דרוש מ״ג לפרשת שופטים

כפר לעמך ישראל אשר פדית ה׳ ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל ונכפר להם הדם (דברים כא, ח.).

סוטה פרק שביעי (דף לח:). אמר רבי יהושע בן לוי אין עגלה ערופה באה אלא בשביל צרי העין, שנאמר וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו (דברים כא, ז.). וכי על לבנו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הם, אלא לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזון, לא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה ע״כ.

יראו העינים וישפטו הדבר יותר ממה שישמעו האזנים כי אינו דומה שמיעה לראייה. הלא זה הדבר אשר דברו הכתובים בשופטים י״ט. הם עם יבוס והיום רד מאד ויאמר הנער אל אדוניו לכה נא ונסורה אל עיר היבוסי הזאת ונלין בה (שופטים יט, יא.). ויאמר אליו אדוניו לא נסור אל עיר נכרי אשר לא מבני ישראל הנה ועברנו עד גבעה (שם יב.). אפשר כי הנער ידע מרעת אנשי הגבעה ולכן אמר לאדוניו לכה נא, כלומר אעפ״י שאין ראוי ללון בין הנכרים, השעה צריכה לכך ונסורה דרך עקלתון אל עיר היבוסי הזאת ונלין בה. כי אנשי הגבעה רשעים וטוב ללון פה. ויאמר אליו אדוניו לא נסור אל עיר נכרי אשר לא מבני ישראל הנה. היה לו לומר אשר לא מבני ישראל היא אם חוזר אל העיר. אך הכונה על העם הנמצא בה, כי הוא ידע מ״ש ז״ל (יבמות עט.), שלש מדות באומה זו, רחמנים ביישנים גומלי חסדים. מה שאין כן בעם נכרי, ואע״פ שלפי זה היל״ל אשר לא מבני ישראל הם, עכ״ז אמר כן לרבות שאר עיירות של נכרים שאנשיהם אינם מבני ישראל. אלא ועברנו עד גבעה, הגם שהיום רד מאד נלכה נא במהירות לילך ללון בגבעה שהם ישראל. ואפשר שהנער חזר לומר לו כי לא טוב ללכת בגבעה הגם שבפסוק לא נזכר, ולכן חזר ואמר ויאמר לנערו לך ונקרבה באחת המקומות (שופטים יט, יג.), כלומר לך אפשר שיזלזלו ולא יכבדוך שאתה נער אבל אני עמך, ולכן ונקרבה יחד באחת המקומות של ישראל ולנו בגבעה. או ברמה אם כנים דבריך. ויעברו מעיר יבוס וילכו ותבא להם השמש אצל הגבעה אשר לבנימין (שם יד.). ורצה ליכנס בכי טוב ((פסחים ב.) דאמר רב יהודה אמר רב לעולם יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב. פירש״י שם. היוצא לדרך יכנס ערבית לבית מלון בעוד החמה זורחת, ולמחר ימתין עד הנץ החמה ויצא ואז טוב לו שהאור טוב לו, שנאמר באור כי טוב. ומה היא טובתו, מפני החיות ומפני הלסטים.), ויסורו שם לבא ללון בגבעה (שופטים יט, טו.), אמר ׳ויסורו׳ להורות כי לא מלבם נכנסו שם כי הנער ידע רשעתם, וגם הלוי נכנס שם בעל כרחו כי בא השמש. ויבא וישב ברחוב העיר. אמר לשון יחיד כלפי הלוי כי הפלגש והנער נגררים אחריו, ואין איש מאסף אותם הביתה ללון, כי צדקו דבריו של הנער שאנשים רעים הם, והנה איש זקן בא מן מעשהו מן השדה בערב והאיש מהר אפרים וכו׳ (שם טז.). מאריכות הכתוב נלע״ד לומר שהאיש הזה הוא מיכיהו שכתוב לעיל סי׳ י״ז. ויהי איש מהר אפרים ושמו מיכיהו (שופטים יז, א.). ואפשר שאחר שלקחו ממנו בני דן את הפסל יצא ממקומו ובא אל הגבעה לדור שם, וכמו שכתוב בלוט ויבחר לו לוט את כל ככר הירדן (בראשית יג, יא.). שדרשו עליו (הוריות י:), שלפי שהיה רשע הלך לוט לדור בשכונתם של אנשי סדום. אף כאן האחד בא לגור בגבעה. אמנם להיותו זריז במצות הכנסת אורחים האריך ימים והיה מחזיק בתומתו, וכמ״ש בפ׳ חלק (סנהדרין קג:), רבי נתן אומר מגרב לשילה ג׳ מילין, והיה עשן של מערכה ועשן פסלו של מיכה מתערבין זה בזה, בקשו מה״ש לדוחפו, א״ל הב״ה הניחו לו פתו מצויה לעוברים ושבים. ועל דבר זה נענשו אנשי פלגש בגבעה, א״ל הב״ה בכבודי לא מחיתם בכבודו של ב״ו מחיתם ע״כ. הרי שבימי מיכה היה דבר פלגש בגבעה. ולכן אפשר לי לומר שהוא מיכה שהיה מהר אפרים, והוא גר בגבעה והם אינם משבטו רק ואנשי המקום בני ימיני (שופטים יט, טז.) והוא יצא מכללם. וישא עיניו וירא את האיש האורח ברחוב העיר ויאמר האיש הזקן אנה תלך ומאין תבא (שם יז.). הנה נראה לו כיום האיש הלזה העומד ברחוב העיר דבר תימה ולכן שאל אנה תלך, אך לכאורה דברים תמוהים הם כי מה לו לשאול אנה תלך, ועוד שהשאלה אינה כסדר שתחלה היה לו לשאול מאין תבא ואח״כ אנה תלך. אך נלע״ד כי הנה שנינו בפ״ג דבכורים (בכורים פרק ג׳ משנה ב׳.). כיצד מעלין את הבכורים, כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעירו של מעמד ולנין ברחובה של עיר ולא היו נכנסין לבתים. ופי׳ שם הר״ב מפני אהל הטומאה, לכן האיש הזקן שאל לו כשראהו ברחוב העיר אנה תלך. כלומר אם הוא הולך להביא בכורים בית ה׳ שילה שלזה לן ברחובה של עיר. אך בראות שהיה הוא לבדו בלי שום אחר עמו לכן שאלו ומאין תבא, למה לא נתאסף עם אחרים המתכנסים להביא בכורים, לקיים ברוב עם הדרת מלך (משלי יד, כח.). א״נ ומאין תבא, שאפשר שהכירו היותו מהר אפרים כיון שלא שאל לו מי אתה ומי ארצך. ולכן תמה שאם הוא הולך לשילה הלא מהר אפרים לשילה לא יש כי אם ג׳ מילין כדלעיל. ולכן מאין תבא לעבור בגבעה לילך לשילה, ויאמר אליו עוברים אנחנו מבית לחם יהודה עד ירכתי הר אפרים משם אנכי ואלך עד בית לחם יהודה ואת בית ה׳ אני הולך (שופטים יט, יח.). השיב לו כפי שאלתו, לומר לו שלא יתמה אם הוא מהר אפרים איך בא לכאן. וא״ל כי דרך העברה בעלמא אירע ביאתו לכאן. איברא שאל בית ה׳ אני הולך, כי שילה קרוב להר אפרים אך לא להביא בכורים ומה שאתה רואה אותי ברחוב העיר, הטעם הוא ואין איש מאסף אותי הביתה. המה מטיבים את לבם (שם כב.). במדרש רבתי דרות (רות רבה פ׳ ה׳.). ויאכל בועז וישת וייטב לבו (רות ג, ז.). דרשו שבירך על מזונו. וגם כאן אפשר לומר שכונתו על זה שאחרי שאכלו ושתו היו מברכים על מזונם כי מישראל היו השומרים את תורת ה׳, ואכלת ושבעת וברכת (דברים ח, י.). והנה אנשי העיר אנשי בני בליעל נסבו את הבית. בפ׳ לך לך (בראשית יט, ד.) כתב רש״י ז״ל, אנשי העיר, אנשי רשע נסבו על הבית. אף כאן יאמר והנה אנשי העיר, שכיון שלא מיחו בידם גם הם בכלל, דבהדי הוצא לקי כרבא (ב״ק צב.). ולכן אמר והנה אנשי העיר אנשי בני בליעל, כי כלהו בחדא מחתא מחתינהו, ויאמרו אל האיש בעל הבית הזקן לאמר. הגיד הכתוב כמה הגיע רשעתם שלא נשאו פנים אל האיש החשוב מצד עצמו וגם שהיה בעל הבית וכל שכן להיותו זקן, וכתוב והדרת פני זקן (ויקרא יט, לב.). ועכ״ז לא נמנעו מלאמר לו הוציא את האיש אשר בא אל ביתך ונדענו. כמ״ש בסדום ונדעה אותם (בראשית יט, ה.). במשכב זכור. וכן פי׳ רש״י בכאן. וכדי שלא להאריך חוץ מעניננו נבא לביאור הפ׳ השייך לזה, ויבא אל ביתו ויקח את המאכלת ויחזק בפלגשו וינתחה לעצמיה לשנים עשר נתחים וישלחה בכל גבול ישראל (שופטים יט, כט.). בחר האיש הזה לעשות כן למען בעיניהם יראו את הנבלה אשר עשו בישראל, כי אינו דומה ראייה לשמיעה. והועילה עצמו זאת להלהיב את לבות בני ישראל לעשות נקמה ברשעים, והוא מ״ש והיה כל הרואה ואמר לא נהיתה ולא נראתה כזאת למיום עלות בני ישראל מארץ מצרים, כי ראית הדבר היא גורמת להבעיר אש בלב האנשים לבער הרע מקרבם, ולכן שימו לכם עליה, דהיינו שימו נפשכם בכפכם עליה, עוצו ודברו (שם ל.).

ולענין זה נבאר מאמר תמוה בילקוט תהלים מזמור ק״י (ילקוט תהלים ק״י, רמז תתס״ט.). ידין בגוים מלא גויות (תהלים קי, ו.). אמרו רבותינו כל נפש ונפש שהרג עשו מישראל כב יכול נטל הב״ה מדם כל נפש ונפש וטובל פורפרין שלו עד שצבעה דם, וכשיגיע יום הדין ויושב עליו בבימה לדון אותו, לובש אותו פורפרין ומראה לו גופו של כל צדיק וצדיק רשום עליה, שנאמר ידין בגוים מלא גויות. באותה שעה מתנקם הב״ה ממנו שתי נקמות, שנאמר אל נקמות ה׳ אל נקמות הופיע (תהלים צד, א.). ולעתיד לבא נהרות יורדים מדם של רשעים, והעוף בא לשתות מנחל של דם, שנאמר מנחל בדרך ישתה (תהלים קי, ז.). מהו על כן ירים ראש, שבא לשתות והנחל עושה גלים, והגל בא לשוטפו והוא מרים ראשו. אמר דוד הלל והודאה אני נותן לך על כל דבר זה, לכך נאמר הללויה ע״כ. וקשה למה תלה כל ההרוגים בעשו והלא כמה אומות הרגו מישראל, ובפרט נ״נ ונבוזראדן בחרבן בית ראשון והיונים וכמה אחרים ולא הזכיר אלא עשו, ומהו זה ויושב עליו בבימה, שהיל״ל בקצור וכשיגיע יום הדין, שודאי כל העולם כלו נדונין באותו יום. ועוד השופט כל הארץ לו יעשה משפט בהראותו את דם ההרוגים. והלא בלא זה יתחייב בדין. עוד למה מתנקם ממנו שתי נקמות, כי אין הב״ה בא בטרוניא עם בריותיו (ע״ז ג.). ומהו שהקשה מפ׳ על כן ירים ראש. ומהו הלל והודאה. ויותר קשה אמרו לכך נאמר הללוי׳, שבמזמור זה לא נזכר הללויה רק הוא ראשית מזמור הסמוך לזה. אמנם איתא בגיטין פ״ה (דף נז:), והידים ידי עשו (בראשית כז, כב.). אין לך מלחמה שנוצחת שאין בה מזרעו של עשו. ובילקוט עובדיה (ילקוט עובדיה א׳, רמז תקמ״ט.) איתא ז״ל, בשעה שהקיף נ״נ את ירושלים בא עשו הרשע ועמד לו רחוק מן הכשדים מיל והיה הורג כל מי שנמלט מן הכשדים, שנאמר ביום עמדך מנגד וכו׳ (עובדיה א, יא.). וגם במצרים, ויקח שש מאות רכב בחור (שמות יד, ז.). אמרו בזהר (זהר חלק ב׳, פ׳ בשלח דף נ״א ע״א.), שהיו מס״מ שרו של עשו. על כל אלה שפיר קאמר כל נפש ונפש שהרג עשו מישראל, לפי שהוא שמח לאידם יותר מכל אומה ולשון ולו לבדו ניתנה החרב, ועל חרבך תחיה (בראשית כז, מ.). ולכן תלה ההריגה בעשו, ונטל הב״ה מדם כל נפש ונפש, לפי שהמאבד נפש אחת מישראל כאלו אבד עולם מלא (סנהדרין לז.). לפי שדמו ודם זרעיותיו תלויים בו עד סוף העולם. וטובל פורפרין שלו עד שצבעה דם, לפי שמדם כל נפש ונפש יש בו כדי צביעה. וכשיגיע יום הדין ויושב עליו בבימה לדון אותו. הוא הדבר האמור בילקוט ישעיה ג׳ (ילקוט ישעיה ג׳, רמז שצ״ו.) ע״פ כי שם אשב לשפוט [את] כל הגוים (יואל ד, יב.). כשהוא דן את האומות דן אותם מיושב ומדקדק בדינם, לא כן ישראל שדן אותם מעומד ומקצר בדינם. ולכן לובש אותו פורפרין ומראה לו גופו של כל צדיק וצדיק רשום עליה כדי שבעיניו יראה כמה דמים שפך מישראל, וגם להראות העמים והשרים של מעלה דברים כהוייתן, שאינו דומה ראייה לשמיעה ויאמרו הדין עמו ית׳ לעשות בו נקמה. ולמעלה אמר כל נפש ונפש. וכאן אמר כל צדיק וצדיק. שיובן עם מה שאמרו (לקוטי תורה להאר״י ז״ל תהלים ע״ט. נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים (תהלים עט, ב). י״ל למה מתחלה קונן על נבלת עבדיך ואח״כ על שפיכות דמם, כי להיפך היה לו תחלה לקונן שפיכות דמים כי היה קודם ואח״כ נתנו כו׳ כסדר המאורע. אך הענין הוא כמו שארז״ל כי איך קראם חסידים אם היו רשעים, אך הענין הוא כי כיון שקבלו עונשם נקראו חסידים, והנה בעת קבלת עונשם שהיו תחלה בעת שפיכות דמם אין ראוי לקונן עדיין, אך אחר שכבר קבלו עונשם ונשפך דמם אז ראוי לקונן עליהם, כי כבר הם קרואים חסידים שהוא בעונשם הב׳ הבא עליהן אחר היותם חסידים, וזהו את נבלת עבדיך. ואח״כ אנו קוננין למפרע על שפיכות דמם עתה שכבר קבלו עונש הב׳ והם חסידים, עתה ראוי לקונן עליהם על שפיכת דמם.) בשם האר״י זלה״ה ע״פ נתנו את נבלת עבדיך וכו׳ בשר חסידיך לחיתו ארץ (תהלים עט, ב.). שתחלה קראם נבלה וכשמתו על קידוש ה׳ נעשו חסידים. אף כאן לומר שנהרגו על קדוש ה׳ אמר גופו של כל צדיק וצדיק. והמזמור הזה פירשוהו במדרש (מדרש תהלים שוחר טוב. מזמור ק״י. צדק יקראהו לרגלו (ישעיה מא, ב). דבר אחר צדיקו של עולם מלוה אותו, ואימתי כשבא לעשות מלחמה עם אמרפל וחביריו, שנאמר יתן כעפר חרבו (ישעיה מא, ב). מהו כעפר? רבי יהודה ורבי נחמיה. רבי יהודה אומר אברהם היה נוטל עפר וזורק עליהם והיה נעשית חרבות, ונוטל קש וזורק ונעשה קשת וחצים. אמר לו רבי ירמיה אם כן עקרת את המקרא, אין כתיב עפר וקש אלא כעפר כקש, מהו כקש? שהיה זורק אמרפל חרבות ונעשים כעפר, זורק חצים ונעשים כקש. ירדפם [יעבור שלום], מהו אורח ברגליו לא יבוא (ישעיה מא, ג). כשבא לרדוף אחריהם נקפצה לו הארץ לפניו, ויש אומרים שלשה מילין היתה פסיעתו של אברהם, ויש אומרים שנים, אבל כשבא לא קפצה לפניו הארץ. הוי אורח ברגליו לא יבוא. רבי יהודה הכהן בר אבין בשם רבי ביבי תינוק הולך בביתו רגליו מתלכלכות בעפר, אפילו כן לא נתלכלכו רגליו של אברהם, הוי אורח ברגליו לא יבוא. אמר ר׳ אלעזר בן פדת בשם רבי יוסי בן זימרא מהו אורח ברגליו? כיון שהרג אברהם כל אותן האוכלוסין, נקפה לבו ואמר אי אפשר שלא היה בהם צדיק, אמר לו הקב״ה אברהם לא יבוא ברגלך לכלוך עון זה, אורח ברגליו. ומי עשה כל המלחמות? אפשר בשלשה עשר ושלש מאות נלחם כנגד כולם? אמר רבי יוחנן בנו של רבי יוסי והלא לא היה עמו אלא עבדו אליעז״ר שכן עולה חשבונו, ומי עשה כל המלחמות? הקב״ה שאמר לו שב לימיני. שב ואני עושה לך מלחמה, ואעפ״י שאינה כתובה כאן פירשה דוד, שנאמר נאם ה׳ לאדוני שב לימיני (תהלים קי, א). וכן הוא אומר למשיח, והוכן בחסד כסא וישב עליו (ישעיה טז, ה). אומר הקב״ה ישב ואני אעשה מלחמה, לכך וישב עליו באמת. ומה עלינו לעשות? לקרות ולשנות בתורה שנקראת אמת קנה ואל תמכור (משלי כג, כג). הוי וישב עליו באמת.) על אברהם בשעה שנלחם עם המלכים, וכבר פירשנו במקומו (חלק א׳ דרוש ה׳ לפ׳‏ לך לך והפטרה.) שאותה המלחמה היתה סימן לבניו מה שיהיה באחרית הימים, ולפיכך ידין בגוים מלא גויות (תהלים קי, ו.), לנקום דם עבדיו השפוך. ז״ש באותה שעה שנזכר עון להתפש, וגם באותה שעה שהגיע קצו וכבר כלה זכותו. מתנקם הב״ה ממנו שתי נקמות, היינו על חלול שמו ית׳ וגם על הרג הצדיקים. וזהו אל נקמות ה׳ על מה שנוגע אליו, אל נקמות הופיע על דם עבדיו השפוך, זהו בביאת המשיח שאז נאמר כי יום נקם בלבי וכו׳ ((ישעיה סג, ד). כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה.). פורה דרכתי לבדי וכו׳ ((שם ג). פורה דרכתי לבדי ומעמים אין איש אתי ואדרכם באפי וארמסם בחמתי ויז נצחם על בגדי וכל מלבושי אגאלתי.). אמנם עדין מתבקש לו, והוא מ״ש ולעתיד לבא. דהיינו במלחמת גוג ומגוג שאחריה בא יום הדין הגדול, כי הראשון הוא בביאת משיחנו שאז ינקום ממנו שתי נקמות, אך ביום הדין הגדול לכל העולם. נהרות יורדים מדם של רשעים, כמ״ש ואספתי את כל הגוים על ירושלים למלחמה (זכריה יד, ב.). ככתוב אצלנו במקומו. והעוף אלו ישראל כמ״ש בפר״א פ׳ כ״ח. וגוזל אלו ישראל שנמשלו כגוזל, שנ׳ יונתי בחגוי הסלע (שה״ש ב, יד.). וכן פי׳ וירד העיט על הפגרים (בראשית טו, יא.). על דוד וע״ש ((פרקי דרבי אליעזר פ׳ כ״ח) רבי עקיבא אומר, הראה הקב״ה לאברהם אבינו בין הבתרים מלכיות מושלין ואובדין, שנאמר ויאמר אליו קחה לי עגלה משולשת וכו׳ (בראשית טו, ט). זו מלכות רביעית שהיא מלכות אדום שהיא כעגלה דשה. ועז משולשת זו מלכות יון, שנאמר וצפיר העזים הגדיל עד מאד (דניאל ח, ח). ואיל משולש זו מלכות מדי ופרס, (שנאמר האיל אשר ראית בעל הקרנים מלכי מדי ופרס) (שם כ). ותור אלו בני ישמעאל, לא נאמר תור זה בלשון תורה אלא בלשון ארמית. תור זה השור, כשיצמיד שור זכר עם נקבה יפתחו וישדדו את כל העמקים. (כדין אמר חיותא רביעיתא) (דניאל ז). וגוזל אלו ישראל שנמשלו כגוזל, שנאמר יונתי בחגוי הסלע (שה״ש ב, יד). וכתוב אחד אומר אחת היא יונתי תמתי (שה״ש ו, ט). רבי אחא בן יעקב אומר לא נאמר לשון זה משולשת אלא גבורי כח, שנאמר והחוט המשולש לא במהרה ינתק (קהלת ד, יב). רבי משרשיא אומר משולשת, משולשים יהיו, שלשה פעמים עתידים למשול בארץ ישראל, פעם ראשונה כל אחד ואחד בפני עצמו, פעם שנייה בשנים שנים. פעם שלישית כלם כאחת להלחם עם בן דוד, שנאמר יתיצבו מלכי ארץ וגו׳ (תהלים ב, ב). רבי יהושע אומר לקח אברהם חרבו ובתר אותם כל אחד ואחד לשנים, שנאמר ויבתר אותם בתוך (בראשית טו, י). אלולי לא בתר אברהם לא היה העולם יכול לעמוד, הואיל ובתר אותם התיש את כחם והקריב כל בתר ובתר לקראת רעהו, שנאמר ויתן איש בתרו לקראת רעהו (בראשית טו, י). וגוזל בן יונה הניח חיים, שנאמר ואת הצפור לא בתר (שם). מכאן אתה למד שאין לך צפור בתורה אלא בן יונה בלבד, ירד העיט עליהם לפרדן ולאבדן, ואין העיט זה אלא בן דוד שנמשל כעיט, שנאמר העיט צבוע נחלתי לי וכו׳ (ירמיה יב, ט).). ואז ישראל באים לשתות מנחל של דם, היינו מ״ש ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו וכו׳ (עובדיה א, כא.). וירשו בית יעקב את מורשיהם (שם יז.). ולכן שפיר קא מקשה מהו על כן ירים ראש, שהרי כבר באה הגאולה וכבר הורם ראשן של ישראל. ומהו זה שחזר ואמר ע״כ ירים ראש. ותירץ שבא לשתות, כי במלחמת גוג ומגוג אז באים כל האומות להלחם על ישראל וישראל באים למלחמה עמהם והנחל עושה גלים, יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על ה׳ ועל משיחו (תהלים ב, ב.). ולכן הגל בא לשוטפו לעוף האמור אלו ישראל שאומרים ננתקה את מוסרותימו וכו׳ (שם ג.). וזה גורם שהוא מרים ראשו, שאז יתגלה משיח בן דוד. והכל יובן עם מדרשם ז״ל בפסיקתא זוטרתי פ׳ בלק (בפסיקתא זוטרתי פ׳ בלק ע״פ אראנו ולא עתה (במדבר כד, יז). כתוב ז״ל, אמר ר׳ הונא בשם רבי לוי מלמד שיהיו ישראל מקובצין בגליל העליון ויצפה עליהם שם משיח בן יוסף מתוך הגליל, והם עולים משם וכל ישראל עמו לירושלים, לקיים מה שנאמר ובני פריצי עמך ינשאו להעמיד חזון ונכשלו (דניאל יא, יד). והוא עולה ובונה את בית המקדש ומקריב קרבנות, והאש יורדת מן השמים והוא מוחץ כל אומות העולם. ויבא על ארץ מואב והורג את חציה והשאר שובה אותה בשביה ומעלים לו מס, ועושה באחרונה שלום עם מואב, שנאמר ושבתי (את) שבות מואב (ירמיה מח, מז). וישבו ארבעים שנה לבטח אוכלים ושותים, ובני ניכר אכריכם וכורמיכם (ישעיה סא, ה). וקרקר כל בני שת (במדבר כד, יז). שהוא מקרקר כל אומות העולם שנקראים בשת, שנאמר כי שת לי אלקים זרע אחר (בראשית ד, כה). ואחרי כל זאת שומע גוג ומגוג ועולה עליהם, שנאמר יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על ה׳ ועל משיחו (תהלים ב, ב). והוא נכנס והורג אותו בחוצות ירושלים. שנאמר והיתה עת צרה (דניאל יב, א). וישראל רואים כך ואומרים אבד משיח ממנו ושוב לא ישוב משיח אחר, וסופדים עליו ארבע משפחות, שנאמר וספדה הארץ משפחות משפחות לבד (זכריה יב, יב), משפחת בית דוד לבד. והקב״ה יוצא ונלחם עמם, שנאמר ויצא ה׳ ונלחם בגוים ההם (זכריה יד, ג). וההרים ימושו והגבעות תמוטנה (ישעיה נד, י). והר הזתים יבקע מחציו והקב״ה יורד עליו, וישראל גולים אחרי כן למדברי אגמות, לרעות במלוחים שרשי רתמים מ״ה ימים. וענני כבוד מקיפין אותם, ושם ישראל יהיו נחבאים, וכל מי שיש בלבו הרהור רע על הקב״ה העננים משליכין אותו ואומות העולם הורגין אותו. ומישראל הרבה יצאו אל אומות העולם, ואותם לא יהיה להם חלק עם ישראל לעולם הבא, אבל אותם העתידים להתענות במלוחים מ״ה ימים. ולקץ מ״ה ימים בת קול אומרת להם רדו לבבל, שנאמר ובאת עד בבל שם תנצלי (מיכה ד, י). ובת קול מפוצצת שנית, לכו לאדום ועשו שם נקמתי, שנאמר ונתתי [את] נקמתי באדום ביד עמי ישראל (יחזקאל כה, יד). וישראל באין לרומי ובת קול יוצאה שלישית, עשו בה כאשר עשה יהושע ביריחו, והם סובבי׳ את העיר ותוקעי׳ בשופרות, ובפעם השביעית מריעים תרועה, שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד. ונפלה חומת העיר, והם נכנסים בתוכה ומוצאין את בחוריה מתים ברחובותיה, שנאמר לכן [יפלו] בחוריה ברחובותיה וגו׳ (ירמיה נ, כט). ואחרי כן הם קובצין את כל שללה, וישראל מבקשין את אלוהיהן ואת דוד מלכם, ומיד נגלה עליהם מלך המשיח והוא אומר להם, אני הוא מלך המשיח שהייתם מחכים, והוא אומר להם שאו את הכסף ואת הזהב, והם נושאים אותו ועולים, שנאמר שפעת גמלים תכסך (ישעיה ס, ו). ובת קול רביעית יוצאה ואמ׳ קול קורא במדבר (ישעיה מ, ג). ובת קול חמישית אומרת לא יהיה שם אריה (ישעיה לה, ט). ובת קול ששית אומרת אתן במדבר ארז שטה והדס (ישעיה מא, יט). ובת קול שביעית מכרזת נחמו נחמו עמי (ישעיה מ, א). ואליהו מבשר לישראל מלך אלהיך (ישעיה נב, ז). ובת קול שמינית מכרזת ואומרת דברו על לב ירושלים (ישעיה מ, ב). בת קול תשיעית אומרת פתחו שערים ויבוא גוי צדיק (ישעיה כו, ב). ובת קול עשירית אומרת שאו שערים ראשיכם (תהלים כד, ט). ויחיו המתים, שנאמר יחיו מתיך נבלתי יקומון (ישעיה כו, יט). ואז יתקבצו הגליות, שנאמר והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול (ישעיה כז, יג). ואז יתקיים דרך כוכב מיעקב (במדבר כד, יז). וכן יהי רצון מלפני אבינו שבשמים שיתקיים פסוק זה, ונשא נס לגוים ואסף נדחי ישראל וגו׳ (ישעיה יא, יב). בימינו ובימי כל ישראל.), שכבר כתבנו עליו דברים הרבה באלון בכות שלנו יע״ש (אלון בכות - איכה א׳‏ י׳ (פי׳ ב׳).). ולכן אמר דוד הלל והודאה אני נותן לך, דהיינו הלל על הגאולה והודאה על מלחמת גוג ומגוג. א״נ הלל על העבר והודאה על הנסים שיעשה עמהם באותו זמן, לכך נאמר הללויה. שכתוב סמוך לזה אודה ה׳ בכל לבב (תהלים קיא, א.). שהמזמור מסיים פדות שלח לעמו צוה לעולם בריתו וכו׳ (שם ט.).

הנה כי כן למדנו מכל אלה כי ראיית העין מלהיב לבות האנשים יותר משמיעת האזן, ולכן צותה התורה בפ׳ זאת יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה (דברים יז, ז.). לפי שהעדים שראו בעיניהם פתגם מעשה הרעה יתנו לב לעשות בו משפט כתוב, מה שאין כן העם שלשמע אזן שמעו ולכן יד כל העם באחרונה. ועוד בפ׳ זו צוה כי ימצא חלל באדמה וכו׳ (דברים כא, א.). שיש לדקדק למה הכניס פ׳ זו בין הדבקים, שהרי התחיל כי תצא למלחמה על אויביך וכו׳ (דברים כ, א.). ואח״כ כי תקרב אל עיר (שם י.). כי תצור אל עיר (שם יט.). שכלם מדברות בענין המלחמה, ולפי זה היה לו לסמוך שם כי תצא למלחמה על אויביך וכו׳ (דברים כא, י.). וראית בשביה (שם יא.). ולמה הכניס פ׳ עגלה ערופה בין הדבקים, שהרי כי ימצא חלל באדמה (שם א.) אינו במלחמה, אדרבא שנינו (סוטה פרק ט׳ משנה ט׳.), משרבו הרצחנים בטלה עגלה ערופה. ועוד צריך לתת טעם לפ׳ זו של עגלה ערופה למה תהא כזאת ומה תועלת יש בה. אמנם בתעניות פ״א (דף ז.), א״ר יוחנן מ״ד כי האדם עץ השדה (דברים כ, יט.). וכי אדם עץ השדה הוא, אלא משום דכתיב כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות. הא כיצד אם ת״ח הגון הוא ממנו תאכל ואותו לא תכרות, ואם לאו אותו תשחית וכרת ע״כ. וקשה מאד מאי שייטיה דת״ח הכא בקשרי המלחמה. אך יובן במ״ש בזהר פ׳ בלק דף ר״ב א׳ ז״ל, כי תצור אל עיר (שם.). ת״ח כמה חביבין אינון דמשתדלי באוריתא קמי קב״ה, דאפי׳ בזמנא דדינא תליא בעלמא ואתיהיב רשו למחבלא לחבלא, קב״ה פקיד ליה על אינון דמשתדלי באוריתא והכי א״ל קב״ה כי תצור אל עיר בגין חוביהון סגיאין דחטאן לקמאי ואתחייבו בדינא ימים רבים. מאי רבים, תלתא יומין דאשתמודעא דבר במתא וכו׳. תא ואפקיד לך על בני ביתי. לא תשחית את עצה דא ת״ח דאיהו במתא דהוא אלנא דחיי, אילנא דיהיב איבין. את עצה ההוא דיהיב עיטא למתא לאשתזבא מן דינא ואוליף לון אורחא דיהכון בה, כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות. הוי זהיר ביה דלא תקרב ביה, כי האדם עץ השדה, דא אקרי אדם דאשתמודע עילא ותתא, לבא מפניך במצור איהו יהיב לון עיטא לאתקנא ולאהדרא בתיובתא לבא לקמאי ולאעלא מפניך, מקמי דחילו דילך, במצור באתר דעילאין ותתאין לא יכלין לאעלא תמן, ומאן איהו דרגא דבעלי תשובה עאלין תמן וכו׳, וכל דא פקיד קב״ה על אינון דמשתדלי באוריתא עכ״ל. וזה נלע״ד שהוא מ״ש בפ״ג דמנחות (דף כט:), מ״ט תליא כרעיה דה׳, דאי הדר בתשובה מעיילי ליה. והוא במצור מקום צר שבין רגל הה׳ לגג שלה, שמשם עולין בעלי תשובה מפני המקטרגים, וכמ״ש (פסחים קיט.) ע״פ וידי אדם מתחת כנפיהם (יחזקאל א, ח.). ידו כתיב, זה ידו של הב״ה שהיא פרושה תחת כנפי החיות לקבל בעלי תשובה מפני מדת הדין. זוהי כונת ר׳ יוחנן ששתי שאלות שאל, מ״ד כי האדם עץ השדה. כלומר מאי שייטיה הכא, ועוד וכי אדם עץ השדה הוא. אלא משום דכתיב כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות. שזה ודאי לא בא לתת טעם למצוה, כי המצות צריך לשמרן לפי שהן גזרות שגזר הב״ה ואין לבקש טעם על זה. ועוד שכיון שאמר לא תשחית את עצה למה חזר ואמר ואותו לא תכרות שהוא יתור נפיש. אלא ודאי שהפ׳ מדבר עם התלמיד חכם שמצוה עליו לשטן שלא ימיתנו, וזה דוקא כשהוא ת״ח הגון שהעולם ניזון בזכותו, ז״ש שם בזהר כי ממנו תאכל, דלית מזונא בהאי עלמא אלא ממנו. ולכן אותו לא תכרות, וזה דוקא כי האדם עץ השדה דהיינו שעוסק בתורה שהיא עץ חיים, ושכחו יפה להחזיר את הרשעים בתשובה, וזה הכי הוא כמו ׳כי׳ תצא למלחמה אז לא תכרות, אך אם עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא שאין כחו יפה לזון את העולם וגם לא להחזיר הרשעים בתשובה אז אותו תשחית וכרת. שהוא נענש תחלה ואח״כ כל העולם כלו. הנה כי כן להיות שהכתוב מדבר עם השטן המקטרג בעת צרה סמך אחריו כי ימצא חלל באדמה (דברים כא, א.), שגם זה הוא בשביל השטן, שכן כתוב בזהר פ׳ וירא דף קי״ד א׳ ז״ל, ות״ח הא כתיב כי ימצא חלל וגו׳. אי תימא דבר נש דא על ידא דההוא מלאך המות נפק נשמתיה, לאו הכי אלא מאן דקטיל ליה אפיק נשמתיה עד לא מטא זמניה לשלטאה ביה ההוא מלאך המות, ובג״כ ולארץ לא יכופר וכו׳ ((במדבר לה, לג). ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו.). ולא די לון דקאים איהו למסטי עלמא למגנא ולקטרגא תדיר, כ״ש דגזלין מיניה מה דאית ליה לנטלא וקב״ה חייס על בנוי ובג״כ קרבין על האי עגלא בגין לתקנא עמיה מה דאתנטילת ההיא נשמתא דב״נ מיניה ולא ישתכח מקטרגא על האי עלמא, ודא הוא דכתיב ידינו לא שפכו את הדם הזה (דברים כא, ז.). ולא גרימנא מיתתיה, ובדא לא אשתכח מקטרגא עלייהו, ובכלא יהיב קב״ה עיטא לעלמא ע״כ. ובזה אתי שפיר סמיכות הפרשיות שכיון שכל העולם נתונים תחת ידו של ס״מ וכלם מתים על ידו מלבד הת״ח, שלכן צוהו לא תשחית את עצה וכו׳ כדלעיל, הנה אם יקחו ממנו נפש אדם להמיתו מבלי שהוא ימיתנו ודאי שאין להנצל מקטרוגו, ולכן התורה הקדושה הקדימה רפואה לערוף את העגלה בנחל, שבה שמן חלקו של ס״מ כנדרש שם בזהר בארוכה יע״ש ((זהר חלק א׳, דף קי״ג ע״ב) רבי שמעון הוה יתיב ולעי באורייתא והוה משתדל בהאי קרא ולקחו זקני העיר ההיא עגלת בקר וגו׳ (דברים כא, ג). וערפו שם את העגלה בנחל (שם ד). ודינא איהו בקופיץ לערפא ליה. אמר ליה רבי אלעזר האי למאי אצטריך. בכה רבי שמעון ואמר ווי לעלמא דאתמשך בתר דא, דהא מן ההוא יומא דההוא חויא בישא דאתפתה ביה אדם שליט על אדם ושליט על בני עלמא, איהו קאים למסטי עלמא, ועלמא לא יכיל לנפקא מעונשיה עד דייתי מלכא משיחא, ויוקים קב״ה לדמיכי עפרא, דכתיב בלע המות לנצח וגו׳ (ישעיה כה, ח). וכתיב ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ (זכריה יג, ב). ואיהו קאים על עלמא דא למיטל נשמתין דכל בני נשא. ותא חזי הא כתיב כי ימצא חלל וגו׳ (דברים כא, א). ת״ח כל בני עלמא על ידי מלאך המות נפקא נשמתייהו, אי תימא דבר נש דא על ידא דההוא מלאך המות נפק נשמתיה לאו הכי אלא מאן דקטיל ליה אפיק נשמתיה עד לא מטא זמניה לשלטאה ביה ההוא מלאך המות, ובגין כך ולארץ לא יכופר וגו׳. ולא די לון דקאים איהו למסטי עלמא למגנא ולקטרגא תדיר, כל שכן דגזלין מיניה מה דאית ליה לנטלא. וקב״ה חייס על בנוי ובגין כך קרבין על האי עגלא, בגין לתקנא עמיה מה דאתנטיל מההיא נשמתא דבר נש מניה, ולא ישתכח מקטרגא על עלמא. ורזא עלאה תנינן הכא: שור פרה - עגל עגלה, כלהו ברזא עלאה אשתכחו, ובגין כך בדא מתקנין ליה, ודא הוא דכתיב ידינו לא שפכו את הדם הזה וגו׳ (דברים כא, ז). לא שפכה ולא גרימנא מיתתיה, ובדא לא אשתכח מקטרגא עלייהו, ובכלא יהיב קב״ה עיטא לעלמא. תא חזי כגוונא דא ביום ראש השנה (ויום הכפורים) דדינא אשתכח בעלמא, איהו קאים לקטרגא וישראל בעיין לאתערא בשופר, ולאתעטרא קול דכליל באש׳׳א ומי׳׳א ורוח׳׳א ואתעבידו חד, ולאשמעא ההוא קול מגו שופר, וההוא קול סלקא עד אתר דכרסיא דדינא יתבא ובטש בה וסלקא, כיון דמטא האי קול מתתא קול דיעקב אתתקן לעילא, וקב״ה אתער רחמי, דהא כגוונא דישראל מתערי לתתא קול חד כליל באש״א ורוח״א ומי״א דנפקי כחדא מגו שופר, הכי נמי אתער לעילא שופר. וההוא קול דכליל באש׳׳א ומי׳׳א ורוח׳׳א אתתקן, ונפק דא מתתא ודא מעילא ואתתקן עלמא ורחמי אשתכחו. וההוא מקטרגא אערבב, דחשיב לשלטאה בדינא ולקטרגא בעלמא וחמי דמתערי רחמי, כדין אערבב ואתשש חיליה ולא יכיל למעבד מידי, וקב״ה דאין עלמא ברחמי, דאי תימא דדינא אתעביד לאו הכי, אלא אתחברו רחמי בדינא ועלמא אתדן ברחמי.). ואמנם עוד יש דרך ישר להבין סמיכות הפרשיות הללו, כי אמר תחלה כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום (דברים כ, י.). כי מזה למדנו כמה גדול השלום שצריך לדבר בו אף לשאינן מבני עמנו, וסמיך ליה כי תצור אל עיר וכו׳ (שם יט.). שצוה לא תשחית את עצה שהוא הת״ח, משום דכתיב שלום רב לאוהבי תורתך (תהלים קיט, קסה.). ולפי שאמרו בפ״ד דברכות (דף כח.), כל מי שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש. ואיתא בערכין פ״ג (דף טו:), סיפר אין לו תקנה שכבר כרתו דוד ברוח הקדש, [שנאמר] יכרת ה׳ כל שפתי חלקות וכו׳ (תהלים יב, ד.). לכן אמר אם ת״ח הגון הוא שאינו חוטא בלשונו לספר לה״ר אז לא תכרית את עצה. אך אם אינו הגון אותו תשחית וכרת, דהיינו ממש יכרת ה׳ וכו׳. ואחר זה סמך כי ימצא חלל באדמה. ואמרו בסוטה פ״ט (דף מה:), כי ימצא (דברים כא, א.). פרט למצוי, נמצא סמוך לספר או לעיר שרובה גוים לא היו עורפין. נלמוד מזה כי זה החלל אינו מסיבות המצויות שיהרג מן הגוים או מאויבים רק זהו מאותם הנהרגין בשביל לשון הרע שהורג שלשה, האומרו והמקבלו והנאמר עליו (ערכין טו:), ולזה קראו חלל, טובים היו חללי חרב (איכה ד, ט.). כי כשם שמרפא לשון היה התורה ((ערכין טו:) אמר רבי חמא בר׳ חנינא מה תקנתו של מספרי לשון הרע, אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה, שנא׳ מרפא לשון עץ חיים (משלי טו, ד). ואין לשון אלא לשון הרע, שנאמר חץ שחוט לשונם (ירמיה ט, ז). ואין עץ אלא תורה, שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה (משלי ג, יח).), כך עונש הלשון הוא החרב. ויצאו זקניך ושופטיך (דברים כא, ב.). דאיתא שם (סוטה מה.), תניא ראב״י אומר זקניך זו סנהדרין, שופטיך זה מלך וכהן גדול. כי כל אלה רחוקים מלה״ר, כי הסנהדרין היו עוסקים בתורה, מרפא לשון עץ חיים (משלי טו, ד.). ומלך במשפט יעמיד ארץ (משלי כט, ד.) לבער זדים, והכהן הגדול כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו (מלאכי ב, ז.). ועוד דוקא כ״ג שעוטה מעיל שמכפר על לשון הרע (זבחים פח:). ומדדו אל הערים (דברים כא, ב.). ותנן (סוטה פרק ט׳ משנה ב׳.) אין מודדין אלא לעיר שיש בה ב״ד. כי עליהם המשרה להרחיק הנזקין. והיה העיר וכו׳ ולקחו [וכו׳] עגלת בקר (דברים כא, ג.). הוא הדבר שדברו שם (סוטה מו.), אמר הב״ה יבא דבר שלא עשה פירות ויערף במקום שאינו עושה פירות ויכפר על מי שלא הניחוהו לעשות פירות. דהיינו שלא הניחוהו לעשות מצות ולעסוק בתורה, מרפא לשון עץ חיים (משלי טו, ד.). והורידו את העגלה אל נחל איתן (דברים כא, ד.). שפי׳ רש״י ז״ל, קשה, שלא נעבד. כלפי מ״ש בתענית פ״א (דף ז:), אין הגשמים נעצרים אלא בשביל מספרי לשון הרע. אך הרמב״ם ז״ל כתב בפ״ט מהלכות רוצח, שהוא נחל שוטף בחזקה (רמב״ם הל׳ רוצח ושמירת נפש פרק ט׳. ומורידים אותה אל נחל ששוטף בחזקה, וזהו איתן האמור בתורה (דברים כא, ד).). ואין מים אלא תורה. וערפו שם דהיינו ממול עורף שהוא אחורי הלשון, מקום שפגם בו שם יכפר על אותו החלל. ונגשו הכהנים בני לוי (דברים כא, ה.). שהם מטילים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, ובפרט בברכת הכהנים וישם לך שלום (במדבר ו, כו.). וז״ש כי בם בחר ה׳ אלקיך לשרתו בקרבנות, ולברך בשמו בברכת כהנים. ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע (דברים כא, ה.). שהנגעים באים על לה״ר (ערכין טז.), ולכן והובא אל הכהן. אף כאן ע״י הכהנים יבא שלום ינוח על קהל ישראל. וכל זקני העיר ההיא  וכו׳ ירחצו את ידיהם וכו׳ (דברים כא, ו.). להורות כי ידיהם מסולקות משפיכות דם זה ואין לשטן לקטרג עליהם, וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה וכו׳ (שם ז.). דקשה מאי וענו, כי מה נזכר בכתוב שעליו שייך ענייה זו, והראב״ע ז״ל פי׳ שהוא כמו וענית ואמרת (דברים כו, ה.). אך עדין צריכין אנו לידע מאי ענייה זו, ועוד כפר לעמך ישראל (דברים כא, ח.) בזה די ומה לו להאריך ולומר ואל תתן דם נקי וכו׳. אמנם בפ׳ עגלה ערופה (סוטה פרק ט׳ משנה א׳.) שנינו, שלשה מב״ד הגדול שבירושל׳ היו יוצאין. והם היו מודדים את הערים אשר סביבות החלל, והיה העיר הקרובה אל החלל, מביאין עגלת בקר אשר לא עובד בה, כלפי מה שלא הניחו אותו לעשות מצות. אשר לא משכה בעול (דברים כא, ג.). היינו כנגד שלא הניחוהו לשאת עול תורה, כי במתים חפשי ((שבת ל.) והיינו דאמר ר׳ יוחנן מאי דכתיב במתים חפשי (תהלים פח, ו). כיון שמת אדם נעשה חפשי מן התורה ומן המצות.). וזה ע״י זקני העיר ההיא שהם היו מורידים את העגלה אל נחל איתן, וערפו שם את העגלה בנחל (דברים כא, ד.). ותכף ונגשו הכהנים בני לוי וכו׳ (שם ה.). וקודם שידברו הכהנים כתוב וכל זקני העיר ההיא ירחצו את ידיהם וכו׳ (שם ו.). ותנן בסוטה פ״ט (סוטה פרק ט׳ משנה ו׳.), זקני אותה העיר רוחצין את ידיהם [במים] במקום עריפתה של עגלה, ואומרים ידינו לא שפכו את הדם הזה וכו׳ (דברים כא, ז.). והכהנים אומרים כפר לעמך ישראל וכו׳ (שם ח.).

ונבאר המ׳ שהקדמנו והוא בפ״ז דסוטה (דף לח:), דקשה שהרי זו ראיה לסתור שאדרבא הם אומרים שלא היה להם צרות עין שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזון. ובעל חדושי אגדות הרגיש קושיא זו ותירץ ז״ל, וי״ל מדאמרי כפר לעמך ישראל וגו׳. משמע ליה שזקני ב״ד אמרו ידינו לא שפכו. שלא פטרנוהו וכו׳. ואם א׳ משאר העם פטר אותו בלא מזונות כפר לעמך ישראל ע״כ. אך קשה לתירוצו שהרי כפר לעמך ישראל לא היו אומרים אותו זקני עירו רק הכהנים. ולכן נלע״ד לתרץ עם מאי דאיתא בכתובות פ״ו (דף סז:), ת״ר די מחסורו אשר יחסר לו (דברים טו, ח.). אפי׳ סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו וכו׳. ההוא דאתא לקמיה דר׳ נחמיה א״ל במה אתה סועד, א״ל בבשר שמן ויין ישן, רצונך שתגלגל עמי בעדשים, גלגל עמו בעדשים ומת, אמר אוי לו לזה שהרגו נחמיה, אדרבא אוי לו לנחמיה שהרגו לזה מבעי ליה, אלא איהו הוא דלא אבעי ליה לפנוקי נפשיה כולי האי ע״כ. הנה כי כן אפשר שבא עני זה לידם ונתנו לו מזון כראוי אבל לא כפי רצונו ומנהגו. ופי׳ רש״י ז״ל, ופטרנוהו בלא מזונות, לומר למזונות הוצרך ולא היה לו וראה א׳ נושא מזונות ובא לחוטפם ממנו באונס רעבו ובא זה עליו והרגו ע״כ. ולכן נהרג על שלא היה לו כדי ספוקו, לכן היו אומרים ידינו לא שפכו את הדם הזה, כי אנחנו נתננו לו כפי הראוי, ואיהו הוא דלא הוה בעי לפנוקי נפשיה כולי האי. ולכן כתיב שפכה וקרי שפכו, לרמוז לזה דאיהו דקא אפסיד אנפשיה, כי ידינו לא שפכו אלא ידו שפכה. ובזה אתי שפיר מ״ש ריב״ל (סוטה לח:) אין עגלה ערופה באה אלא בשביל צרי העין. שאע״פ שעשו עמו חסד עכ״ז הוא לא נתרצה בזה ובא לחטוף מזונות מיד הנושא אותם והרגו, ואם היו נותנים לו כל מאויי לבו לא בא לידי מיתה זו. והשתא גם וענו אתי שפיר, שבהיות שם הכהנים שעל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע, אין ספק ששאלו לזקני אותה העיר מה ענין ההרוג הזה כיון שהם מהעיר הקרובה אל החלל. והם היו עונים להם ידינו וכו׳. שעשינו מה שהיה נגזר עלינו, ואז הכהנים אומרי׳ כפר לעמך ישראל אשר פדית ה׳. דהיינו לאותם שלא נהגו בו כראוי, וכלפי עצמו שנהרג ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל, שהוא גרם מיתתו.

ובפסיקתא זוטרתי פ׳ מסעי איתא ז״ל, רמ״א רוצח מקצר ימיו של אדם וכ״ג מאריך ימיו של אדם, אינו דין שיהא מקצר עומד לפני המאריך, לפיכך אינו יוצא עד מות הכהן הגדול. רבי אומר רוצח מטמא את הארץ ומסלק את השכינה וכ״ג משרה שכינה בארץ, אינו דין שיעמוד מי שמסלק את השכינה לפני מי שגרם להשרות שכינה על ישראל ע״כ. כי הנה כתבנו לעיל בפ׳ מטות ומסעי (חלק ג׳ דרוש ל״ח לפ׳ מטות ומסעי.) כי בהמצא חלל וכו׳ יש קטרוג לס״מ, וכנז׳ ג״כ לעיל מהזהר פ׳ וירא (זהר חלק א׳ דף קי״ד ע״א.). ועוד שנפש הנרצח אינה יכולה למצוא מנוחה עד הנקם דמו במיתת הרוצח. ז״ש ר״מ רוצח מקצר ימיו של אדם שכיון שמת קודם זמנו נפשו הולכת וסובבת בלי שתמצא מנוחה (חלק ג׳ דרוש ל״ח לפ׳ מטות ומסעי. כי הנרצח ומת קודם זמנו, נפשו אינה יכולה למצוא מנוחה והולכת ומשוטטת בעולם עד כי ימות הרוצח, ולכן ההורג בשוגג גולה לכפר על גלות הנרצח, וגם זה הוא הטעם שישב בה עד מות הכהן הגדול, כי גדולים צדיקים במיתתם ואסף נדחי ישראל, ואז נפש הנרצח תלך למנוחה וגם הרוצח ילך וישוב לביתו.), וכ״ג מאריך ימיו של אדם בתפלתו שהיה מתפלל על ישראל ביה״כ בצאתו מבית קה״ק, ובפרט שלא יהו צריכים פרנסה זה מזה, שבזה מאריכין ימיו של אדם. דאיתא בי״ט פ״ד (דף לב:), ג׳ חייהם אינם חיים, המצפה לשלחן חבירו וכו׳. והנה במות הכהן הגדול היו כל ישראל מתעסקין בהספדו, ואיתא בס׳ מגיד מישרים של מהרי״ק זלה״ה ח״ב דף ל״ח ע״ב ז״ל, וכי היכי דכד אתי צדיקא להאי עלמא מייתי עמיה כמה נשמתין דאתיין לאלואה יתיה וליקרא ליה, וזכי בהו להתבנאה בגופי, הכי כד מסתלק מעלמא וספדין ליה אתו הנך נשמתין דלא זכו למיעל לגנתא ומתחברי בהדיה בההוא הספדא, ובההוא זכו זכאן לאתבנאה בהאי עלמא בגופי וכו׳. ולזה אפשר שבמיתת הכ״ג גם נפש הנרצח תמצא מנוח לרגלה, ולכן אז הרוצח יחזור לביתו. וכנגד הטעם השני מפני קטרוגו של ס״מ, ר׳ אומר רוצח מטמא את הארץ ומסלק את השכינה. כי מכח קטרוגו של ס״מ יש לו שליטה על כל הארץ, שנ׳ ולארץ לא יכופר (במדבר לה, לג.). ובזה מסלק את השכינה. ובמות הכהן הגדול אז נח מקטרוגו כיון שניתן בידו להמית רועה ישראל, ואז יחזור הרוצח לארצו, כי בסור הסיבה יסור המסובב. זש״ה כפר לעמך ישראל אשר פדית ה׳. לפי שכתוב לעיל ונגשו הכהנים בני לוי כי בם בחר ה׳ אלקיך לשרתו (דברים כא, ה.), ע״י הקרבנות שמכפרים ומאריכים ימיו של אדם, ולברך בשמו ע״י ברכת כהנים, להשרות שכינה בארץ ולהסיר קטרוגו של ס״מ, ולכן הם אומרים כפר לעמך ישראל אשר פדית ה׳. ואיתא בספרי, על מנת כן פדיתנו שלא יהיה בינינו שופכי דמים, לפי שאנו מחלקו של יעקב ולא מחלקו של עשו שכתוב בו ועל חרבך תחיה (בראשית כז, מ.). וכשפדאנו ממצרים היה בזכות קבלת התורה, שנא׳ בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה (שמות ג, יב.). ואחת מטעמי קבלת התורה לישראל ולא לאומות הוא ממ״ש לא תרצח. וע״י כן לא רצו בני עשו לקבלה, וכשם שלהוציא את ישראל ממצרים נתן פדיונם המצרים (שמות רבה פ׳ ח׳.). כן העגלה ערופה הוא פדיון לס״מ על הלקח ממנו נפש החלל הזה. ואל תתן דם נקי (דברים כא, ח.). כלפי נפש הנרצח, וכלפי מ״ש לעיל כי זהו בשביל לה״ר, לכן אומרים הכהנים כפר לעמך ישראל אשר פדית ה׳. כי בשביל ד׳ דברים נגאלו אבותינו ממצרים, וא׳ מהם שלא אמר א׳ מהם לשון הרע על חבירו (ויקרא רבה פ׳ ל״ב.). ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל. שלא תפגיע בנו עון ש״ד, וסתום פי שטן ואל ישטין עלינו. ורוח הקדש מבשרתן וניכפר להם הדם, אימתי שתעשו ככה הדם מתכפר להם (סוטה מו.). ובתרגום יונתן ע״פ זה איתא ז״ל, ומן יד נפקין נחיל דמורנין מגו פרתא דעגלתא נגדין ואזלין עד אתרא דקטולא תמן וסלקין עלוי ואחדין בי דינא יתיה ודיינין יתיה. אמנם קשה לי בזה שהרי הב״ד אינן יכולין לדון אלא על פי שנים עדים, ואיך ע״י שילכו התולעים אל הרוצח יעשו בו משפט. וניחא לי במה ששנינו בסנהדרין פ״ט (סנהדרין פרק ט׳ משנה ה׳.), ההורג נפש שלא בעדים מכניסין אותו לכיפה ומאכילין אותו לחם צר ומים לחץ. ופי׳ הר״ב שמאכילין אותו תחלה לחם צר ומים לחץ, ואח״כ מאכילין אותו שעורים עד שכריסו נבקעת. וכתב הרמב״ם שאין עושין דבר זה לשאר מחוייבי מיתות ב״ד, לפי שש״ד יש בו השחתת ישובו של עולם, וכתיב אדם עשוק בדם נפש וכו׳ (משלי כח, יז.). וא״כ הגם שהב״ד לא היו יכולין להמיתו במיתה שנתחייב בה, ממיתין אותו במיתה שיכולים, וכנזכר שם. ובפסיקתא זוטרתי פ׳ זו כתוב בדרך אחר ז״ל, וכן אמרו שהעגלה היתה מתלעת והולכין התולעי׳ אל הרוצח בכל מקום שהוא, ומהם היתה באה נקמה על הרוצח. ובזה אתי שפיר מ״ש שהוא על לה״ר, שכן מצינו במרגלים שהוציאו דבה על הארץ, מלמד שנשתרבב לשונם עד טבורם והיו תולעים יוצאים מלשונם ונכנסים בטבורם (סוטה לה.). וזה לפי שהתולעת אין כחה אלא בפיה, ולכן הפוגם בלשונו ידון בתולעים שכחם בפיהם. ואעפ״י שזה יהיה על הנרצח שנהרג ע״י לה״ר. הנה מכ״מ לא בטלה, וכמ״ש על משנת על דאטפת אטפוך. דבר נאה ומתקבל באבות עולם שלנו יע״ש (אבות עולם‏ - אבות ב׳ ז׳.). ועיין גם בבחיי פ׳ זו (כי ימצא חלל באדמה. ע״ד הפשט עריפת העגלה בנחל איתן, תחבולה גדולה כדי להיות סבה שימצא הרוצח והוא דעת הרמב״ם ז״ל. וז״ל ובעבור שברוב הפעמים יהיה הרוצח מן העיר אשר סביבות החלל, וכשיצאו הזקנים ויעסקו במדידה ההיא, וזקני העיר יעידו לפני הבורא יתברך שלא התרשלו בתקון הדרכים ושמירתם, ושאינם יודעים מי הרג את זה, וכשיחקר הענין ויאספו הזקנים ויביאו העגלה, ירבו בני האדם לדבר בו ויגלה הדבר, וכבר אמרו שאפילו תבא שפחה ותאמר פלוני הוא הרוצח, לא תערף, ואם יודע הרוצח ויחרישו ממנו ויעידו לפני הבורא על נפשותם כי לא ידעוהו, יהיה בזה סבה וזדון גדול, וכל השומע שמץ דבר בענין יבא ויגיד ויתפרסם הדבר ויהרג, או ע״י ב״ד או המלך או גואל הדם, ויתחזק הענין בהיות המקום אשר תערף העגלה לא יעבד בו ולא יזרע לעולם, ויכירו בו רואיו וידברו בו עכ״ל הרב ז״ל. ול׳ וערפו יסירו עורף העגלה. וטעם העיר הקרובה אל החלל, לפי שבאמד הדעת משם היה הרוצח או עשו עברה כיוצא בהן, שאלמלא כן לא נזדמן שיהרג אדם קרוב לה, ויש שפירש נחל איתן מקום דשן ושמן אשר לא יעבד בו ולא יזרע מכאן ואילך, וכן דרשו רז״ל אשר לא יעבד בו ולא יזרע להבא, ואמרו במשנה במקומו אסור לזרוע ומותר לסרוק שם פשתן או לנקר בהן אבנים שאין עבודה זו בגופו של קרקע, ולפי פי׳ זה כל א׳ וא׳ ירבה בשמירת הדרכים שלא יזדמן מכשול רציחה בשום אחוזה, שהרי יודעים שיפסידו אחוזתם לגמרי ותהיה אסורה בהנאה לעולם בגופו של קרקע. וע״ד המדרש בעגלה ערופה, אמר הקב״ה תבא עגלה בת שנתה ותערף במקום שאינו עושה פירות לכפר על הריגתו שלא הניחו לעשות פירות. דורשי חמורות אמרו, לכך הצריכה תורה עגלה שלא נעשה בה מלאכה, והנחל שלא נעבד ולא נזרע, כדי שלא תזכור העגלה אותו ושלא יהיה שם דרך סלולה ולא תרצה לצאת מן הנחל, והיו הכהנים מכין אותה על ערפה, כדי שתצא מן הנחל, ז״ש וערפו שם את העגלה בנחל, ומתחלה היו זקני העיר רוחצין ידיהן על העגלה ואומרי׳ ידינו לא שפכו, והיו הכהנים אומרים כפר לעמך ישראל, וכפר לשון גלה הוא שיגלה להם הרוצח אם היו ישראל שבאותו הדור זכאין היתה העגלה הולכת עד בית הרוצח והורגים אותו שם, זהו ונכפר להם הדם, כלומר מתגלה להם הרוצח, ואם לא היו זכאין והעגלה לא היתה הולכת, מכין אותה בקופיץ ממול ערפה ועורפין אותה שם, והכהנים אמרים כפר לשון כפרה, ואז הקב״ה מכפר, זהו ונכפר להם הדם. וע״ד השכל ענין עגלה ערופה בנחל איתן, שהוא מקום חורבן, כענין צפורי מצורע על פני השדה או השעיר במדבר, כי צפורי מצורע הצפור החיה טבולה בדם הצפור השחוטה היתה משתלחת על פני השדה לפורחות השדה, וצפור החיה תשא את עונו והוא יטהר, וכן השעיר המדברה נושא עונותיהן של ישראל עליו, שנאמר ונשא השעיר עליו את כל עונותם (ויקרא ט״ז). וכן בכאן בעגלה ערופה בנחל איתן קשה שמעולם לא נעבד ולא נזרע, היה הענין לשר הנחל והוא נושא עליו עון הרציחה, והיה מספיק שיאמר אשר לא יעבד ולא יזרע, ואמר בו לבאר שצריך שלא יהא נעבד בגופו, כי בזה בהיותו בלתי נעבד בגופו הוא מקומו וחלקו של שר הנחל, ואז וערפו שם את העגלה בנחל, באותו נחל שהוא שלו, וז״ל איתן כי נחל איתן כולל שיהיה הנחל תקיף וכולל ג״כ נחל של איתן, והוא השר הממונה עליו שהוא כח תקיף וחזק, ואמר ידינו לא שפכה בה״א, אולי בא לרמוז כי שופך דם האדם בטל ממנו חמשה חושיו, והחרים העולם כולו שנברא בה״א, שהרי אדם נברא יחיד, וממנו יצאו כל התולדות, ואמר כפר לעמך ישראל אשר פדית ה׳. כי כיון שנתנה הכח המקטרג בעריפת עגלה זו, צריך לשאול כפרה מאת הש״י. ועם זה יתכפר להם, זש״א ונכפר להם הדם, וכן בשעיר המשתלח אחר שנשתלח לעזאזל המדברה וקבל המקטרג חלקו, אז היה הקב״ה מכפר, הוא שכתוב וכפר את מקדש הקדש וגו׳. ועוד יש בענין עגלה ערופה התעוררות גדולה להודיע מהות החלל בראותנו כי צוה הכתוב לכפרת הרציחה שלשה ענינים, האחד עריפת העגלה, והשני שיהיה המקום נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע, והשלישי וידוי דברים, והוא שיאמרו הכהנים בני לוי, ידינו לא שפכה את הדם הזה כפר לעמך ישראל, ומן הידוע לכל משכיל כי הרוצח לא שלט כי אם על פי פרוד החבור שהפריד מן החלל הזה ג׳ נפשות, נפש הבהמית והנפש הצומחת והנפש השכלית, ודבר ידוע כי הנפש המסתלקת ממנו תחלה היא הנפש הבהמית, כנגד מה שהפריד ממנו תחלה הנפש הבהמית, ומה שצוה שיהיה המקום אשר לא יעבד בו ולא יזרע, הנה זה כנגד מה שהפריד ממנו הנפש הצומחת, ומה שצוה בודוי דברים לומר, ידינו לא שפכו כפר לעמך ישראל, כנגד מה שהפריד ממנו הנפש השכלית שהיא המדברת, וענין הפרשה מבאר ליחידים מהות החלל, ועם המעשה הזה ונכפר להם. ושמעתי כי בנבלת גוף העגלה נעשה תולעת בדרך הטבע שהולך והורג הרוצח באשר הוא שם, והנה זה מאצילות שר הנחל והיא מנפלאות סתרי הטבע. וע״ד הקבלה ענין עגלה ערופה היו מקריבין אותה למדת הדין הקשה, שלא תהא מתוחה כנגדו ושלא תשלוט בנו, ומה שהיה מן העורף, ירמוז לענין קושי, כענין ואת ערפך הקשה (דברים ל״א). וע״ש שהפך השם יתעלה עלינו עורף ולא פנים כשאירע ענין כזה בארץ הקדושה, וז״ש עגלת בקר, והוסיף בקר ע״ש שפניה פני שור מהשמאל, ושם נעשה לפעמים השמאל ימין והימין שמאל, לא עבד בה ולא משכה בעול, אבל היא מושכת עול על אחרים, ומלת והורידו שימשיכוה אל נחל איתן, וערפו שם שיעשוה רפה מלשון משם רועה אבן ישראל, את העגלה בנחל לטבול אותה במים הנקראין נחלי אל, והן המדות, וקרא הכתוב את ההרוג חלל מלשון חלול, לפי שהוא חלול מן הנפש שהיתה בו, ועוד מלשון חולין, שחללו רוח הטומאה מחוץ לעיר בשדה, ז״ש נופל בשדה, וע״ש שהחלל הזה כבר היה וחזר חלילה ונתגלגל בו לאור באור החיים אשר על פני האדמה, וז״ש חלל באדמה, ולא אמר בארץ. ועבודה זו ע״י בני לוי היתה, כי כן ראוי לפי שעל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע למטה ולמעלה, וזקני העיר ירחצו את ידיהם במי החסד שהם למעלה מעגלה זו, כדי שלא תשלוט בהם מדת הדין.). וז״ש בסוף ואתה תבער הדם הנקי מקרבך כי תעשה הישר בעיני ה׳ (דברים כא, ט.). שיובן עם מה ששנינו בסוטה פ״ט (סוטה פרק ט׳ משנה ט׳.), משרבו הרצחנין בטלה עגלה ערופה. ולכן אמר שיעלה בידם לבער הדם הנקי מהארץ בעריפת העגלה כל זמן שיעשו הישר בעיני ה׳ להזהר משפיכות דמים, אך אם לא יעשו כן לא יהיה להם עוד מצות עגלה ערופה. וסמיך ליה כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה׳ אלקיך בידך (דברים כא, י.). כלפי מ״ש בירושלמי דפאה פ״א (ירושלמי פאה פרק א׳ הלכה א׳, דף ד:), דורו של דוד היו כלם צדיקים וע״י שהיו בהם דלטורין היו יוצאין למלחמה ונופלין. וז״ש ואתה תבער וכו׳. שלא יהיה בכם דלטורין ולה״ר שגורם להרוג כמה אנשים ולשפוך דם נקי, אז כי תצא למלחמה תנצחום ולא תפלו בידם. ונכפר לכם הדם. נגע לבן אדמדם. ולא תבאו בסודם. וירבה אתכם כצאן אדם. במהרה בימינו אמן. בילא״ו.