דרוש ד' לפרשת צו ושבת הגדול

אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן וסלת מורבכת חלות בלולות בשמן (ויקרא ז, יב). על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו (שם יג).

סנהדרין פרק ששי (מג:). א"ר יהושע בן לוי כל הזובח את יצרו ומתודה, מעלה עליו הכתוב כאילו כיבדו להב"ה בשני עולמות בעה"ז ובעה"ב, דכתיב זובח תודה יכבדנני (תהלים נ, כג) עכ"ל.

יאה העניות ומשובח הוא לישראל כדי שיעסקו בתורה, כדגרסינן בילקוט משלי ג' ע"פ אורך ימים בימינה וכו' (משלי ג, טז). התורה אמרה לפני הב"ה, כתיב בשמאלה עושר וכבוד. מפני מה בני עניים, והב"ה משיבה להנחיל אוהבי יש (משלי ח, כא.). למה הם עניים בעה"ז כדי שלא יתעסקו בדברים אחרים וישכחו, דכתיב כי העושק יהולל חכם (קהלת ז, ז.). וקשה שהרי בשבת פ"ו (דף סג.) דרשו, למשמאילים בה עושר וכבוד איכא אריכות ימים ליכא. ולמה התורה אמרה כתיב בשמאלה עושר וכבוד, דמיירי באותם שעוסקים שלא לשמה. אך התירוץ עולה יפה עם ראשית המ' ההוא, למיימינים בה דהיינו שעוסקים בה לשמה, אורך ימים איכא וכל שכן עושר וכבוד. וכבר פי' במקומו (חלק ג' - דרוש ל"ח לפרשת מטות ומסעי.) דנפקא ליה מדכתיב אורך ימים בימינה. וכך היה לו לומר עושר וכבוד בשמאלה, ולמה הקדים בשמאלה, לומר שבין בימינה בין בשמאלה איכא עושר וכבוד, דהוי כמאן דאמר אורך ימים בימינה דוקא. אך בימינה ובשמאלה עושר וכבוד. וא"כ שפיר קאמרה תורה מפני מה בני עניים. איה הבטחתך שהבטחת בשמאלה עושר וכבוד, והשיב להנחיל אוהבי יש. כי עיקר השכר לעה"ב, וטובה זו עושה הב"ה לישראל שאף הפירות הראויים בעה"ז משייר אותם לעה"ב כדי להוסיף על הקרן, וזהו להנחיל אוהבי יש, שראוי שיהיה להם בעה"ז פירות התורה שהיא מהדברים שאדם אוכל פירותיהן בעה"ז, כדתנן בריש פיאה. אך מטובתו ית' ואוצרותיהם אמלא (משלי ח, כא.). גם מהפירות, כדכתיב מה רב טובך וכו' (תהלים לא, כ.).

ובחגיגה פ"א (דף ט:), א"ל אליהו לבר איהי, ואמרי לה לר' אלעזר, מאי דכתיב הנה צרפתיך ולא בכסף בחרתיך בכור עוני (ישעיה מח, י.). מלמד שחזר הב"ה על כל מדות טובות ולא מצא לישראל מדה טובה אלא עניות. אמר שמואל ואי תימא רב יוסף, היינו דאמרי אינשי יאי עניותא לישראל כורדא סומקא לסוסיא חוורא ע"כ. קשה בכתוב דהיל"ל הנה צרפתיך ולא ככסף מאי בכסף, ולכן שאל מאי דכתיב ופי' מלמד שחזר הב"ה וכו'. וזה כי בשמות רבה פ' ל"א איתא ז"ל, אשרי אדם שהוא עומד בנסיונו, שאין בריה שאין הב"ה מנסה אותה. העשיר מנסהו אם תהא ידו פתוחה לעניים. ומנסה העני אם יכול לקבל יסורין ואינו כועס ע"כ. וידוע שגדול נסיון העושר מנסיון העוני, כמ"ש שלמה המלך ע"ה, ריש ועושר אל תתן לי (משלי ל, ח.). ונתן טעם פן אורש וגנבתי ופן אשבע וכחשתי (שם ט.). כי הגנב גונב מן הבריות אך העשיר מכחש בה', כמ"ש ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך (דברים ח, יד.). לכן אמר הב"ה לישראל, הנה צרפתיך ולא בכסף, כלומר איני רוצה לנסותך בנסיון העושר להשפיע לך עושר וממון כדי שלא תבעט בי, כדכתיב וישמן ישורון ויבעט (דברים לב, טו.). רק בחרתיך בכור עוני, ומכאן אנו למדי' שלא מצא הב"ה לישראל מדה טובה אלא עניות. דוקא לישראל, כי בזה נותני' אל לבם לעסוק בתורה ולעשות רצון הב"ה, לא כן האומות דכתיב והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו וכולי (ישעיה ח, כא.). היינו דאמרי אינשי יאי עניותא לישראל וכו'. כי הנה ישראל נמשלו לשושנה, דאיתא במדרש חזית ע"פ כשושנה בין החוחים (שה"ש ב, ב.). רבי חוניא פתר קריא במלכיות, מה שושנה זו כשהיא נתונה בין החוחים, רוח צפון יוצא ומטה אותה כלפי צפון והחוח עוקצה אעפ"כ לבה מכוון למעלה. כך ישראל אע"פ שגובין מהם ארנוניות, לבם מכוון כלפי אביהן שבשמים, שנאמר עיני תמיד אל ה' (תהלים כה, טו.). ע"כ. והסוס יש לו גאוה כנודע מטבעו, ולכן כשישראל מתגאים מביא עליהן עניות, כי סימן לגסות הרוח עניות (שבת לג.). וע"כ יאי עניותא לישראל כדי שיתנהגו בענוה ושפלות ויתעסקו בתורה ובמצות כורדא סומקא, שבא עליהם במדת הדין כדי שיכנעו וחטאיהם כשלג ילבינו, ובמדרש חזית על פסוק משכני אחריך נרוצה (שה"ש א, ד.). מסכנני אחריך נרוצה, כההיא דאמר רבי אחא צריך יהודאי לחרובא עביד תתובא, כההיא דאמר רבי עקיבא יאיא היא מסכנותא לברתיה דיעקב כערקא סומקא בקודלא דסוסיא חוורא. אמר לברתיה דיעקב, לפי שיעקב אמר לעשו טול אתה העה"ז ואני אטול העה"ב (ילקוט בראשית כ"ה. פ' תולדות, רמז קי"א.). ולכן ראוי לישראל להיות עניים כי בזה משעבדים את לבם לאביהם שבשמים, והיינו כערקא סומקא. דהיינו רצועות דין, בקודלא וכו'. כי עם קשה עורף הוא, ובזה מתלבנים העונות, ואם יאדימו כתולע כצמר יהיו.

אמנם קשה לכל מה שאמרנו מאי דאיתא בשמות רבה פ' ל"א. אין בעולם קשה מן העניות שהוא קשה מכל יסורין שבעולם. אמרו רבותינו כל היסורין לצד א' והעניות לצד א'. רצונך לידע, בא וראה כשהיה השטן מקטרג איוב להב"ה, א"ל הב"ה מה אתה רוצה עניות או יסורין, א"ל איוב רבש"ע מקבל אני עלי כל יסורין שבעולם ולא עניות וכו'. וקשה גם למ' זה למה שאל לו הב"ה לאיוב. ישלח לו העניות שהיא מדה טובה כדלעיל. אלא הוא הדבר אשר דברנו שהעניות מדה טובה לישראל דוקא ולא לאומות העולם, ואיוב לא מישראל היה כדאיתא בפ"ק דבבא בתרא (דף טו:), חסיד א' היה לי באומות איוב שמו, ולא בא לעולם אלא לקבל שכרו, הביא עליו הב"ה יסורין, התחיל לחרף ולגדף, כפל לו הב"ה שכרו בעה"ז כדי לטורדו מן העה"ב ע"כ. וכדאיתא בזהר רעיא מהימנא פרשת עקב דף רע"ג ב' ז"ל, ובגינה אוקמוה רבנן דבקש הב"ה מדה יפה לישראל ולא אשכח כמדה דדלות, בגין דאוקמוה קדמאי ואקשו עלה כחושבן מיני מיתות, כחושבן תוצאת, וחסרון כיס קשה מכלן, ואיך אמרין אינון דלא אשכח ליה מדה יפה כעניותא, אלא בגין דכל עמא ולישנא והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלקיו ופנה למעלה. אבל ישראל אינון קיימא דקב"ה בהאי מדה ולא אכחישין ביה, ובגין דא במדה דא יתפרקון, הה"ד ואת עם עני תושיע (שמואל ב' כב, כח.). ע"כ. לפיכך שאל הב"ה לאיוב שהיה מאומות העולם מה אתה רוצה עניות או יסורין. ולזה אמרו ביבמות פרק י"ב (דף קב:), יחלץ עני בעניו (איוב לו, טו.). בשכר עניו יחלצנו מדינה של גהינם. ואין זה אלא בישראל, ואיוב אעפ"י שמתו צאנו ובקרו וגמליו, נשאר לו כסף וזהב וכל כלי חמדה, כי לא ראינו שניטלו ממנו, וז"ש ויוסף ה' את כל אשר לאיוב למשנה (איוב מב, י.). ובזה נתרץ מה שנראה קשה דמתחלה ויאמר ה' אל השטן הנה כל אשר לו בידך רק אליו אל תשלח ידך (איוב א, יב.). ואח"כ א"ל הנו בידך (איוב ב, ו.). והלא כיון שיצא דבר מפי הב"ה לטובה אפי' על תנאי אינו חוזר בו. אלא ודאי שרצונו ית' היתה ליסרו בעניות, אך כששאל אותו מה אתה רוצה והוא השיב מקבל אני כל יסורין שבעולם ולא עניות, אז אמר אל השטן הנו בידך אך את נפשו שמור. ומצאתי בבבא בתרא פ"ח (דף קטז.), דרש ר' פינחס בן חמא קשה עניות בתוך ביתו של אדם יותר מחמשים מכות, שנאמר חנוני חנוני אתם רעי וכו' (איוב יט, כא.). וקאמרי ליה השמר אל תפן אל און כי על זה בחרת מעוני (איוב לו, כא.). ופרש"י ז"ל, כי יד אלוק נגעה בי, היינו נ' מכות וכו'. אל תפן אל און, אל תהרהר אחר מדת הדין, כי טוב לך הנ' מכות מעוני, והרי יש לך כסף וזהב וקרקעות הרבה, ועדין הב"ה מרחם עליך יותר מהרבה בני אדם שהם עניים. והריטב"א ז"ל כתב ז"ל, ואם תאמר וכי לא היה עני, וי"ל שלא אבד אלא המקנה ולא הקרקעות וכו'.

ובפרק אין עומדין (ברכות לב.) איתא ז"ל, ודי זהב (דברים א, א.). אמרי דבי ר' ינאי כך אמר משה לפני הב"ה, רבש"ע בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די הוא גרם שיעשו את העגל. אמרי דבי ר' ינאי אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר. א"ר הושעיא משל לאדם שהיתה לו פרה כחושה ובעלת איברים, האכילה כרשינים והיתה מבעטת בו, אמר לה מי גרם ליך שתהא מבעטת בי אלא כרשינים שהאכלתיך. א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן משל לאדם אחד שהיה לו בן, הרחיצו וסכו והאכילו והשקהו ותלה לו כיס על צוארו והושיבו על פתח של זונות, מה יעשה אותו הבן שלא יחטא. וצריך להבין למה ג' משלים של ארי ושל פרה ושל בן. אמנם איתא בזהר פרשת פקודי דף רל"ו ב' ז"ל, מ"ט עגל ולא סטרא אחרא, אלא ודאי עבידתא אתעבד כדקא חזי, דהא מסטרא דדהבא נפקא סוספיתא, ומתמן מתפשטי כל אינון סטרי שמאלא וכל אינון דאית לון חיזו סומקא, גוון דדהבא קיימא בטורי כד שמשא בתוקפיה, בגין דתוקפא דשמשא אחזי דהבא ואוליד ליה בארעא. וההוא דאיהו ממנא בההוא תוקפא דשמשא, חיזו דיליה כעגלא וכו'. וזהו וזהב עשו לבעל (הושע ב, י.). כמ"ש במקומו שהבעל הוא השמש, וכן היה העגל זהב. ולכן וירא העם כי בושש משה (שמות לב, א.). ופי' רז"ל (שבת פט.) כי באו שש. שהוא תוקף השמש בצהרים, ואז ויקהל העם על אהרן ויצא העגל הזה. ולכן מי"ז בתמוז שבו עשו העגל שולט קטב מרירי מד' עד ט' שעות, שהוא זמן תקפו של שמש, וגם כי בימים ההם השמש בגבורתו, כי מט"ו באב ואילך תשש כחה של חמה. זהו שאמר ר' ינאי שבשביל רוב זהב שהשפעת לישראל עשו את העגל. וז"ש אין ארי נוהם דהיינו ישראל, מתוך קופה של תבן, דהיינו בהיותם במצרים שתבן לא ינתן להם רק ביגיעה רבה. אלא מתוך קופה של בשר, שאמרו מי יאכילנו בשר, והיה להם מקנה רב צאן ובקר לרוב מאד, וזה גרם שבעטו בקונם. אח"כ בקברות התאוה תפלו על המן ואמרו בלתי אל המן עינינו. וזהו המשל לפרה כחושה, כי כפרה סוררה סרר ישראל. והאכילה כרשינין, דהיינו המן שהיו אוכלין אותו בלי טורח וטועמים בו כל מיני מאכל, וזהו גרם שבעטו בו ית' ותפלו על המן. אח"כ מתו אבותינו במדבר וקמו בניהם להכנס לארץ, וזהו משל הבן, שהיה דור שלם שנכנסו לארץ. הרחיצו וסכו, אלו ענני כבוד שהיו מגהצין בגדיהם, והאכילו המן והשקהו מי באר, ותלה לו כיס על צוארו, זו ביזת סיחון ועוג, והושיבו על פתח זונות, הוא שנאמר וישב ישראל בשיטים (במדבר כה, א.). שאותו הנהר מגדל זנות (ילקוט במדבר כ"ה. פ' בלק, רמז תשע"א. וישב ישראל בשיטים. יש מעינות שמגדלים גבורים ויש שמגדלים חלשים, ויש נאים ויש מכוערים, ויש [צנועין ויש] שטופים בזמה, ומעין שיטים של זנות היה והוא היה משקה סדום, אתה מוצא שאמרו איה האנשים וגו' (בראשית יט, ה). לפיכך נתקלקלו באותו מעין, ועתיד הקב"ה ליבשו, שנאמר ומעין מבית ה' יצא והשקה את נחל השטים (יואל ד, יח).). מה יעשה אותו הבן ולא יחטא. הרי שהעניות מדה טובה לישראל, הוא הדבר האמור בשיר השירים ב'. אני חבצלת השרון שושנת העמקים (שה"ש ב א.). והכפל פירשוהו במדרש חזית ז"ל, כל זמן שהי' קטנה הוא קורא אותה חבצלת, הגדילה קורא אותה שושנה ע"כ. ויובן עם מ"ש בחולין פ"ו (דף פט.) ע"פ לא מרובכם מכל העמים וכו' (דברים ז, ז.). א"ל הב"ה לישראל חושקני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין את עצמכם לפני. כלומר לא מבעיא כשהם בגלות נבזים ושפלים, אלא אפילו בשעה שהם בגדולה הם ממעטין עצמן לפניו ית'. והוא מ"ש בב"ר פ' מ"א. ושמתי את זרעך כעפר הארץ (בראשית יג, טז.). מה עפר מבלה את כל כלי מתכות והוא קיים לעולם, כך ישראל כל אומות העולם בטלים והם קיימים. ומה עפר עשוי דיש לכל, כך בניך עשויים דיש למלכות, כי כשהם בגדולה והם מבלים את האומות, הם מחזיקים עצמם בשפלות ובזה מתקיימים. וכל שכן כשהם דיש למלכיות שהם משולים לעפר שהם שפלים מצד עצמם. לכן אומרת כנסת ישראל אני חבצלת השרון, שאומר שם במדרש חזית, למה קורא אותה חבצלת, שחבויה בצלה, דהיינו שמתחבאים שלא להראות גדולה בעיני העמים, כמ"ש יעקב לבניו למה תתראו (בראשית מב, א.). והם מתחבאים בצלו ית' ולא בצל המלכיות. ואפילו כשהם בגדולה שנק' שושנה, שמרטיבים מעשים טובים כשושנה, מעמיקים עצמם לפניו. ובזה הם מתקיימים, כמ"ש אחריו כשושנה בין החוחים. שהשושנה מתקיימת ברטיבותה וביפיותה אע"פ שהיא בין החוחים. כן רעיתי בין הבנות הם אומות העולם, ואומר שם במדרש חזית, מה שושנה זו כשהיא בין החוחים רוח צפון יוצא ומטה אותה כלפי צפון והחוח עוקצה, אעפ"כ לבה מכוון למעלה, כך ישראל לבן מכוון כלפי אביהם שבשמים. וזה יכון מאד עם מ"ש בפרק חלק (סנהדרין קה:), א"ר שמואל בר נחמני, מאי דכתיב נאמנים פצעי אוהב וכו' (משלי כז, ו.). טובה קללה שקלל אחיה השילוני את ישראל יותר מברכה שבירכם בלעם הרשע. אחיה השילוני קלל את ישראל בקנה, שנאמר והכה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה במים (מלכים א' יד, טו.). מה קנה זה עומד במקום מים וגזעו מחליף ושרשיו מרובין, ואפילו כל רוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו אלא הוא הולך ובא עמהם, כיון שדוממו הרוחות עמוד קנה במקומו. אבל בלעם הרשע בירכן בארז. מה ארז זה אינו עומד במקום מים ושרשיו מועטין ואין גזעו מחליף, אפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו. כיון שנשבה בו רוח דרומית מיד עוקרתו והופכתו על פניו, ולא עוד אלא שזכה קנה ליטול ממנו קולמוס לכתוב בו ס"ת נביאים וכתובים עכ"ל. הכונה עם מ' ז"ל ריש דברים רבה, מוכיח אדם זה משה, חן ימצא (משלי כח, כג.). ממחליק לשון זה בלעם שהחליקן בנבואותיו וגבה לבם ונפלו בשיטים, ופירשנוהו במקומו (חלק א' - דרוש מ"ב לפרשת דברים והפטרה.). כך אחיה השלוני שהיה צדיק הוכיח את ישראל, ודימה אותן לקנה שנראה חלוש שפל ואפל. אך כמה מעלות טובות יש לו שעומד במקום מים, אין מים אלא תורה שהיא חיותן של ישראל. וגזעו מחליף, שאינם מתערבים בשאר אומות ולכן מולידין בדומה, ולעולם שם ישראל עומד, ושרשיו מרובין שיש להם זכות אבות. ובשביל זה אפילו כל הרוחות שבעולם, שהם האומות באות ונושבות בו, שכלם שונאין את ישראל ומבקשין להעבירם מן העולם, ועכ"ז אין מזיזות אותו ממקומו, שלעולם הם עוסקין בתורה ובמצות לא ישובו מפני כל. אלא הוא הולך ובא עמהם, כמ"ש רבי עקיבא (יבמות קכא.), על כל גל וגל נענעתי לו ראשי. שמקבלים עליהן שעבוד מלכיות באהבה. ולפי זה כיון שדוממו הרוחות, שזה יהיה לעתיד לבא שיכרתו ויגועו, ואז עומד קנה במקומו, שיהיה ישראל גוי א' בארץ ותחזור המלוכה לבעליה. כך היתה כונתו של אחיה השלוני. אך בלעם הרשע החליקן בנבואותיו באמרו מה טובו אהליך יעקב וכו'. כנחלים נטיו וכו' כארזים עלי מים (במדבר כד, ו.). למען יגבה לבם ויחטאו. וז"ש מה ארז אינו עומד במקום מים, כי מברכותיו אתה למד מה היה בלבו לקללן, שכבר אמרו ז"ל (סנהדרין קה:), בקש שלא יהיו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות כדי שיתבטלו מן התורה, וזהו שאינו עומד במקום מים, כי הנה התורה נמשלה למים, לפי שמניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, כך אין התורה מתקיימת במי שדעתו גבוהה, כי כל המתיהר חכמתו מסתלקת ממנו (פסחים סו:), ובזה שרשיו מועטין, כי תמה זכות אבות, ואין גזעו מחליף, כיון שאין להם על מה לסמוך, יכרתו ויגועו כשאר אומות, ולכן הקדים ושרשיו מועטין לאין גזעו מחליף, כי כיון שתמה זכות אבות לא יזכר שם ישראל עוד. והאמת כן הוא, שאפי' כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו, כי גלו לבבל וחזרו, וכן למדי וכן ליון, שהראה הב"ה ליעקב שרה של בבל עולה ויורד, ושל מדי עולה ויורד וכן של יון. אך של אדום עולה ולא יורד, וז"ש כיון שנשבה בו רוח דרומית שהוא שעיר, אלוק מתימן יבא (חבקוק ג, ג.). אז עוקרתו והופכתו על פניו, שאין ידוע מתי קץ הפלאות, ואז יתקיים והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צוארך (בראשית כז, מ.). הרי שבלעם הרשע כיוון לקעקע ביצתן של ישראל ממה שבירכן בארז. אך טובה קללת אחיה השלוני שקללן בקנה, שלא בלבד כיוון לקיים אותם לעד ולעולמי עולמים, במה שהקנה עומד במקום מים, שכן החכמים שבהם עוסקים בתורה, והיא הנותנת שגזען מחליף. אלא אף הריקים שבהם מלאים מצות כרמון. ואמרו ז"ל, לבעון רחמי אתכליא על עליא, דאלמלא עליא לא מתקיימין אתכליא. בפ"ז דחולין (חולין צב.). ופי' שם רש"י ז"ל, כך עמי הארץ חורשין וזורעין וקוצרין מה שתלמידי חכמים אוכלין. והוא בכיוון המשל שזכה קנה ליטול ממנו קולמוס לכתוב בו ס"ת נביאים וכתובים ודוק.

ובפ"ב דסוטה (דף יז.), דרש רבא בשכר שאמר אברהם, ואנכי עפר ואפר (בראשית יח, כז.). זכו בניו לשתי מצות, לאפר פרה ולעפר סוטה עכ"ל. וקשה מה שייכות יש לשתי מצות אלה למה שאברהם הקטין עצמו ואמר ואנכי עפר ואפר. אמנם אמרו שם בסוטה פ"א (דף ד:), א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן כל אדם שיש בו גסות הרוח לסוף נכשל באשת איש, שנאמר ואשת איש נפש יקרה תצוד (משלי ו, כו.). א"ר יוחנן משום רשב"י כל אדם שיש בו גסות הרוח כעובד ע"א, כתיב הכא תועבת ה' כל גבה לב (משלי טז, ה.). וכתיב התם ולא תביא תועבה אל ביתך (דברים ז, כו.). ע"כ. ונלע"ד שהטעם לפי שכתוב ה' מלך גאות לבש (תהלים צג, א.). ומי שיש לו גסות הרוח מתעטף בטלית שאינו שלו ומועל בקדש, כמו הבא על אשת רעהו שמועל בחבירו ובא על אשתו, והרי הוא כעובד ע"א להמיר כבודו ית' באחר ולהתלבש במלבושו ח"ו, ולעומת זה מי שרוחו שפלה לא יסיג גבול רעהו ולא יתלבש במה שאינו שלו, לכן כשאמר אברהם ואנכי עפר ואפר. זכה לבניו באפר פרה שמכפרת על עבודה זרה, תבא פרה ותכפר על העגל. וכן לעפר סוטה, כי בזה יודע אם נטמאה האשה וירחק בעלה ממנה, ובזה לא ירבו המנאפים כיון שנודע הדבר. ואם לא נטמאה ונקתה ונזרעה זרע (במדבר ה, כח.).

מכל אלה למדנו כמה נאה מדת הענוה, כי ממנה תוצאות חיים. ולכן רצה הב"ה לזכות את ישראל להרחיק מהם מדת הגאוה, ואדרבא יחזיקו בענוה. וצוה במצות הפסח, שאור לא ימצא בבתיכם (שמות יב, יט.). ולא יראה לך חמץ (שמות יג, ז.). וכתב מהרי"א ז"ל בספר זבח פסח, כי המצה נק' לחם עוני מפאת טבעה, כי הלחם טרם יחמץ הוא קטן הכמות, ואחר החמוץ יגדל הבצק ויעלה למעלה, אבל המצה להעדר החמץ לא תגדל ולא תעלה אבל תהיה תמיד שפלה ונמוכה. והרב בעל בינה לעתים כתב בדרוש כ"ט לרדיפת כוונה זו, והמשיל החמץ למדה המגונה היא הגאוה העולה על כל המדות המגונות, ולהפך המצה תרמוז למ"ש מאד מאד הוי שפל רוח ע"ש (חג המצות לה'. ואחרי הדברים והאמת האלה, יצדק בעינינו מאד חומר ההזהר על בעור וביטול השאור והחמץ ואפילו במשהו במועד צאתנו ממצרים. כי מגדולי טעמי השעבוד היה לרום גבהות לבם של ישראל בימים ההם, אשר נאמר עליהם וירבו ויעצמו במאד מאד (שמות א, ז). כאשר פירשנו היותו נאמר על ההתנשאות ותרב גדולתם. ובאה להם מדה כנגד מדה. צרת השעבוד והעבדות להשפיל גאותם, כאמרו וישימו עליו שרי מסים למען ענותו (שמות א, יא). ומה גם להתערבם בגויי הארץ ההיא תחת ממשלת פרעה גאה שבגאים, עד שהשיאתו גאותו לעשות עצמו אלוה. והוא אמרו ית'. הנני עליך פרעה מלך מצרים התנים הגדול אשר אמר וגו' (יחזקאל כט, ג). כי הוכיחו יתברך על פניו על חשבו היותו אלוה ושאין עליו שום קצין ושוטר ומושל. והשיבו ית' הנני עליך. אני הוא גבוה מעל גבוה ממעל לך ומושל עליך בעל כרחך, וגדולתי גדולה מגדולתך. וע"כ באה לו הכנעתו עד שאף בזמן חזרתו לאיתנו, אמר עליו מן הממלכות תהיה שפלה ולא תתנשא עוד וכו'. (יחזקאל כט, טו). ובאר כי התכלית היה בעבור ישראל שלמדו ממעשיהם והיו גאים כמוהו. והוא אמרו ולא יהי' עוד לבית ישראל למבטח מזכיר עון בפנותם אחריהם וגו' (טז). דהיינו שהיו למדים להתגאות כמותו. ודתן ואבירם יוכיחו כי ברצות משה רבינו ע"ה להוכיחם. הורו רוע זדונם ובלתי סבלם שום מרות ואדנות עליהם, באמרם מי שמך לאיש שר ושופט עלינו וגו' (שמות ב, יד). ואז אמר משה ע"ה, אכן נודע הדבר. ע"פ דרכם ז"ל, עתה ידעתי כי בא להם עונש השעבוד מזולתו מן העונשים מדה כנגד מדה. הם אינם רוצים להשתעבד למוכיחים, ומסרבים שיהיה שום שר ושופט עליהם כראוי. ישתעבדו לבלתי ראוים, ואם סבת גלותם והשתעבדותם היתה גאותם ורום לבם. נמצא א"כ שרפואתם לזכות אל הגאולה ואל החירות. תלויה בהפכה שהיא הענוה ושפלות הרוח. ולהתרחק מכל וכל משום גבהות וגסות הרוח, והן זאת ההוראה נתרשמה בעצם באיסור החמץ וחיוב המצה. כי כל שאור וכל חמץ. הלא הוא נפיחת העיסה שנעשה רמה והגבהה למעלה. ועליה בא האיסור הגמור אפי' בכל שהוא. כי במדה זו אפילו המצוע לא ישוב בה, ואפילו מעט מזער ממנה תפגום הרבה, כאמרם לא מינה ולא מקצתה. אלא צריך ללכת אל קצה האחרון בהפכה, כאותה ששנינו מאד מאד הוי שפל רוח. וכדברי הרמב"ם עליו השלום. וזה הוא ענין המצה הנמוכה והשפלה, אשר נצטוינו לאכלה על כל פנים, כאשר בא בנושא חג המצות לה'. ודי בזה הערה.). אף אנו נאמר כי להיות שבחג המצות עשה לנו ה' נסים גדולים בצאת ישראל ממצרים והראה חיבתו אלינו. ראוי לנו שלא יעלה על לבנו בגאוה ובגודל לבב לאמר מי כמונו בארץ ומי ידמה אלינו. אדרבא ראוי שנשפל עצמנו ואל זה נביט, כי היינו ערום ועריה ממצות ומעשים טובים. ומטובו ית' גבר עלינו חסדו. ולא נשמע ולא נאבה ליצרנו הרע המפתה אותנו רק נבער אותו מלבנו. ולפי שז' שמות יש לו ליצה"ר (סוכה נב.) כנגד שבעה גופי עבירה. עינים רמות וכו'. לכן נזכר בתורה איסור החמץ ז' פעמים. שלש בפ' החדש, כי כל אוכל חמץ ונכרתה (שמות יב, טו.). כי כל אוכל מחמצת (שם יט.). כל מחמצת לא תאכלו (שם כ.). עוד בפ' בא, ויאפו את הבצק וכו' עוגות מצות כי לא חמץ (שם לט.). ב' בפ' קדש, ולא יאכל חמץ (שמות יג, ג.). ולא יראה לך חמץ (שם ז.). א' בפ' כל הבכור, לא תאכל עליו חמץ (דברים טז, ג.). וכנגד זה צונו בתורה, שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם (שמות יב, יט.). לבטל היצה"ר מכל וכל. וגם היצה"ר נק' שאור שבעיסה כידוע לרז"ל (ברכות יז.), ונלע"ד שזהו מ"ש בפ"ה דסוכה (דף נב:), ארשב"ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו וכו'. לכן נמשל לשאור וחמץ, שבכל יום מוסיף להחמיץ, לפי שהיום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו לך ועבוד ע"א. ועוד שם, אמר רבא יצה"ר בתחלה קראו הלך ולבסוף קוראו אורח ולבסוף איש. שפרש"י בעל הבית. על כן שנינו בריש פ"ק דפסחים, אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר. כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה. ולמה אמרו שתי שורות במרתף, מקום שמכניסין בו חמץ וכו'. כי הנה עד י"ג שנה אדם עומד תחת ממשלת היצה"ר, כי יצר לב האדם רע מנעוריו (בראשית ח, כא.). משעה שננער לצאת ממעי אמו (בראשית רבה ל"ד, י"ב.), והיצה"ט אינו נכנס רק אחר הי"ג. ובזה נבין מ' ז"ל בנדרים פ"ג (דף לב:), א"ר אמי בר אבא מאי דכתיב עיר קטנה ואנשים בה מעט ובא אליה וכו' (קהלת ט, יד). עיר קטנה זה הגוף, ואנשים בה מעט אלו האיברים. ובא אליה מלך גדול וסבב אותה זה יצר הרע. ובנה עליה מצודים גדולים אלו עונות. ומצא בה איש מסכן חכם זה יצר הטוב. ומילט הוא את העיר בחכמתו זו תשובה ומעשים טובים. ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא, דבשעת יצה"ר לית דמדכר ליה ליצר טוב עכ"ל. ומאי קשיתיה לרבי אמי שהוציא הפסוק מפשוטו. ועוד שמדברי המ' נראה שבבא היצה"ר מצא בו היצה"ט ואינו כן, שהרי היצה"ר קודם ליכנס בגוף כדלעיל, וכמ"ש במדרש רבתי דקהלת ע"פ זה, ובא אליה מלך גדול. זה יצה"ר, ולמה הוא קורא ליצה"ר גדול, שהוא גדול מיצ"ט י"ג שנה. לכן נלע"ד שהוקשה לו לר' אמי הכתוב שאומר עיר קטנה ואנשים בה מעט, דנראה דתרתי לגריעותא, והמופת יוכיח להפך דכשהעיר קטנה במעט אנשים ישמרו אותה, ואדרבא היל"ל עיר גדולה ואנשים בה מעט שאז יהיה שתים רעות. ועוד ק"ל ומצא בה איש מסכן חכם, שאם לא נכנס עדין בתוכה, שהרי כתיב ומילט את העיר בחכמתו איך ימצא אותו. ועוד ומצא כי לשון מציאה מורה בהיסח הדעת, והיל"ל והיה בה איש מסכן וחכם. ועל כל אלה שאל ר' אמי מאי דכתיב, ופי' עיר קטנה זה הגוף, שר"ל בהיותו קטן שנולד מחדש, ואנשים בה מעט אלו האיברים שאין להם יכולת לפעול כפי טבעם רק מעט, כי אז אין הלב מבין ולא כליות יועצות ורגליו אינם הולכים. והרי אלה תרי לגריעותא, ולפי זה מצא מקום היצה"ר ליכנס שאין מוחה בידו, ולכן אמר ובא אליה ולא עליה, רק אליה שנכנס בתוכה בלי מונע. וסבב אותה לשון סבה, שהוא מסבב סבות מתהפך בתחבולותיו להחטיאו כתנוק הבורח מבית הספר ומאבד זמנו בהבלי הנעורים. ובזה ובנה עליה מצודים גדולים, אלו עונות שמכוין להחטיאו פעם אחת ושתים עד שהותרה לו, וכמ"ש (מועד קטן כז:), עבר אדם עבירה ושינה בה נעשית לו כהיתר. וכל זה למען ישתרש בחטא וירגיל עצמו במדות רעות ובזה ישלוט עליו לעולם. ומצא בה איש מסכן חכם זה יצה"ט, כי בא אליו אחר י"ג שנה בשעה שחייב במצות, ונכנס בו בלי ידיעתו של יצה"ר, וזהו ומצא בה, כמציאה בעלמא שלא ידע להזהר עוד. ומילט הוא דווקא וכולי, כי אעפ"י שהיצה"ר בנה עליה מצודים גדולים, לא יכול להשמר ממנו כי הוא בחכמתו יחנך לנער על פי דרכו בתשובה על מה שחטא בי"ג שנה, ומעשים טובים לעתיד כי חייב במצות, ואדם לא זכר וכו'. כלומר ראה את מעשה האלקים, שאעפ"י שיצה"ר סבב אותה בחומה גבוה כעיר נצורה ובנה עליה דייק סביב, ואז אין אומר השב, כי בשעת יצה"ר דהיינו בעת שליטתו לית דמדכר ליה ליצה"ט, כי לא הכירו מעולם, עכ"ז כשבא היצה"ט ומילט הוא את העיר בחכמתו, וזש"ה אם תחנה עלי מחנה מיצה"ר, לא יירא לבי (תהלים כז, ג.). כי אין זה מונע ליצה"ט ליכנס. אם תקום עלי מלחמה מהמצודים גדולים. בזאת אני בוטח דהיינו התורה, בראתי יצה"ר בראתי לו תבלין (קדושין ל:). ולכן אמרה המשנה אור לארבעה עשר, דהיינו כשבא יצ"ט שהוא אור, שאז הקטן נכנס בן י"ג שנה ויום אחד, שנכנס בשנת י"ד, אז בודקין את החמץ הוא היצה"ר לאור הנר, דהיינו כי נר מצוה ותורה אור. ולפי שהיצה"ר עקרו בא מן הגאוה וגודל לבב, אין פחד אלקים לנגד עיניו, ועיקר הגאוה הוא מן היין, שמתגרה האדם כששותה יין, כמ"ש בחבקוק ב', ואף כי היין בוגד גבר יהיר ולא ינוה (חבקוק ב, ה.). שפירשנוהו על בלשצר שלקבל אלפא חמרא שתי (דניאל ה, א.). שזה גרם לו גבר יהיר, שנתגאה לשתות בכלי בית המקדש, ולא שת לבו לנוה הקדש שצריך לירא מן המקדש. על כן אמר התנא, ולמה אמרו שתי שורות במרתף, ששם עיקר בדיקת היצה"ר לבערו מן העולם, לפי שזה הוא מקום שמכניסין בו חמץ, ששם דירתו של יצר הרע. ואחרי הבדיקה צריך לבטלו. והוא מ"ש בטור אורח חיים סי' תל"ד. ואחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו ויאמר כל חמירא דאיתיה ברשותי, דלא חזיתיה ודלא בערתיה לבטיל וליהוי כעפרא. וטוב לחזור ולבטלו קודם שתגיע שעה ששית. ובבטול היום יאמר דחמיתיה ודלא חמיתיה דביערתיה ודלא בערתיה ע"כ. והטעם לזה נלע"ד כי הנה ידענו שבעה"ז צריכין אנו ליצה"ר, כמ"ש רז"ל (בראשית רבה פ' ט'.) שאלמלא יצה"ר אין אדם בונה בית ולא נוטע כרם ולא נושא אשה. אך לעתיד יתבטל מכל וכל, כמ"ש ביחזקאל ל"ו. והסירותי את לב האבן מבשרכם וכו' (יחזקאל לו, כו.). הנה כי כן בלילה שהוא רמז לעולם הזה, צריך לומר דלא חזיתיה ודלא בערתיה, מהטעם האמור שם בב"י, שכיון שהוא משייר חמץ לאכול בלילה ולמחרתו, איך יאמר שמבטל החמץ שרואה, שהרי מה שהוא רואה ומקיים אינו מבטלו אדרבא הוא רוצה בקיומו וכו'. ולכן בעה"ז הדומה ללילה אין לבטלו ליצה"ר לגמרי, שצריך שישייר ממנו למאכלו דהיינו לקיום גופו. אך בביטול היום שהוא רמז לעה"ב אז צריך לבטלו מכל וכל. והבדיקה צריכה שתהיה לאור הנר, כי נר מצוה ותורה אור. כי זהו העיקר לבטל היצה"ר, אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש (סוכה נב:), אך אין לבדוק לאור החמה ולא לאור הלבנה, דהיינו שגם מן האומות יש שרוצים להעביר יצה"ר מביניהם להתרחק מהתענוגים, כפירים רשו ורעבו (תהלים לד, יא.). כמו שפי' במקומו (חלק ג', דרוש נ' לגמרה של תורה.). אמנם לפי שעושין כן לעבוד ע"א נכריה עבודתם, לכן אין לבדוק לאורם כלל, כי החמה והלבנה הם עיקר ע"א שלהם, לבעל ולאשרה. וכן אין לבדוק לאור האבוקה, כמו שהם עושים שמשתפים שם שמים ודבר אחר, רק אין בודקין אלא לאור הנר א' בלבד.

ובפסחים פ"ב (משנה א'.), תנן ר' יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה. וחכמים אומרים אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים ע"כ. ויובן עם מ"ש בברכות פ"א (דף ה.), לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר וכו'. כמו שפירשנוהו במקומו. כי הנה סבירא ליה לר' יהודה שאין ביטול ליצה"ר אלא דוקא בתורה, מימינו אש דת למו. אך חז"ל ס"ל דהשבתתו בכל דבר, ולכן אף מפרר. דהיינו שירגיז יצ"ט על יצה"ר, ובזה מפררו ומכתתו שלא יתן מקום לפיתוייו, או זורה לרוח זהו יקרא קריאת שמע, שמוסר נפשו על קדוש ה', תצא רוחו ישוב לאדמתו. או מטיל לים בהזכיר לו יום המיתה כנז' בזהר פ' ויקהל קצ"ט ב' ז"ל, ויעמוד הים מזעפו (יונה א, טו.). כד עאלין ליה לבי קברי. והמצה רמז לכל זה, כי היא מלשון מצה ומריבה (שמות יז, ז.). שהוא מה שאמרו (ברכות ה.), לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר. ומ' של מצה היא מיתה. והצ' ציצית היא קריאת שמע שבה פ' ציצית, שהוא סגולה לאדם לבטל ממנו יצר הרע, כמעשה אותו שרצה לבא על הזונה ובאו ד' ציציותיו וטפחו לו על פניו נשמט וישב לו ע"ג קרקע (מנחות מד.). והה' היא חמשה חומשי תורה, והרי אלה ד' דברים הנרמזים במצה, והעיקר להתנהג בשפלות כמו המצה, שבזה יבוטל היצה"ר לגמרי.

והוא הנרצה בפרשת צו, שכתוב בה אם על תודה יקריבנו (ויקרא ז, יב.). שהיא להודות לה' על נס שנעשה לו, וצריך להבין למה כתוב שם על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו (שם יג.). כי החמץ הוא יצה"ר, ונאמר כי כל שאור וכל דבש וכו' (ויקרא ב, יא.). ולמה א"כ רצה הב"ה שבקרבן זה יבא לחם חמץ, כי אף שאין קריבין ע"ג המזבח, עכ"ז כתוב והקריב ממנו א' מכל קרבן תרומה לה' (ויקרא ז, יד.). ולמה כן. אמנם בפ"ט דברכות (דף נד:), אמר רב יהודה אמר רב ארבעה צריכין להודות ואלו הן, יורדי הים, והולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא, יורדי הים מנין וכו'. וכבר קידמנו הר"ם אלשיך ממה שהעלתה מצודתנו, שלכן לא נאריך רק מקום הניח לתרץ בענין אחר, מה שכבר הקשה למה אמר צריכין להודות ולא אמר חייבין, עוד למה שינה מסדר המזמור שבו כתוב יורדי הים בסיפא והוא הקדימו, וכן הקדים החולה לחבוש מה שאין כן במזמור. עוד למה בראשונים אמר לשון רבים, יורדי הים והולכי מדברות, ובאחרים לשון יחיד, מי שהיה חולה ומי שהיה חבוש. ועוד למה בראשונים לא הזכיר ההצלה, שלא אמר יורדי הים שעלו והולכי מדברות שנצולו. ובאחרים אמר מי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש ויצא. אמנם תחלה נתרץ עם מ"ש בטור או"ח סי' רי"ח ורי"ט, כמה ברכות שנתקנו על הנסים. אמנם להיות שאינם תדירים רק לפעמים מעט. לכן אמר שם שאינו מברך אלא על נס שיוצא ממנהג העולם. ולפי זה אתי שפיר שלא אמר חייבים, לפי שרב יהודה מדבר על דברים ההווים תמיד שהם לצרכו של אדם, ולזה אמר צריכין, כי אעפ"י שאינם יוצאים ממנהג העולם עכ"ז להיות שהם תמידים צריכין להודות. ולפי שיורדי הים והולכי מדברות הם יותר צריכים לפיכך הקדימם, ועוד כי יורדי הים והולכי מדברות הם יוצאים בשיירות, ולכן אמר לשון רבים, אך בחולה וחבוש שאינם כל כך מתמידים כי יחידים הם, לכן אמר בהם לשון יחיד, ולכן גם בראשונים אמר לשון הווה, יורדי הים והולכי מדברות, לפי שהם דברים ההווים תמיד, אך בשנים אחרים שאינם אלא במקרה אמר לשון עבר, מי שהיה חולה ונתרפא וכו'. וגם שלא לפתוח פה לשטן, רבים שתו לימא, רבים ישתו לא לימא (כתובות ח:). ולפי שדינא יתיב וספרין פתיחו שם בסי' רי"ט, מי שנעשו לו נסים הרבה, בהגיעו לא' מכל המקומות שנעשה לו נס צריך להזכיר כל שאר המקומות, ויכלול כלם בברכה אחת, וכמו כן אם נעשה לאביו או לרבו צריך שיודה עליהם. לכן אמר יודו לה' חסדו שעשה עמו, ונפלאותיו לבני אדם האחרים, הם אביו ורבו. ולפי שיורדי הים והולכי מדברות אפשר שלא באו לידי סכנה כלל כי הצליח ה' דרכם, לא ראו סערת הים, ולא פגעו לסטים וכיוצא, לכן לא הזכיר בהם ההצלה, רק בחולה אמר שנתרפא, שכן כתוב שם סי' רי"ט, בכל חולי צריך לברך, אפי' אינו חולי של סכנה, אלא כל שעלה למטה וירד, מפני שדומה כמי שהעלוהו לגרדום לידון. וכן מי שהיה חבוש בבית האסורין. אם מעט ואם הרבה הרי הוא בסכנה, אם רוח המושל יעלה עליו להכביד משאו עליו, ולכן אמר ויצא. ומן הטעם הזה ג"כ נאמר במזמור ביורדי הים והולכי מדברות, ויצעקו בצעקה שהיא בלב, כי סערת הים גורמת שלא יוכל להרים קולו, וכן בהולכי מדברות, שלא ישמעו לסטים או חיות רעות ויבאו עליו, אך בחולה וחבוש כתיב ויצעקו בקול גדול, כמ"ש בשמואל א' כ"ח. ותזעק בקול גדול. וכן בשמואל ב' י"ט. ויזעק המלך קול גדול ודומיהם. ועוד בהולכי מדברות אמר ממצוקותיהם יצילם, לשון ויצל אלקים את מקנה אביכם (בראשית לא, ט). שלא באו לידי סכנה. וכן ביורדי הים אמר יוציאם בלי סכנה. אך בחולה וחבוש, שאם מעט ואם הרבה באו לידי סכנה נאמר יושיעם, כמו ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים (שמות יד, ל). הושיעני אלקים וכו' (תהלים סט, ב). ולהיות שגם באלו אפשר שלא היו בסכנה עצומה, כל שכן בשנים הראשונים שלא באו לידי סכנה כלל, לכן שאל מאי מברך, כי איך יאמר ברוך שעשה לי נס אם לא היה כן. א"ר יהודה ברוך גומל לחייבים טובות. ר"ל לאותם החייבים לברך בעבור שנעשה להם נס, שגמלני כל טוב, כל דייקא שלא באתי לידי חיוב כנז'. 

ועוד נוכל לפרש המ' בדרך לא הלכו בה הראשונים, והוא מ"ש מהרי"א ז"ל בספר נחלת אבות על משנת ר' לויטס איש יבנה וכו' (אבות ד, ד). ז"ל, וכבר כתבו מהמפרשים שחולי הגאוה וגסות הרוח ימשך מאחת מז' סיבות. הראשונה היא היופי וזיו קלסתר הפנים, נחמד למראה ורם הקומה כאבשלום ואדוניהו וכו'. הב' הגבורה, כי יבטח בעוצם כחו כגלית הפלשתי וכו'. הג' נשיאות המשפחה, כי בהיותו ממשפחת רם, יתנשא לאמר אני אמלוך. הד' רוב הקרובים, כי יתגאה בדעתו כי רבים אשר אתו. הה' העושר ורוב הנכסים. הו' הממשלה והגדולה כי יתגאה בראותו חביריו כפופים תחתיו ועשה כרצונו והגדיל. הז' החכמה כי יש מהאנשים רודפים אחריה לתכלית הוראה וכו'. לדרך זו נלך כי גם באלו שעשה להם הב"ה נסים יכולים לתלות הצלתם בא' מהטעמים הנ"ל, ולכן להוציא מדעת זו הנפסדת, אר"י אמר רב ד' צריכין להודות. שאע"פ שלכאורה יכולים לתלות הצלתם בענינים אלו, עכ"ז צריכין להודות, שידעו ויכירו כי אין מציל מבלעדי ה', מה שאין כן באחרים שחייבים לברך על נס שנעשה להם, שאינן יכולין לתלות בדבר אחר. והתחיל מיורדי הים, שבדבר א' לבד יכולים לתלות הצלתם והיינו בחכמתם, שכן יורדי הים חכמים המה לידע אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו, וכמ"ש ביחזקאל כ"ז. חכמיך צור היו בך המה חובלך. ולכן הגיד הכתוב יורדי הים באניות וכו'. וכל חכמתם תתבלע. ואין להם על מה לסמוך, רק יודו לה' חסדו וכו'. הולכי מדברות יכולים לתלות הצלתם בשתי סבות, הא' בגבורה שלהם, שאם יבאו לסטים להורגם או לשלול שללם יעמדו נגדם, כי גברה ידם ולהם כח וגבורה להנצל מיד קמיהם. או כי יבטחו על חילם וברוב עשרם יתהללו, לצאת בשיירא ויכינו לרוב צידה למען לא ירעבו ולא יצמאו ולא יכם שרב ושמש. ועכ"ז צריך לשים בטחונם בה' כי מבלעדיו לא יש להם הצלה, כי כמה פעמים נפלו גבורים ואורך הזמן יכלה צידתם, באופן שרעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף, ואין להם הצלה רק מה' מצעדי גבר כוננו. ומי שהיה חולה ונתרפא, גם הוא יתלה הצלתו בשתי סבות, הא' בטבעו החזק ויופי גופו מורה על בריאותו וכחו, כי אע"פ שנפל למשכב, יגבר טבעו על חליו ויקום ויתהלך בחוץ על בוריו וכחו, וכמו כן יבטח ברוב עשרו, לדרוש ברופאים ויגזרו אומר ויקם לו, להרבות בתרופות וסמים המועילים להחזירו לבריאותו כבראשונה. לכן אמר הכתוב אוילים מדרך פשעם. כי לא ידעו ולא יבינו שהעון גורם לחולי שיבא, ומעונותיהם יתענו, כי טבעם נחלש וכחם תש ונלאה, ולא עוד אלא כל אוכל תתעב נפשם להשיב נפש, כל שכן ליקח תרופות שיקוץ בם נפש החולה, אין זאת כי אם מאת ה' יצאה, יודו לה' חסדו וכו'. ומי שהיה חבוש וכו' יתלה הצלתו בג' סבות, כי להיותו ממשפחת רם, יקומו ויספרו להליץ בעדו אל השופט וישמעו דבריהם באזנו, או כי רוב הקרובים המה העומדים בפרץ לפניו להשיב חמת מלך מהשחית ולהוציא ממסגר אסיר. או כי להיותו שר וגדול, דבריו יעשו פירות ויצילו אותו מעבור בשחת, לכן אמר יושבי חשך וצלמות אסירי עני וברזל כא' הנבלים, לא יציל אותו היותו ממשפחה גדולה, ואף כי הוא שר וגדול, כי קטון וגדול שם הוא, כשלו ואין עוזר, וקרוביו מרחוק עמדו, דאבב בזיוני לא אחי ולא מרחמי (שבת לב.). אין להם תקנה כי אם יצעקו אל ה', והוא רחום יצוה לשבר דלתות נחשת, ובזה יודו לה' חסדו. והנה כשנעמוד על הדבר נמצא שז' דברים הנ"ל נכללים בג', והם החכמה והגבורה והעושר שהם עיקר כלן, והשאר נתלים באלו, ולכן בקרבן תודה יש מ' חלות, ג' מינים מצה כנגד הג' הנ"ל, שאל יתהלל בחכמה גבורה ועושר, וישפיל עצמו כמו המצה. וכנגד הג' אחרים, ועמהם יופי הפנים שכלול ג"כ בגבורה כנ"ל, על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו, שהם הממשלה על אחרים, ורוב הקרובים, וגודל המשפחה שבהם מתגאה האדם, גם באלו יזבח את יצרו בתודה. ואפשר שג' מצות הם חלקי נר"ן, והחמץ הוא כנגד הגוף, לרמוז שיהיו שניהם שוים לעבודת המקום.

ובפ"ו דסנהדרין (מג:) איתא המ' שהקדמנו, ופרש"י זובח את יצרו לאחר שהסיתו לחטוא, הוא זובחו והורגו ושב בתשובה ומתודה עליו. שני נוני"ן דריש לשני כבודים. ונלע"ד שיובן עם מ"ש למעלה, שיש שני בטולים ליצה"ר בעה"ז ובעה"ב, כי בעה"ז מבטל הרע שבו, ומשאיר הטוב להשתמש ממנו בצרכי הגוף, לבנות בית וליטע כרם ולישא אשה. וז"ש ריב"ל כל הזובח את יצרו. דהיינו שמסיר ממנו הרע שבו, וישאר הטוב לקיום העולם, ומתודה על חטאיו שעשה, הרי זה כאילו כיבדו להב"ה בשני עולמות, כי כשכובש את יצרו בעה"ז כל שכן שיכבוש אותו לעה"ב, שאז יתבטל מכל וכל. והכבוד הזה הוא מ"ש בזהר פ' תרומה דף קס"ג א' וז"ל, ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך וכו'. ואי תימא ביצר הרע, היך יכיל בר נש למרחם ליה, דהא יצה"ר מקטרגא איהו דלא יקרב בר נש לפולחנא דקב"ה, היך ירחים ליה ביה, דא איהו פולחנא דקב"ה יתיר, כד האי יצה"ר אתכפיא ליה, בגין רחימו דקא מרחם ליה לקב"ה, דכד האי יצה"ר אתכפיא ותבר ליה, ההוא בר נש דא איהו רחימו דקב"ה, בגין דידע לקרבא לההוא יצר הרע לפולחנא דקב"ה וכו'. זש"ה זובח תודה יכבדנני. דשתי נוני"ן הם כבודו של הב"ה, כמ"ש בילקוט ראובני פ' בהעלותך ז"ל, ענין הנוני"ן דויהי בנסוע, ובנחה יאמר. תא חזי דאלו הב' נונין הם כבודו של הב"ה ממש, והם עיקרו של עולם וכו'. וכתוב עוד שם נו"ן של ויהי בנסוע היא סוד השכינה. הרי שפיר ששני נונין רמז לשני כבודים שמכבד להב"ה בעה"ז ובעה"ב, שבזה אראנו בישע אלקים. וכל זה הוא בזמן שישפיל עצמו לכבודו ית', שלכן אחר סמוך למ' זה איתא שם, אריב"ל בא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח וכו'. שפירשנוהו במקומו (חלק ג' - דרוש כ"ג לפרשת ויקרא. דרוש ל"ד לפרשת קרח). יהי שם ה' מבורך ממקומו. ויתגדל ויתקדש שמו בעולמו. בצאתו לישע עמו. ויהי ה' אלקיו עמו. בבנין הדומו שיהיה ב"ב אמן. בילא"ו.