דרוש י''ג לשביעי של פסח

אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמר אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים (שמות טו, א).

במדרש (ילקוט ירמיה א', רמז רס"ב): לא ידעתי דבר כי נער אנכי (ירמיה א, ו). אמר לו רוח הקדש, הלא לנער אני אוהב שלא טעם טעם חטא, גאלתי את ישראל ממצרים וקראתים נער, שנאמר כי נער ישראל ואוהבהו (הושע יא, א). ובאהבת נער אני נזכר לכנסת ישראל, שכן כתוב זכרתי לך חסד נעוריך (ירמיה ב, ב). ע"כ.

ימי הילדות והבחרות הבל, ולכן לא יבא במשפט הנער ומעשהו בבית דין של מטה עד י"ג שנה, ובבית דין של מעלה עד עשרים שנה, ולכן נקרא הנער עלם, בן מי זה העלם (ש"א יז, נו). לפי שאז מעשיו נעלמים ואין לו עליהם עונש כלל. ובקהלת רבתי (פ' ג' ג), את הכל עשה יפה בעתו גם את הָעֹלָם נתן בלבם (קהלת ג, יא). אהבת עולם נתן בלבם, אהבת תנוקות נתן בלבם, משל למה הדבר דומה למלך שהיו לו שני בנים א' גדול וא' קטן, הגדול מדבר והקטן מטנף, אעפ"כ הוא אוהב את הקטן יותר מן הגדול ע"כ. המה ראו כי 'הָעֹלָם' כתיב חסר, ולכן דרשו ל' בן מי זה הָעָלֶם, וזהו אהבת עולֵם בצירי הל', שר"ל אהבת תנוקות נתן בלבם. ולכן הוצרך למשל, כי מן הראוי היה שלא לאהוב את התנוקות שנקראו עוללים, מלשון ועוללתי בעפר קרני, איוב י"ו. שפירש רש"י ז"ל ולכלכתי, שכן התנוקות מלכלכים בגדיהם. וכמ"ש שם (קהלת רבתי פ' א) ע"פ הבל הבלים (קהלת א, ב). בן שתים ושלש דומה לחזיר, פושט ידיו בביבין ע"כ. ואם כן לא היה ראוי לאהוב את התנוקות. לכן הביא המשל שאע"פ שהבן הגדול מדבר ומכבד את הוריו והקטן מטנף בגדיו ובגדי אביו, עכ"ז הב"ה נתן בלב האבות לאהוב את הקטנים. ואיתא בזהר חדש פ' תרומה דף ס"ט ד' ז"ל, מאן דאיהו ברוגזא, ייתון לגביה נער וישתכך רוגזיה ויתהדר בחדוה וישוי גרמיה כרביא, וכדין כלא בחידו, ועל רזא דא כתיב כי נער ישראל ואוהבהו (הושע יא, א) עכ"ל. ובילקוט מזמור צ"ב ע"פ עוד ינובון בשיבה (תהלים צב, טו). מעשה בא' שעשה דיאתיקי ואמר לא יהא בני יורש אותי עד שֶׁיֵּעָשֶׂה שוטה. הלך ר' יוסי בר יהודה לשאול המעשה לר' יהושע בן קרחה, והציצו מבחוץ וראה אותו מרגע על ידיו ועל רגליו, וגמי נתון לתוך פיו והוא נמשך אחר בנו, כיון שראו אותו הטמינו את עצמן, נכנסו אצלו שאלו אותו המעשה התחיל משחק. א"ל חייכם שמעשה הזה ששאלתם עכשיו הגיעני. א"ל מכיון שאדם רואה בנים כאילו הוא משתטה ע"כ. הנה זה המוריש לא רצה שבנו יירשנו עד שיהיו לו בנים, כדי שיהיה מטופל בצרכי בניו ולא יבזבז ממונו כדרך מאכל יורשים, וכמ"ש (אבות ה, כז), בן עשרים לרדוף אחר מזונותיו כדי לזון אשתו ובניו. ואפשר שלא רצה לומר בפירוש עד שיהיו לו בנים, כדי שלא יקפוץ לישא אשה שאינה הוגנת לו מאהבת הממון, כי אפשר שהיה נער ורך. ואמר עד שֶׁיֵּעָשֶׂה שוטה, כי אהבת הבנים תגרום לו לעשות מעשים זרים, כמו שעשה ריב"ק, והודה ולא בוש לומר שכך הגיעהו כדי שיבין שאלתם וישיב כהוגן.

עוד בילקוט הושע י"א. ע"פ כי נער ישראל ואוהבהו. זש"ה ויאמר אליו לעיני כל ישראל חזק ואמץ (דברים לא, ז). אמר משה, עם זה שאני מוסר לך, עדין גדיים הם, עדין תנוקות הם, אל תקפיד עליהם על מה שהם עושים, שאף רבונם לא הקפיד עליהם על מה שעשו, שנאמר כי נער ישראל ואוהבהו. ר' יהודה אומר אין לי רשות, הא יש לי רשות אכניסם בצד אהלי רועים. את מוצא כשעמדו על הים היו ממרים, שנאמר וימרו על ים בים סוף (תהלים קו, ז). אמרו המלאכים, הם ממרים ומכעיסים ואתה שותק, א"ל נערים הם ואין מקפידין על הנערים. מה דרכו של תנוק, יוצא מלוכלך ממעי אמו והם שוטפים אותו, אף ישראל ואשטוף דמיך מעליך, וכן ואסוכך בשמן (יחזקאל טז, ט). ואנעלך תחש, ואלבישך רקמה (שם י). את מוצא שירת הים לא אמרו לעצמם, אבל שירת הבאר אמרו לעצמם, אז ישיר ישראל (במדבר כא, יז) ע"כ. המדרש כלו תמוה מאד, ועירובי דברים יש בו, ולכן נקדים לבאר מ' אחר בילקוט יחזקאל ל"ד. ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם (יחקאל לד, לא). אם צאן למה אדם, ואם אדם למה צאן, א"ר יוחנן צאן לעונשים ואדם למתן שכר. אם הם חייבים נוהג בהם כצאן כדי שלא יענשו, ואם עשו מצות נוהג בהן כאדם ליתן להם שכר ע"כ. קשיא להו 'ואתן' צאני ל' נקבה, כי למה לא אמר 'ואתם' ל' זכר. ועוד מאי 'צאני צאן', דדי שיאמר ואתם צאן מרעיתי. לכן פירש כי בזמן שישראל חוטאים ותשש כחם כנקבה מחמת מעשיהם הרעים וראויים לעונש, הב"ה נוהג עמהם כצאן, שחושב אותם כבהמה שעושה מעשיה בלי השכלה. וכן הוא בילקוט תהלים סי' פ' (רמז תתכ"ז). נוהג כצאן יוסף (תהלים פ, ב). אמר אסף רבון העולמים, אם חטאו לפניך כבני אדם, אל תפרע מהם אלא כצאן, שאין להם עון, שאין להם עונש. ז"ש ואתן צאני. שאע"פ שאתם נוהגין כצאן לעשות מעשה בהמה, עכ"ז אני אוהב אתכם שאתם צאן מרעיתי, כצאן החביבה על הרועה. אמנם אדם אתם, כשאתם נוהגים מנהג אדם לעשות מעשים טובים, אז אני אלקיכם לתת לכם שכר חלף עבודתכם, וזהו נאם אד' אלקים. הוי"ה בנקוד אלקים, רחום בדין. 

בזה נבא לביאור המ' הראשון, דקשיא ליה ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו לעיני כל ישראל חזק ואמץ (דברים לא, ז). דמאי חזוק שייך הכא, שהרי א"ל שם (ח'), וה' ההולך לפניך לא תירא ולא תחת. ועוד אם היה זה לחזקו ולאמצו, מהו שאמר לעיני כל ישראל. אלא ודאי שהכונה היתה על ישראל שינהיגם בנחת, וזהו 'חזק ואמץ' לסבול אותם ולא תקצוף עליהם, כי הנה עם זה שאני מוסר לך עדיין גדיים הם, שהם כצאן לעונשים ואני מוסרם לך שלימים. עדין תנוקות הן שדרכם להתלכלך, וכן ישראל אע"פ שחוטאים אינו מענישם תכף, כתנוקות שאינם עומדין בדין. אל תקפיד עליהם על מה שהם עושים כדרך שעשה הב"ה עמהם, שנאמר כי נער ישראל ואוהבהו. וממצרים קראתי לבני, ששלחתי לפרעה, כה אמר ה' בני בכורי ישראל (שמות ד, כב). ולפי שיקשה והלא כעס עליהם במדבר וגזר, במדבר הזה יתמו ושם ימותו (במדבר יד, לה). לכן אמר ר' יהודה שאמר משה ליהושע אין לי רשות. כלומר ליכנס לא"י שאילו היה לי רשות ליכנס לא היו מתים במדבר, שהייתי מכניס אותם בצד אהלי רועים, אלו האבות שוכני עפר בא"י. את מוצא כשעמדו על הים היו ממרים, שאע"פ שראו כמה נסים שעשה עמהם, וימרו על ים בים סוף. ועבר בים צרה (זכריה י, יא). זה פסלו של מיכה (סנהדרין ק"ג:). ולכן המלאכים קטרגו ואמרו, הם ממרים ואתה שותק. א"ל הב"ה נערים הם ואין מקפידים על הנערים. ועוד טעם אחר מה תנוק יוצא מלוכלך ממעי אמו וכו'. שכן אמרו בשמות רבה פ' מ"ג. אשר הוצאת מארץ מצרים (שמות לב, יא). אמר משה רבון העולם, לא ממצרים הוצאתם, ממקום עובדי ע"א, ועכשיו נערים הם, שנאמר כי נער ישראל ואוהבהו ע"כ. ז"ש מה דרכו של תנוק, שכיון שיוצא ממעי אמו מקום מלוכלך, והם שוטפים אותו. אף ישראל יצאו ממצרים עיר מלאה גלולים, ולכן למדו ממעשיהם כי לא מלבם, שכשם שהתנוק בא לו הלכלוך לצאתו ממקום מטונף לא מצד עצמו, כך ישראל לא עבדו ע"א מעצמם רק מתוך מה שלמדום המצרים. ולכן ואשטוף דמיך מעליך, וארחצך במים מטנופת ע"א, ואנעלך תחש ואלבישך רקמה, הם בגדי כהונה שמכפרים על כמה עונות. ולפי שבצאתם ממצרים היו קטנים, לא אמרו שירת הים לעצמם אלא אז ישיר משה ובני ישראל (שמות טו, א). אך שירת הבאר שאז היו גדולים, אז ישיר ישראל (במדבר כא, יז). מעצמם.

ובמדרש חזית (שה"ש רבה ח' א), אחות לנו קטנה (שה"ש ח, ח). אלו ישראל. ר' עזריה בשם ריב"ס לעתיד לבא עתידים כל שרי א"ה באין ומקטרגין את ישראל לפני הב"ה ואומרים, רבש"ע אלו עבדו ע"א ואלו עבדו ע"א, אלו גילו עריות ואלו גילו עריות, אלו שפכו דמים ואלו שפכו דמים, מפני מה אלו יורדין לגהינם ואלו אינם יורדין, אמר להם הב"ה אחות לנו קטנה, מה קטן זה כל מה שהוא עושה אין ממחין על ידו, למה שהוא קטן, כך כל מה שישראל מתלכלכין כל ימות השנה בעונותיהם, בא יום הכפורים ומכפר עליהם, שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם (ויקרא טז, ל) ע"כ. וקשה דפתח בכד וסיים בחבית, שתחלה אמר שקטן זה אין ממחין על ידו, ואח"כ אמר שיום הכפורים מכפר. אמנם שנינו בסוף יומא (פ"ח מ"ט): אחטא ויום הכפורים מכפר, אין יום הכפורים מכפר. ואם כן כיון שישראל יודעין שיום הכפורים מכפר הוה אמינא דהוי כמי שאומר אחטא ויה"כ מכפר שאין יה"כ מכפר. לכן אמר שכל ימות השנה נחשבים כקטנים, שאין ממחין בידם על עבירותיהם, לפי שאין יודעין מה עושין כצאן לעונשין, אך בבא יה"כ שהם אדם למתן שכר, אז יום הכפורים מכפר, ואם כן הדין נותן שכיון שבכל שנה מתכפרים ביה"כ, הרי הם כקטן שנולד בכל שנה, ומה דאזל אזל, והקטן אין לו עונות וחטאות.

ונבאר עתה מ' ז"ל במכילתא פ' בשלח ע"פ ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה (שמות יד, כב) ז"ל: כבר היו רבי טרפון וזקנים יושבים בצלו של שובך של יבנה ונשאלה שאלה זו לפניהם, וגמליהם נושאים נכאת וצרי ולוט (בראשית לז, כה). להודיע זכותם של צדיקים כמה מסייעתן, שאילו ירד ידיד האהוב הזה עם הערביים לא היו ממיתים אותו מריח גמלים ועטרן, אלא זימן לו הב"ה שקים מלאים בשמים וכל ריחנין טובים, שלא ימות מריח הגמלים ומריח העטרן, אמרו לו לימדתנו רבינו שעל זכות יוסף היה, אמרו לו רבינו, השותה מים לצמאו כיצד הוא מברך, אמר להם בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבראת, חי העולמים. אמרו לו לימדתנו רבינו השותה מים לצמאו כיצד מברך, למדנו רבינו באיזו זכות זכה יהודה למלכות, אמר להם רבי טרפון אמרו אתם, אמרו בזכות שאמר מה בצע כי נהרוג את אחינו (בראשית לז, כו). שהצילו ממיתה. אמר להם דיה להצלה שתעמוד ותכפר על המכירה, שנתן עצה למכרו ולא להשיבו אל אביו. אם כן בזכות שאמר ויכר יהודה (בראשית לח, כו). אמר להם דיה להודאה שתכפר על הביאה. אם כן בזכות מה שאמר ישב נא עבדך תחת הנער (בראשית מד, לג). אמר להם מצינו בכל מקום שהערב משלם. אמרו לו רבינו למדנו באיזו זכות זכה למלכות. אמר להם כשעמדו שבטים על הים, זה אומר אני יורד תחלה וזה אומר אני יורד תחלה, שנאמר סבוני בכחש אפרים וגו' (הושע יב, א). מתוך שהיו נוטלים עצה אלו ואלו, קפץ נחשון בן עמינדב ושבטו אחריו לתוך גלי הים, לפיכך זכה למלכות, שנאמר בצאת ישראל ממצרים וגו' (תהלים קיד, א). היתה יהודה לקדשו (שם ב). לכך ישראל ממשלותיו, אמר לו הב"ה מי שקדש שמי על הים יבא וימשול על ישראל, והודו לו הזקנים לרבי טרפון ע"כ. והקושיות רבו כמו רבו, אך היותר עצומות תחלה מה שאלה היא שנשאלה לפניהם, שהרי 'וגמליהם נושאים' אינה שאלה. ועוד מה שייכות יש לדברים אלה ששאל אחר כך השותה מים לצמאו וכו'. ולמה הוצרכו לחזור דבריו ולומר לימדתנו רבינו שעל זכות יוסף היה, שכבר אמר להם כן, וכן קשה מהלשון שאחריו. עוד למה בראשונה השיב לשאלותם, וכששאלוהו באיזה זכות זכה יהודה למלכות, אמר להם אמרו אתם. אמנם הנה כתבנו בדרושים הקודמים (ח"ב דרוש ט' לחג המצות יום ב') שגלות מצרים היה לכפר על מכירת יוסף, ולפי שיצאו קודם הזמן היה קטרוג גדול, וכשבאו לים סוף היה קטרוג גדול על זה כדלעיל. ואיתא בתנחומא סוף פ' נשא, הים ראה וינוס (תהלים קיד, ג). מה ראה, ראה ששמר יוסף כל עשרת הדברות. וקשה והלא כל השבטים שמרו התורה. ואם תאמר שזה מדבר על שעמד בנסיון עם אשת פוטיפר, ואיתא בנשא רבה (במדבר רבה פ' ט'). שהנואף והנואפת עוברים על עשרת הדברות, ויוסף שנזהר מזה שמר כל עשרת הדברות, עדין יקשה שגם כל השבטים לא חטאו בזה. אלא ודאי שזה מדבר על שלעבד נמכר יוסף, ותנן בפ' אלו הן הנחנקין (סנהדרין פ"ד:), אלו הן הנחנקין, הגונב נפש מישראל, שנאמר וגונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת (שמות כא, טז). ולמדו רז"ל שהוא בחנק. ואיתא בסוטה פ"ק (ח:), מי שנתחייב חנק או טובע בנהר וכו'. ולכן בהיות ישראל על ים סוף היה הקטרוג שיתחייבו ליטבע במים מפני שמכרו את יוסף, ולכן הוצרך מרע"ה ליקח ארונו של יוסף כדי שהים ראה וינוס, שראה שיוסף שמר כל עשרת הדברות ולא עבר על לא תגנוב שמדבר בגונב נפשות שחייבים עליו חנק. מה שאין כן שאר השבטים שהיו במכירתו ועברו על זה. אך בנימין שלא היה שם במכירת יוסף גם הוא שמר עשרת הדברות. ועל זה כתוב שם במכילתא ע"פ ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה. רבי מאיר אומר כשעמדו שבטים על הים, זה אומר אני יורד תחלה וזה אומר אני יורד תחלה לים, מתוך שהיו עומדין וצווחין, קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחלה, שנאמר שם בנימין צעיר רודם שרי יהודה רגמתם וכו' (תהלים סח, כח). אל תקרי רודם אלא רד ים, התחילו שרי יהודה מרגמין אותם באבנים, שנאמר שרי יהודה רגמתם וכו' (תהלים סח, כח). הכונה כי הים היה הולך וסוער, ועל זה היו דנים השבטים מי ירד תחלה לים, לקדש שמו ית' ולהאמין בה' ובמשה עבדו שהבטיח להם ויעברו בתוך הים ביבשה, שנכנסו במים עד חוטמם. קפץ שבטו של בנימין שלא היה במכירת יוסף, וירד לים תחלה כי הוא בטח שלא ימות בחנק דהיינו ליטבע במים. מאחר שלא עבר על וגונב איש ומכרו וכו' (שמות כא, טז). וזש"ה 'שם בנימין', כי תחלה כתוב קדמו שרים אחר נוגנים וכו' (תהלים סח, כו). שכבר פירשנו אותו על מה שהיו שם על ים סוף, ועל זה אמר שם בהיותם על ים סוף 'בנימין צעיר', שלהיותו קטן מאחיו והיה יושב אצל אביו לא היה במכירת יוסף. וגם ירמוז למ"ש ז"ל (ילקוט פ' ויצא, רמז ק"ל), אין בני עשו נופלים אלא ביד בניה של רחל, שנאמר אם לא יסחבום צעירי הצאן (ירמיה נ, מד). ואיתא בילקוט ראובני פ' בשלח, ויקח שש מאות רכב בחור (שמות יד, ז). לא היו ממצרים אלא סמ' השאיל לשר של מצרים שש מאות רתיכין מקטרגין לסייעא ליה, ואימתי פרע לו הב"ה בימי סיסרא. וכן כתוב בזהר פרשת בשלח דף מ"ו ב' ע"ש (ויקח שש מאות רכב בחור. ר' חייא אמר, כתיב יפקוד ה' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה (ישעיה כד, כא). בזמנא דקודשא בריך הוא יהיב שלטנותא לרברבי עמין לעילא, יהיב להו לעמא דלהון לתתא. ובשעתא דנחית לון מדרגיהון דלעילא, נחית לון לעמא לתתא, ויקח שש מאות רכב בחור, הא ממנא דלהון, ואוקמוה דדבר רתיכין דשאר עמין, וכלהו נפלו במשריתא דסיסרא לבתר והיינו בחור, (נ"א ולבתר) וכל רכב מצרים). הרי שפיר שלכן קרא לבנימין צעיר, וזהו רודם ל' רידוי, שהוא רודה לבני עשו שיפלו תחת ידו. ועוד שהוא רודה על אחיו, כמ"ש שם במכילתא, מה שכר יטלו בני בנימין שירדו תחלה לים, ששרתה שכינה בחלקו, שנאמר ידיד ה' ישכון לבטח עליו וכו' (דברים לג, יב). אמנם לפי שהיה לו לומר 'רודָם' בקמץ הד', לכן אמרו אל תקרי רודֵם אלא רד ים, לפי שאחרי הצירי תבא היו"ד של יהו"א שאחרי התנועות גדולות, והרי הוא רד ים ודוק. אמנם שרי יהודה רגמתם, לפי שיהודה הוא שאמר מה בצע כי נהרוג את אחינו וכולי, לכו ונמכרנו לישמעאלים (בראשית לז, כז). כי לא למוכרו ולהמיתו נתכוון רק להצילו מיד אחיו, כי סבר שאם היה אומר נחזירנו לאביו לא ישמעו לו. ועוד שהוא אמר לכו ונמכרנו לישמעאלים וכונתו להשמר מן העבירה. שהרי שנינו בפ' הנחנקין (מס' סנהדרין יא, א), הגונב נפש מישראל אינו חייב עד שיכניסנו לרשותו. רבי יהודה אומר עד שיכניסנו לרשותו וישתמש בו, שנאמר והתעמר בו ומכרו (דברים כד, ז). ואיתא שם (סנהדרין פ"ה:), ותנא קמא לא בעי עימור, אמר רב אחא בריה דרבא עימור פחות משוה פרוטה איכא בינייהו. ולכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות גניבה ז"ל: אין הגנב חייב מיתת חנק עד שיגנוב את ישראל ויכניסנו לרשותו וישתמש בו וימכרנו לאחרים, שנאמר והתעמר בו ומכרו. ואפילו לא נשתמש בו אלא פחות משוה פרוטה, כגון שנשען עליו או נסמך בו וכו'. ז"ש יהודה לכו. כלומר לכו מכאן ואל תגעו בו יד רק נמכרנו לישמעאלים ולא נכניסנו לרשותינו, וידינו אל תהי בו, להשתמש בו כלל כדי שלא נתחייב מיתה. ולכן כתוב ויעברו אנשים מדינים סוחרים וימשכו ויעלו את יוסף (בראשית לז, כח). המדנים עצמם העלוהו ומכרוהו לישמעאלים. ולכן שרי יהודה רגמתם. באמרם שגם יהודה לא חטא במכירת יוסף, וגם לו לבב כמוהם לירד תחלה אל הים. שרי זבולון שרי נפתלי. איתא שם במכילתא, בא ולמד שכשם שעשה הב"ה נסים ע"י שבט יהודה ובנימין על הים, כך עשה להם לישראל נסים ע"י שרי זבולון ונפתלי על ידי דבורה, שנאמר ותקרא לברק בן אבינועם וכו' (שופטים ד, ו). ויש לדקדק מה שייכות יש לשרי זבולון ונפתלי בקריעת ים סוף. אך יובן עם מ"ש בפ' ערבי פסחים (פסחים קי"ח:), שאמרו ישראל כשם שאנו עולין מצד זה כך מצרים עולין מצד אחר, א"ל הב"ה לשר של ים פלוט אותם ליבשה, אמר לפניו רבש"ע כלום יש עבד שרבו נותן לו מתנה וחוזר ונוטלה הימנו, א"ל אני אתן לך אחד ומחצה שבהם, א"ל יש עבד שתובע את רבו, א"ל נחל קישון יהא ערב ע"כ. ז"ש שגם שם על הים נזכרו שרי זבולון ושרי נפתלי שנלחמו עם סיסרא ונפל חיל סיסרא שם. עוד שם במכילתא, ומה שכר נטלו בני יהודה, זכו למלכות, שנאמר שרי יהודה רגמתם. ואין רגמה אלא מלכות.

ועל כל אלה אמר שם, כבר היה רבי טרפון וזקנים יושבין וכו', ונשאלה שאלה זו לפניהם. היינו מהיכן זכה יהודה למלכות. הקדים רבי טרפון ואמר וגמליהם נושאים וכו'. להודיע זכותן של צדיקים כמה מסייעתן. כי הנה ראוי היה אבינו יעקב לירד למצרים בשלשלאות של ברזל, בעבור שהיה יורד לגלות, והב"ה עשה עמו טובה, שהוריד את יוסף תחלה כדי שירד יעקב בכבוד, וכמ"ש בהושע י"א. כי נער ישראל ואוהבהו, שהקדמנו כי הרואה פני נער ישוב מחמתו ויתן שמחה בלבו, כן עשה הב"ה לישראל כדלעיל, שבעלותם ממצרים הראה חיבתו להם וכן עשה ליוסף. והוא נער וכו'. שהראה לו פנים שוחקות, ואפילו שנמכר לעבד מ"מ התחיל להראות כי הבוטח בה' חסד יסובבנו. שאילו ירד ידיד האהוב הזה, קראו כן לפי מ"ש שם בהושע, בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה. שאע"פ שנגזר על אבותינו שירדו מצרים בגלות עכ"ז רצה שיוסף ירד תחלה ויהיה שם מלך ויכלכל את אביו בכבוד, וגם ליוסף זימן הב"ה שקים מלאים בשמים, וכל ריחנין טובים, שלא ימות מריח הגמלים ומריח העטרן. ואם כן אין ליהודה אשם שאמר לכו ונמכרנו לישמעאלים, לפי שגזרה נגזרה מאת ה' מן השמים. והראיה שהזמין לו בשמים וריח טוב כדי שלא יצטער אותו צדיק. אמרו לו לרבי טרפון, לימדתנו רבינו שעל זכות יוסף היה, כי לא היה מקרה, כיון שאין דרכם של ערביים להביא אלא נפט ועטרן. אלא שזימן הב"ה כן שלא יצטער יוסף, ומזה למדנו שלא חטא יהודה במכירתו, אמרו לו רבינו השותה מים לצמאו כיצד הוא מברך, שהרי שנינו בסוף פ' כיצד מברכין (ברכות פ"ו מ"ח): השותה מים לצמאו אומר שהכל נהיה בדברו. רבי טרפון אומר בורא נפשות רבות. וזה לפי ששנינו בפ"ג דערובין (ל.), בכל מערבין ומשתתפין, חוץ מן המים ומן המלח, לפי שאינן נקראים מזון. ולכן תנא קמא סבר שלפיכך יש לברך עליהם שהכל נהיה בדברו, כי אע"פ שאינן מזון צריכין הם לעולם. ורבי טרפון סבירא ליה דצריך לברך עליהם תחלה בורא נפשות רבות וחסרונם וכו'. כי גם בהם תלוי חיות האדם, והרי הן כמו מזון להחיות בהם נפש כל חי. ותקנו רז"ל לומר את שתיהם כנהוג, לפי שהם צריכים לחיות האדם וגם לעולם. וזהו רמז כי כן היה מן הראוי שיוסף ילך למצרים לכלכל את אביו ואחיו, וגם זה מן ההוכחות שלא חטא יהודה כלל. אמרו לו למדתנו רבינו השותה מים לצמאו כיצד מברך, למדנו רבינו באיזה זכות זכה יהודה למלכות, כי זוהי השאלה הראשונה שנשאלה לפניהם, אך הפסיק כדלעיל ועתה חזרו על הראשונה למדנו רבינו וכו', כי אע"פ שכבר לימדתנו שלא חטא במכירת יוסף. עכ"ז לא די זה להיות זוכה למלכות. אמר להם אמרו אתם. לפי ששמע רבי טרפון כי יש אתם טעם לזה, בעבור מה שעשה יהודה ליוסף. והוא לא כן ידמה כמו שנאמר. לכן אמר להם אמרו אתם, כדי שישמע מה בפיהם ויוציא מלבם דבר זה. אמרו בזכות שאמר מה בצע כי נהרוג את אחינו, שהצילו ממיתה, ורצו לומר כי לא היתה כונת יהודה למכרו ח"ו, רק כדי להציל אותו מיד אחיו שלא יהרגוהו. וכן מצאתי בס' החסידים סי' תק"ד ז"ל: מטרף בני עלית (בראשית מט, ט). אתה לא הרגת את יוסף, וגרמת לו שנתגדל כשהיה בן שלשים, לכך מלך דוד כשהיה בן שלשים. אמר להם דיה להצלה שתעמוד ותכפר על מכירה, שנתן עצה למכרו ולא להשיבו אל אביו, ואע"פ שהיה מפחד שאם היה אומר להצילו היו הורגין אותו עכ"ז היה לו לעשות כל מאמצי כחו להשיבו אל אביו ולא לתת עצה לכו ונמכרנו לישמעאלים, וכונתו הטובה מכפרת על המכירה. אם כן כלומר אף בזה אתה סובר שיהודה לא טוב עשה, ואם כן באיזה זכות זכה למלכות. אם בזכות ויכר יהודה, שהודה ולא בוש לומר לתמר ממני היא מעוברת, גם בזה דיה להודאה שתכפר על הביאה. כלומר כבר חטא בבואו על תמר כלתו אף שלא ידע כי כלתו היא, וער ואונן שלא כדרכן שימשו, עכ"ז חלילה לצדיק מעשות זה, ולכן הודה ולא בוש לומר ממני היא מעוברת, ודי בזה להעביר חטאו. אם כן בזכות מה, בזכות שאמר ישב נא עבדך תחת הנער, ואמרו ז"ל (ב"ר פ' פד, יז): בשלשה מקומות דבר יהודה בפני אחיו ועשו אותו מלך עליהם, וא' מהם כי עבדך ערב את הנער. מצינו בכל מקום שהערב משלם, שהרי אמר כי עבדך ערב את הנער מעם אבי לאמר, וכתבנו במקומו (ח"ב דרוש י"ט לחג השבועות) כי זהו ערב קבלן שחייב לשלם. גם בזה אמר מצינו בכל מקום שהערב משלם. ודרשו רז"ל (ב"ר פ' צג, א): בני אם ערבת לרעך (משלי ו, א). זה יהודה, וא"ל לך (התרפס) [והדבק] בעפר רגליו, וקבל עליך מלכותו ואדנותו. אז אמרו כיון שלכל דברינו אית להו פרכא. למדנו באיזו זכות זכה למלכות. א"ל כשעמדו שבטים על הים, זה אומר אני יורד תחלה וזה אומר אני יורד תחלה, שנ' סבבוני בכחש אפרים וגו' (הושע יב, א). מתוך שהיו נוטלין עצה אלו ואלו, קפץ נחשון בן עמינדב ושבטו אחריו לתוך גלי הים, לפיכך זכה למלכות. וקשה שהרי 'זה אומר אני יורד תחלה' הם דברי ר"מ כדלעיל, אך מ"ש 'שנ' סבבוני בכחש אפרים' הם דברי ר' יהודה, שכתוב שם ור"י אומר בלשון אחר. כיון שעמדו שבטים לים, זה אומר איני יורד תחלה לים, וזה אומר אין אני יורד תחלה לים, שנא' סבבוני בכחש אפרים וכו'. מתוך שהיו עומדים ונוטלים עצה, קפץ נחשון בן עמינדב ונפל לים ע"כ. לכן נלע"ד שצריך לומר בזה, זה אומר איני יורד תחלה, או שיאמרו אני יורד תחלה בתמיה. וזה שאמר סבבוני בכחש אפרים, שהיה להם לירד תחלה, כיון שהם משבט אפרים שלא חטא במכירת יוסף. וגם במרמה בית ישראל, שהיה להם למסור עצמם ולהאמין בדבריו שאמר ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה. רק ויהודה עוד רד עם אל, שקפץ שבטו ונכנס לים, שבטח בה'. ומזה נלמוד שגם כשאמר מה בצע, לא היתה כונתו רק להציל את יוסף, לפיכך עוד רד עם אל, שכשם שמלך על אחיו בחיי אביו, גם זכה למלוך לעולם, שנ' בצאת ישראל ממצרים וכו' היתה יהודה לקדשו. שהוא היה ראשון לקדש שמו ית' ולכן זכה למלוך על ישראל, ישראל ממשלותיו. וכתיב בתריה הים ראה וינוס, שמשם ראיה שלא חטא יהודה במכירת יוסף כיון שלא טבע בים, מפני הכתוב וגונב איש ומכרו. רק הים נבקע לפניו.

ובזה יובן הכתוב בישעיה נ"ב. כי כה אמר ה' אלקים מצרים ירד עמי בראשונה לגור שם ואשור באפס עשקו. הכונה כי הנה המצריים חייבים על ששעבדו בישראל, ועברו על מ"ש כי ימצא איש גונב נפש וכו' והתעמר בו ומכרו, ולכן היו ראויים לטבוע בים סוף שמיתתם בחנק. אמנם כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות גניבה, ובעל הבית שגנב א' מבני ביתו הסמוכים על שלחנו, אע"פ שנשתמש בו ומכרו פטור, שנ' ונמצא בידו. פרט לאלו שהן מצויין בידם ע"כ. זש"ה מצרים ירד עמי בראשונה לגור שם, וא"כ היו מצויים בידם ויש להם צד פטור, אך אשור הביאום לארצם ונשתעבדו בהם ולכן חייבים כליה. עוד יש במכילתא מ' תמוה ע"פ וינער ה' את מצרים ז"ל, דרש פפוס, לססתי ברכבי פרעה (שה"ש א, ט). רכב פרעה על סוס זכר, כביכול נגלה הב"ה על סוס זכר, שנאמר דרכת בים סוסך וגו' (חבקוק ג, טו). רכב פרעה על סוס נקבה שיכולה לסבול טורח הדרך ולרוץ אותו יותר מזכר, כביכול נגלה הב"ה על סוס נקבה, שנ' לססתי ברכבי פרעה. א"ל ר"ע דייך פפוס, א"ל ומה אתה מקיים לססתי ברכבי פרעה, לססתי כתיב, אמר הב"ה כשם שששתי על מצרים לאבדם, כך כמעט ששתי על ישראל לאבדם. ומי גרם להם מימינם ומשמאלם. דרש פפוס והוא באחד ומי ישיבנו ונפשו אותה ויעש (איוב כג, יג). דן יחידי לכל באי העולם ואין מי ישיב על דבריו, א"ל ר"ע דייך פפוס, א"ל ומה אתה מקיים והוא באחד ומי ישיבנו, א"ל אין להשיב על דברי מי שאמר והיה העולם אלא דן הכל באמת והכל בדין, דרש פפוס הן האדם היה כאחד ממנו (בראשית ג, כב). כא' ממלאכי השרת, א"ל ר"ע דייך פפוס, א"ל ומה אתה מקיים הם האדם היה כא' ממנו, אלא הב"ה נותן לפניו שני דרכים, א' של מות וא' של חיים ובחר לו דרך המות. דרש פפוס וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב (תהלים קו, כ). שומע אני בשור של מעלה, ת"ל אוכל עשב. א"ל ר"ע דייך פפוס, א"ל ומה אתה מקיים וימירו וכו'. בשור של מטה, יכול בשור של כל ימות השנה, ת"ל אוכל עשב, אין לך מנוול ומשוקץ יותר מן השור בשעה שהוא אוכל עשב ע"כ. וגם פה יקשה מה שייכות יש לאלו הדרשות זה עם זה, אך קשיא ליה מאי לססתי ברכבי פרעה, שהסוסים של רכבי פרעה היו שלו ומאי לססתי, לכן פי' שהב"ה נדמה לפרעה כסוסים שלו ליפרע ממנו, ויובן עם מ"ש בזהר חדש שיר השירים דף כ' א' ז"ל, תא חזי חכמתא דמצרים, דכל מה דעבדו לגבי רזא דחכמתא דלעילא עבדו וכו', ובני ישראל יוצאים ביד רמה, איהי יד דכתיב ביה וירא ישראל את היד הגדולה. בההיא שעתא חקיק קב"ה בהאי יד כל דיוקנין וכל חילין ותוקפין דמצראי בשעתא דהוו אתין בחרשא דא, ההוא יד הוה חקיק ביה לקבליה דההוא חרשא ואתברת קמיה דההיא דיוקנא, דכתיב ימינך ה' וכו'. ובגין האי דמיתיך, דיוקנין וציורין חקיקנא ביך כגוונא דסוסוותא דפרעה. ועוד שם כ"א א', מה עבד, נטל סוסוון נוקבי ושוי לקמייהו, ודכורי מאחורא דכורי הוו רהיטי בתר נוקבי, ונוקביה הוו רהיטי מקמי דכורי, ואלין הוו רהטין בבהילו, כיון דאדביק לון ובעא לאגחא קרבא בישראל, נטל נוקבי וחגר לון לאחורא ודכורי לקמייהו, בגין ליאשא רתיכוי, כך בקדמיתא וה' הולך לפניהם יומם, ולבתר כתיב ויסע מלאך האלקים וילך מאחריהם. ובג"כ דמיתיך רעיתי. זהו בכיוון מ"ש פפוס שלכן נאמר לסוסתי, שכן עשה הב"ה בשלו דוגמת רכבי פרעה. א"ל ר"ע דייך פפוס, כלומר לא נכון לדרוש כן על הב"ה, שכ"כ שם במדרש חזית, א"ר סימון ח"ו לא נדמו ישראל לסוסים נקבות אלא מצריים לסוסים מזוהמים ע"כ. א"ל א"כ היאך אתה מקיים לססתי ברכבי פרעה, א"ל ר"ע לששתי כתיב. כי אותיות זשסר"ץ מתחלפות ולססתי כתיב חסר, ולכן יפה נדרש שששתי כמעט על ישראל לאבדם מפני הקטרוג הגדול, והמים להם חמה. אך בבא גבריאל והליץ בעד ישראל, כמ"ש בילקוט שהיה מכריז אל המים, הזהרו באלו שעתידין לקבל תורה בימין ולהניח תפילין בשמאל, השיב חמתו על מצרים. ולפי שיקשה ואם הדין נותן לאבד את ישראל למה הצילם, לכן חזר ודרש והוא באחד, שדן יחידי ואין מי שישיב על דבריו. א"ל דייך פפוס, כי אל אמונה ואין עול ולא משוא פנים לפניו. א"ל ומה אתה מקיים והוא באחד וכו', א"ל אדרבא משם ראיה שכל אורחותיו דין אמת ואין מי שיכול להשיב לו, כי דן את הכל באמת ובדין ואינו נושא פנים לישראל, כי כיון שקבלו את התורה ומקיימים את העולם ואם אין ישראל אין עולם, לכן ראוי לרחם עליהם. ועוד כי כבר אמרו שם בילקוט, שהשיב הב"ה למקטרג וכי לדעתם עבדו ע"א, והלא לא עבדוה אלא מתוך הדוחק וכו' שנ' ולא שמעו אל משה מקוצר רוח וכו'. ולפי שמלאכי השרת נעשו סנגורים לישראל כדלעיל. לכן דרש פפוס, הן האדם היה כאחד ממנו, כאחד ממלאכי השרת שהם מיכאל או גבריאל שמלמדים זכות על ישראל. א"ל ר"ע דייך פפוס, שאינו מן הראוי שיאמר הב"ה הן האדם היה כא' ממנו, על המלאכים להשוותם אליו. וא"ל ומה אתה מקיים וכו', אלא הב"ה נתן לפניו שני דרכים, א' של מות וא' של חיים ובחר לו דרך המות, וזהו הן האדם היה כאחד ממנו, כלומר כאחד משני דרכים, ובחר לו דרך המות לעבור על הצווי, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, ולכן טוב לגרשו מג"ע. אף כאן הב"ה התרה על המצריים לשלח את ישראל ואם לאו ענוש יענשו, ולא רצו לשמוע ולכן חייבים מיתה, וינער ה' את מצרים בתוך הים.

אמנם לא יכלו לעמוד בתפקידם ועשו עגל בחורב, לכן דרש פפוס וימירו את כבודם בתבנית שור, ולא שור של מעלה רק אוכל עשב. וזה להיות שכתב הרמב"ם בפ"ג מהל' ע"ז ז"ל, וכן אסור לצור דמות חמה ולבנה ככבים ומזלות ומלאכים, שנ' לא תעשון אתי. לא תעשו כדמות שמשי המשמשין לפני במרום. צורת הבהמות ושאר נפש חיה חוץ מן האדם מותר לצור אותן ע"כ. ז"ש פפוס וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב דוקא שהוא של מטן שמותר לצור אותו, אך לא של מעלה שאסור לצור אותו, ואפשר שזאת היתה כונת אהרן שעשה את העגל, כדי שלא יהיה של מעלן שאסור לצור אותו, א"ל דייך פפוס, שכיון שעבדוהו לשם ע"א חייבים גם בשור שלמטה, שהרי כתוב וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלקיך ישראל וכו'. אלא יכול בשור של ימות השנה, ת"ל אוכל עשב, אין לך מנוול ומשוקץ וכו'. דתנן בפרק כ' דשבת, נוטלין מלפני בהמה זו ונותנין לפני בהמה זו בשבת. ומסקינן בגמ' (שבת קמ:) הביאו הרי"ף ז"ל, מקמי תורא לקמי חמרא לא שקלינן. ופי' שם הר"ן שהשור מאוס ברירין ואין החמור אוכלו. וז"ש למה ה' יחרה אפך בעמך (שמות לב, יא). כי המירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב מנוול ומשוקץ, ואין לך לכעוס כנגדן כי הע"א בטילה בעצמה. ולכן לא עשה בהם כליון חרוץ רק אמר וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם. כי יובן בהקדמת האר"י זלה"ה, כי בחטאינו ובעונות אבותינו (אלון בכות. איכה א - ה'. מסר לן מרן האר"י זלה"ה ע"פ כי בחטאינו ובעונות אבותינו וכו' (דניאל ט, טז). כי על השגגות אין הבנים נענשים בעון אביהם, אבל על הזדונות גם הבנים נענשים. ופי' עם זה אבותינו חטאו ואינם. כי הם נענשו עליהם בלבד, אך ואנחנו עונותיהם סבלנו. כי על העונות שהם במזיד גם אנחנו סבלנו עונשם.) (דניאל ט, טז). ולכן ופקדתי עליהם ולא לבניהם חטאתם דוקא, אך עונותיהם יפקוד גם על הבנים.

והנה כתבנו כי שירת הים לא אמרוה לעצמם לפי שהיו קטנים, וז"ש אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמר וכו' (שמות טו, א). ולהבין היטב הפסוק הזה והנמשכים, נקדים לבאר מ' ז"ל בערובין פ"ב (יח:), אמר רבי ירמיה בן אלעזר, אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכלו שלא בפניו, מקצת שבחו בפניו, דכתיב כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה (בראשית ז, א). וכלו שלא בפניו, דכתיב איש צדיק תמים היה בדורותיו (בראשית ו, ט) ע"כ. ופרש"י ז"ל אומרים מקצת שבחו, כלומר דרך ארץ הוא, אע"פ שמשבח אדם את חבירו הרבה שלא בפניו, אין מרבה בשבחו בפניו שנראה כמחניף ע"כ. וקשה דמאי חניפות איכא כיון שמספר שבחו דוקא. ועוד קשה שהרי איתא בב"ב פרק י' (קסד:), תני רב דימי אחוה דרב ספרא, לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו, שמתוך טובתו בא לידי רעתו. ופי' רשב"ם מתוך שמרבין לדבר בשבחו, מזכירין שום גנות שבו ע"כ. א"נ כ"ש שלא ירבה בשבחו שלא בפניו, שלא יבא לספר בגנותו. אמנם מ' זה של רב דימי הובא ג"כ בערכין פ"ג (טז.). וקודם זה איתא שם, כי אתא רב דימי אמר, מאי דכתיב מברך רעהו בקול גדול וכו' (משלי כז, יד). כגון דאקלע לאושפיזא וטרחו קמיה שפיר, למחר נפיק ויתיב בשוקא ואמר, רחמנא לברכיה לפלניא דהכי טרח קמאי, ושמעי אינשי ואזלי ואנסי ליה וכו'. הרי זה סותר למ' הקודם, אך בדיוק הדברים הכל עולה יפה, דבעירובין אומר אומרים מקצת שבחו. אך בב"ב ובערכין אומר 'טובתו', דלא בשבחו משתעי אלא מזהיר לאדם שלא יספר טובתו של חבירו, שמרבה להיטיב לאורחים, כי היכי דלא ליהוי נזיק, דשמעי אינשי ואזלי ואנסי ליה, אמנם לספר בשבחו טוב הדבר לומר מקצתו בפניו וכלו שלא בפניו. ודקדק רש"י בלישניה שאמר אע"פ שמשבח אדם את חבירו הרבה, שר"ל יותר ממה שאין בו, שכן דרך כל העולם כשבאים לספר בשבחו של אדם מרבים להגדיל שבחו וזה מותר שלא בפניו, אך בפניו אין מרבה בשבחו, כלומר לספר יותר ממה שהוא, שכשהוא בפניו נראה כמחניף, כי לב יודע מרת נפשו שאין בו כל אותו השבח, ומחשב בלבו שזה מחניף לו. ונלע"ד שזה היה ג"כ באאע"ה, כי בפניו א"ל הב"ה, עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה (בראשית כב, יב). ושלא בפניו נאמר זרע אברהם אוהבי (ישעיה מא, ח). וידענו שגדול העובד מאהבה מן העובד מיראה. ובב"ר פ' ל"ב. ר"א בנו של ר' יוסי הגלילי אומר מצינו שאומרים מקצת שבחו של מי שאמר והיה העולם בפניו, שנא' אמרו לאלקים מה נורא מעשיך (תהלים סו, ג). שלא בפניו אומר הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו ע"כ. ויש להבין איך שייך בהקב"ה לומר שלא בפניו, שהרי מלא כל הארץ כבודו. ועוד מהיכא יליף לומר כן בפסוקים שהביא. אמנם דקדק ר"א בכתוב, שהיה לו לומר אמרו לאלקים מה נורא מעשהו או מה נוראים מעשיו. לכן פי' ש'אמרו לאלקים' הוא כשמדבר לנוכח, כי הנה בבריאת העולם הכל נהיה בדברו, וכתוב מה רבו מעשיך ה'. ועכ"ז בדברו אליו אמר מה נורא מעשיך, כלומר אעפ"י שמעשיך רבים אין להזכיר כלם, רק מה נורא מעשיך, והמתרגם אומר מה דחילין עובדך. ופרש"י מה נורא כל אחד ממעשיך. וכשמדבר שלא לנוכח והוא שלא בפניו, דהיינו שבכל מקום יש שכינתו ית', אבל אינו מדבר עמו רק עם הבריות, אומר הודו לה' כי טוב שהוא כולל כל הטובות, וגם כי לעולם חסדו. בין לעבר בין לעתיד.

ובתהלים ס"ו. לכו שמעו ואספרה כל יראי אלקים. דהיינו שלא לנוכח 'אשר עשה לנפשי' כמה נסים וגבורות. אך 'אליו פי קראתי' שאני מדבר בפניו לנוכח, אז 'ורומם תחת לשוני' איני מרבה בשבחו, רק מקצתם אומר ומקצתם שהם לרומם הדרו, ישארו תחת לשוני שלא להרבות בשבחו בפניו. ובמזמור קל"ח. לדוד אודך בכל לבי. כשאני מודה לו בלבי אני מספר בשבחו הרבה. אך 'נגד אלקים' דהיינו בפניו, אזמרך לבד. וז"ש אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'. דהיינו שאמרו בפניו לכן לא הרבו בשבחו רק ויאמרו לאמר, שהניחו לאמר ולספר בשבחיו יותר ויותר שלא לנוכח. וז"ש במכילתא פרשת בשלח, לה' אמרוהו ולא לבשר ודם, כמו שנאמר להלן ותצאן כל הנשים המשחקות וגו' (שמות טו, כ). אבל כאן לה' אמרוה ולא לבשר ודם. וקשה דמהיכא תיתי שאמרוה לב"ו שהוצרך לכפול ולחזור ולומר 'לה' אמרוהו ולא לב"ו'. האמנם זוהי כונת המ', שלפי שלה' אמרוה, שדברו אליו לנוכח ולא לב"ו, שלא אמרו זה לב"ו לספר בשבחו ית', רק דברו אליו ממש לכן 'ויאמרו לאמר', שנשאר הרבה שבח לאמר. ועוד יובן עם מ"ש עוד שם, מלך ב"ו שנכנס למדינה והיו הכל מקלסין אותו לפניו שהוא גבור והוא חלש וכו' הכל מחניפין לו, אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן, אלא כל מה שמקלסין אותו, יותר הוא מקלוסו. ז"ש לה' אמרוה שהוא יותר מקלוסו, ולא לב"ו שמקלסין אותו ואין בו, כמו שכתוב ותצאן כל הנשים המשחקות וכו' הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו (שמואל א' יח, ז). ושאול לא הכה כלל, רק להחניף אותו שלא יכעוס אמרו כן. ואמר עוד זה אלי ואנוהו. כי 'זה' מורה באצבע, דהיינו שאני מדבר עמו לנוכח, אז 'ואנוהו' אספר מקצת שבחו ונויו, אך 'אלקי אבי' שאני מדבר שלא לנוכח, 'וארוממנהו' בשבחים הרבה, וז"ש שם במכילתא, אמרה כ"י לפני הב"ה, רשב"ע לא על נסים שעשית עמי בלבד אני אומר לפניך שירה אלא על נסים שעשית עם אבותי ועמי ובכל דור ודור וארוממנהו.

ובילקוט פ' בשלח ז"ל, אשירה לה' כי גאה גאה (שמות טו, א). מלה"ד, למלך ב"ו שנכנס למדינה והיו הכל מקלסין לפניו שהוא גבור ואינו אלא חלש. שהוא עשיר ואינו אלא עני, שהוא חכם ואינו אלא טפש, שהוא רחמני ואינו אלא אכזרי, שהוא דיין שהוא נאמן, ואין בו אחת מכל המדות הללו אלא הכל מחניפין אותו. אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן, אלא אשירה לה' שהוא גבור, שנאמר האל הגדול הגבור והנורא (נחמיה ט, לב). ואומר ה' עזוז וגבור ה' גבור מלחמה (תהלים כד, ח). ואומר ה' כגבור יצא (ישעיה מב, יג). ואומר מאין כמוך ה' גדול אתה וגדול שמך בגבורה (ירמיה י, ו) ע"כ. הוצרך למשל לפי שקשה אשירה לה', ונתן טעם כי גאה גאה, אדרבא לפי שגאה גאה, אין אדם יכול לשיר אליו. לכן אמר משל למלך ב"ו שנכנס למדינה, דהיינו שנלחם עליה ולכדה ונכנס לתוכה, והיו הכל מקלסין לפניו, דהיינו בפניו דוקא, כלומר לספר שבחו בפניו, ואעפ"י שאין אומרים אלא מקצת שבחו בפניו, הם היו מחניפין אותו, שאומרים שהוא גבור כיון שתפס המדינה, ואינו אלא חלש, כי לא כבשה אלא על ידי חיילותיו ולא מצד גבורתו. שהוא עשיר שמספק צרכי חיילותיו ואינו אלא עני, כי מממונו אינו נותן כלום אלא מה שקובץ על ידו מעמו וצאן מרעיתו. שהוא חכם להנהיג את עמו בדרך ישרה. ואינו אלא טפש, כי צריך לעצה ותשועה ברוב יועץ. שהוא רחמני, שכן המלך יושיע לבני אביון וידכא עושק יחוס על דל ואביון וכולי, ואינו אלא אכזרי, שמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, וכתוב נהם ככפיר זעף מלך (משלי יט, יב). גם יהיה דיין, כי מלך במשפט יעמיד ארץ. שהוא נאמן בדבורו ולא ישיב דברו אחור. ועל אלו השנים לא אמר שהוא דיין ואינו, וכן אינו נאמן, כי דבר זה לא יאות לאמרו שהמלך צריך שיהיה דיין ונאמן. אך בשאר הדברים שהזכיר ודאי שמקלסין אותו ואין בו שהכל מחניפין אותו, אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן, אלא אשירה לה' שהוא גבור, ולא יותר לפי שהוא בפניו, אבל שלא בפניו מוסיפין ואומרים ה' עזוז וגבור, ולא זו בלבד אלא ה' גבור מלחמה, שיש גבור בעולם אבל אינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה. אבל ה' גבור מלחמה דוקא. וא"ת והלא ה' מדת הרחמים, ואיך נקרא ה' עזוז וגבור. לכן ואומר ה' כגבור יצא, שהרשעים מהפכים מדת הרחמים למדת הדין, וכן איתא בזהר פרשת בשלח מ"ז ב' ע"פ זה, ישני לבושוי וילבש לבושין אחרנין. ולכן מביא ראיה מפ' מאין כמוך ה' גדול אתה, שהוא פועל חסד וגם גדול שמך בגבורה, שני הפכים בנושא אחד.

אשירה לה' שהוא עשיר, שנ' הן לה' אלקיך השמים ושמי השמים וכו' (דברים י, יד). ואומר אשר לו הים והוא עשהו וגו' (תהלים צה, ה). ואומר לה' הארץ ומלואה (תהלים כד, א). ואומר לי הכסף ולי הזהב (חגי ב). ואומר הן כל הנפשות לי הנה (יחזקאל יח, ד). כי הנה יש מלך שהוא עשיר במדינות הרבה אבל אין לו כסף וזהב, לכן אמר שה' אלקינו הוא עשיר כי לו השמים והארץ, ולפי שע"א שליט ביבשה ולא בים, הב"ה אינו כן אלא שליט בים, וז"ש אשר לו הים והוא עשהו. והגם כי חלק האומות לשרים של מעלה ונתן להם אקלימים, לכל שר ושר אקלים שלו, עכ"ז לה' הארץ ומלואה. ולא זו בלבד אלא לו הכסף ולו הזהב. ולפי שיש מלך בלא עם, וכשהוא יוצא למלחמה צריך לשכור חיילות מאחרים, לכן הביא הפ' הן כל הנפשות לי הנה.

אשירה לה' שהוא חכם, שנאמר ה' בחכמה יסד ארץ. ואומר עמו חכמה וגבורה. ואומר כי ה' יתן חכמה. ואומר יהב חכמתא לחכימין. ואומר כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך. הנה ידענו כי חכמה הם המושכלות ראשונות שאדם לומד מרבו, והחכמה היא חוץ ממנו, לכן אמר ה' בחכמה יסד ארץ, ולא שהיא חוץ ממנו, כי עמו חכמה וגבורה, והוא המלמד לאדם דעת, כי ה' יתן חכמה, ואעפ"י שהאדם חכם אין חכמתו כלום אם לא שחלק מחכמתו ית' לחכם, וזהו יהב חכמתא לחכימין. ולא זו בלבד בחכמת התורה כי גם בחכמות נכריות הכל צריכין לו, וזהו כי בכל חכמי הגוים וכולי, אין חכמתם כלום. אם לא שה' יתן חכמה.

אשירה לה' שהוא רחמן, שנאמר ה' ה' אל רחום וחנון. ואומר כי אל רחום ה' אלקיך. ואומר זכור רחמיך ה'. ואומר טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו. ואומר לה' אלקינו הרחמים והסליחות. כי הנה המלך צריך שיהיה רחמן ולא אכזר ממדת קונו, שנאמר ה' ה' אל רחום וחנון. האמנם כל האומר הב"ה ותרן וכו'. שמשתף מדת הרחמים עם מדת הדין, מאריך אפיה וגבי דיליה, וז"ש כי אל רחום ה' אלקיך. שאע"פ שהוא ה' במדת הרחמים, עכ"ז המלך המשפט נק' אלקיך, ולכן לא ירפך, לא יתן לך רפיון, שאם חטאת ייסרך אך במשפט, ולא ישחיתך כמ"ש במקומו. ואפי' בשעת כעסו זוכר את הרחמים, זכור רחמיך ה'. ולא לישראל בלבד אלא גם לא"ה טוב ה' לכל וכו', ואפי' שפועל בדין, לה' אלקינו הרחמים והסליחות.

אשירה לה' שהוא דיין, שנאמר כי המשפט לאלקים הוא, אלקים נצב בעדת אל. ואומר הצור תמים פעלו וגו'. אשירה לה' שהוא נאמן, שנאמר האל הנאמן. ואומר אל אמונה ואין עול. שנים אלה יכונו יחדיו, כי הדין צריך שיהיה באמונה, שלא ישקר בדין רק ידון דין אמת לאמתו. כי המשפט לאלקי' הוא. שכבר פירשנו ע"פ כי לא לאדם תשפטו. שצריך הדיין להאמין כי מה שהוא מחייב הזכאי הוא לה', שצריך שהב"ה יפרע מה שקצוב לאדם, ולכן אלקים נצב בעדת אל. כי כשיש דין למטה אין דין למעלה, וכשאין דין למטה יש דין למעלה ((דברים רבה פ' ה'). אמר רבי אליעזר אם נעשה הדין למטה אין הדין נעשה למעלה, ואם לא נעשה הדין למטה הדין נעשה למעלה.). ולא בדיני ממונות בלבד אלא גם בדיני נפשות, הצור תמים פעלו וגו'. וכמו כן הוא נאמן לשלם שכר טוב לצדיקים, האל הנאמן שומר הברית והחסד וכו'. ואף גם לרשעים, אל אמונה ואין עול. שמאריך אפו לרשעים כדי שיעשו תשובה ואם לאו עושה בהם משפט כתוב.

אלה החמשה דברים מכוונים כנגד מ"ש במכילתא פ' בשלח על פסוק אמר אויב ארדוף אשיג וכולי (שמות טו, ט) ז"ל, חמשה דברים היה פרעה מנאץ בתוך ארץ מצרים, אמר אויב ארדוף אשיג. אחלק שלל תמלאמו נפשי. אריק חרבי. תורישמו ידי. וכנגדן חמשה דברים השיבתו רוח הקדש נשפת ברוחך כסמו ים. צללו כעופרת במים אדירים. ימינך ה' תרעץ אויב. וברוב גאונך תהרוס קמיך. תשלח חרונך יאכלמו כקש. וכבר פירשנו מ' זה בדרוש אחר. ועתה נוסיף כי הנה אמר אויב ארדוף אשיג, כי כיון שהיו ישראל משועבדים תחת יד פרעה והיו לו לעבדים. הטבע נותן כי העבד אין לו רוח גבורה, יען כי היה נכנע תחת עול אדונו, ועל כן אמר אויב דהיינו פרעה, ארדוף את ישראל ואשיגם, כי אין להם לב להלחם עמנו, כיון שעד עתה היו לנו לעבדים. על כן אמר להם ה' ילחם לכם, אשירה לה' שהוא גבור. וזהו גבורתו שנלחם בעד ישראל, נשפת ברוחך דהיינו ברוח אפך, רוח גבורה ובזה כסמו ים. כי כאשר הרוח נושף בים, הוא מתגבר וטובע את העוברים בו, וזוהי גבורתו ית' כאשר פירשנו לעיל. הוא אמר אחלק שלל, וירדוף אחרי בני ישראל, שאמר לקינו ונטלו את ממוננו, ולכן מן הראוי לרדוף אחריהם בשביל ממונם שהשאילום. וכנגד זה אשירה לה' שהוא עשיר, לי הכסף ולי הזהב אמר ה' צבאות, שנתן להם ביזת מצרים וביזת הים, ולפי שאמרו ניטול ממונם ולא נהרגם והם היו הכשרים שבהם, לכן צללו כעופרת במים אדירים, שנחו מיד ולא נצטערו כאחרים. אמר הוא תמלאמו נפשי, שיובן עם מ"ש בזהר שיר השירים כ' א' ז"ל, ת"ח חכמתא דמצרים, דכל מה דעבדו לגבי רזא דחכמתא דלעילא עבדו, ופרעה חכים הוה יתיר, וע"ד כתיב ויקח שש מאות רכב בחור, ברירן בחרשין טעינין בכל זיני קסמין וחרשין דהוו ברירן לקבלייהו דישראל, מיד ובני ישראל יוצאים ביד רמה, איהי יד דכתיב ביה וירא ישראל את היד הגדולה, בשעתא דהוו אתיין בחרשא דא, ההוא יד הוה חקיק ביה לקבליה דההוא חרשא ואתברת קמיה, דההוא דיוקנא דהוה חקיק בההוא יד, הה"ד ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב ע"כ. ז"ש פרעה תמלא מהם נפשי דהיינו רצוני, כמו אם יש את נפשכם. שמכח כשופיו וקסמיו היה סבור שישראל יפלו תחת ידו. וכנגדו השיבתו רוח הקדש, ימינך ה' תרעץ אויב. שהיא היד הגדולה שחקוק עליה כל דיוקנין ותוקפין דמצראי ואתברת קמיה כדלעיל. וזהו אשירה לה' שהוא חכם, כי חכמתו גברה על חכמת מצרים, כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך, ואפי' כשפים שמכחישין פמליא של מעלה אין עוד מלבדו כתיב. עוד אמר אריק חרבי, כי מתחלה אמר נדונם בחרב, ובחרבו את כל בשר, כי פחד מחרבו ית', אך כשראה שהיו נסוגים לאחור, ויחזק לבו לרדוף אחריהם, חשב לשלוט עליהם בחרבו הקשה, והם האומרים נהרגם ונטול ממונם, והשיבו רוח הקדש וברוב גאונך תהרוס קמיך, שכל הקמים על ישראל כקמים על השכינה, כי חרב ה' מלאה דם להרוג שונאיהם של ישראל, ועכ"ז דנם במדת הרחמים. אשירה לה' שהוא רחמן, כמ"ש נטית ימינך תבלעמו ארץ. שפלטם הים וזכו לקבורה. ולבסוף אמר תורשימו ידי, דהיינו אותו היד הנ"ל שחקוק עליה קסמיו וחרשיו, שחשב לקעקע ביצתן של ישראל, וכנגד זה אשירה לה', שהוא דיין ונאמן לעשות דין במכעיסיו, ונאמן בבריתו אשר כרת את אברהם, וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי וכו'. והוא מה שהשיבתו רוח הקדש, תשלח חרונך יאכלמו כקש, שהם הרשעים שבהם שהיו מטורפין עולים ויורדים כנז' לרז"ל. ולענין הדרוש שכל הנסים שעשה הב"ה לישראל היו בחסדו הגדול, כי לא הביט און ביעקב יען כי נער ישראל ואוהבהו, זהו המאמר שהקדמנו שכתוב בילקוט ירמיה א' ע"פ אל תאמר נער אנכי, שהוא אמר הנה לא ידעתי דבר כי נער אנכי, וחשב בזה להנצל מלהתנבאת על ישראל רעות, השיבו רוח הקדש אל תאמר נער אנכי כי הלא לנער אני אוהב, שלא טעם טעם חטא, ובשביל זה ינצלו ישראל, כי כשם שגאלתי אותם ממצרים אעפ"י שלא היו בידם מעשים טובים, ואדרבא חטאו, וזה היה לפי שקראתים נער והנער פטור מעונשין, כך לעתיד באהבת נער אני נזכר לישראל, זכרתי לך חסד נעוריך וכו'. ובהתנצלות זו יגאלו משעבוד מלכיות. ויוציאם ממעונות אריות. ויבנה מקדש ברמה בניות. ב"ב אמן. בילא"ו.