המתים, כי המיתה והקבורה הם לעכל זוהמת הנחש, ואברהם לא היה צריך לזה שמסר נפשו על כבשן האש, ובזה נתעכלה זוהמתו ונשאר גוף נקי, וכיון שגם הוא מת אין כאן תחיית המתים שהיא כדי שישוב בעה״ז אחרי תום חלאת גופו, כי הוא לא היה צריך לזה. ורוח הקדש צווחת אל תבכו למת זה אברהם, כי צדיקים אפילו במיתתם קרויים חיים (ברכות יח.). בכו בכה להולך (ירמיה כב, י.) זה עשו. ויבא עשו מן השדה (בראשית כה, כט.). על שם כי בשדה מצאה (דברים כב, כז.), שבא על נערה המאורסה והרג את הנפש (בבא בתרא טז:), כי עיפה נפשי להורגים (ירמיה ד, לא.), וכפר בתחיית המתים ובמתן שכר, והרי זה כעובד ע״א, והרי אלה ג׳ עבירות חמורות ע״א ג״ע וש״ד. ויאמר עשו אל יעקב וכו׳ (בראשית כה, ל.). כי להיותו נזיד של יעקב א״ל הלעיטני נא מן האדום האדום הזה. ועוד שם בב״ר פ׳ ס״ג. הוא אדום, ויצא הראשון אדמוני (בראשית כה, כה.). תבשילו אדום, הלעיטני נא מן האדום האדום הזה (שם ל.). ארצו אדומה, ארצה שעיר שדה אדום (בראשית לב, ד.). גבוריו אדומים, מגן גבורהו מאדם (נחום ב, ד.). לבושיו אדומים, שנאמר אנשי חיל מתולעים. פורע ממנו אדום, דודי צח ואדום (שיר השירים ה, י.). בלבוש אדום, מדוע אדום ללבושך (ישעיה סג, ב.). ע״כ. כבר אמרנו כי מאן דבמאדים יהא גבר אשיד דמא, אך יוכל להיות שופך דם למצוה ולהטות לדרך הטובה. גם אפשר שיתקן הדבר כשיאכל מאכלים קרים לקרר דמו. לא כן הרשעים כי אדרבה מוסיפים על חטאתם פשע לחזק טבעם הנוטה לרע, כך היה עשו כי הוא היה אדום בתכלית כנז׳, ורצה לאכול תבשיל אדום להגביר דמו ויצרו הרע, ולכן אמר הלעיטני נא מן האדום האדום הזה. דהיה לו לומר מן הנזיד הזה. אך הכונה כי כדי לחזק טבעו הנוטה לאדמימות אמר מן האדום האדום הזה. כי עיף אנכי להורגים, ובאכילת זה כל שכן שיתאוה לשפוך דם חנם. ואם היה קובע דירתו בארץ ישראל אפשר שלא היה מרשיע כל כך. והוא נתאוה לילך לארץ שעיר שדה אדום שהיא אדומה בטבעה, כדי שטבע הארץ יגביר אותו להיות שופך דמים, וכמ״ש וישב ישראל בשיטים (במדבר כה, א.). שהמקום גורם (ילקוט במדבר כ״ה. פ׳ בלק, רמז תשע״א. וישב ישראל בשיטים. יש מעינות שמגדלים גבורים ויש שמגדלים חלשים, ויש נאים ויש מכוערים, ויש [צנועין ויש] שטופים בזמה, ומעין שיטים של זנות היה והוא היה משקה סדום, אתה מוצא שאמרו איה האנשים וגו׳ (בראשית יט, ה). לפיכך נתקלקלו באותו מעין, ועתיד הקב״ה ליבשו, שנאמר ומעין מבית ה׳ יצא והשקה את נחל השטים (יואל ד, יח).). איש איש כי תשטה אשתו (במדבר ה, יב.). כך ארץ אדום נקראת על שם האדמומית שבה הנוטה לשפיכות דמים. גבוריו אדומים, מגן גבורהו מאדם. הכתוב הזה הוא בנחום ב׳ (נחום ב, ד.). ופירשוהו המפרשים על מלך אשור (רש״י.). אך להיות שכתוב שם, הנה על ההרים רגלי מבשר וכו׳ (שם א.). שמפורש על אליהו שיבא לבשר גאולתן של ישראל, וכתוב עוד שם כי שב ה׳ את גאון יעקב וכו׳ כי בקקום בוקקים וזמוריהם שיחתו (שם ג.). שהוא מ״ש בחולין פ״ז (דף צב.), שנמשלו ישראל לגפן, זמורות שבה אלו בעלי בתים. ושונאיהם של ישראל השחיתו התעיבו עלילה לבזבז ממונם. ומי המה אלה מגן גבוריהו מאדם אלופי עשו ותולדותיו אנשי דמים. ואנשי חיל מתולעים, כי גם לבושם אדום מתולעת שני יען כי כל תאותם לשפוך דם. לכן מכ״מ פורע ממנו אדום, דודי צח ואדום. שיובן עם מ״ש בזהר פ׳ בשלח דף מ״ז ב׳. ה׳ כגבור יצא וגו׳ (ישעיה מב, יג.). ישני לבושוי וילבש לבושין אחרנין, כאיש מלחמות ישני זיניה. וזהו דודי צח במדת החסד, ואדום ליפרע מן הרשעים, ובאותו היום שירצה לעשות נקמה בגוים ילבש לבוש אדום, כדכתיב מדוע אדום ללבושך (ישעיה סג, ב.). שהוא צבוע בדמן של ישראל שמסרו עצמן על קדוש ה׳, כמו שפי׳ מ׳ ז״ל (ילקוט תהלים ק״י, רמז תתס״ט. ידין בגוים מלא גויות. אמרו רבותינו כל נפש ונפש שהרג עשו מישראל, כב יכול נטל הקב״ה מדם כל נפש ונפש וטובל פורפוריון שלו עד שצבעה דם, וכשיגיע יום הדין ויושב עליו בבימה לדון אותו, לובש אותו פורפוריון ומראה לו גופו של כל צדיק וצדיק רשום עליה, שנאמר ידין בגוים מלא גויות. באותה שעה מתנקם הקב״ה ממנו ב׳ נקמות, שנאמר אל נקמות ה׳ אל נקמות הופיע (תהלים צד, א). ולעתיד לבא נהרות יורדים מדם של רשעים והעוף בא לשתות מנחל של דם, שנאמר מנחל בדרך ישתה. מהו על כן ירים ראש. שבא לשתות והנחל עושה גלים והגל בא לשוטפו והוא מרים ראשו, אמר דוד הלל והודאה אני נותן לך על כל דבר זה, לכך נאמר הללויה.) ע״פ ידין בגוים מלא גויות (תהלים קי, ו.).

יעקב אבינו ע״ה שידע כי ראוי לשרת את פני ה׳ משרתיו עושי רצונו, לקיים מושל מקשיב על דבר אמת כל משרתיו צדיקים (חולין ד:). לכן רע בעיניו שיהיה עשו הרשע עומד ומקריב לפניו ית׳, כי הוא הבכור והעבודה בבכורות, ולכן בבא מעשה לידו, ויאמר יעקב מכרה כיום את בכורתך לי (בראשית כה, לא.). ואיתא בב״ר פ׳ ס״ג. מה ראה אבינו יעקב שנתן נפשו על הבכורה, דתנינן (זבחים פרק י״ד, ד.), עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות, משהוקם המשכן נאסרו הבמות ועבודה בכהנים. אמר יהא רשע זה עומד ומקריב לפיכך נתן נפשו על הבכורה, הה״ד כי לדם אעשך ודם ירדפך אם לא דם שנאת ודם ירדפך (יחזקאל לה, ו.). ועשו הוא שונא את הדם. רשב״ן אמר זה דם בכורה בקרבנות. ר׳ לוי אמר זה דם של מילה. רבנן אמרי שנאת דמו של אדם בגופו ע״כ. וקשה והלא יעקב קנה את הבכורה בתבשיל של עדשים, ואיך יאמר שנתן נפשו על הבכורה. עוד קשה למה הביא סוף המשנה משהוקם המשכן וכו׳. דאין לה שייכות עם המ׳, דבשלמא ברישא שייך שפיר לומר שנתן נפשו על הבכורה, לפי שהעבודה בבכורות ואינו מן הראוי שיהא רשע זה עומד ומקריב, אך הסיפא אין לה שייכות כלל. גם יש להבין פלוגתייהו דרבנן הנזכרים שם על ועשו שונא את הדם, מה כונתם. אמנם קשיא להו לרז״ל מה שעשה יעקב ליקח את הבכורה מאחיו בלחם ונזיד עדשים, דכמו זר נחשב לצדיק כמוהו שנראה כמקנא על גדולת אחיו שהיה בכור, ובפרט לקנות הבכורה בתבשיל עדשים דבר פחות כזה. וכל שכן בזמן שעשו היה עיף ונראה כאנוס. ועל כל אלה אמר מה ראה יעקב אבינו. דכתיב ביה תתן אמת ליעקב (מיכה ז, כ.). שנתן נפשו על הבכורה. כד״א אשר לא נשא לשוא נפשו (תהלים כד, ד.). וזה פגם בנפשו שנראה כמאנה את אחיו, ולא עוד אלא שעל זה וישטום עשו את יעקב (בראשית כז, מא.). ובקש להרגו, וזהו שנתן נפשו על הבכורה שבקש להמיתו. ותירץ דתנינן עד שלא הוקם המשכן וכו׳. שהיה ראוי לעשו לעבוד כיון שהעבודה בבכורות. ועוד שמשהוקם המשכן ואז נתכפר עון העגל עכ״ז נפסלו הבכורות שחטאו בעגל ועבודה בכהנים, לפי ששנינו בפ׳ בתרא דמנחות (מנחות פרק י״ג, משנה י.), הכהנים ששימשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש בירושלים ואין צריך לומר לדבר אחר. ופרש״י אם שמשו לע״א לא ישמשו עוד בירושלים. ולכן אמר יהא רשע זה עומד ומקריב כיון שעבד ע״א ושפך דמים כדלעיל, ולזה חזר ואמר לפיכך נתן נפשו על הבכורה, כי שתים רעות עשה עשו. ולפי זה אמר יעקב מכרה כיום את בכורתך לי. כלומר כיום הזה שעברת כמה עבירות ונפסלת מהעבודה. הה״ד כי לדם אעשך וכו׳ (יחזקאל לה, ו.). כי איך אפשר שעשו שונא את הדם, שהרי ויצא הראשון אדמוני (בראשית כה, כה.). כלו אדמוני שנולד במאדים שטבעו לאהוב את הדם, על זה באו השלימים האלה להורות כי עשו היה שונא את הדם של מצוה ולא רצה להטות טבעו לטוב רק לרע. כי כבר אמר רב אשי, אי טבחא אי אומנא וכו׳ (א״ר אשי, אי אומנא אי גנבא אי טבחא אי מוהלא (שבת קנו.).). ורשב״ן אמר זה דם בכורה בקרבנות, שהיה יכול לשחוט ולהיות טבחא, ובזה מטה טבעו לשפוך דם קרבנות, ריח נחוח אשה לה׳ (שמות כט, יח.). ולא רצה בזה רק ויבז עשו את הבכורה (בראשית כה, לד.). וכנגד אי מוהלא, ר׳ לוי אמר זה דם מילה. שלא רצה להיות מוהל, וכנגד אי אומנא אמר שנאת דמו של אדם בגופו. כי האומן המקיז דם הוא כדי שהדם שנשאר בגופו יהיה זך ונקי, והוא היה שונא הדם בגופו של אדם, רק אוהב לשפוך דם חנם ולא להטות לצד הטוב, ועל כל אלה יפה עשה אבינו יעקב ליקח ממנו הבכורה כדי שלא יהא עומד ומקריב לפני ה׳.

עוד מטעם אחר לא היה ראוי עשו להקריב לפי שלא היה מהול כדלעיל, והב״ה אמר לאברהם התהלך לפני והיה תמים (בראשית יא, ז.). כי אין לך מום גדול מהערלה, ובעל מום פסול להקריב. וכתוב ביחזקאל מ״ד. בהביאכם בני נכר ערלי לב וערלי בשר להיות במקדשי לחללו את ביתי (יחזקאל מד, ז.). ופרש״י שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים והן ערלי לב. וערלי בשר כהן שמתו אחיו מחמת מילה. ועשו לא היה מהול ולכן א״ל מכרה כיום וכו׳ (בראשית כה, לא.). ולפי שידענו שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם (בבא בתרא עט:). ויצחק היה חי ואין הבכורה עדין ביד עשו, לכן אמרה מכרה כיום, כי אעפ״י שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, יכול אדם לשעבד דבר שלא בא לעולם, כמ״ש בהגהת ש״ע חושן משפט ר״ט סעיף ד׳ ע״ש (האומר לחבירו שיקנה ממנו דמי היין כשימכר היין, מקרי דבר שלא בא לעולם (מרדכי דגיטין פ׳ האומר). ויש אומרים דכל זה מיירי במקנה לו סתם, אבל אם אומר שיקנה כשיהיה בעולם קנה אף על פי שעכשיו אינו בעולם (מרדכי ר״פ י״נ). ויש חולקין (מרדכי ריש פ׳ יש נוחלין ור״פ מי שמת). ואף על גב דאין אדם יכול להקנות דבר שלא בא לעולם, מ״מ יכול לשעבדו (תוספות פ׳ מי שמת). ויש חולקין (נ״י פ׳ איזהו נשך בשם תלמידי רשב״א). אבל הוא עצמו יכול להתחייב, כמו שנתבאר לעיל סימן ס׳ סעיף ו׳. מי שמקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם עם דבר שבא לעולם, יש אומרים דדמי לקני את וחמור, כמו שיתבאר לקמן סוף סימן ר״י (מרדכי פ׳ מי שמת). ואם נשבע לקיים המקח אף על פי שלא בא לעולם, צריך לקיים שבועתו כדלעיל סימן ר״ז סעיף י״ט וסימן ע״ג סעיף מ. ומיהו אם נקנה בקנין, ולכן אם לא נוכל לכוף אותו לקיים שבועתו, כגון שמת אין הקנין כלום, וכן אם שאל על שבועתו (ריב״ש סימן של״ה ושמ״ה ושפ״ז). וכשם שאין אדם יכול להקנות דבר שלא בא לעולם, כך אינו יכול למחול דבר שלא בא לעולם (תשובת הר״ן סימן נ״ג).). וזהו מכרה כיום, שתשתעבד מהיום כשתבא לידך הבכורה שתהא מכורה לי. ויאמר עשו הנה אנכי הולך למות (בראשית כה, לב.), כי מי יודע אם אהיה חי אחר מיתת אבי, וא״כ למה זה לי בכורה, כלומר עתה אין בה ממש ואין מכירתי כלום. כשמוע יעקב כן אמר השבעה לי כיום (שם לג.), כי אעפ״י שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, אם נשבע לקיים המקח צריך לקיים שבועתו, כמ״ש שם בהגהה.

ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים וכו׳ (שם לד.). איתא בב״ר פ׳ ס״ג. ויאכל וישת. הכניס עמו כת של פריצים, אמרין ניכול דידיה וניחוך עליו, ורוח הקדש אומרת ערוך השלחן סדר פתורא. צפה הצפית סדר מנרתא. קומו השרים זה מיכאל וגבריאל. משחו מגן (ישעיה כא, ה.). כתבו שהבכורה ליעקב. וקשה היכא רמיזא שהכניס עמו כת פריצים. ועוד למה הזכיר מיכאל וגבריאל, ואיך ילמוד ממשחו מגן שהבכורה ליעקב. אך דקדקו בכתובים שכיון שכתב ויבא עשו מן השדה והוא עיף (בראשית כה, כט.), שלכן אמר הלעיטני נא (שם ל.), שלא יכול ללעוס בשיניו מרוב עיפותו. איך אח״כ כתוב ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים ויאכל וישת (שם לד.), אלא ודאי שהכניס עמו כת של פריצים, כי כל עורב למינו ישכון, ולכן בעל המאמר לא הביא מן הפסוק רק ויאכל וישת, שמזה מוכרח לומר שהכניס עמו וכו׳ ואמרו וניחוך עליו. כי היו חושבים שמכירת הבכורה לא תקום מפני שהוא דבר שלא בא לעולם, ואמנם וה׳ שם היה (יחזקאל לה, י.), והוא אמר ערוך השלחן (ישעיה כא, ה.), הוא המזבח שנק׳ שלחן, ויאמר אלי זה השלחן וכו׳ (יחזקאל מא, כב. וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה׳.). צפה הצפית היא הדלקת המנורה, שהיא עבודה חשובה שנעשית בבקר ובערב, ואני הוא שעשיתי שיקנה יעקב הבכורה כדי שלא יהיה עשו הרשע עומד ומקריב לפני. ולפי שמיכאל הוא כ״ג שלמעלה וגבריאל לוי, לכן אליכם המצוה הזאת, קומו השרים להעמיד כהן ולוי למטה לעומתכם, שיהיה הגון כמותכם, משחו מגן שהכהן יהיה משוח בשמן המשחה לעבוד עבודתו, ולפי שהדבר מתקיים בשלשה, שכן כותבין במותב תלתא (כתובות כב.), אמר משחו מג״ן ר״ת מ׳יכאל ג׳בריאל נ׳וריאל ג׳ שרי המרכבה (זהר דברים פ׳ עקב, דף ער״ב ע״א. מג״ן עם חרבא, מ׳יכאל ג׳בריאל נ׳וריאל, שמשין דג׳ אבהן.), ואתם כתבו שהבכורה ליעקב. ואמר עוד שם, ולפי שהיו כמשחקים הסכים הב״ה ושחק עמהם וקיים הבכורה ליעקב, שנ׳ בני בכורי ישראל (שמות ד, כב.). כי המה חשבו שאין קיום למכירה זו וכנז׳, ולכן הב״ה הסכים ואמר בני בכורי ישראל, שאין קיום הגט אלא בחותמיו. ועל כל אלה כתוב בישעיה נ״ו. והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה (ישעיה נו, יא.). זה עשו והפריצים שעמו שאכלו לצבות בטן, הלעיטני נא וכו׳ (בראשית כה, ל.). והמה רֹעִים חסר, כמו ואנשי סדום רעים (בראשית יג, יג.). וכן ת״י ואינון מבאשין. לא ידעו הבין כי לרעתם יאכלו. אתיו אקחה יין וכו׳ והיה כזה יום מחר (ישעיה נו, יב.). שאמרו לא מתן שכר ולא תחיית המתים. הצדיק אבד (ישעיה נז, א.) לדורו אבד, שאמר עשו באותו זקן פגעה מדה״ד. אך יובן הצדיק אבד, שלא חיה אלא קע״ה שנה שהיה לו לחיות ק״פ, ואין איש זה עשו שנק׳ איש שדה (בראשית כה, כז.), שם על לב כי בעבורו נפטר עתה, ואנשי חסד נאספים זה אברהם שהיה איש חסד, באין מבין וכו׳. יבא שלום ינוחו על משכבותם, כי הוא למנוחה הולך נכוחו (ישעיה נז, ב.).

הרי למדנו כי המשרת את פני ה׳ צריך שיהיה נקי מכל חטא והולך בדרך ישרה בדרכי צורו. וזה היה ביצחק שנבחר לעולה ונקדש בכבודו ית׳, ולכן אחרי שהגיד רעתו של עשו, ויבז עשו את הבכורה (בראשית כה, לד.), כתוב ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם וכו׳ (בראשית כו, א.). וירא אליו ה׳ ויאמר אל תרד מצרימה שכון בארץ אשר אומר אליך גור בארץ הזאת וכו׳ (שם ב.). וקשה מ״ש מלבד הרעב הראשון, דפשיטא שזה היה אחריו, שהרי כבר נכתב בפ׳ לך לך, ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם (בראשית יב, י.). ועוד בב״ר פ׳ ס״ד. איתא שהיה רעב א׳ בימי אדה״ר, והשני בימי למך, והג׳ בימי אברהם. ולמה קראו ראשון, ועוד היה לו לומר וילך יצחק גררה, שכבר ידענו שאבימלך דר בגרר. ועוד שהפסוק מסורס דהיל״ל וילך יצחק גררה אל אבימלך. ועוד כיון שא״ל שכון בארץ למה חזר ואמר גור בארץ הזאת. אמנם הכל יובן עם מ׳ ז״ל בב״ר פ׳ ס״ד. (ויהי רעב בארץ (בראשית כו, א.)), יודע ה׳ ימי תמימים (תהלים לז, יח.) זה יצחק. ונחלתם לעולם תהיה. גור בארץ הזאת (בראשית כו, ג.). לא יבשו בעת רעה (תהלים לז, יט.). ברעתו של אבימלך, ובימי רעבון ישבעו. ויהי רעב בארץ. ע״כ. וקשה לדרוש על יצחק תמימים לשון רבים. וכן קשה ונחלתם לעולם תהיה, גור בארץ הזאת. דאדרבא גור הוא לשון גרות דירת עראי, ואיך ידרוש על זה ונחלתם לעולם תהיה, וכן כל המ׳ צריך עיון. אמנם קשיתיה לשון הכתוב יודע ה׳ ימי תמימים, וכי אינו יודע הב״ה אף ימי מי שאינו תמים, שהרי כתוב אם חרוצים ימיו וכו׳ (איוב יד, ה.). שמדבר בכל אדם. לכן פי׳ מה שפירש, שיובן עם מ״ש בב״ר פ׳ מ׳. אשרי הגבר אשר תיסרנו י״ה (תהלים צד, יב.). ואם בא להקפיד ומתורתך תלמדנו, מה כתיב באברהם ואברכך ואגדלה שמך (בראשית יב, ב.). כיון שיצא קפץ עליו רעבון ולא קרא תגר ולא הקפיד וכו׳ (אלא וירד אברם מצרימה לגור שם. ויהי רעב בארץ, רבי יהושע בן לוי פתח טרף נתן ליראיו (תהלים קיא, ה). טרוף נתן ליראיו בעולם הזה, אבל לעתיד לבוא, יזכר לעולם (תהלים קיא, ה). מה כתיב באברהם ואברכך ואגדלה שמך (בראשית יב, ב). כיון שיצא קפץ עליו רעבון, ולא הקפיד ולא קרא תגר אלא ויהי רעב בארץ.). ועוד שם, טרף נתן ליריאיו (תהלים קיא, ה.), טירוף נתן ליריאיו בעה״ז, אבל לעתיד לבא יזכור לעולם בריתו ע״כ. עם זה יובן הכתוב יודע ה׳ ימי תמימים. מלשון ויודע בהם את אנשי סכות (שופטים ח, טז.), דהיינו שכל ימי התמימים מביא עליהם יסורין, כדי שנחלתם לעולם תהיה לעה״ב, שיפה שעה אחת של קורת רוח בעה״ב מכל חיי העה״ז (אבות ד, כב.), ז״ש יודע ה׳ ימי תמימים זה יצחק, ואיתא בב״ר פ׳ ס״ה. יצחק תבע יסורין וכו׳ (יצחק תבע יסורין, אמר לפניו רבון כל העולמים אדם מת בלא יסורים מדת הדין מתוחה כנגדו, מתוך שאתה מביא עליו יסורים אין מדת הדין מתוחה כנגדו.). א״ל חייך דבר טוב תבעת וממך אני מתחיל, ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות (בראשית כז, א.). ועוד שם, על ידי שהצדיק את הרשע כהו עיניו. ועוד למה כהו עיניו של יצחק, כדי שיבא יעקב ויטול את הברכות. אלה הדברים אשר דבר אליהוא איוב ל״ו. שכבר פירשו (ירושלמי סוטה פרק ה׳ הלכה ו׳, דף כה:) שהוא יצחק. וכבר כתבנו בזה במקום אחר (חלק ג׳, דרוש ו׳ לפ׳ תולדות.). אשא דעי למרחוק (איוב לו, ג.). שאמרתי אדם מת בלא יסורין מדת הדין מתוחה כנגדו, מתוך שהוא מביא עליו יסורין אין מדה״ד מתוחה כנגדו, וזהו ולפועלי אתן צדק. שרוצה להצדיק בריותיו. כי אמנם לא שקר מילי (שם ד.). כי ביסורין תמים דעות עמך. כי היסורין מחזיקים האדם להיות תמים עם בוראו. הן אל כביר ולא ימאס (שם ה.). שאע״פ שבא בחזקה עם הצדיקים הוא כדי שלא ימאס אותם, וזהו כביר כח לב, איזהו גיבור הכובש את יצרו (אבות ד, א.). והנה מן הראוי היה שיצחק לא יאהב את עשו ויתן לו את הברכות, אך לפי שאמר ואברככה לפני ה׳ (בראשית כז, ז.), וגם שמשפט עניים יתן, כהו עיניו כדי שיבא יעקב ויטול הברכות לו ולבניו, ועכ״ז לא יגרע מצדיק עיניו (איוב לו, ז.), שאע״פ שכהו עיניו של יצחק לא בשביל זה היה בעל מום, וזה כמ״ש בדרוש אחר, ע״ש (חלק ג׳‏ - דרוש ו׳ לפרשת תולדות.) כי אין כאן מקום להאריך. נחזור אל המאמר ונחלתם לעולם תהיה, גור בארץ הזאת. הוא מ״ש טירוף נתן ליריאיו בעה״ז לטוב להם לעה״ב, ז״ש ונחלתם לעולם תהיה, להנחיל אוהבי יש (משלי ח, כא.). ולכן גור בארץ הזאת, שהם גרים בעה״ז כדי שיזכו לעה״ב.

עוד שם פ׳ ס״ד. גור בארץ הזאת (בראשית כו, ג.). א״ר הושעיא את עולה תמימה, מה עולה אם יצאת חוץ לקלעי׳ היא נפסלת, אף את אם יצאת חוץ לארץ נפסלת. קשה לו מה שהקשינו שכיון שאמר לו ׳שכון בארץ׳ מאי ׳גור׳, אלא ודאי שכיון שהוא נבחר לקרבן אין ראוי לצאת ח״ל ואף אם תהיה גר בארץ אינך רשאי לצאת חוצה. ולכן חזר ואמר גור בארץ הזאת, כלומר אף שתהיה כגר בארץ אין לך לצאת חוצה. ויש במס׳ פ׳ זו, גור ב׳ ר״פ בספרא בתרי לשני, וסי׳ גור בארץ הזאת (שם.), גור אריה יהודה (בראשית מט, ט.). כי הנה ידענו שכשהיו ישראל זכאים היה בא כדמות אריה לאכול הקרבן (זהר בראשית דף ו׳ ע״ב. הוא ירד והכה את הארי (שמואל ב׳ כג, כ). בזמנין קדמאין כד האי נהר הוה משיך מימוי לתתא הוו קיימין ישראל בשלימו, דדבחין דבחין וקרבנין לכפרא על נפשייהו, וכדין הוה נחית מלעילא דיוקנא דחד אריה, והוו חמאן ליה על גבי מדבחא, רביץ על טרפיה אכיל קרבנין כגבר תקיף. וכל כלבין הוו מתטמרין מקמיה ולא נפקי לבר. כיון דגרמו חובין איהו נחית לגו דרגין דלתתא וקטיל לההוא אריה דלא בעא למיהב ליה טרפיה כדבקדמיתא, כביכול קטיל ליה. הוא הכה את הארי ודאי (לתוך) [בתוך] הבור. לעינהא דסטרא אחרא בישא. כיון דחמאת הכי ההוא סטרא אחרא אתתקפת ושדרת לחד כלבא למיכל קרבנין. ומה שמיה דההוא ארי״ה אוריא״ל, דאנפוי אנפי אריה. ומה שמיה דההוא כלבא בלאד״ן שמיה. דלאו איהו בכלל אדם אלא כלבא ואנפי כלבא. זהר פ׳ בלק דף רי״א א׳. תנא בשעתא דקרבנא אתוקד ע״ג מדבחא, הוו חמאן דיוקנא דחד אריא רביע על ההוא קרבנא ואכיל ליה, ואמר ר׳ אבא אוריא״ל מלאכא עלאה הוה, וחמאן ליה בדיוקנא דאריא תקיפא רביע על מדבחא ואכיל לון לקרבנין, וכד ישראל לא הוו זכאין כל כך הוו חמאן דיוקנא דחד כלבא חציפא רביע עליה, כדין הוו ידעין ישראל דבעיין תשובה וכדין תייבין וכו׳. זהר חדש פ׳ תרומה דף ס״ט ב׳ ז״ל, בכל זמנא דישראל הוו זכאין, כרובים הוו דביקין בדביקו אפין באפין, כיון דהוו סרחן הוו מהדרן אפייהו דא מן דא. מנא הוו ידעי, בתננא דקרבנא, ובקרבנא על גבי מדבחא, ובכהנא כד בריך ית עמא. באלין תלתא הוו ידעי, דהא כרובים מהדרן אנפין דא מן דא וקב״ה בעי תיובתא דבנוי, תננא דקרבנא כד הוו ישראל זכאין תננא הוה סליק לעילא בארח מישר (בעיטורא דקולפין). אי לסטר מזרח, אי לסטר מערב, או בכל שייפי עלמא, באורח מישר הוה סליק, וכד לא סטא לימינא ולשמאלא, כדין רעותא קיימא לעילא ותתא וקבה אתרעי בעובדין דישראל בחביבו יתיר, בקרבנא על גבי מדבחא כד הוו ישראל זכאין הוה מתחזי ע״ג אשא דמדבחא, דיוקנא דאריה אכיל קרבנא על מדבחא, וכד לא הוו זכאין הוו חמאן דיוקנא דכלבא רביע על מדבחא.). ז״ש גור בארץ הזאת. לפי שנבחרת לקרבן ונתקבלת כגור אריה שמורה על קבלת הקרבן. ואפשר שאמר תמימים על יצחק ורבקה, ועליהם אמר לא יבושו בעת רעה וכו׳ (תהלים לז, יט.). שיובן עם מ״ש בב״ר פ׳ ס״ד. והנה יצחק מצחק (בראשית כו, ח.). שראהו משמש מטתו. ובזהר פ׳ זו דף ק״מ ב׳. וישקף (אבימלך מלך פלשתים) בעד החלון. היינו באצטגנינות שלו, ע״ד בעד החלון נשקפה (שופטים ה, כח.). והנה ידענו שאסור לשמש מטתו בשעת רעבון, לכן אמר לא יבושו בעת רעה, כי אע״פ שכתוב ויהי רעב בארץ (בראשית כו, א.), לא היה רעב בעולם רק באותה הארץ לבדה ויצחק לא היה בכלל זה, שהרי כתוב ויזרע יצחק בארץ ההיא וכו׳ ויברכהו ה׳ (שם יב.). וא״כ לא יבושו לשמש מטתם כי לא היה עת רעה להם, אך בעת רעה ר״ל ברעתו של אבימלך ששלח ליקח לרבקה. ולא מפני הרעב, שהרי בימי רעבון ישבעו, אע״פ שכתוב ויהי רעב בארץ. לא היה להם רעב, כי הנה וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה׳. ועליו אמר המשורר נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב (תהלים לז, כה.). זה אברהם כשהלך למצרים מפני הרעב. וזרעו מבקש לחם זה יצחק. כל היום חונן ומלוה זה אברהם. שכל עסקו היה לעשות צדקה וחסד, וזרעו לברכה ויזרע יצחק בארץ ההיא ויברכהו ה׳. וא״ל הב״ה סור מרע (שם כז.) שלא לצאת ח״ל, ועשה טוב, ושכון לעולם, שכון בארץ אשר אומר אליך (בראשית כו, ב.). הנה כי כן ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון (שם א.). כי לא היה הרעב בימי אברהם רק באותה הארץ כדי לנסותו, וכן בימי יצחק לא היה רעב כי אם באותה הארץ, ולכן תלה הדבר מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם, ששניהם לא היו בכל העולם, ולכן אמר מלבד הרעב הראשון, כלומר הראשון שהיה באותה הארץ לבדה. אך של אדה״ר ושל למך היו בכל העולם. וילך יצחק אל אבימלך מלך פלשתים. לפי שאברהם כרת ברית עמו, כמ״ש בפ׳ וירא (בראשית כא, לב. ויכרתו ברית בבאר שבע וגו׳.), ולכן הלך יצחק אצלו גררה. הגם שהיה נוה רע, כמ״ש בב״ר (בראשית רבה פ׳ ס״ד. וילך יצחק אל אבימלך גררה (בראשית כו, א). לגרדיקי. רבי דוסתאי בשם רבי שמואל בר נחמן מפני מה גזרו על הנוה שבגרדיקי, מפני שהוא נוה רע.) וכן פרש״י, ויזרע יצחק בארץ ההיא (בראשית כו, יב.). הארץ קשה והשנה קשה. ולזה אמר לו הב״ה אל תרד מצרימה כמו שעשה אברהם רק שכון בארץ. שפי׳ שם בב״ר, עשה שכונה בארץ, הוי נוטע הוי זורע. שאעפ״י שהארץ קשה אברך את נטיעותיך ולא תצטרך לצאת ח״ל, וזהו אשר אומר אליך, מלשון את ה׳ האמרת היום (דברים כו, יז.). ואעפ״כ גור בארץ הזאת, כגר בארץ כדי שלא תצטרך לצאת. עוד חזר ואמר גור בארץ הזאת. לפי שא״ל אבימלך לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד (שם טז.), ולכן הגיד לו כי לא יהיה בארץ הזאת רק כגר נטה ללון שסוף סוף יעקור משם דירתו, ועכ״ז גור בארץ הזאת, ולבסוף כשראה אבימלך שיצחק מצליח בכל מקום אשר תדרוך כף רגלו, כתוב ואבימלך הלך אליו מגרר (שם כו.). ודרשו בב״ר פ׳ ס״ד. מגרר מגורר, מלמד שנכנסו לסטים לתוך ביתו והיו מקרקרים בו כל הלילה. ד״א מלמד שעלו בו צמחים. וזה כי בשביל שגרש יצחק משכונתו נענש בממונו ובגופו. ועל זה הפסוק תרגם יונתן, וכד נפק יצחק מגרר אתיבשן ביריהון ואלניהון לא עבדו פירין וארגישו דבגין דתריכו יתיה הוה להון כל דא. ועוד שם, ואמרו מחמא חמינא ארום הוה מימרא דה׳ בסעדך דבזכותך הוות לנא כל טבתא וכדו נפקתא יבישו בירן ואילננא לא עבדו פירין ואמרנא נהדריניה לוותנא ותתקיים כען מומתא דהות בינן וכו׳ (ומבכין תהי בינן ובינך ונגזור קים עמך.). רצה הב״ה להראות לאבימלך ועמו מה גרם להם זכות הצדיק, ומה שעשו הרע לגרשו מארצם, והיה זה מעין מה שאירע לו בימי אברהם, כי עצור עצר ה׳ וכו׳ (בראשית כ, יח.). אף כאן נתיבשו בארותיהם ואלנותיהם לא עשו פירות, ולכן ואבימלך הלך אליו מגרר, דהוא יתור דפשיטא דמגרר נסע. אך פירושו מגורר שנענש בממונו, שנטלו לסטים את כל אשר לו, ועוד לקה בגופו שבא לו שחין רע והיה צריך להתגרר. וכשם שבאברהם כתיב ויתפלל אברהם אל האלקים וירפא את אבימלך (שם יז.). אף כאן וישלחם יצחק וילכו מאתו בשלום (בראשית כו, לא.). שתרגם יונתן, וצלי עליהום יצחק ואתרווחו. דומה ממש לאברהם שגם בו תרגם כן. וכל זה רמז ליצחק באמור אליו והרבתי את זרעך ככוכבי השמים ונתתי לזרעך את כל הארצות האל (שם ד.). ושם בב״ר פ׳ ס״ד. האל קשות, כד״א ואת אילי הארץ לקח (יחזקאל יז, יג.). ד״א למה לא נאמר האלה אלא האל, לומר מקצתן אני נותן לך. ואימתי אני נותן את השאר לעתיד לבא ע״כ. תחלה רמז לו כי אעפ״י שהארץ קשה עכ״ז הב״ה יצו אתו את הברכה. ועוד רמז לו כי א״י היא מהג׳ דברים שאינן נקנין אלא ע״י יסורין, כדאיתא בברכות פ״א (דף ה:) ופירשנוהו. ולכן אמר לו הארצות האל שבאים ע״י קושי. וגם כי לא יתנם לו בכולל רק מקצתן, שהרי עדין נשארו ג׳ עממין קני קניזי וקדמוני שהם אדום ועמון ומואב שלא יירשו אותם עד לעתיד.

עקב אשר שמע אברהם בקולי וכו׳ (בראשית כו, ה.). איתא בב״ר פ׳ ס״ד. ר׳ יונתן משם ר׳ יוחנן אמר אפי׳ הלכות ערובי חצרות היה אברהם יודע. ובריש פ״ג דיומא (דף כח:) המ׳ שהקדמנו. וקשה למה פרט דוקא מצות עירוב. ופרש״י ז״ל שאינן הלכה מסיני אלא תקנת סופרים שעתידין לתקן. וכן י״ל גם בערובי חצרות שתקנם שלמה. ונלע״ד כי הנה כתב הרמב״ם ז״ל בפ״א מהלכות ערובין ז״ל, ומה הוא העירוב הזה, הוא שיתערבו במאכל א׳ שמניחין אותו מע״ש, כלומר שכלנו מעורבין ואוכל א׳ לכלנו ואין כל א׳ ממנו חולק רשות מחבירו וכו׳ (אלא כשם שיד כלנו שוה במקום זה שנשאר לכלנו, כך יד כלנו שוה בכל מקום שיאחז כל אחד לעצמו, והרי כלנו רשות אחד. ובמעשה הזה לא יבואו לטעות ולדמות שמותר להוציא ולהכניס מרשות היחיד לרשות הרבים.). וכתב הראב״ד ז״ל בריש פ״ו מהלכות י״ט, על עירובי תבשילין שנק׳ כן לפי שהוא מערב צרכי שבת על צרכי י״ט לעשותם יחד ע״כ. הנה כי כן אמרו במדרש חזית (שיר השירים רבה פ׳ ח׳.), אחות לנו קטנה (שיר השירים ח, ח.), זה אברהם שאיחה כל בני העולם לפני הב״ה ע״כ. כי נודע שקודם שבא אברהם לא היה ניכר אלוקותו ית׳ וכל הארץ היו נפרדים, זה עובד לאלוק א׳ וזה לאחר עד שבא אברהם והודיע אלוקותו ית׳, והיו באים תחת צלו כמה וכמה להתגייר והיו מתערבים יחד להכיר את בוראם, כמ״ש ויקרא בשם ה׳ אל עולם (בראשית כא, לג.). לכן רמזו ז״ל במתק לשונם, שקיים א״א אפילו ערובי חצרות ותבשילין, לערב כל באי עולם, ויחד כלם יודו וימליכו ויאמרו כי ה׳ הוא האלקים. גבוה מכל גבוהים. ומלכותו יהיו הכל כמהים. ב״ב אמן. בילא״ו.