דרוש מ"ב

דרוש שדרשתי באליסאנדרי' פ' בהעלותך להספדו של אדם חשוב, תורה וגדולה במקום אחד.
נודע שמו בשערים האלוף כמהר"ר יוסף חיים קציגין זצוק"ל שנפטר בקסאלי ערב שבועות תמ"א.

ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל (במדבר י, לו).

במדרש (ויקרא רבה פ' כ'): אמר ר' חייא בר אבא באחד בניסן מתו בניו של אהרן, ולמה מזכיר מיתתן ביום הכפורים, אלא מלמד שכשם שיום הכפורים מכפר כך מיתתן של צדיקים מכפרת. ומנין שיום הכפורים מכפר, שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם (ויקרא טז, ל). ומנין שמיתתן של צדיקים מכפרת, שנאמר ויקברו את עצמות שאול. וכתיב ויעתר אלקים לארץ אחרי כן (ש"ב כא, יד) ע"כ.

יגרום השם וכנוי האדם אם לטוב אם למוטב, דאיתא בפ"ק דברכות (ז:): ומנא לן דשמא גרים, א"ר אלעזר דאמר קרא לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שמות בארץ (תהלים מו, ט). אל תקרי שמות אלא שמות. קשיא ליה לרבי אלעזר שהרי הוא עצמו אמר בב"ר פ' ג'. לעולם אין הב"ה מיחד שמו על הרעה וכו'. ואיך יאמר מפעלות ה' אשר שם שמות, לשון שממה, לכן הוכרח לומר א"ת שמות אלא שמות. שיש אם למקרא ויש אם למסורת וזה וזה אמת, שכן איתא בריש מדרש רבתי דקהלת, למה נקרא שמו ירמיהו, שבימיו נעשית ירושלים אירימיאה. פי' לשון שממה וחרבן. הרי שהשם גורם אל השממה. עוד שם בקהלת רבתי ע"פ טוב שם משמן טוב. תני שלשה שמות נקראו לאדם הזה, אחד שקראו לו אביו ואמו, ואחד שקראו לו אחרים, ואחד שקרוי לו בספר תולדות בריתו. רבי פינחס אמר אדם חביב בשמו, ואיני יודע באיזה מהן, בא שלמה ופירש, טוב שם משמן טוב (קהלת ז, א) ע"כ. וצריך להבין מה המה ג' שמות אלה. אמנם כתוב בכתבי האר"י זלה"ה כי כל אדם מישראל מלבד השם שקורין לו אביו ואמו בעת שנימול, והוא השם של נשמת האדם וכן נקרא למעלה, כי אין הדברים באקראי רק הב"ה מזמין אותו בפי אביו ואמו, ולכן ר"מ ור' יהושע הוו בדקי בשמא כנז' ביומא פ' ח' (פג:). ונמצא שהשם שקורין לו אביו ואמו הוא השם של נשמת האדם הקדושה, וכנגד זה יש ג"כ שם אחר אל אותה הקליפה שהיא עם האדם הנמשכת מזוהמת הנחש, ומזה סוד היצה"ר שבאדם עכ"ל. ז"ש א' שקראו לו אביו ואמו. דהיינו שם הנשמה הקדושה. וא' שקראו לו אחרים. דהיינו אותו של הקליפה, אחרים ממש. וא' שקרוי לו בספר תולדות בריתו. הוא שם התאר חכם או טפש גבור או חלש, כמ"ש בנדה פ"ג (טז:) ע"פ והלילה אמר הורה גבר (איוב ג, ג) ע"ש (וריש לקיש האי קרא דר' יוחנן מאי דריש ביה, מבעי ליה לכדדריש רבי חנינא בר פפא, דדריש ר' חנינא בר פפא, אותו מלאך הממונה על ההריון לילה שמו, ונוטל טפה ומעמידה לפני הקב"ה ואומר לפניו, רבש"ע טפה זו מה תהא עליה, גבור או חלש, חכם או טיפש, עשיר או עני, ואילו רשע או צדיק לא קאמר.). וכבר כתבנו בזה במקום אחר יע"ש (אבות עולם, פרק א' משנה י"ג.). וז"ש במדבר רבה פ' י"ו. יש בני אדם ששמותם נאים ומעשיהם כעורים, שמותיהם כעורים ומעשיהם נאים, שמותיהם ומעשיהם נאים, שמותיהם ומעשיהם כעורים. כי השם שקורין לאדם אביו ואמו מצד הקדושה הוא נאה לו ונאה הוא לשמו במעשיו, שהוא עושה הרבה מצות. ואותו שהוא מצד הקליפה שגורם לו לחטוא, הוא מאותם ששמותיהם ומעשיהם כעורים. אך שם התואר שקרוי לו בתחלת בריתו, יש ששמותיהם נאים ומעשיהם כעורים, שאע"פ שנגזר עליו להיות חכם, אם לא יעסוק בתורה נק' כסיל. וכן אם נגזר עליו להיות טפש וימית עצמו באהלי תורה יהיה חכם, ועל זה אמר ר' פנחס אדם חביב בשמו. דהיינו כששמו נאה לו. ואיני יודע באיזה מהן אם מה שקראו לו אביו ואמו או מה שזכה במעשיו הטובים. בא שלמה ופירש טוב שם משמן טוב. היינו השם שקונה לעצמו בתורה ומע"ט. וזה נמשך משמן טוב, שהם תורה ומע"ט, כדדרשינן ושמן על ראשך אל יחסר (קהלת ט, ח), אלו תורה ומע"ט.

ובריש מדרש חזית, שלשה שמות נקראו לו, ידידיה שלמה קהלת. ר"ת יש"ק, ועל פיך יש"ק כל עמי (בראשית מא, מ). והנה כתוב בשמואל ב' י"ב. וינחם דוד את בת שבע אשתו וכו' ותלד בן ויקרא את שמו שלמה וה' אהבו. ויקרא כתיב ותקרא קרי. וכתב שם הרד"ק ז"ל, הכתוב אומר כי הב"ה קרא אותו שלמה, כמ"ש בדברי הימים א' כ"ב. שאמר עליו דוד, ויהי עלי דבר ה' הנה בן נולד לך הוא יהיה איש מנוחה כי שלמה יהיה שמו ושלו' ושקט אתן על ישראל בימיו. וקרי ותקרא, בת שבע קראה שמו שלמה כמ"ש לה דוד בשם הנביא עכ"ל. ולי הצעיר נלע"ד שלכן כתוב ויקרא וקרי ותקרא, שאע"פ שבת שבע לא שמעה מדוד שעל פי ה' יקרא שלמה, כיוונה אל האמת וגם הוא קראתו כן. וכמ"ש בפ' לך לך, ויקרא אברהם שם בנו אשר ילדה לו הגר ישמעאל (בראשית טז, טו). ופרש"י ז"ל אע"פ שלא שמע אברהם דברי המלאך שאמר להגר, וקראת שמו ישמעאל. שרתה רוח הקדש עליו וקראו ישמעאל ע"כ. יהיה מה שיהיה זהו השם שקראו לו אביו ואמו. וכתב עוד שם, וישלח ביד נתן הנביא ויקרא את שמו ידידיה בעבור ה' (ש"ב יב, כה). הכונה כי שלמה היה דור ט"ו לאברהם, שאז היתה הלבנה במלואה, ולכן נק' ידיד י"ה, ואם היה זוכה היה ראוי להיות השם שלם והכסא שלם. אך בעבור שויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו (מ"א יא, ד). לכן נק' ידידיה, על שם כי יד על כס יה (שמות יז, טז). שנשארו חסרים כבראשונה. גם נקרא ידיד על שם כ"ח עתים, שכתב בספרו י"ד לטובה וי"ד לרעה. וזהו השם שקראו לו אחרים, לרמוז כי בחטאו נהפך לרועץ, ולכן אמרו בפ' חלק (סנהדרין קד:), שבקשו למנות את שלמה עם אותם המלכים שאין להם חלק לעה"ב ע"ש (אמר רב יהודה אמר רב, בקשו למנות עוד אחד, באתה דמות דיוקנו של אביו ונשתטחה לפניהם ולא השגיחו עליו, באתה אש מן השמים וליחכה אש בספסליהם ולא השגיחו עליה, יצאת בת קול ואמרה להם, חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב בל יתיצב לפני חשוכים (משלי כב). מי שהקדים ביתי לביתו, ולא עוד אלא שביתי בנה בשבע שנים וביתו בנה בשלש עשרה. לפני מלכים יתיצב בל יתיצב לפני חשוכים, ולא השגיחו עליה, יצאת בת קול ואמרה, המעמך ישלמנה כי מאסת כי אתה תבחר ולא אני וגו' (איוב לד).). ובזה אתי שפיר כי מתחלה דוד קראו ידידיה בעבור ה', אך כשחטא נק' כן בעבור שלא נשלם הפגם והתחילה בימי רחבעם לחסור ככתוב אצלנו באלון בכות שלנו בפי' שיר המעלות ע"ש (אלון בכות, שיר המעלות, ק"כ.). ובמנחות פ"ה (נג.). יבא ידיד בן ידיד ויבנה ידיד לידיד בחלקו של ידיד ויתכפרו בו ידידים. יבא ידיד זה שלמה, דכתיב ויקרא את שמו ידידיה וכו'. כי הנה ידיד הם ב"פ יד, שכן פירשנו שכתב י"ד עתים לטובה וי"ד לרעה. בן ידיד זה אברהם, מה לידידי בביתי (ירמיה יא, טו). כי זכה אברהם שיבנה בית ראשון בזכותו, בשביל שהיו שתי ידיו פתוחות לעשות צדקה וחסד ולהכניס אורחים לביתו. ויבנה ידיד זה בה"מ, מה ידידות משכנותיך (תהלים פד, ב). לפי שאמרו במדרש, חביב מקדש שכל העולם נברא ביד אחת, אף ידי יסדה ארץ וכו' (ישעיה מח, יג). והמקדש נברא בשתי ידים, מקדש ה' כוננו ידיך (שמות טו, יז). לידיד זה הב"ה, שכן ידיו פתוחות להשפיע שפע שבע רצון, כמ"ש פותח את ידיך ומשביע כל חי רצון (תהלים קמה, טז). בחלקו של ידיד, לבנימין אמר ידיד ה' (דברים לג, יב). דאיתא בספרי פ' הברכה, בנימין הצדיק קטן שבשבטים היה, והיה יעקב אבינו אוכל עמו ושותה עמו, נשען עליו ויוצא, נשען עליו ונכנס, אמר הב"ה מקום שסמך צדיק זה ידיו, שם אני משרה שכינתי, לכך נאמר ובין כתיפיו שכן. הרי שלכן נק' ידיד, לפי שבשתי ידיו סמך לאביו והאכילו והשקהו. ויתכפרו בו ידידים אלו ישראל, דכתיב נתתי את ידידות נפשי וכו'. שידיהם פרושות השמים לישא ברכה מאת ה', והכהנים נושאים את כפיהם לברך אותם. וקהלת נקראו בספר תולדת בריתו, לפי שויחכם מכל האדם. והיו דברים נאמרים בהקהל, שכל הארץ באים לשמוע את חכמתו. הרי הוכחנו שג' שמות נקראים לאדם מפני הטעמים הנזכרים, וכתוב בקהלת ו'. מה שהיה כבר נקרא שמו ונודע אשר הוא אדם ולא יוכל לדין עם שתקיף ממנו. שיובן עם מ"ש בב"ר פ' י"ז. א"ר אחא בשעה שבא הב"ה לבראת את האדם נמלך במלאכי השרת, א"ל נעשה אדם, אמרו לו אדם זה מה טיבו, א"ל חכמתו מרובה משלכם, הביא לפניהם את הבהמה וחיה ועוף, אמר להם מה שמו ולא היו יודעין, העבירן לפני אדם א"ל זה מה שמו, אמר זה שור וזה חמור זה סוס וזה גמל, ואתה מה שמך, א"ל אני נאה להקרא אדם שנבראתי מן האדמה וכו'. ועיין בדרוש לשבועות מ"ש בענין זה. בזה מובן הכתוב מה שהיה כבר נקרא שמו. ומזה נודע חכמתו של אדם. ועוד שקרא שמו אדם שנברא מן האדמה. ומי יוכל לדין עם שתקיף ממנו. שכששאל הב"ה אל המלאכים נעשה אדם, א"ל מה אנוש כי תזכרנו. וסוף סוף נודע שחכמתו מרובה משלהם. וזהו ומי יוכל לדין וכו'. שהב"ה ידע מה טיבו מה שלא ידעו הם.

ובמדרש רות רבתי ע"פ ושמו בועז (רות ב). הרשעים הם קודמין לשמן, גלית שמו. נבל שמו. שבע בן בכרי שמו. אבל הצדיקים שמן קודמן, ושמו קיש. ושמו שאול. ושמו ישי. ושמו דוד. ושמו מרדכי. ושמו אלקנה. ושמו בועז. דומין לבוראן, ושמי ה' לא נודעתי להם (שמות ו, ג) ע"כ. ויש להבין מה כונתו. אמנם לדרכנו יובן כי הצדיקים מתקיים בהם השם הראשון שקראו להם מעת לידתם לפי שעומדים בצדקם, אך הרשעים שמריעים מעשיהם ומשתנה שמם ממה שהיה, וקורא להם שם חדש ע"פ אחרים, לכן הם קודמין לשמן, כמו גלית שנקרא כן לפי שבא בגלוי פנים, כי חרף מערכות אלקים חיים, לכן גלית שמו. שנקרא כן כשהרע מעשיו, וכן כלם. אך הצדיקים שמן קודמן, ושמו קיש. וכן כלם שמתקיים בהם השם הראשון. עוד יובן היטב המ' הנ"ל עם מ"ש בכתבי האר"י זלה"ה אחר סמוך לענין הנ"ל וז"ל, והנה זהו סוד מ"ש רז"ל כי הרשעים אינם יודעים שמם בגהינם, ומכים אותם מכות גדולות עד שיאמרו שמם, והם אומרים מעידים עלינו שמים וארץ בפני יוצר העולם שאין אנו יודעי' שמותינו. והענין הוא כי בעה"ז היה הרשע יכול להשיג ולידע השם של אותה הקליפה שעמו איך נקרא, ואז משיג לידע למה נק' שמה כך, וע"י כן היה יודע מאיזו בחינה היא והיכן היא תלויה, והיה יכול לתקן אותם המכשולים, והיה יודע מקום הפגם ומציאות תקונו וכו'. כי הצדיקים אינם צריכים לדעת שם זה, כי ע"י מעשיהם מדקדקים ומפרידים אותה הקליפה מהם, אך הרשעים שלא עשו שום דבר כדי להפרידה מעליהם, מכים אותם הכאות גדולות על שאינם יודעים שמם ע"כ. וענין זה מצאתיהו בזהר חדש פ' אחרי מות דף ע"ח ב'. וכן במדרש הנעלם דרות דף מ' ג'. דחייבי גהינם לא דכרין שמייהו. ונלע"ד שז"ש במזמור מ"א. אויבי יאמרו רע לי מתי ימות ואבד שמו ודוק. זו היא כונת המ' הרשעים הם קודמין לשמן, לפי שהם הרשיעו ואבדו שמם, ואינם יכולים לידע אותו רק אחר המות בהכאות גדולות כנז', אך הצדיקים שמן קודמן, כי נתקיים שמם הקדוש ולא הוצרכו לבקש שם הקליפה שלהם ודוק. דומין לבוראן. ושמי ה' לא נודעתי להם. כי הוא אינו משתנה, ושמו הגדול נודע לו יתברך שמו לעד. ולכן כתיב בשופטים י"ג. ויאמר מנוח אל מלאך ה' מי שמך וכו'. והקשה הרד"ק זלה"ה שהיה לו לומר מה שמך, כמשפט הלשון מה שמו ומה שם בנו (משלי ל, ד). ותירץ לפי דרכו. ואנו לדרכנו נלך כי יפה אמר מי שמך, כלומ' מהג' שמות הנקראים לאדם כדלעיל, מי מהם הוא שמך, כי בודאי אתה צדיק ואין שמך משתנה, ולכן הגידה נא לנו מי הוא כי יבא דברך וכו'. והשיב למה זה תשאל לשמי וכו'. כי לפי שליחותנו משתנה שמנו, וכמ"ש במדרש. וז"ש במשלי י'. זכר צדיק לברכה וכו'. כי הצדיק נזכר שמו לפי שאינו משתנה לעולם, כי מתקיים שמו בו שקראו לו אביו ואמו. אך ושם רשעים ירקב. ששוכחין שמן, והוא כרקב יבלה וכדלעיל.

ואחרי שהארכנו בקריאת שמות, נשאר לנו לבער מאתנו שאלה גדולה בענין הצדיק הזה אשר אנו מספידין עליו, הכי נקרא שמו יוסף חיים, שמו נאה לו. ולפי הנראה לא נתקיים שמו בו כי נפטר בקוצר שנים כנודע בשערים. ואין לומר כי להיותו גדול מאחיו בתורה וגדולה, נתקיים בו מ"ש בפ"ח דפסחים (פז:), אוי לה לרבנות שמקברת את בעליה. וכמ"ש בפ"ט דברכות (נה.), א"ר חמא בר חנינא מפני מה מת יוסף קודם אחיו, מפני שהנהיג עצמו ברבנות. אין זה ודאי סבת פטירתו, כי הכל יודעים כמה היה עניו ושפל ברך. לא נעלם מן העין כי במקום גדולתו ראינו ענותנותו. ואני בעניי מעיד עדות נאמנה כי זכיתי להיות אתו עמו כמה פעמים שהמתקנו סוד יחד, ואין די באר כמה היה מחזיק עצמו בענוה ושפלות. וגאה וגאון ודרך רע היה שונא בלי ספק. לכן צריך לבקש טעם להתקיים שמו בו, כי צדיק וישר הוא. אמנם תחלה נתרץ מה שקשה על המ' הנ"ל מפני מה מת יוסף וכו'. שהרי איתא בב"ר פ' א'. ויוסף היה במצרים (שמות א, ה). אעפ"י שזכה יוסף למלכות לא נתגאה על אחיו ועל בית אביו. כשם שהיה קטן בעיניו מתחלה שהיה עבד במצרים כך היה קטן בעיניו אחר שהיה מלך ע"כ. והתירוץ הוא עם מ' ז"ל דאיתא במדרש, עשרה פעמים אמרו בני יעקב ליוסף עבדך אבינו, שמע יוסף את הדבר הזה ושתק, ושתיקה כהודאה לפיכך נתקצרו משני חייו עשר שנים ע"כ. הרי מכאן שלא הנהיג עצמו ברבנות, רק ששמע ושתק כי לא רצה אז להתוודע לאחיו ועכ"ז נענש. וכמ"ש בסוטה פ"א (יג:), אמר רב יהודה אמר רב מפני מה נקרא יוסף עצמות בחייו, מפני שלא מיחה בכבוד אביו, דקאמרי ליה עבדך אבינו ולא מחי. ופרש"י עצמות בחייו, שנא' והעליתם את עצמותי מזה (שמות יג, יט). ועודנו חי ע"כ. וקשה שהרי מ"ש והעליתם את עצמותי הוא אחרי מותו. אמנם ידע יוסף כי היה ראוי להיות עוד עשר שנים, ולכן אמר והעליתם את עצמותי. כלומר אף שהייתי ראוי להיות בחיים עוד עשר שנים, עכ"ז נקנסה עלי מיתה והריני קורא בחיים חייתי, והעליתם את עצמותי. והנה כשם שיוסף לא הנהיג עצמו ברבנות דוקא, כך הצדיק הזה שנק' יוסף, לא הנהיג עצמו רק בענוה ושפלות, ועלינו לתת טעם לכבוד שמו. הנה במזמור מ"ה כתוב, למנצח על שושנים לבני קרח משכיל שיר ידידות. ואיתא במדרש חזית ע"פ דודי ירד לגנו (שה"ש ו, ב). דודי זה הב"ה. ירד לגנו זה העולם. לערוגת הבשם אלו ישראל. לראות בגנים אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. וללקוט שושנים לסלק את הצדיקים שבישראל. דק"ל מאי ירד היל"ל בא לגנו. ומאי לרעות בגנים שכבר אמר ירד לגנו. לכן פי' שבהב"ה מדבר שירד לזה העולם, וקראו גנו לפי שנטע בזה העולם כל מיני מעדנים ליהנות בהם בני אדם. ולפי שכל העולם לא נברא אלא בשביל ישראל, כדכתיב בראשית ברא אלקים. בשביל ישראל שנקראו ראשית. לכן אמר לערוגת הבשם, מלשון תערוג על אפיקי מים (תהלים מב, ב). שהב"ה מתאוה לתפלתן של ישראל, ורומז לערוגת הבשם למ"ש בפ"ק דכריתות (ו:), כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינו תענית. שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סממני הקטרת. ופרש"י ז"ל שלא יקל בעינינו לצרף עמנו באגודת תעניותינו ותפלתינו את פושעי ישראל שיהיו נמנין עמנו ע"כ. וכשרואה הב"ה שמדת הדין מקטרגת על ישראל מפני עונותיהם, מבקש איזה צדיק שבהם שיכול לומר למדה"ד די ומסלקו מן העולם לכפר בעד בית ישראל. וזהו למנצח על שושנים. שהב"ה מלקט את השושנים, אלו הצדיקים. וכשם שהמזמור הזה אומרים אותו בזמן נשואי חתן וכלה, כך יפורש בסלוקן של צדיקים שנק' הלולא דלהון, רחש לבי דבר טוב וכו'. איתא בתנחומא פ' תשא ז"ל, אדם שכל שנותיו שלשים שנה, ומעשר שנים ואילך הוא עמל בתורה ובמצות ומת לשלשים שנה, ואדם אחר חיה שמנים שנה. אתה אומר הואיל ולא יגע הראשון אלא עשרים שנה, וזה שיגע שבעים שנה, שהב"ה מרבה לזה יותר מזה, לזה אמר אם מעט ואם הרבה יאכל. שיכול בן עשרים שנה לומר לפני הב"ה, אלולי שסלקתני מן העולם בחצי ימי הייתי מאריך שנים ומרבה בתורה ובמצות, לפיכך אם מעט ואם הרבה יאכל. שמתן שכרו של זה כמתן שכרו של זה. והוא מ"ש במדרש חזית ע"פ הנ"ל, יגע ר' בון בתורה לכ"ח שנה מה שאין תלמיד ותיק יכול ללמוד למאה שנה ע"כ. ז"ש הצדיק רחש לבי דבר טוב. כלומר אם הייתי מאריך ימי, אומר אני מעשי למלך. שהייתי מרבה במעשים טובים. וגם לשוני עט סופר מהיר. בתורה שהייתי מחדש בה חדושים רבים. משיבה רוח הקדש יפיפית מבני אדם. כלומר אתה ראוי להסתלק לכפר על הדור, בשביל שהשלמת חלקך. הוצק חן בשפתותיך וכו'.

ובהקדמות הנ"ל נבין מ' ז"ל בפ"ג דמועד קטן (כה:), א"ל רב אשי לבר קיפוק ההוא יומא מאי אמרת, א"ל אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו איזובי קיר לויתן בחכה הועלה מה יעשו דגי הרקק. בנחל שוטף נפלה חכה מה יעשו מי גבים קטנים. א"ל בר אבין ח"ו דחכה ושלהבת בצדיקי אמינא, אלא מאי אמרת בכו לאבלים ולא לאבידה, שהיא למנוחה ואנו לאנחה. חלש דעתיה עלייהו אתהפיך כרעייהו וההוא יומא לא אתו לאספודיה. והיינו דאמר רב אשי לא בר קיפוק חליץ ולא בר אבין חליץ ע"כ. הם אמרו בפ' שואל (שבת קנג.), א"ר יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב מהספדו של אדם ניכר אם בן העה"ב הוא אם לאו, איני והא א"ל רב לרב שמואל בר שילת אחים הספדאי דהתם קאימנא, ל"ק הא דמחמו ליה וחאים, הא דמחמו ליה ולא חאים. וע"ש פרש"י (אחים בהספידא דהתם קאימנא, בשעת מיתתי התאמץ בהספד שלי שיתחממו ויכמרו רחמי העומדים ויבכו. דהתם קאימנא, בשעת הספד ואשמע איך תתחמם, אלמא איצטריך לרב לאזהוריה אהספדא, וכיון דרב גברא רבה ובן העולם הבא למה ליה לאזהוריה, הא אמר מהספידו ניכר. הא דמחממי ליה, להספידא ואחים כו', לעולם חמומי בעי, שאין בני אדם נכמרים כל כך על זקן, ומיהו לאדם חסיד כי מחממו בהספידא מחממי ובכו כולהו, ולמי שאינו חסיד כל כך מחממו ליה ולא מחממו.). הנה כי כן גם רב אשי רצה לידע מבר קיפוק שהיה ספדן מה יאמר עליו ההוא יומא שימות בהספדו, כדי לדעת ולהכיר אם יהיה בדבריו ממש להחם הספדו בענין שהבריות יתחממו ויכירו כי ניטל מהם הצדיק וישובו בתשובה, ואמר אם בארזים נפלה שלהבת. הוא מ"ש אין פורענות בא לעולם אלא בשביל הרשעים, ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה. ואם כן שפיר קאמר אם בארזים נפלה שלהבת. כי אש יצאה מן השמים, להביא פורענות על הרשעים וליחכה את הצדיקים, מה יעשו איזובי קיר הם הרשעים, כי לא ישאר מי שיתפלל בעדם ויגין עליהם מן הפורענות. וכנגד שהצדיק נפטר לכפר בעד בית ישראל, אמר לויתן בחכה הועלה וכו'. כי הצדיק נק' לויתן. מלשון כי לוית חן הם לראשך (משלי א, ט). וגם כי העוסק בתורה לשמה נעשה שותף להב"ה במעשה בראשית. ככתוב עם המלך במלאכתו ישבו שם (דה"א ד, כג). וכבר ביארנוהו במקומו (חלק א', דרוש ב' למעלת הצדיקים המקיימים את העולם.). ואם זה בחכה הועלה, שנלכד ברשת זו טמנו המקטרגים בשביל עונות ישראל, והב"ה נוטל הרב שבהם ליפרע מהם כמה חובות. מה יעשו דגי הרקק, שמנבלי' עצמ' ומוטבעי' ברקק, שאם לא יעשו תשובה ילכדו בפח מוקשים וגם עליהם יעבור כוס הפורענות. בנחל שוטף נפלה חכה. הוא הטעם השלישי למיתת הצדיק שכתבנו בדרוש הקודם, והוא מ"ש בחנוך שאמר הב"ה עד שהוא בצדקו אסלקנו. ז"ש כנחל שוטף (ישעיה ל, כח). הוא הצדיק העוסק בתורה שנק' נחל, כמ"ש בילקוט ע"פ כנחלים נטיו (במדבר כד, ו) ע"ש (כנחלים נטיו, מה טיבן של נחלים אצל בתי כנסיות ובתי מדרשות, אלא מה נחלים הללו בני אדם יורדין לתוכן כשהן טמאין וטובלין ועולין טהורין, כך בתי כנסיות ובתי מדרשות בני אדם נכנסין לתוכן כשהן מלאים עונות ויוצאין מלאין מצות.). וחכה היא המות, כמ"ש ע"פ כדגים שנאחזים במצודה רעה (קהלת ט, יב). זו חכה שהיא המות, מצודה פרוסה על כל החיים (אבות ג, טז). מה יעשו מי גבים קטנים. הם אנשי רשע שאין להם זכות, שהמות שוטפם ומעבירם מן העולם. א"ל בר אבין ח"ו דחכה ושלהבת בצדיקי אמינא, כי הצדיקים גמורים אין פורענות שולטת בהם, וכתוב יקר בעיני ה' המותה לחסידיו (תהלים קטז, טו). כי אינם מתים ע"י מלאך המות רק מיתתם בנשיקה, ולכן אמר בכו לאובדים ולא לאבידה, כך היא הנסחא האמיתית, שהיא למנוחה כמ"ש במדרש. ושם ינוחו יגיעי כח (איוב ג, יז). כל זמן שהצדיקים חיים הם נלחמים עם יצרם, כיון שהם מתים הם נחים. ואנו לאנחה. שאנו מתאנחים ומספידים על מיתת הצדיק, כי אין לנו תמורתו. וגם על זה לא נחה דעתו של רב אשי על שאמר עליו ולא לאבידה. וזה כי במגילה פ"א (טו.), א"ר אלעזר א"ר חנינא הצדיק אבד לדורו אבד, משל לאדם שאבדה ממנו מרגלית, היא לא אבדה אלא לבעלה ע"כ. וקשה למה הוצרך למשל. ולמה לא קצר לשונו משל למרגלית שאבדה. עוד יקשה לזה שהרי מצינו במדרש רבתי דקהלת ע"פ וזרח השמש ובא השמש (קהלת א, ה). עד שלא ישקע שמשו של צדיק זה הוא מזריח שמשו של צדיק אחר. ועוד שם על פסוק מתוקה שנת העובד (קהלת ה, יא) ז"ל, תלמיד חכם שמת מאין אנו מוצאין תמורתו. אך החכמים האלה שלימים הם אתנו, כי מ"ש וזרח השמש ובא השמש וכו'. איתא עוד שם, יום שמת ר' עקיבא נולד רבי וקראו עליו וזרח השמש ובא השמש. ועוד כמה ע"ש (וזרח השמש, רבי ברכיה בשם רבי אבא בר כהנא אמר, וכי אין אנו יודעין שזרח השמש ובא השמש, אלא מה הוא כן, עד שלא ישקע שמשו של צדיק זה, הוא מזריח שמשו של צדיק אחר, יום שמת רבי עקיבא נולד רבי, וקראו עליו פסוק זה, וזרח השמש ובא השמש. יום שמת רב אדא בר אהבה נולד רב המנונא בריה, וקראו עליו וזרח השמש ובא השמש. יום שמת רב המנונא נולד רבי אבין בריה, וקראו עליו וזרח השמש ובא השמש. יום שמת רבי אבין נולד אבא הושעיא איש טריא, וקראו עליו וזרח השמש ובא השמש. עד שלא השקיע שמשה של שרה הזריח שמשה של רבקה, הדא הוא דכתיב (בראשית כב, כג), ובתואל ילד את רבקה, ואחר כך ותמת שרה בקרית ארבע, וכתיב (בראשית כד, סז), ויבאה יצחק האהלה שרה אמו. עד שלא השקיע שמשו של משה הזריח שמשו של יהושע. עד שלא השקיע שמשו של יהושע הזריח שמשו של עתניאל, והוא יעבץ, וכן כלם, בכל דור ודור, הוי, וזרח השמש ובא השמש.). הנה כי כן כיון שנפטר הצדיק אע"פ שנולד אחר, אין אותו הדור זוכים לאורו כי צריך להמתין עד שיגדיל ויזכה ללמוד וללמד, וזהו שאמרו ת"ח שמת מאין אנו מוצאין תמורתו דוקא, אנו אין אנו מוצאין אך הבאים אחרינו ימצאו אותו. ז"ש ר"א הצדיק אבד לדורו אבד, כי אין יכולים ליהנות מפרי מעשיו ותורתו עד יצא כנוגה צדקו של צדיק אחר, יגדיל תורה ויאדיר. ולכן הוצרך למשל לאדם שאבדה ממנו מרגלית, כי המרגלית בעצמה לא אבדה כי ימצאנה אחר, אך האדם הוא שאבדה ממנו דוקא המרגלית, אך לדור אחר היא מוצאת.

עוד שם וגם בב"ר פ' ס"ב. מה בין מיתת נערים למיתת זקנים, ר' יהודה ור' נחמיה. רי"א הנר הזה בזמן שהוא כבה מאליו יפה לו ויפה לפתילה, וכשאינו כבה מאליו רע לו ורע לפתילה. ורנ"א התאנה הזאת כל זמן שהיא נלקטת בעונתה יפה לה ויפה לתאנה. וכשאינה נלקטת בעונתה רע לה ורע לתאנה ע"כ. וצריך לדקדק מאי בינייהו, דזה המשילו לנר וזה לתאנה, ועוד בשלמא יפה לה מוטב אך ויפה לתאנה. אטו מיתת הצדיק טובה לעולם. אמנם מר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי. כי ר"י מדבר בצדיק השלם במעשה, כי נר מצוה, ולכן המשילו לנר, ובזמן שכבה מאליו, שמת בזמנו זקן ושבע ימים, יפה לו שהשלים חלקו ותורתו, ונח מיגיע כחו להשמר מהיצה"ר, כי אע"פ שהוא זקן מתגבר עליו להחטיאו, כההוא עובדא דר' חייא בר אשי פ"ד דקדושין (פא:) שכבר פירשנוהו במקומו (חלק ג', דרוש נ"ט לחג השבועות ורות.). ויפה לפתילה, אלו ישראל שנהנו מאורו. והמשילם לפתילה בזהר פ' בראשית נ"א א' ע"ש (אבל תא חזי, מאן דבעי למנדע חכמתא דיחודא קדישא. יסתכל בשלהובא דסלקא מגו גחלתא או מגו בוצינא דדליק. דהא שלהובא לא סלקא אלא כד אתאחיד במלה גסה (נ"א אחרא). תא חזי, בשלהובא דסלקא אית תרין נהורין, חד נהורא חוורא דנהיר, וחד נהורא דאתאחיד בה אוכמא או תכלא. ההוא נהורא חוורא איהו לעילא וסלקא באורח מישור, ותחותיה ההוא נהורא תכלא או אוכמא, דאיהו כרסיא לההוא חוורא. וההוא נהורא חוורא שארי עלויה, ואתאחידו דא בדא למהוי כלא חד. וההוא נהורא אוכמא או גוון תכלא דאיהו לתתא, הוא כרסיא דיקר לההוא חוורא. ועל דא רזא דתכלתא. והאי כרסיא תכלא (או) אוכמא אתאחיד במלה אחרא לאתדלקא דהוא מתתא, וההוא אתער ליה לאתאחדא בנהורא חוורא (ס"א עלאה). ודא תכלא אוכמא לזמנין אתהדר סומקא. וההוא נהורא חוורא דעליה לא אשתני לעלמין, דהא חוורא הוא תדיר. אבל האי תכלא אשתני לגוונין אלין. לזמנין תכלא או אוכמא ולזמנין סומקא. והאי אתאחיד לתרין סטרין, אתאחיד לעילא בההוא נהורא חוורא (ס"א עילאה). אתאחיד לתתא בההוא (ס"א מלה). דתחותוי דמתקנא ביה לאנהרא, (מלין דשויין ליה לאדלקא) ולאתאחדא ביה. ודא אכלא תדיר ושצי לההוא מלה דשויין ליה. דהא בכל מה דאתדבק ביה לתתא ושריא עלוי ההוא נהורא תכלא שצי ליה ואכיל ליה. בגין דאורחוי הוא לשיצאה ולמהוי אכיל. דהא ביה תליא שצו דכלא, מותא דכלא. ובגיני כך איהי אכיל כל מה דאתדבק ביה לתתא. וההוא נהורא חוורא דשריא עלוי, לא אכיל ולא שצי לעלמין ולא אשתני נהוריה. ועל דא אמר משה, כי יי' אלהיך אש אוכלה הוא. אוכלה ודאי. אכיל ושצי כל מה דשריא תחותוי. ועל דא אמר יי' אלהיך ולא אלהינו. בגין דמשה בההוא נהורא חוורא דלעילא הוה דלא שצי ולא אכיל. תא חזי, לית ליה אתערותא לאתדלקא האי נהורא תכלא לאתאחדא בנהורא חוורא, אלא על ידי ישראל דאנון מתדבקן ביה תחותוי. ותא חזי, אף על גב דארחיה דהאי נהורא תכלא אוכמא לשיצאה כל מה דאתדבק ביה תחותוי. ישראל מתדבקן ביה תחותוי וקיימן בקיומא, הדא הוא דכתיב, ואתם הדבקים ביי' אלהיכם חיים (דברים ד). ביי' אלהיכם ולא אלהינו (אלא ביי' אלהיכם). בההוא נהורא תכלא אוכמא דאכיל ושצי כל מה דאתדבק ביה תחותיה. ואתון מתדבקן ביה וקיימי. דכתיב חיים כלכם היום.). וכשאינו כבה מאליו רע לו שלא השלים חלקו, ורע לפתילה שלא יהנו עוד מתורתו ומעשיו. ור"נ מדבר בת"ח שעוסק בתורה, שכן כתוב נוצר תאנה יאכל פריה (משלי כז, יח). ואיתא בילקוט יהושע א'. למה נמשלה תורה לתאנה, אלא כל הפירות יש בהם פסולת אבל תאנה כלה יפה לאכול, כך ד"ת אין בהם פסולת וכו'. ואיתא בפ' הרואה (ברכות נז.), הרואה תאנה בחלום תורתו משתמרת לו, וכשהיא נלקטת בעונתה, שכבר נתקיים יפוצו מעינותיך חוצה, יפה לה שילך למנוחה, ויפה לתאנה שקבלו חכמתו ותורתו. אך כשנאסף הצדיק קודם זמנו רע לה, כי לא זכה להרביץ תורה הרבה, ורע לתאנה שלא נשאר להם מי שילמד להם תורה. ועוד כשמת בזמנו אז כבר נולד צדיק אחר שימלא מקומו, אך כשמת קודם זמנו, הצדיק אבד לדורו אבד כדלעיל. נחזור אל המ' דמ"ק שלכן כעס רב אשי, שאילו לא שאל להם מה יאמרו בהספדו, היו אומרים דברים אשר לא כן ולא יתחממו בהספדו ולא יכירו אם הוא בן העה"ב. והענישם דאתהפוך כרעייהו. והוא מ"ש בפ' י"ג דשבת (קה:), כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו, וההוא יומא לא אתו לאספודיה, שלא זכו למצוה גדולה כזאת. והיינו דאמר רב אשי לא בר קיפוק חליץ וכו'. דאיתא בזהר ריש פ' חקת, נעל דחליצה וכו'. ת"ח ההוא מיתא דאסתלק מעלמא בלא בנין, אזיל לאתטרדא בעלמא דלא אשכח אתר, וקב"ה חייס עליה וכו', בגין דההוא נעל בגין מיתא הוא, ואתיהיב ברגליה דחייא אחוהי, ואתתא מקבלא לההוא נעל לגבה לאחזאה דההוא מיתא בין חייא הדר בעובדא דא ע"כ. ומצאתי בס' מגיד מישרים ח"ב דף ל"ח ב' ז"ל, וכי היכי דכד אתי צדיקא להאי עלמא מייתי עמיה כמה נשמתין דאתיין לאלואה יתיה וליקרא ליה, וזכי בהו לאתבנאה בגופא. הכי כד מסתלק מן עלמא וספדין ליה, אתו הנך נשמתין דלא זכו למיעל לגנתא ומתחברי בהדיה בההוא הספדא, ובההוא זכו זכאן לאתבנאה בהאי עלמא בגופי, והיינו רזא דהספדא ובכיה על צדיקא ע"כ. הרי שבהספדו של חכם כראוי מתלבשים כמה נשמות בגופים בזה העולם להתקן, כמו בחליצה שמתלבש נשמת המת בגוף. ולכן אלו הספדנים שאילו לא שאלם רב אשי לא היו מספידין כראוי, והיו גורמים שלא יתחממו בהספדם ולא יתלבשו כמה נשמות בגופים להתקן, לא יוכלו ג"כ לחלוץ אם בא מעשה לידם ולא יתקן נפש המת ודוק. עוד שם בס' מגיד מישרים דף מ"א ב' ז"ל, הכי נמי בסליקו דצדיקייא נפקין כמה משיריין קדישין לקדמותיה, ובהכי מתקדשי עלמין כלהו, ומתוסף בהו רוח קודשא וכו'. ובזה נלע"ד שיובן מ' ז"ל בכתובות פ' י"ב (קג.), בשעת פטירתו של רבי, אמר להם אל תספידוני בעיירות, סבור מינה משום טרחא הוא דקאמר, כיון דחזו דקספדי בכרכים וקאתו כולי עלמא, אמרו שמע מינה משום יקרא הוא דקאמר. וכאן הבן שואל איך יעלה על הדעת שרבינו הקדוש ידרוש לכבוד עצמו, שהרי הוא היה עניו מאד, כדתנן בסוטה פ"ט (מט:), משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא. ומשם ראיה על ענותנותו שצוה והושיבו ישיבה לאחר שלשים יום, דלא עדיפנא ממרע"ה. אך נלע"ד לדקדק דהיה לו לומר ש"מ משום יקריה הוא דקאמר, אילו היה חס על כבודו. ובאמרו משום יקרא נראה דלא לכבוד עצמו היה דורש אלא לזכות את הרבים, אותם הנשמות שבאים ללוותו שיתלבשו בגופים, והלבוש נק' כבוד, כר' יוחנן דהוה קרי למניה מכבדותיה. וכמ' ז"ל ותחת כבודו יקר יקוד וכו'. ולפי ששנינו לפי כבוד הנכנסים היו יוצאים בפ"ג דבכורים (משנה ג), לכך רצה רבינו הקדוש שיספידוהו בכרכים כדי שיבוא עם רב להספדו, ולעומתם יבאו עמו נשמות רבות ללוותו ויזכו להתלבש כנז'.

בזאת נבא אל הקדש, הכי קרא שמו יוסף חיים, שזכותו יגן בעדנו ויוסיף חיים אלו הנשארים, כי יביעו ידברו אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי קיר. וגם יוסיף חיים לעצמו בעלותו לפני ה' בארצות החיים, ששם עלו צדיקי עולם שגם במיתתם קרויים חיים (ברכות יח.). ויקויימו בו קראי דכתיבין, וליוסף אמר מבורכת ה' ארצו ממגד שמים מטל ומתהום רובצת תחת (דברים לג, יג). ומלבד מה שפירשנו בפסוקים אלה לפי פשוטם בדרוש להושענא רבה יע"ש (חלק ב' - דרוש ל"ח לליל הושענא רבא.). יאמרו על הצדיק הזה וליוסף אמר, כמדבר עמו לנוכח, כיון שבהספדו של רב אמר דהתם קאימנא, אף כאן אני מדבר עם הצדיק עצמו. מבורכת ה' ארצו ממגד שמים וכו'. כהא דאיתא בזהר פ' בראשית דף ה' א'. לנטוע שמים וליסוד ארץ. שמסודות התורה שאדם מחדש נעשים רקיעים שהם שמים החדשים, ומחדושי הפשט נעשים ארצות ע"ש (וכן כל מלה ומלה דחכמתא (ס"א אתעבדין) (ס"א רקיעין) קיימין בקיומא שלים קמי עתיק יומין. והוא קרי לון שמים חדשים, שמים מחודשים, סתימין דרזין דחכמתא עלאה. וכל אנון שאר מלין דאורייתא דמתחדשין קיימין קמי קודשא בריך הוא וסלקין ואתעבידו ארצות החיים. ונחתין ומתעטרין לגבי ארץ חד, ואתחדש ואתעביד כלא ארץ חדשה מההיא מלה דאתחדש באורייתא. ועל דא כתיב, כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני וְגו' (ישעיה סו). עשיתי לא כתיב אלא עושה, דעביד תדיר מאנון חדושין ורזין דאורייתא. ועל דא כתיב, ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטע שמים וליסוד ארץ (ישעיה נא). השמים לא כתיב אלא שמים.). כן הצדיק הזה מבורכת ה' ארצו ממגד שמים מטל, דהיינו מה שהיה מחדש מידי שבת בשבתו בלימוד הזהר כנודע לכל. ומתהום רובצת תחת. בעמקה של הלכה שהיה לומד בישיבה. וממגד תבואות שמש אלו מצות ומ"ט שהיה עושה ביום. גם בלילה לא שכב לבו, שקם לעסוק בתורה. וזהו וממגד גרש ירחים, שהיה מנדד שינה מעיניו, ע"ד גרסה נפשי לתאבה (תהלים קיט, כ). ומראש הררי קדם, זו היא המצוה שהיה עוסק בה במזבח הבני"ם, למול את בני ישראל, שהיא מצוה ראשונה שנצטוה אברהם אבינו, ראש האבות שנקראו הרים, וזהו הררי קדם. וממגד גבעות עולם. שכן כתוב וימל את בני ישראל אל גבעת הערלות. וממגד ארץ ומלואה, שהיה עושה צדקה בממונו לכל הפושט ידו ליטול. ורצון שוכני סנה תבואתה לראש יוסף. דאיתא במדרש, תהיין לראש יוסף. הכא את אמר תהיין, ולהלן אמר תבואתה. ר' אבא בר כהנא אמר תאכל בעה"ז והקרן קיימת לך לעה"ב. ויובן עם מ"ש הר"ם אלשיך זצוק"ל ע"פ אור זרוע לצדיק. כי הב"ה לעשות נחת רוח לצדיקים גונז להם גם הפירות לעה"ב כדי להרבות שכרם, וזהו מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. ז"ש בפ' ויחי, תהיין לראש יוסף בעה"ז. אמנם זה טובו ית' שאף ממגד ארץ ומלואה, שהיה להם ליהנות בארץ הלזו, ורצון שוכני סנה. שיתוסף שכרם לעה"ב. וזהו תבאתה לראש יוסף שהוא הצדיק. ולקדקוד נזיר אחיו, שהופרש מאחיו עודנו באיבו, לכפר עליהם ולדחות מהם הפורענות.

ובמ' שהקדמנו שבויקרא רבה סוף פ' כ'. יש לדקדק דמאי קושיא היא זו, למה מזכיר מיתתן ביה"כ. שהרי בהכרח הוא להזכיר מיתתן כאן כדי להזהיר לאהרן ואל יבא בכל עת אל הקדש, שלא ימות כדרך שמתו בניו. וכן מה הקשה ומנין שיה"כ מכפר, כי מי בער ולא ידע שיה"כ מכפר, שלכך נקרא כן. עוד כיון שכל עצמו של המ' ללמד שמיתתן של צדיקים מכפרת כיום הכפורים. מה זו שאלה ומנין שמיתתן של צדיקים מכפרת, שהרי כבר למדו מן ההקש שכשם שיה"כ מכפר כך מיתתן של צדיקים מכפרת, ומה לו עוד. אמנם כונת המ' היא שאם הכתוב מזכיר מיתת בני אהרן, להזהיר לאהרן שאל יבא בכל עת אל הקדש, שלא ימות כדרך שמתו בניו, היה די שיאמר ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש ולא ימות כבניו. והפסוק הראשון כלו מיותר. לכן בא ר' חייא בר אבא ואמר שזה בא ללמד שכשם שיום הכפורים מכפר כך מיתתן של צדיקים מכפרת, ולכן התחיל ואמר אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו. ועתה בא להורות שעל מה שזה מכפר זה מכפר, כי מנין שיה"כ מכפר, שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם (ויקרא טז, ל). דאיתא בפ"ח דיומא (פו.), עבר אדם על מצות עשה ועשה תשובה, אינו זז משם עד שמוחלין לו. עבר אדם על מצות לא תעשה ועשה תשובה, תשובה תולה ויום הכפורים מכפר, שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם וכו'. ואין זה אלא מצות לא תעשה, שבהם שייך טהרה מהטומאה, כדכתיב לב טהור ברא לי אלקים (תהלים נא, יב). מכלל דאיכא טמא. ועדיין אני אומר שמיתתן של צדיקים אינה מכפרת אלא על מ"ע, כי על לא תעשה צריך יום הכפורים, כמ"ש רש"י ז"ל כי ביום הזה יכפר עליכם. למדת שיש עבירה שצריכה יה"כ ע"כ. לכן חזר ואמר ומנין שמיתתן של צדיקים מכפרת כיה"כ גם על מצות לא תעשה. דכתיב ויקברו את עצמות שאול. ואיתא ביבמות פ' הערל (עח:), ויהי רעב וכו' אל שאול, שלא נספד כהלכה. ואל בית הדמים (ש"ב כא, א), על אשר המית את הגבעונים. ואלו הם מצות לא תעשה, כי מצוה גדולה היא שלא להתעצל בהספדו של חכם, וכמו כן כתוב וגר לא תונה ולא תלחצנו (שמות כב, כ). וכ"ש שיהושע נשבע לגבעונים, וכתיב לא יחל דברו (במדבר ל, ג).

עוד מצינו שמיתתן של צדיקים מכפרת גם על שאר חלוקי כפרה, דהיינו כריתות ומיתות ב"ד וחילול ה', דאיתא בפ"ג דמועד קטן (כח.), א"ר אלעזר למה נסמכה מיתת אהרן לבגדי כהונה, לומר לך מה בגדי כהונה מכפרים אף מיתתן של צדיקים מכפרת. כי הנה איתא בפ"ט דזבחים (פח:), מה קרבנות מכפרי' אף בגדי כהונה מכפרים, כתונת מכפרת על ש"ד, מכנסים על ג"ע שהם כריתות ומיתות ב"ד. ולכן נסמכה מיתת אהרן לבגדי כהונה. ופרש"י ז"ל שנאמר והפשט את אהרן את בגדיו וכו' ואהרן יאסף ומת שם (במדבר כ, כו). כי הנה איתא בפ"ז דיומא (סט.), בגדי כהונה היוצא בהן במדינה אסור. וא"כ למה צוה הב"ה למשה שיעלה את אהרן להר ההר בבגדי כהונה, היה לו להפשיטם במשכן ואח"כ יעלהו להר ההר למות שם. אלא ודאי שזה היה להודיע כי מיתת הצדיק מכפרת כבגדי כהונה גם על כריתות ומיתות ב"ד. ועוד שם, א"ר אמי למה נסמכה מיתת מרים לפרה אדומה, לומר לך מה פרה אדומה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרת. יפה שאל למה נסמכה וכו'. שהרי פרה אדומה נעשית בשנה שנייה לצאת בני ישראל מארץ מצרים, כדגרסי' בא' בניסן הוקם המשכן, בשני בו נשרפה הפרה. ומיתת מרים היתה בשנת הארבעים, ולמה סמכן זה לזה, לומר לך מה פרה אדומה מכפרת, דהיינו על מעשה העגל, שכן המשילו לבן פרה שטינף את הפלטין של מלך, אמרו תבא אמו ותקנח. ובמעשה העגל היה חלול ה', עד שהמלך במסיבו נרדי נתן ריחו (שה"ש א, יב). ובחלול ה' כלן תולין ומיתה ממרקת, לכן ליטהר מטומאת מת צריך אפר פרה. וכשם שהפרה מכפרת על חלול ה' כך מיתתן של צדיקים מכפרת גם על עון חמור שהוא חילול ה'. והרי מצינו ד' חלוקי כפרה במיתתן של צדיקים. עוד שם בויקרא רבה פ' כ'. א"ר יודן מפני מה נסמכה מיתת אהרן לשבירת לוחות, אלא מלמד שהיה קשה לפני הב"ה מיתתו של אהרן כשיבור לוחות ע"כ. ז"ש בפ' עקב, ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם לעיניכם (דברים ט, יז). וקשה שהרי כתוב תחלה ואפן וארד מן ההר ושני לוחות הברית על שתי ידי, ואם היו בידיו למה הוצרך לומר ואתפוש בשני הלוחות. ועוד היה די שיאמר ואשליכם, דפשיטא כי השליכם מידיו. ועוד מאי לעיניכם. אמנם יגעתי ומצאתי בילקוט פ' תשא, ד' דברים עשה משה מדעתו וכו', שבר את הלוחות, אמר אם אני נותן להם מזקיק אני אותם למכות חמורות ומחייב אני אותם מיתה לשמים. שנלע"ד שהוא מ"ש שהלוחות היו הקדושין, ומוטב תדון כפנויה ולא כאשת איש. ועוד שם חזר לאחריו וראוהו הזקנים ורצו אחריו, אחז משה בראש הלוחות והן אחזו בראשו, וחזק כחו של משה יותר מכחן של ע' זקנים, שנאמר ולכל היד החזקה וכו' (דברים לד, יב). בזה מובן הכתוב, כי כיון שירדתי מן ההר וארא והנה חטאתם וכו'. ובאו הזקנים לתפוש הלוחות מידי, ואני נתחזקתי מהם ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי, כי אני לקחתי מהם בשתי ידי, ובזה היתה כחי יפה יותר מהזורק ביד אחת, ואשברם לעיניכם. כמ"ש רש"י ז"ל ע"פ לעיני כל ישראל (דברים לד, יב) ע"ש (שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר ואשברם לעיניכם (דברים ט, יז). והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר אשר שברת (שמות לד, א). יישר כחך ששברת (שבת פז.).). אלה הם הפסוקים שבפרשת בהעלותך, ויהי בנסוע הארון ויאמר משה וכו' (במדבר י, לה). ובנחה יאמר וכו' (שם לו). כי כבר פירשנו הפסוקים האלה במקומן לפי פשוטן יע"ש (ח"א - דרוש ל"ה לפ' בהעלותך והפטרה. ח"ג - דרוש ל"ב לפ' בהעלותך.). ולדרכנו יאמרו ויהי לשון צרה. בנסוע הארון הוא הצדיק שבו ס"ת ניתן לידרש. קומה ה' ויפוצו אויבך, הם אויבי ישראל שהם מקטרגים על עונותיהם, ובמיתת הצדיק נסתם פיהם, וינוסו משנאיך מפניך, הם השונאים של מטה. ובנחה בקבר יאמר הצדיק שובה ה' רבבות אלפי ישראל, שכן הצדיקים המתים מתפללים על החיים, וכדאיתא בזהר פ' אחרי מות דף ע' סוף ע"ב ז"ל, ובשעתא דאצטריך עלמא רחמי וחייא אזלי ומודעי להו לנפשייהו דצדיקייא ובכאן על קברייהו וכו', כדין אתערין נפשייהו דצדיקייא ומתכנשי ואזלי לדמיכי חברון ומודיעי להו צערא דעלמא וכו', וכלהו בעיין רחמי על חיין, וחס קב"ה על עלמא בגיניהון וכו', ואי בני נשא תייבין קמי קב"ה וכו'. ז"ש שובה ה' רבבות אלפי ישראל. שעושין תשובה במיתת הצדיק. וישוב ה' מחרון אפו. ועוד לא יחשכו ככבי נשפו. ויביא צדק עולמים לבנות היכלו וסיפו. ב"ב אמן בילא"ו.