דרוש ל''ו לפרשת שלח והפטרה

וילכו ויבאו אל משה ואל אהרן ואל כל עדת בני ישראל אל מדבר פארן קדשה וישיבו אותם דבר ואת כל העדה ויראום את פרי הארץ (במדבר יג, כו).

במדרש (תנחומא), שלח לך אנשים (במדבר יג, ב.). זש״ה מקצה רגלים חמס שותה שולח דברים ביד כסיל (משלי כו, ו). וכי כסילים היו המרגלים, והלא כבר נאמר שלח לך אנשים. וכל מקום שנאמר אנשים בני אדם צדיקים הם, מנין וכו׳. אלו לא נקראו כסילים אלא על שהוציאו דבת הארץ, שנ׳ ומוציא דבה הוא כסיל (משלי י, יח). אעפ״כ בני אדם גדולים היו ועשו עצמן כסילים, עליהם משה אומר כי דור תהפוכות המה בנים לא אמון בם וכו׳ (דברים לב, כ). לכך נאמר שלח לך אנשים ע״כ.

ישוך הנחש ויזיק האיש ומפחדו חבלא מדחיל ליה. כן אמרו בילקוט שמואל א׳ כ״ה. וימת שמואל ויקבצו כל ישראל ויספדו לו (שמואל א׳ כה, א). אריב״ל מתלא אמר דנכית מן חויא חבלא מדחיל ליה. לפי שכתוב ביהושע ויקברו אותו בגבול נחלתו מצפון להר געש (יהושע כד, ל). שגעש עליהם ההר להרגם, לכך וימת שמואל ויספדו לו. רשב״ן אמר משלו נתנו לו, לפי שכתוב בו והלך מידי שנה בשנה (שמואל א׳ ז, טז). וכתיב ותשובתו הרמתה (שם יז). עכ״ל. וקשה למה הוצרך למשל. ועוד הלא ישראל היו חייבים בהספדו של שמואל כמו ליהושע, ואיך קראו חבלא שנראה דבר קל. אמנם בילקוט יהושע סי׳ כ״ד (רמז ל״ה) איתא ז״ל, נתעצלו ישראל לעשות גמילות חסד ליהושע, באותה שעה נתחלקה א״י והיתה החלוקה חביבה עליהם יותר מדאי והיו ישראל עסוקין במלאכתן, זה עוסק בשדהו וזה עוסק בכרמו וכו׳. לפיכך בקש הב״ה להרעיש את כל העולם כלו על יושביו, שנאמר ותגעש ותרעש הארץ (תהלים יח, ח). זהו הר געש ע״כ. נראה מזה כי העצלות היה שלא הלכו ממקומם לגמול חסד ליהושע ולא שנתעצלו בהספדו על מקומם כי ודאי הספידוהו כל א׳ במקומו, אבל לפי שהיו עסוקין במלאכתן לא הלכו אצלו להספידו כראוי. ובשביל זה כשמת שמואל ויקבצו כל ישראל ויספדו לו. והיה די שיאמר וימת שמואל ויספדו לו כל ישראל. האמנם בא להודיענו כי נתקבצו כל ישראל ויבאו איש ממקומו לספוד לו. והראיה לדברי כי שם סי׳ כ״ח כתוב, ויקברוהו ברמה ובעירו. ותרגם יונתן וספדו עלוהי כל ישראל וקברוהי ברמתא וספדו עלוהי אינש בקרתיה. הרי שהספידוהו תחלה בעירו ואח״כ חזרו להספידו כל א׳ בעירו שלו דוקא. ז״ש דנכית מן חויא חבלא מדחיל ליה. כי לפי שגעש עליהם ההר להרגן בעבור שלא ספדו ליהושע כראוי, עתה במיתת שמואל פחדו, ואף שהספידוהו בפניו חזרו להספיד עליו כל א׳ בעירו. והוסיף רשב״ן כי היה זה מכ״מ כי הוא היה הולך מידי שנה בשנה לשפוט את ישראל כל א׳ בעירו. מן הראוי היה שיספידוהו ג״כ כל א׳ בעירו ודוק.

אבינו יעקב ע״ה גם הוא היה בכלל זה, ויירא יעקב מאד ויצר לו (בראשית לב, ח). לפי דנכית ליה חויא זה עשו ששלח אחריו אליפז להרגו ולקח ממונו והצילו. ובשביל זה אמר כאן הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנכי אותו (שם יב). כלומר שלא יתרצה בממון כמו שעשה אליפז בנו, אבל הוא פן יבא והכני אם על בנים. ויותר מתבאר עם מדרש הביא בעל אות אמת בב״ר פ׳ ע״ו ז״ל, כיון שראה עשו שלא הרג אליפז ליעקב, אמר הריני קודמו לדרך במקום שאינו יכול לעבור ושם אני הורגו, מיד נתירא יעקב והלך לו דרך הירדן ותלה עיניו להב״ה ועשה לו נסים ונתן מקלו בירדן ונקרע, שנ׳ כי במקלי וכו׳ (שם יא). כן כתוב בפ׳ מקץ, וירדו אחי יוסף עשרה וכו׳ (בראשית מב, ג). ואת בנימין אחי יוסף לא שלח יעקב את אחיו וכו׳ (שם ד). דקשה שכיון שכתוב וירדו אחי יוסף עשרה פשיטא דלא היה בנימין עמהם. ועוד למה קראו אחי יוסף והלא היה אח לכלם. אלא ודאי שיעקב פחד ממה שאירע ליוסף דנכית ליה חויא, ולפיכך חבלא מדחיל ליה שלהיות בנימין אחי יוסף שנכוה בחמין פחד מבנימין שילקה בפושרין, ולכן לא שלח יעקב את אחיו, כי אמר פן יקראהו אסון מאחיו דווקא. ובמס׳ מגלה פ״א (דף טז.), לכלם נתן לאיש חליפות שמלות ולבנימין נתן שלש מאות כסף וחמש חליפות שמלות (בראשית מה, כב). אפשר דבר שנצטער בו אותו צדיק נכשל בו, דאמר רבה בר מחסיא א״ר חמא בר גוריא בשביל משקל שני סלעים מילת שהוסיף יעקב ליוסף משאר בניו נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים. והדר עביד איהו מילתא בבנימין כי היכי דמקנו ביה אחוהי, אלא א״ר בנימין בר יפת א״ר אלעזר רמז רמז לו שעתיד לצאת ממנו בן שיצא מלפני המלך בחמשה לבושי מלכות, ומנו מרדכי דכתיב ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות וכו׳ (אסתר ח, טו). וקשה שהרי עדין הקנאה במקומה עומדת. ועוד שהשיב על החמש חליפות שמלות ולא דכר שמייהו דשלש מאות כסף שגם עליהם תעבור כוס הקנאה. אמנם בזהר חדש פ׳ בשלח דף מ״ח ב׳ איתא ז״ל, ויבא עמלק (שמות יז, ח). א״ל משה ליהושע פוק אגח קרבא בעמלק, דהא לך חזיא בגין דאת בר בריה דההוא צדיק ואיהו בההוא חובא אתי עלן ע״כ. וכן המן הרשע בא בשביל מכירת יוסף, שכן איתא במדרש רבתי דאסתר, ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו (אסתר ד, ז). אמר להתך לך אמור לה בן בנו של קרהו בא עליכם, הה״ד אשר קרך בדרך (דברים כה, יח). כלומר באותו עון ממש שבא עמלק בא ג״כ המן מזרעו, ולכן אמר לשקול שקלים בשביל שמכרו את יוסף בעשרים כסף, ובשביל זה הקדים הב״ה לצוות על השקלים לכפר על עון זה, שכן אמרו (ב״ר פ׳ פ״ד), אתם מכרתם בנה של רחל בעשרים כסף, לפיכך יהא כל א׳ נותן בקע לגלגלת. כי עשרים כסף הם חמשה שקלים, והגיע לכל שבט שהיו במכירתו מחצית השקל. על כל אלה רצה יוסף להראות לאחיו כי ענוש יענשו על אשר מכרו אותו. אך כבר הקדים הב״ה רפואה למכה, שמבנימין שלא היה במכירתו יעמוד צדיק א׳, ומנו מרדכי שיצא מלפני המלך בחמשה לבושי מלכות להודות לה׳ על הטובות שעשה לישראל. וזה דאיתא שם פ״ק דמגלה (דף טז:), א״ר אלעזר א״ר יהודה אורה זו תורה, וכן הוא אומר כי נר מצוה ותורה אור (משלי ו, כג). שמחה זה י״ט, וכה״א ושמחת בחגך (דברים טז, יד). וששון זו מילה, וכה״א שש אנכי על אמרתך (תהלים קיט, קסב). ויקר אלו תפילין, וכה״א וראו כל עמי הארץ וכו׳ (דברים כח, י). ותניא רא״א אלו תפילין שבראש. הרי אלה ד׳ דברים שבקש המן לבטל מישראל ובזכות מרדכי חזרו לאיתנם. ועל הכל שניצולו מהגזרה שגזר המן להשמיד להרוג ולאבד וכו׳. והנה אעפ״י שנתלה המן וראה מרדכי נקמתו ממנו עכ״ז לא רצה מרדכי להראות שמחה כלל, כי עדין היו ישראל בסכנה מהאגרות הראשונות. אך כאשר נכתבו האגרות שניות להשיב הספרים אשר כתב המן, ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם. אז ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות וכו׳. והנה גזר המן שלא יעסקו בתורה, כמ״ש רש״י ז״ל במ׳ הנז׳, ולכן כשנתבטלה הגזרה, ליהודים היתה אורה זו תורה. ונודע שע״י התורה ומצותיה האדם עושה לבוש אור לנשמתו, שכן בתורתו של ר״מ כתוב כתנות אור (ב״ר פ׳ כ׳). ואיתא בזהר פ׳ זו קס״ט ב׳ ז״ל, ותלבש אסתר מלכות (אסתר ה, א). אתלבשת בההוא דיוקנא דההיא עלמא, מרדכי אוף הכי ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות, לבוש מלכות ודאי דיוקנא דההוא עלמא, וע״ד כי נפל פחד מרדכי עליהם (אסתר ט, ג). ועוד כיון הכתוב כנגד מ״ש באסתר רבתי ע״פ אם על המלך טוב יכתב לאבדם (אסתר ג, ט). שיצתה התורה בבגדי אלמנות ונתנה קולה בבכי לפני הב״ה ע״כ. ומפני זה כשנתבטלה הגזרה יצתה בלבוש מלכות, ועל כן מרדכי הראה דבר הזה במה שיצא ג״כ בלבוש מלכות, ובפרט כמ״ש ז״ל (שבת פח.), הדור קבלוה בימי אחשורוש. ולפי שהתורה עיקר הכל, לכן אמר היתה אורה דקאי על התורה, דאל״כ היל״ל ליהודים היו אורה וכו׳. וכנגד שבטלה הגזרה שגזר המן להשמיד להרוג ולאבד וכו׳, ויצתה הגזירה שהיהודים ינקמו משונאיהם, לכן יצא מרדכי בלבוש תכלת המורה על הכליון, וכן אמרו בספרי פ׳ זו, למה נקרא שמה תכלת על שם שנתכלו המצרים בבכוריהם, ד״א על שכלו המצרים על הים. ולפי שבקש המן לבטל יום טוב מישראל, כמ״ש שם במגלה (דף יג:) ע״פ ואת דתי המלך אינם עושים (אסתר ג, ח). נתוסף עליהם י״ט זה הפורים, שכל המועדים בטלים חוץ מימי הפורים, כמ״ש במדרש משלי. ולכן יצא מרדכי בלבוש חור דהיינו לבן, לפי שבי״ט נאמר מקרא קדש. ודרשו רז״ל (שבת קיט.), כבדהו בכסות נקייה שהוא לבן. וכן אמרו (פסחים קט.), ושמחת בחגך (דברים טז, יד). במה משמחן בבגדי פשתן המגוהצין. עוד גזר המן לבטל מישראל התפילין. וכשנתבטלה הגזרה יצא מרדכי בעטרת זהב גדולה, שכן התפילין נק׳ טוטפות שהוא ל׳ כתר ועטרה, כדתנן בפ״ו דשבת (דף נז.), ולא בטוטפת וכו׳. ועל המילה שנאמר בה שש אנכי על אמרתך (תהלים קיט, קסב). יצא מרדכי בתכריך בוץ וארגמן כנגד מילה ופריעה. וכנגד ד׳ דברים אלה גזרו בימי הפורים ד׳ דברים מקרא מגילה כנגד התורה. ומשלוח מנות כנגד י״ט, שכן כתוב ושלחו מנות לאין נכון לו (נחמיה ח, י). ומתנות לאביונים כנגד התפילין שיש בהם כמה אזכרות, וכתוב וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך (דברים כח, י). ואר״א אלו תפילין שבראש. וגם הצדקה משלמת השם הקדוש, והיה מעשה הצדקה שלום (ישעיה לב, יז). גם התפילין מורים על שישראל קרויים בנים וגם בצדקה כנודע. וסעודת פורים כנגד המילה שקבלו ישראל בשמחה ועושים סעודה, וכן באברהם נאמר ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל (בראשית כא, ח). שדרשו רז״ל (תוספות שבת קל.), ביום ה״ג מ״ל.

ובאסתר רבתי, מה המלך לובש פורפרין כך מרדכי לבש פורפרין. זהו לבוש מלכות היא התורה כנז׳. מה המלך עושה עטרה כלולה בראשו כך מרדכי ועטרת זהב גדולה (אסתר ח, טו). הם התפילין כנז׳. מה מלך אימתו על כל הארץ כך מרדכי אימתו עליהם, שנ׳ כי נפל פחד מרדכי עליהם (אסתר ט, ג). זה י״ט שגזר עליהם הפורים שכתוב בו משתה וי״ט. וקיימו וקבלו היהודים את אשר כתב מרדכי אליהם, מה המלך מוניטא שלו הולכת בכל הארץ כך מרדכי וכו׳. זהו כנגד המילה, שכן אמרו (שמות רבה פ׳ ט״ו) ע״פ וצפרדע ותשחיתם (תהלים עח, מה). אמר הב״ה מוניטא שלי בטלה ושלכם קיימת. וכל זה תמורת מה שהיה לישראל, ובכל מדינה ומדינה וכו׳ אבל גדול ליהודים וצום ובכי ומספד שק ואפר יוצע לרבים (אסתר ד, ג). כי הצום בחילוף הי״ט שצריך לכבדו באכילה ושתיה, והבכי כנגד שגזר שלא יעסקו בתורה, שלכן התורה באת בוכה ובבגדי אלמנות כנז׳. ומספד על שביטל המילה שקבלו בשמחה. שק ואפר במקום תפילין הנק׳ פאר. וכשנתבטלו הגזרות חזרו ועשו י״ט כנ״ל, הנה כי כן רמז יוסף לאחיו כי יקום מבנימין גואל לישראל שילבש חמשה לבושים להצילם מה׳ גזרות הנ״ל, שראויים היו לעונש בשבילו ומרדכי יצילם מרעתם. ועל כן לא היה להם לקנאת בו, אדרבה להחזיק לו טובה על שיצא ממנו מושיע שיושיעם מצריהם. ועל דבר הכסף אפשר שנתנו לו מיד ליד שלא בפני אחיו. ועיקר הכל שבנימין לא חזר עמהם לארץ כנען רק עיכבו יוסף שמה עד בוא אביו וביתו מצרימה ולכן אין פחד שיתקנאו בו.

ולדרך זו הלכנו קשה מאד מ״ש בהפט׳ הסדר יהושע ב׳. וישלח יהושע בן נון מן השטים שנים אנשים מרגלים חרש לאמר לכו ראו את הארץ ואת יריחו וכו׳ (יהושע ב, א). דקשה מאד שהרי גם יהושע היה באותה עצה של המרגלים ששלח מרע״ה לתור את הארץ והתפלל משה עליו יה יושיעך מעצת מרגלים. וא״כ היה לו להתרחק משלוח מרגלים פן יקראנו מה שקרה להם שנגזר עליהם למות במדבר. אמנם נלע״ד שהפסוק עצמו מורה באצבע כי כל מה שעשה יהושע יפה עשה. וזה במ״ש וישלח יהושע בן נון. דהיינו שהוא היה א׳ מן המרגלים ששלח משה והיה יודע מה שאירע להם. ועוד מן השטים, לרמוז לפינחס שקינא בשטים ומאז זכה להיות מלאך כנז׳ בילקוט פ׳ פינחס (ילקוט פ׳ פינחס, רמז תשע״א), היסב הב״ה שמו של פינחס בשמו של אליהו. ועוד לפי שהלכו בית אשה זונה ושמא יאמרו שלא טוב עשו לכן אמר מן השטים ששם נענשו על הזנות וזאת תהיה להם לזכרון שלא יחזרו לסורם. שנים אנשים שכל א׳ שקול לחבירו. ועוד כי שנים סוד. וז״ש חרש לאמר. ותרגם יונתן ברז למימר, כי לא רצה יהושע שידעו ישראל שהוא שולח מרגלים למען לא תצא תקלה כבראשונה. וראיה לזה כי כאשר חזרו כתוב ויבאו אל יהושע בן נון ויספרו לו את כל המוצאות אותם (יהושע ב, כג). ויספרו לו דווקא, ויאמרו אל יהושע דוקא ולא לישראל. ואיתא במכילתא פ׳ בשלח ע״פ ידמו כאבן (שמות טו, טז), כיון שנכנסו מרגלים לארץ כל מי שהיה אומר אלה מרגלי ישראל היה דומם כאבן ע״כ. ז״ש חרש לאמר. לכו ראו את הארץ ואת יריחו, הכונה כאשר נודע שיריחו היתה מנעולה של א״י (במדבר רבה פ׳ טו). לכך אמר הכתוב את הארץ ואת יריחו, כי בראות יריחו אתם רואים כל הארץ. כיון שבכיבוש יריחו אנו כובשין כל א״י. ולרדיפת כונה זאת וילכו ויבאו בית אשה זונה ושמה רחב, כי כדרך שנא׳ במרגלים של משה וילכו ויבאו אל משה ואל אהרן וכו׳. ודרשו רז״ל מקיש הליכתן לביאתן, מה ביאתן בעצה רעה אף הליכתן בעצה רעה. אף אנו נאמר וילכו ויבאו להקיש ביאתן להליכתן, מה הליכתן בעצה טובה לילך ולשמוע מה בפיהם של הכנעניים כאשר נזכיר כך ביאתן. והראיה שתכף שהגיעו לבית רחב וישכבו שמה כי לא הלכו לשוט בעיר רק תכף שהגיעו שמה הלכו בית רחב, ואע״פ שהיתה אשה זונה. הלא ידענו כי אשה אחת מתייחדת עם שני אנשים (טור אבן העזר סי׳ כ״ב. עבודה זרה כה:), ואפשר שזוהי כונת יהושע ששלח שנים אנשים מרגלים. ויאמר למלך יריחו לאמר, קשה מאי לאמר, ועוד מהו שאמר הנה אנשים באו הנה הלילה מבני ישראל, שהיה די שיאמר הנה אנשים מבני ישראל באו הנה. אך בראות האנשים שהיו בית רחב כי באו שני אנשים וישכבו שמה ולא שכבו עם רחב כמנהג כל האנשים ההולכים שמה. שפטו ואמרו כי ודאי האנשים ההם מבני ישראל המה שונאי זמה, כי מקרוב אירע מעשה שטים ששם נענשו על דבר הזנות והקול נשמע למרחוק, וזהו ויאמר למלך יריחו למען יבקש הדבר מאחרים וזהו לאמר. ואמרו לו הנה אנשים באו הנה הלילה ולא על עסקי תשמיש שהרי תכף הלכו לישן ומזה נודע שהם מבני ישראל ולא באו אלא לחפור את הארץ. וישלח מלך יריחו אל רחב לאמר, צוה המלך שיאמרו אל רחב מצווי המלך הוציאי האנשים הבאים אליך אשר באו לביתך, כי אעפ״י שיאמרו שבאו אליך כדרך כל הזונים עם רחב אני מצוה שתוציאם יען כי באו לביתך מתחלה ולא בכונה לבא אליך. כי לחפור את כל הארץ באו. ותקח האשה את שני האנשים ותצפנו. כבר אז״ל שפינחס היה מלאך והיה רואה ואינו נראה, ולכן כתוב ותצפנו על כלב לבד. אך קשה למה כתב ותקח את שני האנשים. לכן נלע״ד כי בבא אליה עבדי המלך פתע פתאום לא יכלה הצפינם אז עד שהלכו עבדי המלך, שהרי אח״כ כתוב והיא העלתם הגגה ותטמנם וכו׳. אמנם בעת שדברה אל עבדי המלך לקחה שניהם והעמידה את פינחס לפני כלב ובזה נסתרו שניהם, כי להיות פינחס רואה ואינו נראה עמד לפני כלב ולא נראה גם הוא, וזהו ותצפנו שבקחתה שניהם נצפן כלב. ותאמר כן באו אלי האנשים ביאה ממש, אמרה כן להציל את עצמה מהמיתה פן תעלה חמת המלך לומר אם לא באו אלא לביתך למה לא שלחת שלוחים לבשרני. ולכן אמרו באו אלי כדרך כל הארץ שבאים אלי ולפיכך לא שמתי לבי עליהם. ובילקוט יהושע ב׳. לסוף חמשים שנה נתגיירה, אמרה לפניו רבש״ע בשלשה חטאתי לפניך בנדה בחלה ובהדלקה, בשלשה מחול לי בחבל בחלון ובחומה, שנאמר ותורידם בחבל וגו׳. ומה שכר נטלה על כך, רא״א זכתה שיצאו ממנה שמנה נביאים וכהנים. וקשה דלמה הקדים שנתגיירה בסוף חמשים, כי מאי איכפת לן לידע מתי נתגיירה. ועוד למה אמרה בג׳ חטאתי לפניך, שהרי היא היתה גויה ולא נצטותה בג׳ מצות אלה. ואם לפי דבריו חטאה ואמרה בג׳ מחול לי. למה אמר ומה שכר נטלה על כך. די לה במה שנתכפר עונה. אך יובן עם מאי דגרסי׳ ביבמות פ״ד (דף מח:), תניא מפני מה גרים בזמן הזה מעונים ויסורין באים עליהם, מפני ששהו עצמן ליכנס תחת כנפי השכינה. הנה כי כן בראות רחב ששהתה חמשים שנה קודם שנתגיירה, ונחשב לה לחטא מה שלא שמרה ג׳ מצות, שאילו נתגיירה מקודם כבר היתה שומרת אותם, לכן אמרה רבש״ע בג׳ חטאתי לפניך שלא שמרתי אותם עד עתה, ובג׳ מחול לי. לפי ששנינו (סנהדרין לז.) כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא. ואני קיימתי שני צדיקים פינחס וכלב. ולפי שלא היתה מצווה תחלה, לכן שאל ומה שכר נטלה על כך, והשיב שיצאו ממנה נביאים וכהנים, כנגד שהצילה את פינחס שהיה כהן ונביא.

עוד בפ׳ זאת נראה אמתת דברינו דמאן דנכית ליה חויא חבלא מדחיל ליה, שכן אמרו המרגלים עמלק יושב בארץ הנגב וכו׳. ואמרו בתנחומא פ׳ זו, מה ראו לפתוח בעמלק, מלה״ד לתנוק שסרח ולקה ברצועה, כשמבקשין להפחידו מזכירין לו הרצועה שלקה, כך היה עמלק רצועה רעה לישראל וכו׳, ועמלק נק׳ נחש, כמ״ש בזהר חדש פ׳ חקת דף פ׳ ע״ב. כדין הוה ליה רשו לחויא תתאה לשלטאה בהו, ואיהו עמלק וכו׳. ולכן הקדים מרע״ה וא״ל עלו זה בנגב, וכבר פי׳ בפ׳ זו בדרוש אחר שכונתו על יהושע שהיה מעותד להכות את עמלק ע״ש (חלק ג׳ דרוש ל״ג לפ׳ שלח).

ונבא לביאור הפסוקים בפ׳ זו מלבד מה שפירשנו בדרוש אחר לפ׳ זו, והם וילכו ויבאו אל משה ואל אהרן ואל כל עדת בני ישראל אל מדבר פארן קדשה וישיבו אותם דבר ואת כל העדה וכו׳ (במדבר יג, כו). דקשה בפ׳ זה אריכות לשון ללא צורך דהיה די שיאמר ויבאו אל משה ואל כל ישראל וישיבום דבר ויראום את פרי הארץ. אמנם כבר ידענו כי ישראל הכשרים נקראים בני ישראל אך הערב רב נקראים עם והם אשר חטאו והחטיאו את ישראל בתלונותם. לכן אמר הכתוב וילכו ויבאו. שכבר פי׳ לעיל מקיש הליכתן לביאתן, מה ביאתן בעצה רעה אף הליכתן בעצה רעה. ותחלה באו אל משה ואל אהרן ואל כל עדת בני ישראל הכשרים, ואח״כ וישיבו אותם דבר ואת כל העדה, היינו הערב רב שבהם, ולהם לבדם ויראום את פרי הארץ להתחיל בגנות כשם שפריה משונה כך עמה משונה, והזכירו את עמלק כדי ליראם ולבהלם, דמאן דנכית ליה חויא וכו׳ כדלעיל, וזה היה לערב רב שלהם הזיק עמלק, כדכתיב ויזנב בך כל הנחשלים אחריך (דברים כה, יח). אלו הע״ר שהיו הולכים מחוץ למחנה אחריהם של ישראל כנז׳ בזהר פ׳ כי תשא (זהר פ׳ כי תשא קצ״א ב׳. הכי אמרו חמינן דאתון ישראל כל טב וכל יקר דעלמא לכו, ואנן דחיין לבר דילכו, וה׳ הולך לפניהם יומם (שמות יג, כא). אוף הכי אשר ילכו לפנינו (שמות לב, א)). ואחרי כן כתוב ויוציאו דבת הארץ אשר תרו אותה אל בני ישראל לאמר (במדבר יג, לב). כי אחרי שדברו אל הע״ר ונתפתו אחריהם התחילו להוציא שם רע על הארץ גם אל בני ישראל הכשרים ואמרו הארץ אשר עברנו בה לתור אותה ארץ אוכלת יושביה היא, כלומר אם ליושבים בה ויולדו שם היא אוכלת וממיתה כ״ש לזרים הנכנסים בה, ובפרט וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות, שהם גבוהי הקומה כגלית גובהו שש אמות וזרת. וכפי׳ רש״י ז״ל. ושם ראינו את הנפילים וכו׳ (שם לג). הם בני האלקים שנפלו מן השמים, ועכ״ז ארץ אוכלת יושביה היא. מה יעשו איזובי קיר כמונו, ונהי בעינינו כחגבים. ואז נכנסו דבריהם גם באזני ישראל, ותשא כל העדה ויתנו את קולם (במדבר יד, א). שיובן עם מ״ש בילקוט פ׳ זו, כיון ששבו מתור הארץ עמדו ופזרו עצמן בכל שבטי ישראל כל א׳ וא׳ בתוך שבטו ואומר אוי לי עליכם בני ובנותי היאך האמוריים עתידין לשלוט בכם, מיד כלם גועים בבכיה עד שהיו השכנות יודעות את הדבר, גם הן היו בוכות עד שהיה כל השבט בוכה וכן חבירו מבכה שבטו עד שנעשו ס׳ רבוא חבורה אחת וגעו ונתנו קול בכיתם למרום עכ״ל. זהו בכיוון ותשא כל העדה ויתנו את קולם, ואחריהם ויבכו העם גם הע״ר בכו בלילה ההוא. ובזה וילונו על משה ועל אהרן כל בני ישראל וכו׳ (שם ב). ויהושע בן נון וכו׳ (שם ו). ויאמרו וגו׳ הארץ אשר עברנו בה לתור אותה טובה הארץ מאד מאד (שם ז). כי הנה כלפי מ״ש המרגלים הארץ אשר עברנו בה לתור אותה. כלומר אנחנו עברנו בה בהעברה בעלמא לכן לא שלט בנו אויר המזיק כי לא נתעכבנו שם, רק ארץ אוכלת יושביה היא כיון שמתעכבי׳ שם, וזה על שראו שבכל מקום שהיו עוברים מצאום קוברי מתים כי אלקים חשבה לטובה כדי לטרדם באבלם ולא יתנו לב אל המרגלים כמ״ש רש״י ז״ל. אך יהושע וכלב דברו אל כל עדת בני ישראל הכשרים הארץ אשר עברנו בה אפי׳ בהעברה בעלמא הרגשנו בטובתה. ואם היו קוברים מיתיהם הטעם הוא כי הם בארץ לא להם כי אינה ראויה להם, רק אם חפץ בנו ה׳ והביא אותנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו. כי אנחנו ראויים לישב בה ולנו לא תזיק אוירה כי חפץ ה׳ בנו ותהי הארץ הזאת לנו לאחוזה כי היא ארץ זבת חלב ודבש אשר הבטיח ה׳ לאבותינו. ולא להם ראויה ולכן הם מתים אבל אנחנו עמו וצאן מרעיתו ולנו ראויה הארץ. א״נ כל זה לאפוקי הע״ר שאין להם חלק בארץ כי אינם ראויים אליה. אך בה׳ אל תמרודו לשים ספק בהבטחתו. ואתם בני ישראל הכשרים אל תראו את עם הארץ כע״ר כי לחמנו הם, כי א״י היא שער השמים שמשם בא השפע לעולם והיושבים בתוכה אוכלים מלחמנו. אך כשסר צלם מעליהם דהיינו איזה זכות שהגין עליהם עד עתה והגיעו ימים ליקח את ארצם מידם, וה׳ אתנו אל תיראום. א״נ כלפי הע״ר מדבר, וזה עם מ״ש בזהר פ׳ תשא דף קצ״א ב׳. ת״ח כל ענני יקר דאזלו במדברא לא הוו חפיין אלא לבני ישראל לחודייהו, ואילן ע״ר וכל אינון בעירי הוו אזלי לבר ממשרייתא לבתרייתא, אר״א אי הכי אינון ע״ר לא הוו אכלין מן מנא, א״ל ודאי הכי הוא אלא מה דיהבין לן ישראל, כמאן דיהיב לעבדא וכו׳. זהו כי לחמנו הם שהע״ר אוכלין מה שאנו נותנים להם, וגם סר צלם מעליהם שאינן מחופים בענני כבוד ואדרבה וה׳ אתנו אל תיראום, שלא תתפתו אחריהם. עוד יובן הכתוב עם מאי דגרסי׳ בפ״א דתעניות (דף ח:), בימי ר׳ שמואל בר נחמני הוה כפנא ומותנא, אמרי היכי נעביד נבעי רחמי אתרתי לא אפשר, א״ל רשב״ן ניבעי רחמנא אכפנא דכי יהיב רחמנא שובעה לחיי הוא דיהיב, דכתיב פותח את ידיך וכו׳ (תהלים קמה, טז). פרש״י ז״ל, דאינו מביא שובע כדי להמית בני אדם אלא כדי שיחיו ע״כ. ונלע״ד שזהו מ״ש בתהלים ל״ג. הנה עין ה׳ אל יריאיו וכו׳ (תהלים לג, יח). שהב״ה משגיח להטיב ליראיו המיחלים לחסדו, ומהו עושה להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב, דכיון דיהיב שבעא לחיי הוא דיהיב. וכ״כ ארץ נתנה יבולה יברכנו אלקים אלקינו (תהלים סז, ז). שנותן השובע לברכה ולא לקללה. וכה״א בקהלת ה׳. ברבות הטובה רבו אוכליה (קהלת ה, י). דהיינו רבו בחיים כדי ליהנות בטובה. זש״ה אם חפץ בנו ה׳ והביא אותנו אל הארץ הזאת, ודאי שלא חפץ ה׳ להמיתנו רק להחיותנו כהיום הזה.

עוד כתוב בפ׳ זאת, וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן לאמר (במדבר יד, כו). עד מתי לעדה הרעה הזאת אשר המה מלינים עלי את תלונות בני ישראל אשר המה מלינים עלי שמעתי (שם כז). קשה הכפל אשר המה מלינים עלי ב׳ פעמים. אמנם להיות שבפ׳ הזאת גזר הב״ה על אבותינו שלא יכנסו לארץ בשביל שלא האמינו בו ושלחו מרגלים. רמז כאן על אהרן ג״כ ושיתפו בדבור זה בעבור שגם הם משה ואהרן נגזר עליהם למות במדבר, יען לא האמנתם בי וכו׳ (במדבר כ, יב). ואמר עד מתי לעדה הרעה הזאת הם המרגלים, אשר המה מלינים עלי את הערב רב שמהם התחילה התלונה. ולהיות כי זה דרכם כסל למו לא איכפת לי בזה. אמנם את תלונות בני ישראל אשר המה מלינים עלי שמעתי שנכנסו דבריהם באזני. ובזה יבא היטב שהרי כבר למעלה גזר אם יראו את הארץ וכו׳ (במדבר יד, כג). ולמה חזר ואמר כאן במדבר הזה יפלו פגריכם וכו׳ (שם כט). אלא ודאי שתחלה גזר על הע״ר, והוא מ״ש לעיל עד אנה ינאצוני העם הזה (שם יא). שהם הע״ר, ועד אנה לא יאמינו בי כי אין זאת תחלה להם, שכן כתוב וינסו אותי זה עשר פעמים וכו׳ (שם כב). ולכן אכנו בדבר ואורישנו וכו׳ (שם יב). ומרע״ה שהוציאם ממצרים והוא היה סניגור שלהם, ויאמר משה אל ה׳ ושמעו מצרים כי העלית בכחך את העם הזה מקרבו (שם יג). שיובן עם מ״ש בכתבי האר״י זלה״ה, שלהוציא את ישראל ממצרים לא היה צריך יד חזקה כי ידע פרעה כי עם ה׳ המה אך כל סירובו היה בשביל הע״ר שהיו מצריים דווקא אותם שנימולו מפי יוסף כנז׳ אצלנו בדרושים אחרים יע״ש (‏חלק ג׳‏ - דרוש י״ד לפרשת וארא). ומרע״ה לימד עליהם סנגוריא, ויאמר ה׳ סלחתי כדברך (במדבר יד, כ). ואולם חי אני וכו׳ (שם כא). אם יראו את הארץ וכו׳ (שם כג). שכל הפ׳ ההיא מדברת על הע״ר. ואח״כ הפך פניו כלפי ישראל אמור אליהם חי אני נאם ה׳ (שם כח). האמנם תחלה דבר על המרגלים עצמם שהיו מישראל ואמר חי אני אם לא כאשר דברתם באזני. והוא דבר סתר שנכנסה באזניו ית׳ לא כן לישראל, והוא מ״ש בזהר פ׳ זו דף קנ״ח א׳ ז״ל, כלם אנשים (במדבר יג, ג). כלהו זכאין הוו ורישי דישראל הוו אבל אינון דברו לגרמייהו עיטא בישא, אמרו אי יעלון ישראל לארעא נתעבר אנן מלמהוי רישין וימני משה רישין אחרנין וכו׳. זהו בכיוון אשר דברתם באזני, שלא גילו על עונם לישראל אלא שבלבם ישימו ארבם, והב״ה יודע תעלומות לב ולכן כן אעשה לכם. כי במדבר הזה יפלו פגריכם, וכן של ישראל, וזהו וכל פקודיכם לכל מספרכם, דהיינו העם אשר אתם ראשים עליהם כלם ימותו ולא יכנסו לארץ. אם אתם תבואו אל הארץ וכו׳ כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון. כי מכל המרגלים לא נטלו חלק בארץ אלא אלה. ועל ישראל אמר ופגריכם אתם יפלו במדבר הזה, שיובן עם מאי דאיתא בזהר פ׳ זו קס״ב א׳. במדבר הזה יתמו (במדבר יד, לה). ודא בגופין אבל בנשמתין לא. ועוד שם עמוד ב׳. מאי פגריכם, דא יצה״ר חסרונין דאית בכו, כד״א אשר פגרו מעבר את נחל וכו׳ (שמואל א׳ ל, י). סופא דקרא אוכח דכתיב יפלו ולא כתיב תפלו. בזה אתי שפיר מלת אתם שעל הגופים מדבר אך נשמותם יעלו לארץ החיים. ובניכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה (במדבר יד, לג). שילכו נעים ונדים במדבר, כדרך הרועים שהיום כאן ומחר במקום אחר, עד תום פגריכם במדבר.

במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום יום לשנה וכו׳ (שם לד). קשה דהרי מדה טובה גדולה ממידת פורענות, וא״כ למה גזר להם שישבו במדבר מ׳ שנה אם לא חטאו אלא ארבעים יום. ועוד קשה שהיה לו לומר שנה ליום תשאו את עונותיכם. אמנם כתב רש״י ז״ל, לא מת א׳ מהם פחות מבן ששים, לכך נגזרו ארבעים כדי שיהיו אותם של בני עשרים מגיעין לכלל ששים וכו׳. והטעם לפי שידענו שמי שמת קודם ששים הרי זו מיתת כרת, לפי שכתוב תבא בכל״ח אלי קבר (איוב ה, כו). גי׳ ששים, הנה כי כן זהו לטובתכם. וז״ש אני ה׳ דברתי. כי הגם שלכאורה נראה שמידת פורענות מרובה לישב במדבר ארבעים שנה. אינה אלא מדה טובה שיצתה מפי הב״ה שאינו מיחד שמו אלא על הטובה, וזהו אני ה׳ דברתי לטובה. אם לא זאת אעשה לעכבם במדבר מ׳ שנה, במדבר הזה יתמו שימותו מיתת כרת, וזה יגרום שלא יהיה להם חלק לעולם הבא, וזהו ושם ימותו. דהיינו שם בעה״ב, ע״ד קטון וגדול שם הוא (איוב ג, יט). לא כן המרגלים שעליהם אמר והאנשים וכו׳ וימותו במגפה בעה״ז, לפני ה׳ בעה״ב, ויהושע בן נון וכלב בן יפונה חיו מן האנשים ההם (במדבר יד, לח), שנטלו חלקם בארץ וגם לעה״ב, זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בג״ע (חגיגה טו.). ועוד יובן עם מ״ש בזהר פ׳ זו ק״ס ב׳. שלפי שיהושע וכלב נטלו האשכול לפי שלא היו האחרים יכולים לסבלו היו רוצים להרגם, ולכן כתב זה כאן חיו מן האנשים ההם, שרצו להעבירם מן העולם, ואף זו מן התוכחות להגדיל עונם, שלכן מתו בעה״ז ובעה״ב. וכתוב במזמור צ״ה. ארבעים שנה אקוט בדור ואומר עם תועי לבב הם וכו׳ (תהלים צה, י). כלומר אני חשבתי זה לטובתם שישבו במדבר מ׳ שנה כדי שלא ימות א׳ מהם פחות מבן ס׳, והם לא ידעו דרכי שלא ידעו ולא הבינו כי זה לטובתם. אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי, שכן אמרו (ויקרא רבה פ׳ ל״ב), למנוחה זו אינן באין אבל הם באים למנוחה אחרת. ובמס׳ ארבעים ב׳ ריש פסוק, ארבעים יכנו לא יוסיף (דברים כה, ג), והדין. כי הנה שנינו בפ״ג דמכות (דף כב.), במספר (דברים כה, ב), ארבעים (שם ג). מנין הסמוך לארבעים דהיינו ל״ט. וכן לישראל לא היו אלא ל״ט שנה, לפי שהמרגלים היו בשנה שנייה, האמנם לפי שנגזרה גזרה זו כשעשו העגל, כמ״ש וביום פקדי ופקדתי (שמות לב, לד). לפיכך נמנו כל מ׳ שנה.

ובפ׳ חלק (סנהדרין קי:) שנינו, דור המדבר אין להם חלק לעה״ב דברי ר״ע, רא״א עליהם הוא אומר אספו לי חסידי וכו׳ (תהלים נ, ה). ואמרי׳ עלה ר״ש בן מנסיא אומר באין הן לעה״ב, דכתיב ופדויי ה׳ ישובון וכו׳ (ישעיה לה, י). ויותר יקשה מ״ש בפר״א סוף פ׳ מ״א. ר׳ פינחס אומר כל אותו הדור ששמעו קולו של הב״ה בהר סיני זכו להיות כמה״ש, אשריהם בעה״ז ואשריהם בעה״ב. ובדברים רבה סוף פ׳ תבא (דברים רבה פ׳ ז׳), במיתתן לא נגעה בהם רימה בחייהן עאכ״ו. אשר ע״כ נלע״ד להשוות המדות כי ישראל הקדושים ששמעו קולו של הב״ה, שאז נעקר יצה״ר מלבם, כנז׳ במדרש חזית (שיר השירים רבה פ׳ א׳), עליהם נאמר אספו לי חסידי (תהלים נ, ה). אך הערב רב שהתלוננו ועשו כמה רעות, עליהם אמרו אין להם חלק לעה״ב, וכמו שכבר פירשנו לעיל, וכל דברי חכמים קיימים. ועדין צריכין אנו למודעי למה אמר הכתוב יום לשנה (במדבר יד, לד), שהיה לו לומר שנה ליום. ותחלה נתרץ בטוב טעם עם מ״ש בירושלמי סוף מ׳ תעניות (דף כו:), א״ר לוי בכל ערב תשעה באב היה משה מוציא כרוז בכל המחנה צאו לחפור, והיו יוצאים וחופרים להם קברות וישנים, ובשחר היו עומדים ומוצאין עצמן חסרים ט״ו אלף ופרוטרוט. וכתבו התוס׳ בבבלי (תענית ל:), משמע דבכל שנה לא היו מתים אלא בט׳ באב ע״כ. בזה אתי שפיר שאמר יום לשנה לפי שביום א׳ בכל שנה דהיינו בט׳ באב היו מתים. אך בפ״א דחגיגה (דף ה:) איתא ז״ל, רב אידי בריה דר׳ יעקב בר אידי הוה רגיל דהוה אזיל תלתא ירחי באורחא והוה יתיב יומא חד באושפיזיה וחד יומא בבי רב והדר אתי, והוו קרו ליה רבנן בר בי רב דחד יומא, חלש דעתיה וקרי אנפשיה שחוק לרעהו אהיה קורא לאלוק ויענהו (איוב יב, ד). א״ל ר׳ יוחנן במטו מינך לא תענוש רבנן, נפק ר׳ יוחנן לבי מדרשא ודרש ואותי יום יום ידרושון ודעת דרכי יחפצון (ישעיה נח, ב). וכי ביום דורשין אותו ובלילה אין דורשין אותו, אלא לומר לך כל העוסק בתורה אפילו יום א׳ בשנה לשמה מעלה עליו הכתוב כאילו עוסק כל השנה כלה, וכה״א במדת פורענות, דכתיב במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום יום לשנה יום לשנה (במדבר יד, לד). וכי ארבעים שנה חטאו והלא לא חטאו אלא ארבעים יום, אלא לומר לך כל העובר עבירה אחת אפילו פעם אחת בשנה מע״ה כאילו עובר כל השנה כלה ע״כ. וקשה שהרי פ׳ ואותי יום יום ידרושון אמרו ישעיה סי׳ נ״ח. בהוכיחו את ישראל, כמ״ש שם, והגד לעמי פשעם וכו׳ ואותי יום יום ידרושון וכו׳. ועוד קשה מה שכבר הקשינו בפסוק יום לשנה, דאדרבא היה לו לומר שנה ליום. האמנם רב אידי היה מקיים בעצמו מ״ש בפ״ק דע״א (דף יט.), אין אדם למד תורה אלא ממי שלבו חפץ. ועוד איתא במדרש חזית ע״פ האלף לך שלמה (שיר השירים ח, יב). ר׳ יודן בשם ר׳ בון אמר הלמד תורה שלא במקומו נוטל שכר אלף, ובמקומו נוטל שכר מאתים. לכן היה הולך ג׳ חדשים כדי ללמוד מרבו שלבו חפץ בו ויושב שם יום א׳, ובאותו היום היה שואל לו כל ספקותיו, וחשבו חביריו שלא טוב היה עושה להתבטל ג׳ חדשים בשביל ללמוד יום א׳. והוא לא כן ידמה כי לא היה מוצא קורת רוח בלמודו אלא מזה, ולכן חלש דעתיה, ור׳ יוחנן היה מרצה אותו וא״ל לא תענוש רבנן במסרך דינך לשמים כי גם ענוש לצדיק לא טוב (משלי יז, כו). ולהורות כי רב אידי יפה היה עושה נפק ודרש ואותי יום יום ידרושון וכו׳. כי ישעיהו הנביא היה מקנטר לישראל שלא היו עוסקים בתורה, ואמר והגד לעמי פשעם (ישעיהו נח, א), כמו שדרשו רז״ל בפ״ב דמציעא (דף לג:), ששגגת תלמוד עולה זדון. ואותי יום יום ידרושון. הוקשה לו שאם הפסוק רצה לומר שהיה ראוי שידרשוהו לעולם ותמיד יעסקו בתורה, היל״ל ואותי לעולם ידרושון, ומדלא אמר כן נר׳ דדוקא ביום היה ראוי להם לדרוש. ועל זה הקשה וכי ביום דורשין אותו וכו׳, והכתיב והגית בו יומם ולילה (יהושע א, ח). אלא לומר לך כל העוסק אפילו יום א׳ בשנה לשמה, כרב אידי שהיה הולך ג׳ חדשים כדי ללמוד יום א׳ ממי שלבו חפץ ויתקיים בידו, מע״ה כאלו עוסק כל השנה כלה. ומביא ראיה מהכתוב יום לשנה וכו׳. לומר לך כל העובר וכו׳. שאע״פ שלא חטאו אלא מ׳ יום נחשב להם למ׳ שנה, כי יום א׳ בשנה חשוב שנה. ואם במדת פורענות כך, ק״ו במדה טובה היתירה שיום א׳ בשנה חשוב שנה. והנה מצאתי במשלי כ״ו. עשרה פסוקים סמוכים זה לזה שבכלן כתוב כסיל או כסילים, ונלע״ד שהם כנגד עשרה מרגלים שנקראו כן, כמו שהקדמנו במ׳ תנחומא פ׳ זו, וקשה מה זו שאלה וכי כסילים היו המרגלים, דמהיכא תיתי שהפסוק מדבר במרגלים. עוד קשה מאי אעפ״כ. אמנם כבר כתבנו בדרוש אחר לפ׳ זו בשם הרח״ו זלה״ה, שרצה הב״ה שיתעברו נשמות הי״ב שבטים באלו הי״ב נשיאים כדי שלא יחטאו ועכ״ז לא הועיל, כי כשבאו בכונה רעה נסתלקו מהם אותם העבורים. ועיין בילקוט ראובני לפ׳ זו בארוכה (שינוי יש כאן לפרשת במדבר, שם כתיב ראשי אלפי ישראל וכאן כתיב ראשי בני ישראל. אך הענין בהקדמה א׳, כי משה אמר מה שאמר יוסף לאחיו, מרגלים אתם, רמז להם על דבר זה, כי אתם מרגלים בכניסתכם לארץ, אך יהושע למטה אפרים לא היה מרגל. והנה הענין, עתה בכניסתם לארץ רצה הקב״ה להתעבר שנים עשר שבטים באלו י״ב נשיאים, כדי לתקן אותם שלא יחטאו ועכ״ז לא הועיל כאשר נבאר. ולזה אמר השי״ת ויתורו את ארץ כנען אני אני נותן לבני ישראל, כי לבני ישראל ממש, הם השבטים להם אני נותן את הארץ עתה בסוד העיבור שנתעברו עתה בסוד י״ב שבטים אלו, ולכן שינה כאן באומרו ראשי בני ישראל ולא אלפי בני ישראל, אותם הראשים שהם היו י״ב שבטים עצמם. והנה מצינו יוסף נחלק לשני שבטים, מנשה ואפרים, ולכן הוצרך שלוי בעצמו יתגלגל בא׳ מהם. ואמנם משה ראה דבר זה מדעתו בהיות יהושע תלמידו שלא יכשל בדבר, ולכן התפלל עליו, ואז נתעבר בו נשמת לוי, וז״ס ויקרא משה להושע בן נון יהושע. ולכן תמצא כי במטה מנשה כתוב למטה יוסף אך במטה אפרים לא כתיב כן, כי היה גלגולו של לוי, אך גילגול יוסף היה במנשה, ובזה אמרו שלח לך אנשים ואח״כ למטה אבותיו תשלחו, אך כי כל הי״א שבטים היו בשליחות ישראל, וזהו תשלחו בלשון רבים, אך כנגד יהושע שנתעבר בו נשמת לוי, שהוא משבטו של לוי היה, וזהו שלח לך אנשים בלשון יחיד, וגם אמר לך במקומך בעבור שבט לוי, שלא תמצא ששלח מרגל ובמקום משה הלך יהושע בעבור לוי. ואמנם כאשר הרעו מעשיהם ובאו בכוונה רעה, אז נסתלקו מהם אותם העיבורים כדרך הנוהג בזה, כנודע, כי אפילו נשמת אדם עצמו מסתלק בעת שחוטא. ובזה הבין מ״ש וילכו ויבאו אל משה אחר אומרו וישובו מתור הארץ. אמנם מ״ש וילכו ויבאו חוזר אל הנשמות של השבטים שהלכו להם ונסתלקו בחטאם, ואז ויבאו אל משה וגו׳ ויאמרו וגו׳ והנה כלב הוא סוד גלגולו של אליעזר עבד אברהם, זרע שנקרא ברוך בסוד בא ברוך ה׳, ולא נסתלק ממנו עיבור יהודה, גם יהושע לא נסתלק ממנו עיבור לוי, וזהו אומרו ויהושע בן נון וכלב בן יפונה חיו מן האנשים ההולכים וגו׳. כי אמרו מן האנשים ההולכים הכל מיותר, אך הכוונה כי שאר האנשים ההם מתו כי אפילו בהליכתם לתור הארץ, כי נסתלקו מהם נשמת השבטים כמו שפירש לעיל וילכו ויבואו, אך אלו חיו ר״ל שממש חיו, שלא נסתלק מהם עיבור השבטים, גם זה אמרו ועבדי כלב עקב רוח אחרת היתה עמו, פי׳ כי נתוסף בו עיבור נשמת לוי ולא אירע לו כמו שאירע לאחרים, כי אע״פ שנתעברו בהם, נסתלקו ולא הושלמו וכו׳ (כוונת אר״י דף מ״ח)). והנה קשיתיה לבעל המ׳ מאי שלח לך אנשים, דהיל״ל שלח לתור את ארץ כנען, דפשיטא דהיו אנשים. לכן הביא הפ׳ מקצה רגלים, דאיתא בילקוט משלי כ״ו. מקצה רגלים חמס שותה (משלי כו, ו). אלו המרגלים שאמרו לה״ר, ארץ אוכלת יושביה היא, ומה היה להם, נקצצו רגליהם שלא ליכנס לארץ, שנאמר וימותו האנשים וכו׳ ע״כ. הרי שזה הפ׳ מדבר במרגלים, ולכן שפיר קא שאל וכי כסילים היו המרגלים וכו׳. דודאי היו ראשי ישראל כמ״ש בפ׳, וכ״ש כשנתעברו בהם י״ב שבטים, אלא לא נקראו כסילים אלא על שהוציאו דבת הארץ. ואעפ״כ בני אדם גדולים היו, שנתעברו בהם השבטים ועשו עצמן כסילים, וזהו לא אמון בם, ופי׳ רש״י ז״ל, אין גדולי נכרים בהם. דהיינו מה שאמרנו שרצה הב״ה להתעבר בתוכם הי״ב שבטים והם סלקום בחטאם. לכך נאמר שלח לך אנשים, דהיינו אנשים צדיקים שישמרו עצמן מהחטא.

נחזור לפי׳ הפסוקים, שוט לסוס מתג לחמור ושבט לגו כסילים (שם ג). ר״ל כי לבהמה משימים זמם בפיה כדי שלא תרעה בשדות אחרים, וכך היה ראוי למרגלים לשמור לפיהם מחסום שלא להוציא דבה על הארץ, אך כשחטאו ויוציאו דבת הארץ, ושבט לגו כסילים, שהמיתם במיתה משונה וייסרם על חטאתם. לא כן עבדי כלב שבפיו דיבר למרגלים להיות עמם בעצה אך יראת אלקיו בקרבו, וזהו אל תען כסיל כאולתו פן תשוה לו גם אתה, ששתק מתחלה כדי שלא יפתוהו חטאים להיות עמהם. אך בבואו אל משה ויהס כלב וכו׳. שאמר וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם כדי להשתיקם, וזהו ענה כסיל כאולתו שאמר עלה נעלה וירשנו אותה. פן יהיה חכם בעיניו לומר שדבריהם עשו פירות. מקצה רגלים חמס שותה וכו׳ (שם ו). כבר פירשנוהו. דליו שקים מפסח וכו׳ (שם ז). פרש״י ז״ל, השוקים של כל אדם נראים לפסח גבוהים ממנו, ודבר זה משל בפי כסילים ע״כ. ויכון זה על המרגלים שאמרו ונהי בעינינו כחגבים, ואיתא בתנחומא, אמר הב״ה ויתרתי עליה. דהיינו על אמרם ונהי בעינינו כחגבים. אלא וכן היינו בעיניהם, וכי יודעים הייתם מה עשיתי אתכם בעיניהם, מי יאמר לכם שלא הייתם בעיניהם כמלאכים ע״כ. ואע״פ שרש״י ז״ל פי׳ שמענו אומרים זה לזה חגבים יש בכרמים כאנשים. אפשר לומר כי שקר דיברו כדי להחזיק דבתם רעה. כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד (שם ח). פרש״י, פרונדו״לא בלעז, שאבן שצוררי׳ בו לא להתקיים הוא שם שעומד ליזרק כך הנותן לכסיל כבוד אינו של קיימא עכ״ל. ויובן עם מה שכתב הראב״ע ז״ל, לכן שמח לבי ויגל כבודי (תהלים טז, ט). שהנשמה נק׳ כבוד. וזהו מ״ש לעיל, שהב״ה התעבר בהם נשמות השבטים, אבל בחטאם העבירום מהם. ובזה מדוייק כצרור אבן במרגמה, שצרר הב״ה נשמות השבטים בהם אבל היה במרגמה שלא נתקיימו לפי שהיו כסילים ומנעם הב״ה מכבוד. ואדרבא חוח עלה ביד שכור ומשל בפי כסילים (משלי כו, ט). כי דור תהפוכות המה (דברים לב, כ) כנ״ל. רב מחולל כל (משלי כו, י). הוא הב״ה שברא שני עולמות העה״ז והעה״ב, ולכל א׳ שני חלקים בג״ע ובגהינם, זכה וכו׳ (חגיגה טו.). ושוכר כסיל את חלק חבירו בגהינם, שבשכר עונותיו נותן חלקו וחלק חבירו בגהינם. ושוכר עוברים הם יהושע וכלב שאמרו הארץ אשר עברנו בה לתור אותה טובה הארץ מאד מאד, ונתן להם בשכרם חלק המרגלים בארץ וגם חלקם בג״ע, כמ״ש ויהושע בן נון וכלב בן יפונה חיו מן האנשים וכו׳. ככלב שב על קאו כסיל שונה באולתו (משלי כו, יא). הוא מה שפי׳ שתחלה דברו אל הע״ר עד שנתפתו אחריהם ואח״כ ויוציאו דבת הארץ וכו׳ אל בני ישראל לאמר (במדבר יג, לב). וכל המספר לה״ר ראוי להשליכו לכלבים (פסחים קיח.), ולכן המשיל׳ לכלב. וכל זה אירע להם לפי שחשבו עצמם גדולים ופחדו שמא בהכנסם לארץ יאבדו נשיאותם כדלעיל, וזהו ראית איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו (משלי כו, יב). שטוב היה להם להחזיק עצמם כסילים ולא יתגאו בעיניהם כי גאותם טרדתם מעולם שלהם. המקום ירחם עליהם. וזכות אבות תעמוד לבניהם. ב״ב אמן. בילא״ו.