דרוש ד' לפרשת נח והפטרה

ויזכור אלקים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתיבה ויעבר אלקים רוח על הארץ וישכו המים (בראשית ח, א).

במדרש (בראשית רבה פ׳ כ״ו), אשרי האיש (תהלים א) זה נח. אשר לא הלך בעצת רשעים זה דור אנוש. ובדרך חטאים לא עמד זה דור המבול. ובמושב לצים לא ישב זה דור הפלגה. כי אם בתורת ה׳ חפצו אלו שבע מצות שנצטוה. ובתורתו יהגה יומם ולילה שהגה דבר מתוך דבר. אמר מה טעם ריבה הב״ה בטהורים יותר מבטמאים, לא שהוא רוצה להקריב מהן קרבן, מיד ויקח מכל הבהמה הטהורה וגו׳ (בראשית ח, כ). והיה כעץ שתול (תהלים א, ג). ששתלו הב״ה בתיבה. אשר פריו יתן בעתו זה שם. ועלהו לא יבול זה חם. וכל אשר יעשה יצליח זה יפת, ע״כ.

יקום האלקים ויפוצו האויבים לעשות בהם משפט כתוב אך בחסד וברחמים. כך גזרו רבותינו בויקרא רבה פ׳ י״ז. רב הוניא בשם ר׳ יהושע בר אבין ור׳ זכריה חתניה דר׳ לוי בשם ר׳ לוי אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחלה, ממי אתה למד מאיוב, שנאמר הבקר היו חורשות וכו׳ (איוב א, יד.), עוד זה מדבר וכו׳ (שם יז.). כיון שאמר אש אלקים נפלה מן השמים (שם טז.). מה אני יכול לעשות, לקח לו חרס להתגרד בו. אף במצרים כן, ויסגר לברד בעירם וכו׳ (תהלים עח, מח.). ואח״כ ויך גפנם ותאנתם וכו׳ (תהלים קה, לג.). ואח״כ ויך כל בכור בארצם וכו׳ (שם לו.). אף מחלון וכליון כן, בתחלה נגעה בהם מדת הדין בממונם, ואחר כך וימותו גם שניהם (רות א, ה.). ואף נגעים הבאים על האדם תחלה הם באים בביתו, חזר בו טעון חליצה, ואם לאו טעון נתיצה. הרי הם באים על בגדיו, חזר בו טעון כביסה, ואם לאו טעון שריפה, הרי הם באים על גופו, חזר בו יטהר, ואם לאו בדד ישב (ויקרא יג, מו.). עכ״ל. וקשה למה הוצרך לכמה ראיות. ועוד כי בשלמא למצרים ומחלון וכליון הביא עליהם יסורין למען ישובו מדרכם הרעה. אך לאיוב שהיו לנסותו בלבד, כדכתיב ותסיתני בו וכו׳ (איוב ב, ג.). למה הלך בדרך זה, וכ״ש שאמר ממי אתה למד מאיוב וממנו ילמדו השאר. אמנם בזהר פ׳ בא דף ל״ג א׳. דאיוב מקריבי עיטא דפרעה הוה, וכד קם פרעה עלייהו דישראל בעא לקטלא לון, א״ל לא אלא טול ממונהון ושלוט על גופיהון בפולחנא קשיא ולא תקטול לון. א״ל קב״ה חייך בההוא דינא ממש תהא דאין, מה כתיב ואולם שלח נא ידך וגע אל עצמו ואל בשרו וגו׳. במה דאיהו דן ביה אתדן ע״כ. הנה מזה שראוי היה איוב לעונש גדול בגופו ובממונו, ומתחלה היה ראוי לעונשו בגופו ג״כ, כמ״ש טול ממונהון וכו׳, ועכ״ז רצה הב״ה להתנהג עמו ברחמים להביא עליו פורענות בממונו תחלה למען יכיר את חטאו ויעשה תשובה, והוא לא כן ידמה אדרבה הטיח דברים כלפי מעלה, תם ורשע הוא מכלה (איוב ט, כב.). ובשביל זה צוה אל השטן הנה כל אשר לו בידך רק אליו אל תשלח ידיך (איוב א, יב.). כי זהו רק לשון מיעוט, הגם שראוי ליסרו בגופו עתה איני רוצה רק שתשלח ידך בממונו לפתוח לו פתחה של תשובה. אך הוא חשב שלא חטא במ״ש לפרעה טול ממונהון ושלוט על גופיהון, לפי שכונתו להצילם ממות, הוא מ״ש לו ולא תקטול לון. ויען השטן וכו׳ עור בעד עור וכו׳ (איוב ב, ד.). אולם שלח נא ידך וגע אל עצמו ואל בשרו (שם ה.). כי כן מדת הדין נותנת, כיון שלא די לו לומר טול ממונהון אלא אף גם זו ושלוט על גופיהון. אם לא על פניך יברכך (איוב א, יא.). ובמס׳ באיוב ב׳. הבאה ג׳ בטעם מלעיל, וסי׳ ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו (בראשית יח, כא.). כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה (בראשית מו, כז.). וישמעו שלשת רעי איוב את כל הרעה הזאת הבאה עליו (איוב ב׳, יא.). והכונה עם מ״ש בזהר פ׳ פינחס רל״א א׳. כי ויהי היום שנאמר שם באיוב (איוב א, ו.) ר״ה היה ודן את איוב, ואז קטרג השטן כנגדו על שהרע לישראל וגם על בניו שהיו עוסקים במשתאות, ואז אמר הב״ה ארדה נא ואראה הכצעקתה של הקטרוג הבאה אלי עשו איוב ובניו כלה אני עושה בהם, ואם לא אדעה איסרם ביסורין, וכן הות ליה כי בניו מתו והוא נתיסר ביסורין רעים. וזה בשביל מה שעשה לישראל שיעץ לפרעה טול ממונהון וכו׳ כדי למעטם מפריה ורביה. וזה רמזה המס׳, כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה, שעליהם שפך חרון אפו, ולכן מדה כנגד מדה וישמעו שלשת ריעי איוב (איוב ב׳, יא.) את כל הרעה הזאת, שני רבויים, היינו אבידת ממונו ומיתת בניו, וגם היסורין שבאו עליו. ויבאו איש ממקומו לנוד לו, דהיינו לעוררו שישוב בתשובה, וכבר כתבנו פי׳ הפסוקים במקום אחר.

ונבא לביאור המ׳ שלכך התחיל ממי אתה למד מאיוב שהיה ראוי ללקות בגופו ובממונו, ובעל הרחמים התחיל בממונו. ולפי שיכולין אנו לומר שדוקא באיוב נהג כן לפי שהיה ירא את ה׳ כמו שהעיד הכתוב איש תם וישר וכו׳ (איוב א, ח. השמת לבך על עבדי איוב כי אין כמוהו בארץ איש תם וישר ירא אלקים וסר מרע.). אך אין המדה נוהג כן בכל אדם, לכן אמר אף במצרים כן, ויסגר לברד בעירם (תהלים עח, מח.). ששם כתוב כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי אל לבך (שמות ט, יד.). ואיתא בשמות רבה פ׳ י״ב. בא וראה רחמיו של הב״ה אפי׳ בשעת כעסו ריחם על הרשעים ועל בהמתם, לפי שמכת הברד לא היה משלחה עליהם אלא על יבול הארץ, והיה מזהירן שישמרו עצמן ואת בהמתן כדי שלא ילקו בברד וכו׳. ובזה יובן מ״ש ועתה שלח העז את מקנך (שם יט.), דמאי ועתה, אך במדרש שוחר טוב מזמור ע״ח איתא ז״ל, כיון שהיתה מכת הברד עתידה לבא אמר משה לפרעה שלח העז את מקנך, אמר פרעה רעיא בדייתי מה דהוא חד שרביט הוא מחי לה ומשתברא ליה, כיון שבא הברד נעשה ככותל הזה בפני צאנו ולא היו יכולות להלך, והיה המצרי אומר אוי לו לאותו האיש, מה הוא עושה נוטלה ושוחטה להאכיל בניו ממנה, כיון ששחטה היה נותן בשרה על כתיפו והיה יורד העוף על כתיפו וחוטפה, שנאמר ומקניהם לרשפים (תהלים עח, מח.). כענין שנ׳ ובני רשף יגביהו עוף (איוב ה, ז.). ע״כ. זש״ה ׳ועתה׳ שעדיין לא התחיל הברד שלח העז את מקנך, שאם לא עכשיו אימתי, שהרי לא תוכל אז להכניסם, ולכן הביא ראיה מפ׳ זה שבמזמור ע״ח. ולא מפ׳ נתן גשמיהם ברד שבמזמור ק״ה. כשאר הפסוקים אשר שם, כי משם אין ראיה למה שאמרנו. ויך כל בכור בארצם (תהלים קה, לו.). הוא מ״ש (רש״י. שמות יב, ל. מכילתא פ׳ י״ג.) שהיו המצריות מזנות מרווקים הרבה, ולכן חזר ואמר ראשית לכל אונם, ללמדנו זה שלא בלבד היו מתים הבכורים הידועים אלא אף גם בנים הרבה שנולדו מזנות והיו ראשית אונם. אף מחלון וכליון כן, דוקא מחלון וכליון ולא אלימלך כי הוא מת תחלה שפגעה בו מדת הדין תכף ומיד יען כי הוא חטא שהיה גדול הדור לצאת ח״ל, וכ״כ ברות רבתי (רות רבה פ׳ א׳.) ז״ל, ולמה נענש אלימלך, ע״י שהפיל לבן של ישראל עליהם, אלימלך היה מגדולי המדינה ומפרנסי הדור וכשבאו שני רעבון אמר כל ישראל מסבבין פתחי זה בקופתו וזה בקופתו, עמד וברח לו מפניהם ע״כ. הנה כשם שוצדקה תציל ממות (משלי י, ב.), כך מי שמעלים עיניו מן הצדקה מיתה מזדמנת לו, ולפיכך מת אלימלך תחלה קודם שלקה בממונו. מה שאין כן מחלון וכליון שהיו תלויים באביהם ולא היו ברשות עצמם, שבצאת אביהם הוצרכו גם הם לצאת, אך כשראו שמת אביהם היה להם לחזור לא״י, ולפיכך לקו בממונם תחלה כדי שירגישו בחטאם, וכשלא הרגישו כתוב וימותו גם שניהם (רות א, ה.), וזהו ׳גם׳ לרבות את ממונם, שתחלה נשארו בלי ממון שגם זה נקרא מיתה, כמ״ש כי מתו כל האנשים (שמות ד, יט.). ופי׳ רז״ל (נדרים סד: בראשית רבה פ׳ ע״א.) שירדו מנכסיהם. ואח״כ מתו הם. ולכן אמר אף מחלון וכליון כן, כלומר הרי זה בא ללמד ונמצא למד, כי אע״פ שלא פורש בכתוב נלמוד מאיוב. ואחרי שכתבתי זה מצאתי ברות רבתי ע״פ וימותו גם שניהם (רות א, ה.), שהביא מ׳ זה ואמר ואף במחלון וכליון כך היה, בתחלה מתו סוסיהם חמוריהם וגמליהם ואח״כ וימת אלימלך, ואח״כ וימותו גם שניהם מחלון וכליון ע״כ. שמזה נראה שגם באלימלך נתקיים זה. אך באמרו ׳ואף במחלון וכליון כך היה׳ ולא הזכיר אלימלך נר׳ שבמחלון וכליון לבד היה זה. ואמנם לקיים כל הדברים אפשר לומר שמתחלה מתו הבהמות לבד ונשארו להם עושר וכבוד הרבה ואח״כ מת אלימלך, ובראות מדת הדין כי בכל זאת לא שבו מחלון וכליון לא״י לקו בממונם ונשארו עניים כי אפס כסף, ואח״כ וימותו גם שניהם. ואף נגעים הבאים על האדם תחלה הם באים בביתו וכו׳. הכונה כי אע״פ שהיו ראויים לבא על האדם, כי זאת תורת המצורע (ויקרא יד, ב.), זאת היא תורתו של מוציא שם רע (ערכיןו טו:). עכ״ז חסדי ה׳ כי לא כלו רחמיו, בתחלה באים בביתו, כי אע״פ שבתורה הקדים נגעי אדם ואח״כ נגעי בגדים ואח״כ נגעי בתים. הטעם הוא כי שם במדבר לא היו נגעי בתים כי היו מכוסים בענני כבוד והיו שוכנים באהלים, וכמ״ש (רש״י. במדבר כד, ה. ילקוט במדבר פ׳ בלק, רמז תש״ע.) שבלעם ראה שלא היו פתחיהן מכוונין כדי שלא יציץ שום א׳ באהל חבירו. וכתוב כי תבאו אל ארץ כנען וגו׳ ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם (ויקרא יד, לד.). וכ״כ בת״כ פ׳ מצורע, כי תבאו וכו׳, יכול משבאו לעבר הירדן, ת״ל אל ארץ המיוחדת לאחוזה עד שיכבשו וכו׳. וגם נגעי בגדים לא היו במדבר, לפי שכתוב שמלתך לא בלתה מעליך (דברים ח, ד.), שהיו בגדיהם גדלים עמהם והיו ענני הכבוד מגהצין אותם. ויגעתי ומצאתי בס׳ הציוני ז״ל, והנה גם לפי דעתי נגעי בגדים לא ינהגו כי אם בא״י ע״כ. ולכן הקדימה תורה נגע צרעת כי תהיה באדם (ויקרא יג, ט.), שכן ראינו במרים שבאו נגעים עליה תחלה. ולפי שמנגעי בתים למדנו רחמנותו של הב״ה שאינו נוגע בנפשות תחלה, לכן כתוב ונתתי נגע צרעת, שאע״פ שאין הב״ה מיחד שמו על הרעה (בראשית רבה פ׳ ג׳.), כתוב ונתתי, שדבר זה הוא לטובתו של אדם שמתחיל בביתו למען ישוב מחטאתו ולא יצטרכו לבא עליו אם יעשה תשובה. לא כן הרשעים שאינו נוהג עמהם במדת רחמים, שכן כתוב בפ׳ לך לך, וינגע ה׳ את פרעה נגעים גדולים ואת ביתו וכו׳ (בראשית יב, יז.). דקשה דהיל״ל וינגע ה׳ את פרעה ואת ביתו נגעים גדולים על דבר שרי, ועוד היל״ל וינגע ה׳ את פרעה ואת אנשי ביתו. אלא ודאי בא הכתוב להשמיענו שלפי שפרעה עשה שלא כהוגן ליקח את שרה, לכן עשה הב״ה עמו שלא כהוגן ושלח נגעים עליו תחלה, וזהו וינגע ה׳ את פרעה נגעים גדולים, קראם גדולים לפי שבאו שלא כסדר תחלה על פרעה ואח״כ ועל ביתו. וכ״כ בב״ר פ׳ מ״א. א״ר אחא אפי׳ קורות ביתו לקו. ועוד קרי להו נגעים גדולים כלפי מ״ש שם בב״ר. פרעה בראתן לקה שהתשמיש קשה לו. וזהו ואת ביתו זו אשתו שגם היא לקתה. והוא מ״ש שם, כ״ד מיני שחין הן ואין לך קשה מכלן שהאשה רעה לו אלא ראתן בלבד ע״כ. הרי למדנו שאין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה אלא לרשעים, שזש״ה אספה עלימו רעות (דברים לב, כג.). דהיינו שיאסוף הרעות כלם שיבאו עליהם תחלה ולא על ממונם, וזהו חצי אכלה בם ולא על ממונם. א״נ לדרך זו שפי׳ רש״י ז״ל, אספה אכלה, כמו פן תספה (בראשית יט, טו-יז.), וקללה זו לפי הפורענות ברכה היא, חצי כלים והם אינם כלים ע״כ. אף אנו נאמר אספה עלימו רעות, שסוף הרעות יבאו על גופם, כי תחלה יבאו על ממונם ואח״כ על גופם, וזהו חצי אכלה בם, שסוף הפורענות יבא עליהם אם לא ישובו. ובירמיה י׳ כתוב לאמר יסרני ה׳ אך במשפט אל באפך פן תמעיטני (ירמיה י, כד.). שפוך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך וכו׳ (שם כה.). דקשה ומי חשיד קב״ה דעביד דינא בלא דינא דקאמר יסרני במשפט. אך הכונה שישלח עליו יסורין כמשפט כתוב, תחלה על ממונו ואח״כ על גופו, וזהו אך מיעוט שלא ירבה עליו את הדרך ליסרו תחלה בגופו רק בממונו תחלה. אל באפך לשלוח עליו בגופו תחלה. פן תמעיטני כי כיון שניתנה רשות למשחית אינו מבחין (בבא קמא ס.), ויש נספה בלא משפט (משלי יג, כג.). וזהו יסרני ה׳ אתה בעצמך שאתה בעל הרחמים, ואל באפך פן תמעיטני בבא אליו יסורין על גופו, כי האף אינו מביא אלא מוסר אכזרי, אך שפוך חמתך על הגוים להמעיטם תחלה בגופם, אשר לא ידעוך שלא הלכו בדרכיך לנהוג עמנו במדת הרחמים. ועל משפחות אשר בשמך לא קראו, להכיר כי אתה אבינו ומסרתנו בידם להחזירנו למוטב, רק אומרים ידינו רמה ולא ה׳ פעל כל זאת, וכן תדינם מדה כנגד מדה, כי אכלו את יעקב ואכלוהו ויכלוהו, שנגעו בנפשות תחלה, ואח״כ ואת נוהו השמו ודוק.

כן הדבר הזה עשה ה׳ בדור המבול, והוא מש״ה ה׳ למבול ישב (תהלים כט, י.). שכן כתוב בזהר פ׳ זו דף ס״ד ב׳ ז״ל, מאי שנא דכתיב וה׳ המטיר על סדום וכו׳ (בראשית יט, כד.). ומ״ש בטופנא דכתיב אלקים בכל אתר, אלא בסדום אתעביד דינא ולא לשיצאה עלמא ובג״כ אתערב איהו בהדי דינא, אבל בטופנא כל עלמא שיצי וכל אינון דאשתכחו בעלמא, וע״ד אלקים בלחודוי הוה, ורזא דא ה׳ למבול ישב. ישב בלחודוהי דלא אתיא עם דינא, כתיב הכא ישב, וכתיב התם בדד ישב (ויקרא יג, מו.) בלחודוי ע״כ. ועוד ישב נלע״ד שיובן עם מ״ש בב״ר פ׳ פ״ב. כתוב א׳ אומר נצב לריב ה׳ (ישעיהו ג, יג.). וכתוב א׳ אומר כי שם אשב לשפוט כל הגוים (יואל ד, יב.). בשעה שהב״ה דן את ישראל דן אותם מעומד מקצר בדינם, אבל כשהוא דן את האומות דן אותם מיושב, מדקדק בדין ומאריך בדין. וזהו בכיוון ה׳ למבול ישב שדקדק בדינם, כי בזה וישב ה׳ מלך לעולם, מה שלא רצו אותם הרשעים רק ויאמרו לאל סור ממנו וכו׳ (איוב כא, יד.). מה שדי כי נעבדנו (שם טו.). והטעם שדן אותם כך להביא הפורענות על גופם ולא בממונם תחלה, הוא מ״ש בסוף הפ׳ הקודמת, וירא ה׳ כי רבה רעת האדם בארץ וכו׳ (בראשית ו, ה.). כי תחלה היו רעים בינם למקום בלבד, שכתוב ויראו בני האלקים את בנות האדם וכו׳ (שם ב.). ולכן ויאמר ה׳ לא ידון רוחי באדם לעולם (שם ג.). כלומר לא אכלה אותם כרגע רק אקצר ימיהם ע״י יסורין ולא אמיתם מיד. אך כשראה כי רבה רעת האדם בארץ, שמלאה הארץ חמס מפניהם, ואף במה שבין אדם לחבירו עשו הרע בעיניו. ויאמר ה׳ אמחה את האדם וכו׳ (שם ז.). כי כיון שאין נוהגים ברחמי׳ בינם לחביריהם. אף אני אנהוג עמהם שלא כדין, והוא מ״ש בפכ״ג דשבת (דף קנא:), ונתן לך רחמים וכו׳ (דברים יג, יח.). כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים, וכל שאינו מרחם על הבריות אין מרחמין עליו מן השמים. וזהו דיוק המ׳ אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחלה, דהיינו כשהוא בעל הרחמי׳ דוקא לפי שהבריות ג״כ מרחמים אלו לאלו, אז הוא בעל הרחמים ואינו נוגע בנפשות תחלה. וכן היה באנשי סדום, ויאמר ה׳ זעקת סדום ועמורה כי רבה וכו׳ (בראשית יח, כ.). ארדה נא ואראה וכו׳ (שם כא.). ואע״פ שלא נהג בדין על העולם כמ״ש הזהר, בסדום אתעביד דינא ולא לשיצאה עלמא כדלעיל. עכ״ז עמהם נהג כן, וה׳ המטיר על סדום ועל עמורה (בראשית יט, כד.). שעשה עמהם כלה ונגע בנפשות תחלה. לא כן בדור הפלגה, שלפי שהיה שלום ביניהם הפיצם על כל פני הארץ ולא נגע בהם, כי לא חפץ ה׳ להמיתם יען כי היה שלום ביניהם.

ובזה נבא לביאור ההפט׳ ישעיה נ״ד. רני עקרה וכו׳ (ישעיה נד, א.). והפסוקים הראשונים נפרשם בדרוש לפ׳ תצא יע״ש (חלק א׳‏ - דרוש מ״ז לפרשת כי תצא והפטרה.), אך הפסוקים האחרוני׳ שהם מענין הפרשה נבאר אותם פה. וזה החילי, ברגע קטון עזבתיך וברחמים גדלים אקבצך (ישעיה נד, ז.). בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך ובחסד עולם רחמתיך אמר גואלך ה׳ (שם ח.). כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ כן נשבעתי מקצף עליך ומגער בך (שם ט.). כי ההרים ימושו והגבעות תמוטנה וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט אמר מרחמך ה׳ (שם י.). וצריך לדקדק מאי ברגע קטון, והלא רגע כממריה, וכי יש רגע קטן מזה. ומהו שחזר ואמר בשצף קצף. ועוד מ״ש כי מי נח זאת לי וכו׳, איזה דמיון יש לזה עם חרבן הבית והגאולה, ועוד היה לו לומר ׳אשר נשבעתי מהוריד מי נח׳ מאי מעבור. האמנם איתא בילקוט ירמיהו סי׳ כ. פתיתני ה׳ ואפת (ירמיה כ, ז.). בשעה שהגיע קיצה של ירוש׳ ליחרב, א״ל הב״ה לירמיהו קום לך לענתות וכו׳, כיון שיצא ירמיהו מירוש׳ ירד מלאך מן השמים ונתן רגליו על חומת ירושלי׳ ופרצו, קרא ואמר יבאו השונאים ויכנסו לבית שאדונו אינו בתוכו וכו׳. וזה לפי שכתבו בשם האר״י זלה״ה שירמיהו היה גלגול שלמה המלך, ככתוב אצלנו בס׳ אלון בכות, וז״ש שאדונו אינו בתוכו כי יצא ירמיהו מירוש׳, ועוד כי אז השכינה נסתלקה כדי שיבאו השונאים ויעשו בו כרצונם, אבל תכף ומיד חזרה למקומה, כמ״ש והיו עיני ולבי שם כל הימים (מלכים א׳ ט, ג.). כי לא זזה שכינה מכותל מערבי (שמות רבה פ׳ ב׳. שיר השירים רבה פ׳ ב׳. ילקוט מלכים א׳ ח, רמז קצ״ה.). וזהו ברגע קטון, דהיינו ביציאתו ממש של ירמיהו, באותו רגע קטן נכנסו השונאים, ולהיות שא״א לצמצם כי לא היה שם שהות כלל, לכן אמר ברגע קטון עזבתיך. ולפי שאז״ל (ויקרא רבה פ׳ ל״ב.), אשר נשבעתי באפי וכו׳ (תהלים צה, יא.). למנוחה זו אינן באים אבל באים למנוחה אחרת. וכתוב אצלנו בפרשת ואתחנן, שתכף שחרב הבית ויבנה במהרה בימינו הותרו דור המדבר ליכנס לארץ, וע״ש דברים נאים לענין זה (חלק א׳‏ - דרוש מ״ג לפרשת ואתחנן והפטרה.). לכן אמר וברחמים גדולים אקבצך, שלכן סתר בה״מ כדי שיותר להם ליכנס לארץ ולא יכרתו לעתיד, וזהו וברחמים גדולים, כדרך בעל הרחמים שאינו נוגע בנפשות תחלה רק תחלה על ביתו, וכמו שדרשו בויקרא רבה פ׳ מצורע, שכל מ״ש בנגעי הבית דרשוהו על המקדש וחרבנו ע״ש ((ויקרא רבה פ׳ י״ז), בבית ארץ אחזתכם. זה בית המקדש, שנאמר (יחזקאל כד, כא): הנני מחלל את מקדשי גאון עזכם. (ויקרא יד, לה): ובא אשר לו הבית. זה הקדוש ברוך הוא, שנאמר (חגי א, ט): יען ביתי אשר הוא חרב. (ויקרא יד, לה): והגיד לכהן, זה ירמיה, שנאמר (ירמיה א, א): מן הכהנים אשר בענתות. (ויקרא יד, לה): כנגע נראה לי בבית, זו טינפת עבודה זרה, ויש אומרים זה צלמו של מנשה, הדא הוא דכתיב (יחזקאל ח, ה): והנה מצפון לשער המזבח סמל הקנאה הזה בבאה, מהו בביאה, אמר רבי אחא ביה ביה תותבא מפני למרי דביתיה. אמר רבי ברכיה כתיב (ישעיה כח, כ): כי קצר המצע מהשתרע, אין המטה יכולה לקבל אשה ובעלה ורעה כאחת, אלא (ישעיה כח, כ): והמסכה צרה כהתכנס, עשיתם צרה גדולה לאותו שכתוב בו (תהלים לג, ז): כנס כנס מי הים. (ויקרא יד, לו): וצוה הכהן ופנו את הבית (מלכים א יד, כו): ויקח את אצרות בית ה׳, (ויקרא יד, מה): ונתץ את הבית, (עזרא ה, יב): וביתא דנה סתרה, (ויקרא יד, מה): והוציא אל מחוץ [לעיר] [למחנה], (עזרא ה, יב): ועמה הגלי לבבל, יכול לעולם, תלמוד לומר (ויקרא יד, מב): ולקחו אבנים אחרות, שנאמר (ישעיה כח, מב): לכן כה אמר ה׳ אלקים הנני יסד בציון אבן אבן בחן פנת יקרת מוסד מוסד המאמין לא יחיש.). וכל זה היה בחרבן ראשון. וכנגד השני אמר בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך. ופרש״י ז״ל בשצף קצף, מנחם פתר חרי אף, כי כן בחרבן שני נחרב לגמרי, כמ״ש האומרי׳ ערו ערו עד היסוד בה (תהלים קלז, ז.). ושם היתה הסתרת פנים ממש, כי הסתיר פניו ממנו לזמן הרבה, לא נודע קץ הפלאות. ואף גם זה לטובת ישראל בחסד עולם רחמתיך, כי לא יהיה עוד גלות והבית השלישי לא יחרב עוד, והטעם אמר גואלך ה׳, כי הגאולה העתידה תהיה על ידו ית׳ ולא ע״י ב״ו, ואז ישראל נושע בה׳ תשועת עולמים (ישעיה מה, יז.). כדפירשו במדרש (ילקוט פ׳ בשלח, רמז רמ״ב.). והגם כי בדור המבול לא היה כך אלא שפגע בנפשות תחלה, כבר נשבע שלא יביא מבול לעולם, וזהו ׳כי מי נח זאת לי׳, וקראם ׳מי נח׳ כלפי מ״ש בזהר פ׳ ויקרא דף ט״ו א׳. ויאמר אלקים לנח קץ כל בשר בא לפני וגו׳ (בראשית ו, יג.), א״ל נח ולי מה את עביד, א״ל והקימותי את בריתי אתך, עשה לך תיבת עצי גופר ולא בעא רחמי על עלמא ונחיתו מייא ואובידו בני עלמא, ובג״כ מי נח כתיב, מי נח ודאי דביה הוו תליין ולא בעא רחמי על עלמא ע״כ. ומכאן ראיה מוכחת לקיים שהם שתי מלות, ולא כימי נח מלה אחת, ועיין בהרד״ק ז״ל (יש מחלוקת בספרים במלה הזאת, ברוב הספרים הם שתי מלות, ופי׳ מנחם מי המבול, וסמכה לנח שבאו בימיו ונצל מהם, ויש ספרים שהיא מלה אחת, כמו כימי נדת דותה. וכן תרגם יונתן כיומי נח. מכל מקום הענין אחד. אמר כמו דבר מי המבול שהיו בימי נח שנשבעתי שלא יעברו עוד על הארץ, והיא גזרה שלא תבטל, כן נשבעתי אחרי צאתך מהגלות מקצף עליך ומגער בך, ופי׳ זאת הגלות והשביה היא לך כמו מי נח, כמו שהם לא יהיו עוד כן לא יהיה לך גלות עוד, ושבועת נח היא שאמר שני פעמים, ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול. ולא יהיה עוד מבול לשחת כל בשר. כך פירשו רבותינו, ולמדו מזה כי לאו לאו שבועה, ומדלאו לאו שבועה הן הן נמי שבועה. ויש לפרש כי הברית היא השבועה, כמו שאמר והקמותי את בריתי אתכם. והברית הוא קיום הדבר, וכן שבועה היא קיום הדבר.). ובזה אתי שפיר משמעות הכתוב ׳כי מי נח׳, שהוא גרם שיבאו מי המבול ואח״כ התפלל והקריב קרבנות, כדכתיב ויעל עולות במזבח (בראשית ח, כ.), וכמ״ש בזהר חדש דף ל״ו א׳. כשיצא נח מן התיבה וראה כל העולם חרב התחיל לבכות עליו, ואמר רבש״ע נקראת רחום, היה לך לרחם על בריותיך, השיבו הב״ה רעיא שטיא כען אמרת דא, ולא בזמנא דאמרית לך ואני הנני מביא את המבול מים וכו׳. כל האי אמרית לך בדיל דתבעי רחמין וכו׳, וכען דאתאביד עלמא פתחת פומך למללא קדמי בעיין ותחנונים, כיון דחזא נח כך הקריב עלוון וקרבנין וכו׳. כן נשבעתי מקצף עליך וכו׳. ובזהר ויקרא הנ״ל פי׳ היטב ׳זאת לי׳, דאילו על ׳מי נח׳ היה לו לומר אלו לי. אלא הכוונה כדאיתא התם, אמר ר׳ יוסי ׳זאת לי׳ מאי קא מיירי, אלא אמר קב״ה מי נח גרמו לי דאגלי זאת בעלמא, דכתיב זאת אות הברית (בראשית ט, יב.). את קשתי נתתי בענן (שם יג.), ומאן גרים לי מי נח, מכאן סימנא לחסידא זכאה דלא יתגליא ולא יצטריך עלמא להאי זאת, כגון ר׳ שמעון דלא אצטריך עלמא ביומוי להאי ברית וכו׳.

ובזה יובנו פסוקי הפרשה הצריכים והשייכים לפסוקי ההפטרה האלה. ויאמר אלקים אל נח ואל בניו אתו לאמר (שם ח.). ואני הנני מקים את בריתי אתכם ואת זרעכם אחריכם (שם ט.). ואת כל נפש החיה אשר אתכם וכו׳ מכל יוצאי התיבה לכל חית הארץ (שם י.). ויש בפסוקים האלה כפל הדברים, ועוד התחיל ויאמר לשון רכה, ואמר אלקים שהוא מדת הדין. אך יובן עם מ״ש בב״ר פ׳ ל״ה. לְדֹרֹת עולם (בראשית ט, יב.). א״ר יודן לדרת כתיב, פרט לשני דורות לדורו של חזקיהו ולדורו של רשב״י וע״ש (אמר רבי יודן לְדֹרֹת כתיב, פרט לשני דורות, לדורו של חזקיהו ולדורו של אנשי כנסת הגדולה. רבי חזקיה מוציא דורן של אנשי כנסת הגדולה ומביא דורו של רבי שמעון בן יוחאי. אליהו זכור לטוב ורבי יהושע בן לוי הוון יתבין תניין כחדא, מטון שמועה מן דרבי שמעון בן יוחאי, אמרי הא מרא דשמעתא ניעול ונישייליה, על אליהו זכור לטוב לגביה, אמר ליה מן עימך, אמר ליה גדול הדור רבי יהושע בן לוי, אמר ליה נראתה הקשת בימיו, אמר ליה הן, אמר אם נראתה הקשת בימיו, לית הוא כדאי למחמי סבר אפאי. רבי חזקיה בשם רבי ירמיה אמר, כן אמר רבי שמעון בן יוחאי, בקעה בקעה אימלאי דינרי זהב ונתמלאת. רבי חזקיה בשם רבי ירמיה אמר: כן אמר רבי שמעון בן יוחאי, אי בעי אברהם למקרבי מן גביה ועד גבי, ואנא מקרב מגבי עד מלכא משיחא, ואין לא בעי יצטרף אחיה השילוני עמי ואנן מקרבין מן אברהם עד מלכא משיחא. רבי חזקיה בשם רבי ירמיה אמר: כן אמר רבי שמעון בן יוחאי, אין העולם יכול לעמד בפחות משלשים צדיקים כאברהם אבינו, אי תלתין אינון אנא וברי תרי מנהון, ואם עשרים אינון אנא וברי מנהון, ואם עשרה אינון אנא וברי מנהון, ואם חמשה אינון אנא וברי מנהון, ואם תרין אינון אנא וברי הן, ואם חד הוא אנא הוא.). ועוד ידענו שלא נכנסו לתיבה שום א׳ מב״ח אלא אותם שלא השחיתו דרכם, כמ״ש רש״י ז״ל ע״פ מהעוף למינהו (בראשית ו, כ.). אותן שדבקו במיניהם וכו׳, וכל שהתיבה קולטתו הכניס בה. ועוד פירש״י ז״ל, למשפחותיהם יצאו מן התיבה (בראשית ח, יט.). קבלו עליהם על מנת לידבק במינן. זש״ה ויאמר אלקים. שהצדיקים מהפכים מדת הדין למדת רחמים, ולכן ויאמר אלקים שאפי׳ מדת הדין נהפכה לדבר בלשון רכה. אל נח ואל בניו אתו (בראשית ט, ח.). שהיו צדיקים דומים אליו וזהו אתו, ע״ד שדרשו בפ׳ חלק (סנהדרין קח:), וישלח את היונה מאתו (בראשית ח, ח.). מכאן שדירתן של עופות טהורים אצל צדיקים. לאמר לדורת על דבר הקשת. ואני הנני מקים את בריתי אתכם (בראשית ט, ט.), שאתם צדיקים. וכן ואת זרעכם אחריכם, כלומר ההולכים אחרי עקבותיכם. ואת כל נפש החיה אשר אתכם בעוף בבהמה ובכל חית הארץ אתכם (שם י.), אותם שלא השחיתו דרכם. והראיה מכל יוצאי התיבה, כי כיון שהיו בתיבה ודאי שלא השחיתו דרכם. והקימותי את בריתי אתכם (שם יא.), שלא תצטרכו לאות, רק שאקים את בריתי עמכם. ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול וכו׳. שיובן כפל הענין עם מ״ש בילקוט מלכים א׳ ו׳ (ילקוט מלכים א׳ ו. רמז קפ״ד.). ובשנת האחת עשרה בירח בול (מלכים א׳ ו, לח.). בירח מבול חסר מ׳ כנגד מ׳ יום. שאעפ״י שנשבע הב״ה כי מי נח זאת לי (ישעיהו נד, ט.), אעפ״כ מ׳ יום בכל שנה היו אותם הימים עושים רושם בעולם עד שעמד שלמה ובנה את בית המקדש ופסקו אותם מ׳ יום וכו׳. ז״ש והקימותי את בריתי אתכם ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול, דהיינו שלא יביא מבול לגמרי ולא עוד אלא שאפי׳ אותם מ׳ יום שעושים רושם בעולם, ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ שלא ירעו ולא ישחיתו ח״ו. עד כאן דבר עם הצדיקים שבעבורם אין צריך לאות הקשת. האמנם ויאמר אלקים זאת אות הברית אשר אני נותן בני וביניכם ובין כל נפש חיה אשר אתכם (בראשית ט, יב.), שהוא ברית הקשת, ולכן אמר ביני וביניכם, כי הם היו צדיקי׳ ולא הוצרכו לקשת, אך בזכותם יכרות ברית לאחרונים, וזהו בין כל נפש חיה, שהם אותם שאינם כל כך צדיקים ואין זכותם כדאי להגין, אלו צריכים לברית הקשת, ולכן ׳לדרת עולם׳ נכתב חסר שיש דורות שלא הוצרכו לכך כנז׳. ופירש מה הוא זה הברית ׳את קשתי נתתי בענן׳, שיהא הקשת לאות לבני מרי שהיו ראויים שיבא מבול לעולם אך בשביל שנשבע לא יבא, והקשת רמז שיעשו תשובה ויכפפו לבם לשמים, שלכן בר״ה מצוה בכפופים, דכל היכא דכייף לביה שפיר דמי (ראש השנה כו:), ובזה תשובה ומע״ט כתריס בפני הפורענות (אבות ד, יא.), והקשת צורתו כתריס הכפוף הנז׳ בפ׳ כ״ד דכלים (משנה א.), והיה בענני ענן על הארץ (בראשית ט, יד.), שיתקיים סכות בענן לך מעבור תפלה (איכה ג, מד.). ונראתה הקשת בענן (בראשית ט, יד.), ובזכות זה וזכרתי את בריתי וכו׳ ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר (שם טו.). דהיינו שלא יבא מבול כלל. אף הרושם שעושים במ׳ יום לא נזכר כאן שזה לא יתבטל עד בנין בה״מ, וגם זה אינו אלא לצדיקים שאין הקשת נראה בימיהם. ובזה מובן הכתוב כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ (ישעיהו נד, ט.), שלכן לא אמר מלירד רק מעבור. להורות שאף הימים המ׳ שעושים רושם לא יהיו עוד בעולם לעתיד, וזהו מעבור אפי׳ דרך העברה לרושם בעלמא לא יהיו עוד, וז״ש וירח ה׳ את ריח הניחוח וכו׳ לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם (בראשית ח, כא.). דהיינו שלא יעשו רושם כלל, כי הקרבנות רמז לבה״מ שבו מקריבין קרבנות, ובזה נתבטלה הגזרה של רושם שעושין המ׳ יום של ירידת המבול, וכ״ש שלא אוסיף להכות את כל חי כאשר עשיתי. ובזה מובן פסוק ההפט׳ כן נשבעתי מקצוף עליך לגמרי, ואפי׳ ומגער בך בגערה בעלמא. כי ההרים ימושו וכו׳ (ישעיהו נד, י.). כבר נודע מ״ש ז״ל (פר״א פ׳ מ״ח.), כי בגלות מצרים מדלג על ההרים בזכות אבות, מקפץ על הגבעות בזכות אמהות. שהב״ה חישב את הקץ מלידת יצחק ולא עמדו במצרים רק רד״ו שנה, וזה גרם לשאר גליות כנז׳ אצלנו במקומו. אך הגאולה העתידה צריכה להיות בעתה, כי אין עוד גלות אחריה. או אחישנה בזכות התורה והתשובה. ז״ש כי ההרים ימושו זה זכות אבות, והגבעות תמוטנה זה זכות האמהות, שאז״ל (סוטה יא:) בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים. אך לעתיד לא יהיה כן רק וחסדי מאתך לא ימוש אם יזכו ישראל ויעשו תשובה ומע״ט להחיש הגאולה. וגם אם תהיה בעתה וברית שלומי לא תמוט, שזהו הברית אשר כרת עמהם לגאלם. אמר מרחמך ה׳ כי לא תהיה הגאולה בזכות שום אדם רק מרחמך ה׳ כדי שתהיה גאולה עולמית, ושמחת עולם על ראשם.

נחזור לענין הפרשה, אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלקים התהלך נח (בראשית ו, ט.). ואז״ל (בראשית רבה פ׳ ל׳.) עיקר תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים. ונלע״ד שזה יובן עם מה ששנינו, העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט א׳ (אבות ד, יא.). ולכן בעשיית מצוה אחת האדם עושה מלאך א׳ שמליץ עליו, וכן עשה מצות הרבה קונה לו מלאכים הרבה, והוא לפע״ד מ״ש (פסחים ז:) כל הברכות כלן צריך לעשותן עובר לעשייתן (כל המצות כלן מברך עליהן עובר לעשייתן.), ודקדקתי למה לא אמר קודם ומהו עובר, אלא ודאי שרמזו על זה שבכל מצוה בורא בריאה אחת, הוא המלאך הפרקליט הנז׳ ולכן צריך לעשות הברכה עובר לעשייה כי ממנה נולד עובר כמשמעו. וז״ש אלה תולדות נח חסר, שר״ל שתולדתו היתה להיות נח איש צדיק תמים. ועל אמרו בדורותיו, אז״ל בב״ר פ׳ ל׳. רבי יהודה ור׳ נחמיה. רי״א בדורותיו היה צדיק הא אילו היה בדורו של משה או בדורו של שמואל לא היה צדיק, ר׳ נחמיה אומר ומה אם בדורותיו היה צדיק אילו היה בדורו של משה או בדורו של שמואל עאכ״ו. ונלע״ד שכל דברי חכמים קיימים. ובזה נבאר ג״כ הכתובים, כי בראשונה אמר נח איש צדיק תמים היה בדורותיו (בראשית ו, ט.). ואח״כ אמר כי אותך ראיתי צדיק לפני (בראשית ז, א.). ולא נאמר תמים. ואעפ״י שבב״ר פ׳ ל״ב מצינו שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכלו שלא בפניו וכו׳. עדין צריכין אנו למודעי למה יגרע מנח שבח תמים. לכן אם ייטב בעיני ה׳ אומר נא כי במה שבין אדם לחבירו נח היה צדיק תמים, שכן כתוב בפ׳ הקודמ׳ ויהי נח בן חמש מאות שנה וכו׳ (בראשית ה, לב.). ויראו בני האלקים את בנות האדם וכו׳ (בראשית ו, ב.). וירא ה׳ כי רבה רעת האדם בארץ וכו׳ (שם ה.). ואחרי כל אלה ונח מצא חן בעיני ה׳ (שם ח.), שלא למד ממעשיהם רק היה צדיק תמים, ועל זה אמר הכתוב איש צדיק תמים היה בדורותיו (שם ט.), שבמה שבינו לדורותיו היה צדיק תמים, והוא מ״ש ר׳ נחמיה אילו היה בדורו של משה או של שמואל עאכ״ו. ומאי דנקטי משה ושמואל נלע״ד שיבא היטב בין לשבח בין לגנאי, שהרי בירמיה ט״ו כתוב אם יעמוד משה ושמואל לפני וכו׳ (ירמיה טו, א.). ואיתא בילקוט (ילקוט ירמיה טו, רמז רצ״ב.) שם ז״ל, ולמה הוא מעלה ב׳ הנביאים הללו מכל הנביאי׳, ע״י שלא נטלו שוחד, מה א״ל שמואל הנני ענו בי וגו׳ (שמואל א׳ יב, ג.). ומשה אמר לא חמור א׳ מהם נשאתי (במדבר טז, טו.). ע״כ. הרי זה לשבחו של נח שהיה צדיק תמים בדורו, שמלאה הארץ חמס מפניהם והוא נשמר מזה, ולכן אילו היה בדורו של משה או של שמואל שהיו נזהרים מלקבל שוחד עאכ״ו. ורש״י ז״ל בפירושו לירמיהו אמר ז״ל, משה ושמואל שניהם נזקקו לבקש רחמים על ישראל, ומתחלה החזירום למוטב ואח״כ התפללו עליהם וכו׳ ע״ש (ולא עלה בלבם להשיב אפי עד שהחזירום למוטב, משה (שמות לב): שימו איש חרבו וגו׳. (שם) ויזר על פני המים וגו׳. ואח״כ אעלה אל ה׳ אולי אכפרה, שמואל במצפה (שמואל א ז) ויסירו בני ישראל את הבעלים. ואח״כ (שם) קבצו את כל ישראל המצפתה ואתפלל עליכם. אתה אינך יכול להשיבם אלי, לכך אל תתפלל עליהם.). וזה לגנאי לנח שלא התפלל על דורו ולא החזירם למוטב, וז״ש ר׳ יהודה אילו היה בדורו של משה או של שמואל לא היה צדיק. כי הם התפללו על דורם והוא לא התפלל, ולכן א״ל הב״ה כי אותך ראיתי צדיק לפני, צדיק בלבד במה שנוגע אלי אבל לא תמים. וזהו ביאור הכתוב נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, דהיינו במה שנוגע לדורותיו בדברים שבין אדם לחבירו. אך את האלקים דהיינו במה שבינו למקום, התהלך נח שהיה צריך סעד לתמכו, כי לא היה רק צדיק אבל לא תמים. וכ״כ בב״ר פ׳ ל׳. אברהם שהיה כחו יפה התהלך לפני והיה תמים. דייק תמים שהיה צדיק תמים גם במה שבינו למקום, שהי׳ מהלך עמו בתמימות, ולכן התהלך לפני שלא היה צריך סיוע. אך נח שהיה כחו רע, את האלקים התהלך נח, לפי שאמרו בב״ר פ׳ ל״ב. א״ר יוחנן נח מחוסר אמנה היה אלולי שהגיעו המים עד קרסוליו לא נכנס לתיבה. ואע״פ שיש להליץ עליו כי פחד מאנשי דורו שהיו אומרים אילו אנו רואין אותו נכנס לתיבה אנו שוברים אותה והורגין אותו, כמ״ש בב״ר (בראשית רבה פ׳ ל״ב.). ואיתא בזהר פ׳ וישב דף קפ״ה א׳. יפיל ב״נ גרמיה לאשא ולא יתמסר בידא דשנאוי, דזעירין אינון דיכלין לאשתזבא. א״נ שחשב שהב״ה ינחם על הרעה כי אפשר שבראותם הפורענות יחזרו בהם ולא יהיה עוד מבול. וכמו שפי׳ בדרוש אחר שכונתו ית׳ היתה שיכנס לתיבה שבעת ימים קודם המבול ע״ש (‏חלק ג׳‏ - דרוש ב׳ לפרשת נח.). לכן מחוסר אמנה היה שלא בטח בה׳ יצלהו מאויביו, כמו שהבטיחו והקימותי את בריתי אתך (בראשית ו, יח.). ולכן את האלקים התהלך נח (שם ט.) מבנין התפעל, שמורה על הפעולה המדומת לא על הפעולה האמיתית. ולפי שעל ג׳ דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום. ודור המבול חטאו בשלשתם, שלא רצו בדין כנז׳ בדבריהם ז״ל בשמות רבה פ׳ ל. מלך במשפט יעמיד ארץ (משלי כט, ד.), אלו ישראל. ואיש תרומות יהרסנה אלו דור המבול שלא היו עושין את הדין וכו׳ ע״ש (ראה מה כתיב בהם (איוב כד, ג): חמור יתומים ינהגו. (שם, ד): יטו אבינים מדרך.). ואמר לא היה ביניהם כי מלאה הארץ חמס מפניהם, כ״ש שלא היה ביניהם שלום שהיו גוזלים וחומסי׳ זה את זה. וכנגד זה בנח נאמר איש צדיק, שהיה מצדיק את האנשים בדין גמור, ותמים כנגד האמת. את האלקים התהלך נח, ששמו של הב״ה שלום, לפי שאוהב שלום ורודף שלום, שכן שינה לדבר אל אברהם על שרה מפני השלום כנודע (רש״י. בראשית יח, יג.), וכן ויולד נח שלשה בנים (בראשית ו, י.). והלכו בניו בדרכיו, שכן איתא בב״ר פ׳ ל״ו. ירוע כבירים לא חקר (איוב לד, כד.). הרעו אנשי דור המבול במעשיהם הרעים. ויעמד אחרים תחתם אלו בני נח ע״כ. ולהפך נאמר על דורו, ותשחת הארץ לפני האלקים (בראשית ו, יא.), במה שנוגע למקום. ותמלא הארץ חמס במה שנוגע לבריות. אך לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל, וירא אלקים את הארץ והנה נשחתה (שם יב.). והעיקר כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ דוקא, ולכן ויאמר אלקים לנח קץ כל בשר וכו׳ (שם יג.). הכל כמו שפירשנו בדרוש אחר ע״ש (‏חלק ג׳‏ - דרוש ב׳ לפרשת נח.).

עשה לך תיבת עצי גופר (בראשית ו, יד.). כבר פי׳ בדרוש אחר למה האריכה התורה בשיעורים הללו, ופירשנו שזה היה בעבור שדור המבול רחקו מצדקה וג״ח, ולכן רצה שנח ובניו יתעסקו בזה ע״ש (‏חלק ג׳‏ - דרוש ב׳ לפרשת נח.). והוא בכיוון מ״ש בהפט׳ עניה סוערה לא נוחמה וכו׳ (ישעיה נד, יא.). וכתיב בצדקה תכונני (שם יד.). כי הוא הנרצה להתם חטאת ולכפר עון דור המבול אם היו עושים תשובה, וכבר פי׳ בפ׳ ראה כל אותה ההפט׳ יע״ש (חלק א׳‏ - דרוש מ״ה לפרשת ראה והפטרה.).

ולענין זה כתוב באיוב ל״ד. כי לא על איש ישים עוד להלוך אל אל במשפט (איוב לד, כג.). כלומר אין דרכו של הב״ה להביא פורענות על האדם עצמו תחלה, וכן אין דרכו של אל שהוא חסד להלוך במשפט ובדין. אך לדור המבול שהיו מתעצמים לגזול ולחמוס ולא רצו בדין, כמו שפי׳ בדרוש לפ׳ זו מ׳ ז״ל, הן לא עשו מדת הדין וכו׳ (בראשית רבה פ׳ כ״ו.). ע״ש (‏חלק ג׳‏ - דרוש ב׳ לפרשת נח.). ירוע כבירים לא חקר, הביא רעה עליהם תחלה לפי שאין חקר למעשיהם הרעים, ויעמד אחרים תחתם אלו בני נח כדלעיל. לכן יכיר מעבדיהם, שיובן עם מ״ש ז״ל, כי את הבכור בן השנואה יכיר (דברים כא, יז.), יכירנו לאחרים (קדושין עד.), כך יכיר לאחרים מעבדיהם, הם מעשיהם הרעים. והפך לילה וידכאו, דאיתא בפ׳ חלק (סנהדרין קח:), ויהי לשבעת הימים (בראשית ז, י.). ששינה הב״ה עליהם סדרי בראשית, שהיתה חמה יוצאת ממערב ושוקעת במזרח. וגם בב״ר פ׳ ל״ד אמר לא שמשו המזלות כל י״ב חדש. וא״כ והפך לילה, שגם היום נעשה לילה, וידכאו כדי שישובו בתשובה. תחת רשעים ספקם במקום רואים, הוא מ״ש בב״ר פ׳ ל״ד. א״ר יצחק מי גרם להם שימרדו בי, לא על שהם זורעין ולא קוצרין. דא״ר יצחק אחת לארבעים שנה היו זורעין, ומהלכין מסוף העולם ועד סופו לשעה קלה, ומתלשים ארזי לבנון בהליכתן, הא כיצד היה להם זמן יפה כמן הפסח ועד עצרת ע״כ. ז״ש תחת רשעים, שאע״פ שהיו רשעים והיה לו להענישם ולהסיר מהם כל משען לחם, עכ״ז תחת שהיו רשעים ספקם דהיינו שסיפק להם כל צרכם בשפע גדול. אשר על כן שבו מאחריו, כמ״ש מי גרם להם שימרדו בי. וכל דרכיו לא השכילו. שכתוב ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט (בראשית יח, יט.), והם לא השכילו דרכיו והיו רחוקי׳ מצדקה ולא עשו משפט כדלעיל. ואדרבא להביא עליו צעקת דל וצעקת עניים ישמע, שיובן היטב עם מ״ש בזהר חדש פ׳ אחרי מות דף ע״ח א׳ ז״ל, ת״ח דל אקרי גברא דלית ליה כלום מדיליה, ולא שאיל פרוטה משום גברא, ובשעת דחקא דיליה הוא יעשה מריבה כלפי מעלה, וכל איניש דיהיב ליה צדקה יעשה שלום לי. ז״ש להביא עליו צעקת דל עליו כלפי מעלה, גורמים בלי עשות צדקה שהדל מטיח דברים, ואז וצעקת עניים ישמע. א״נ זהו דבר אחר הכתוב שם בב״ר (בראשית רבה פ׳ ל״א.). מרוב עשוקים יזעיקו (איוב לה, ט.) אלו הנעשקים וכו׳. ועוד שם, היה א׳ מהם מוציא קופתו מליאה תורמוסים, והיה זה בא ונוטל פחות משוה פרוטה, וזה בא ונוטל פחות מש״פ שאינו יוצא בדיינים, ותעל צעקתם השמימה.

ובב״ר פ׳ ל׳. אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים (בראשית ו, ט.), הה״ד כעבור סופה ואין רשע וכו׳ (משלי י, כה.). כעבור סופה ואין רשע זה דור המבול. וצדיק יסוד עולם זה נח. הפוך רשעים ואינם וכו׳ (משלי יב, ז.) זה דור המבול. ובית צדיקים יעמוד זה נח. אלה תולדות נח. ד״א אלה תולדות נח. כתיב בית רשעים ישמד זה דור המבול. ואהל ישרים יפריח זה נח ע״כ. וצריך להבין מה המה פסוקים אלה שדרש על דור המבול ונח, שכמה פסוקים אחרים היה יכול לדרוש בדרך זה ומאי אולמייהו דהני. וכ״ש שיש כאן מקום שאלה כי כל אלה הפסוקים אינן במקום א׳ כמו שנפרש. אמנם שלש עבירות חמורות היו בדור המבול, כמ״ש בב״ר פ׳ ל״א. כי מלאה הארץ חמס (בראשית ו, יג.), א״ר לוי חמס זה ע״א, חמס זה ג״ע, חמס זה שפיכות דמים. וכנגדם ג׳ מיני צדיקים היו בבית נח שעמדו נגד ג׳ עבירות הנ״ל, והנה במשלי י׳ כתוב כשחוק לכסיל עשות זימה וחכמה לאיש תבונה (משלי י, כג.). כעבור סופה ואין רשע וכו׳ (שם כה.). הרי זה מדבר בג״ע, שכן הוא אומר עשות זימה, שבזה אנדרולומסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים. וכנגד זה וצדיק זה נח ששמר בריתו בטהרה, שלכן נק׳ צדיק יסוד עולם, שממנו הושתת העולם אחר המבול. ובסי׳ י״ב כתוב ז״ל, דברי רשעים ארב דם ופי ישרים יצילם (משלי יב, ו.). שזה נאמר על שפיכות דמים, והוא הלשון הרע ההורג שלשה (ערכין טו:), וזהו בכיוון דברי רשעי׳, כי המספר לה״ר שנק׳ רשע גורם לארוב דם להרוג האומרו והנאמר עליו והמקבלו, ופי ישרים שעוסקים בתורה שהיא מרפא לשון יצילם מלה״ר, כמ״ש בערכין פ״ג (שם.). ואמר אחריו הפוך רשעים ואינם זה דור המבול. שהפך עליהם מדה״ר למדה״ד ונגע בנפשות תחלה, וזה בעבור שהיו שופכי דמים, וגם כי מלאה הארץ חמס מפניהם, ולא נחתם גזר דינם אלא על הגזל, ואיתא בפרק י׳ דבב״ק (דף קיט.), כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה כאילו נוטל נשמתו ממנו. ולכן הפוך רשעים ואינם. כמ״ש וימח את כל היקום מאדם עד בהמה (בראשית ז, כג.), שהתחיל מהאדם תחלה, להפך ממדותיו ית׳ שאינו נוגע בנפשות תחלה. ובית צדיקים יעמוד זה נח, ולכן אמר ובית צדיקים שהם בניו, כי לא חטאו כדור המבול. ולהורות שעל בניו מדבר לכן בחלוקה זאת אמר אלה תולדות נח. ד״א בית רשעים ישמד זהו בסי׳ י״ד. וזה מדבר על ע״א, שכן לשון שמד מורה על זה, כמ״ש בהמן להשמיד (אסתר ג, ו.), שגזר שיעברו על דת, וכן דור המבול עבדו ע״א, כמ״ש בב״ר פ׳ ל״א. דהוה נח אמר להון ריקים אתם, מניחים מי שקולו שובר ארזים ומשתחוים לעץ יבש. ויובן בית רשעים ישמד עם מ״ש באגדת בראשית, הובאה בס׳ שתי ידות דף קנ״א ב׳ ז״ל, ורחמי רשעים אכזרי (משלי יב, י.), אלו אנשי דור המבול שהיו אכזרים יותר מדאי. אמרו רבותינו בשעה שהעלה עליהם כל התהום והיו רואים את המעינות עולות עליהם, מה היו עושין היו להם בנים מרובים והיה כל א׳ וא׳ מהם נוטל את בנו ונותנו על התהום וכובש עליו טלאין ועלו עליהן את המים, ושוב היו המי׳ מתגברין ונוטלים בניהם אחרים ונותני׳ על התהום, שנ׳ ישכחהו רחם וכו׳ (איוב כד, כ.). ז״ש בית רשעים ישמד מעצמו. ולהפך מזה ואהל ישרים יפריח זה נח, שאין אהלו אלא אשתו (מועד קטן ז:), שהיתה צדקת כמוהו, ויצאו ממנה שלשה בנים שמהם הושתת העולם אחרי המבול. ואלה הג׳ פסוקים מורים על כל הנאמר, שתחלה נגע בגופם כעבור סופה ואין רשע. ואח״כ על ממונם הפוך רשעים ואינם כנז׳, ואח״כ על ביתם, בית רשעים ישמד. שהפך עליהם מדת רחמיו לאכזרי.

עוד בב״ר פ׳ ל״ג. רבי יהודה בר סימון פתר קריא בנח, אמר הב״ה צדקה שעשיתי עם נח בתיבה לא עשיתי עמו אלא עם הררי אל, שנ׳ ותנח התיבה בחדש השביעי וגו׳ (בראשית ח, ד.). משפטיך תהום רבה (תהלים לו, ז.), יסורין שהבאתי על דורו לא הבאתי עליהם אלא מתהום רבה, שנ׳ נבקעו כל מעינות תהום רבה (בראשית ז, יא.). וכשזכרתי לו לא לו לבדו נזכרתי אלא לו ולכל שיש עמו בתיבה, הה״ד ויזכור אלקים את נח ואת כל החיה וגו׳ (בראשית ח, א.). וקשה שהתחיל ואמר צדקה שעשיתי עם נח, וחזר ואמר לא עשיתי עמו. וכן במ״ש יסורין שהבאתי על דורו לא הבאתי עליהם אלא מתהום רבה, כי מה הוסיף על הכתוב נבקעו וכו׳. וכן ויזכור אלקים את נח ואת כל החיה זיל קרי בי רב הוא. האמנם איתא בב״ר פ׳ כ״ט. כי נחמתי כי עשיתים (בראשית ו, ז.). ונח (שם ח. ונח מצא חן בעיני ה׳.). אפי׳ נח שנשתייר מהם לא היה כדאי אלא שמצא חן, ונח מצא חן בעיני ה׳. באיזה זכות בזכות תולדותיו. ובזהר פ׳ בהעלותך דף קמ״ט ב׳. ותנח התיבה בחדש השביעי (בראשית ח, ד.). דאיהו דינא דעלמא. וכן בפ׳ פינחס דף רנ״ח ב׳ ע״ש (רבי אבא פתח, ותנח התיבה בחדש השביעי וגו׳ (בראשית ח, ד). תא חזי כל הני יומין אזלת אימא על בנייא בגין דלא ישלוט סטרא אחרא עלייהו ובגין לשזבא לון. כיון דאשתזיבו בנהא והא יתבין בסכות מתנטרין בנטורא. יומא קדמאה ויומא תנינא פקדת לון לישראל למעבד סעודתא לממנן דשאר עמין ואיהי לא שריא תמן. ביומא תליתאה דאיהו י״ז לחדש שריאת למשרי עלייהו. הדא הוא דכתיב, ותנח התיבה בחדש השביעי בשבעה עשר יום לחדש על הרי אררט. טורין דכל לווטין ומרדין שראן בגווייהו.). והנה החדש השביעי נק׳ ירח האתנים שנולדו בו איתני עולם אלו האבות, כמ״ש בפ״ק דר״ה (דף יא.), ז״ש צדקה שעשיתי עם נח בתיבה, שנחה התיבה בחדש השביעי שנשלם פורענותו שהיה לו בתיבה לתת מזון לכל חי, ובפרט שהכישו ארי על שאיחר מזונותיו (רש״י בראשית ז, כג. תנחומא פ׳ נח.). לא עשיתי עמו שלא היה כדאי לכך, אלא עם הררי אל אלו האבות (ילקוט בראשית כח, רמז קי״ז. רבי שמואל בר נחמן פתח אשא עיני אל ההרים (תהלים קכא, א). אל ההורים.), אשא עיני אל ההרים (תהלים קכא, א.), וכן מדלג על ההרים אלו אבות, ולכן מביא ראיה מותנח התיבה בחדש השביעי שבו נולדו אבות. משפטיך תהום רבה (תהלים לו, ז.), יסורין שהבאתי וכו׳. שצפה הב״ה שלא היה עתיד לצאת מהם שום צדיק, לא הבאתי עליהם אלא מתהום רבה, דהיינו שראה הב״ה אכזריות שלהן שהיו נוטלין בניהם ומניחין על התהום ושמע הב״ה את זעקתם והביא עליהם מבול מלמעלה. ולהפך ויזכור אלקים את נח, שה׳את׳ מרבה תולדותיו וגם כל אשר עמו בתיבה שבזכותם הציל לנח, וזהו וכשזכרתי לא לו לבדו נזכרתי אלא לו וכו׳. וקשה בכתוב שהזכיר ואת כל החיה ואת כל הבהמה, ולא הזכיר עופות ורמשים. איברא שיכולים אנו לומר ש׳את נח׳ מרבה גם את בניו, ׳ואת כל החיה׳ לרבות העופות, ׳ואת כל הבהמה׳ לרבות השקצים ורמשים. אך בפר״א פ׳ כ״ג איתא ז״ל, עד שלא בא המבול היו הטמאין מרובין מן הטהורים, רצה הב״ה לרבות את הטהורים ולמעט את הטמאים, קרא לנח וא״ל הבא לך אל התיבה מכל הבהמה הטהורה שבעה שבעה (בראשית ז, ב.), ע״כ. ובזה נתרץ מה שקשה בכתוב מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו ומן הבהמה אשר לא טהורה היא שנים איש ואשתו. ולמה לא כתב כן בעופות, שהרי כתוב גם מעוף השמים שבעה שבעה זכר ונקבה (שם ג.). ולא פרט בטמאים כלום. אלא ודאי שרצה הב״ה לרבות את הטהורים. האמנם נלע״ד תשובה נכונה במ״ש בפ״ג דחולין (דף סג:), גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבהמה טהורה מועטת מן הטמאה לפיכך מנה הכתוב בטהורה. וגלוי וידוע לפני משו״ה שעופות טהורים מרובים על הטמאים לפיכך מנה הכתוב בטמאים. אשר על כן להיות העופות טהורים מרובי׳ מהטמאים לא הוצרך לפרש רק הטהורים, שממילא יובן שמן הטמאים לא יכניס אלא שנים, וכמ״ש רש״י ז״ל ילמד סתום מן המפורש (רש״י בראשית ז, ג.). אך בבהמות שהטמאים מרובים על הטהורים הוצרך לפרש שלא יקח מהם אלא שנים, ולזה בפ׳ ויזכור אלקים את נח (בראשית ח, א.). לא הזכיר העופות שכיון שרובם טהורים עמדה להם זכותם. ועוד אפשר שבאמרו אשר אתו נפקא לן העופות, שכן אמרו בפ׳ חלק (סנהדרין קח:), וישלח את היונה מאתו (בראשית ח, ח.), מכאן שדירתן של עופות טהורים אצל צדיקים.

והנה כל מה שנמצא בדור המבול לגנאי כנגדו בנח ובניו לשבח. ולכן בב״ר פ׳ כ״ו איתא ז״ל, אשרי האיש זה נח, אשר לא הלך בעצת רשעים זה דור אנוש, ובדרך חטאים לא עמד זה דור המבול, ובמושב לצים לא ישב (תהלים א, א.) זה דור הפלגה. קשה לו בכתוב מאי האיש בה׳ הידיעה, שהיל״ל אשרי איש אשר לא הלך וכו׳, לכן דרשו בנח שנק׳ איש צדיק תמים. וגם דרש כל הכתוב ששינה בלשונו הלך עמד ישב, ועוד שאם לא הלך אצ״ל שלא עמד ושלא ישב. ולכן יבא היטב בנח שהיה בדורות רשעים ולא למד ממעשיהם. ותחלה לא הלך בעצת רשעים זה דור אנוש, שאמרו בב״ר פ׳ כ״ד. שהיו אומרים מה בין דגחין לצלמא למאן דגחין לבר נש. ובספר ציוני דף י״ג א׳ איתא ז״ל, זה היה עונם שהיו מהלכים מסוף העולם ועד סופו ומביאין כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות ועשו מהם ע״א בד׳ רוחות כשיעור אלף פרסה, והיו מורידים חמה ולבנה ככבים ומזלות לשמש להם כדרך שמשמשים לפני הב״ה וכו׳ ע״ש (אז הוחל לקרא בשם ה׳ וגו׳. דע שמאנוש ואילך בא רפיון בעולם, מה הי׳ חטאם, גילה איש סודי שהיו מהלכין מסוף העולם ועד סופו ומביאים כסף וזהב ומרגליות ועשו מהם ע״ז בד׳ רוחות כשיעור אלף פרסה, והיו מורידין חמה ולבנה וככבים ומזלות לשמש להם כדרך שמשמשין לפני הקב״ה, והיאך היתה היכולת בידם, אלא שמחזאי ועזא״ל למדו להם כל מעשה כשפים, ואז קטרגו המלאכים ואמרו מה אנוש כי תזכרנו. מה אדם לא נאמר אלא מה אנוש, שהי׳ ראש לע״ז, ואז עלתה השכינה שנאמר עלה אלקים בתרועה.). לכן שפיר קאמר בדור אנוש אשר לא הלך בעצת רשעים, שהיו עובדי ע״א. ובדרך חטאים לא עמד זה דור המבול שהיו שטופים בזמה שנק׳ דרך, כן דרך אשה מנאפת (משלי ל, כ.). וכ״כ בב״ר פ׳ ע׳. ובדור המבול כתוב כי השחית כל בשר את דרכו (בראשית ו, יב.). וקראם חטאים לפי מ״ש בב״ר פ׳ ל״א. כך היו אנשי דור המבול עושים, היה א׳ מהם מוציא קופתו מליאה תורמוסים, והיה זה בא ונוטל פחות משוה פרוטה, וזה בא ונוטל פחות משוה פרוטה, עד מקום שאינו יכול להוציא ממנו בדין וכו׳. כי הנה שגגו בזה שחשבו שאין איסור אלא בנוטל שוה פרוטה, ואינו כן שהרי כתב הרמב״ם בפ״ט מהלכות מלכים, בן נח שגזל פחות משוה פרוטה ובא אחר וגזלה ממנו שניהן נהרגין עליה. לכן קראם חטאים, וגם בג״ע נקראו חטאים לפי שכמה עריות יש שהנכרי אינו נענש עליהם לפי שאין אבות לגוי, כמ״ש הרמב״ם שם. ובמושב לצים לא ישב זה דור הפלגה, לפי שאמרו עליהם בב״ר פ׳ ל״ח. וישבו שם (בראשית יא, ב.). א״ר יצחק כל מקום שאתה מוצא ישיבה השטן קופץ. א״ר לוי בכל מקום שאתה מוצא אכילה ושתייה השטן מקטרג. ובהדיא אמרו במדבר רבה פ׳ ט׳. וישבו שם. אין ישיבה אלא אכילה ושתייה, היא גרמה להם וכו׳. לכן אמר ובמושב לצים לא ישב, כדור הפלגה שכתוב בהם ישיבה, וישבו שם. ואיתא בפ״ג דאבות (אבות ג, ב.), שנים שיושבין ואין ביניהם ד״ת הרי זה מושב לצים. ונח שפירש מדרכיהם ועסק בתורה, לכן אמר שם כי אם בתורת ה׳ חפצו (תהלים א, ב.), אלו שבע מצות שנצטוה. ובתורתו יהגה יומם ולילה, שהגה דבר מתוך דבר, אמר מה טעם ריבה הב״ה בטהורים יותר מטמאים, לא שהוא רוצה להקריב מהן קרבן, מיד ויקח מכל הבהמה הטהורה וכו׳ (בראשית ז, ב.). דייק הפסוק שתחלה קראה תורת ה׳ ואח״כ ובתורתו, ולכן שפיר קאמר אלו ז׳ מצות שנצטוה, שיובן עם מ״ש בכ״מ כי אע״פ שז׳ מצות בני נח השכל מחייבם עכ״ז ציוה אותם הב״ה בתורה כדי שיעשו אותם בגזירת מלך כשאר מצות התורה שיש בהם טעמים לשבח הכמוסים אצלו ית׳, לכן אמר אע״פ שנח לא הלך בעצת רשעים וכו׳, לא תאמר שהי׳ זה מצד השכל כי אם בתורת ה׳ חפצו לא לכונה אחרת. וכשהיה עוסק בתורה אז נק׳ תורתו שהבין דבר מתוך דבר. והוא מ״ש בב״ר פ׳ ל״ד. ויבן נח מזבח לה׳ (בראשית ח, כ.). ויבן כתיב נתבונן, אמר מפני מה צוני הב״ה וריבה בטהורים יותר מבטמאים, אלא להקריב מהם קרבן. וקשה למה האריך בלשונו צוני וריבה, היל״ל מפני מה ריבה בטהורים. אך כונתו לתרץ למה שקשה, שבתחלה כשצוה הב״ה לנח עשה לך (תבת) עצי גופר (בראשית ו, יד.). לא אמר אלא מהעוף למינהו וכו׳. שנים מכל יבואו אליך להחיות (שם כ.). ואח״כ כשאמר לו בא אתה וכל ביתך אל התיבה (בראשית ז, א.), פרט ואמר מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו ומן הבהמה אשר לא טהורה היא שנים (שם ב.). ולמה לא צוהו כן מתחלה. ז״ש מפני מה צוני הב״ה, כלומר מתחלה צוני סתם ואח״כ ריבה בטהורים יותר מן הטמאים. ועוד מפני מה צוני הב״ה שאמר לי תקח לך דוקא ואח״כ ריבה וכו׳ שהם שני הרגשות, א׳ בלשון תקח לך שר״ל להנאתך ולטובתך, ואח״כ בענין שריבה בטהורים יותר מן הטמאים, אלא ודאי שכונתו להקריב מהם קרבן. וזהו הטעם שמתחילה לא צוהו אלא שנים מכל יבאו אליך להחיות, אך כשראה שנכנס בתיבה ולא התפלל על דורו, אז צוהו מכל הבהמה הטהורה תקח לך להנאתך, דהיינו לכפר עליך על שלא התפללת על דורך. ועוד יובן במ״ש בזהר פ׳ זו דף ס״ח א׳. א״ר יצחק כיון דא״ל קב״ה והקמותי את בריתי אתך (בראשית ו, יח.), הוה ליה למבעי רחמי, וקרבנא דאקריב לבתר דיקריב ליה מן קדמת דנא, דילמא ישכך רוגזא מעלמא. א״ר יהודה מאי הוה ליה למעבד, דהא חייבי עלמא הוו מרגיזין קמיה ואיהו יקריב קרבנא. בזה יובן שתחלה לא צוהו אלא שנים מכל, כי לא רצה שיקריב קרבן כי לא לרצון יהיה לפניו כל עוד שהרשעים בעולם. אך בכניסתו לתיבה שהתחילו מי המבול לבא ואז נסתלקו רשעים מן העולם, וא״ל כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה (בראשית ז, א.), אז צוהו מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה. ובזה הבנתי מתק לשונו של רש״י ז״ל שפי׳ שם כדי שיקריב מהם קרבן בצאתו. דייק בלישניה דוקא בצאתו אבל לא בכניסתו, כי אז לא היה ראוי להקריב ודוק. על כל אלה אמר ובתורתו יהגה. שדקדק בדבריו ית׳ שרצונו שיקריב קרבן, ולכן שמר דברו ית׳ מיד ויקח מכל הבהמה הטהורה, כלומר מיד בצאתו נזדרז למצוה, ויקח וכו׳ ולא עבר בבל תאחר.

עוד שם, והיה כעץ שתול על פלגי מים, ששתלו הב״ה בתיבה. אשר פריו יתן בעתו זה שם. ועלהו לא יבול זה חם. וכל אשר יעשה יצליח זה יפת. ויובן עם מ״ש לעיל מ׳ ב״ר פ׳ כ״ט. ונח מצא חן בעיני ה׳ (בראשית ו, ח.), באיזה זכות בזכות תולדותיו. ז״ש ששתלו הב״ה בתיבה בזכות אשר פריו יתן בעתו, והוא מ״ש שם בב״ר פ׳ כ״ו. א״ר יודן מה טעם כל דורו מוליד למאה שנה ולמאתי׳ שנה וזה מוליד לת״ק שנה, אלא אמר הב״ה אם רשעים הם אין רצוני שיאבדו במים ואם צדיקים הם אטריח עליו ויעשה לו תיבות הרבה, וכבש הב״ה מעינו והוליד לת״ק שנה ע״כ. זהו בכיוון אשר פריו יתן בעתו. ועוד פירש״י בפ׳ בראשית ע״פ ויהי נח בן ת״ק שנה (בראשית ה, לב.). א״ר יודן וכו׳ כדלעיל, והוסיף כדי שלא יהיה יפת הגדול שבבניו ראוי לעונשין לפני המבול וכו׳. ובזה יותר מיושב אשר פריו יתן בעתו. אך במדרש רצה לדרוש כל הפ׳, ולכן פי׳ אשר פריו יתן בעתו זה שם, כי זה היה פריו ממש, צדיק וישר הוא דומה לו. ועוד דייק אשר פריו עם מ״ש שם בב״ר פ׳ כ״ו. ויולד נח שלשה בנים את שם את חם ואת יפת (בראשית ו, י.), והלא יפת הוא הגדול, אלא בתחלה אתה דורש שהיה צדיק. ונולד כשהוא מהול. ושייחד הב״ה שמו עליו, ושאברהם עתיד לצאת ממנו. וששימש בכהונה גדולה. ושנבנה בה״מ בתחומו. הרי אלה ו׳ מדריגות שלכן כתיב פריו פרי ו׳. ויגעתי ומצאתי ו׳ פעמים שנזכרו בני נח, מקדים שם לכלם אע״פ שהיה קטן מכלם, הראשון בפ׳ הקודמת ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד נח את שם את חם ואת יפת (בראשית ה, לב.), וזה להורות שנולד מהול כנח אביו, דומה אליו בצדקו וראוי להקדימו. השני בריש פ׳ זו, אלה תולדות נח נח איש צדיק וכו׳ (בראשית ו, ט.), ויולד נח וכו׳ (שם י.), שגם שם היה צדיק כאביו ולכן הקדימו. השלישי ויהיו בני נח היוצאים מן התיבה שם וחם ויפת וחם הוא אבי כנען (בראשית ט, יח.). וקשה למה הזכירם בשמם כדי לומר וחם הוא אבי כנען. ועוד חזר ואמר שלשה אלה בני נח, דהוא יתור נפיש, אמנם איתא בזהר חדש פ׳ זו ל״ג א׳ ז״ל, ולמה פתח קרא בתולדותיו תחלה, כדי להראות לעולם כמו שהוא היה צדיק אף הם היו צדיקים וראויים להתישב העולם מהם ע״כ. מזה נראה שגם חם היה צדיק בכניסתו לתיבה, דאל״כ לא היתה התיבה קולטתו. אלא שהחמיץ שהיה משלשה ששימשו בתיבה עורב וכלב וחם (סנהדרין קח:), ורש״י ז״ל (רש״י שם.) פי׳ חם לקה בעורו שיצא ממנו כוש. ובמחילה מכבוד גדולת תורתו, לשון חם לקה בעורו לא משמע כן, ומצאתי בב״ר פ׳ ל״ו. א״ר חייא בר אבא חם וכלב שמשו בתיבה, לפיכך יצא חם מפוחם. הרי שחם עצמו לקה בעורו. ואפשר לומר שמאותה ביאה נולד כנען, ולכן קללו נח, ואעפ״י שכתוב ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען (בראשית י, ו.). אפשר שהכתוב לא הביאם כסדר תולדותם, ושם כנען באחרונה לפי שהיה עתיד ליקלל. אמנם אז״ל ע״פ וחברון שבע שנים נבנתה וכו׳ (במדבר יג, כב.). אפשר אדם בונה בית לבנו קטן עד שיבנה לגדול. והאמת יורה דרכו, והנה כיון שחם החמיץ, לכן אמר וחם אבי כנען, ומהו רשעתו שלשה אלה בני נח. והוא מ״ש בב״ר פ׳ ל״ו. וירא חם אבי כנען (בראשית ט, כב.), אמר להם אדה״ר שני בנים היו לו ועמד א׳ מהם והרג את חבירו, וזה יש לו שלשה והוא מבקש לעשותן ארבעה ע״כ. כי רשעתו של חם גרם שלא היו אלא שלשה בני נח, ואעפ״כ מאלה נפצה כל הארץ.

ויחל נח איש האדמה ויטע כרם (בראשית ט, כ.). וישת מן היין וישכר (שם כא.). איתא בפר״א פ׳ כ״ג. מצא גפן שגרושה מגן עדן ואשכלותיה עמה ושתל מפרותיה ואכל ושמח בלבו, ובו ביום נשתגשגו פירותיה ושתה ממנה ונתגל, ונכנס כנען וראה את ערות נח, קשר חוט בבריתו וסרסו ויצא והגיד לאחיו, ונכנס חם וראה ולא שם על לבו מצות כבוד, והגיד לשני אחיו בחוץ כמצחק באביו וגערו בו שני אחיו, שנאמר ויקח שם ויפת וכו׳ (בראשית ט, כג.). כמה הילכתא גברוותא ילפינן מהכא. תחלה שנח שתה באותו יום שנטע הכרם מיין שיצא מענבי אותו הגפן, וכן הוא בזהר פ׳ תולדות ק״מ ב׳. אתא נח וחמא חמרא תקיף דלא צליל מחד יומא, ואשתי מיניה ואשתכר ואתגלי. ועוד למדנו שכנען סירסו ולכך קללו, וירא חם מה שעשה בנו ולא כיהה בו, אדרבה ויהי כמצחק שלא יולד לו בן רביעי. ואחיו גערו בו. ויקח שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם (שם.), קשה דהיל״ל וישימו על שכמם. אך הכונה ששם נתאמץ למצוה יותר מיפת, ולכן כתוב ויקח ל׳ יחיד, ששם הוא שלקח תחלה כמ״ש רש״י ז״ל, ועכ״ז רצה יפת לזכות גם הוא במצוה, וזהו וישימו על שכם שניהם. שאע״פ ששם לבדו היה יכול לעשות זה, גם יפת רצה לזכות בכבוד אביו. ובמס׳ בפ׳ זו, ויטע ג׳. ויטע ה׳ אלקים גן בעדן מקדם (בראשית ב, ח.). ויטע כרם (בראשית ט, כ.). ויטע אשל (בראשית כא, לג.). והכונה שתרגם יונתן ע״פ זה ויחל נח וכו׳ (בראשית ט, כ.), ואשכח גופנא דמשכיה נהרא מן גינוניתא דעדן ונצביה לכרמיה, וביה ביומא אניצת ובשלת ענבין ועצרינון. הנה שמנטיעות ג״ע היתה אותה הגפן, וזהו ויטע גן בעדן וממנו ויטע כרם. וכן אברהם ויטע אשל, וכשם דמשכיה נהרא לגפן מג״ע, כן המים משכו אותו האשל ונעשה ממנו בריח התיכון, כמו שתרגם יונתן ע״פ והבריח התיכון (שמות כו, כח.), מן אילנא דנציב אברהם בבארא דשבע, וכד עברו ישראל ית ימא קטעו מלאכיא ית אלנא וטלקוהו לימא והוה טפי על אנפי מיא וכו׳.

ואחרי שיצאנו מן המכוון נחזור אל מה שהתחלנו, כי גם כאן הקדים שם לחם ויפת, על שנבנה בה״מ בתחומו, וזכה לזה משום ויקח שם ויפת את השמלה (בראשית ט, כג.). שכבר אמרנו ששם נתאמץ במצוה, כי הוא התחיל ליקח השמלה, ולכן זכה ג״כ לכהונה גדולה שכתוב לתת לו לחם ושמלה (דברים י, יח.), ודרשו רז״ל (במדבר רבה פ׳ ח׳.), אלו בגדי כהונה גדולה. ונבנה בה״מ בתחומו, דכתיב ומאלה נפצה כל הארץ (בראשית ט, יט.). ומשם זכה שם להיות בה״מ בתחומו. וגם ויקח שם ויפת, הקדים לשם וזה לאות שזכה לכהונה גדולה. הרי אלו ד׳ פעמים שהקדים שם לאחיו. החמישי בברכת נח, שהקדים ברוך ה׳ אלקי שם (שם כו.). ואח״כ יפת אלקים ליפת (שם כז.). זהו מ״ש שייחד שמו עליו. הששי ואלה תולדות בני נח שם חם ויפת ויולדו להם בנים וכו׳ (בראשית י, א.). זהו שאברהם יצא ממנו. הרי שהקדים שם ו׳ פעמים. ואע״פ שהזכיר תולדות יפת וחם תחלה. היה כדי לקצר בהם. ואח״כ בתולדות שם האריך וחזר ואמר אלה תולדות שם וכו׳, עד שבא לאברהם כדי להאריך בספוריו ודוק. ואלה הם ששה דברים שהאב זוכה לבן האמורים בפ״ב דעדיות (משנה ט.), בנוי בכח וכו׳. כי כנגד שנולד מהול כנח אביו זהו בנוי, כי הערלה היא מום באדם כנודע. בכח שהיה צדיק גבור הכובש את יצרו. ובעושר ששימש בכהונה גדולה, וכתוב והכהן הגדול מאחיו (ויקרא כא, י.). שיהא גדול מאחיו בעושר וכו׳, ואם אין לו גדלהו משל אחיו (יומא יח.). ובחכמה שכן היה גדול בתורה, שקבע מדרשות כנז׳ לרז״ל (בראשית רבה פ׳ ס״ג.). ובשנים שנבנה בה״מ בחלקו שהיא א״י, וכתיב למען ירבו ימיכם על האדמה (דברים יא, כא.). ובמספר הדורות לפניו שאברהם יצא ממנו. הרי אלה ששה דברים, שלכן דרש על שם, אשר פריו יתן בעתו כדלעיל. ועלהו לא יבול זה חם, שאע״פ שעיות במה שעשה כנען בנו, זכה שנתקן באליעזר עבד אברהם, כמ״ש ז״ל כנען הוא אליעזר וע״י ששירת אותו צדיק באמונה, יצא מכלל ארור לכלל ברוך (בראשית רבה פ׳ ס׳.). וזהו ועלהו לא יבול. כהא דאמרינן (חולין צב.), לבעון רחמי אתכליא על עליא דאלמלא עליא לא אתקיימון אתכליא. וכל אשר יעשה יצליח, שבנה כרש בנו של יפת בית המקדש שני. לא כן הרשעים אלו אנשי דור המבול שאין להם חלק לעה״ב ואין עומדין בדין, אלא כמוץ אשר תדפנו רוח, שגם במיתתם יכרתו. כי יודע ה׳ דרך צדיקים זה נח ובניו. ודרך רשעים תאבד זה דור המבול.

ובב״ר פ׳ ל׳. נח כשיצא מן התיבה הכישו ארי ושיברו ולא היה כשר להקריב, והקריב שם בנו תחתיו. וקשה שהרי כתוב ויבן נח מזבח לה׳ וכו׳ ויעל עולות במזבח (בראשית ח, כ.). ובמדבר רבה פ׳ ד׳. אדה״ר לבש בגדי כהונה גדולה, כיון שמת אדם מסרן לשת, מת מסרן למתושלח, כיון שמת מתושלח מסרן לנח, עמד נח והקריב קרבן, שנאמר ויקח וכו׳, ויעל עולות במזבח (שם.). אמנם ידענו מ״ש ז״ל, כל מי שחשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. ונח התחיל במצוה שהכניס בתיבה שבעה מן הטהורים כדי שיקריב קרבן בצאתו כדלעיל, ולכן קראה הכתוב על שמו, וכמו שדרשו בילקוט יהושע סי׳ א׳. מזמור שיר חנוכת הבית לדוד (תהלים ל, א.), וכי דוד בנאו והלא שלמה בנאו, אלא לפי שנתן נפשו לבנות הבית נקרא על שמו. ועוד שם בילקוט שמואל ב׳ ו׳. ע״ש (רבי ברכיה בשם רבי אבא בר כהנא, תשעים אלף זקנים מינה דוד ביום אחד, ולא מינה אחיתופל עמהם והוה ארונא טעין כהניא לרומא וטריף להון לארעא. שלח דוד ואייתי לאחיתופל, אמר ליה, לית את אומר לי מה נעביד לדין ארונא דהוה טעין כהניא לרומא וטריף להו לארעא. אמר ליה: שאל לאילין חכימיא דמניתא. אמר ליה: דידע למקמתיה ולא מוקים ליה, יהא סופיה למחנקא. אמר מיליא דמינקייא אמרין בכל יומא בכנישתא לא הוית ידעית. (במדבר ז, ט): ולבני קהת לא נתן כי עבדת הקדש עלהם בכתף ישאו. וכן אתה מוצא בשעה שבא דוד לחפור תמליא (פירוש יסודות) של בית המקדש, חפר חמש עשרה מאות אמין ולא אשכח תהומא, ובסופא אשכח חד עציץ ובעא מרמיתיה, אמר ליה: לית את יכיל לי. אמר ליה: למה. אמר ליה: דאנא הכא כביש על תהומא. אמר ליה: ומן אימת את הכא. אמר ליה: מן שעתא דאשמע רחמנא קליה בסיני ואמר אנכי ה׳ אלהיך. וזעת ארעא ושקעת ואנא יהבית הכא כביש על תהומא, אף על פי כן לא שמע ליה, וכיון דרמייה סליק תהומא בעי משטפי עלמא, והוה אחיתופל קאי תמן, אמר: כדין דוד מת ואני מלך. אמר דוד: מאן דחכים למקמתיה ולא מוקמיתיה, יהא סופיה מתחנק. אמר מה דאמר ואוקימתיה. התחיל דוד עולה ואומר: שיר המעלות. אף על פי כן הוה סופיה מתחנקא, הדא הוא דמתלא אמר: צריך בר נש חשש על לווטתא דרבא אפילו על מגן.).

עוד כתוב שם ויברך אלקים את נח ואת בניו ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ (בראשית ט, א.). ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ וכו׳ (שם ב.). כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה וכו׳ (שם ג.). וקשה בפסוקי׳ אלה, שהרי כבר בפ׳ בראשית צוה ה׳ פרו ורבו ומלאו את הארץ (בראשית א, כח.). ולמה הוצרך עתה לחזור ולצוות זה, ולא די בזה אלא שחזר ואמר ואתם פרו ורבו וכו׳ (בראשית ט, ז.). ומפני קושיא זו כתב רש״י ז״ל, הראשונה לברכה וכאן לצווי וכו׳. וכ״ש שיקשה למה הוצרכו לצווי זה עתה. עוד קשה ומוראכם וחתכם יהיה וכו׳. למה האריך כל כך בפ׳ זה. ועוד למה התיר לבני נח אכילת בשר. אמנם בתנחומא פ׳ זו איתא ז״ל, לאמר לאסורים צאו (ישעיה מט, ט.). לאמר לאסורים בתשמיש המטה צאו מן התיבה, מיד א״ל ואתם פרו ורבו וכו׳ (בראשית ט, ז.). א״ל נח רבון העולמים שמא אתה חוזר ומביא מבול, א״ל לאו נשבע אני שאיני מביא עוד מבול לעולם וכו׳. למדו לומר כן לפי שא״ל הב״ה צא מן התיבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך (בראשית ח, טז.). ופרש״י ז״ל כאן התיר להם תשמיש המטה. ובסוף כתוב ויצא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו (שם יח.). שנראה שעדין אסורי׳ בתשמיש. לכן פי׳ שאע״פ שמן ה׳ יצא הדבר שבצאתם מן התיבה יהיו הזכרים עם הנקבות. לא רצה נח בזה לפי שפחד שיבא המבול פעם אחרת, ולמה לו ליגע לריק ולילד לבהלה. לכן הוצרך הב״ה לומר לו לא אוסיף לקלל עוד וכו׳ (שם כא.). ולא לא היא שבועה כנז׳ לרז״ל. והוצרך עוד לברכו ולחזור ולצוותו פרו ורבו ומלאו את הארץ (בראשית ט, א.), כלומר לא תקום פעמים צרה שהארץ תתרוקן מיושביה ע״י המבול רק ומלאו את הארץ. ולפי שאז היו צדיקים שלכן אמר ומלאו את הארץ, כמ״ש בזהר פ׳ זו ס״ז א׳. לה׳ הארץ ומלואה (תהלים כד, א.). אילין נשמתהון דצדיקייא וכו׳. לכן סמך אחריו ומוראכם וחתכם יהיה וכו׳ (בראשית ט, ב.). וזה לפי שכתוב בזהר דף ע״א א׳. ת״ח בקדמיתא כתיב בצלם אלקים עשה את האדם (שם ו.), כל בריין דעלמא זקפן עיינין וחמאן דיוקנא עלאה קדישא וזעאן ודחלין מקמיה, כיון דחטו אתהפך דיוקנייהו לדיוקנא אחרא, ואתהפך דבני נשא זעין ודחלין קמי שאר בריין, ועל כך השתא כיון דעלמא אתחדש כמלקדמין בריך לון ברכה דא ושליט לון על כלא וכו׳. וכבר כתבנו במקום אחר (ח״א, דרוש נ״ג לפ׳ משפטים ושקלים. בס׳ נגיד ומצוה ע״פ ויברך דוד את ה׳ (דה״א כט, י). ז״ל, אמר מורי זלה״ה כי כל המצות שאדם עושה נרמזים באות אחת של כ״ב אתוון המיוחד לאותה מצוה, והנה אותו האות מאיר במצחו, וזהו בזמן שעושה המצוה ותכף מסתלק ונבלע בפנים, אבל אם עשה מצוה של צדקה הנה האות שלה מאיר במצחו כל אותו השבוע, בסוד וצדקתו עומדת לעד (תהלים קיב, ג). כי אינה נבלעת תכף כמו שאר האותיות של שאר המצות ע״כ.) שבזכות הצדקה צלם אלקים נראה באדם, ונח זן ופרנס בתיבה, כדכתיב בב״ר פ׳ ל״ג. ויזכור אלקים את נח (בראשית ח, א.). מה זכירה נזכר לו, שזן ופרנס כל י״ב חדש בתיבה. לכן ויברך אלקים את נח (בראשית ט, א.). שנהפכה מדה״ד למדת רחמים. ולכן ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ וכו׳ (שם ב.). ולא הזכיר בהמה לפי שבהמה בכלל חיה (חולין ע:), ועוד כי הבהמות בטבען אינן מזיקות. והטע׳ שהוצרכו לכך לפי שאחר המבול הוצרכו להתגלגל גם בבעלי חיים, לכן אמר בכל אשר תרמוש האדמה (בראשית ט, ב.). דהיינו גלגולי הרשעים. ובכל דגי הים, ששם מתגלגלים הצדיקי׳ כנודע (מגלה עמוקות אופן נ״ב. כנפי יונה ח״ב, סי׳ ק״ד. שהצדיקים מתגלגלים בדגים, שלכן מצוה לאכול בשבת דגים.), זהו דיוק בכל. ולכן בידכם ניתנו, שאתם צריכים להתעסק בתקונם. ומטעם זה עתה אני מתיר לכם לאכול בשר, כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה (בראשית ט, ג.), כדי לתקן כל המגולגלים, ולכם דווקא שאתם צדיקים, בידכם ניתנו לתקנם בתורה ובמצות ובברכות הנהנין, אבל עם הארץ אסור לאכול בשר (פסחים מט:), כי אין כח בידו לתקנם. וזהו נתתי לכם את כל, לרבות הבאים בתוכן להתקן. ולפי שהתיר להם להמית הב״ח, הוצרך לומר ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ, שלא יאמרו כשם שהותר להרוג הב״ח כך יותר להם להמית אדם, לכך נאמר ומוראכם וחתכם יהיה. אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו (בראשית ט, ד.), כי אף שהתרתי לכם לאכול בשר, היינו דווקא אחר שיצא דמו מתוכו, והטעם כתב הרמב״ן ז״ל בפ׳ אחרי מות ע״פ כי נפש הבשר בדם היא (ויקרא יז, יא.). כי אין ראוי לבעל נפש שיאכל נפש כי הנפשות כלן לאל, ועוד כי הנאכל ישוב בגוף האוכל והיו לבשר א׳, ויתחבר בדמו ותשוב קרוב לטבע הנפש הבהמית אשר בנאכל, כי הדם לא יצטרך עיכול כשאר הנאכלים שישתנו בעיכולים, ואין ראוי לערב הנפש הנכרתת בנפש הקיימת.

ובזה יובן מ׳ ז״ל בפסיקתא פ׳ ראה ז״ל, כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא (ויקרא יז, יד.), להגיד מה גרם ואומר לבני ישראל (שם.). ולא חששתי על שאר אומה ולשון ע״כ. קשה לבעל המ׳ שכבר אמר כי נפש הבשר בדם היא (ויקרא יז, יא.). ולמה חזר ואמר כי נפש כל בשר וכו׳ (שם יד.). לז״א להגיד מה גרם, שנפש הבהמית של אותו הב״ח תדבק בו ותשוב נפשו כנפש הב״ח, וזה אינו אלא לישראל שיש להם נשמה, חלק אלוק ממעל, מש״כ האומות עע״א שנפשם נפש חיה, וכמ״ש בזהר חדש דף י״ז ג׳. מי שאינו יודע ומכיר בעבודת בוראו ואינו עוסק בתורה יש לו נפש חיה ולא נשמה. ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש וכו׳ (בראשית ט, ה.). כי אע״פ שהתרתי לכם לשפוך דם הב״ח ולאוכלן, לא בשביל זה הותר לכם לשפוך דם האדם, שהרי מכל חיה אדרשנו (שם.), שאין חיה שולטת באדם אא״כ נדמה לו כבהמה (שבת קנא:), וכ״ש ומיד האדם אדרוש את נפש האדם.

ובב״ר פ׳ ל״ד. מיד כל חיה אדרשנו (בראשית ט, ה.), אלו ד׳ מלכיות. ומיד האדם מיד איש אחיו זה עשו, דכתיב הצילני נא מיד אחי מיד עשו (בראשית לב, יב.). אדרוש את נפש האדם אלו ישראל, שנאמר ואתנה צאני (יחזקאל לד, יז.). צאן מרעיתי אדם אתם (שם לא.). ע״כ. הנה כתוב אצלנו (חלק ב׳, דרוש ג׳ לפ׳ מקץ וחנוכה והפטרה.) ע״פ וקצף גדול אני קוצף על הגוים אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה (זכריה א, טו.). שאע״פ שנגזר מלפניו ית׳ שיהיו גולים תחת ידם המה גזרו יותר מדאי עליהם גזירות רעות שימירו דתם, ונראים כעוזרים אותם אבל אינו אלא לרעה למען ישתקעו תחת ידם. ולכן אמר הב״ה מיד כל חיה אדרשנו (בראשית ט, ה. ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש מיד כל חיה אדרשנו.) חוזר לדמכם שהזכיר, שידרוש מד׳ מלכיות דמם של ישראל ששפכו כנז׳ אצלנו (חלק ג׳ דרוש מ״ג לפ׳ שופטים.) במ׳ ז״ל (ילקוט תהלים מזמור ק״י. ידין בגוים מלא גויות. אמרו רבותינו כל נפש ונפש שהרג עשו מישראל כב יכול נטל הב״ה מדם כל נפש ונפש וטובל פורפרין שלו עד שצבעה דם, וכשיגיע יום הדין ויושב עליו בבימה לדון אותו, לובש אותו פורפרין ומראה לו גופו של כל צדיק וצדיק רשום עליה, שנאמר ידין בגוים מלא גויות. באותה שעה מתנקם הב״ה ממנו שתי נקמות, שנאמר אל נקמות ה׳ אל נקמות הופיע. ולעתיד לבא נהרות יורדים מדם של רשעים והעוף בא לשתות מנחל של דם, שנאמר מנחל בדרך ישתה. מהו על כן ירים ראש, שבא לשתות והנחל עושה גלים והגל בא לשוטפו והוא מרים ראשו. אמר דוד הלל והודאה אני נותן לך על כל דבר זה, לכך נאמר הללויה ע״כ.), ידין בגוים מלא גויות (תהלים קי, ו.). ולפי שגלות רביעית קשה מכלן, שכן ראה דניאל ג׳ מלכיות בלילה א׳ והד׳ בלילה בפני עצמו, לכן חזר ואמר ׳ומיד האדם׳, דהיינו עשו שנק׳ האדם עם ה׳ הידיעה, לפי שהוא תאר אליו לא שם העצם, ׳איש אחיו׳ שהיה מראה להיות נוהג עמו כאח, כמ״ש הצילני נא מיד אחי (בראשית לב, יב.). שמראה עצמו כאחיו אבל עדין ברשעו הוא עומד. וזהו מיד עשו. אדרוש את נפש האדם אלו ישראל שעיקר הריגתם בא מעשו שלו לבדו ניתנה החרב, ועל חרבך תחיה (בראשית כז, מ.), וממנו בא לישראל כל הרעה לשפוך דמם חנם. עוד יובן במ״ש בזהר פ׳ שמיני דף ל״ו ב׳ ז״ל, בזמנא דבני נשא לא מתכשרן עובדין לתתא שמאלא אתער, וכל אינון דאתו מסטרא דשמאלא כלהו אתערו וכלהו אתעבידו שלוחין לגבייהו דבני נשא, ובג״כ חיוותא ועע״ז וכל אינון דאתו מסט׳ דשמאלא כלהו אקרון שלוחין וכו׳ ולא בידא דישראל, דאע״ג דחייבי נינהו מסטרא דימינא קא אתו, וישראל חייבא דנפל בידא (דישראל חייבא) דחייבא אחרא, בזמנא דלא אתכוון ביה בגין דיענשו תרווייהו ויקבלון עונשא לדכאה לון וכו׳. ז״ש ומיד האדם מיד איש אחיו, דהיינו ישראל חייבא בידא דישראל חייבא אדרוש את נפש האדם. ומהי דרישה זו, שופך דם האדם באדם דמו ישפך (בראשית ט, ו.), כי כיון שהמאבד נפש אחת מישראל כאילו איבד עולם מלא (סנהדרין לז.), גם הוא ישפך דמו, וכמ״ש אצלנו על משנת על דאטפת אטפוך. ע״ש באבות עולם שלנו (אבות עולם, פרק ב, משנה ז.) דבר נאה ומתקבל. ואע״פ שאנו רואים כמה רוצחים שמתים על מטתם לא יבצר ממנו ית׳ להחזירו לעולם בגלגול אדם ואז יהרג, וזהו באדם כלומר בבואו באדם אחר דמו ישפך. ואם יאמר אדם א״כ טוב לאדם שלא ישא אשה ולא יוליד לבהלה. לכן חזר ואמר ואתם פרו ורבו, ע״ד מ״ש ישעיה לחזקיה, בהדי כבשי דרחמנא למה לך (ברכות י.), אף כאן אתם עשו את שלכם, שרצו בארץ ורבו בה (בראשית ט, ז.). וז״ש שם בב״ר פ׳ ל״ד. שופך דם האדם (שם ו.). א״ר לוי הרי שהרג ולא נהרג אימתי הוא נהרג, לכשיבא אדם שופך דם האדם באדם דמו ישפך. ויובן עם מ״ש בשם האר״י זלה״ה ע״פ ואם ירחיב ה׳ אלקיך את גבולך וכו׳ (דברים יט, ח.). שכשתהיה הגאולה קודם זמנה זכו אחישנה ולא נתקנו כל הרוצחים, צריך להפריש ג׳ ערי מקלט אחרות, ז״ש זה שהרג ולא נהרג, שלא נתקיים בו באדם דמו ישפך. אימתי יתקיים בו. לכשיבא אדם, ר״ת א׳דם ד׳וד מ׳שיח, זהו באדם כשיבא האדם הנז׳, דמו ישפך.

והנה למדנו מכל אלה שאדם א׳ חשוב לפני הב״ה כעולם מלא, לכן אין בעל הרחמים נפרע מן הנפשות תחלה כמו שהוכחנו במישור. ונזכה לזמר עלי עשור. בבא אליהו מבשר בשור. ותיטב לה׳ משור. ב״ב אמן. בילא״ו.