דרוש נ''ב לפרשת וזאת הברכה והפטרה

וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון ויתא ראשי עם צדקת ה׳ עשה ומשפטיו עם ישראל (דברים לג, כא).

במדרש (שיר השירים רבה פ׳ א), ר׳ אבין פתח, זה היום עשה ה׳ נגילה ונשמחה בו (תהלים קיח, כד), א״ר אבין, אין אנו יודעים במה לשמוח אם ביום אם בהב״ה. בא שלמה ופירש, נגילה ונשמחה בך בהב״ה. בך בישועתך, בך בתורתך, בך ביראתך. א״ר יצחק, בך בכ״ב אותיות שכתבת לנו בתורה. ב׳ שנים כ׳ עשרים, הרי ב״ך, ע״כ.

יביעו האומר ויחוו הדעת הכל הולך אחר החיתום, והוא בסוף פ״ק דברכות (יב.), הביאו הרי״ף שם ז״ל, שחרית פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים לא יצא, פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור יצא, ערבית פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור לא יצא, פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים יצא, כללו של דבר הכל הולך אחר החיתום, ע״כ. וקשה דלמה אצטריך לשתי החלוקות, דמרישא שמעינן לה, או יאמר בקיצור הכל הולך אחר החיתום. אך נלע״ד כי בשלמא פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור יצא, כיון שהיום הולך אחר הלילה, הגם שדעתו לומר המעריב ערבים כיון שנזכר ואמר יוצר אור יצא, דהכי כתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד (בראשית א, ה). אך בערבית שהיום הראשון חלף הלך לו, ועתה הוא יום אחר, הגם דסיים במעריב ערבים, כיון דפתח ביוצר אור הייתי אומר דלא יצא, דאין הלילה הולך אחר היום, לכן אצטריך למימר, ובשביל זה סמך אחריו כללו של דבר וכו׳. כלומר הגם שהסברא נותנת דלא יצא, כללו של דבר הכל הולך אחר החיתום, ודוק.

ובקהלת רבתי סי׳ ז׳, טוב אחרית דבר מראשיתו (ח). יש לך אדם שהוא קונה סחורה בנערותו והוא מפסיד, ובזקנותו והוא משתכר בה, דבר אחר יש לך אדם שמוליד בנים בנערותו והן מתים, מוליד בזקנותו והן מתקיימים. דבר אחר יש לך אדם שעושה מעשים רעים בנערותו, ובזקנותו עושה מעשים טובים. דבר אחר יש לך אדם שהוא למד תורה בנערותו ומשכחה, ובזקנותו הוא חוזר עליה, ע״כ. הרי זה בא ללמד שהכל הולך אחר החיתום בכל ג׳ דברים הצריכים לכל אדם, והם בני חיי ומזוני. כי על המזונות שהם תחלת צרכו של אדם, אמר יש לך אדם שהוא קונה סחורה וכו׳, ללמד שאעפ״י שמפסיד מתחלה, לא בשביל זה יניח אותה לעסוק באחרת, שהרי אמרו בערכין פ״ג (טז:), לעולם לא ישנה אדם מאומנות אבותיו. וסוף סוף בזקנותו הוא משתכר בה, והכל הולך אחר החיתום. יש לך אדם שמוליד בנים בנערותו וכו׳. שלא יאמר אדם כיון שכחיצים ביד גיבור כן בני הנעורים, וכיון שמתו אין לו להשתדל עוד כדי שלא ילד לבהלה ויפרוש מאשתו, או אם מתה אשתו לא ישא אחרת, כי אין הדבר כן, רק בבקר זרע זרעך, ולערב אל תנח ידיך. כי מוליד בזקנותו והן מתקיימים, וכמ״ש בבבא בתרא פ״ה (צא.), א״ר נחמן בר יצחק, אבצן זה בועז, שנאמר ויהי לו שלשים בנים ושלשים בנות וכו׳ (שופטים יב, ט). ק״כ משתאות עשה בעז לבניו ובכלן לא זימן את מנוח, אמר פרדה עקרה במאי פרע לי, תנא וכלם מתו בחייו וכו׳. וקשה לבעז הצדיק שלא זימן את מנוח בעבור שלא היו לו בנים. ואפשר כי כדי שלא לבייש את מנוח, או כדי שלא להזכיר צערו לא הזמינו וכונתו לטובה. והנה מתו בניו של בעז שהוליד בנערותו. ועובד שהוליד בזקנותו נתקיים, וממנו נולד דוד וכל מלכי יהודה. הרי זה כנגד הבנים. וכנגד החיים אמר, יש לך אדם שעושה מעשים רעים וכו׳. ולא יאמר כיון שהורגלתי במעשים רעים לא אוכל לפרוש מהם, כי אין הדבר כן, כי בזקנותו עושה מעשים טובים. וכן היו אומרים בשמחת בית השואבה, אשרי זקנותנו שכיפרה על ילדותנו (סוכה נג.). ובזה יחיה לאורך ימים, כמ״ש שיש רמ״ח איברים באדם כנגד רמ״ח מצות עשה, שכל אבר ואבר צווח ואומר, עשה בי מצוה ותאריך ימים. וכנגד חיי העולם הבא אמר, יש לך אדם שלמד תורה בנערותו ומשכחה. ושמא יפרוש ממנה באמור שהוא לומד ושוכח, לז״א ובזקנותו חוזר עליה. שהרי שנינו (קנים ג, ו), זקני תורה כל זמן שמזקינין דעתן מתישבת עליהם, שנאמר בישישים חכמה (איוב יב). עוד שם בקהלת רבתי סי׳ י״ב, סוף דבר הכל נשמע (קהלת יב, יג), סוף דבורו של אדם הכל משמיעין את מעשיו, כשר היה פלוני זה, ירא שמים היה פלוני זה, אתון ושאלון לשלמה סופיה דכלא, מה אמר להון סוף דבר, ע״כ. וקשה מה הוסיפו על הכתוב ומה הבנה יש לדברים אלה. אמנם בא שלמה המלך ע״ה לומר כי הכל הולך אחר החיתום, כי אפשר שאדם בעה״ז יהיה צדיק ולבסוף יחמיץ. אך בבא עת פקודתו, אז הכל אומרים כשר היה פלוני, זה במה שבין אדם לחבירו. ירא שמים במה שבין אדם למקום. באו ושאלו לשלמה שכתוב בו ויחכם מכל האדם (מלכים א׳ ה, יא). מהו סוף כל דבר, והשיב שהכל אחר החיתום, ואין להחזיק לאדם טוב או רע רק בהפרדו מבני אדם, שאז הוא סוף דבר, והכל יודעין אם טוב ואם רע, וזהו סוף דבר.

והנה יקר בעיני ה׳ המותה לחסידיו, וכמו שראינו במשה רבינו ע״ה שהתפלל כמה תפילות ליכנס לא״י ולא ימות, בזמן שנגזרה גזירה עליו, ונפרש עם זה מאמרם ז״ל בפ״ק דסוטה (יד.), דרש ר׳ שמלאי, מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לא״י, וכי לאכול מפריה או לשבוע מטובה היה צריך, אלא כך אמר משה רבינו, הרבה מצות נצטוו ישראל שאינן מתקיימות אלא בארץ, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו על ידי. א״ל הב״ה כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר, מעלה אני עליך כאילו עשיתם, שנאמר לכן אחלק לו ברבים. שאני מחלק לו שכר שלם. שמא תאמר כאחרונים ולא כראשונים, ת״ל ואת עצומים יחלק שלל (ישעיה נג, יב). כאברהם יצחק ויעקב שהיו עצומים בתורה ובמצות. תחת אשר הערה למות נפשו, שמסר עצמו למיתה שנאמר ועתה אם תשא חטאתם וכו׳ (שמות לב, לב). ואת פושעים נמנה, שנמנה ממתי מדבר. והוא חטא רבים נשא, שכיפר על מעשה העגל. ולפושעים יפגיע, שבקש רחמים על פושעי ישראל שיחזרו בתשובה, ואין פגיעה אלא תפלה, שנאמר ואתה אל תתפלל בעד העם הזה וכו׳ ואל תפגע בי (ירמיהו ז, טז), ע״כ. המ׳ הזה כלו מקשה, וכבר פירשוהו כמה מפרשים, וגם אני אענה חלקי כאשר ישים אלקים בפי, דקשה מה זו שאלה מפני מה נתאוה משה ליכנס לא״י, ומי בער ולא ידע כמה יקרה היא ארץ ישראל, שהרי כל אבותינו נתאוו לה, ויעקב צוה ליוסף, ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם (בראשית מז, ל). ועוד מה השיבו הב״ה, כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר, וכי תיסק אדעתין שמשה רבינו ע״ה יעבוד לקבל שכר, שהרי קיימא לן, אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס (אבות א, ג). אמנם בב״ר פ׳ צ״ו איתא ז״ל, למה האבות מחבבין קבורת ארץ ישראל, שמתי ארץ ישראל חיים תחלה בימות המשיח ואוכלין שנות המשיח, א״ר סימון א״כ הפסידו הצדיקים שהם קבורים חוץ לארץ, אלא מה הב״ה עושה להן מחילות בארץ, ועושה אותן כמערות הללו, והן מתגלגלין ובאים עד שהם מגיעין לארץ ישראל, הב״ה נותן להם רוח חיים והם עומדים. ובכתובות פ׳ י״ג (קיא.), יודע היה יעקב אבינו שצדיק גמור היה, ואם מתי חוצה לארץ חיים, למה הטריח את בניו, שלא קבל עליו צער גלגול מחילות. עוד שם, א״ר ירמיה בר אבא א״ר יוחנן, כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל, מובטח לו שהוא בן העולם הבא, ע״כ. א״כ שפיר קא מקשה, מפני מה נתאוה משה וכו׳, דאם תאמר בשביל צער גלגול מחילות, ודאי שלא יבא לידי כך, שהרי אמרו שם (סוטה יג:), ויש אומרים לא מת משה, כתיב הכא וימת שם משה (שמות לד, ה). וכתיב התם ויהי שם עם ה׳ (שמות לד, כח). מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש. ואם להיות בן העולם הבא, כבר מובטח היה במיתת אהרן שגם הוא יזכה לזה. ועוד וכי לאכול מפריה ולשבוע מטובה של א״י לימות המשיח היה צריך. אלא כך אמר משה, הרבה מצות וכו׳. דאיתא בפ״ב דסנהדרין (כ:), שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, להעמיד עליהם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות בית הבחירה. כי שאר מצות כגון תרומות ומעשרות ודומיהם, אע״פ שעיקר מצותן בא״י, גם בח״ל מתקיימות מדרבנן. אך שלשה אלה אין מתקיימות אלא בארץ, ובבנין בית הבחירה תלוי ענין הקרבנות, שאין יכול לקיימן אלא בארץ. וגם כי ידע וראה משה רבינו כי לא נתקיימו ג׳ מצות אלה כתקונן, כי ידע שבית המקדש עתיד ליחרב, ואם היה הוא נכנס לארץ ישראל לא היה נחרב, כמ״ש ההר הטוב הזה והלבנון (דברים ג, כה). וכן המלך הראשון היה שאול, ששאלו מלך שלא בזמנו, ולא ניתן להם כתקונו מבית דוד רק אח״כ, שזה גרם שגם עמלק לא נכרת כראוי, ולכן אמר אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו על ידי, שיתקיימו דוקא, שלא יחרב הבית והמלכות יתקיים לעולם, וגם זרעו של עמלק יכרות לגמרי. א״ל הב״ה כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר, לא שמשה יבקש לקבל שכר מצות. אלא שידענו מה ששנינו (סנהדרין לז.), כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא. ולכן אם היה הוא נכנס לארץ, היה מציל את ישראל מזרעו של עמלק ומשאר צרות. מעלה אני עליך כאילו עשיתם, כי מחשבה טובה הב״ה מצרפה למעשה. ומביא ראיה מהפסוק לכן אחלק לו ברבים (ישעיה נג, יב). שאני מחלק לו שכר שלם. הכוונה כי הנה ידענו, גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה, לכן אמר שכר שלם, כלומר כמי שמצווה ועושה. אמנם לדייק הכתוב אחלק לו ברבים, יובן עם מה שידענו (ברכות מז:), שהבא לבית הכנסת ראשון נוטל שכר כולם, ומסקינן שרוצה לומר שכר כנגד כולם, וזה מהטעם שכתבנו במקומו (חלק א׳ - דרוש ה׳ לפרשת לך לך והפטרה. מ׳ חקור דין ח״ב, פרק י״ד וז״ל, והוא טעם זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן (חגיגה טו.). ונוטל שכרו והוא נעשה צינור לשכר המגיע לחבירו, ע״ד הנמנה מעשרה ראשונים שנוטל שכר כל הבאים אחריו, לא לגרוע חלקם אלא שכולם זוכים על ידו, נמצא הוא נוטל שכר כולם ונותנו להם, ונשאר לו כנגד כלם, כי האחרים נוטלים ממנו והוא אינו חסר עכ״ל.), כי כל שכר האחרים ניתן אליו, והוא נעשה צינור לחלק לאחרים, נמצא שנשאר הכל אליו, כי כל דבר קדושה אף שמסתלק, מניח רושם שלו שם, ז״ש לכן אחלק לו ברבים, שיטול שכר הרבים לחלק אותו אליהם ונשאר לו חלק בכלם, והוא בכיוון שכר כלם. ולא רצה הב״ה שיכנס לארץ, כדי שלא יבנה בית המקדש, שאם הוא יבנהו לא יתחרב עוד, ולא יכנסו דור המדבר לארץ, כמ״ש לעיל בפ׳ ואתחנן ע״ש (‏חלק א׳ - דרוש מ״ג לפרשת ואתחנן והפטרה.). וגם מלכות בית דוד לא תתקיים לגמרי עד בא משיחנו, וזרעו של עמלק לא יכרת לגמרי עד הזמן ההוא, לפי שמלחמה לה׳ בעמלק עד זמן שהכסא שלם והשם שלם. שמא תאמר כאחרונים הבאים לבית הכנסת ולא כראשונים ליטול שכר כולם כדלעיל, תלמוד לומר ואת עצומים יחלק שלל. כג׳ אבות שהיו עצומים, שכבשו יצה״ר שלהם שלא שלט עליהם כנודע, וזכותם עומדת לעד. כך זכותו של משה עומד לישראל. תחת אשר הערה למות נפשו, שמסר עצמו למיתה בשביל ישראל, וכל שכן שהיה מוסר עצמו למיתה להכרית זרעו של עמלק שונאיהם של ישראל. ואת פושעים נמנה, שנמנה ממתי מדבר שבשבילם לא נכנס לארץ, כדי שלעתיד לבא ימלוך עליהם ויכנס עמהם לארץ, כמ״ש בילקוט פ׳ חקת (במדבר כ), שא״ל הב״ה למשה, שבחך הוא שהוצאתם ממצרים וקברתם במדבר, עכשיו יאמרו אין להם חלק לעולם הבא, אלא שכב בצידן ותבא עמהם, שנאמר ויתא ראשי עם (דברים לג, כא), ע״כ. ועיין לעיל בפ׳ ואתחנן מ״ש שם. הרי א״כ שיש לו שכר להעמיד עליהם מלך. ולבנות בית המקדש אמר והוא חטא רבים נשא. שכיפר על מעשה העגל, וקראו חטא לגבי ישראל, כי הערב רב עשו העגל, ובני ישראל לא חטאו רק מעט דאשתתפו בהדייהו בלבא, והוא הציל את ישראל באמרו לי צוית, להם לא צוית. וזהו והוא חטא רבים נשא. מלשון נושא עון. ולפושעים יפגיע. שהתפלל על פושעי ישראל שיחזרו בתשובה, והוא מה שהיה בבית המקדש, שהקרבנות היו מכפרים ומקטירים קטרת להחזיר הרשעים בתשובה.

ובדברים רבה פ׳ זו, אמר משה לפני הב״ה, רבש״ע אם אין אתה מכניס אותי לארץ ישראל, הניח אותי בעולם הזה ואחיה ולא אמות, א״ל הב״ה למשה, אם לא אמיתך בעה״ז האיך אחייך בעה״ב. ולא עוד אלא שאתה עושה תורתי פלסתר, שכתבתי בתורתי על ידך, ואין מידי מציל (דברים לב, לט). אמר משה לפני הב״ה, רבש״ע אם אין אתה מכניס אותי לארץ ישראל, הניח אותי כחיות השדה שהן אוכלין ושותין מים וחיין ורואין את העולם, כך תהא נפשי כאחת מהן, א״ל רב לך, אמר לפניו, רבש״ע ואם לאו, הניח אותי בעה״ז כעוף זה שהוא פורח בארבע רוחות העולם ומלקט מזונו בכל יום ולעת הערב חוזר לקינו, כך תהא נפשי כאחת מהן, א״ל רב לך. מהו רב לך, א״ל רב לך אשר דברת. ובילקוט פ׳ וילך הוסיף זה, אמר לפניו, רבש״ע הנח עין שלי תחת הדלת, ויתנו עליה את הדלת שלש פעמים בשנה ואחיה ולא אמות, א״ל רב לך, ע״כ בילקוט. כיון שראה משה שאין כל בריה יכולה להצילו מדרך המות, באותה שעה אמר משה הצור תמים פעלו, ע״כ. המדרש הזה אין די בא״ר אותו, כי רבו מהרב״ה הקושיות שבו, ובפרט בתוספת הילקוט שלכאורה אין לו הבנה. אמנם בראותי סוף דבר שאומר, באותה שעה אמר משה הצור תמים פעלו. הבנתי בזה כל המ׳. וזה כי כשא״ל הב״ה למשה בסנה, ושמעו לקולך וכו׳ (שמות ג, יח). ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי וכו׳ (שמות ד, א). ואיתא בשמות רבה פ׳ ג׳, אותה שעה דבר משה שלא כהוגן, הב״ה אמר ושמעו לקולך. והוא אמר והן לא יאמינו לי. מה כתיב אחריו, מזה בידך (שמות ד, ב). כלומר מזה שבידך אתה צריך ללקות, שאתה מוציא שם רע על בני, לכך הראה לו את הנחש, כלומר עשית מעשה של זה, וינס מפניו (ג). לפי שחטא בדבריו, שאילו לא חטא לא היה נס, שאין הנחש ממית אלא החטא ממית (ברכות לג, א). ואיתא בפרקי רבי אליעזר פרק ל״ג, שלפי שאמר יחזקאל, ה׳ אלקים אתה ידעת (יחזקאל לז, ג). כאילו לא האמין, לפיכך לא נקברו עצמותיו בארץ טהורה. הנה כי כן אמר משה, אם אין אתה מכניס אותי לא״י, לפי שחשדתי בכשרים ואמרתי, והן לא יאמינו לי. הנח אותי בעה״ז ואעשה תשובה ואחיה ולא אמות. א״ל הב״ה, אם לא אמיתך בעה״ז לא תוכל לירש חיי העה״ב. ועוד ששכר מצות בהאי עלמא ליכא, ואם לא תמות היאך תזכה לחיי העה״ב, ואם תאמר לא איכפת לי לקבל שכר, אתה עושה תורתי פלסתר, שכתבתי אני אמית ואחיה ואין מידי מציל (דברים לב, לט). שאין הב״ה מקבל שכר מצות בשביל עונש העבירות, רק ממית ומחיה, מעניש ומשכיר. חזר ואמר, אם אין אתה מכניס אותי לא״י בשביל שאמרתי שמעו נא המורים (במדבר כ, י). וגם אמרתי הצאן ובקר ישחט להם (במדבר יא, כב). הנח אותי כחיות השדה שהן אוכלין עשבים כנגד שחטאתי באמרי, הצאן ובקר וכו׳, ושותים מים כנגד מי מריבה, והם חיין ורואין את העולם, כך תהא נפשי כא׳ מהם, א״ל רב לך. כלומר גדול עונך מנשוא, שיש בזה חלול ה׳, שנאמר הצאן ובקר וכו׳ (במדבר יא, כב). וגם במי מריבה, יען לא האמנתם בי להקדישני (במדבר כ, יב). ואפשר שכונתו הנח אותי כחיות השדה, דהיינו כמלאכי מרום, חנוך ודומיהם שהם חיות הקדש, שבימיהם לא הותר הבשר רק העשבים, ולא היה יין בעולם רק שותים מים, כי רק נח ויחל נח וכו׳ ויטע כרם (בראשית ט, כ). א״ל רב לך. אתה גדול מהם כנודע ליודעי חן, שנשמתו של משה גדולה יותר משל חנוך, ועוד גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת (סנהדרין צב:). חזר ואמר רבש״ע הניח אותי כעוף זה וכו׳, כלומר אם אני צריך למות ולא להיות כחנוך שלא מת, ואיננו כי לקח אותו אלקים (בראשית ה, כד). הניח אותי כעוף זה, שהוא אליהו שהוא פורח בד׳ רוחות העולם, כמ״ש (ברכות ד:), אליהו בארבע. ובתרגום קהלת על פסוק כי עוף השמים יוליך את הקול. קהלת י׳ (כ). תרגם ז״ל, ואליהו כהנא רבה אזיל ופרח באויר שמיא כנשרא מרי גפין. ובזהר חדש פ׳ נח דף ל״ו ד׳, אחר שאמר וילך בכח האכילה ההיא וכו׳ (מלכים א׳ יט, ח). א״ר יצחק, לא זז אליהו משם עד שנשבע לפני הב״ה, להורות זכותן של ישראל תמיד, וכל מי שעושה זכות, הוא מקדים ואומר לפני הב״ה, כך וכך עשה פלוני ואינו זז משם עד שיכתבו זכותו דההוא גברא, דכתיב ויכתב ספר זכרון לפניו (מלאכי ג, טז), ע״כ. בזה מובן ומלקט מזונו בכל יום, שנגזר עליו לכתוב זכיות ישראל, וגם לבא במקומות שעושים המילה להעיד על זה לפני כסא כבודו, ולעת הערב חוזר לקינו, א״ל רב לך. איתא בספר הגלגולים פ׳ מ״ה, כי בעבור ערבות הערב רב שהיה משה רוצה לתקנם, לכן לא זכה להיות מלאך, וזהו רב לך. כלומר הערב רב שאתה רצית לקבל גרמו לחטוא בעגל ולא מידי היתה זאת, וזהו רב על שם הערב רב, לך, שאתה רצית לקבלם, וגם אליהו אתה רב לו והוא תלמידך. ובשמות רבה פ״ג. ויסתר משה פניו (שמות ג, ו). ר׳ יהושע בן קרחא ור׳ הושעיא, א׳ מהן אומר לא יפה עשה משה כשהסתיר פניו, שאלולי לא הסתיר פניו, גילה לו הב״ה למשה מה למעלה ומה למטה, מה שהיה ומה שעתיד להיות, ובסוף בקש לראות, שנאמר הראני נא את כבודך (שמות לג, יח). ור׳ הושעיא רבה אמר, יפה עשה משה כשהסתיר פניו, א״ל הב״ה אני באתי להראות לך פנים וחלקת לי כבוד והסתרת פניך, חייך שאתה עתיד להיות אצלי בהר מ׳ יום וארבעים לילה, ע״כ. ראה והבן כי הנה ר׳ הושעיא רבה שחבר המדרש רבה, הוא סובר שיפה עשה משה שהסתיר פניו, ולכן לא יחשוב ה׳ לו עון ולא יש בזה כלום. אך נסחת הילקוט אתיא אליבא דר׳ יהושע בן קרחא, שלא יפה עשה משה להסתיר פניו, ולכן א״ל כי לא יראני האדם וחי (שמות לג, כ). שצריך למות כדי שיראה בשכינה, ובשביל זה אמר משה, הנח עין שלי תחת הדלת וכו׳. וזה יובן עם מאי דאיתא בגמרא ריש חגיגה (ב.), הכל חייבין בראייה, הכל לאתויי מאי, לאתויי סומא בא׳ מעיניו, ודלא כי האי תנא דתני׳, יוחנן בן דוהבאי אומר משום ר׳ יהודה, סומא בא׳ מעיניו פטור מן הראייה, שנאמר יראה יראה, כדרך שבא לראות כך בא ליראות, מה לראות בשתי עיניו אף ליראות בב׳ עיניו, ע״כ. הנה משה ידע שמפני שבועתו ית׳ אי אפשר לו ליכנס לא״י, ועכ״ז חילה פניו ית׳ יניחנו בעולם ויחיה ולא ימות, ולפי שאם יהיה בעולם יחוייב לעלות לרגל, ושבועתו ית׳ מה יעשה לה, לזה אמר הנח עין שלי תחת הדלת, רוצה לומר שיתן עינו אחת תחת הדלת שלה, דהיינו שיתכסה מאור עינו, ויתנו עליה את הדלת שלש פעמים בשנה, דהיינו בשלש רגלים כדי שיהא פטור מן הראיה ולא יצטרך לעלות לא״י, ויחיה ולא ימות ובזה יכופר עונו, ויסתר משה פניו. שבזה לא יקיים יראה כל זכורך, ולא יעלה לרגל. א״ל הב״ה רב לך. כלומר אין הלכה כר׳ יוחנן בן דוהבאי שאמר משום ר׳ יהודה רק רב לך, שהוא תנא קמא דאמר שסומא בא׳ בעיניו חייב בראיה, ואם תהיה בעולם תהיה חייב לעלות לרגל והשבועה בטלה, ולכן אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה. וכשראה משה שאין כל בריה יכולה להצילו מדרך המות, כי כל הדרכים שאמר ללכת בהם, או כחיות השדה או כעוף השמים, לכלהו אית להו פרכא, הצדיק עליו את הדין כי חטאתיו גרמו לו, ואמר הצור תמים פעלו (דברים לב, ד). הרי זה על שאמר והן לא יאמינו לי, כי כל דרכיו משפט. וראוי ליטול את שלו למות חוצה לארץ. וע״י מה שחטא במי מריבה, אל אמונה ואין עול. יען לא האמנתם בי להקדישני וכו׳. צדיק וישר הוא. על אשר נאמר ויסתר משה פניו. ולפי המדרש רבה שלא חטא בזה, הרי אמר הצאן ובקר ישחט להם, ודוק.

הרי שסוף דבר הכל נשמע במשה רבינו ע״ה שהוכרח למות, והוא מ״ש בסוף הפ׳ הקודמת, וידבר ה׳ אל משה בעצם היום הזה לאמר (דברים לב, מח). עלה אל הר העברים הזה וכו׳ (מט). ואיתא שם בספרי, בשלשה מקומות נאמר בעצם היום הזה, נאמר בנח, בעצם היום הזה (בראשית ז, יג). לפי שהיו דורו אומרים, מכך וכך אם אנו מרגישים בו אין אנו מניחין אותו, ולא עוד אלא אנו נוטלין כשילין וקרדומות ומבקעים את התיבה, אמר המקום הריני מכניסו לתיבה בחצי היום, וכל מי שיש בו כח למחות יבא וימחה. ומה ראה לומר במצרים בעצם היום הזה (שמות יב, מא). לפי שהיו מצריים אומרים מכך וכך, אם אנו מרגישין בהם אין אנו מניחין אותן, ולא עוד אלא אנו נוטלין סייפין וחרבות ואנו הורגין בהם, אמר המקום הריני מוציאן בחצי היום, וכל מי שיש בו כח למחות יבא וימחה. ומה ראה לומר כאן בעצם היום הזה (דברים לב, מח). לפי שהיו ישראל אומרים, מכך וכך אם אנו מרגישין בו אין אנו מניחין אותו, אדם שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים, והוריד לנו את התורה, והוריד לנו את המן, והגיז לנו את השליו, ועשה לנו נסים וגבורות, אין אנו מניחין אותו. אמר המקום הריני מכניסו למערה בחצי היום, וכל מי שיש בו כח יבא וימחה, ע״כ. והמ׳ הזה צריך ביאור, מנינא למה לי, דאילו למעוטי מה שנאמר באברהם, בעצם היום הזה נימול אברהם (בראשית יז, כו). למה כן. שהרי בב״ר פ׳ מ״ז איתא ז״ל, בעצם היום הזה נימול אברהם, אמר הב״ה, אילו מל אברהם בלילה, היו כל בני דורו אומרים, בכך וכך אילו היינו רואים אותו לא היינו מניחין אותו לימול, אלא בעצם היום הזה. דרגשא ליה ימלל ע״כ. וא״כ למה לא הביאו הספרי, ואדרבא נראה שמוציא אותו מן הכלל. ובעל צידה לדרך על רש״י הביא ב׳ תירוצים בשם המפרשים. הא׳ דאיכא למימר דאתא לאשמועינן דביום שנצטוה נימול, והב׳ דאילו הג׳ היו ע״פ הב״ה, לאפוקי דאברהם דאינו מפי הב״ה אלא שעשה זה מדעתו, ובעצם היום הזה דנח ע״י הב״ה היה, שהמים דחקוהו עד שנכנס לתיבה. ולי יקשה לטעם ראשון, שהרי ב׳ פעמים כתיב בעצם היום הזה בסוף פ׳ לך לך (בראשית יז, כג-כו). וא״כ נדרוש ב׳ הדברים, ורש״י עצמו פי׳ בעצם היום הזה (בראשית יז, כג). ביום שנצטוה, ביום ולא בלילה, ושלא יהיו אויביו ובני דורו אומרים, אילו ראינוהו לא הנחנוהו למול, ע״כ. ולטעם השני אשתמיטתיה לשון המדרש האמור באברהם, שמתחיל אמר הב״ה אילו מל וכו׳. הרי שגם אברהם עשה כן מפי הב״ה. לכן נלע״ד לתרץ כי הנה באברהם לא סגי ליה שלא יאמר בעצם היום הזה, כי המילה אינו כשרה אלא ביום, דכתיב וביום השמיני ימול (ויקרא יב, ג). ודרשו רז״ל (שבת קלב.), ביום ולא בלילה. ומצותה עם הנץ החמה כדתנן בסוף פ״ב דמגלה (כ.), וא״כ להודיע שאברהם עשה המצוה כתקונה, לכן צריך לומר בו בעצם היום הזה, אך בנח ואחרים מה לי שיהיו ביום או בלילה, ולמה הוצרך לומר בעצם היום הזה. לפיכך בא ליתן טעם בכל א׳ מהם. כי הנה בנח היינו אומרים שנכנס לתיבה בלילה מפני דורו שלא יקנאו בו ויזיקוהו, לכן אמר בעצם היום הזה בא נח, ולא היתה בריה יכולה לעכבו. כן במצרים כתוב, הוציאך ה׳ אלקיך ממצרים לילה (דברים טז, א). והייתי אומר כי מפחד המצרים שלא יעכבום יצאו בלילה, לכן הוצרך לומר כי בעצם היום הזה שהוציאם ביום, ומה שכתוב לילה, לפי שנגאלו בלילה ולא יצאו עד בקר, ומטעם אחר שכתבנו במקומו. כן הדבר במיתתו של משה רבינו ע״ה, שכיון שלא ידע איש את קבורתו, הייתי אומר שלא רצה הב״ה לעשותו ביום שלא יעכבוהו ישראל, לכך נאמר בעצם היום הזה, שהכניסו למערה בחצי היום. ומה שאמרו ישראל אין אנו מניחין אותו, כלומר שנעסוק עמו בתורה כדי שלא יוכל מלאך המות לשלוט בו, כמו שהיה בדוד בפרק במה מדליקין (שבת ל.), דלא פסיק פומיה מגרסיה ולא היה יכול מלאך המות לפגוע בו, ולכן הכניסו למערה בחצי היום, אך בקבורה לא ידע איש את קבורתו, כי נעלם מעיני כל חי מהטעמים האמורים במקומו.

ונבא לביאור פסוקי ההפטרה ביהושע א׳. ויהי אחרי מות משה עבד ה׳ ויאמר ה׳ אל יהושע בן נון משרת משה לאמר (א). משה עבדי מת ועתה קום עבור את הירדן הזה וכו׳ (ב). דקשה מאי משה עבדי מת, והלא כתיב וימת שם משה עבד ה׳ (דברים לד, א). אך איתא בבבא בתרא פ״ה (עה.), ונתתי מהודך עליו (במדבר כז, כ). ולא כל הודך, זקנים שבדור אמרו, אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה. ופרש״י שבאותו הדור, שראו משה ויהושע, ע״כ. וקשה הכפל בושה וכלימה, וכבר פירשנו במקום אחר, אוי לה לאותה בושה, לגבי זקנים שבדור שראו שבזמן מועט נתמעט הכבוד כל כך, ופרש״י ז״ל, שהרי יהושע היה מלך כמשה, ולא יכול להגיע לכבודו. אוי לה לאותה כלימה, שיהושע בעצמו הלא יכלם בראות את עצמו למדרגה מועטת כזו לגבי משה. זש״ה ויהי אחרי מות משה עבד ה׳ (יהושע א). שהוא לשון צרה, כי ירדו פלאים במיתתו של משה, שהוא היה עבד ה׳ שקבל תורה מפי הב״ה בעצמו, וגם היה מדבר עמו ית׳ בכל עת, וכמ״ש ע״פ עמדו ואשמעה מה יצוה ה׳ לכם (במדבר ט, ח). הביאו רש״י ז״ל פ׳ בהעלותך ז״ל, אשרי ילוד אשה שכך מובטח, שכל זמן שהיה רוצה היה מדבר עם השכינה. אבל עתה ויאמר ה׳ אל יהושע (יהושע א). שלא היה מדבר עמו אלא לפעמים. ועוד יובן עם מאי דאיתא בסוף תענית (ל:), עד שלא כלו מתי מדבר, לא היה דבור עם משה, שנאמר ויהי כאשר תמו וכו׳ (דברים ב, טז). וידבר ה׳ אלי לאמר (יז). ופרש״י ז״ל, לא היה הדבור עם משה פה אל פה בחיבה אלא בחזיון לילה. וכן פרש״י שם בפ׳ דברים (ב, יז). ז״ש כאן ויאמר ה׳ אל יהושע. ולא כתיב וידבר לפי שלא נדבר עמו פנים אל פנים כמשה, וזה לפי שהיה משרת משה ולא הגיע למדרגתו. ולפיכך הקדים הכתוב, ויהי אחרי מות משה עבד ה׳ (יהושע א, א). שלפי שמת משה, לפיכך ויאמר ה׳ אל יהושע. הא אם היה משה קיים לא היה מדבר עם יהושע. וזהו ג״כ שהוצרך לומר משה עבדי מת ועתה קום עבור וכו׳ (ב). שאילו היה משה חי לא היו עוברים עתה את הירדן, וכלומר משה עבדי מת בעבור שתעברו את הירדן, דאילו היה קיים לא היה עדין זמן לעבור את הירדן. אמנם לפי שידענו שיש צורך ליהושע עתה להכניס את ישראל, הבטיחו כאשר הייתי עם משה אהיה עמך (ה). כדי שלא ירך לבבו, והנה מצינו ג׳ פעמים חזק ואמץ, ופרש״י ז״ל, חזק ואמץ (יהושע א, ו). בדרך ארץ, כמ״ש כי אתה תנחיל (יהושע א, ו). רק חזק ואמץ מאד (ז). בתורה, כמ״ש לשמור לעשות ככל התורה. ויש עוד שלישי הלא צויתיך חזק ואמץ (ט). ונלע״ד שאלה איפוא הם ג׳ דברים שצריכים לעם מאת המלך המולך עליהם. הלא הם כתובים לעיל בפ׳ בשלח, כי הראשון הוא ללחום מלחמותיהם ולהושיעם מיד אויביהם, וכנגד זה הבטיחו ליהושע חזק ואמץ במלחמה, כי אתה תנחיל. ולא כמשה שלא זכה להנחיל לישראל את הארץ. רק חזק ואמץ מאד לשמור לעשות ככל התורה וכו׳. זהו ללמד לעם תורה ומצות, וכאן הוסיף רק שהוא מיעוט, רמז למ״ש בפ״ב דתמורה (טז.), תשש כחו של יהושע ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות וכו׳. הלא צויתיך חזק ואמץ, לעשות בהם משפט כתוב, כי יהיה ריב בין אנשים, אל תערוץ ואל תחת, כדכתיב לא תגורו מפני איש (דברים א, יז). כי עמך ה׳ אלקיך (יהושע א, ט). כדכתיב ועמכם בדבר משפט (דברי הימים ב׳ יט, ו).

וכתוב בפ׳ זאת, ולגד אמר ברוך מרחיב גד כלביא שכן וטרף זרוע אף קדקוד (דברים לג, כ). וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון ויתא ראשי עם צדקת ה׳ עשה ומשפטיו עם ישראל (כא). דאיתא בילקוט ע״פ זה, מהו מרחיב גד, שנקבר משה בתחומו של גד. כלביא שכן זה משה שהיה זריז כארי, ובלעם רואה אותו וצווח שאינו יוצא מן העולם עד שהוא צובע בדמו, א״ל מזה אתה מתירא, בשנה הזאת הוא מת, שנאמר לכן לא תביאו את הקהל הזה (במדבר כ, יב). א״ל אפי׳ מת היום, לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה, דמו ודמו של בלק ע״כ. ונלע״ד שאלו היו בלק ובלעם שמתווכחים זה עם זה, וכבר ידענו שבלק היה יותר קוסם מבלעם, וראה מקום שמת משה, שנאמר ויקחהו שדה צופים ראש הפסגה (במדבר כג, יד). ופרש״י ז״ל, בלעם לא היה קוסם כבלק, ראה בלק שעתידה פרצה להפרץ לישראל משם, ששם מת משה וכו׳. וזהו כלביא שכן. שבלעם רואה אותו וצווח, לפי שפנחס הרג לבלעם במצות מרע״ה, ככתוב בזהר פ׳ בלק ובמקומות אחרים. והנה א״ל בלק לבלעם, מזה אתה מתירא, בשנה הזאת הוא מת, לפי שראה כן ראש הפסגה כדלעיל, א״ל בלעם, אפילו מת היום, לא ישכב וכו׳ ודם חללים ישתה, דמו ודמו של בלק. שכן היה מחמשת נסיכי מדין, את צור זה בלק, וכתוב הרגו על חלליהם (במדבר לא, ח). ובלעם עמהם. על זה נאמר ברוך מרחיב גד. ששם נקבר משה רבינו ע״ה שנמשל לאריה. עוד יובן עם מ״ש בפרקי רבי אליעזר פ׳ מ״ה, וכבר נתבאר אצלנו לעיל פ׳ ואתחנן, ויקבור אותו בגיא מול בית פעור (דברים לד, ו). שכשפעור פוער פיו להזיק לישראל רואה קברו של משה וחוזר לאחוריו ע״ש (‏חלק א׳ - דרוש מ״ג לפרשת ואתחנן והפטרה.). ז״ש ברוך מרחיב גד, שבנחלתו קבור מרע״ה שהוא כלביא בכח אמיץ, שכן לפעור להכניעו. וטרף זרוע אף קדקוד, הוא האמור דמו ודמו של בלק, כי כבר כתוב בזהר שבלעם היה כחו בפיו ובלק בידיו, וכתוב בזהר חדש פ׳ בלק, בלעם הוה ליה לישן בלא ידין, ובלק ידין בלא לישן. ז״ש שמשה בכחו וטרף זרוע, זה בלק שהיה כחו בידים, אף קדקוד זה בלעם שהיה כחו בפיו וגם בעיניו, ככתוב בזהר פ׳ בחוקותי קי״ב ב׳, הנתונים בראש הקליפה. וזה כי וירא ראשית לו. שכתוב שם בזהר פ׳ בחקותי, שכנגד הקסם שהוא במעשה, היו לישראל אהל מועד ומאני קודשא ותרי מזבחות וקטרת וקרבנות, וכנגד הנחש שהוא בדבור, היה להם הארון שבו הלוחות וספר תורה, ז״ש וירא ראשית לו, היא התורה, ה׳ קנני ראשית דרכו (משלי ח, כב). כי שם חלקת מחוקק ספון (דברים לג, כא). זה בית המקדש שהיה בחלקו של יהודה, יהודה מחוקקי (תהלים ס, ט). וזה הטעם שלא נכנס מרע״ה לארץ ישראל כדי להגין על ישראל, אך לעתיד ויתא ראשי עם. כמ״ש בספרי ז״ל, מלמד שעתיד משה ליכנס בראש כל חבורה וחבורה, בראש חבורה של בעלי מקרא, בראש חבורה של בעלי משנה, בראש חבורה של בעלי גמרא, וליטול עם כל אחד ואחד שכר, וכן הוא אומר לכן אחלק לו ברבים ואת עצומים יחלק שלל (ישעיה נג, יב) ע״כ. שיובן עם הקדמה נוראה שיש לנו ממרן האר״י זלה״ה, שכל חדוש שמחדשים בתורה, מתלבש אז באותו תנא או אמורא או חכם, נצוץ של מרע״ה, ולזה נאמר בגמרא משה שפיר קאמרת. זהו וירא ראשית לו, שכל התורה ניתנה על ידו, כי שם חלקת מחוקק, זה מרע״ה, ולכן ויתא ראשי עם. שבכל חבורה שמחדשים ראשיה בתורה הוא בא שם, לפי מ״ש בפ״ג דנדרים (לח.), שהתורה ניתנה למשה במתנה, והוא נהג בה טוב עין לישראל, וזה דוקא בפלפול דהיינו חדושי תורה, ולכן ויתא ראשי עם, שעל ידו מחדשים כל החדושים. צדקת ה׳ עשה, לנהוג בה טוב עין, ומשפטיו עם ישראל. והנה הכל הולך אחר החיתום, הוא החג הזה לה׳, שבו מסיימין התורה שלכן נק׳ שמיני חג עצרת, כמו שחג השבועות נק׳ עצרת. ואמנם צריך לתת טעם למה אנו עושים שמחת התורה בחג זה ולא בשבועות דוקא זמן מתן תורתנו. ונלע״ד כי בשבועות עיקר שמחתנו היא על התורה שבכתב שאז ניתנה בחדש השלישי. אך להיות שעשו את העגל ונשתברו הלוחות, לא יכלו ישראל לשמוח עד יום הכפורים, שאז ירד משה מן ההר בלוחות שניות, ואחר זה בא חג הסכות זמן שמחתנו, שמקריבים שבעים פרים כנגד ע׳ אומות, וביום השמיני פר יחידי כנגד אומה יחידה, כאשר כתבנו במ״א. ולפי שהוא רמז לעולם הבא כאשר הארכנו במקומו, והתורה שבעל פה היא המביאה את ישראל לחיי העולם הבא, כמ״ש בתנחומא פ׳ נח. לפי שצריך צער גדול להשיגה, והיא אשר ניתנה לישראל ואין לאומות חלק בה, כמ״ש בפ״ק דע״א (ב.), שלעתיד לבא נוטל הב״ה ספר תורה בחיקו ואומר, מי בכם יגיד זאת, שפירשוהו על תורה שבע״פ שבה יזכרו ישראל לעתיד, לכן אנו שמחים בשמחת תורה שניתנה לנו ואין לזרים אתנו, ולכן נק׳ עצרת, שנעצרו האומות ממנה, וזו היא השמחה גדולה שאנו עושים ביום הזה לגמרה של תורה, שעיקר השמחה על התורה שבע״פ.

ובזה נבין מ׳ ז״ל במדרש חזית והוא המאמר שהקדמנו, וקשה מה זה שאמר אין אנו יודעים במה לשמוח, והלא כתיב בתורה ושמחת בחגך (דברים טז, יד). ומה המה אלה הלשונות, בך בישועתך וכו׳. ועל הכל קשה מ״ש ר׳ יצחק בכ״ב אותיות וכו׳. והלא כשאמר בך בתורתך הם אותיות התורה. ולתרץ כל זה ולהבין המ׳ על בוריו, צריך שנבאר מ׳ ז״ל במ׳ י״ט פרק שני (טו:), תניא, ר׳ אליעזר אומר, אין לו לאדם בי״ט אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה. ר׳ יהושע אומר, חלקהו חציו לאכילה ושתיה, וחציו לבית המדרש. א״ר יוחנן ושניהם מקרא א׳ דרשו, כתוב א׳ אומר, עצרת לה׳ אלקיך. וכתוב א׳ אומר, עצרת תהיה לכם. הא כיצד, ר״א אומר כלו לה׳ או כלו לכם. ר׳ יהושע אומר, חלקהו חציו לה׳ וחציו לכם. תנו רבנן, מעשה ברבי אליעזר שהיה יושב ודורש כל היום כלו בהלכות י״ט, יצתה כת ראשונה, אמר הללו בעלי פטסין. כת שנייה אמר, הללו בעלי חביות, כת שלישית אמר, הללו בעלי כדין, יצתה כת רביעית אמר, הללו בעלי לגינין, כת ה׳ אמר, הללו בעלי כוסות, התחילה כת שישית לצאת, אמר הללו בעלי מארה, נתן עיניו בתלמידים, התחילו פניהם משתנין, א״ל בני, לא לכם אני אומר אלא להללו שיצאו, שמניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה. בשעת פטירתן א״ל, לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים, ע״כ. וקשה במ׳ ראשון איך ס״ד דרבי אליעזר לילך מן הקצה אל הקצה, או כלו לה׳ או כלו לכם, והלא צריך לשמוח במועד שכן כתוב בתורה. וכל שכן שיקשה למה כעס על אותם היוצאין מבית המדרש, כיון שהוא דרש או כלו לכם. ויותר יקשה על התלמידים למה פניהם משתנין, ולרבי אליעזר למה אמר לא לכם אני אומר, ומה נשתנו אלו מאלו, לכן נלע״ד שהכל עולה יפה עם מאי דגרסינן בירושלמי הביאו הרב הגדול בעל בית יוסף בטור או״ח סי׳ רפ״ח ז״ל, ר׳ חגי אומר, לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לאכילה ושתיה. ר׳ ברכיה אומר, לא ניתנו אלא לעסוק בתורה. ובתנחומא מפרש, לא פלגין, מ״ד ר׳ ברכיה לתלמוד תורה, אלו הפועלים שהם עסוקים במלאכתן כל ימות השבוע ובשבת הם באים ומתעסקים בתלמוד תורה. ומ״ד ר׳ חגי להתענג, אלו הת״ח שהם יגיעים בתורה כל ימות השבוע ובשבת הם מתענגים ע״כ. בזה מובנים המאמרים הנ״ל, כי לכן אמר רבי אליעזר אין לו לאדם בי״ט אלא אוכל ושותה, אם הוא ת״ח שיגע בתורה כל ששת ימי המעשה, ובשבת וי״ט ראוי לו להתענג ולעסוק באכילה ושתיה. ואם הוא פועל או עוסק בסחורה בששת ימי החול, ראוי לו בשבתות וי״ט לעסוק בתורה, וזהו או יושב ושונה. ור׳ יהושע סבר שכיון שהתורה צותה להתענג בשבתות וי״ט, כדכתיב וקראת לשבת עונג. וכתיב ושמחת בחגך. טוב לתת חלק לה׳ וגם לכם. ושפיר קאמר ושניהם מקרא א׳ דרשו, אע״פ שהם שני פסוקים. כי הא׳ הוא בפ׳ ראה, ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה׳ אלקיך לא תעשה מלאכה, כי מזה נלמוד לאותם שעושים מלאכה בימי החול שיעסקו בתורה בשבתות וי״ט, באמרו עצרת לה׳ אלקיך, כלו לה׳, וכתוב א׳ אומר בפ׳ פינחס, ביום השמיני עצרת תהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו, שזה אינו מדבר בעושי מלאכה, שהרי קדמו שבעת ימי החג שאין עושין בו מלאכה, ולכן אמר עצרת תהיה לכם, שהם הת״ח שהם עוסקים בתורה תמיד, ובשבת וי״ט עצרת תהיה לכם, שתהיו עצורים במאכל ומשתה. ולכן סבר רבי אליעזר שיש לדרוש פסוק א׳ לכל כת וכת, ורבי יהושע סבר דכיון דגלי קרא, עצרת תהיה לכם, צריך לתת חלק לכם דוקא להתענג בתענוגים, וזה מדבר לכל אדם, וגם תן חלק לה׳, והכל הוא ענין א׳, וזהו מקרא א׳ דרשו. ולכן הביא מעשה רב דרבי אליעזר שהיה יושב ודורש כל היום כלו בהלכות יו״ט, ופרש״י ז״ל, יושב ודורש בי״ט. נשמר בחכמתו שמא תאמר שהיה דורש יום א׳ בהלכות י״ט, והיינו ביום חול, שהרי כבר לימדנו או אוכל ושותה, שנאמר על הת״ח שכל ימות החול עוסקים בתורה, והייתי אומר שלא היה בי״ט, לכן פרש״י שהיה יושב ודורש בי״ט דוקא, ממה שראינו בענין שכעס על אותם היוצאים, ואמר לתלמידיו לכו אכלו משמנים וכו׳. ואע״פ שאומר ר״א או אוכל ושותה, רצה להחמיר על עצמו ולזכות את ישראל, ולכן היה יושב ודורש כל היום כלו, ללמד דעת את העם בהלכות י״ט. יצתה כת ראשונה דסבירא להו כר׳ יהושע, חציו לה׳ וחציו לכם, ואמר הללו בעלי פטסין שהוא כלי גדול, כלומר שרוצים להתענג הרבה יותר מדאי, וכן לכלם. כיון שהתחילה כת ששית לצאת, ופרש״י ז״ל שהיה בית המדרש מתרוקן מאד, וגנאי הדבר וקשה בעיניו שהיה להם להמתין עד סיום הדרשה. ולכן אמר הללו בעלי מאיר׳, ונלע״ד לדייק הללו בעלי מאירה, עם מאי דתנן בפ״ג דסוכה משנה י׳, מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו, עונה אחריהן מה שהן אומרין ותהי לו מאירה. ופירש הר״ב ז״ל, ותהי לו מאירה, שלא למד. אף כאן אלו שהיו רוצין לצאת קודם סיום הדרשה ולא היו שומעין כל הלכות י״ט, וללמוד כל מה שצריך, הם בכלל ותהי לו מאירה. נתן עיניו בתלמידים, לרמוז להם שילכו כיון שבית המדרש היה מתרוקן, והם חשבו שכועס גם עליהם לפי שהניחו לבית המדרש להתרוקן, ולכן התחילו פניהם משתנין, א״ל בני, שאתם אוחזים סברתי בידכם. וא״כ לא לכם אני אומר הללו בעלי מאירה, כי אתם עוסקין בתורה כל ימות החול והיום אתם צריכין לאכול ולשתות ולשמוח, אלא להללו שיצאו שמניחין חיי עולם, היינו בששת ימי המעשה שאינם עוסקים בתורה כלל ועוסקין בחיי שעה במלאכה או בסחורה, אבל אתם שאתם עוסקים בתורה כל ששת ימי המעשה, לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים. ואל תעצבו לפי שאתם מתענגים בי״ט. ואחריתה שמחה תוגה. כי חדות ה׳ היא מעוזכם, כי מה שאתם עוסקים בתורה בימות השבוע, היא תעוז לכם להתענג בשבתות וי״ט.

ובזה נבין מ׳ ז״ל בשבת פ׳ כ״ג (קנא:), וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם (מלאכי ב, ג). אמר רב הונא, אלו בני אדם שמניחין דברי תורה ועושין כל ימיהם כחגים, ע״כ. דקשיא ליה לרב הונא פרש חגיכם, והלא כתוב (מכילתא שמות יב), מקרא קדש יהיה לכם. קדשהו במאכל ובמשתה. לכן דייק רב הונא, פרש חגיכם דוקא, כי לא על מועדי ה׳ נאמר, ע״ד מה שפירשו ע״פ חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי (ישעיה א, יד). שלא נאמר חדשי ומועדי, כי זה מדבר על בני אדם שמניחים דברי תורה כל ימות החול ועושין כל ימיהם כחגים, שאינם עוסקים בתורה אפי׳ בשבתות וי״ט, ודייק כל ימיהם, כי אליבא דר׳ יהושע לפחות חלקהו חציו לה׳ וחציו לכם, אבל אלו אינן נותנין חלק לה׳ כלל אלא כל ימיהם כחגים, ולכן קראו פרש חגיכם, ודוק. זאת היתה לו לר׳ אבון בפ׳, זה היום עשה ה׳. שנאמר על הימים טובים. נגילה ונשמחה בו. ומאי בו, שאפשר לפרש בו בה׳ הנזכר. אי נמי נגילה ונשמחה בו, בזה היום הנזכר. וזה כפי סברת רבי אליעזר שלר״א נגילה ונשמחה בו קאי להב״ה או יושב ושונה, או ליום או אוכל ושותה. וזהו מ״ש ר׳ אבון, אין אנו יודעים במה לשמוח, אם ביום שאוכל ושותה, אם בהב״ה שיושב ושונה. בא שלמה ופירש נגילה ונשמחה בך, בהב״ה. לפי שהתחיל משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו, וידענו שכל המלך סתם שנאמר בשיר השירים מדבר בהב״ה, במלך שהשלום שלו. וא״כ נגילה ונשמחה בך, מדבר בהב״ה. ומפרש זה בכל הג׳ רגלים, בישועתך זהו בחג המצות שנגאלו ישראל ממצרים, ובכל מקום שגלו שכינה עמהם (מגלה כט.), ולפיכך ושב ה׳ אלקיך את שבותך. ששב עמהם, וכמ״ש אשר פדית ממצרים גוי ואלקיו. בך בתורתך זהו בחג השבועות זמן מתן תורתנו. בך ביראתך בחג הסכות, שעברו ראש השנה ויום הכפורים שישראל נכנסו לדין, ועדיין תלויים ועומדים עד יום שמיני חג עצרת שבו נמסרים הפתקים, ויש שהות לשוב בתשובה עד היום הזה כאשר הארכנו בדרושים שעברו. וגם כי בחג נדונים על המים ולכן יושבין ביראה. ור׳ יצחק הוסיף כנגד יום שמיני עצרת שבו אנו שמחים על התורה שבעל פה כדלעיל, ורמז זה באמרו בכ״ב אותיות שכתבת לנו בתורה, שכן התורה שבעל פה נדרשת מהכ״ב אותיות, כדאשכחן בפרק במה מדליקין (שבת לא.), באותו שבא להתגייר על מנת שתלמדני תורה שבכתב, והלל קבלו וביום ראשון הקרה אותו א״ב כסדרן, ובשני אפיך ליה עד שקבל עליו ללמוד גם תורה שבע״פ, הרי שבכ״ב אותיות נרמזת בתורה שבעל פה. והיא הנותנת לנו שמחה וששון. והכל הולך אחר החיתום. אודה ה׳ מאד בפי ובתוך רבים אהללנו, כי גבר חסדו עלינו. ונצעק אל ה׳ וישמע קולנו. להוציא לפועל המחשבה, ובנעימים נפל חבלנו. הוא יטענו בגבולנו. ויבנה זבולנו. ושם נעלה ונראה בשלש פעמי רגלינו. במהרה בימינו אמן. בילא״ו.