דרוש י"ד לפרשת ויחי והפטרה

ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה (בראשית מז, כח).

במדרש (ב"ר פ' צ"ו), למה פרשה זו סתומה מכל הפרשיות של תורה, אלא שכיון שנפטר אבינו יעקב התחילה שעבוד מצרים על ישראל. דבר אחר למה היא סתומה מפני שבקש יעקב אבינו לגלות את הקץ ונסתם ממנו. דבר אחר למה היא סתומה מפני שסתם ממנו כל צרות שבעולם, עכ״ל.

יום האחרון ויום המות נאה לצדיקים על שלשה דברים. הא׳ אשר חכמים הגידו בב״ר פ׳ ט׳. מפני מה נגזרה מיתה על הצדיקים, אלא כל זמן שהצדיקים חיים הם נלחמים עם יצרם, כיון שהם מתים הם נחים, הה״ד ושם ינוחו יגיעי כח (איוב ג, יז.). שפיר שאל מפני מה נגזרה מיתה על הצדיקים, לפי שמן הראוי נאה לצדיקים להיות חיים לעולם כי בזכותם העולם מתקיים וא״כ למה מתים, אלא שבשביל טובת עצמם שינוחו מיגיעתם שתמיד יש להם להלחם עם יצרם, כמ״ש (סוכה נב.), כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו. וכיון דאתא לידן, גם ראשית המ׳ יובן ע״ד זה והוא מ״ש שם קודם זה בב״ר. ר׳ יוחנן אמר מפני מה נגזרה מיתה על הרשעים, אלא כל זמן שהרשעים חיים הם מכעיסים להב״ה, כיון שהם מתים פוסקים מלהכעיס להב״ה, שנאמר שם רשעים חדלו רוגז (איוב ג, יז.). גם זה שאל כהוגן מפני מה נגזרה מיתה על הרשעים, לפי שידענו רצונו ית׳, החפוץ אחפוץ במות רשע כי אם בשובו מדרכיו וחיה (יחזקאל יח, כג.). והשיב כדי שלא יוסיפו עוד להכעיס להב״ה. ובזה נבין מ״ש באיוב ג׳. למה יתן לעמל אור. היינו הצדיקים שתמיד יש להם לעמול לכבוש את יצרם. וחיים למרי נפש. הם הרשעים שנפשם מרה מרוב עונותיהם, הלא טוב מותם מחיים. וגם למרי נפש הם המדוכים ביסורין שעליהם נאמר המחכים למות ואיננו. ועל כן השמחים אלי גיל ישישו כי ימצאו קבר, שיובן עם מ״ש בקהלת רבתי ע״פ טוב שם משמן טוב (קהלת ז, א.) ז״ל, נולד אדם הכל שמחין מת הכל בוכין, ואינו כן אלא נולד אדם ואין שמחין לו שאין יודעים באיזה פרק ובאיזה מעשים יעמוד אם צדיק אם רשע אם טוב ואם רע. מת הם צריכין לשמוח שנפטר מן העולם בשם טוב ויצא מן העולם בשלום, משל לשתי ספינות וכו׳. ז״ש השמחים אלי גיל, כשהם מולידים זכר שהיא שמחה גדולה, כדכתיב בירמיה כ׳. אשר בישר את אבי לאמר יולד לך בן זכר שמח שמחהו. לא יפה הם עושים אדרבא ישישו כי ימצאו קבר כי אז נודע מה הוא, וזהו לגבר אשר דרכו נסתרה, כי בבואו לעולם נסתרה דרכו שאינו ידוע אם טוב ואם רע. אך בצאתו מן העולם, ויסך אלוק בעדו, כי נודע שהוא צדיק, והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה.

ובילקוט איוב ג׳. ועבד חפשי מאדוניו (איוב ג, יט.). האדם בחייו הוא עבד ליצרו וליוצרו, ובשעה שהוא עושה רצון יוצרו הוא מכעיס יצרו, וכן להפך מת יצא לחירות ע״כ. הכונה שהאדם כשהוא נולד מיד לפתח חטאת רובץ (בראשית ד, ז.). ולכן הקדים ליצרו, ואח״כ בהכנסו למצות נכנס בו יצה״ט ואז הוא עבד ליוצרו שהוא חייב במצות. א״נ צדיקים יצ״ט שופטן. והוא עבד ליוצרו. רשעים יצה״ר שופטן (ברכות סא:). והוא עבד ליצרו. ובשעה שהוא עושה רצון יוצרו הוא מכעיס יצרו וכן להיפך. וכיון שמת אז ועבד חפשי מאדוניו, שאם הוא עושה רצון יצרו מכעיס ליוצרו, ואז נעשה חפשי שכיון שהרשעים מתים פוסקים מלהכעיס להב״ה. וכן כשהצדיק מת הוא חפשי מאדוניו, כי במתים חפשי (תהלים פח, ו.). כי כיון שאדם מת נעשה חפשי מהמצות (שבת קנא:). וז״ש במזמור קי״ו. יקר בעיני ה׳ המותה לחסידיו. שכב יכול קשה לפניו ית׳ לגזור מיתה על הצדיקים. אמנם אנא ה׳ כי אני עבדך, כל ימי היותי היית עבד ליוצרי ולא ליצרי. אני עבדך בן אמתך, היא הנשמה שנתת בקרבי וטהורה היא, ואמר עבדך ב׳ פעמים, הא׳ כנגד מ״ע והב׳ כנגד מצות ל״ת. ובמותי פתחת למוסרי שיצאתי לחירות. הדבר השני שהצדיק נפטר מן העולם כדי שלא יראה ברע העתיד לבא לעולם, וכמ״ש כי מפני הרעה נאסף הצדיק. ועיין בילקוט ישעיה נ״ז על פסוק זה (הצדיק אבד ואין איש שם על לב. תנו רבנן כל זמן שהרשעים בעולם חרון אף בעולם, אבדו רשעים מן העולם נסתלק חרון אף מן העולם. רשע בא לעולם רעה בא לעולם, שנאמר בבא רשע בא גם בוז. אבד רשע מן העולם טובה באה לעולם, שנאמר באבוד רשעים רנה. צדיק אבד מן העולם רעה באה לעולם, שנאמר הצדיק אבד וגו׳ כי מפני הרעה נאסף הצדיק. צדיק בא לעולם טובה באה לעולם, שנאמר זה ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו. שנו רבותינו כשנהרג רבן שמעון ורבי ישמעאל אמר להם ר׳ עקיבא לתלמידיו התקינו עצמכם לפורענות, שאילו טובה עתידה לבא בדורנו לא היו מקבלים אותם אלא רבי ישמעאל ורבן שמעון, ועכשו גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שפורענות גדולה עתידה לבא בדורנו, ונסתלקו אלו מבינותינו לקיים מה שנאמר הצדיק אבד ואין איש שם על לב.), וכבר הארכנו בזה בדרושים להספד יע״ש (‏חלק ב׳‏ - דרוש מ״א. דרוש מ״ח. דרוש מ״ט.). והשלישי הוא מ״ש בע״א פ״א (דף ה.), אמר ריש לקיש באו ונחזיק טובה לאבותינו שאלמלא לא חטאו אנו לא באנו לעולם. ואסיקנא כמו שלא באנו לעולם. ופרש״י לפי שהן חיין לעולם וכל זמן שהם קיימים אין אנו חשובין לכלום. ואע״ג דבאמרו ׳לא חטאו׳ נר׳ דלאו בצדיקים משתעי. הלא ידענו כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז, כ.). וגם ד׳ מתו בעטיו של נחש (שבת נה:). ועוד כתבו התוס׳ (ע״א ה.), ואע״ג דאמרי׳ בפ״א דערובין (דף יג:), נוח לו לאדם שלא נברא. היינו בתחלת לידתו שאין ידוע מה יהא בסופו, אבל כשהוא צדיק אשריו ואשרי הדור שהוא בתוכו ע״כ. ובמדרש שוחר טוב מזמור קי״ו. יקר בעיני ה׳ המותה לחסידיו. אמר הב״ה יסתלקו אלו מפני אלו, אילו היה אברהם קיים היאך היה יצחק מנהיג שררה, וכן יעקב וכו׳.

ובזה יובן מ׳ ז״ל בפי״ב דכתובות (דף קד.), א״ר אלעזר בשעה שהצדיק נפטר מן העולם שלש כתות של מלאכי השרת יוצאות לקראתו, אחת אומרת לו יבא שלום, ואחת אומרת הולך נכוחו, ואחת אומרת לו יבא שלום ינוחו על משכבותם. בשעה שהרשע נאבד מן העולם שלש כתות של מלאכי חבלה יוצאות לקראתו. אחת אומרת אין שלום אמר ה׳ לרשעים. ואחת אומרת לו למעצבה ישכב. ואחת אומרת לו רדה והשכבה את ערלים ע״כ. וקשה מה המה אלה הג׳ כתות, דלמה נחלקו לג׳ כתות. ועוד למה שינה מסדר הכתוב דנקט אחרון הולך נכוחו ור״א דרשו תחלה. ועוד למה כת שלישית חוזרת לומר יבא שלום. האמנם קשיתיה לר״א דכמו שהתחיל יבא שלום ל׳ יחיד כך היה לו לומר ינוח על משכבו ולא משכבותם ל׳ רבים. וכן הולך נכוחו גם הוא ל׳ יחיד. אך קודם זה איתא שם בגמ׳, א״ר חייא בר גמדא א״ר יוסי בן שאול בשעה שהצדיק נפטר מן העולם אומרים מלאכי השרת לפני הב״ה, רבש״ע צדיק בא, אומר יבאו צדיקים ויצאו לקראתו, יבא שלום ינוחו על משכבותם ע״כ. ופרש״י ז״ל יבאו צדיקים ויצאו לקראתו ויבא בשלום, ואח״כ ינוחו צדיקים על משכבותם. הולך נכוחו בדרך ישרה ע״כ. בזה יבא הכתוב היטב כי אומר הב״ה לצדיקים יבא שלום, כלומר הנה צדיק בא בשלום ואתם תצאו לקראתו ואחרי כן כל א׳ מכם ילך למנוחתו, וזהו ינוחו על משכבותם הצדיקים שהלכו לקראתו, וגם הוא ילך נכוחו למקום הראוי לו, כשם שהישיר דרכיו בעה״ז יקבל שכרו ויהנה מפרי דרכו. אך ר״א ראה כי טוב לפרש הכתוב בג׳ כתות של מה״ש היוצאות לקראת הצדיק, ויובן היטב עם מה שמצאתי בס׳ מגיד מישרים למהרי״ק ז״ל, חלק שני פ׳ כי תצא דף ל״ח ב׳ ז״ל, וכי היכי דכד אתי צדיקא להאי עלמא מייתי עימיה כמה נשמתין דאתיין לאלואה יתיה וליקרא ליה כמה דאמרן, וזכי בהו לאתבנאה בגופא, הכי כד מסתלק מן עלמא וספדין ליה אתו הנך נשמתין דלא זכו למיעל לגנתא ומתחברי בהדיה בההוא הספדא, ובההוא זכו זכאן לאתבנאה בהאי עלמא בגופי, והיינו רזא דצדיקיא מולידין במיתתהון יותר מבחייהון. ועוד שם דף מ״א ב׳. בסליקו דצדיקיא נפקין כמה משריין קדישין לקדמותיה, ובהכי מתקדשין עלמין כלהו ומתוסף בהו רוח קדשא ע״כ. ז״ש כת אחת אומרת יבא שלום, היינו המבשרים שהצדיק בא, ואח״כ הולך נכוחו, היא כת אחרת של מה״ש האומרים לצדיקים שיצאו לקראתו, ואמר בלשון יחיד לפי שהם בני גילו, כמ״ש בזהר פ׳ ויחי רי״ח א׳ (דהא תנינן, בשעתא דבר נש אסתלק מעלמא, אבוי וקריבוי משתכחין תמן עמיה, וחמא לון ואשתמודע לון, וכל אינון דהוה מדוריה גבייהו בההוא עלמא בדרגא חד, כלהו מתכנשי ומשתכחי עמיה, ואזלין עם נשמתיה, עד אתר דתשרי באתריה.). ואחרי כן כת ג׳ אומרת לצדיקים יבא שלום, שהצדיק הנפטר יעלה למקום מנוחתו בג״ע, ושאר הצדיקים המלוים אותו ינוחו על משכבותם, והדברים כסדרן. ולהפך מזה לרשעים, ג׳ כתות של מלאכי חבלה יוצאות לקראתו, הא׳ אומרת אין שלום, כנגד האומרים יבא שלום לצדיקים. והב׳ אומרת למעצבה ישכב, כמ״ש בזהר שם עמוד ב׳. דאי זכאה לא הוי לא אשתמודעון גביה בר מאינון חייבייא דטרדין לון בכל יומא בגהינם, וכלהו עציבין ופתחין בווי ומסיימין בווי. וזה כנגד האומרת הולך נכוחו, שבאים לקראתו ושמחים בו כשהוא צדיק. והג׳ אומרת רדה והשכבה את ערלים. להפך מן הצדיקים ינוחו על משכבותם. ואמנם לדרך זו נלך כי אלה הם הג׳ דברים שהצדיק נפטר מן העולם. כי כנגד שהצדיקים נלחמים עם יצרם וכשמתים הם נחים, לכן כת א׳ אומרת יבא שלום, שעתה ינוח בשלום מתגרת היצה״ר. והב׳ שמפני הרעה העתידה לבא נאסף הצדיק, כת ב׳ אומרת הולך נכוחו, כי הצדיק מכפר על הדור, שעושים תשובה באמרם אם בארזים נפלה שלהבת, ובזה גם הוא זוכה והולך נכוחו בדרך ישרה לגן עדן. והג׳ כדי שבניו יירשו מקומו, כת ג׳ אומרת יבא שלום ינוחו על משכבותם, שיובן היטב עם מ״ש ז״ל (ב״ב קטז.), דוד שהניח בן כמותו נאמרה בו שכיבה. ואמר זה ל׳ רבים דברא מזכי אבא, וגם על אמו אומרים אשרי יולדתו. ולעומתם יאמרו על הרשעים כת אחר כת, כי הא׳ אומרת אין שלום, שאפי׳ אחר מיתתם יצה״ר שופטם, והוא מ״ש בעירובין פ״ב (דף יט.), רשעים אפילו על פתחה של גהינם אינם חוזרים בתשובה, שנאמר ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי (ישעיה סו, כד.). שפשעו בי לא נאמר אלא הפושעים בי, שפושעין והולכין לעולם. והב׳ אומרת למעצבה ישכב, כי ידעו ברע אשר ימצאו לנשארים, והבנים ישאו את עון אבותם כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, כמ״ש ואנחנו עונותיהם סבלנו (איכה ה, ז.). והג׳ אומרת רדה והשכבה את ערלים, שגם בניו ירדו לגהינם, ובפרט אם חטא והחטיא את הרבים שאין מספיקין בידו לעשות תשובה כדי שלא יהא הוא בג״ע ותלמידיו בגהינם, וזהו רדה והשכבה את ערלים, הם שחטאו בשבילו. כל זה ביארנו כפי מ׳ ז״ל בכתובות פי״ב, אך במדרש שוחר טוב מזמור קי״ו אומר שהכת השנית אומרת ינוחו על משכבותם והג׳ הולך נכוחו, והוא כסדר הכתוב. 

ובהפט׳ הסדר במלכים א׳ ב׳ כתוב לאמר, ויקרבו ימי דוד למות ויצו את שלמה בנו לאמר אנכי הולך בדרך כל הארץ וחזקת והיית לאיש. ובב״ר פ׳ צ״ו. ויקרבו ימי ישראל למות. מהו ויקרבו, אמר הב״ה היום קובל עליך לומר כי הוא יקום, כאדם שאומר פלוני קרב על חבירו הוי ויקרבו. וכל מי שנאמרה בו קריבה למות לא הגיע לימי אבותיו. דוד כתיב ביה קריבה, ויקרבו ימי דוד למות. לא הגיע לימי אבותיו. עמרם חיה קל״ז שנה, ומשה לא חיה אלא ק״כ שנה, לפיכך כתיב בו קריבה, הן קרבו ימיך למות (דברים לא, יד.). ויעקב כתיב בו קריבה, שלא הגיע לימי אבותיו ע״כ. וצריך להבין מהו שאמר היום קובל עליך, שכן מצינו בדברים רבה סוף פ׳ וילך (פ׳ ט׳.), הן קרבו ימיך למות (דברים לא, יד.). היום קובל לפני הב״ה, אמר רבש״ע אינני זז ואינני שוקע ומשה קיים. ונלע״ד שיובן עם מ״ש בזהר פ׳ זו רכ״ד א׳, ת״ח כד קריבו אינון יומין קמי מלכא קדישא, אי הוא זכי ובר נש נפיק מעלמא, סליק ועאל באינון יומין, ואינון לבושי יקר דמתלבשא ביה נשמתיה. ואינון יומין הוו דזכה בהו ולא חב בהו וכו׳. הרי שכיון שהצדיק השלים מדת ימיו, דהיינו שהשלים לבושו כמ״ש במ״א, אז הימים שלו קרבים לפני הב״ה ומתאוים לפטירת הצדיק כדי שלא יחטא ויגרעו ימיו ויפגום לבושו, כי הן בקדושיו לא יאמין (איוב טו, טו.). ז״ש הב״ה ליעקב היום קובל עליך לומר כי הוא יקום, כי כבר נשלם לבושך וצריך אתה להתלבש בו, וז״ש כאדם שאומר פלוני קרב על חבירו, דהיינו שלבושו קרב עליו דוקא, וזהו על שהמלבוש הוא על האדם, וכן היה במשה שהיום קבל עליו בעבור זה מפחדו שלא ירד ממדרגתו. וכן במס׳ פ׳ זו, קריבת ימי למיתה ג׳, ויקרבו ימי ישראל למות (בראשית מז, כט.). הן קרבו ימיך (דברים לא, יד.). ויקרבו ימי דוד (מ״א ב׳.). שלשה אלה לא הגיעו לימי אבותיהם וכל א׳ מהם תיקן והשלים לבושו, ולכן קרבו ימיו ויאתיון לומר שיפטר מן העולם עודנו בצדקו.

עוד שם בב״ר פ׳ צ״ו. ואין שלטון ביום המות (קהלת ח, ח.). דוד כתיב בו והמלך דוד זקן (מ״א א׳.). וכיון שנטה למות מה כתיב בו, ויקרבו ימי המלך דוד אין כתיב כאן אלא ויקרבו ימי דוד. ואף יעקב כן כיון שנטה למות התחיל משפיל עצמו לפני יוסף וא״ל אם נא מצאתי חן בעיניך (בראשית מז, כט.). על כל אלה אמר הכתוב ויקרבו ימי דוד למות, הרגיש בעצמו שאין לו עוד ישיבה בעולם, ולכן ויצו את שלמה בנו לאמר שיהיה ממלא מקומו, והוא הדבר אשר דברנו שהצדיק מת כדי שיקומו בניו אחריו, וכ״כ במדרש שוחר טוב סי׳ קי״ז ז״ל, אילולי ששואלים מיתה הצדיקים בפיהם לא היו מתים. באברהם כתיב ואנכי הולך ערירי (בראשית טו, ב.). בדוד כתיב אנכי הולך בדרך כל הארץ (מ״א ב׳.). אמר הב״ה יסתלקו אלו מפני אלו וכו׳. לכן אמר דוד אנכי הולך בדרך כל הארץ, שאני שואל המיתה כדי שתעמוד במקומי ולפיכך וחזקת והיית לאיש. ועוד אנכי הולך בדרך כל הארץ כדי להנצל ממלחמת היצה״ר שכל ימי היותי הוצרכתי להתגבר עליו ועתה ראוי שיתקיים בי ושם ינוחו יגיעי כח (איוב ג, יז.). וחזקת והיית לאיש. להרגיז יצ״ט על יצה״ר. ולפי שאז היה שלמה בן י״ב שנה שעדין לא נקרא איש, לכן אמר וחזקת והיית לאיש, כמ״ש (ע״א יט.), אשרי מי שמתגבר על יצרו כאיש. וכדי שלא תבא רעה לעולם אחרי מותי, כי מפני הרעה נאסף הצדיק. ושמרת את משמרת ה׳ אלקיך, אפשר שכאן צוהו שיעשה משפט וצדקה לכל עמו כמו שהוא היה עושה בימיו, וזהו ללכת בדרכיו, שכן כתוב ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט (בראשית יח, יט.). וזהו משפט שיש בו צדקה זה ביצוע (סנהדרין ו:). למען יקים ה׳ את דברו אשר דבר עלי וכו׳ לא יכרת לך איש מעל כסא ישראל, וזה היה בימי יואש, שכן אמרו בפ׳ חלק (סנהדרין צה:), אלמלא לא נשתייר אביתר לאחימלך לא נשתייר מזרעו של דוד שריד ופליט, הכא אשתייר יואש, התם אשתייר אביתר ע״כ. וראה כמה עמקו מחשבותיו ית׳ כי כשם שאביתר הכהן נשתייר ע״י דוד כך יואש בן דוד נשתייר ע״י יהוידע הכהן, והוא מ״ש בשמואל א׳ כ״ב. ויאמר דוד לאביתר וכו׳ אנכי סבותי בכל נפש בית אביך. כי בסבתי נהרגו כהני נוב ובשביל זה נגזר עלי לכלות זרעי. לכן שבה אתי אל תירא כי אשר יבקש את נפשי יבקש את נפשך, שאם תמות אתה יכלה זרעי מכל וכל, וזהו כי משמרת אתה עמדי, ראוי לי לשמרך כבבת עיני. וז״ש דוד למען לא יכרת אי״ש אותיות יא״ש, ונק׳ כן לפי שנתיאשו ישראל מזרע בית דוד אלולי שנחבא יואש שבע שנים. והרי אלה ג׳ הנהגות שצריך לכל אדם וכ״ש למלך. כי כנגד הנהגת עצמו אמר וחזקת והיית לאיש. וכנגד הנהגת ביתו ושמרת את משמרת ה׳ אלקיך ללכת בדרכיו, וכמ״ש באברהם למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו וכו׳. וכנגד הנהגת מדינתו לא יכרת לך איש מעל כסא ישראל, ולזה נמשך מ״ש אחריו וגם אתה ידעת את אשר עשה לי יואב בן צרויה וכו׳. כי הנה בפ״ב דיומא (דף כב:), א״ר יהודה אמר רב מפני מה נענש שאול, מפני שמחל על כבודו, שנאמר ובני בליעל אמרו וכו׳ (ש״א י׳.). ופרש״י ז״ל, נענש שאול לבא לידי דבר שעליו ניטל ממנו המלכות, מפני שמתחלת מלכותו מחל על כבודו וגילה על עצמו שאינו כדאי למלוך ע״כ. ז״ש כיון שאני בוטח בה׳ לא יכרת לך איש מעל כסא ישראל, ראוי שתחזיק מלכותך בדמים ולא תמחול על כבודך. ולכן וגם אתה ידעת וכו׳ כי לא לבד אנכי ידעתי אלא גם אתה, שהראה הכתב שכתבתי לו הבו את אוריה אל מול פני המלחמה וכו׳, ובזה פגם בכבודך ג״כ שאתה בנה של בת שבע. ובזה יובן מ״ש את אשר עשה לי יואב בן צרויה אשר עשה לשני שרי צבאות ישראל וכו׳. דהיל״ל ואת אשר עשה לשני שרי וכו׳. שהכונה שעשה לי בכח מה שעשה להם בפועל, כי הנה ידענו שהמלבין פני חבירו ברבים כאילו שפך דמו (ב״מ נח:). וכשם שהרג לאבנר ועמשא כך הרג אותי בכח, להלבין פני נגד כל ישראל. ולפי שהמלבין וכו׳ אין לו חלק לעולם הבא (סנהדרין קז.). ועשית כחכמתך להענישו בעה״ז, ולא תוריד שיבתו בשלום שאול, כדי להיות לו חלק לעה״ב. וסמך כאן ולבני ברזילי הגלעדי תעשה חסד (מ״א ב׳.). אע״פ שאין מקומו לכאן כי היה לו לסמוך פורענות לפורענות, והנה עמך שמעי בן גרא, שהיה קודם דבר ברזילי כנר׳ מהכתובים. ואפשר לומר כי שתים אלה של יואב ושל ברזילי צוהו לעשותם תכף ומיד, כמו שנראה מהסיפור הבא אחר זה. אך של שמעי צוהו להמתין לפי שהוא היה רבו והיה צריך עדין ללמוד ממנו תורה, ולכן א״ל והנה עמך וכו׳, כלומר כבר הוא צריך להיות עמך תמיד וכמו שנזכיר לקמן. עוד אפשר לומר שסמך דבר ברזילי ליואב לפי שכל מה שהיה ביואב לגנאי היה בברזילי לשבח. וז״ש כי כן קרבו אלי בברחי מפני אבשלום אחיך. כי כבר אז״ל (סנהדרין מט.), ואחרי אבשלום לא נטה (מ״א ב׳.). שבקש לנטות ולא נטה לפי שעדין לחלוחית של דוד קיימת ופחד ממנו. וגם כשדוד נצח לאבשלום והיה לו לפחוד ממנו הרג את עמשא אשר שם על הצבא. ולהפך מזה עשו ברזילי ובניו, שכן כתוב בשמואל ב׳ י״ז. ויהי כבא דוד מחנימה ושובי בן נחש מרבת בני עמון ומכיר בן עמיאל מלא דבר וברזילי הגלעדי מרוגלים משכב וספות וכו׳ הגישו לדוד ולעם אשר אתו לאכול וכו׳. וקשה למה אמר ולבני ברזילי וכו׳ ולא צוה לעשות חסד לשובי בן נחש ולמכיר בן עמיאל שגם הם קרבו אליו בברחו מפני אבשלום בנו. ולכאורה נוכל לומר כי ברזילי הרבה לעשות יותר מהאחרים. כי שם בשמואל ב׳ י״ט נאמר, וברזילי הגלעדי ירד מרוגלים ויעבור את המלך בירדן וכו׳ וברזילי זקן מאד והוא כלכל את המלך בשיבתו במחנים וכו׳. הרי שברזילי התמיד לכלכל את המלך וללוותו בחזרתו מה שלא עשו האחרים אלא לשעה. אך נלע״ד לומר דבר טוב מאד, והוא עם מ״ש שם בילקוט שמואל ב׳ י״ז. ושובי בן נחש זה חנון בן נחש, ולמה נקרא שמו שובי, שעשה תשובה ודאי ע״כ. וזה לפי שנבאש בדוד בעבור מה שעשה למלאכי דוד כששלח לנחמו על מיתת אביו ככתוב בשמואל ב׳ י׳. וכשדוד ברח הקדים לעשות לו חסד. וכן מכיר בן עמיאל החזיק למפיבושת בן שאול שהיה רוצה ליקח המלכות מיד דוד ככתוב שם, וגם הוא יצא לקראת דוד להראותו כי לבו שלם עמו. ולכן די במה שעשו אלו השנים לכפר עליהם ולא תצא כאש חמתו של דוד נגדם. ואין צריך לשלם להם גמול ממעשה ידיהם. אך ברזילי ובניו שלא מצינו בהם דופי נגד דוד, וגם שהרבו מאד לעשות לו חסד, לכן מן הראוי הוא ולבני ברזילי וכו׳. כי הוא זקן מאד מעותד למיתה ובניו יקומו תחתיו, והיו באוכלי שלחנך. כי כן קרבו אלי, ומדה כנגד מדה לא בטלה. ועוד שם בילקוט, כיון שראה דוד כן התחיל אומר מאלו הייתי מתירא והשלימו לי, אינו מהם אלא מאת הב״ה, שנאמר ברצות ה׳ דרכי איש וכו׳ (משלי טז, ז.). ואין זה אלא על שובי בן נחש ומכיר בן עמיאל שהיו שונאיו ומבקשים רעתו. ולכן אם באו לעזרתי לא מהם היה אלא מהב״ה, ולכן אין לי שום חיוב להיטיבם. אך ברזילי שבא מעצמו בלי סבה תעשה חסד וכו׳, אך עדין יש לתרץ דבאמרו תעשה חסד נראה שלא הקדימו לו טובה, והרי הוא אומר כי כן קרבו אלי, וא״כ היל״ל תעשה טובה או תשלם גמול. לכן צריך לומר שבאמרו תעשה חסד כונתו שיעשה יותר ממה שעשו לו, כי כן דבר המלך להרבות טובה כיד המלך, וז״ש ולבני ברזילי הגלעדי תעשה חסד לכל צרכיהם, ומלבד זה והיו באוכלי שלחנך כי כן קרבו אלי, וזה אינו חסד רק חיוב. דאל״כ היל״ל ולבני ברזילי תעשה חסד לאכול על שלחנך. אלא ודאי תעשה חסד לעת הצורך. ועוד והיו באוכלי שלחנך לתשלום גמול. ואפשר עוד לומר כי החסד הוא להיות מאוכלי שלחנך. כי מן הדין אני חייב לזונם כאשר עשו לי. אך מצד החסד יאכלו על שלחנך דוקא, שהוא כבוד גדול לאכול על שלחן המלך.

והנה עמך שמעי בן גרא וכו׳ (מ״א ב.). בברכות פ״ק (דף ח.), אר״י אמר רב לעולם ידור אדם במקום רבו, שכל ימים שהיה שמעי בן גרא קיים לא נשא שלמה את בת פרעה, והתניא אל ידור, ל״ק הא דכייף ליה, הא דלא כייף ליה. ופרש״י אם כפוף הוא לרבו לקבל תוכחתו ידור אצלו, ואם לאו טוב להתרחק ממנו ע״כ. לכן אמר דוד והנה עמך, כי להיותו רבך טוב לך שידור אצלך כדי שתהיה כפוף לו ותקבל תוכחתו. ואפשר לומר כי דוד רמז לשלמה את אשר יעשה לשמעי מכ״מ, כי הנה כתוב בשמואל ב׳ י״ו. ובא המלך דוד עד בחורים והנה משם איש יוצא ממשפחת בית שאול יוצא יצוא ומקלל, שהכפל להורות לשלמה שידינהו גם הוא ביציאה, כמו שצוהו והיה ביום צאתך וכו׳. ועתה אל תנקהו. יובן עם מ״ש בילקוט מלכים ב׳ י״ט. היום יומת איש וכו׳. ראה דוד ברוח הקדש אדם עומד ממנו ועתיד לעשות תשועה גדולה ונקרא איש יהודי, בזכותו ניצל ע״כ. לפיכך לא רצה דוד להמיתו כי ראה שמרדכי עתיד לצאת ממנו. ולכן אמר לשלמה, ועתה שכבר יצא ממנו מרדכי אל תנקהו. ואעפ״י שנשבעתי לו אם אמיתך בחרב, איש חכם אתה להמיתו במיתה אחרת, וידעת את אשר תעשה לו.

הרי למדנו על ג׳ דברים נגזרה על הצדיקים מיתה. ובזה נבא לביאור הפ׳ בהקדים מ׳ ז״ל בב״ר פ׳ צ״ו. הוא המ׳ שהקדמנו. וצריך להבין מה המה אלה הג׳ טעמים, ולמה לא די בא׳, ועוד למה הוצרך לומר בכל א׳ מהם למה היא סתומה, שהיה יכול לומר בקצור ד״א מפני וכו׳. מבלי שיאריך לומר בכל טעם למה היא סתומה. אמנם ראה ראינו מ״ש בסוף הפ׳ הקודמת, ויושב יוסף את אביו ואת אחיו ויתן להם אחוזה בארץ מצרים במיטב הארץ בארץ רעמסס כאשר צוה פרעה (בראשית מז, יא.). ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו וכו׳ (שם יב.). ואח״כ כתיב ולחם אין בכל הארץ וכו׳ (שם יג.). וקשה דהפסוקים האלה אין מקומם לכאן רק בפ׳ מקץ אחרי שכתב ותרעב כל ארץ מצרים וכו׳ (בראשית מא, נה.). שם היה ראוי לכתוב כל סיפור זה, ויתום הכסף וכו׳ (בראשית מז, טו.). ויביאו את מקניהם אל יוסף וכו׳ (שם יז.). ועוד למה האריכה התורה בספורים אלה, כי מה לנו לידע איך יוסף קנה כל אדמת מצרים לפרעה, וכל אותם הפסוקים שנראים כמיותרים. ועוד שהרי כיון שבא יעקב למצרים פסק הרעב. ולמה המתין לכתוב כל מעשה מצרים אחר ביאת יעקב לשם, שאין זה סדר הענין. לכן נלע״ד שהכל יובן עם הא דאיתא בזהר פ׳ וישב דף קפ״ד א׳ ז״ל, אשכחנא בספרי קדמאי דבעיין אלין בני יעקב לשלטאה על יוסף עד לא יחות למצרים, דאילו הוא יחות למצרים ואינון לא שלטו ביה בקדמיתא, יכלי מצראי לשלטאה לעלמין עלייהו דישראל, ואתקיימא ביה ביוסף דאזדבן לעבדא ואינון שלטו עלוהי, ואע״ג דיוסף הוא מלכא לבתר ומצראי הוו עבדין ליה, אשתכחו ישראל דשלטו על כלהו עכ״ל. ובפר״א פ׳ כ״ו איתא, שפרעה נתן לשרה את ארץ גושן לאחוזה, לפיכך ישבו ישראל בארץ גושן שניתנה לשרה כדלעיל.

ובזה יובן הכתוב אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך (בראשית יב, יג.). וכתב רש״י ז״ל יתנו לי מתנות ע״כ. והלא כמו זר נחשב שאברהם אבינו ע״ה שקיים כל התורה כלה (יומא כח:). וכתוב ושונא מתנות יחיה (משלי טו, כז.) שיביא את אשתו לידי נסיון כדי לקבל מתנות מפרעה. אך בב״ר סוף פ׳ מ׳ איתא ז״ל, ולאברם היטיב בעבורה וגו׳ (בראשית יב, טז.). אמר הב״ה לאברהם צא וכבוש את הדרך לפני בניך וכו׳. וכבר פי׳ מ׳ זה במקומו. ומשם למדנו שרצה הב״ה שאברהם ירד למצרים להכין לבניו הדרך, ולכן נתן בלב פרעה לתת לשרה את ארץ גושן להיות להם לאחוזה בעת גלותם, ושלח לפניהם איש זה יוסף, כדי שיתן טרף לביתו של יעקב ולא יזונו מתחת יד מצרים. וזאת היתה לאברהם שאמר למען ייטב לי בעבורך, יתנו לי מתנות, כדי שימצא מקום מוכן לפניו לישב שם בטח. ולכן כתוב שם ויושב יוסף את אביו ואת אחיו, שהושיבם בבתיהם ספונים, ויתן להם אחוזה בארץ מצרים, שאע״פ שהיו במצרים עכ״ז היו כמו בא״י, במיטב הארץ בארץ רעמסס כאשר צוה פרעה, ר״ל פרעה הראשון שהיה בימי אברהם, שאעפ״י שהוצרך לשלוח לשרה, כתוב ויצו עליו פרעה אנשים וישלחו אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו (בראשית יב, כ.). וכתוב שם בפר״א, ששלחה היא וכל שטרי מתנותיה עמה. ובזה ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו ואת כל בית אביו. ולא הוצרכו ליזון מתחת יד מצרים. ולא זו בלבד אלא לחם לפי הטף. דהיינו אף לאותם שיבאו ויולדו אחריהם. ולהורות איך יוסף ידע את הדבר והבין בחכמתו להכין מזון לאחיו ובית אביו, סיפר הכתוב ולחם אין בכל הארץ וכו׳ (בראשית מז, יג.). וילקט יוסף את כל הכסף וכו׳ (שם יד.). ואח״כ ויקן יוסף את כל אדמת מצרים לפרעה כי מכרו מצרים איש שדהו כי חזק עליהם הרעב (שם כ.). ויש בפ׳ זה כמה יתורים, שהרי כיון שכתב ויקן יוסף, למה הוצרך לומר כי מכרו מצרים. ועוד למה נתן טעם כי חזק עליהם הרעב, שכבר נראה מהפסוקים הקודמים. ועוד למה חזר ואמר ותהי הארץ לפרעה (בראשית מז, כ.). שהרי כבר כתב ויקן יוסף את כל אדמת מצרים לפרעה. אמנם בפ׳ חזקת הבתים (ב״ב מז:), אמר רב הונא תליוה וזבין זביניה זביני דאגב אונסיה וזוזי גמר ומקני, ואי מסר מודעה לא הוו זביני. ואיתא בטור ח״מ סי׳ ר״ה. ודוקא באונסא דאתי מאחריני אותו מבטל המקח, אבל אונסא דאתי ליה מנפשיה, כגון שמוכר מפני שהוא דחוק למעות לא. ואפילו באונסא דאתי ליה מאחריני דוקא שאנסוהו למכור אבל אם לא אנסוהו למכור אלא ליתן מעות, ומחמת שלא היו לו מעות הוצרך למכור, לא הוי אונס וזביניה זביני ע״כ. זהו שבא הכתוב להגיד כי כל מה שעשה יוסף כך הדין נותן. ויקן יוסף את כל אדמת מצרים לפרעה. וכדי שלא נאמר שאין קנייתו כלום כי באונס מכרו, לכן חזר ואמר כי מכרו מצרים איש שדהו, כי מרצונם הטוב הם מכרו, שהרי הם באו מעצמם ואמרו קנה אותנו ואת אדמתנו בלחם. ואפילו תאמר שאנוסים היו מתוך הרעב, הרי אונס זה אינו מבטל המכירה, כי חזק עליהם הרעב, והוא אונסא דאתי ליה מנפשיה, כגון שמוכר מפני שהוא דחוק למעות, וזה לא נק׳ אונס כמו שאמרנו, ובזה ותהי הארץ לפרעה קנייה עולמית, שפויה בידו בלא שום ערעור ופקפוק. והראיה על זה ואת העם העביר לערים (בראשית מז, כא.). להראות העמים והשרים כי לו כל הארץ, וכבר פי׳ זה במקומו. ואעפ״י שקנה הארץ לפרעה, הלא פרעה אמר ליוסף אתה תהיה על ביתי, ולכן שלח לומר ליעקב שמני אלקים לאדון לכל מצרים (בראשית מה, ט.). וישימני לאב לפרעה וכו׳ (שם ח.). ובזה רדה אלי אל תעמוד (שם ט.). ועוד וישבת בארץ גושן (שם י.). כי המלכות שלך היא. ולכן כתוב וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן (בראשית מז, כז.). דאיתא בזהר פ׳ וישלח קע״ד א׳. בזמנא דיעקב לא הוה בין שנאין ולא הוה בארעא אחרא קרי ליה ישראל. וכד הוה בין שנאין או בארעא אחרא קרי ליה יעקב ע״כ. וכיון שהיה בארץ גושן הוי כאילו היה בא״י, ולכן כתוב וישב ישראל. וז״ש הב״ה לאברהם כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם (בראשית טו, יג.). היינו למצרים שאינה שלהם שכבר קנה אותה יוסף, וזהו שהגיד הכתוב ויחי יעקב בארץ מצרים (בראשית מז, כח.). שאע״פ שלהיותו במצרים ח״ל נק׳ בשם יעקב, עכ״ז ויהי ימי יעקב שני חייו. לא אמר ויהיו רק ויהי שכלם שוים לטובה, ודוק שביעקב לא נאמר שנה בכל כלל וכלל כמו בשרה ואברהם, רק כלל הכל שבע שנים וארבעים ומאת שנה, ולא אמר וארבעים שנה ומאת שנה, כי שם דרשו בת מאה כבת כ׳ ובת כ׳ כבת ז׳. וכן באברהם לפי שעד ע׳ שנה לא נגלה לו הב״ה וגם לא הכיר את בוראו מתחלת היותו. אך יעקב שאפילו בהיותו בבטן אמו כשהיה עובר על פתחי בית המדרש היה מפרכס לצאת, וכל ימי היותו היה עוסק בתורה, אמר ויהי ימי יעקב וכו׳. כלם שוים לטובה. רק במנין המועט אמר שבע שנים, מהטעם הכתוב בזהר בריש פ׳ חיי שרה, מאה דאיהו חושבן רב כתיב ביה שנה זעירו דשנין, שבע דאיהו חושבן זעיר אסגי ליה ורבי ליה, דלאו רבי קב״ה אלא לדאזעיר ולא אזעיר אלא לדרבי. ע״ש בתוספתא דף קכ״ב ב׳ (זכאה איהו מאן דאזעיר גרמיה בהאי עלמא. כמה איהו רב ועלאה בההוא עלמא. והכי פתח רב מתיבתא מאן דאיהו זעיר איהו רב, מאן דאיהו רב איהו זעיר. דכתיב ויהיו חיי שרה וגו׳. מאה דאיהו חושבן רב כתיב ביה שנה, זעירו דשנין חד אזעיר ליה. שבע דאיהו חושבן זעיר אסגי ליה ורבי ליה דכתיב שנים. ת״ח דלא רבי קב״ה אלא לדאזעיר, ולא אזעיר אלא לדרבי. זכאה איהו מאן דאזעיר גרמיה בהאי עלמא, כמה איהו רב בעלויא לההוא עלמא.).

הנה כי כן כל הענין נאמר בפ׳ ויגש יען כי שם הגיד הכתוב מה שעשה יוסף כדי שלא יזונו ישראל מתחת יד מצרים. והוא מש״ה בהושע י״א. כי נער ישראל ואוהבהו וכו׳. שהראה להם חבה יתירה ברדתם למצרים במה שעשה להם כמה טובות, ובפרט ולא ידעו כי רפאתים (הושע יא, ג.). שהקדמתי להם רפואה למכה, בחבלי אדם אמשכם. כמו שפי׳ רז״ל (ב״ר פ׳ פ״ו. ד״א בחבלי אדם אמשכם (הושע יא, ד). זה יוסף, וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור (בראשית לז, כח). בעבותות אהבה, וישראל אהב את יוסף מכל בניו (בראשית לז, ג).), שהוריד תחלה ליוסף כדי שיעקב ירד שם בגלות בגדולות ובנפלאות בעבותות אהבה. וזה במה שהספקתי מזונותם ע״י יוסף, שבזה הסרתי מעליהם עול גלות, וזהו ואהיה להם כמרימי עול על לחיהם. כי אם ח״ו היו נזונים מתחת יד מצרים לא היו יוצאין משם לעולם, וכמ״ש בזהר בכמה מקומות. ואני קדמתי לשלוח שם ליוסף, ואט אליו אוביל. וכן כתוב בתהלים סי׳ נ״ה. השלך על ה׳ יהבך והוא יכלכלך. ובזה לא יתן לעולם מוט לצדיק, כי אם ילך בגלות לא תהיה מיטתו מיטת עולם.

נחזור אל המ׳ דשפיר קאמר למה פ׳ זו סתומה מכל הפרשיות של תורה, לפי שאין כאן שום פסקא כשאר הפרשיות סתומות, אלא שכיון שנפטר אבינו יעקב התחילה שעבוד מצרים על ישראל. כבר כתבנו במקום אחר שהכונה כמ״ש בזהר פ׳ ויחי דף רי״ו ב׳. בתר דנחת יעקב למצרים אקרי ויחי, חמא לבריה מלכא, חמא לכל בנוי בתענוגי ובתפנוקי מלכין והוא יתיב ביניהון כחמר טב על דורדייה. ובתר הכי איתא שם בזהר רמ״ט א׳. ת״ח מצראי כלהו חכימין הוו ואסתכלו דבזמנא דיעקב בעלמא לא אית עמא דשלטא על בנוי, וידעו דהא ישתעבדו בהו בישראל זמנין סגיאין, כיון דמית יעקב חדו אסתכלו מה יהא בסופא ע״כ. הרי שפיר קאמר התחילה שעבוד מצרים על ישראל, שאעפ״י שעדין יוסף קיים כבר קוו המצרים להשתעבד בישראל. ולכן הפ׳ הזאת סתומה לגמרי להורות על זה כי וישב ישראל בארץ מצרים וכו׳ היה דוקא כל ימי יעקב ולא יותר, וזהו ויפרו וירבו מאד (בראשית מז, כז.). ויחי יעקב (שם כח.). סמוך לגמרי. אך אחרי מות יעקב לא היה כן כנז׳, והוא מ״ש רש״י ז״ל, לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם. שיובן עם מ״ש בי״ט פ״ד (דף לב:), כל המצפה לשלחן חבירו עולם חשך בעדו, אף חייו אינן חיים. ולהיות שהשבטים היו מצפים לשלחן יוסף לכן נסתמו עיניהם, כדאמרן עולם חשך בעדו. ולבם היינו שחייהם לא היו חיים, וז״ש ויהי ימי יעקב שני חייו, שליעקב היו שנות חיים אך לבניו לא כן, שכן אמרו לו ישטמנו יוסף (בראשית נ, טו.). וכמו שביארנו במקום אחר.

ד״א למה היא סתומה מפני שבקש לגלות את הקץ ונסתם הימנו. כי לטעם ראשון היה ראוי שיעשנה סתומה אחרי מות יעקב, דהיינו בסוף הפ׳ ותחלת פ׳ שמות ששם נזכרה מיתת יעקב, ועוד שדי שתהיה סתומה כשאר הפרשיות סתומות ונדרוש סמוכין, כמ״ש בכמה מקומות למה נסמכה וכו׳. ותירץ מפני שבקש לגלות את הקץ. ויובן עם ביאור הפסוקים ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף ויאמר לו וכו׳ (בראשית מז, כט.). ויאמר אנכי אעשה כדבריך (שם ל.). דקשה שכיון שיוסף קבל עליו לעשות מצות אביו למה הוצרך להשביעו עוד, שהרי כבר נשבע באמרו שים נא ידך תחת ירכי וכו׳ אל נא תקברני במצרים. ואם השבעה לי (בראשית מז, לא.). חוזר למ״ש שים נא ידך תחת ירכי (שם כט.). שזו היא השבועה, למה כתב זה למעלה שים ידך תחת ירכי והשבעה לי, וכמ״ש באליעזר עבד אברהם, שים נא ידך תחת ירכי (בראשית כד, ב.). ואשביעך וכו׳ (שם ג.). אך בזהר פ׳ זו דף רכ״ב א׳ ז״ל, כיון דיעקב הוה ידע דבנוי ישתעבדון בגלותא תמן במצרים אמאי לא אתקבר תמן, בגין דיגין זכותיה על בנוי וכו׳, בג״כ בעא לסלקא גרמיה ממצרים, חד דלא יעבדו מיניה דחלא, דהא חמא דקב״ה זמין לאתפרעא מדחליהון, וחד דחמא דשכינתא ישוי מדוריה בין בנוי בגלותא, וחד בגין דיהוי גופיה דייר בין גופייהו דאבהתוי ולא יתמני עם חייביא דמצראי. עוד שם ע״ב, א״ל יעקב ליוסף, בהאי רשימא קדישא אומי לי דלא יתקבר בין אינון מסאבין, ואי תימא הא יוסף דנטיר ליה על כלא אמאי אתקבר בינייהו, אלא תנינן וכו׳, אוף הכא יוסף במיא אתרמי ארונא דיליה, אמר קב״ה אי יוסף אסתלק מהכא גלותא לא אתקיים, אלא תהא קבורתיה באתר דלא אסתאב ויסבלון בני ישראל גלותא ע״כ. זש״ה ויקרבו ימי ישראל למות, והיה מתירא להקבר שם במצרים שמא יעשוהו ע״ז ויטמא בריתו בין המצריים. אך מצד אחר היה קשה לו לעזוב את בניו שם בגלות והוא יקבר בא״י שאז אין זכותו מגין עליהם. מה עשה ויקרא לבנו ליוסף, דהיל״ל ויקרא ליוסף בנו, אך הכונה ויקרא לבנו שכיבד אותו יותר מדאי, ובשעה שא״ל הלא אחיך רועים בשכם וכו׳ ויאמר לו הנני (בראשית לז, יג.). כי אעפ״י שידע שאחיו שונאים אותו נזדרז למצות אביו. ועוד ליוסף ל׳ תוספת, שהיה מוסיף מצות ומע״ט ודומה לו בכל דרכיו, כי בן זקונים הוא לו (שם ג.). שכל מה שלמד משם ועבר מסר לו. ויאמר לו אם נא מצאתי חן בעיניך (בראשית מז, כט.). כלומר שאלה אחת אני שואל אליך שכוללת שתים. שים נא ידך תחת ירכי לישבע לקיים דברי, וגם שכשם שקיימתי כל ימי בריתי בטהרה כך אל נא תקברני במצרים. וזהו ועשית עמדי חסד ואמת, כי החסד הוא לפנים משורת הדין, ואמת הוא בשורת הדין. אך החסד אשר תעשה עמדי הוא שתשאר אתה במצרים, שזו שאלה אחת כדי שלא ישארו בני בלי זכות שיגין עליהם. והאמת אל נא תקברני במצרים, כי אתה חייב בזה כיון שבשבילך ירדתי למצרים. ולפי שאתה יכול לומר שעתה תקברני במצרים, ובהגיע גאולת ישראל ישאו אותי לא״י כשאר השבטים, אמר בפירוש אל נא תקברני במצרים אפילו עתה באקראי, והטעם ושכבתי עם אבותי וכו׳. לרמוז לג׳ הטעמים הנ״ל, כי כדי שלא יעשוני מצרים ע״א, וכשם שנפרעין מן העובד כך נפרעים מן הנעבד. ושכבתי עם אבותי, ולא אהא רשע בפני עצמי. ונשאתני ממצרים, לי ולא לך, דשכינתא ישוי מדוריה בין בני בגלותא אם תשאר אתה במקומי. וכנגד דיהוי גופיה דייר בין גופייהו דאבהתוי, וקברתני בקבורתם. ויאמר אנכי אעשה כדבריך, דמלת אנכי מיותרת דדי שיאמר אעשה כדבריך. אלא השיבו יוסף על שאלותיו. כי מה שאמרת שאשאר אני במצרים. אנכי מוכן לעשות רצונך ואנכי אעכב בה. וכנגד מה שאמרת וקברתני בקבורתם אעשה כדבריך. ולכן טעם מפסיק שהיא הטפחא באנכי, לרמוז שהוא טעם א׳ ואעשה כדבריך דבר אחר, ויאמר השבעה לי וכו׳. זאת השבועה אפשר שהיא על מה ששאל ממנו שישאר הוא במצרים. כי הראשונה היתה אל נא תקברני במצרים. וכששמע שגם הודה לו לישאר במצרים באמרו אנכי. א״ל גם על זה השבעה לי. ואפשר עוד לומר אם ייטב בעיני ה׳ במה שמצאתי בפר״א פ׳ מ״ח וז״ל, ר״א אומר חמש אותיות שנכפלו בתורה כלם יסוד גאולה וכו׳, פ״ף בו נגאלו אבותינו ממצרים, שנאמר פקוד פקדתי אתכם, ולא נמסרו האותיות אלא לאברהם אבינו, ואברהם מסרן ליצחק ויצחק ליעקב, ויעקב מסרן ליוסף ויוסף מסרן לאחיו, ואשר בן יעקב מסר סוד הגאולה לסרח בת אשר וכו׳. וצריך להבין היכן מצינו שמסר יעקב ליוסף האותיות, דבשלמא יוסף לאחיו כתוב בסוף פ׳ זו, ואלקים פקוד יפקוד אתכם וכו׳ (בראשית נ, כד.). אך יעקב ליוסף לא מצינו. שלכן אפשר שכאשר א״ל יוסף אנכי, שישאר שם במקומו כנז׳ אז מסר לו סוד הגאולה, דהיינו מ״ש במ׳ אם כל חי חלק ג׳ סי׳ כ״ח. כי פקו״ד גי׳ ק״ץ. דהיינו שכמנין פקו״ד יפקוד ויחסר מת׳ שנה וישארו רד״ו, וז״ש בהגדה שהב״ה חישב את הקץ וכו׳. ואז השביעו יעקב ויאמר השבעה לי, כמו שעשה יוסף כשמסרו לאחיו וישבע יוסף וכו׳ (בראשית נ, כה.). בפ׳ זו. כל זה היה בשעה שקרא יעקב ליוסף, אבל בעת מותו ויקרא יעקב אל בניו וכו׳ (בראשית מט, א.). בקש לגלות את הקץ. היינו הקץ האחרון ונסתם ממנו שנסתלקה ממנו שכינה. ולכן פ׳ זו סתומה משאר הפרשיות לרמוז לזה, ולפי שמאז התחיל לגלות את הקץ של מצרים כדלעיל, ואח״כ בקש לגלות הקץ האחרון, לכן נסתמה הפרשה שם. ולפי שעדין יקשה למה היא סתומה ולא הפ׳ של ויקרא יעקב, דהוה לה להיות סתומה לגמרי כפ׳ ויחי, ולא די זה אלא שהיא פתוחה, לכן אמר טעם שלישי מפני שנסתמו ממנו כל צרות שבעולם. והוא מ״ש בילקוט פ׳ ויצא ע״פ ויפגע במקום (בראשית כח, יא.) ז״ל, יעקב אבינו היה בטובה כל אותן השנים שהיה במצרים, לפיכך העלה עליו הכתוב כאילו היה בטובה כל ימי חייו. וכן כתוב בזהר פ׳ זו דף רי״ו ב׳, ר״ש אמר מה כתיב לעילא, וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן (בראשית מז, כז.). וכתיב ויחי יעקב (שם כח.). דלא אתחזי לאפרשא בין דא לדא, כדין אקרי ויחי יעקב, ולא פריש בין ויפרו וירבו מאד לויחי יעקב, והוה דמי בגרמיה כמה דלא אעבר עליה צערא ביומוי ע״כ. הרי מבואר שלכך נסתמה פ׳ ויחי, לפי שבבואו למצרים ליוסף נסתמו ממנו כל הצרות שעברו עליו. והרי זה כולל כל מה שהתחלנו שגם יעקב נפטר מפני ג׳ דברים, הא׳ מפני שינוח מצרותיו ומתגרת היצר, שכל ימיו היה בצער עד בואו למצרים ואז נח על משכבו בשלום. והב׳ כדי שלא יראה ברע שימצא את בניו, שאחרי מותו התחילה שעבוד מצרים על ישראל כנז׳. והג׳ כדי שיוסף ישאר במקומו במצרים מרכבה לשכינה, כדכתיב ויוסף ישית ידו על עיניך (בראשית מו, ד.).

ולעתיד לבא נאמר בישעיה כ״ה. בלע המות לנצח, ולא ימותו האבות כדי שהבנים יירשו מקומם, כי כלם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם. ומחה ה׳ אלקים דמעה מעל כל פנים, ולא ימות הצדיק מפני הרעה כי כלם יתענגו על רוב שלום ונסו יגון ואנחה. וכנגד היצה״ר וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ, כי היצה״ר נק׳ ערל, והערלה נק׳ חרפה, כדכתיב לא נוכל לתת אחותינו לאיש אשר לו ערלה כי חרפה היא לנו (בראשית לד, יד.). ואז כתוב ואת הצפוני ארחיק מעליכם (יואל ב, כ.). זה יצה״ר שהוא צפון בתוך לבו של אדם (סכה נב. ת״ר ואת הצפוני ארחיק מעליכם (יואל ב, כ). זה יצה״ר שצפון ועומד בלבו של אדם.). כי ה׳ דבר והבטחתו אינה חוזרת ריקם. שהכל נהיה בדברו. והלכו עמים לאורו. ויבנה דבירו. ומושב יקרו. ב״ב אמן. בילא״ו.