משנה ו

גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות, שהמלכות נקנית בשלשים מעלות והכהונה בעשרים וארבעה, והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים: בלימוד, בשמיעת האזן, בעריכת שפתים, בבינת הלב, בשכלות הלב, באימה, ביראה, בענוה, בשמחה, בשמוש חכמים, בדקדוק חברים ובפלפול התלמידים, בישוב, במקרא, במשנה, במעוט סחורה, במעוט שינה, במעוט תענוג, במעוט שחוק, במעוט דרך ארץ, בארך אפים, בלב טוב, באמונת חכמים, ובקבלת היסורין.

כלפי מ''ש לעיל וכתרך גדול מכתרם. בא להורות היאך, ולכן אמר גדולה תורה מן הכהונה ומן המלכות. כדתנן (פ''ד משנה י''ז): שלשה כתרים הם כתר תורה וכתר כהונה סמוכות זו לזה, לפי שגם הכהונה היא דבר תורה, כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו (מלאכי ב, ז). אך כשבא לפרטן התחיל מהמלכות, שהמלכות בשלשים מעלות, שהיא עולה על הכהונה שש מעלות, אך התורה עולה על כלנה שהיא נקנית במ''ח דברים. אך יש לדקדק למה בשתים אמר ''מעלות'' ובתורה ''דברים'', אמנם זה יורה על גודל מעלת התורה, כי הנה המלכות יש לה שלשים מעלות, דהיינו אחר שנבחר למלך יש לו שלשים מעלות המנויים בדברי רש''י1 ז''ל ובמפרשים ע''ש2. וכן הכהן יש לו כ''ד מעלות שהם כ''ד מתנות כהונה כנז' בדברי רש''י ז''ל, אך התורה צריכה מ''ח דברים להשיגה, שלכן אמר בה והתורה נקנית. מה שלא אמר בקודמים, להורות כי קנין התורה גדול ומהולל מאד שצריך הכנה גדולה להתעטר בה, ובלי ספק שאחר שהשיגה יש לו כמה מעלות טובות אין ערוך אליהן, ולא עמד על מנינן לפי שלא נגלו, כי רובן ככלן הם בעה''ב עין לא ראתה, אך מהדברים הצריכים להשיגה ומההכנות הצריכות אליה, לב חכם ישכיל כמה מעלות טובות ישיגו הזוכים אליה, כי כשם שארוכה מארץ מדה ורחבה מיני ים (איוב יא, ט). כך אין ערך לטובות המעותדות למחזיקים בה, וכן אמרו בפ' אין עומדין (ברכות ל''ד ע''ב): א''ר חייא בר אבא א''ר יוחנן כל הנביאים כלם לא נתנבאו אלא למשיא בתו לתלמיד חכם ולעושה פרקמטיא לת''ח ולמהנה ת''ח מנכסיו, אבל ת''ח עצמן עין לא ראתה אלקים זולתך. ובזה מתורץ היטב למה מנה של התורה ולא מנה של כהונה ומלכות, לפי שאין כונתו לבאר מעלות התורה רק הדברים הצריכים אליה להשיגה, ואם הדברים הפחותים ממנה יש להם כל כך מעלות, עאכ''ו התורה שצריכה כל כך הכנות להשיגה, שיהיו המעלות שלה רבים עד כי חדל לספור כי אין מספר, והנה בחלוקה הראשונה של הברייתא הכתובה למעלה מנה כ''ד דברים שהם העיקריים ללימוד התורה, ולכן לא ייחסם אל האדם, שלא אמר הלומד, השומע, העורך בשפתיו, רק אמר לשון כולל: בלימוד, בשמיעת האזן, וכן כולם, אך בחלוקה השנייה דלקמן (משנה ז') ייחס אל האדם: המכיר את מקומו, והשמח בחלקו וכו'. שהם דברים הראויים אל מי שכבר השיג לימוד התורה וכמו שנבאר בס''ד, והתחיל ואמר שקניית התורה היא בלימוד, שילמוד מרצונו הטוב ולא בהכרח, ולא ילמוד מעצמו רק ילך אצל חכמים ויחכם, וזהו בשמיעת האזן שיטה אזנו לשמוע דברי חכמים. בעריכת שפתים שיהיו דברי תורה שגורים בפיו, בבינת הלב, בשכלות הלב. כתב רש''י ז''ל: ולא שמעתי מה בין זה לזה. ואפשר שלכן יש גורסים בכוונת הלב, אך נסחת המשניות שבידינו היא: בבינת הלב, בשכלות הלב. ויובן עם מה ששנינו בפ''ג דמכילתין (משנה כ''א): אם אין בינה אין דעת, אם אין דעת אין בינה. ופירשנו שם ע''ד מ''ש הרב שם, בינה הוא המבין דבר מתוך דבר, ודעת הוא הנותן טעם לדבריו ומבחין בין טוב לרע. ובזה אני מפרש שתים אלה, בבינת הלב הוא להבין דבר מתוך דבר, שאחר שלמד מרבותיו יבין מדבריהם דבר מתוך דבר, ולפי שלפעמים אגב חורפא שבשתא, לכן אמר אחר זה בשכלות הלב, דהיינו שישכיל להבחין בין טוב לרע ולתת טוב טעם ודעת לדבריו, באימה זהו מ''ש (פ''ד משנה ט''ו): ומורא רבך כמורא שמים. וכבר אמרו בשבת פ''ב (ל' ע''ב): אמר רב גידל אמר רב כל תלמיד שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר תכוינה וכו'. ואפשר שמדבר ג''כ בכל אדם אפילו הרב, כדאמרינן התם: דרבא מקמי דפתח בשמעתא אמר להו לרבנן מילתא דבדיחותא כי היכי דליפתח ליבייהו, לבסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא. והטעם מפני שאמרו (ברכות ח' ע''א): אין לו להב''ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה. וכשלומדים הלכה שכינה שם, ולכן צריך לעמוד באימה מפני השכינה, ביראה זהו מה ששנינו (פ''ג משנה י''א): כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת. וכבר פירשנו שם שהכונה שקודם לימודו יקבל עליו לירא את ה', וכל מה שילמוד יהיה להיות ירא חטא, כי אין בור ירא חטא (פ''ב משנה ו). ולכן הקדימה לענוה, לפי שיראה זו צריכה להיות מתחלת לימודו, וכשלמד אל יתגאה כדי שלא ישכח תלמודו, שכן אמרו (פסחים ס''ו ע''ב): כל המתיהר אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו. ולכן סמך להו ביראה בענוה. בשמחה כדאמרינן ברבא (שבת ל' ע''ב) דתחילה א''ל מילי דבדיחותא ובדחי רבנן. ופי' רש''י: נפתח לבם מחמת השמחה. והטעם כמ''ש בפרק במה מדליקין (שבת ל' ע''ב): שאין השכינה שורה לא מתוך עצבות וכו' אלא מתוך שמחה של מצוה. ואין לך שמחה של מצוה יותר מזו. בשמוש חכמים, בדקדוק חברים, ובפלפול התלמידים. אלו השלשה צריכים מאד לעוסק בתורה, כדגרסינן בפ''ק דתעניות (ז' ע''א): הרבה למדתי מרבותי ומחברי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכלם. ועוד אמרו (ברכות ז' ע''ב): גדולה שמושה יותר מלימודה. כי התמדת שימוש התלמיד לרב לומד ממנו תורה ומצות, וכשהוא לומד עם חביריו כל א' מדקדק בדבריו ומחדדים זה את זה בהלכה, וכ''ש מתלמידיו ששואלים שאלות ומפלפלים הרבה ומתוך כך מתברר האמת. בישוב, כתב רש''י ז''ל: בישוב גרסינן בישוב הדעת. לאפוקי מאן דגריס ''בישיבה'' שהוא כפול, כיון שאמר בשמוש חכמים וכו' היינו בישיבה. ולכן פרש''י בישוב הדעת, דהיינו שיסיר ממנו המחשבות המטרידות אותו ויתיישב דעתו בתורה. דומה למ''ש לעיל בפ''ד (משנה כ''ה): הלומד זקן למה הוא דומה, לדיו כתובה על נייר מחוק. לפי שכבר נתמלא מוחו מחשבונות רבים ומחשבות המטרידות אותו ולכן למודו אינו מתקיים בידו, ולכן התורה נקנית בישוב הדעת, וא' מהדברים הכלולים בישוב הוא ללמוד הדברים כסדר, וכמ''ש בפרק הקודם (משנה כ''ז): בן חמש שנים למקרא וכו'. שצריך להקדים המקרא שהיא תורה שבכתב, ואח''כ המשנה שהיא תורה שבעל פה, ולכן אמר ''במקרא'' תחלה ואחר כך ''במשנה'', לא שיהפוך הדברים כי זה מקרי בלתי ישוב. במעוט סחורה, כדתנן במכלתין פ''ד (משנה י''ב): ר' מאיר אומר הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה. דייק בלישניה הוי ממעט, לאפוקי שלא נבין שלא יעסוק כלל דאי אפשר בלאו הכי, שכבר אמר ר' גמליאל (פ''ב משנה ב): יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ. אף כאן במעוט סחורה, כדי שלא יטריד עצמו יותר מדאי ולא יהיה לו פנאי לעסוק בתורה. במיעוט שינה, לפי שאמרו בפ''ו דערובין (ס''ה ע''א): לא איברי סיהרא אלא לגרסא. ואיתא נמי התם: אמר ר' נחמן בר יצחק אנן פועלי דיממי אנן, רב אחא בר יעקב יזיף ופרע. ופרש''י: היה לו עת קבוע לשנות כך וכך, והיה רגיל לעסוק בתורה ביום, ופעמים שהיה טרוד במזונותיו ביום ופורע קביעות עתו בלילה ע''כ. לכן אחר שאמר במיעוט סחורה הוצרך לומר שאם לפעמים הוא מרבה בסחורה, יקיים במעוט שינה שיפרע בלילה מה שחסר ביום, ואמרו (ויקרא רבה יט, א): אין רינה של תורה אלא בלילה. במיעוט תענוג, כהא דאמרינן לעיל במשנה הקודמת, דאיתא בתנחומא פ' נח: לא תמצא תורה שבע''פ אצל מי שיבקש עונג העולם וכו'. ואמנם גם כאן אמר במיעוט תענוג, כי בלא תענוג כלל אי אפשר, שהרי איתא בפרק במה טומנין (שבת נ' ע''ב): תניא רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל כבוד קונהו, משום שנאמר (משלי טז, ד): כל פעל ה' למענהו ע''כ. וכבר הבאנו למעלה בפרק א' על משנת (י''ד): אם אין אני לי מי לי. (ויקרא רבה לד, ג): בהלל הזקן שהיה אומר לתלמידיו שהולך לעשות מצוה, ואומר לרחוץ בבית המרחץ. במעוט שחוק, אף כאן לא אסר השחוק לגמרי, שהרי אמרנו לעיל דרבא מקמי דפתח בשמעתא אמר להו לרבנן מילתא דבדיחותא וכו'. ובברכות פ''ה (ל''א ע''א): אמר ר' יוחנן משום רשב''י אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעה''ז, שנאמר (תהלים קכו, ב): אז ימלא שחוק פינו וכו'. דייק אמרו ''שימלא שחוק פיו'' אבל מעט שחוק מותר כדי להיות בשמחה. במעוט דרך ארץ, אין לפרש זה כשאר דרך ארץ שבמסכתא זו, לפי שכבר אמר במיעוט סחורה ופירשנוהו, לכן נראין דברי הרב בעל מדרש שמואל שפירשו על התשמיש. והכונה כמ''ש הנשר הגדול הרמב''ם ז''ל בהלכות דעות פ''ה ז''ל: אף על פי שאשתו של אדם מותרת לו תמיד, ראוי לו לתלמיד חכם שינהיג עצמו בקדושה, ולא יהא מצוי אצל אשתו כתרנגול אלא מלילי שבת ללילי שבת וכו'. ולכן אמר במיעוט דרך ארץ, למעט כמה שאפשר אבל לא להתרחק לגמרי כי מצוה לקיים העונה שאמרו חכמים. בארך אפים, שיהא קשה לכעוס ונוח לירצות, כמ''ש למעלה בפ' הקודם (פ''ה משנה י''ז), וגם שנינו בפ''ב (משנה ו): ולא הקפדן מלמד. ואמרו בפ''ו דפסחים (ס''ו ע''ב): אמר רשב''ל כל אדם שכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, מנלן ממשה, ויקצף משה על פקודי החיל (במדבר לא, יד). ונתעלמה ממנו הלכות גיעולי כלים. בלב טוב, לקיים בעצמו (פרק א' משנה ו): והוי דן את כל האדם לכף זכות. כי זה כל האדם, שבזה ידינוהו ג''כ לכף זכות, כמ''ש (ברכות י''ט ע''א): אם ראית ת''ח שעבר עבירה וכו'. ועוד יאמר עם מ''ש בפ''ט דברכות (ס''א ע''ב): תניא ר' יוסי הגלילי אומר צדיקים יצר הטוב שופטן, שנאמר (תהלים קט, כב): ולבי חלל בקרבי. רשעים יצר הרע שופטן, שנאמר (תהלים לו, ב): נאם פשע לרשע בקרב לבי. בינוניים זה וזה שופטן, שנאמר (תהלים קט, לא): כי יעמוד לימין אביון להושיע משופטי נפשו עכ''ל. ונלע''ד שהכונה כי הצדיקים תכף שעשו איזה מעשה שיש בו צד עון, לבם נוקפם ואינם זזים משם עד שעושים תשובה, ככתוב ויך לב דוד אתו. ודומיהם. וזה בשביל היצה''ט שמעוררם לתשובה, ומביא ראיה מהכתוב (תהלים קט, כב): ולבי חלל בקרבי. שפירש רש''י ז''ל (עין יעקב ברכות ס''א ע''ב): יצה''ר הרי הוא כמת בקרבי שיש בידי לכופו, ואין שולט בי אלא יצר הטוב והוא שופטו ע''כ. לא כן הרשעים שאדרבא יצר הרע שופטן שאין מתעוררים לתשובה, אדרבא היצה''ר אומר להם שלא יהיה להם פחד, וכמ''ש (תהלים לו, ב): נאם פשע לרשע בקרב לבי אין פחד אלקים לנגד עיניו. וכן אם בא לעשות מצוה היצה''ר אינו מניחו באמור לו, הלא טוב לך שבת בירכתי ביתך ואל תצא לילך לב''כ ולב''מ וכיוצא, אך הבינוניים זה וזה שופטן, ולכן הב''ה יעמוד לימינו להושיעו משופטי נפשו, שלא יטה לצד היצה''ר רק לימינו דהיינו יצ''ט, (קהלת י, ב): לב חכם לימינו, לכן אמר שלקנות התורה צריך לב טוב, להיות יצר הטוב שופטו ולא היצר הרע. באמונת חכמים, כבר פירשנו לעיל בריש פרקין מאמרם ז''ל (שה"ש רבה א, ב): חביבין דברי סופרים מדברי תורה. כמה ששנינו (מס' סנהדרין יא, ג): חומר בדברי סופרים מדברי תורה. והוא לע''ד מ''ש בירמיה ח'. איכה תאמרו חכמים אנחנו ותורת ה' אתנו וכו' (ירמיה ח, ח). כי הנה כבר כתבנו למעלה (משנה ג) מאמרם ז''ל (ירושלמי פאה פ''ב ה''ד, דף י''ג ע''א): כי כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש בתורה הכל קבל מסיני. והנה המכחישים דברי חכמים הוא לפי שאומרים תורה צוה לנו משה ומה צורך לדבריהם, ולכן אמר הנביא (ירמיה ח, ח): איכה תאמרו חכמים אנחנו ותורת ה' אתנו. ולדבריכם אכן לשקר עשה עט שקר סופרים.    יעלה על הדעת שכל מה שכתבו חכמים הוא שקר, (שם ט): הובישו חכמים, כלומר בושו והכלמו אתם החכמים בעיניכם, כי הנה חתו וילכדו, כי מדבריהם ממש נלכדים, ופי כסיל מחתה לו, הנה בדבר ה' מאסו, הלא תדעו הלא תשמעו כי כל מה שאמרו חכמים הוא דבר ה' ממש וליכא מידי דלא רמיזא באורייתא, וכל מה שתלמיד ותיק וכו' כדלעיל. ואם כן במואסם דברי חכמים מואסים דבר ה' ממש, וחכמת מה להם, לכן התורה נקנית באמונת חכמים, ובקבלת היסורין, שכן כתוב (תהלים צד, יב): אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו, ואמרו על זה בפ''ק דברכות (ה' ע''א): שלש מתנות נתן הב''ה לישראל וכולם לא נתנם אלא על ידי יסורין, ואלו הן תורה וארץ ישראל ועולם הבא. וכבר פירשנו בדרושינו המאמר הזה כלו, ודי בזה לעת עתה.

1 (רש''י אבות ו, ו) שהמלכות נקנית בשלשים מעלות. אותן שכתובים בספר שמואל (א' ח) כשבקשו ישראל מלך, ואמר להם דעו כי כך וכך משפט המלך, וכשתחקור הם שלשים דברים עם אותן ששנויות בסנהדרין (פרק ב') מלך לא דן ולא דנין אותו וכו'.

2 (נחלת אבות למהר״י אברבנאל) שאלו בברייתא (מסכת כלה רבתי סוף פרק ח') מאי נינהו ואמרו:

האמנם המפרשים מנו אותם באופן אחר יותר נאות כפי מה שמפורש במשנה במסכת סנהדרין פרק כהן גדול: